רקע
רות בונדי
בפתח הדברים

מלחמות הן קו מפריד בזמן. בין הציפיה הגדולה שלפני מלחמת ששת הימים עד לקץ הלוחמה לאחר מלחמת יום הכיפורים עברו שבע שנים והן לא היו כיום אחד, אלא כאלף שיעורים. יכולתי לקורא לספר גם “האוניברסיטאות שלי”, לולא עשה זאת מקסים גורקי לפני, או להעניק לו שם “תחנות בדרכי אל מהות החיים בארץ־ישראל”, כי לגבי הכתיבה היא לימוד, יחד עם הקוראים, או על חשבונם. אם לספר זה יש סוף, עמוד אחרון, הרי לא מפני שתם ונשלם, לא מפני שנדמה לי שהגעתי אל היעד, שתקופת הלימוד הסתיימה, אלא מפני שכל ספר חייב להיגמר אי־פעם, מטעמי זמן, תמחיר או כוח־קריאה. אבל אני אמשיך לכתוב אותו, כי לגבי אין בכתיבה נקודה סופית, אלא רק סימני־שאלה נוספים.

החיים בישראל הם התמודדות מתמדת עם נחשול של מאורעות, רשמים, חוויות, מסקנות. אין יום דומה לקודמו, אין שעה של רגיעה. אין נקודת עצירה. יש אנשים אשר הצליחו, על אף הכל, לקבוע את דעותיהם אחת ולתמיד ואין מאורע שיכול לערער אותן, לשנות את תפיסת־עולמם. ויש אחרים, ואני ביניהם, שכל ימיהם מגששים, מחפשים את דרכם. נכון, גם לי אמת יסוד בלתי־משתנית: האמונה בעם ישראל, בפלא קיומו, בכוח החיים שלו, בקשר הבלתי מנותק אל ארץ־ישראל. אך אינני יכולה להציע שום אידיאולוגיה מגובשת, לשמש מורה, מחנכת, מדריכה – כי גם עלי באות שעות של ספקות ומבוכה, גם אני תועה לעתים, גם אני משנה את דעתי. בכל פעם שנדמה לי, כי דרך אשליות ותקוות, אכזבות ולקחים הגעתי לתבונה ולדעה שקולה, באים המאורעות ומלמדים אותי פרק חדש.

אינני יכולה להציע פתרון משלי למכאובי ישראל, רק נחמת החיפושים המשותפים לרבים, ששבע השנים האחרונות היו להם תקופת התבגרות כאזרחי מדינת ישראל. אך גם אם ההרהורים הם נחלת רבים, אין ספק שהחיפושים אחרי תשובות, כפי שהן באות לידי ביטוי בספר זה, מושפעות במידה רבה ממוצא, מגיל, ממקצוע, ממצב־רוח. שתי הרשימות הראשונות ב“שער היסוד” הן כעין כרטיס־ביקור ובאות להעיד על הרקע שממנו צמחו הדברים. ריכזתי כאן אותם פרקי יומן – וכתיבת מדור שבועי דומה במידה רבה לכתיבת יומן – הנוגעים לרשות הכלל, כפי שנרשמו בשבע השנים האחרונות. שמרתי על נימת הדברים כפי שנכתבו בזמנם, אף אם בינתיים נהיר לי שטעיתי, גם אם כיום הייתי כותבת אחרת. אך נדמה לי שחשוב לחזור להלכי רוח שלאחר מלחמת ששת הימים כדי לראות את שבע השנים האחרונות כרציפות אחת, כדי להבין את אשר אירע לנו, כדי להוציא מסקנות לגבי העתיד.

מראשית כתיבתי אני נאבקת עם בעיה שהיא לכאורה רק שאלה של דקדוק: לכתוב אני? לכתוב אנחנו? האני נראה לי, לרוב, אנוכיי מדי, מרוכז יתר על המידה בעצמו ואינני מסוגלת לכתוב אתם או הם ולהשאיר את עצמי בצד, לא משתייכת. לכן העדפתי, ברוב המקרים, את גוף ראשון, רבים. אולי זו אשליה, אולי זה קוצר ראייה, כאשר אני מרבה לדבר בשם רבים. אין לי צל של ספק שלאותו “אנחנו” יש גבולות והרבה אנשים לא היו מסכימים להצטרף אליו. לפעמים, כאשר “אנחנו” נראה מחייב מדי ואין ברצוני לכתוב רק בשם עצמי, אני כותבת “אדם” וגם זה איננו פתרון מושלם. לא כל אדם, לא בכל מקום. האדם כפי שהוא מצטייר בעיני. אדם הכולל גם את חווה.

ניסיתי לתפוס את הזמן בשולי בגדו והוא ברח מפני ובידי רק פיסת בד קטנה למזכרת על שבע שנים גדולות כל כך.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!