רקע
רות בונדי
הצפיה הגדולה

(בשבועיים שקדמו למלחמת ששת הימים)

לשעון שלנו שתים־עשרה ספרות ושעת אפס אין בו, ולכן זוחלות השעות כאילו היתה עופרת במחוגים. בשעה שש בבוקר קיצור החדשות ובשבע חדשות הבוקר, ובשמונה עיקר החדשות, ובעשר חדשות הגל הקל, ובאחת־עשרה וחצי חדשות שלא מן המניין, ובאחת חדשות הצהריים ובשתיים מהדורה חוזרת, וכך הלאה בשעון הציפיה הגדולה, עד לחדשות של חצות. ובלילה, מתוך התרדמה, מציצים במחוגים המאירים: אולי ימצאו את השעה בחשכה. ולמחרת מחדש: שעה שעה וחדשותיה, וחדש אין בהן. הכל צפוי וידוע. ממתינים, דנים, מביעים דאגה, מתריעים. ואחרי שהשעות הבודדות נהפכו לשפך עכור, בא החשש הנורא, שמא מחקו בשעון ישראל את שעת האפס. אבדה לנו שעה, האם יש בכלל שען?

כשאדם אינו יודע מה לעשות עם עצמו הוא פעיל. הריפוי לחוסר אונים הוא עיסוק. לחלק מעטפות, להסיע פעילים, להכין מקלטים, לחפור תעלות, ללמוד עזרה ראשונה, לאפות עוגות לחיילים, להדביק נייר על שמשות, הכל עדיף מן הציפיה שאינה מהולה במעשים. לעשות משהו – להוריד תמונות מהקירות, לסרוג כובעים, לספור את מלאי הכוכבים – רק לא להתמודד עם עודפי הזמן.

כיוון שיודעים מה הדברים החשובים והקובעים, ואותם נבצר מאתנו לעשות, נטפלים לדברים הטפלים. לצחצח את עששית הנפט, לקנות מלח בישול, למלא דלי מים, להכין שתי תחבושות ומשחה לבנה נגד פצעים, לגזור נייר שחור, למלא אחרי הוראות, הנחיות, תרגילים, הדרכה, קביעת כללים – כי בהם תריס בפני הציפייה.

קשה לתפוס: עוד לפני שבועיים היינו טרודים יום אחרי יום מעל הראש, פרנסה ובית והתחייבויות חברתיות, סדר וצחצוח וארוחות לשמונה ולילות בכורה. מוכרחים לשים את דברי החורף בנפטלין ונחוץ לסדר את המינוי לבריכה, ולהעביר את כרי הספה לניקוי וחייבים לענות על המכתבים ודרוש סדר בארון הספרים, הכל היה הכרחי ולא סבל דיחוי. הרי לא ייתכן, שהדברים היו חסרי חשיבות מלכתחילה, אם השקענו בהם את מחצית החיים. רק עכשיו, לתקופה קצרה, איבד לוח היום המושווה את שיווי המשקל שלו. עוד נחזור ונרשום בפנקס־הכיס עשרה וגם עשרים עניינים חשובים מאוד, שיש לסדר תוך יום אחד, ורק דפי אייר שנת תשכ"ז יישארו ריקים, זכר להמתנה הגדולה.

עם הידיעה הראשונה על פינוי כוחות או"ם ידענו: החיים לא ישובו לעולם לאפיקם. גם בימים כתיקנם אין החיים חוזרים על עקבותיהם, אך המרחב בין יום ויום זעיר כל־כך עד שאין משגיחים בו, דומה לקרחונים בים הצפוני הנעים כל שנה כמה מילימטרים דרומה. אבל עכשיו יודעים: לאן שלא ישובו החיים, לעולם לא עוד למקום שיצאו ממנו. גם אם נחזור לבתים, לתפקידים, למשרדים, למספרות, לבתי־הקפה, לעולם לא נהיה עוד כפי שהיינו לפני שבועיים של נצח.

ברגע הראשון אמרת לעצמך: שלוש מלחמות הספיקו. צריך להיות קיצוב. שלוש פעמים חשנו את החישוק סביב הלב כשבא יום המלחמה, וזה נראה די והותר למנת חיים אחת. אבל אחר־כך שקלנו: מה כבר ההבדל בין שלוש וארבע? לא אנחנו הדור שיחיה בשלווה ויישב במנוחה תחת גפנו ותחת תאנתו. וטוב שידענו זאת שעה ששכבנו על הדשא בצל הצאלוֹן עם תפוח וספר ביד וריח־הקיץ באוויר, שלא קיבלנו את הדברים כמובנים מאליהם, לא מים חמים ללא הגבלה ולא יין קר בכוס מבהיקה, לא מגירה עם נעליים מסודרות בשורה ולא בית מואר בנורות רבות. אנחנו דור המקבל מתנות רק בהשאלה, זמנית, עד להודעה חוזרת.

ראיית הנולד לא היתה מעולם מקצוע פופוּלארי. מי שמנבא צרות דווקא כשהכל מרגישים בנוח, כשהקופה מצלצלת, כשהמכונית דוהרת והמשכורת עולה, ונבואתו איננה מתגשמת, הוא סתם רשע שאינו נותן לאחרים ליהנות מן החיים. ואם צדק, והשעה השחורה באה, מה הסיפוק שיש לו? בצדקתו עונשו. מה הטעם לומר: צדקתי, ידעתי, אם לא שרפת את עצמך כנזיר בודהיסטי לאות אזעקה, לא עשית די כדי למנוע את הנבואות מלהיות למציאות. הצרה שלנו, דור למוד מלחמות, היא שיש לנו זכרון ארוך המגיע עד ספטמבר 1938, לעיר נחמדה ושוקקת חיים ששמה מינכן. זוכרים עוד את החיילים הצ’כיים דרוכים לצאת להגנת המולדת, זוכרים את אמונתם של אבות ומורים, אנשי חוק ומשמעת ונימוסים טובים, שאמרו: עמי התרבות לא יתנו את ידם. וגם אמרו: העולם לא יעמוד מנגד. ועוד הוסיפו: המעצמות הידידותיות יבואו לעזרתנו. חשבנו שבכבשנים נשרפו האשליות האחרונות על המעצמות הדמוקראטיות שיושיטו בשעת סכנה יד מסייעת, שלפחות לקח אחד ויחיד מצאנו בתוך אפר המיליונים: שלעולם לא נסמוך עוד על הבטחות וידידות, שנדע להיות בודדים.

פעמים רבות כבר אמרנו לנצח לא נשכח, ושכחנו. עכשיו, כשאנחנו נושכים את שפתינו וקופצים את אגרופינו, שוב אנחנו מבטיחים לעצמנו: את הלקח הזה נזכיר היום, מחר, בעוד שנה; לא לנו נביאי הנוחיות ודרכי הנועם. ואם נתחיל לשכוח, יהיה מי שיזכיר לנו.

*

לא ייאָמן, אבל עובדה: הבחורים השלווים, השזופים והמאובקים בכובעים הרחבים שבדרכי הנגב וחיות הטרף ליד מדפי השימורים בסופרמארקט בני עם אחד הם, ואולי בני אותה משפחה. האלמוניות היא בעוכרי היושבים בערים הגדולות. הם אחראים רק לאומה, והיא איננה עומדת ליד דלת החנות. אילו צילמו את העיטים הסוחבים סלים הנגררים על הרצפה מכּובד המשקל, אילו היו עיני עשרה ידידים מופנות אליהם, אילו היה עליהם לתת דין־וחשבון למכריהם שהערכתם יקרא להם, ודאי היו רבים מהם נרתעים. אילו היה ידוע בציבור, כי אדון קיש קנה עשרים קופסאות לשון בקר אנקודה, שמונה־עשרה קופסאות שימורי סרדינים (מהן ארבע במיץ עגבניות חריף) וחמישה קילוגרמים אורז שבו מתכוננים כבר החרקים הקטנים, החמודים והשחורים להילולה בלתי־מרוסנת, היתה הבושה חזקה מהרעבתנות. מרביתנו ישרים, פחות או יותר, בימים כתיקנם, לא מפני שאנחנו צדיקים וטהורי־לב, אלא פשוט מפני שאנו חוששים לסכן את מעמדנו בחברה בה אנו חיים, ויהי מעמד זה כזרת. להישאר גם אלמוני וגם בן־אדם, לכך נחוצה מידה של משמעת ואופי, שלא מוֹכרים בסופרמארקט.

עתה חוזרת שעת תהילתן של חנויות המכולת הקטנות הביתיות, עם שקי הקמח בפינה וחבית המליחים ליד הדלפק. זוהי נקמתן הגדולה בעידן הטכניקה, שרצה לסלק אותן מן הנוף. איך אתם חוזרים, דוגלי ההיגיינה, המבחר והחסכון בזמן, איך אתם חוזרים כילדים טובים אל הדלפק, אל סכין הלחם ותרווד הזיתים, אל חיק בעל המכולת, אל הסחר הקמעונאי. כי כאן יש עדיין צדק, אולי עם טיפ־טיפה פרוטקציה, ואם לא צדק, לפחות לא ג’ונגל ולא שדה קרב: לקוח לקוח ובקבוק השמן שלו, קונה קונה ומצותיה (אפילו בחלומותיהן הוורודים לא העלו מאפיות המצות על הדעת שבסוף מאי ייפטרו מעודפי חג הפסח שעבר עלינו לטובה). המון לקחים כבר הוצאנו מהשבועיים האחרונים, ותורת המכולת האישית היא אחד מהם: אדון גרינשפּון, אנא סלח לנו על עוונותינו והחזר אותנו לחוג משפחתך הקטנה.

*

ושוב נעשתה החלוקה למינים מודגשת וחדה: הגברים לעמדות והנשים בבית. משהו בפני החיילים, בצורת הליכתם, בידיים הנשענות במתניים, אומר: קשה היה לעזוב את הבית, ואת המשפחה, אבל כיוון שעזבנו, מוטב כך. משרה, משכנתא, הלוואה, סכסוך על דרגה, קינטורי מנהל, רעש מדירת שכנים, כל הדברים המטרידים של חיי היום־יום נשארו הרחק מעבר לאוהלים הקטנים. שמחים כשבאות המשפחות לבקר בשבת, אבל במוצאי־שבת, עם הפרידה, קשה יותר. לא היו צריכות לבוא. כאן לא השטח שלהן. רק שבמדינה הקטנה זאת אפילו חלוקה זו מיטשטשת: העורף לעתים קרוב לגבול יותר ממחנה הצבא.

יבורך אלכסנדר גראהאם בל, נשמתו עדן, שהמציא לנו את הטלפון, כי בחוטיו אנו קשורים: בערבים יושבות הנשים בבית, בשקט הגדול, ומחכות לצלצול שאולי יבוא. אולי הוא יצליח להגיע לטלפון ציבורי, אולי יתנו לו לטלפן מהמחנה, אולי הוא דחף לכיסו של מישהו פתק, אולי פגש מכר שחזר העירה. ומי שלבו כבד עליו, ומי שרוצה לצעוק ואין על מי, לוקח את השפופרת ביד ומחייג, וכל צלצול כאילו מביא את הגאולה. רצים להרים את המכשיר: אולי השתנה משהו. אולי בא הקץ לציפייה.

בכיתה ה' יש מבחן בתנ“ך (השווה את מעשה כבשת הרש למעשה כרם נבות) ובשמיניות לומדים לבחינות בגרות, וברדיו מרצים על הפגעים במטעי האבוקדו ועל תולדות האפוס היווני, ובעתונים כותבים על “פרשת מימון אנקאונטר ע”י הביון האמריקאי” ועל “משק התחבורה בשנות השבעים”, והמודעות אומרות “רכוש סאאב בהנחה” ו“גלי את יפי שערך בשמפון לונול”. ההצגה חייבת להימשך, רק שלקהל קשה להתרכז.

*

כשאתה קורא בעתונות הזרה את מאמרי הפרשנות של המומחים לענייני צבא ושל המומחים לענייני משפט בין־לאומי ושל המומחים למזרח התיכון, השוקלים בשלווה אולימפית את האפשרויות של התפתחות העניינים בגבולות ישראל, או שיהיה כך או שיהיה אחרת, משהו מתקומם בך: הרי מדובר בבני־אדם, בחיים, בנו מדובר, בילדינו. אבל גם אנחנו דנו בנימה אקדמאית במהלך המלחמה בוויאֶטנאם ובהתפתחות העניינים בתימן; וכי מה, האם אפשר לכאוב את כאב כל העולם? ועכשיו, שוב אנחנו במוקד ההתעניינות, ושוב נתמלאה לשכת העתונות הרדומה עתונאים צמאים לחומר וצוותי טלוויזיה ממתולה עד אילת. אנחנו הבמה, אנחנו השחקנים ואנחנו משלמים את דמי ההצגה.

מי שנפטר עכשיו, והיה איש חשוב ומכובד, בת בלי אינצ’ים ובלי מאמרי הספד; מי שמתחתן עכשיו, נישא בלי קבלות פנים (שנדחו מטעמים בלתי צפויים עד להודעה חדשה); מי שמועל בכספים עכשיו, כבר לא יזכה לכותרת ראשית. איפה מלחי, איפה ים־שחור, איפה הלוי, איפה יכין־חק"ל, איפה קרקעות הקרן־הקיימת, איפה המשבר בעיריית רמת־גן, איפה בעיית נתיחת מתים? אי שם, מעבר לענני אבק מדבר דקיק ודביק.

כאשר החלו התיירים הראשונים לארוז את מזוודותיהם, וראית אותם מתרוצצים מבוהלים באולם הכניסה של בתי־המלון הגדולים, “איפה המצלמה שלך, הארי?” “לא שכחת את כרטיסי הטיסה, הארי?” הרגשת בגאווה: זהו ההבדל. כשהיינו גם אנחנו עדיין אזרחים בני דת משה במדינות העולם, ובאה שעת פורענות עליהן, עמדה תמיד השאלה: לצאת? להישאר? עכשיו אין שאלות. כאן אנחנו. לא היו צריכים לברוח בחפזון, מנצח בלי קונצרטים, תייר בלי תצלומים, אורח בלי סיור. לא היה להם ממה לפחוד. הרי אפשר לסמוך על המעצמות הימיות בעולם שיפעלו למעננו.

זואולוגים בני ימינו מתחילים להגיע למסקנה, כי תחושת הרכוש, הטריטוריה, החלקה היא יצר חזק של בעלי־החיים לא פחות מיצר המין. למען הטריטוריה יוצאות להקות קופים לקטטה, למענה שרה הציפור, למענה נאבקים הצבאים. מה שנראה לנו לפני חודש כתורה מעניינת למדי, קיבלה עתה משמעות חדשה: על החלקה הקטנה הזאת, כתם על מפת העולם, כברת ארץ מיניאטורית, אנחנו מוכנים להילחם באהבה חסרת אונים, חסרת הגיון, חסרת אינטלקט וחסרת רוחב אפקים, סתם אהבה פרימיטיבית, עיוורת וכואבת, ואנו אף מוכנים לא להסוות אותה. להיות באנאליים. להיות סנטימנטאליים, ורק לא מבויישים.

בכל המדינה דואגים ודואגים. בעיר הגדולה, השקטה והאפלולית דואגים למגוייסים ובאוהלים הקטנים דואגים למשפחות בערים. בעורף דואגים לקיבוצים על הגבול ובכפר ליושבי ירושלים. דואגים למי שנמצא באילת, ודואגים למי שבים. למלה הסתמית “להתראות” יש לפתע משמעות שלא השגחנו בה, לא קביעת עובדה מובנת מאליה אלא הבטחה, תקווה, משאלה. רק “שלום” אומרים עוד בהיסח־הדעת. כבר מזמן שכחנו ששלום מינס פיס. ואיש לא ישכנע אותנו עכשיו, ששלום פירושו כניעה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!