רקע
יוסף אורן
"יסמין" - אלי עמיר

הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 2005, 411 עמ'.


כותב המעניק ליצירתו שם של אחת הדמויות, כפי שעשה אלי עמיר ברומאן “יסמין”, מצהיר בכך, שלדמות הזו הועיד תפקיד מרכזי בעלילה שכתב. ואכן על יסמין השעין אלי עמיר את עלילת האהבה, שהיא אחת משלוש העלילות המתפתחות ברומאן הזה. השתיים האחרות הן עלילה המשלימה את קורות משפחת עמארי המסועפת (להלן: עלילת המשפחה), שאל גיבוריה התוודע הקורא בשניים מספריו הקודמים של אלי עמיר: “תרנגול כפרות” (1983) ו“מפריח היונים” (1992), ועלילה המספרת על מלחמת ששת־הימים (להלן: עלילת התקופה) ועל ההזדמנות שהוחמצה אחריה לסיים את הסכסוך הערבי־ישראלי בהסכם שלום. בפועל מעכוּ שתי העלילות האחרות, עלילת התקופה ועלילת המשפחה, את עלילת האהבה, שבה ממלאת יסמין את התפקיד הראשי.

התקלה, שאירעה לאלי עמיר ברומאן הזה, מוסברת על־ידי מספר סיבות. הראשונה - שתי העלילות האחרות צברו תנופה רבה לפני שיסמין השתלבה בסיפור־המעשה של הרומאן ובטרם הצליחה להניע את עלילת האהבה. אמנם בשליש הראשון של הרומאן מוזכר שמה מספר פעמים כבתו היחידה של אבו־ג’ורג‘, אך היא עצמה משתלבת בזירת ההתרחשות, בירושלים שלאחר מלחמת ששת־הימים, רק החל מעמ’ 130, בפרק המתאר את צאתה מהמטוס שבו הגיעה מפריז לשדה־התעופה בעמאן ואת הבדיקה המעליבה שחוותה בגשר אלנבי. ההיכרות הראשונה בין יסמין לנורי מתרחשת מאוחר עוד יותר, והיא מתוארת רק בעמ' 148.

הסיבה השנייה להסברת התקלה האמורה - גם אחרי העיכוב הבולט הזה בשילובה של יסמין בסיפור־המעשה של הרומאן, לא סופרו ברציפות הפרקים האמורים לפרוש בהדרגה ריאליסטית סבירה את סיפור האהבה שהתפתח בינה, הנוצרייה הערבייה, ובין נורי, היהודי הישראלי. פרקים אלה פוזרו במרחב שני השלישים הבאים של הרומאן.

דילוגים כאלה בפיתוח עלילת האהבה החלישו אותה מאוד, כי בהשפעתם התרחבו הפערים בין הפרקים המתארים את אהבת השניים ואלה שיבשו לחלוטין את העיבוד המדורג של המנגנון, שהיה אמור להסב אצל יסמין באופן מתקבל על הדעת את העויינות הקיצונית שלה כלפי ישראל ליחס של אהבה לנורי. אך גם לוא רוכזו הפרקים, לא היה סיכוי גדול לעלילת אהבה כמו זו שסיפר מחבר “יסמין”, עלילה המתפרנסת בעיקר משיחות טלפון קצרות בין האוהבים, מפגישות חטופות במסעדת “אל־חורייה”, שבבעלות אביה של יסמין, ומהרבה חילופי־דיבור בין האוהבים על הניגוד האתני והפוליטי ביניהם. כל הקירבה הגופנית בין השניים התבטאה במגע ידיים אקראי, שהעביר בהם “גל של חום מרטיט” (344), ובחיבוק גופה של יסמין על־ידי נורי בהיותו מבושם, אך לא מבושם דיו כדי לבצע עם יסמין את מה שהשתוקק לו יותר מכול (353).

ואז דילגה עלילת האהבה אל ליל־ההתעלסות היחיד שהיה לנורי וליסמין, לילה שהוטבע בדם המחזור של יסמין (393). אילו היתה סצינת ליל־האהבה בחדר־האירוח של הקיבוץ תמימה וחפה מכל כוונה סמלית, היה אלי עמיר צריך להימנע מהפיכתה לסצינת־דמים, אך הוא גלש להפרזה דרמטית של מעמד ההתעלסות היחיד בין השניים והפך אותו על־ידי כך לבעל משמעות פוליטית: לאהבת השניים לא יהיה המשך עקב הדם הרב שנשפך במשך שנות הסכסוך הרבות בין עמיהם.

את היסודות למשמעות הזו של ליל־האהבה הניח אלי עמיר בעלילה עוד קודם לכן, במחשבות ששתל הן ביסמין (314–313) והן בנורי (354–352). יתר על כן: למען הבלטת המסקנה, שאהבת יהודי לערבייה היא בלתי־אפשרית בדור הנוכחי, הקריב אלי עמיר את האפשרויות התיאוּריות שהסצינה הזו פתחה בפניו. בכך ניתן להסביר, מדוע הסצינה הזו, שהיתה אמורה להיות שיאה של עלילת האהבה, הומחשה באופן כה קמצני והושחתה גם על ידי מליצות רבות, כגון: “בעדנת הלב”, ב“כליון הגוף העורג” ו“התבוססתי בדמיה”.

הסיבה השלישית להסברת התקלה האמורה - קשריו של נורי עם שתי נשים נוספות, שקיים במקביל לקשר שהתפתח בינו ובין יסמין, החלישו גם הם את רושמה של עלילת האהבה בין יסמין לנורי. הכוונה לקשר הידידות בינו ובין ר’דיר, ערבייה מוסלמית שאותה הכיר בתקופת מילואים בהר הצופים כרועת צאן מהכפר הסמוך ואשר בסיפור הסבוך של חייה הוא מטפל כיועץ לענייני הערבים במזרח ירושלים. לקשר זה של נורי לר’דיר מוקדש היקף טקסט המתחרה בזה שניתן לסיפור התאהבותם של נורי ויסמין. יתר על כן: עד הירצחה של ר’דיר, אם בידי בעלה הירדני ואם בידי בן־דודה הישראלי מהכפר בגליל, טופח הקשר הזה בעירפול רומנטי כבד, שנטע בקורא ציפייה, שבשלב כלשהו יגלשו יחסיו של נורי אליה מקשר ידידות בלבד לקשר אהבה של ממש.

דמות נשית נוספת בעלת נוכחות המתחרה ביסמין היא מישל, יהודייה בת גילו של נורי, פסיכולוגית בהשכלתה, שעלתה מצרפת והשתלבה במקצועה בכפר־הנוער לילדים חוסים בירושלים. קשר הידידות האירוטי שהתפתח בין נורי ובין מישל מפותח אף הוא במידה כזו שהוא מאפיל על הקשר האמור להיות מרכזי ממנו, בין נורי ובין יסמין. אלמלא החזיק אלי עמיר בהנחה, שלא נשים ממוצעות ורגילות, אלא רק נשים יפות ביותר יכולות להיות נאהבות, ואלמלא העניק גם לר’דיר וגם למישל יופי המתחרה ביופייה של יסמין, יתכן ששתיהן לא היו מחלישות במידה כזו את עלילת האהבה שביקש לתאר בין נורי ליסמין.

והסיבה הרביעית להסברת היחלשות סיפור האהבה בין יסמין ובין נורי - יסמין משתלבת מהר ובמעורבות גדולה בוויכוח האידיאולוגי בין יהודים למוסלמים ובשל כך מתקפחת והולכת דמותה כגיבורה רומנטית. תשומת־הלב של הקורא מתרכזת יותר בדבריה נגד קיומה של ישראל ובמחאתה נגד העוולות שמבצע השלטון הצבאי כלפי האוכלוסיה הפלסטינית מאשר בנשיותה ובתפקיד שהועד לה כאהובתו של נורי. עלילת האהבה כשלה במאמציה לשכנע, שאהבתה של יסמין לנורי התחזקה ככל שגברה העוינות שלה כלפי עמו ומדינתו. להיפך, דבריה נגד החזון הציוני, נגד קיומה של מדינת־ישראל ונגד הישראלים ערערו את הנחת הבסיס של עלילת האהבה, שבניגוד לדעותיה הקיצוניות תהיה מסוגלת להתיידד עם פטריוט ישראלי וציוני, ולא כל שכן שתוכל להתאהב בו.

די לקרוא את הסיבות, שבהן מנמקת יסמין את התאהבותה בנורי, כדי להשתכנע, שאת מעמד הבכורה הועיד אלי עמיר מראש לעלילת התקופה ולכן הסתפק בפיתוח כה שרירותי של עלילת האהבה, שתפקידה היה לתרום לרומאן בעיקר את “הבשר” הסיפורי.

באלו סיבות מסבירה יסמין את הרגשתה, שנורי הוא לה “נפש תאומה” (407)? ראשית, בכך שמבוכתו הזכירה לה את עזמי, שממנו התאלמנה חמש שנים קודם לכן (181). במכתב הפרידה שכתבה לנורי הרחיבה יסמין סיבה זו: “כבשת אותי בחולשתך, כמו עזמי, שהיה הגבר היחיד בחיי עד עכשיו” (406). אף שאחרי מותו של עזמי, גילתה לנורי במכתב זה, “לא רציתי לראות איש, הייתי בטוחה אז שלא אתקרב עוד לגבר לעולם” (407), דמיונו של נורי לעזמי מוטט את רתיעתה ממנו, הישראלי. נורי הגיח בעיתוי הנכון, בזמן שהבינה שהיא קמלה “כעץ יבש” וציפתה לגבר שישקה אותה ויפריח אותה מחדש (410).

סיבה שנייה שבה הסבירה יסמין את התאהבותה בנורי: עובדת היותו “אבן־ערב” (410), יהודי שגדל במדינה ערבית ומדבר את השפה הערבית, היודע להעריך ואפילו לצטט את נאומיו של נאצר (185) ולהתמוגג וגם לפזם משירי אום־כולתום (348) ופיירוז (350).

והסיבה השלישית: נורי הצטייר בעיניה שונה מיתר הישראלים, שהם בעיניה “כובשים עלובים, חסרי הדרת כבוד” (981). נורי הוא בעיניה "יהודי אחר - - - מין ישראלי חדש, לא מאצ’ו, לא גיבור קרבות ולא חלוץ עם טורייה כפי שהם אוהבים להראות את עצמם (312). ורק בדרך אגב מונה יסמין גם את סגולותיו הגבריות של נורי, את מגע המשי של אצבעותיו הארוכות (348), את קולו הרך (312) ואת מבטו הממזרי והחומד (347). בכל מקרה, לא סיבות כאלה מעניקות חִיוּת לעלילת אהבה, כי אם המחשה סצינרית של יחסי אהבה המתהדקים בהדרגה בין אוהבים.


 

העלילה המשפחתית    🔗

באופן דומה הוקרבה גם עלילת המשפחה למען עלילת התקופה. ההפניות הרבות בטקסט של “יסמין” לפרשיות שסופרו ב“מפריח היונים” וב“תרנגול כפרות” מלמדות שבמהלך כתיבת “יסמין” כבר כיוון אלי עמיר את הכרך הזה להיות כרך חותם של טרילוגיה, שתוכנה יקיף את חייה של משפחה מבגדד, משפחת עמארי, החל מאמצע המחצית הראשונה של המאה הקודמת, כשקהילת יהודי בבל נאלצה ב־1951 לעזוב את עירק, ועד השתלבותה המלאה במדינת־ישראל, אחרי מלחמת ששת־הימים.

שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה לא הושלמו בסדר שהיו נכתבים, אילו תיכנן אלי עמיר מראש לצרפם זה לזה כטרילוגיה. כזכור, הופיע תחילה הכרך “תרנגול כפרות” ב־1983 ואחריו הגיח לאוויר העולם “מפריח היונים” ב־1992. אך על־פי מצוות הסדר הכרונולוגי צריך להציב את הכרך “מפריח היונים” כראשון, אחריו את “תרנגול כפרות” ולבסוף את “יסמין”.

הקשר בין שלושת הכרכים של אלי עמיר מוכח על־ידי האיזכורים הרבים של פרשיות משני הרומאנים הקודמים בכרך “יסמין”. מהכרך “מפריח היונים” מוזכרות ב“יסמין” הפרשיות הבאות: פרעות “הפרהוד” משנת 1941, שאחריהן העתיקה משפחת עימארי (כך ברומאן “מפריח היונים” ב“יסמין” שם המשפחה הוא “עמארי”) את מגוריה משכונה מוסלמית לשכונה היהודית בבגדד (41). ח’ירייה המוסלמית שהיניקה יחד עם בנה איסמעיל גם את כָּאבי (157). פרשת האהבה של האב לפני נישואיו לזמרת סאלימה פאשה (83). הבילוי שחוו הבנים עם אביהם בלילות הקיץ על האיים בנהר החידקל, שכלל חפלות של זימרה ואכילת דגים (171). קשר הנעורים של כאבי לאמירה, בתו היפה של מפריח היונים (172). שלושה מהמורים של כאבי בבית־הספר התיכון היהודי: מנהל בית־הספר, המשורר נאווי (323), סגנו סלים אפנדי, שהיה הקומוניסט היחיד שיצא ממשפחת עימארי הציונית (236), והמורה לאנגלית, מיס סילביה (165). חברי המחתרת הציונית בבגדד ובראשם עולה הגרדום האופה צאלח אל־ח’באז (321). הניסיון הכושל של אבי המשפחה לגדל אורז באדמת אגם החולה, אחרי שהמשפחה עלתה לארץ (272–271). וצרור של אירועים הקשורים בדוד יחזקאל (המכונה “חזקאל” ב“מפריח היונים”): החיפוש אחרי הנשק של המחתרת הציונית בבית המשפחה וליל מאסרו של יחזקאל (229), בית־הכלא שבו היה יחזקאל כלוא (173), כיצד הסתכן כָּאבי בן השש־העשרה והעביר לדודו מזון אל תאו בכלא זה (234) והתאהבותה של רשל, אשתו הצעירה והיפה של יחזקאל, בפרקליט המוסלמי שטיפל בתיקו (302, 327).

בפחות אינטנסיביות מסוכמת ב“יסמין” גם העלילה של הרומאן “תרנגול כפרות”, שהוא השני בטרילוגיה. כיצד החליטו ההורים להשאיר את כאבי במעברת פרדס־חנה (377), כדי לסייע לפרנסת המשפחה, ושלחו את נורי בן השלוש־עשרה להתחנך בפנימייה שבקיבוץ (83). כיצד הגיע נורי לקיבוץ, פליט קטן מעירק שרק גמגם עברית, ויצא משם כעבור שלוש שנים כנער סקרן המוכן לעשות כל מאמץ כדי להשלים את השכלתו בבית־ספר אקסטרני לנערים עובדים (70). יחס ההערצה שהתפתח אצלו כלפי המייסדים של הקיבוץ שלחמו במלחמת השיחרור (40). כיצד נסדק יחס ההערצה הזה, אחרי שהבן הבכור של הקיבוץ, גבי, עזב וירד מהארץ (379. שמו של העוזב ב“תרנגול כפרות” הוא תומר). כיצד הביא תרנגול טרֵף בשובו מהקיבוץ לחופשת יום־הכיפורים וטען שהתרנגול נשחט כדת וכדין (110. הפרשה מסופרת בהרחבה בפרק הסיום של “תרנגול כפרות”). ורגשי האשמה שהוא מרגיש עד עצם היום הזה על כך שנאלץ לעזוב את הקיבוץ (290) ולא יצא להגשמה כפי שציפו ממנו מדריכיו בחברת הנוער של הקיבוץ המיתולוגי (379).

אך ב“יסמין” מסופרים גם קורותיו של נורי אחרי שעזב את הקיבוץ. לבדו הגיע לירושלים ושם מימן את קיומו ואת לימודיו משכרו כמחלק עיתונים (200). כעבור זמן העביר לירושלים גם את משפחתו (311). בסיום לימודיו באוניברסיטה הוזמן להשתלב במינהל הציבורי־ממלכתי, בזכות שליטתו בשפה הערבית.

פרשיות העלילה המשפחתית משני הכרכים הקודמים של הטרילוגיה אינן רק מאוזכרות ב“יסמין”, אלא גם זוכות להשלמה. כָּאבי, הבכור והדמות המרכזית ברומאן “מפריח היונים”, עבד במשך חמש שנים כקריין ועוד שנתיים ככתב־שטח וכפרשן בשידורים בערבית, אך עזב אחרי ש“עבדים שלא השתחררו”, כפי שכינה את המנהלים יוצאי־עירק ב“קול ישראל”, מנעו ממנו קביעות במקום. אחר־כך ניסה מזלו במשרד ההסברה וגם שם השתהו לצרפו כקבוע לסגל. כך הגיע לבסוף לעבוד “במוסד”, מקום שבו ידעו להעריך את אומץ־לבו ואת מסירותו למדינה (48). סנדרה חברתו, לא ידעה על עיסוקו בשירות המוסד באירופה וגם לא על השליחות שלו באירן (173–164), מקום שממנו הצליח להביא לשחרור הדוד יחזקאל, אחרי שהיה כלוא עשרים שנה בבית־הכלא בעירק בעוון פעילותו במחתרת הציונית.

הטרילוגיה הזו של אלי עמיר מצטרפת, כמובן, לניסיונות של סופרים אחרים מארצות האיסלם שכתבו עלילות משפחתיות, שבהן הנציחו את הקהילות היהודיות באותן ארצות (ראה הדיון על השיגשוג של הרומאן האֶתני בסיפורת הישראלית בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1991). מבין אלה שהשלימו משימה זו בהצלחה כדאי להזכיר שלושה כותבים נוספים: אמנון שמוש בסאגה “מישל עזרא ספרא ובניו” (1978) על יהדות סוריה, סמי מיכאל ב“ויקטוריה” (1933) על יהדות עירק ויצחק גורמזאנו־גורן ב“קיץ אלכסנדרוני” (1978) וב“בלאנש” (1986) על יהדות מצרים.


 

קיפוח המזרחיים    🔗

בעלילת המשפחה הקדיש אלי עמיר מקום נרחב למדי לוויכוח המר שמתנהל בין יוצאי ארצות האיסלם במדינת־ישראל (“היהודים־הערבים” כהגדרת יהודה שנהב בספר בשם זה שהופיע בסדרת אופקים, עם עובד, 2003) בשאלת קיפוחם של המזרחיים בחברה הישראלית.

במשפחת עמארי אין תמימות דעים במחלוקת הזו. מפתיע בקיצוניותו הוא כאבי, בכור הבנים במשפחה וגיבורו של הרומאן “מפריח היונים”. כבר בפגישתם הראשונה אחרי המלחמה, שהתקיימה בבית־החולים, שבו הבריא כאבי מפציעתו, שמע נורי מפיו אמירה, שהפתיעה אותו, על חשיבותה של מלחמת ששת־הימים בתולדות היחסים בין המזרחיים לאשכנזים בחברה הישראלית: “זו היתה המלחמה שלנו”, של המזרחיים, “זאת מהפכה. מעתה הארץ שלנו כמו שהיא שלהם”, של המערביים (82). על קביעה זו חזר כאבי גם ביום שבו השתחרר מבית־החולים, כשהגיב על השמעת השיר של נעמי שמר “ירושלים של זהב”: “זה השיר שלנו, שיר הערגה לציון, הימנון העלייה ההמונית שקנתה את שייכותה לכאן בדם” (108). עוד הערה ברוח זו השמיע כאבי באוזני חברתו, סנדרה, אחרי שסיפרה לו, שכדי לעודד עלייה מארצות המערב הכפילו את זכויות העולים החדשים: “זה ברור. הם רוצים לעודד עלייה מהמערב, כי הם מפחדים מהמזרחיים. בהתחלה חששו שנברח משדה־הקרב, ועכשיו, כשנלחמנו כמותם, הם חוששים עוד יותר” (189).

אף שבסוגיה זו דעתו של נורי מתונה יותר מזו של כאבי, מתברר שהנושא מעסיק גם אותו. בשיחה עם יסמין הוא מבאר לה את הזהות המסובכת־מבולבלת שלו: “אני יהודי אבן־ערב שמעריך את נפלאות המערב. שומע מוזיקה קלאסית בבוקר ומוזיקה ערבית בערב. ציפור נודדת בין שני עולמות. - - - אני מסוכסך עם עצמי ועם מי שאמורים להיות אחי (המזרחיים). פעם קרוב להם ופעם נחרד מהם. - - - אני אוהב את המזרח - - - ואני מעדיף את הפתיחות, הניכור והריחוק האווריריים של המערב” (353–352). ובהזדמנות אחרת, אחרי שהפתיע את יסמין ושר באוזניה את השיר העברי הראשון שלמד בהגיעו מעירק לארץ, את “שיבולת בשדה כורעה ברוח, מעומס גרעינים כי רב”, גילה לה, שבעבר חשב, שאם ישיר אותו, יהיה גם הוא “ישראלי, צבר” (374).

הנושא התלבן גם בוויכוח שהתעורר בחוג המשפחה (298–295) בין האבות לבנים, אחרי ביקורם בחברון. למראה עליבותה של העיר ודלותם של תושביה, הגיבה האם: “היינו פליטים כמוהם, וכיום, ברוך השם, לא חסר לנו כלום. כל הכבוד למפא”י, עשתה הכל מהר" (295), ואילו האב, סלמאן, פנה אל כאבי בשאלה: “תגיד לי, בני, מה הם עשו פה כל השנים האלה?”. “חלמו על ‘אל־עוודה’, על השיבה”, ענה כאבי. הסבר זה חילץ גם מפי סלמאן דברי שבח מפתיעים על פועלם של החלוצים ממזרח־אירופה: “ההבדל הוא שהערבים עישנו נרגילה וחיכו לנס, ואילו מייסדי המדינה ייבשו ביצות ועבדו בחקלאות, שינו את הנוף של הארץ ושל העם היהודי” (295).

דבריו אלה של האב הפתיעו את הבנים, והם בוודאי מפתיעים גם כל קורא שזוכר את הסיום של הרומאן “מפריח היונים”, כיצד ביאושו נכנס האב בבגדיו לתוך אגם החולה, כמו ביקש לטבוע עם חלומו שנגוז, לגדל אורז במדינת־ישראל. כאבי ונורי שיערו, שאביהם לא סלח לאלה שקלטו אותו ואת משפחתו ולא שכח את ההשפלה שהרגיש כשנאלץ לעבוד בסלילת כבישים כדי לפרנס את משפחתו (272).

עוד קודם לכן שמע נורי את אביו אומר דברים דומים למראיינת, שערכה סקר על שביעות־רצונם של עולים חדשים מקליטתם בארץ, “שהוא שלם עם עצמו שעלה, שאינו מתחרט, שהיה עושה זאת שוב, שטוב לו, שהוא נקלט יפה וכיוצא באלה” (291). על תמיהתו של נורי “איך פתאום נהיה הכול טוב ויפה?”, שמע תשובה מפתיעה מפי אביו: “לא אמרתי לסטודנטית דברים שאני לא חושב. תודה לאל שעלינו לארץ, יש לנו חופש, עצמאות, ואנחנו במדינה שלנו - - - אתה חושב שחלמתי להיות ראש־ממשלה? אני עליתי בשביל העתיד שלכם. כאבי ואתה גמרתם כאן אוניברסיטה, למושי יש חלקת אדמה במושב, אפרים מתחנך בקיבוץ. ברוך השם, כולכם מסודרים והעתיד לפניכם. - - - אילו נשארנו שם (בעירק), היינו בני ערובה, תחת הנעליים שלהם” (292).

כעת, בוויכוח על מקומם של המזרחיים בחברה הישראלית ועל חלקם בהישגיה של המדינה, מחזק הדוד יחזקאל את דברי אחיו: “התרבות שלנו (של המזרחיים) היא לא תרבות של מהפכות. גם אנחנו, כמו הערבים, פטליסטים, חיכינו למשיח, ישבנו בצל הדקלים. אנחנו קוננו ‘על נהרות בבל’, והיהודים מאירופה קמו ועשו מעשה. - - - אני משפשף את העיניים ולא מאמין, מה עשו פה, הבנייה, התנופה, המפעלים, היצירה, מא־שא־ללה, בלי עין הרע, איפה יש דבר כזה בעולם הערבי, בעולם כולו?” (297–296).

הסכמה כמו זו שנחשפה בין סלמאן ויחזקאל אינה שוררת בין כאבי ונורי. כאבי מסתייג מהשבחים שהרעיפו זקני המשפחה על האשכנזים, שלזכותם זקפו את כל ההישגים של המדינה מאז ייסודה ועד מלחמת ששת־הימים: “גם אנחנו תרמנו! בלעדינו המדינה היתה אחרת. הבעייה שהוותיקים פשוט לא נותנים לנו מספיק הזדמנויות. - - - הוותיקים והמפא”יניקים תפרו להם חליפות לפי מידותיהם, תפסו את כל הספסל ולנו לא השאירו מקום. - - - אנחנו לא נופלים מהוותיקים במאומה" (297).

בניגוד לכאבי, מסכים נורי עקרונית עם דעתם של הוריו ודודו, אך עם זאת הוא מַתְנֶה את השתלבות המזרחיים בעמדות הכוח במדינה באקטיביות שיגלו להעמיס על עצמם תפקידים יותר מרכזיים בחיי המדינה בעתיד, כי זהו תהליך הדומה ל“חמין המתבשל לאט” והצלחתו מותנית במזרחיים עצמם. אין ספק שנורי מבטא בדבריו אלה את השקפתו של אלי עמיר, הנוהג לומר אותה באומץ־לב מזה שנים, אף שהיא מושכת אליו אש, ובכללם דברי עלבון משולחי-רסן מצד מזרחיים שהפכו את המיליטנטיות העדתית לפרופֶסיה הללו אינם מחמיצים שום הזדמנות להאשים את אלי עמיר בהִשתַכְּנְזוּת ובהתרפסות בפני האשכנזים, שלדעתם ממשיכים לאחוז בכל מוקדי הכוח במדינה ומוסיפים לקפח בשיטתיות את המזרחיים יוצאי מדינות האיסלם.


 

העלילה התקופתית    🔗

גיבורי שתי העלילות שנדונו קודם, עלילת האהבה ועלילת המשפחה, שולבו בעלילה השלישית עלילת התקופה, שהיא ללא-ספק העלילה המרכזית ברומאן “יסמין”. כבר בעמודיו הראשונים, שבהם טרם השתלבה יסמין בסיפור-המעשה, המחיש אלי עמיר בהרחבה את החרדה שהיתה בישראל לפני מלחמת ששת־הימים ואת עוצמת פגיעתם של נאומי נאצר (41–39) במוראל המילואימניקים בימי ההמתנה מורטי העצבים (45–41). המגוייסים ראו בהשתהותו של אשכול לפתוח במלחמה היסוסים של ראש־ממשלה, שאיננו מסוגל לקבל החלטות גורליות (33). הרגשת רבים בעת ההיא היתה שדיין היה ראוי ממנו להיות ראש־ממשלה (39).

באותה שקדנות צייר אלי עמיר גם את הקרבות בירושלים, המתוארים מנקודת־תצפית מפתיעה, זו של הערבים ממזרח־ירושלים (30–11), וסיפר על האירועים המרכזיים שהתרחשו בירושלים בשבועות הראשונים אחרי הניצחון: הסרת החומה שהפרידה בין העיר העתיקה לירושלים המערבית (68) והנהירה של הישראלים לכותל המערבי (88–86).

בתיאורי התקופה הדגיש אלי עמיר את הסתירות במעשיהם של מנהיגי ישראל כלפי הערבים: בעוד אשכול חרד לתוצאות שיהיו לניצחון בעתיד (95–94), ובעוד דיין הפתיע בהחלטותיו הבלתי־צפויות, ובכללן ההחלטה להעביר את האחריות על המסגדים בהר־הבית לידי המופתי של ירושלים (246–245), שילב טדי קולק במרצו הנודע חזון עם עשייה (91–90). חוסר־התיאום בין השלושה אילצו את אנשי הביצוע בשטח לתרגם את ההחלטות הסותרות של השלושה למעשים לפי מיטב הבנתם (249–247).

אף שהסצינות של עלילת התקופה משכנעות יותר מהסצינות של עלילת האהבה, חובה לזכור, שהן משקפות במידה רבה את עמדתו הפוליטית של אלי עמיר בשנת 2005, שהִקצינה אצלו בהשפעתן של י"ח שנות האינתיפאדה, ואינן עדות אובייקטיבית מדיונים שהתרחשו בחדרי צמרת השלטון, שאותם שימר בזיכרונו במשך כמעט ארבעים שנה, מהתקופה שבה כיהן כיועץ לענייני ערבים במזרח־ירושלים במשרד ראש־הממשלה, תפקיד דומה לזה שממלא נורי בעלילת הרומאן.

כתיאורים אובייקטיביים אפשר לאמץ את אלה המספרים על ביקורי ישראלים במזרח העיר ועל ביקורי ערבים במערבה ואת אלה המבליטים את אי־הנוחות שחוו תושביה הערבים של ירושלים המזרחית בתורים הארוכים שנוצרו בפתח המשרדים של הממשל הצבאי, שהיה צריך לטפל בבעיותיהם.

פחות אובייקטיביים הם התיאורים הרבים על קשיחות־לב לשמה שגילו נושאי־התפקידים, שעסקו בפתרון הבעיות ההומניטריות של האוכלוסיה הזו. כדי להבליט את נורי כיחיד כמעט במשרדי הממשל שהתייחס ברגישות למצוקת האוכלוסיה הזו, שבעזרתם ביקש אלי עמיר להצדיק את התאהבותה של יסמין בו. בשביל מטרה זו, לא היה ראוי לעקם את האמת ההיסטורית ולהאשים את נושאי התפקידים האחרים בממשל הישראלי, באופן כה גורף, ברמיסת כבודם של הערבים במזרח ירושלים.

למעשה הפך אלי עמיר את נורי לשופר של השקפתו הפוליטית הנוכחית ובאמצעותו הוא פורש את משנתו לפתרון הסכסוך הערבי־ישראלי. נורי הציג אותה בהרצאתו בקיבוץ שבו התחנך בנעוריו (392–389). אחרי שדיבר על שילובם של העולים מארצות האיסלם וערביי ישראל “בתרבות ובהוויה המדינית החדשה” בעמדות הנהגה, עבר לדבר על המהפכה הנדרשת כדי “לעצב עתיד של שלום וקירבה” במזרח־התיכון. כשלחצו עליו להבהיר את דבריו ולחשוף מי שהיו מחנכיו ונערציו בעבר, הוסיף: “בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכול יישאר בלי כלום…”.

כמו-כן הבהיר במענה לשאלה מהקהל גם את דעתו הבאה: “ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול ומבחינתי, שיתנוססו על הר הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן” (391). מסקנה כזו בנושא ירושלים שתל אלי עמיר גם בהרהוריו של הגיבור המתון מקרב הדמויות הערביות בעלילת הרומאן. אחרי שנחלץ אבו־ג’ורג' מהמבקרים שגדשו את כנסיית הקבר, מבקרים מכל העולם, סיכם לעצמו את הלקח ממה שחווה: “אמת, האדמה הזאת אכן מדברת בכל השפות, והעיר הזאת אינה שייכת לאיש, היא שייכת לכולם” (260).

ההדים מהרצאתו הגיעו לאוזני השר, וזה הזמינו לבירור: “האם נכון כי באותה הרצאה בקיבוץ אמרת שעלינו לוותר על השטחים המשוחררים ולהקים לערבים מדינה, וכי ירושלים, בירת הנצח של עמנו, צריכה להיות עיר פתוחה שכל דגלי ארצות ערב והוותיקן יתנוססו עליה? - - - אתה יודע איזה נזק ציבורי, פוליטי ומפלגתי גרמת לי?” (404). “צר לי מאוד אם גרמתי לך עוגמת נפש, לא התכוונתי לזה בשום פנים ואופן”, השיב נורי והוסיף: “אדוני השר, אנחנו יתומים והם יתומים, אנחנו סובלים מתסביך הקורבן וגם הם, אנחנו סובלים מתסביך של פליטים וגם הם. ההבדל הוא, שעכשיו הבטן שלנו מלאה ושלהם ריקה. לנו יש בית ולהם אין. הם אכולי קנאה ושנאה ותסכול1. אצלנו אומרים שצריך לפתוח את המטרייה לפני שיורד הגשם. ואם לא נוותר על השטחים ולא נעזור להם להקים מדינה ולא נסייע להם לפתור את בעיית הפליטים, גם אלוהים לא יוכל להתיר את הפלונטר” (405).

קוויה הכלליים של הצעת נורי לפתרון “הסכסוך” אכן משקפים את עמדתו הפוליטית של אלי עמיר בשנת 2005, כי סמוך לניצחון במלחמת ששת־הימים לא הושמע פתרון כזה על־ידי איש בצורה כה מגובשת. היו שהזהירו מפני סיפוח “השטחים” וטענו שהכרחי להחזירם למצרים, לירדן ולסוריה, שלוש המדינות שהחזיקו בהם עד אז. היו שסברו כי צריך להחזיק בהם כקלף־מיקוח בשיחות השלום עם מדינות אלה ועם מדינות־ערב האחרות. נסיגה מלאה לגבולות הסכמי שביתת הנשק, שאותם הפרו מדינות־ערב כשפתחו במלחמת ששת־הימים, נדחתה על־ידי רוב הציבור הישראלי. גם המתונים דיברו על נסיגה רק מחלק מהשטחים ששוחררו וגם אותה רק בתמורה מדינית ברורה ומפורשת - חתימת התוקפים על הסכם שלום שיִכלול הסדרי ביטחון לישראל. אך תורה מסודרת, כפי ששתל אלי עמיר בפיו של נורי, לא נדונה ברצינות בשנת 1967, השנה שבה מיקם אלי עמיר את העלילה. ייתכן שהיא הושמעה בשמאל הקיצוני, בחוגי מצפן ובחוגו של אורי אבנרי, אך לא התקבלה על דעת איש מחוץ לחוגים אלה. לכן, אין לתמוה אם אחרי ששטח בפני השר את השקפתו זו, הבין נורי שימיו במשרד הגיעו לסופם והזדרז להגיש לשר את מכתב ההתפטרות שלו ממשרת היועץ לענייני הערבים במזרח־ירושלים.


 

הפולמוסים של התקופה    🔗

בנוסף לתיאורים שבהם שיחזר את מה שהתרחש בשנת 1967 לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, דחס אלי עמיר בעלילת הרומאן סצינות רבות של ויכוחים, שהתנהלו בסיום מלחמת ששת־הימים בין הערבים לבין עצמם, בינם ובין ישראלים וכמובן גם בין בעלי ההשקפות והפתרונות השונים בקרב הישראלים. בעטיים הפך הרומאן “יסמין” ברוב חלקיו לרומאן של דיאלוגים רעיוניים.

מבין הוויכוחים שקיימו ביניהם הגיבורים הערביים של הרומאן מעניינים במיוחד הם אלה שפרצו בין אבו־ג’ורג' לאבו־נביל, החושפים את ההבדלים הקיימים בחברה הערבית בין ערבים־מוסלמים לערבים־נוצרים. אף שהשניים מקיימים בשותפות עיתון במזרח העיר, הם חלוקים בשאלת היחס לשלטון הישראלי. בעוד אבו־נביל המוסלמי קובע ש“אל־ג’יהאד הוא ההמצאה הכי טובה שהביאו המוסלמים לעולם” ומצדד במלחמות עד שהאיסלם ינצח כפתרון יחיד לסכסוך, טוען אבו־ג’ורג' הנוצרי, אביה של יסמין, שמנהיגי ערב, שפעלו עד כה על־פי הצעה זו, הפסידו במלחמות ותקעו את הערבים בעבר הנחשל שלהם, בעוד שישראל “הצליחה לשלב ישן בחדש, מודרניזם ודת” (121). עקבי בהשקפתו ממליץ אבו־נביל להפוך את המלחמה בישראל למלחמת דת (107) ולמוטט אותה על־ידי ריבוי נישואים עם ערביי ישראל כדי להגיע במהרה לרוב ערבי במדינה שייסדו היהודים (106). ועד אז מציע אבו־נביל להימנע מכל קשר עם נציגי השלטון הישראליים, כי מוטב “למות כאריות ולא לחיות ככבשים” (124). אבו־ג’ורג' לעומתו מציע לחבריו בוועדת התיירות במזרח־ירושלים להכיר בעובדה שהערבים הפסידו במלחמה וממליץ לפתוח את העסקים במזרח-העיר לתועלת הציבור הערבי, הצריך להמשיך ולהתפרנס.

דומה שאלי עמיר לא חטא לאמת, כאשר לא שילב אפילו ויכוח אחד בקבוצה זו של הדיאלוגים הרעיוניים, שבו מבררים ערבים, ואפילו בחדרי חדרים, את האפשרות להתפייס עם היהודים ולהכיר בזכותם לקיים את מדינת־ישראל כמדינה ריבונית ולגיטימית של העם היהודי במזרח־התיכון. בכל ויכוחיהם מתאחדים המתפלמסים הערבים ללא־קושי בסירובם לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי באמצעות פשרה שתכלול נטישה של העקרונות שנוסחו נגד ישראל באמנה הפלסטינית. בשני הנוסחים של האמנה הזו, משנת 1964 ומשנת 1968, חזרו והובלטו אותן דרישות, הדרישה לבטל את מדינת־ישראל (סעיף 19) והדרישה לאפשר לפליטי 1948 את זכות השיבה לבתיהם ולאדמותיהם בטריטוריה שעליה הוקמה מדינת־ישראל כדי לייסד מדינה פלסטינית דמוקרטית (סעיף 9) על כל פלסטין בגבולות המנדט הבריטי (סעיף 2), שבה יורשו לחיות גם יהודים, אך רק היהודים שהתגוררו דרך קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית אליה (סעיף 6).

עמדות מגוונות יותר בין המתפלמסים נשמעות בוויכוחים בין הישראלים, מה גם שבאלה אין דנים רק במתרחש בהווה, בשנת 1967, אלא גם בעתיד, בסיכוי לסיים אי־פעם את הסכסוך הערבי־ישראלי. ויכוח מעניין למדי מתקיים בין בני משפחת עמארי בשאלת היחס לערביי המדינה (271–270). נורי התרעם על הקמת כרמיאל על אדמות שהופקעו מערביי הגליל. אמו חלקה על דעתו. היא הזכירה לו את סיפור גירושם מבתיהם בבגדד והקפאת חסכונותיהם בבנק וקבעה, שהפקעת האדמות למען הקמת כרמיאל נעשתה כדי למנוע מהערבים להשתלט על הגליל כשלב להשתלטותם על המדינה. לוויכוח הצטרף על מהרה גם אביו של נורי: “אם אין ברירה וצריך לקחת מהם, אז שייתנו להם פיצוי אמיתי”.

נושא הפקעת הקרקעות של הערבים עלה גם בוויכוח שפרץ בין נורי לשר שלו. בעוד נורי מציע לנהוג בערבים “כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו”, כדי ש“ייפתח פתח להתקרבות אמת בינינו לבינם” (278), מצדד השר בקביעת עובדות הנחוצות לעתיד היאחזותו של העם היהודי בארץ־ישראל, אך מציע לספח שטחים בשקט וללא הצהרות, שהרי “הערבים יסתגלו וישכחו, כפי ששכחו את יפו ומג’דל ועכו” (278).

הוויכוחים על עתיד “השטחים” התקיימו לא רק במשרדי הממשלה אחרי מלחמת ששת־הימים, אלא בכל בית בישראל. ויכוח כזה התפתח גם בבית של משפחת עמארי, אחרי שנורי הבהיר כי בתפקידו כיועץ השר ישתדל לתווך בין המנצחים למפסידים. אב המשפחה, סלמאן, הזדרז וחזר על מה שאמר לפני שעלה לארץ מעירק, “שאם נזכה ונעלה ארצה, הייתי רוצה שנתייחס אל הערבים בישראל כמו שאנחנו רוצים שהערבים בעירק יתייחסו אלינו” (112). על־פי זאת יעץ לנורי: “אתה נורי, עכשיו אל־ואלי, השליט, נהג בהם בכבוד. תן להם את המגיע להם ביד פתוחה, שלא ירגישו חלילה שאתה עושה להם טובה, ואל יגבה לבך, זכור כי הכוח והשררה חולפים, כמו ריח הקפה הזה”. וגם האם הצטרפה לתמוך בדעת בעלה: “ודבר אליהם ברכות”.

אך כאבי חלק על השקפת ההורים: “תדע לך אבא, שהנושא הכי מדובר (בין ערביי ישראל) היה שאחיהם הערבים יכבשו אותנו ואת האדמה שגזלנו מהם. ושגם אחרי ארבעים שנה ועוד ארבעים שנה ינקום הערבי את נקמתו” (113). כאבי הוא גם היותר מפוכח מבני המשפחה בהערכת הסיכוי להגיע להסכם שלום אמיתי עם הפלסטינים ומדינות־ערב: כל השנים חיכו באפס־מעשה וחלמו על מימוש זכות השיבה, אך אחרי שיפוג ההלם שהם נתונים בו, עקב הפסדם הצורב במלחמת ששת־הימים, יתחילו בשפיכות הדמים (295).

מרגע שדרך על אדמת ישראל, לא החמיץ גם הדוד יחזקאל אף הזדמנות להשמיע את דעתו על המדיניות שצריכה ישראל לאמץ כלפי הפלסטינים. וכך אמר יחזקאל בכנס המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, שאליה הוזמן להרצות: “מה רוצים הערבים והפליטים? הם רוצים עצמאות, מדינה כמו אנחנו. בדיוק. עכשיו צריך נשים לב לנַכְּבּה, האסון, שלהם, צריך נשמע הכאב שלהם, צריך נזכור יש להם כבוד. - - - נכון, זו נחלת אבותינו, אבל עם אחר יושב שם מדורות. איך נגרש אותם, הם ואבותיהם חיו ונולדו שם. - - - אין לנו מקום אחר, אבל צריך לחשוב גם עליהם, אנחנו לא לבד בעולם” (368–367).

במעמד הזה לא הצליח יחזקאל להשלים את הצעתו, אך הזדמנות כזו ניתנה לו כשהוזמן לפגישה עם לוי אשכול: “צריך לטפל בפליטים מהר”, “צריך נקים להם מדינה”, או לחילופין: “צריך נחזיר השטחים למלך חוסיין”. גם תשובותיו של אשכול היו צפויות: לביצוע הצעות אלה “צריך כסף, הרבה כסף, ושיתוף פעולה” ו“צריך לקבל איזו תמורה לשטחים האלה, שלום, ביטחון” (372), אך את הפגישה עם יחזקאל חתם אשכול בהבטחה: “אני מבטיח לך שלא נשאיר אבן על אבן עד שנגיע לשלום” (373).


 

“הציונים קלקלו הכול”    🔗

אך מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך הערבי־ישראלי הינו בלתי־פתיר בדור הנוכחי, כדאי לו להתמקד דווקא בדיאלוגים הרעיוניים בין ישראלים לערבים ששזר אלי עמיר בעלילת הרומאן “יסמין”. בעמדת הדמויות הערביות בולטת ההנחה, שנוכחותם של היהודים בארץ־ישראל היא רק זמנית, ובמהרה יחזרו לארצות אירופה, שהשתלבותם שם היא טבעית. בתיאוריה הצלבנית הזו משתעשע אבו־נביל שהתגרה בפרופסור מאיר שדמי, חוקר נודע של תרבות האיסלאם, שאירח משלחת עיתונאים ואינטלקטואלים באוניברסיטה העברית. באמצע השיחה היפנה אבו־נביל שאלה פרובוקטיבית אל המארח: “אתם היהודים עם נודד. מתי לדעתך תמאסו במקום הזה ותלכו למקום אחר?”. פרופ' שדמי הרים את הכפפה, ואחרי הרצאה תמציתית על מקוריותה של המהפכה הציונית בתולדות העם היהודי גם השיב לאבו־נביל תשובה חד־ משמעית: “אנחנו לא נלך לשום מקום אחר ולא נחזור לגלות. סוף־סוף הגענו הביתה” (128).

ברוח שאלתו־הנחתו של אבו־נביל טען גם אנטואן, סנטור מירדן, באוזני אביו של נורי. “מה לכם ול’ל־קודס?”, הטיח הסנטור במארחיו במשרדו של נורי. סלמאן עמארי הזדרז להשיב לו: “ירושלים נזכרת בתורה שלנו 667 פעמים, וארץ־ישראל נזכרת 4,584 פעמים. לעומת זאת ירושלים לא נזכרת בקוראן אף לא פעם אחת” (284). בהמשך האשים הסנטור הירדני את הציונות באש השנאה שהוצתה במזרח־התיכון: “חיינו (ערבים ויהודים) מאות בשנים עד שבאו המוסכובים (המוסקבאים) הציונים וקלקלו הכול. - - - רעיונות הציונות הם אירופיים, זרים לאזור הזה, זרים לתרבותו”. גם טענה זו הדף אביו של נורי: “אנחנו זרים? כבוד הסנטור, אנחנו מפה. חצי ישראל הם בני ערב, מאסיה ומאל־מַגְרֶבּ, דוברי ערבית וחניכי תרבותה. הגיע הזמן לפתוח דף חדש. אנחנו מציעים לכם שכנות טובה, אנו מחזרים אחריכם כמו בן־דוד אחרי בת־דודו. למה אתם לא נענים?”. “כי אנחנו מבינים בדיוק מה הציונות רוצה”, חתם הסנטור אנטואן את הוויכוח, אך לא לפני שסלמאן עמארי ענה לו מידה כנגד מידה: “גם אנחנו מבינים בדיוק מה אתם רוצים” (288–286).

כצפוי, מעורבת יסמין בוויכוחים רבים עם נורי. באחד מהם האשימה את הציונות בשאיפות טריטוריאליות: “יש משהו מפחיד בציונים. הם שיכללו את הטיעונים שלהם לכדי אמנות, כמו הבלוף הזה על זכויות היסטוריות. יש להם כישרון למכור חול כאילו היה זהב, במין תערובת שטנית של מסכנות ועוצמה”. למרות אהבתו ליסמין, לא נרתע נורי להשיב לה: “אנחנו מדינה קטנה, מוקפת עשרות מיליונים שרוצים לחסל אותה. עלה על דעתך שאנחנו מפחדים? - - - כל הניצחונות שלנו הם רק מהלומות אגרוף בכרית צמר־גפן, ניצחון אחד שלכם ואנחנו בים” (215).

אך התנצחות רעיונית חריפה ומפותחת יותר יזמה יסמין בעת ביקורה בקיבוץ שבו התחנך נורי בנעוריו (388–385). במעמד הזה העלימה יסמין את זהותה הערבית ושטחה באוזני סוניה, בעברית קולחת ובהיגוי צברי מושלם, טענות שאילצו את המדריכה לשעבר של נורי לגונן על השקפותיה הציוניות. בוויכוח הזה הניחה סוניה, שהיא מתווכחת עם ישראלית מחוגי השמאל הקיצוני, שאפילו העמדות של “מחנה השלום” מהשמאל המתון, שהיא ורוב חברי הקיבוץ שלה החזיקו בהן, אינן מספיק מוסריות בעיניה, ולכן טרחה להבליט את היחס האנושי שגילו מייסדי הקיבוץ כלפי הפלאחים הנחשלים שנוצלו על־ידי האפנדים, הקפיטליסטים מבני עמם.

יסמין לא החמיצה את ההזדמנות לערער את ביטחונה של סוניה במוסריות דרכה של הציונות: “מי הדביק לערבים תוויות אם לא אנחנו? עבודה ערבית, מוזיקה מונוטונית, נחשלות חברתית וטכנולוגית, ומה שייחסנו לערבים ייחסנו גם ליהודים מארצות האיסלם”. על אשמה פוסט־ציונית זו מפי יסמין השיבה סוניה: “אל תכרכי את היהודים מארצות האיסלם ואת הערבים בחבילה אחת - - - ובאשר לערבים, את יודעת שאנחנו דגלנו תמיד במדינה דו־לאומית? הם אלה שלא רצו לקבל אותנו ולחיות בשלום” (386). בהמשך הוויכוח כפתה יסמין על סוניה להגן בלהט על הציונות: “דעי לך כי האפנדים וראשי המשפחות הערביות שקנינו מהם את אדמותינו הרוויחו הון ממכירתן. גם הפועלים הערבים שעבדו אצלנו התפרנסו יפה וערבים מארצות שכנות באו הנה לחפש עבודה, וככה גדל מספרם. לולא התחדש היישוב היהודי בארץ־ישראל לא היו הערבים באים הנה. עוול עושים כשמתכוונים לו. כוונותינו היו טהורות” (388–387).


 

רומאן פוליטי־דידקטי    🔗

ריבוי הדיאלוגים הרעיוניים בין הדמויות מסביר מדוע האפילה כל־כך עלילת התקופה על שתי העלילות האחרות, עלילת האהבה ועלילת המשפחה. ואכן “יסמין” הוא בעיקרו רומאן אידיאי, שהוא רומאן המלבן דעות והשקפות באמצעיה של הסיפורת (ראה הגדרת הסוגה בפרק המבוא לספרי “סוגות בסיפורת הישראלית”, 2004). בנוסף לשיחות העימות שהודגמו, פיזר אלי עמיר במרחב הטקסט עשרות הערות פולמוסיות בענייני־השעה של אותם ימים מפי דמויות אלמוניות ומזדמנות בסצינות השונות, הערות שלא התרחבו לוויכוח מפותח. בדרך זו הקיף וסיכם את הנושאים שהעסיקו ועודם מעסיקים את המדינה מאז מלחמת ששת־הימים. כל הוויכוחים האלה, אף שהם משולבים בעלילה סיפורית, מכבידים על זרימה קולחת של סיפור־המעשה. שוב ושוב הם מחדדים את העמדות המנוגדות בקרב הערבים ובקרב היהודים, כך שהחידוש בהם איננו רב, ולעומת זאת מצטייר הרומאן בעטיים כרומאן בעל נטייה מובהקת לדידקטיות רעיונית.

הבקיאים ברמזים הפוליטיים שפיזרו בכתביהם ס. יזהר, עמוס עוז, א. ב. יהושע, דוד גרוסמן ומאיר שלו - החמישייה המוליכה בניצול הסיפורת להבעת השקפתם הפוליטית - לא ימצאו שום חידוש בפתרון ל“סכסוך” ששתל אלי עמיר בפיו של נורי. ההבדל היחיד בין אלי עמיר ובין חמשת הסופרים היותר פוליטיים בספרותנו הוא באופן הגלוי שבו בחר להציג את השקפתו הציונית־סוציאליסטית, בעוד שהם העדיפו להצפין את השקפתם, הזהה לחלוטין לשלו, בעלילות אלגוריות (ראה ההסבר בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992).

ספק אם השתייכותו של אלי עמיר לשני העולמות, הערבי והיהודי, שבה הוא משבח את נורי, מעניקה יתרון להצעה הפוליטית שגיבורו השמיע בשמו בהרצאתו בקיבוץ ובאוזני השר שלו. במקום להתהדר בתואר “אבן ערב”, היה נורי עושה בתבונה לוא היה מטה אוזן להשקפתו המציאותית של אדם הבקיא ממנו בתרבותם של הערבים ובפסיכולוגיה שלהם, למורו פרופ' שדמי, שבשיטת הייצוג המאוזן של דעות מנוגדות, שהספר מקפיד עליה, מוצג כבר־פלוגתא של היועץ המדעי של השר, פרופ' קישינייבסקי.

בדומה לאי־ההסכמה ששררה בין המזרחנים שריכז א. ב. יהושע ברומאן “הכלה המשחררת” (2001), גם לשני המזרחנים האלה השקפה שונה על הערבים. פרופ' קישינייבסקי טען “כי השפה הערבית היא קפואה, נחותה - - - וכי לתרבות הערבית בכלל אין כלים לחשיבה מופשטת” (65), ולכן יעץ לשר לחזק את האוריינטציה של המדינה למערב. על הערכה מזלזלת זו כלפי הערבים ביסס השר את הנחתו, שהערבים יסתגלו וישלימו עם אובדן “השטחים”, כפי שטען באוזני נורי. לפרופ' שדמי היתה הערכה גדולה מזו של עמיתו כלפי הערבים ותרבותם ולכן, אף שייחל “לחיי שיתוף מפרים ומועילים” בין האוכלוסיות בעיר שחוברה לה יחדיו, העריך שאחרי כישלונם במלחמה, הערבים שהם עם גאה לא יעשו שלום עם הישראלים (92). הוא גם הזהיר מפני המגמה שהסתמנה בחברה הישראלית, להסתמך על עבודת פועלים ערבים מהשטחים, וסרב להעסיק פועלים כאלה בשיפוץ ביתו בטענה, שבתהליך הזה תיווצר תלות בהם שתזיק לנו בעתיד. אסמכתא לעמדתו מצא בספרו של אבן־ח’לדון “אקדמות למדע ההיסטוריה”, שכבר במאה הארבע־עשרה כתב על סכנת ניצחון במלחמה לחברה של המנצחים: “הם יתענגו בחיי נועם ורווחה - - - בניהם יחיו באווירה של התנשאות ויחשבו זאת לפחיתות כבוד לשרת את עצמם ולדאוג בעצמם לצורכיהם - - - ותפחת גבורתם בדורות הבאים אחריהם עד שתיכחד לגמרי” (361).

פרופ' שדמי איננו היחיד שאלי עמיר מגייס כדי לשכנע את הקורא לאמץ את משנתו הפוליטית שהושתלה בפיו של נורי. מגוייס בולט נוסף הוא הדוד יחזקאל, שהצעתו ונימוקיו צוטטו כבר קודם. נורי זוכה לתמיכה במשנתו גם מצד אביו, שבשיחה עם הסנטור אנטון מזכיר את התקדים בתנ“ך להצעת הפשרה של נורי, ומצטט מדברי אברהם ללוט אחרי הריב שפרץ בין רועי הצאן שלהם2 “אנשים אחים אנחנו, הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי. אם השמאל - ואֵימִנה, ואם היָמין ואַשְׂמְאִילה” (286). לתמיכה במשנתו גייס אלי עמיר גם את תשובת אלוהים לרבקה, כאשר התאומים יעקב ועשו התרוצצו ברחמה: “שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיִך יפרדו”. הפרדת הלאומים, שהובטחה בפסוק הזה, מסבירה מדוע בחר בו אלי עמיר כמוטו ל”יסמין".

מכאן, שהאופי הפוליטי־דידקטי של הרומאן לא הופחת על־ידי הקפדתו של אלי עמיר לייצג באופן מאוזן את דבריהם של בעלי ההשקפות הסותרות. בנוסף לשני המזרחנים הציב צמדים נוספים להבעת עמדותיהם המנוגדות: את נורי מול אחיו כאבי, את לוי אשכול מול השר של נורי, את אבו־ג’ורג' מול אבו־נאביל, את נורי נגד אהרן אמיתי ואחרים. מטעם זה גם בחר שני מספרים לעלילת הרומאן: מספר יודע־כל אלמוני, כדי לספר על התקופה מנקודת המבט של הערבים ואת נורי כמספר־גיבור, כדי לשקף את התקופה מנקודת־המבט הישראלית. האיזון נשמר גם בייצוג התרבות של שני הצדדים. כך זוכה השפה הערבית להשתלב בתעתיק לעברית בתוך היריעה העברית של הרומאן, אחד מקור ואחד תרגום, וכך מצוטטים באופן מאוזן פתגמים, משלים ושירים הן מהשירה העברית והן מהשירה הערבית.

אחרי ההשקעה הגדולה הזו בייצוג מאוזן של ההשקפות, משתמעת באופן ברור מעלילת הרומאן המסקנה, ששני הצדדים החמיצו סיכוי נדיר, שנוצר בשנה הראשונה אחרי מלחמת ששת-הימים, ליישב את “הסכסוך” באמצעות העיקרון “שטחים תמורת שלום” ששני הצדדים יכלו לחיות איתו. כארבעים שנה חלפו מאז והם מכחישים מסקנה זו. בשום שלב לא גילו הערבים נכונות להבטיח שלום מלא ואפילו תמורת כל “השטחים”. בוטחים בעדיפותם המספרית וביתרון המדיני שהנפט מעניק להם בדעת הקהל העולמית, ממשיכים הערבים להמתין להשלמת הסחף בדבקותם של היהודים בחזון הציוני שלהם. לא פגיעה בכבודם מונעת מהם לאמץ את הפשרה שגם אלי עמיר חוזר עליה מפיו של נורי, אלא אי־יכולתם להשלים עם נוכחותה של מדינה יהודית, ואפילו זעירה כפי שהיתה עד מלחמת 1967, במרחב שבין נהר פרת לאוקיינוס האטלנטי, מרחב שהם רואים אותו כשלהם בחזון הפאן־ערבי שמלהיב את דמיונם.

את הציפייה הזו, מודים הערבים עצמם, הם מבססים על העידוד שהם שואבים מפעילותו של “מחנה השלום” הישראלי. הסופרים של המחנה הזה, כולם אנשי שמאל מוצהרים, אכן עודדו את הערבים, אך גם תרמו בכתביהם להאצת הסחף בתודעה הציונית של הדור שנולד אחרי מלחמת ששת־הימים, אחרי שתיארו את הניצחון במלחמה הזו ככיבוש ממאיר, שהיתה לו השפעה הרסנית על החברה הישראלית. באמצעות תיאורים אלה התישה קבוצת הסופרים הפוליטית הזו את נכונות הדור הצעיר בישראל למצות את הישגי מלחמת ששת־הימים ואת נחישותו לגונן עליהם. אכן, זהו מקרה נדיר בתולדות הספרות, שבו הצליח עטם של סופרים להדביר ניצחון מזהיר (ראה מסה בשם זה בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). חבל שאלי עמיר גייס את עטו למלחמת ההתשה של הסופרים הפוליטיים האלה גם ברומאן “יסמין”.



  1. עוד קודם לכן שתל עמוס עוז את הנימוק הפשטני הזה, להצדקת הנסיגה מהשטחים לגבולות שהיו למדינת־ישראל עד מלחמת ששת־הימים, באוטוביוגרפיה שלו “סיפור על אהבה וחושך” (ראה הפירוש בספרי “סוגות בסיפורת הישראלית”, 2004).  ↩

  2. שימוש דומה באנלוגיה מהמקרא ולאותה מטרה פוליטית עשה מאיר שלו ברומאן “עשו” (ראה הפירוש בספרי “העט כשופר פוליטי”,1992).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!