(בשבועיים שקדמו למלחמת ששת הימים)

לשעון שלנו שתים־עשרה ספרות ושעת אפס אין בו, ולכן זוחלות השעות כאילו היתה עופרת במחוגים. בשעה שש בבוקר קיצור החדשות ובשבע חדשות הבוקר, ובשמונה עיקר החדשות, ובעשר חדשות הגל הקל, ובאחת־עשרה וחצי חדשות שלא מן המניין, ובאחת חדשות הצהריים ובשתיים מהדורה חוזרת, וכך הלאה בשעון הציפיה הגדולה, עד לחדשות של חצות. ובלילה, מתוך התרדמה, מציצים במחוגים המאירים: אולי ימצאו את השעה בחשכה. ולמחרת מחדש: שעה שעה וחדשותיה, וחדש אין בהן. הכל צפוי וידוע. ממתינים, דנים, מביעים דאגה, מתריעים. ואחרי שהשעות הבודדות נהפכו לשפך עכור, בא החשש הנורא, שמא מחקו בשעון ישראל את שעת האפס. אבדה לנו שעה, האם יש בכלל שען?

כשאדם אינו יודע מה לעשות עם עצמו הוא פעיל. הריפוי לחוסר אונים הוא עיסוק. לחלק מעטפות, להסיע פעילים, להכין מקלטים, לחפור תעלות, ללמוד עזרה ראשונה, לאפות עוגות לחיילים, להדביק נייר על שמשות, הכל עדיף מן הציפיה שאינה מהולה במעשים. לעשות משהו – להוריד תמונות מהקירות, לסרוג כובעים, לספור את מלאי הכוכבים – רק לא להתמודד עם עודפי הזמן.

כיוון שיודעים מה הדברים החשובים והקובעים, ואותם נבצר מאתנו לעשות, נטפלים לדברים הטפלים. לצחצח את עששית הנפט, לקנות מלח בישול, למלא דלי מים, להכין שתי תחבושות ומשחה לבנה נגד פצעים, לגזור נייר שחור, למלא אחרי הוראות, הנחיות, תרגילים, הדרכה, קביעת כללים – כי בהם תריס בפני הציפייה.

קשה לתפוס: עוד לפני שבועיים היינו טרודים יום אחרי יום מעל הראש, פרנסה ובית והתחייבויות חברתיות, סדר וצחצוח וארוחות לשמונה ולילות בכורה. מוכרחים לשים את דברי החורף בנפטלין ונחוץ לסדר את המינוי לבריכה, ולהעביר את כרי הספה לניקוי וחייבים לענות על המכתבים ודרוש סדר בארון הספרים, הכל היה הכרחי ולא סבל דיחוי. הרי לא ייתכן, שהדברים היו חסרי חשיבות מלכתחילה, אם השקענו בהם את מחצית החיים. רק עכשיו, לתקופה קצרה, איבד לוח היום המושווה את שיווי המשקל שלו. עוד נחזור ונרשום בפנקס־הכיס עשרה וגם עשרים עניינים חשובים מאוד, שיש לסדר תוך יום אחד, ורק דפי אייר שנת תשכ"ז יישארו ריקים, זכר להמתנה הגדולה.

עם הידיעה הראשונה על פינוי כוחות או"ם ידענו: החיים לא ישובו לעולם לאפיקם. גם בימים כתיקנם אין החיים חוזרים על עקבותיהם, אך המרחב בין יום ויום זעיר כל־כך עד שאין משגיחים בו, דומה לקרחונים בים הצפוני הנעים כל שנה כמה מילימטרים דרומה. אבל עכשיו יודעים: לאן שלא ישובו החיים, לעולם לא עוד למקום שיצאו ממנו. גם אם נחזור לבתים, לתפקידים, למשרדים, למספרות, לבתי־הקפה, לעולם לא נהיה עוד כפי שהיינו לפני שבועיים של נצח.

ברגע הראשון אמרת לעצמך: שלוש מלחמות הספיקו. צריך להיות קיצוב. שלוש פעמים חשנו את החישוק סביב הלב כשבא יום המלחמה, וזה נראה די והותר למנת חיים אחת. אבל אחר־כך שקלנו: מה כבר ההבדל בין שלוש וארבע? לא אנחנו הדור שיחיה בשלווה ויישב במנוחה תחת גפנו ותחת תאנתו. וטוב שידענו זאת שעה ששכבנו על הדשא בצל הצאלוֹן עם תפוח וספר ביד וריח־הקיץ באוויר, שלא קיבלנו את הדברים כמובנים מאליהם, לא מים חמים ללא הגבלה ולא יין קר בכוס מבהיקה, לא מגירה עם נעליים מסודרות בשורה ולא בית מואר בנורות רבות. אנחנו דור המקבל מתנות רק בהשאלה, זמנית, עד להודעה חוזרת.

ראיית הנולד לא היתה מעולם מקצוע פופוּלארי. מי שמנבא צרות דווקא כשהכל מרגישים בנוח, כשהקופה מצלצלת, כשהמכונית דוהרת והמשכורת עולה, ונבואתו איננה מתגשמת, הוא סתם רשע שאינו נותן לאחרים ליהנות מן החיים. ואם צדק, והשעה השחורה באה, מה הסיפוק שיש לו? בצדקתו עונשו. מה הטעם לומר: צדקתי, ידעתי, אם לא שרפת את עצמך כנזיר בודהיסטי לאות אזעקה, לא עשית די כדי למנוע את הנבואות מלהיות למציאות. הצרה שלנו, דור למוד מלחמות, היא שיש לנו זכרון ארוך המגיע עד ספטמבר 1938, לעיר נחמדה ושוקקת חיים ששמה מינכן. זוכרים עוד את החיילים הצ’כיים דרוכים לצאת להגנת המולדת, זוכרים את אמונתם של אבות ומורים, אנשי חוק ומשמעת ונימוסים טובים, שאמרו: עמי התרבות לא יתנו את ידם. וגם אמרו: העולם לא יעמוד מנגד. ועוד הוסיפו: המעצמות הידידותיות יבואו לעזרתנו. חשבנו שבכבשנים נשרפו האשליות האחרונות על המעצמות הדמוקראטיות שיושיטו בשעת סכנה יד מסייעת, שלפחות לקח אחד ויחיד מצאנו בתוך אפר המיליונים: שלעולם לא נסמוך עוד על הבטחות וידידות, שנדע להיות בודדים.

פעמים רבות כבר אמרנו לנצח לא נשכח, ושכחנו. עכשיו, כשאנחנו נושכים את שפתינו וקופצים את אגרופינו, שוב אנחנו מבטיחים לעצמנו: את הלקח הזה נזכיר היום, מחר, בעוד שנה; לא לנו נביאי הנוחיות ודרכי הנועם. ואם נתחיל לשכוח, יהיה מי שיזכיר לנו.

*

לא ייאָמן, אבל עובדה: הבחורים השלווים, השזופים והמאובקים בכובעים הרחבים שבדרכי הנגב וחיות הטרף ליד מדפי השימורים בסופרמארקט בני עם אחד הם, ואולי בני אותה משפחה. האלמוניות היא בעוכרי היושבים בערים הגדולות. הם אחראים רק לאומה, והיא איננה עומדת ליד דלת החנות. אילו צילמו את העיטים הסוחבים סלים הנגררים על הרצפה מכּובד המשקל, אילו היו עיני עשרה ידידים מופנות אליהם, אילו היה עליהם לתת דין־וחשבון למכריהם שהערכתם יקרא להם, ודאי היו רבים מהם נרתעים. אילו היה ידוע בציבור, כי אדון קיש קנה עשרים קופסאות לשון בקר אנקודה, שמונה־עשרה קופסאות שימורי סרדינים (מהן ארבע במיץ עגבניות חריף) וחמישה קילוגרמים אורז שבו מתכוננים כבר החרקים הקטנים, החמודים והשחורים להילולה בלתי־מרוסנת, היתה הבושה חזקה מהרעבתנות. מרביתנו ישרים, פחות או יותר, בימים כתיקנם, לא מפני שאנחנו צדיקים וטהורי־לב, אלא פשוט מפני שאנו חוששים לסכן את מעמדנו בחברה בה אנו חיים, ויהי מעמד זה כזרת. להישאר גם אלמוני וגם בן־אדם, לכך נחוצה מידה של משמעת ואופי, שלא מוֹכרים בסופרמארקט.

עתה חוזרת שעת תהילתן של חנויות המכולת הקטנות הביתיות, עם שקי הקמח בפינה וחבית המליחים ליד הדלפק. זוהי נקמתן הגדולה בעידן הטכניקה, שרצה לסלק אותן מן הנוף. איך אתם חוזרים, דוגלי ההיגיינה, המבחר והחסכון בזמן, איך אתם חוזרים כילדים טובים אל הדלפק, אל סכין הלחם ותרווד הזיתים, אל חיק בעל המכולת, אל הסחר הקמעונאי. כי כאן יש עדיין צדק, אולי עם טיפ־טיפה פרוטקציה, ואם לא צדק, לפחות לא ג’ונגל ולא שדה קרב: לקוח לקוח ובקבוק השמן שלו, קונה קונה ומצותיה (אפילו בחלומותיהן הוורודים לא העלו מאפיות המצות על הדעת שבסוף מאי ייפטרו מעודפי חג הפסח שעבר עלינו לטובה). המון לקחים כבר הוצאנו מהשבועיים האחרונים, ותורת המכולת האישית היא אחד מהם: אדון גרינשפּון, אנא סלח לנו על עוונותינו והחזר אותנו לחוג משפחתך הקטנה.

*

ושוב נעשתה החלוקה למינים מודגשת וחדה: הגברים לעמדות והנשים בבית. משהו בפני החיילים, בצורת הליכתם, בידיים הנשענות במתניים, אומר: קשה היה לעזוב את הבית, ואת המשפחה, אבל כיוון שעזבנו, מוטב כך. משרה, משכנתא, הלוואה, סכסוך על דרגה, קינטורי מנהל, רעש מדירת שכנים, כל הדברים המטרידים של חיי היום־יום נשארו הרחק מעבר לאוהלים הקטנים. שמחים כשבאות המשפחות לבקר בשבת, אבל במוצאי־שבת, עם הפרידה, קשה יותר. לא היו צריכות לבוא. כאן לא השטח שלהן. רק שבמדינה הקטנה זאת אפילו חלוקה זו מיטשטשת: העורף לעתים קרוב לגבול יותר ממחנה הצבא.

יבורך אלכסנדר גראהאם בל, נשמתו עדן, שהמציא לנו את הטלפון, כי בחוטיו אנו קשורים: בערבים יושבות הנשים בבית, בשקט הגדול, ומחכות לצלצול שאולי יבוא. אולי הוא יצליח להגיע לטלפון ציבורי, אולי יתנו לו לטלפן מהמחנה, אולי הוא דחף לכיסו של מישהו פתק, אולי פגש מכר שחזר העירה. ומי שלבו כבד עליו, ומי שרוצה לצעוק ואין על מי, לוקח את השפופרת ביד ומחייג, וכל צלצול כאילו מביא את הגאולה. רצים להרים את המכשיר: אולי השתנה משהו. אולי בא הקץ לציפייה.

בכיתה ה' יש מבחן בתנ“ך (השווה את מעשה כבשת הרש למעשה כרם נבות) ובשמיניות לומדים לבחינות בגרות, וברדיו מרצים על הפגעים במטעי האבוקדו ועל תולדות האפוס היווני, ובעתונים כותבים על “פרשת מימון אנקאונטר ע”י הביון האמריקאי” ועל “משק התחבורה בשנות השבעים”, והמודעות אומרות “רכוש סאאב בהנחה” ו“גלי את יפי שערך בשמפון לונול”. ההצגה חייבת להימשך, רק שלקהל קשה להתרכז.

*

כשאתה קורא בעתונות הזרה את מאמרי הפרשנות של המומחים לענייני צבא ושל המומחים לענייני משפט בין־לאומי ושל המומחים למזרח התיכון, השוקלים בשלווה אולימפית את האפשרויות של התפתחות העניינים בגבולות ישראל, או שיהיה כך או שיהיה אחרת, משהו מתקומם בך: הרי מדובר בבני־אדם, בחיים, בנו מדובר, בילדינו. אבל גם אנחנו דנו בנימה אקדמאית במהלך המלחמה בוויאֶטנאם ובהתפתחות העניינים בתימן; וכי מה, האם אפשר לכאוב את כאב כל העולם? ועכשיו, שוב אנחנו במוקד ההתעניינות, ושוב נתמלאה לשכת העתונות הרדומה עתונאים צמאים לחומר וצוותי טלוויזיה ממתולה עד אילת. אנחנו הבמה, אנחנו השחקנים ואנחנו משלמים את דמי ההצגה.

מי שנפטר עכשיו, והיה איש חשוב ומכובד, בת בלי אינצ’ים ובלי מאמרי הספד; מי שמתחתן עכשיו, נישא בלי קבלות פנים (שנדחו מטעמים בלתי צפויים עד להודעה חדשה); מי שמועל בכספים עכשיו, כבר לא יזכה לכותרת ראשית. איפה מלחי, איפה ים־שחור, איפה הלוי, איפה יכין־חק"ל, איפה קרקעות הקרן־הקיימת, איפה המשבר בעיריית רמת־גן, איפה בעיית נתיחת מתים? אי שם, מעבר לענני אבק מדבר דקיק ודביק.

כאשר החלו התיירים הראשונים לארוז את מזוודותיהם, וראית אותם מתרוצצים מבוהלים באולם הכניסה של בתי־המלון הגדולים, “איפה המצלמה שלך, הארי?” “לא שכחת את כרטיסי הטיסה, הארי?” הרגשת בגאווה: זהו ההבדל. כשהיינו גם אנחנו עדיין אזרחים בני דת משה במדינות העולם, ובאה שעת פורענות עליהן, עמדה תמיד השאלה: לצאת? להישאר? עכשיו אין שאלות. כאן אנחנו. לא היו צריכים לברוח בחפזון, מנצח בלי קונצרטים, תייר בלי תצלומים, אורח בלי סיור. לא היה להם ממה לפחוד. הרי אפשר לסמוך על המעצמות הימיות בעולם שיפעלו למעננו.

זואולוגים בני ימינו מתחילים להגיע למסקנה, כי תחושת הרכוש, הטריטוריה, החלקה היא יצר חזק של בעלי־החיים לא פחות מיצר המין. למען הטריטוריה יוצאות להקות קופים לקטטה, למענה שרה הציפור, למענה נאבקים הצבאים. מה שנראה לנו לפני חודש כתורה מעניינת למדי, קיבלה עתה משמעות חדשה: על החלקה הקטנה הזאת, כתם על מפת העולם, כברת ארץ מיניאטורית, אנחנו מוכנים להילחם באהבה חסרת אונים, חסרת הגיון, חסרת אינטלקט וחסרת רוחב אפקים, סתם אהבה פרימיטיבית, עיוורת וכואבת, ואנו אף מוכנים לא להסוות אותה. להיות באנאליים. להיות סנטימנטאליים, ורק לא מבויישים.

בכל המדינה דואגים ודואגים. בעיר הגדולה, השקטה והאפלולית דואגים למגוייסים ובאוהלים הקטנים דואגים למשפחות בערים. בעורף דואגים לקיבוצים על הגבול ובכפר ליושבי ירושלים. דואגים למי שנמצא באילת, ודואגים למי שבים. למלה הסתמית “להתראות” יש לפתע משמעות שלא השגחנו בה, לא קביעת עובדה מובנת מאליה אלא הבטחה, תקווה, משאלה. רק “שלום” אומרים עוד בהיסח־הדעת. כבר מזמן שכחנו ששלום מינס פיס. ואיש לא ישכנע אותנו עכשיו, ששלום פירושו כניעה.

למוות חוזה־קבע עם ישראל, ומעולם לא נתן לה שעה גדולה בלי לדרוש את חלקו. על אדמה של עם ועל שמחה של עם, על חג של עם ועל עצמאות של עם – על הכל שילמנו לו את מחירו המלא בדמים. ידעו זאת כולם, החיילים כשהתרעמו על שלא זזים עוד ואלה שנפנפו להם בצדי הדרכים, ידעו זאת נשים שקיפלו מטפחת נקיה לתרמילם, ואלה שהבטיחו לחזור ולא קיימו את הבטחתם. המוות נסע אתם, וראינו את צלו, ובכל זאת קיבלנו את המערכה כדבר שציפינו לו, כרוח לחה אחרי מחנק של שרב, כי זאת הרגשנו כולנו, מי שאמר נלך ומי שאמר לכו, כי מוטב לנו למות במלחמה מאשר להתפורר בימי שלום.

מוות אינו מס, אי־אפשר לחלק אותו בצדק בין כל הישוב, איש איש ותרומתו, כמה שנות חיים. לנו נתן את הכל: נצחון, תקווה, גאווה וחיים, ולהם רק גרגירי עפר על העיניים. היית רוצה, שאי־שם למעלה תתקיים פגישת לוחמים, שיתאספו כולם, יטפחו איש לרעהו על השכם, יספרו מעשיות, ישמעו את קול השופר ליד הכותל, יראו את הדגל מעל שרם־א־שייך ויסעו אתנו ליריחו. שדווקא בזכות מותם ייהנו מן החיים.

הרדיו בישר נצחונות מפוארים וקרבות מזהירים, אבל אנחנו, מבין המלים, שריקות הכדורים, קולות נפץ ורעם התותחים, שמענו את קולו הצרוד של המוות הסופר את שללו. ומי שהיה חרד לכל צלצול בדלת, שמא יעמדו בפתח שני שליחים בפנים מאובנות, ומי שירד עשר פעמים ביום לתיבת הדואר כדי לראות אם בכל זאת לא הגיעה גלויה של דואר צבאי, ומי שישב שעות וימים ליד הטלפון, שמא ימסור חבר דרישת שלום, יודע שבימי קרב חשובה רק מלה אחת במילון המחכים: שיחזרו, שיחזרו, שיחזרו.

כתבי חוץ ופרשנים צבאיים בעולם קבעו: מספר הקרבנות של ישראל אינו גדול יחסית. יחסית להישגים, לכיבושים ולעדיפות המספרית של האויב. אבל תורת היחסיות אינה חלה עלינו בשעה זו. על מלחמות העבר אפשר לדון מתוך הגיון ושיקול קר, אבל עכשיו יש למוות אחד יתר תוקף מאשר לכל הסטאטיסטיקה. וגם אומרים: תוך שנה אחת נהרגים בתאונות דרכים יותר אנשים מאשר במלחמה הזאת, ואיש אינו יודע לשם מה. זה בדיוק מה שמעיק עלינו עכשיו, שיודעים, לשם מה המוות; שהיתה זו עיסקת חליפין; חיינו תמורת נכונותם למות.

יש רק דרך אחת לפרוע את חובנו: להבטיח לעצמנו ששום כוח לא יוציא אותנו מהאדמה שהם מסרו לידינו. שום מועצת בטחון ושום מעצמה, לא חיל או"ם ולא סנקציות ולא אמברגו, לא חרם, לא איומים ולא הבטחות שלום. הפעם לא. בנשק נכנסנו, ורק בנשק יוציאו אותנו וכבר הוכיח הנסיון של עמים אחרים: כשאין נכנעים ללחץ, הלחץ נכנע לרצון. עכשיו זכינו לאהדת הגויים, מה טוב. ואם ישנאו אותנו, יגנו אותנו וינתקו אתנו את הקשרים, לא משנה. לא בזכות אהדת הגויים קמה מדינת ישראל, ולא בה תחיה.

בציפיה הזאת למה שמכינות לנו אומות העולם יש מידה רבה של אירוניה: כיוון שלא הצליחו הערבים להשמיד אותנו, חייבים אנחנו לבקש סליחה, על שהם נכשלו. במשרדי מיניסטריונים ולשכות נשיאים מתכננים הממונים על העולם במה יזכו על חשבון הוויתורים שלנו, ומה יכניס להם מעמד הצופה מן הצד. ואם דיפלומטיה פירושה גמישות במשא־ומתן ונכונות לפשרות, מוטב שנחליף אותה בעיקשות. מוטב שנהיה מחוספסים וקשוחים בעיני העולם, לא מתורבתים ולא מחונכים, אבל שלא ניתן להם להחזיר אותנו אל הסיוט של הגבולות שלפני המלחמה.

כל כך הרבה פעמים חיינו עם המוות, ואחרי כל הרג אמרנו: אולי עכשיו נלחמנו בפעם האחרונה, אולי עכשיו יבוא השלום. ועתה יותר מאי־פעם היית רוצה להאמין שהיתה זאת המלחמה האחרונה, ואם לא האחרונה באופן מוחלט, לפחות אחרונה באופן זמני, אם לא שלום לעולמים, לפחות לדורות, ואם לא לדורות, לפחות לדור אחד. שפעם אחת נדע טעמו של שלום. מול הידיעה שלא אנחנו דור של חלומות נועם, שהמשקפיים הוורודים שלנו נשברו מזמן, עומדים ששת הימים האלה, שעשו אותנו לקטני אמונה. עכשיו אנחנו כחולמים, כי במשך שנים רבות כל כך לא הרשינו לעצמנו לחלום, היינו ריאליסטים, אנשים הרואים את המציאות כמות שהיא, החיים בהתאם לאפשרויותיהם. היום עדיין מפגר החזון שלנו אחרי המציאות, אבל כשנשיג אותה ונתפוס מה אירע לנו, נכלול אותו בריאלפוליטיק שלנו. אם זהו דור שידע לעמוד על נפשו, נדע לעמוד גם מול חשבונות מפלגתיים ארוכים כאורך הסוציאליזם הרעיוני, נגד קטנוניות ודרכי מחשבה שנתקעו בביצות פתח־תקווה ושום טרקטור לא יחלץ אותן. ואולי אין זה מקרה, שכוחנו דווקא בשטח צבאי, שלא עסקנו בו בימי הגלות ויכולנו להתחיל בו מבראשית, וחולשתנו בפוליטיקה, שעסקנו בה מימי גבאים וקונגרסים.

כולנו הזדקנו בשבוע האחד הזה, וכל יום לנו כשנים, כי לזמן תוקף ומשקל אחר, הוא לא חולף מעלינו, אלא נכנס לבשרנו, לעצמותינו, לעורנו והותיר את עקבותיו בכל ישותנו. שוב אין אנחנו מי שהיינו לפני שבוע גם אם תעודת הזהות נושאת אותו השם ומצויינים בה אותם הנתונים האישיים. ששת הימים האלה שינו את חיינו, את חיי ילדינו, את חיי עשרות מיליוני הערבים, ואולי את חיי העולם. אולי הוכיחה המלחמה הזאת, כי בתוך מאבק המעצמות על עמדות הכוח מתנהל מאבק עקשני של אומות קטנות לחיות על פי דרכן, לא להיות גרורות, לא כלי־שרת ולא כדורי־משחק, לא ילדים תחת אפוטרופסות של אב גדול ולא שלבים בסולם של אמביציות. להיות קטנות, ולא חשובות, נידחות, אבל להיות.

על אף הנשק החדיש, מכ"ם ומיראז’ים ופטונים, היתה זאת, במידת־מה, מלחמה מיושנת, קדומה, מלחמה שאולי האנושות עוד תתגעגע אליה, מלחמה של גבורה אישית, ויזמה אישית, והקרבה אישית, מלחמה של האדם כיחיד ולא כלוחץ־על־כפתור. ואנחנו בעורף עדיין עמדה לנו הזכות להתנדב ולפעול ולהיות אמיצים על פי דרכנו, ועינינו חיפשו בשמים רק פגזים, לא פטריה.

בשעת אושר מרוכז האדם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל להיות מאושר. בשעת סכנה מרוכז העם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל לעמוד בה. במשך ששת הימים נעלם העולם כולו, כלא היה, אם לא היה קשור במלחמתנו. לא רעידות אדמה, לא אסונות תעופה, לא חילופי ממשלות ולא קרבות ויאֶטנאם, לא הסגרתו של שטנגל ולא מותה של דורותי תומפסון, לא בימות לונדון ולא סרטי צ’ינצ’יטה, לא קוסמופוליטיות ולא אנושות, לא כלום, מלבדנו, רק אנחנו, באגוצנטריות המוחלטת של עם במאבק על חייו.

מלחמת אדם באדם היא זוועה למנצחים ולמנוצחים, אבל מי שנאבק על קיומו אינו יכול להרשות לעצמו מותרות כמו הרהורי לב ורחמים. רק אחרי שתשקוט הסערה ויקהה הכאב על החללים שלנו, נוכל לרחם על כולנו, יהודים וערבים, חיילים ופלחים, נשים וילדים, שדות שרופים ובתים הרוסים, הבטחות־כזב ושכרון־מלים. ואולי רחמי האדם אינם מידה טובה כלל וכלל, כי יש בהם תמיד נימה של עליונות. הרחמים הם יתרונו של החזק. הרחמים יפים לאלוהים, כי הוא במצב של עליונות מתמדת, אבל אנחנו, אין אנו צריכים לרשום את הרחמים לזכותנו. אשרי האיש שניתן לו לרחם, ושלא נזקק לרחמי אחרים. כשיעבור גל האהדה לישראל, והוא יעבור, ותבוא עת הרחמים על הערבים, עיננו לא תהיה צרה. מוטב שלהם יהיו הרחמים ולנו הנצחון ולא להיפך.

זה כבר מנהג ישן ופסול שלנו, שאינו מסתמך על נסיון: לחפש את הצדק. תל־אביב, המפונקת, יצאה מן המלחמה בזול מאוד. שוב תל־קציר, ושוב קיבוץ דן, שוב נחל־עוז ושוב ירושלים, כבעבר גם בששת הימים האלה, ותל־אביב כמעט לא כלום: שלושה פגזים, שש אזעקות, קצת אפלה וקצת אי־נוחות, אבל לעומת זאת הרבה מאד שמועות. הכל אירע במלחמה זו, לפי השמועה, מלבד אולי נחיתת אנשי המאדים על גג מגדל־שלום והופעת צלחות מעופפות בשמי הארץ, עם מרק קרופניק בתוכן. המחשבה האופטימית, כי את השמועות הפרועות מפיץ אויב בזדון, פירושה הערכה מוטעית של כוח הדמיון שנתברכו בו תושבי העיר: ספקולאציות נהפכות לעובדות, הרהורי־לב לאינפורמציה ממקור מוסמך, הפחדים יוצאים כג’ינים מהבקבוק וגדלים לממדי ענק. אולי יאמרו לנו חוקרי הנפש, כי השמועות הן פורקן למועקה, אבל גם תסביכים נפשיים הם מותרות של ימי שלום, ומי יתן ושוב יבוא הזמן שנוכל להיות בו נוורוטיים כאוות נפשנו, מתוסבכים עד למעלה ראש, מלאי שגעונות כרימון ואכולי פחדים כקפקא, במהרה בימינו אמן.

אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערב בהם את הקדוש־ברוך־הוא או להסתמך לפחות על הנס, שהוא מעשה ידיו. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה במידה ניכרת בקרב הציבור הישראלי החילוני. אפיקורסים נהפכו למאמינים, וגם כופרים אומרים תודה. וזאת על פי הגיון פשוט: אם יש אלוהים, אז הוא יהודי ואם הוא יהודי, כיצד יעמוד כצופה נייטראלי מן הצד? ואם הוא כבר הפר את הנייטראליות שלו, אז שימשיך, ושיתן לנו מה שביקשנו כל השנים: לא כספי ציונים אלא עליית יהודים, לא סנטימנטים של זקנים, אלא רצון של צעירים. ואת השלום המוזכר לעיל. אחר־כך מותר לו לצאת לחופשה, יחד עם כל המדינה. אחרי שיעברו ימי המתח, נכריז על חודש של התפרקות כללית, נתקפל כמו סכיני כיס, נתמוטט כסוכות־קנים, נתפורר כעוגה יבשה, נשליך את עצמנו על חול שפת־הים ונגרש ביד רפה את הזבובים.

רק הדבקנו נייר על השמשות וכבר נרחץ אותן במי סבון, רק תלינו בד שחור על החלונות וכבר נסלק אותו למחסן, רק ניקינו את המקלט וכבר נוכל להחזיר אליו את אוסף הגרוטאות, רק זכו אנשי הג"א לקצת רהאביליטציה ומעט סיפוק נפשי וכבר הם חוזרים לימי הנחיתות. רק היינו עם לתפארת ושוב נוכל להיות גועליים, כתמיד.

כיוון שהמערכה נגמרה לפני שהספקנו להתרגל אליה, היא נשארה בלי שם ועכשיו תוהים כיצד לקרוא לה. לא, לא מלחמת הנצחון, כי יש בשם הזה מידה של רברבנות, הקורא להתנגדות. כל כך הרבה נצחונות היו בעולם. ולא הסיבוב האחרון, כי רבות היו המלחמות האחרונות. ולא מלחמת בני אור – זה יחייב אותנו מאוד לגבי העתיד.

לנצח במלחמה לא קשה, זאת יודע כל עם שיש לו צבא מאומן, טייסים מעולים, שריון מגובש, מודיעין שקדן, קצונה בעלת רמה, נשק חדיש, רוח הקרבה ועוד אי־אלו פריטים קטנים, אבל לשאת בנצחון זה עסק מסובך יותר, לכך דרושים כבר עצבים. היית רוצה שעם הנצחון יסתיימו כל הבעיות. ניצחנו, הבסנו, כבשנו, חלאס, אפשר ללכת הביתה ולהתפרק. וכאן אנחנו, עם הנצחון בידינו, והצרות רק מתחילות. שבויים, פליטים, מעצמות, אומות מאוחדות, כספים, הבעיות עטות עלינו כזבובי סיני השמנים.

זה לא הוגן: רק לפני חודש היינו מועמדים חביבים להשמדה, וכל העולם היה לצדנו. עכשיו, כשסירבנו להתחסל מטעמים אנוכיים גרידא, מתחילים עדיני הנפש לומר: לנצח במלחמה – לא יפה, רק חזקים מנצחים, מיליטריסטים, ולבנו עם החלשים, עם חוסיין המסכן, עם נאצר המאוכזב, עם עמי ערב שגאוותם נפגעה. יהיה עלינו להתרגל למצב העגום של מנצח: העולם נסער (לא עשה הרבה, אבל רגש בעוצמה) כאשר היינו בסכנה, אבל כמנצחים נכנסנו לסוג שרגשי החיבה הפוליטיים כבר לא חלים עליו. אולי מעריכים, אולי מתייחסים בכבוד, אבל כבר לא צובטים בלחי ואומרים: בובל’ה.

אין מה לומר: שבועיים היה תענוג לקרוא את עתוני חו"ל, את הסיפורים הנוגעים ללב על מלחמת דוד בגלית, על צבא העם הלבוש ברשלנות, הנוסע ברכב מסחרי מרוח בבוץ אל החזית, על השקט העצור של העורף האזרחי, על חיי התרבות הנמשכים תחת הפגזות. כמעט השתכנענו, שאנחנו באמת ילדי השעשועים של העולם המערבי. עכשיו קלקלנו הכל בנצחון המקצועי הזה. אולי עשינו משגה בכך, שניצחנו מהר כל כך, באופן חותך מדי. לצאת בשן ועין היה יותר פסיכולוגי, יותר תרבותי.

לא צריך לקחת ללב, אם בעלי הטורים המדיניים בעולם כבר אינם משתגעים אחרינו. בעתונות יש חוק קבוע: כשיותר מדי אנשים טוענים אותו דבר, נאמר, תיאורטית, שהיתה זאת מלחמה מפוארת לישראל, מן ההכרח שפרשנים בעלי זווית־ראייה אישית יטילו ספק בדבר. עתונאים ידועי שם אינם אוהבים ללכת בתלם, אחרת לא ישימו הקוראים לב אליהם. לאחר שבוע של התפעלות כללית הגיע הזמן לא להתפעל. לומר: כן, אבל…

אהה, אילו היינו עכשיו תחת שלטונו של נאצר, והפדאיון היו משתוללים בתל־אביב, לאיזה גל של אהדה היינו זוכים, את ילדינו היו מפנים אל מעבר לים; לנו, במידה שהיינו עדיין ברשימת מקבלי הדואר, היו שולחים חבילות מזון עם נס־קפה וּויטמינים, ולהספדים כפי שהיתה זוכה ישראל המחוסלת לא זכתה שום מדינה ז"ל. היינו יכולים להיות כספרד הרפובליקאית: הכל רחשו לה אהדה עמוקה וכתבו עליה את הספרים הנפלאים ביותר, אבל את הבריתות ואת העסקים עושים עם פרנקו.

אילו כבש נאצר את ישראל, היה ללא ספק נוהג לפי מיטב המסורת של אמא רוסיה, הדוגמה המזהירה לרוך־לב של עם מנצח. הפדאיון היו מחלקים סוכריות בבתי־חולים צבאיים, אנשי “אל־פתח” היו עורכים תכניות אמנותיות במוסדות מלב“ן, ותוך ימים ספורים היה שליט מצרים נסוג אל גבולותיו הקודמים, אך לא לפני שהספיק לבקר ב”יד ושם" ולסייר בגני הילדים של ארגון אמהות עובדות.

אבל אנחנו פשוט פראי אדם. רק מנצחים במלחמה, וכבר לא מתחשק לחיות בסכנה. מעם תרבותי אפשר היה לצפות לקצת רוחב־לב. הרי אנחנו יודעים, שהנצחון שלנו, אז למה לא לתת לנאצר את הסיפוק הקטן הזה ולהכריז, שהיתה זאת בעצם רק טעות מצערת שנפלה במיפוי, ואנחנו מיד נפנה את המקום לצבאות מצרים האמיצים, בעיקר מאחר שיש להם עדיין, בערי הרצועה, שערי נצחון מעודפי נצחונם במבצע סיני. ומה שנראה מאשנב המטוס במעבר המיתלה כשיירת נמלים ששפכו עליה פליט, כל אותם אלפי כלי־רכב וטנקים וזחל"מים ומשוריינים, זה רק פקק תנועה שינוצר בגלל היעדר רמזורים בהצטלבויות. אם רק נדע לרפא את כבודו הנפגע של נאצר אין ספק, שהוא יתן בחפץ לב מעבר חפשי בסואץ ובמצרי טיראן, אולי לא לאניות ישראל, אבל לדגי משה רבינו, לכל הפחות.

גם לנו הנצחון הזה אינו רק צפיחית בדבש. מכות אנחנו יודעים לקבל בצורה יוצאת מן הכלל ולפורענויות אנחנו דוקטורים – זה מה שעשה אימון מעולה של אלפיים שנה; אבל להיות מנצחים בקרב זה קצת, איך לומר, גויישע נאחעס, ויש להתרגל למצב. דורות הטילו עלינו עוצר, והגבילו את חופש התנועה שלנו, וערכו חיפושים בבתינו, ולפתע פתאום: מושלים ושולטים. אילו יכולנו לפעול בהתאם ללב היהודי שלנו, היינו אומרים לערבים ברצועה ובגדה המערבית: תראו, חברים, אנחנו איננו נהנים כלל להיות ממונים עליכם, יש לנו די צרות יהודיות, משלנו. הפסיקו לשנוא אותנו והכל יסתדר, אנחנו עם די נוח, ואיך שלא יהיה, תמיד יותר נוחים מן הרוסים או מהסינים, שאתם רוחשים להם חיבה כזאת. זה באחריות. יש לנו קופת־חולים, טיפת־חלב, חינוך חובה חינם, ביטוח לאומי, עזרה סוציאלית, איגוד מקצועי, ויצ"ו, דודי־שמש, תנורי גז, פזטוקס, תזמורת פילהרמונית, מה שתרצו, רק תעשו אתנו שלום.

מלחמה היא עניין אכזרי לכל המעורבים בה, מלחמה היא דם וסבל ובתים הרוסים ועופות מתים מוטלים בחצרות פרוצות. מלחמה היא ריח מתקתק־חונק של גופות מתפוררות בשמש, מלחמה היא מכוניות מנוקבות בכדורים וחנויות שדודות, מלחמה היא הרבה דברים דוחים וקשים ומכאיבים, אבל אחרי שנאמר הכל היא מצטמצמת בשלוש מלים: להרוג או להיהרג. עדיין לא היה נצחון בקרב, שהושג בכפפות־משי לבנות. עכשיו, כיוון שנשארנו בחיים, היינו רוצים לסלק מהר את כל עקבות המלחמה, לכתת חרבות לאתים ותותחים לפסלי תומרקין, להשלים עם הערבים, לשקם פליטים, ובמקום כל אלה עלינו להתכונן למאבקים וללחצים ולחימוש מחדש של ארצות ערב.

בימי הציפייה הגדולה היה כל אחד מאתנו מומחה לאסטרטגיה צבאית, מומחיות שפסקה ברגע שנפתחו הקרבות, ואחרי שבוע של חופש עברנו למומחיות בשטח המדיניות הבין־לאומית, כל אחד נושא באחריות לעתידה הבטוח של מדינת ישראל על גבו כציוד אישי, מחפש פתרונות לבעיית הפליטים ומציע תכנית פעולה לזירה הבין־לאומית מתוך הרגשה ברורה שמשרד החוץ זקוק לעצותינו הנדיבות, ועוד איך. כותבים מכתבים למערכות העתונים, מפרסמים הצהרות כמודעה, חותמים על עצומות, פונים אישית לחלונות הגבוהים ומתווכחים בלי סוף במקום לשכב על הדשא, להביט אל השמים דרך צמרות העצים, לחלום חלומות פז ולסמוך על האיש שלנו באו"ם.

אם בעוד אלפי שנים יגלה ארכיאולוג, אם יהיה עדיין אדם כזה בנמצא, את המגילות הגנוזות של או“ם, לא יעלה על דעתו שאותה ישראל, אשר העסיקה את הארגון המכובד מרבית זמן קיומו, שנה אחרי שנה, גינוי בא וגינוי הולך, לא היתה אלא פשפש על כדור העולם. מלבד הכוכבים הגדולים, המגיעים לעצרת או”ם, כשהמעמד מחייב, יושבים בכלוב הזכוכית הבין־לאומי מאות או“מנים מקצועיים, שהמלים “ישראל” ו”בעיית המזרח התיכון" מעבירות בהם צמרמורת: אותם הנאומים, בוואריאציות שונות, עצרת אחרי עצרת, אותן האשמות והאשמות־נגד, אותן החלטות חסרות משמעות, אותם תרגילי דיקלום, אותם תככים בתוך הפרוזדורים. הרי כדור העולם גדול למדי, שלא לדבר על החלל, יש ארצות רחבות־ידים ואקסוטיות, עם פלאי טבע ומנהגים רבי עניין, וכל מה שהם לועסים הוא אותה הישראל הזעירה, שנה אחרי שנה. בשם פקידי או"ם השומרים על הגחלת הבין־לאומית, עמי העולם, סלקו את ידיכם מישראל! פשוט, הוציאו אותה מהמחזור. אם לא יועיל, להזיק זה כבר לא יכול. תנו גם לעמים אחרים שאנס, שינברו בתוך קרביהם ויתכננו את חייהם. אנחנו איננו אנוכיים.

דרך החיים שלנו עשתה בחודש האחרון זווית חדה, ואם כבר שינינו את הכיוון, אפשר להמשיך. עדיין אנחנו כפתותי שלג מלאכותיים בתוך כדור זכוכית, ניערו אותנו ואנחנו עוד מסתובבים באוויר. עדיין לא מתחשק לנו לשקוע בחיים כתיקנם, להיות מיושבים ומסודרים, לנהל יומן פגישות ולחיות לפי השעון. עכשיו הזמן לשנות מקום מגורים, להחליף מקצוע, לצאת מהשיגרה, להתיישב בעיר העתיקה, לייסד קיבוץ בגדה המערבית, לפתוח קיוסק בשארם־א־שייך, להיות נהגת אוטובוס, לעשות דברים שלא חשבנו כי נעשה עוד. כל זמן שאנחנו בתנופה, כל זמן שעפים השבבים.

הנכונות להסתכן, שהביאה לנו את הנצחון, היא רק צד אחד של האופי הישראלי, שהצד השני שלו נקרא שוויץ. קשה מאוד למזג את שני הדברים: נכונות להקריב את החיים ללא היסוס כשדרוש, עם זהירות ובטיחות בימים כתיקנם. קשה מאוד לומר: ששה ימים אל תתחשבו בחייכם, ומהיום השביעי ואילך חצו את הכביש בזהירות, עיצרו את המכונית בהצטלבות, שחו רק במקומות שיש בהם מציל. להעזה אין שעון עוצר.

*

“קול ישראל” חזר ללוח השידורים הרגיל. החדשות שוב מתחילות בשש ונגמרות באחת־עשרה, בשדרות־רוטשילד שוב אין מקום חניה, אין לוקחים עוד טרמפיסטים בתוך העיר, אלא רק חיילים במדי קרב, מגודלי זיפי זקן אם אפשר, שוב אופים עוגות בבית ומביטים על חלונות הראווה, שוב עורכים מסיבות ויוצאים להתרחץ בים, והחיים מתחילים להתרחק מהימים שהפכו אותם להיסטוריה. היית רוצה לתפוס אותם ששת הימים, שקופים וקשים כגבישי בדולח, עם כל שעה שבתוכם, עם דפיקות הלב והגוף המתוח כמיתר, עם נדודי השינה וסחרחורת הנצחונות, עם הגאווה על שאתה חי כאן, במדינת ישראל ולא בשום מקום אחר, ועכשיו, בימינו, ולא לפני ששים שנה ולא בעוד שמונים שנה; היית רוצה להוציא אותם ממחזור הימים, שיעמדו בנפרד, שלא יתרחקו, שיהיו עמנו, תמיד בהישג היד, שאבק הזמן לא יכסה אותם, שיישארו בהירים וזכים כמו שהיו.

אפילו טסת כבר מעל סיני וביקרת בגדה המערבית ועלית לרמת הרי גולן, ונוכחת במו עיניך שבידינו הם, המפה החדשה עדיין לא נכנסה לתודעת היום־יום שלנו. רק הדברים הקטנים של היום־יום מקרבים אותנו אל המציאות: תחזית מזג האוויר במפרץ שלמה ובמדבר יהודה, חיוג ישיר לעיר העתיקה, רכבת הנוסעת לעזה, נסיעה לירושלים דרך כביש לטרון, שמות מקומות כמו ביר־גפגפה או קונייטרה הנכנסים למילון הגיאוגרפי שלנו כאילו מדובר ברעננה או בגדרה, שחייה באי האלמוגים מעבר לאילת, החלטה לקפוץ לכותל, לכמה דקות.

לנו היה טוב. אנחנו ישבנו כאן, במרכז העניינים; אבל המסכנים הקרובים, המכרים והידידים באשר הם שם, הם יצאו כמעט מדעתם, ויהודים יודעים לדאוג לכל אורך הקו, באמצעות מברקים, מכתבים, טלפונים, כרטיסי־טיסה לילדים (לכיוון אחד). יהודי הגולה יכולים לכעוס עלינו בימי נועם על שאנחנו לבנטינים ופרובינציאליים, דתיים פחות מדי או יותר מדי, יהירים וחסרי נימוס, על שבתי המלון שלנו יקרים וטיב המסעדות ירוד – אבל בשעת סכנה הם נוכחים לדעת, שבלי ישראל המרגיזה, המעצבנת, העולה להם הון תועפות, יאבדו ליהדות העולם משענת, כבוד עצמי, תחביב וגאווה.

נוסף על אי־אלו אמביציות ערביות חיסלה המלחמה גם את כל שאריות הכנעניות: אנחנו קשורים ליהדות העולם, ויהדות העולם קשורה אלינו. כאן נקודת המוצא, כאן נקודת האחיזה. עוד יזכרו להם זאת לרעה העמים המארחים, בבוא הזמן, על שאמרו: הדאגה לישראל קודמת לכל. עוד יאמרו: אתם רואים, קנוניה יהודית עולמית. עוד יגידו: בזכות לחץ היהודים על שליטי העולם. מה שנראה לנו כאן כשעתם הגדולה של היהודים באשר הם, ייחשב להם ביום מן הימים לחולשה, כי לאנטישמיות פנים רבות, סלאביות וסיניות, אינטלקואליות ודתיות, לאומניות וסוציאליסטיות, ובמקרה הצורך אפשר לקרוא לה גם אנטי־ציוניות.

אין לנו אשליות. אנחנו מכירים את חסרונותינו, והם רבים. אבל עם כל הרצון הטוב להבין ללב האנושות שמחוץ לפרובינציה הזעירה הזאת, פשוט אי־אפשר לתפוס: מה יש לרבים כל כך, במשך זמן ארוך כל כך, לשנוא שנאה גדולה כל כך עם קטן כל כך? אפשר להסתייג, למה לא, גם אנחנו לא נלהבים מכולם באשר הם שם, אבל לא יותר מאשר נחוץ. דרוש קצת חוש מידה, פרושאֶ פאניאֶ גומולקה. עשרים ושבעה אלף יהודים על שלושים ושלושה מיליון פולנים, הרי אנטישמי הגון אין לו במה לנעוץ את שיניו. ועוד אילו יהודים – קומוניסטים מושבעים, אזרחים נאמנים של הדמוקרטיה העממית, שלרובם המוצא רק טעות מצערת בכרומוזומים, אשר העדיפו את חיק אמא פולין גם כאשר נפתחו הגבולות לעליה, ודווקא אליהם נדבק העלבון הצורב של ציונות.

ההסתדרות הציונית היתה חייבת לשלוח מברק ברכה לממשלת פולין: לפחות מישהו בעולם מקבל עדיין את הציונות ברצינות ומתייחס אליה בכובד־ראש. אנחנו שמנו את הציונות במרכאות, זילזלנו בה, קישרנו אליה נאומי סרק, שמן זית זך, עסקנות חסרת תכלית, והנה עולם הקידמה מעניק לה נעורים חדשים, מפיח בה כוחות נסתרים, שאף נחום גולדמן לא ידע עליהם.

אילו היו הפולנים מעוניינים לדעת את האמת על הציונות, היינו לוקחים אותם לסיור מודרך ב“רקס־האוז” בלונדון או בבית הסוכנות בפארק אווניו של ניו־יורק, שיראו את אוהבי־ציון־ממרחקים שלא יעלו לעולם, שיחושו בחרדת ותיקי הציונות, כאשר אחד הבנים יוצא לתרבות רעה ובאמת רוצה לעלות ארצה – ואז היו רואים, שהציונות אינה מסוגלת להעלות אלף משפחות אמריקאיות לשנה, לא כל שכן שאינה מסוגלת לגרום להפגנות סטודנטים בוורוצלב או בקראקוב. במקום להאשים חפים מפשע בציונות אפשר היה לרפא את הפולנים מכל שמץ של אהדה לישראל בדרך פשוטה ויעילה: די שהרוסים יכריזו על תמיכתם הבלתי־מסוייגת בנו, כי אין אהבת ישראל נקנית אלא בשנאת הרוסים, שאוהבים את הערבים.

הצרה היא שתמיד מחברים אותנו עם בעלי־ברית שונים מבלי לשאול לטעמנו. אנחנו תומכי הקידמה, תלמידי ברוכוב ויערי, הנאמנים לסולידריות הפועלית כאילו זה עתה יצאה טריה מן התנור המרקסיסטי, אנחנו בסירה אחת עם אימפריאליסטים, קולוניאליסטים, קפיטליסטים, ריאקציונרים, פאשיסטים ומיליטריסטים. מזל שהשאירו לנו לחברה גם את הסטליניסטים, לפחות מישהו שמאלני. הקו־קלוקס־קלאן מזווג אותנו עם הקתולים, הקומוניסטים, הכושים והאפיפיור, הגרמנים קשרו אותנו אל הבולשביקים והבונים החפשיים, הבולשביקים צירפו את היהודים אל הטרוצקיסטים, הצ’כים אל הגרמנים, הצרפתים אל הפרוטסטנטים, הכושים אל לבני־העור, האנגלים אל בני הלבנט. עם עם וסלידתו. ברוב תומנו חשבנו, כי רק את הנאצים אי־אפשר להדביק אלינו, פשוט מתוך התחשבות בנאצים. אילו ידע אדולף היטלר שעכשיו אנחנו קשורים בתואר־כבוד אחד, ציונים ונאצים, היה הורס את העולם יחד עמו.

באופי היהודי יש שתי אמונות מנוגדות: מצד אחד האנטישמיות לעולם לא תוכל להפתיע אותנו, כיוון שלגבינו כל גוי הוא באיזה מקום אנטישמי, אלא אם כן הוכיח את ההיפך, ומצד שני תמיד אנו מאמינים מחדש, שנמצאה תרופה סופית לאנטישמיות – שוויון זכויות או השכלה, ליברליזם או סוציאליזם, זכר השואה או אהדה למדינת ישראל, וצועקים עד לב השמים כשהיא קמה תמיד מחדש, כי האנטישמיות קשת־עורף אפילו יותר מהיהודים. פעם סברו, שהאנטישמיות גדלה במקביל לצפיפות היהודים בתוך האוכלוסיה הכללית, אבל כיום יודעים, כי היא אינה זקוקה כלל לנוכחותם הפיסית: האנטישמיות מאריכה ימים גם בלעדיהם.

אניני טעם מבדילים בין אנטישמיות – אותה הסתייגות טבעית לגבי יהודים מפני שהם כפי שהם, מפני שיש בהם, איך לומר, משהו מוזר, מפני שהם קולניים או חוצפניים, מעלים ריח שום או עטופים פרוות ותכשיטים, מפני שהם פשוט אחרים – ובין שנאה פעלתנית ליהודים. אפשר להיות אנטישמי ובכל זאת למנות כמה יהודים עם הידידים הטובים ביותר, בעיקר כשהם ממש כמו בני־אדם נורמליים. כפי שהגדירה זאת כל־כך יפה מרגוט אסקווית, אשת ראש ממשלת בריטניה, כשדיברה על לורד רדינג: “אייזיק רופוס הוא אמנם יהודי לפי גזעו, אבל בריטי עד לשד עצמותיו, לא רגיש מדי, לא חסר־מנוחה, לא חשדני”. אנטישמי אפשר להיות בהיסח־הדעת, אבל שנאת יהודים, זאת כבר פרוגרמה, הצהרה אידיאולוגית.

לאנטישמיות פנים רבות, ולא כולן זועמות. פני בת איכרים מופתעת של יוני 1945: “מה אתם אומרים, היהודים חוזרים! ואנחנו חשבנו שגמרו עם כולם.” פני חבר מחייכות: “אתה ממש כאילו לא היית יהודי. אחד משלנו”. כמה מידידינו הטובים היו אנטישמיים, בניגוד להשקפתם הפוליטית. לורד בלפור, שנתן לנו את ההצהרה, אוהד הציונות, ידידו של וייצמן, מתאר במכתב למשפחתו סוף־שבוע ארוך ומייגע באחוזת משפחת ששון בברייטון: “נדמה לי, שהעברים היו ברוב; ואם כי אין לי משפטים קדומים נגד גזע זה (בדיוק להיפך) התחלתי להבין לרוחם של אלה המתנגדים לכניסת מהגרים זרים לבריטניה”. רק שלא כל אחד גלוי־לב כמו תומאס מאסאריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ’כוסלובקית, שיצא להגנת היהודי הילזנר מפני עלילת דם, האומר בזכרונות הילדות שלו, שנרשמו בידי קרל צ’אפק: “אשר ליהודים, מהם פחדתי. האמנתי, שנחוץ להם דם של נוצרים. אתה רואה, כל חיי השתדלתי לא לגרום עוול ליהודים, ולכן אמרו הבריות כי אני אוהד אותם. אבל אם אתה שואל אותי, מתי התגברתי על האנטישמיות העממית הזאת, אומר לך: ידידי, ברגש לעולם לא, רק בשכל. הרי אמי שלי חינכה אותי על אמונה בעלילת־דם”.

למה לזעום על דה־גול, שאמר עלינו בסך־הכל “עלית שתלטנית ובוטחת בעצמה” (על האנגלים והאמריקאים אמר דברים גרועים יותר), אם צרפתים גדולים ונאורים ממנו, והיו כאלה, היו מחמיאים הרבה פחות. ז’אן ז’אק רוסו הגדיר את היהודים כ“העם השפל עלי אדמות”. וולטר פסק: “עם של ברברים ובורים, המאחד תאוות בצע עם אמונות תפלות”. אסור להיות רגישים מדי, אחרת תהיה הרשימה השחורה של גדולי האומות ארוכה כאורך הגלות, מציצרו עד דוסטוייבסקי, בעיקר כאשר ניערו את דעותיהם בפומבי ובכתב.

איפה הזמנים הטובים, כשאפשר היה להיות אנטישמי בלי שיקום רעש גדול מצד ארגונים יהודיים וחסידי אומות העולם! מאז תום מלחמת־העולם השניה, ממש קידוש השם להיות שונא יהודים. אדם מתורבת מן המערב, לא אנטישמי יותר מן השיעור הטבעי, נאלץ לשמור על לשונו פן יטיחו בפניו את כל השואה. אבל אט אט מתחילים הדברים לחזור לתיקנם. לאן היה העולם מגיע אילו האדם הקטן לא היה יכול לשנוא את היהודי הקטן שלו?

לא מקרה, שכמה מהאפיפיורים בימי־הביניים ניסו לרסן את טבח היהודים על ידי המשתתפים במסעי הצלב, מתוך דאגה כנה להמשך קיומם של היהודים. לדכא כן, אבל לחסל לא, כי בהשפלתם הם עדות לכוחו של ישו. מהבחינה הזאת הדת הקתולית הגיונית הרבה יותר מאשר הדת היהודית. אנחנו מאשימים רק את עצמנו בכל הצרות שבאו על ראשינו, מודים על חטאינו, שבעבורם העניש אותנו אלוהים. גישה לא בריאה וגורמת לנוורוזות. הרבה יותר בריא לנפש להאשים את היהודים בכל התלאות שבאו על העולם, כי באשמתם נצלב ישו ונדחתה מלכות השמים עד להודעה חדשה.

ההגיון היהודי הפשוט אומר, שמי ששונא את היהודים על חלקם בצליבת ישו חייב לאהוב אותם כפליים מפני שהם הביאו אותו לעולם וראו בו משיח. אבל לולא היהודים הארורים האלה אפשר היה לחטוא באין מפריע עד שהיה יוצא עשן; רק הם, עם עשרת הדיברות, קלקלו כל הילולה טובה. מי שממציא תביעות בלתי־מציאותיות כמו “ואהבת לרעך כמוך” מגיע לו שישנאו אותו. לא פלא, ששונאי היהדות הגדולים יצאו מן הכמורה הקתולית דווקא. להם היה הכי קשה. הנה לכם שמעון הקדוש, שחי במשך שלושים ושש שנים על עמוד בגובה של עשרים מטרים ולא הותיר לעצמו עינוג אחד בחיים, אפילו לא הליכה ולא שכיבה, על שנאת היהודים לא היה יכול לוותר, ומעמודו הרם שלח מכתב מחאה לקיסר יוליאן על שיצא להגנת היהודים.

זה קורה לכל יהודי: יום אחד הוא מגלה את ההיסטוריה, ואז אין עוד הפתעות: לא בהאשמה בחוסר נאמנות לעם שבתוכו יושבים, ולא בתגובות המבוהלות של האזרחים בני דת משה, המצהירים על נאמנותם הבלתי־מסוייגת. זהו יתרונו של יהודי: שמותר לו מה שאסור לגוי, לעקם את הפרצוף למראה היהודים המשתטחים בפני הרשות, לומר בפרהסיה, שאת הרעיונות המוצלחים לשנאת יהודים נתנו היהודים עצמם, אם היה זה תיאובלד, יהודי מומר שגילה לעולם במאה השתים־עשרה, כי היהודים נוהגים למצוץ דם ילדים נוצרים בפסח, או ניקולאס דינון, מומר אחר אשר חיבר את המסה הראשונה נגד התלמוד וסיפק אותה לאפיפיור, אם שמם יוהן פפרקורן או אוטו וייניגר, נראה, שגם לאנטישמיות לא מזיק קצת שכל יהודי.

אנטישמיות היא עניין של בלשנות, בתפילה המקורית שנתבקשו הקתולים המסכנים להתפלל למעננו בחג הפסחא (אבל כדי שהתפילה לא תהיה מועילה מדי, לא כורעים בה ברך) נאמר Pro perfidis Judae, ופירוש המלה הנודעת לשמצה “פרפידי” הוא סתם “לא מאמינים”, אבל במרוצת הזמן הפכה המלה את עורה והיתה ל“נוכלים”. ואם יש נחמה אחת לנוכלותנו היא בכך, שגם לאנגליה נדבקה הפרפידיות (אבל אצלם בצדק). לפי מילון האנגלים של ימי המנדט היה ערבי השומר על כבודו “גאה”, כיוון שהוא רוכב על סוס אצילי, מכניס אורחים ומחזיק את הנשים במקומן, אבל לגבי היהודי המלה ההולמת את בטחונו היא “יהיר”. ההבדל בין גאה ויהיר הוא רק במידת ההצדקה, שיש לבטחון העצמי בעיני המסתכל.

תמיד מאשימים את היהודי בבגידה ברעיון הנשגב, אם הוא נצרות או קומוניזם, לאומנות או שלום עלי אדמות, ותמיד קשורה הבגידה בתאוות בצע, של יהודה איש קריות, של רוטשילד או של מורגנטאו. נערה הייתי וגם זקנתי והסתובבתי בעולם ובין עמים רבים שהיתי, ואיש לא יאשים אותי באהבה עיוורת ליהדות העולם; אמת ויציב, שהיהודים אוהבים כסף, בזה אין הם שונים מן האיטלקים, האנגלים, הפולנים, הצרפתים, הערבים וכל השאר, אלא אם כן האחרים אוהבים זהב יותר. ואם יש דבר אחד המבדיל את אהבת הכסף היהודית מאהבת הכסף של הגויים הרי זאת העובדה – אם כבר נכנסנו להכללות מסוכנות – שהיהודים אוהבים להוציא אותו, ליהנות ממנו כל עוד הם חיים. כסף, כמו צדק, חייב להיראות, אחרת אין בהם טעם.

אם סר אוולין בארקר, מפקד הצבא הבריטי פלשתינה־א"י, פסק ביולי 1946, שיש להעניש את היהודים במקום שכואב להם יותר מכל: להכות אותם על הכיס, הוא דיבר מתוך חוסר ידיעה מובהק אודות הישוב הוותיק, שרדף לא בצע אלא כבוד. האם אין הוכחה חותכת יותר ליחסים הרופפים בין היהודים והכסף ממאזן מדינת ישראל? כמה שנים יהיה על שר האוצר עוד לעמול, כדי לשכנע את האנטישמים?

אם תחליט המועצה האקומנית, סוף סוף, לשחרר אותנו מן האשמה למות ישו, ואם אין עוד תוקף לטענה המסורתית, שהיהודים אינם יודעים לעבוד בידיים ו/או אינם יודעים להילחם, ואם כל העולם בהול לזהב, ואם הוברר, שריח של בצל הוא ריח של עוני, עוני ארי או שמי, לא יהיה במה להזין את האנטישמיות אלא במנת־הברזל האחרונה: שליטת היהודים על העולם. בהתחשב בכך, שהיהודים שולטים בפיננסים ובעתונות הבין־לאומית, במסחר העולמי ובמדע, אז למה לעזאזל לא רואים את התוצאות? למה צריך להזיע על כל פקידון עלוב בפוריין־אופיס או בסטייט דפארטמנט, למה צריך להזמין כל מיני עתונאים לסיורי חינם ולהאכיל אותם כריכים כשרים בקבלות פנים, כדי לשכנע אותם בצדקת מעשי ישראל, עם העולם בכיסנו? אם כבר שליטה על העולם, שלפחות תהיה ממנה קצת נחת.

מי שגר בתל־אביב או בפרבריה הנקראים ערים, יכול היה לחיות עד מאה ועשרים בלי להקדיש אף מחשבה אחת לערבים כלבני־אדם, לולא מלחמת ששת הימים. לא שהיינו אדישים לנעשה במדינה, חלילה, אבל יש הבדל בסיסי בין המושג “בעיית הערבים” ובין מובן שתי המלים שמהן הוא מורכב, כל אחת בנפרד. לבעיית הערבים היו מומחים, כמו לבטיחות בתעשיה או לגידול ורדים. היו יועצים ומזרחנים, שחיוו את דעתם המקצועית באזני שרים ובאזני מנהלי המוסדות שהערבים נגעו לתחום שיפוטם, ואנחנו נתנו להם יד חפשית, וסמכנו על שיקול דעתם, הנבון ללא ספק. סוף־סוף, אפילו אדם משכיל, תרבותי וער למתרחש בעולם כמונו אינו יכול לשאת על שכמו את כל צרות המדינה. די שהוא מומחה למדיניות חוץ ולתיאטרון, לכלכלה ולספרות, לפינאנסים ולספורט ולעוד אי־אלו שטחים. אנשים קיבלו משכורת, כדי שישברו להם את הראש בענייני הערבים. אשר לנו, הקשר האישי שלנו לבעיית הערבים התהווה על־ידי טיב החומוס במסעדות חיפה התחתית, אמירת “ב’דיש” למוכרים הנטפלים בנצרת, ביקור במאהלו של שייך בדרך לבאר־שבע, חיפושי תשובה לשאלה המטרידה, אם העוזר לצבּע, הקורא לעצמו אברם, הוא באמת יהודי, וההרגשה הנעימה שפקדה אותנו בראותנו קבוצת נכבדים ערביים בלבושם המסורתי מטיילים ברחוב דיזנגוף: הנה, כאלה פניה של דמוקרטיה אמיתית.

כמובן, תמיד היה נגד עינינו האויב מעבר לגבול, אבל לא היו לו פנים, רק רגליים, לפעמים, שהשאירו עקבות במקום המיקוש. כמו שהכותל המערבי, הפּירמידות וביירות היו – למי שעלה ארצה או נולד אחרי קום המדינה, מושגים מופשטים לחלוטין, מעבר להרי החושך, שילדינו, אולי, יעברו אותם אי־פעם. גם האויב היה חסר־דמות, מוסת, ניזון על תעמולת שווא, מוכן לכל רצח וכלי בידי שליטיו. יכולנו לראות אותו לכל היותר יושב בבית־קפה ומאזין לרדיו קאהיר או מריע לשוקיירי, אבל מעולם לא הולך לטיפול אצל רופא־שיניים או אוכל עם אשתו בדרה וארבעת ילדיו “מחלביה” עם אגוזים. עכשיו יש לערבים פנים רבות, וכולן סתומות.

בכל ימי המדינה לא עלה על דעתנו להיכנס לתוך כפר פרדיס או לתוך בקעה אל־גרביה, כדי לשאול את תושביהם מה דעתם על היהודים בכלל, ועל מדינת ישראל בפרט. רק עברנו בכביש וראינו את הגברים יושבים בבתי־הקפה הקטנים, התעכבנו כדי לקנות אבטיח או ענבים בזול וקבענו, כי אצלם בונים וילות ממש, ששום יהודי לא היה בוחל בהן. גם לא היתה שום דחיפות לבקר בטייבה או בשפרעם כי את ערביי ישראל מצאנו מן המוכן כשבאנו ארצה, שייכים לנוף. עכשיו פני הדברים אחרים. את הרמה והגדה והרצועה מוכרחים לראות עכשיו, בעוד מועד, כי מקננת בנו תחושת חוסר הבטחון של עם למוּד נסיגות פוליטיות, אחרי נצחונות צבאיים.

בעקבות מסעי הכיבוש אנחנו מכירים לפתע הרבה סוגי ערבים. את הערבי הקדום, הפיוטי, בן טיפוחי הנפש הרוֹמנטית, המעדיפה טבע על טכניקה (אצל אחרים), הרועה עזים שחורות על רקע שלג החרמון, ההולך אחרי מחרשת עץ רתומה לשור בשדות הרריים, השואב מים מן הבאר, היושב תחת תאנתו עם שקיעת החמה. אמנם תורני הטלוויזיה על גג ביתו הצנוע, הטרנזיסטור התלוי על ידית המחרשה, ג’ריקאן הפלסטיק האדום על ראש בתו התמירה ומכונית מרצדס־בנץ המובילה את האבטיחים ממקשתו לשוק הציורי מפריעים מעט להנאתה האֶסתטית השלמה של הנפש הטובה מכנען, אבל הכל טוב יותר מזוועות השיכונים, החניונים, הבוטיקים ושאר סממני תרבות המערב הרקובה. ונתקלים בערבי המוֹכר, הרוֹכל, הזהה על־פי־רוב עם הערבי הנטפל, המצוי בעיקר בנתיבי התיירות היהודית, ליד מערת המכפלה, בירושלים העתיקה, ליד בריכות שלמה וקבר רחל. על־פי־רוב הוא צעיר, אומר בעברית רהוטה “הכל בלירה” או “היום בזול”, ממש משתוקק לכך שיעמדו אתו על המקח, מתמצא במחירי השוק היהודי, לא פרוֹדוּקטיבי כנראה, אם הוא מסוגל לשבת יום שלם מעל 10 בקבוקי לימונדה, ואם מסתכלים מן הזווית הנכונה, יכולים לגלות זיק של שנאה בעיניו. בדרך כלל הוא נכלל באנחה היהודית הגדולה נוסח “אני לא הייתי סומך עליהם”.

כן מכירים את הערבי הנכבד בגיל העמידה, ממכירי ד“ר וייצמן עליו השלום, שיש לו שטיחים פרסיים בביתו המהודר ומגיעים אליו באמצעות חבר העובד אצל המושל הצבאי או דרך המושל עצמו או דרך אחד מוותיקי פלשתינה־א”י, הדובר ערבית של הישוב הישן, שהמארח הציל אותו בשעת סכנה, או להיפך. אל הנכבד הנ"ל באים העתונאים הישראליים והערביסטים המדופּלמים כדי לשוחח עמו מעל ספלוני קפה דקיקים על הסיכויים לשלום ולשיתוף־פעולה. וגם אם דבריו כיום כבר אינם רווּיי רגש אחווה כמו בימים שזכרון הדי התותחים היה מוחשי יותר, הוא מצליח לרוב להעניק לאורחיו תחושה, שהעניינים יכלו להסתדר, אילו רק ידענו איך לגשת לעניין.

על ותיקי הישוב עוברים בעקבות מלחמת ששת הימים נעורים שניִים ושלישיים: מוציאים מן הנפטלין את הערבית הבסיסית מימי העבודה בפרדסי פתח־תקווה והעמידה על המקח בשוק חמרה של חיפה, את הזכרונות על הימים הטובים של המנדט, על המלך עבדאללה, ועל רכבת צמח, על ריחות וטעמים נשכחים. יוצאי מזרח אירופה ומרכזה, שעלו אחרי קום המדינה, לעומת זאת, ערים אמנם לנעשה במחירי השוק הערבי, כשמדובר בסחורות צריכה כקערות פיירקס, מטריות סיניות, בד דקרון ושטיחים פרסיים, דברים הניתנים לרחיצה, לניקוי, לחיטוי ולמעשי היגיינה אחרים, אך נמנעים מלטעום מטעמי המזרח, לא נמשכים לא אל “כנאפה” ולא אל בקלאווה ולא אל תמרהינדי ולא אל לבנה, השורצים, לפי משפטיהם הקדומים, חיידקים, וירוסים וסתם לכלוך, ונכללים במונח הכללי “דיזעס אַראַבישעס צוֹיג”.

היצור הגלותי שלא ידע את ארץ־ישראל, יותר משהוא רואה עדות לעבר מפואר, הוא רואה לכלוך, יותר משהוא שומע את רחש כנפי ההיסטוריה הוא שומע את זמזום הזבובים מעל נתחי הכבשים, יותר ממור, בשמים ולבונה הוא מריח ביוב פתוח, כי במשך כל ימי ישראליוּתו היו פניו מופנות אל מעבר לים התיכון והמדינות השכנות, הקרובות לישראל, היו בעיניו איטליה וצרפת, עד שלפתע־פתאום מצא את עצמו בלב המזרח התיכון. זה קצת זעזוע. הוא לא הוכשר לשיטות הממכר המזרחיות וגם אם הוא מנסה להעמיד פנים של עומד על המקח אין בדבריו – “חמש לירות?! זה לא שווה יותר משתיים” – שום כוח שיכנוע ואין הם מצליחים להטעות אפילו זאטוט חברוני בן שש.

כל זמן שישבנו בלב מדינת היהודים והשם הערבי היחיד שנחרט בזכרוננו היה עומר שריף, ידענו, כי מה שדרוש ביחס לערבים זו יד חזקה, ככה, באופן כללי, אבל עכשיו אנחנו מעורבים בעניין אישית. בירושלים המזרחית הכרנו ילד נחמד דובר אנגלית טובה, שהראה לנו את הדרך למסגד כיפת־הסלע, ראינו את הפליטים סוחבים קומקום, שתי שמיכות וגיגית מעבר לגשר אלנבי ההרוס, את הבעת הפנים של הנשים לבושות השחורים כשעברו לידן שתי סטודנטיות בחצאיות מיני, את מבטי האדישות המוחלטת של יושבי בתי־הקפה ביריחו. עכשיו רואים מאחורי “בעיית הערבים” גם ערבים, עכשיו נכנסים לעסק גם רגשות: שנאה ורחמים, בוז ונקיפות מצפון, חשדות, רגש עליונות וסקרנות.

עד עכשיו היינו כולנו יהודים, כולנו נחמדים, וזה חדשים כולנו ערביסטים, משׂר הדתות עד שׂר הדואר, משוררים ובדרנים, פרופסורים לפסיכולוגיה של צמחים וחברות ארגון אמהות עובדות, כולנו נושאים על שכמנו מיליון ורבע ערבים, מאה אלף פחות, מאה אלף יותר. הערבים חדרו לשיחות חולין, לחלומות שלנו, לפגישות חברים של ערבי שבתות, תופסים את מקומן של שיחות הנועם מימים עברו על השפל הכלכלי והאיחוד המשולש, נתיחת המתים והאורך הרצוי של החצאיות. ממוספי השבת של העתונים העבריים נעלמו סיפורי הבלש היפים נוסח “הייתי מרגל בסינגפור” וּוידויי שחקניות שופעות חזה על האמת במערומיה, ובמקום זה מאכילים אותנו בשייכים של חברון ובצעירים זועמים של עזה, בפליטים יוצאים ופליטים חוזרים, במשפטים בשכם ובשביתות ברפיח. כתבי העתונות והרדיו לענייני חינוך, בולאות, בישול, חקלאות ותשבצים, כולם נוסעים לגדה ושואלים עוברים ושבים ברחוב: למה אתם שונאים אותנו? האם יש דרך לשלום? איפה הימים הטובים עם בעיות יהודיות טהורות כמו אפליה עדתית ועיירות פיתוח, ביורוקראטיה וחוסר פריון עבודה.

עכשיו כולנו סובלים מפיצול האישיוּת הישראלית: כמומחים לבטחון אנחנו שמחים שהגבולות שלנו במדבר סיני ועל הרמה ומעבר לירדן, אבל כיהודים סתם אנחנו מתגעגעים קצת למדינה שלנו, עם מעט ערבים, שלא מרגישים בהם במיוחד. למען האמת, זה היה הדבר היפה בישיבה בארץ, שאפשר היה לדבר באופן חפשי, בלי חשש, כמעט, שהגויים ישמעו ויגיבו. אפילו מאמר בעתון עברי כבר אי־אפשר לכתוב כמו בינינו לבין עצמנו: היום הם קוראים את ה“ג’רוזלם פּוֹסט” ומחר יגיע עד “דבר”. המפלט האחרון יהיו “לעצטע נייעס” ו“אוי־קלט”.

ברור, שהיה זה המצב האידיאלי, אילו היו בידינו כל השטחים של היום, בלי כל־כך הרבה ערבים. מעט ערבים דווקא אינם מזיקים, מטעמי נוף, גידול חזירים ומסעדות פתוחות בשבת, אבל לא בהמונים, ועוד מתרבים בקצב קדחתני כזה. אחד משלנו, עם כל העבודות הנוספות, ההתחייבויות החברתיות, המינוי לתזמורת, המשׂרה האחראית והחובות על הדירה אינו יכול לעמוד בקצב זה, עם כל הרצון הטוב. נראה שהריבוי הטבעי בכל זאת לא כל־כך טבעי; צריכים לעשות משהו למענו. הסברה ממשלתית יכולה אמנם לפעול פלאים, כפי שאנו למדים בכל יום, אבל דווקא בשטח זה הדוגמה האישית חשובה יותר. כמו אצל האמריקאים, ההמונים ראו שלבובי קנדי נולד ילד כל שנה ומיד התחילו לחקות אותו, מתוך הנחה, שהדבר יוסיף למעמדם. השאלה היא רק, אם יוכלו מנהיגינו – הצעירים רק ברוחם – לעמוד בנטל נוסף זה. על כל פנים, מעודד לדעת, שכאשר כל העולם שובר לעצמו את הראש איך לפעול נגד ריבוי האוכלוסיה מבלי לקומם את אלוהים, אצלנו מוכרחים לפעול למענה. זהו פיגור זמני, מטעמים היסטוריים שאינם תלויים בנו, אלא בטיטוס פלאביוּס.

היחס שלנו לערבים ליברלי ביותר, ואין בנו שום משפטים קדומים. סוף־סוף הם מעולם לא נכללו במונח הבדלני “גויים”. רק הלשון שלנו מפגרת במקצת אחרי אצילות נפשנו, ועדיין דבקה בביטויים פסולים כמו “עבודה ערבית” “עראַבישע שטיק” ו“אל תהיה לי עראבער”. אבל ככה זה, בכל השפות. האנגלים אומרים “טו ג’וּ” במקום לרמות, ובכל זאת הם אוהבים את טופּול.

הנסיון אומר, שכדי לחבב עם צריכים לאהוב משהו ממנהגיו, את האוכל או את הבחורות, את השירה או את המוסיקה שלו. נכון שהצעד הראשון לאהבת הערבים כבר נעשה ואנחנו אוהבים גם קבאב, גם חומוס בטחינה, גם פלאפל; אבל הצרה היא שאלה כבר בגדר מאכלים יהודיים וכל רומני מכין אותם יותר טוב מילידי שכם. השירים הערבים, שתסלח לי אום־כולתום, הם זוועת אלוהים לאזניים תוצרת אירופה. ערבית לא מבינים, חוץ מאי־אלו קללות, שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור. המשורר הערבי היחיד ששמענו עליו הוא חליל ג’יבראן, והוא היה אמריקאי. היה גם אחד עומר כיאם, רק שהוא או פרסי או מועדון־לילה. אוהבים שולחנות קפה מנחושת רקועה וצלחות מקש קלוע, השאלה רק אם זה בסיס די רחב להיכרות עם התרבות הערבית, או שיש לקנות גם כפיה שתשמש כמפת שולחן.

המחשבות רצות כסוסים עם סכי עיניים רק בכיוון אחד – אל המערכה. לוקחים ספר ביד, בלש או רומן, ביוגראפיה או שירה, וכעבור כמה דפים התרחקו המחשבות מהרפתקאות ואהבות וזכרונות של אחרים, וחוזרים אל אותה האורווה. יהיה מה שיהיה הנושא שרוצים לכתוב עליו, תמיד מגיעים אל המלחמה, אל מה שקדם לה ומה שיבוא אחריה. נפגשים עם ידידים ורוצים סוף־סוף לדבר על דברים אחרים, אך השיחה, אם על אוכל או על תיאטרון, על ג’יין מנספילד או על סמי דייוויס, מתגלגלת תוך דקות אל אותו הנושא – מה שהיה ומה שיהיה. בעבודה ובאוטובוס, באמבטיה ובמיטה, המלחמה מציצה מכל חלון. המלחמה בלשד עצמותינו, כמשקולת על עפעפינו, כאבן־בדיל בראשינו.

בימי המערכה עצמה לא הרשינו לעצמנו הרהורים יתרים, וגם לא היה טעם בכך; המאורעות עצמם, שעה אחרי שעה, סיפקו חומר מחשבה די הצורך לששים הדקות הבאות. אבל עכשיו יוצאים הפחד והצער והעייפות, עכשיו רוצים להבין ולשקול ולהוציא מסקנות, עכשיו רוצים לדעת מה באמת היה בממשלה לפני שפרצה המלחמה ומה באמת מתרחש מאחורי הקלעים ומה באמת התכניות לעתיד ואיך דיין ואיך אשכול איך אבא אבן ואיך יגאל אלון, ומה נעשה עם הפליטים ומה עם המתנדבים, איך נתגבר על האבטלה ועל עודפי החקלאות, ומה יעשה חוסיין ומה נאצר, מה מכינים הרוסים ומה דה־גוֹל. מאה סימני־שאלה עומדים מול סימן־קריאה אחד: שתהיה זאת המלחמה האחרוֹנה. לפחות במשך עשרים שנה. עד שיגדלו הילדים. עד שהבנים יגמרו צבא. עד שיקום דור חדש. עד שנפנה את מקום החניה במגרש החיים. ובתוך תוכנו אנחנו יודעים: מנוחה לא תהיה לנו במדינה זו אף פעם. לא בארץ־ישראל המקום, בו ינווה השלום לעולמים. יותר נעים לו בשוייץ.

בשבועות האחרונים למדנו לומר תודה־לאל במקום שנהגנו להשתמש בחס־וחלילה. אמרנו תודה־לאל, רק הפגזות ולא הפצצות; אמרנו תודה־לאל, רק פצצות רגילות ולא גאז; אמרנו תודה־לאל, רק הבתים נהרסו, רק השדות נשרפו; אמרנו תודה־לאל, הם רק פצועים. הפציעה נראית כחסד הגורל לעומת פסק־הדין הסופי, ולחסד זה פנים שונות, לפעמים – מול שבר בכתף או רסיס בברך, אצבע מרוסקת או כדור בירך – כמעט מחייכות, ולפעמים עצובות כפני הנידונים.

החיים מעיקים מול טורי המסגרות השחורות הקטנות בעתונים, הבריאות נראית כגנובה מול פנים חיוורות על כר לבן. ואז אתה אומר לעצמך, מה שנכתב פעמים רבות ואף־על־פי־כן זאת אמת, כי פצועי המלחמה מקבלים את הטיפול הטוב שרפואה מודרנית יכולה להעניק, ועוד אתה מוסיף, כי חיילי צה"ל אמיצים בבתי־חולים לא פחות מאשר בשדה הקרב, וגם זה נכון, ואתה רואה אותם יושבים בפרוזדורי בית־החולים, צוחקים, מתווכחים, מעשנים, מתלוצצים עם האחיות, אוכלים עוגות שאמא אפתה, סופרים את הימים עד ליציאה ואתה אומר פעם נוספת תודה־לאל ונרגע. ואז אתה פותח בטעות דלת של חדר לא־נכון ועל המיטה הבודדת שכוב גוף חסר ידיים וקרעי־עור במקום הפנים ותחבושת לבנה במקום שהיו עיניים, גוף שנראה זעיר מדי בשביל חייל ונושא נשק, ורק טראנזיסטור קטן, המונח על הכר ומנגן בשקט משירי העמים, הוא עדוּת לחיים שנותרו בו. ואתה סוגר את הדלת בשקט וחש כלימה נוראה, כאילו אתה זה ששלחת בו את ההרס.

לכל אחד מאתנו אישור על גבורה: מי שישב בימי המלחמה בישראל גיבור הוא, זה יש לנו בכתב, בחתימת תריסר ידידים מחוץ־לארץ. ומי שישב בעורף, כלומר לא ממש על הגבול יודע: הגיבורים האמיתיים הם אנשי ישובי־הספר, שחיו וגידלו ילדים בצל הגבול, ואנשי הספר יודעים: הגיבורים האמיתיים הם החיילים ששיחררו אותם מסיוט של עשרים שנה, והחיילים יודעים: הגיבורים האמיתיים עם אלה בקו ראשון, שהסתערו על האויב, ואלה שהסתערו אומרים: הגיבורים – אפר מכסה אותם. ומי שעומד ליד קברים רואה את הדמויות השחורות שהצטמקו בצער והתכווצו בכאב יודע: הגבורה היא לשאת בחיים.

מי שלא יוציא בימים קרובים אלבום נצחון ואינו כותב ספר על מלחמת ששת הימים ואינו מחבר תסריט לסרט עלילתי גדול על רקע מאורעות יוני 67 ואינו מכין קובץ סיפורים אותנטיים ואינו מתכונן לסידרת הרצאות על הנושא “מלחמת דוד וגלית” – או שבאמת נלחם ועל כן איחר את המועד, או שהוא מחוסר כל כשרון מסחרי, ספרותי ואחר, ואז הוא תמיד יכול לכתוב מאמרים בעתון. המלחמה הזו אולי הוציאה את הנעלה באדם, אבל הגרועה בפרוֹזוֹת.

הצרה היא, שמלים הן מכשיר כל־כך עלוב כאשר מדובר במאורעות ורגשות גדולים מאתנו, אבל מה לעשות והן הדרך היחידה, להעביר משהו ממהות הימים לשנים יבואו. ואדם צריך גם קצת להתפרק ולסלק מעט מן הגרוטאות שנערמו בלבו. יתרון הכתיבה על הדיבור בכך, שלשיחה דרושים לפחות שניים, שעה שלכתיבה מספיק אחד: מי שמוכן לפרסם.

בעולם זה, של ספּציאליזציה וידע פּרוֹפסיונאלי צר, טוב לדעת שיש שטח אחד בחיים הציבוריים פתוח לכל, שאינו דורש שום הכשרה מקצועית: הסברה כמו מין, כל אחד לומד את הענינים במרוצת הזמן, פחות או יותר. בסופו של דבר, מה כל חכמת ההסברה? אמת לא חייבים להסביר, היא מדברת בעד עצמה, אז כל מה שדרוש זה קצת קוסמטיקה לשקר. אילו רק העתונאים הזרים וצוותי הטלוויזיה הטרדניים לא היו דוחפים את אפּם לעסקים לא־להם והערבים לא היו משתוללים בתעמולתם הרועשת והעולם היה מראה יתר־הבנה לקשיים של המערך, יכלה ההסברה שלנו להיות הטובה בתבל.

ואם פה ושם יש אי־אלו נקודות בשטח ההסברה ששיפור קל לא היה מזיק להן, הרי זה רק מפני שלא הועסקו בה בעלי־המלאכה הנכונים. ההגיון אמנם אומר, שדוברוּת ויחסי עתונוּת מתאימים לכל חלוץ בדימוס ולכל קצין אפסנאות, שאין יודעים מה לעשות בו, בתנאי שהוא מסתייג מעתונאים, ובצדק; אבל ייתכן מאד כי להסברה בממדים ממלכתיים דרושים, נוסף לכמה פרסומאים שנהיר להם מה העם החליט ומה על כל לשון – ועל־כן יידעו גם למכור את מדינת ישראל באריזה ההולמת את צרכי השוק, – עוד כמה עובדים לצוות עזר: סוכן “אסם” היודע למכור לוֹקשען, טייח מנוסה, שישפר קצת את הפאַסאַד, צבּע זריז, המסוגל להבהיר גוונים קודרים, אינסטלטור שיסתום דליפות, מתמטיקאי בעל ותק, שיעביר את השברים של הצהרות השרים למכנה משותף, ואם כולם לא יעזרו, תמיד אפשר לנסות מוח אלקטרוני, או אחר.

כאילו לא היו לנו די בעיות עם עצמנו, באים עלינו מתנדבים מחו"ל בהמוניהם דרוכים לפעולה. נכון, מי שהתנדב עשה זאת כנראה מתוך דחף פנימי שאין להתגבר עליו ומרצונו החפשי ולא אנחנו אחראיים למעשיו הנחפזים, אבל פשוט לא נעים להסביר לו, שמוטב היה אילו שכב על חולות הרצליה והיה מוסיף קצת גוון כהה לעורו הלבנבן. אילו המתנדבים היו קצת מחכימים, לא קופצים על המטוס הראשון ולא נדחקים בשדות תעופה, אלא מתאזרים בסבלנות עד שכל המוסדות הנוגעים בדבר ידונו ביסודיות ובכובד־ראש בבעיות קליטתם ויגיעו לידי החלטה ויעבּדו תכניות מפורטות ויעבירו אותן דרך הצינורות המקובלים ויבואו לידי הסכמה בדבר חלוקת הסמכויות, אפשר היה לקלוט כמה מאות לחודש ללא קשיים יתרים. אבל כשבאים באלפים, ודווקא בזמן, שבקושי התאוששנו ממלחמה, זו פשוט קלות־דעת מצדם.

עוד מזל שהמצאנו את הקיבוצים, שלתוכם אפשר לדחוף לפחות חלק של המתנדבים הצמאים למעשׂ, אבל מה עושים בכל השאר? ההצעה לסלול כביש בעבודת־יד, כמו שעבדו פעם, בימים הטובים של צמח, בלי דחפורים ובלי מכבשים, היה רעיון גאוני, שרק איש אשר ינק את רוח תנועת העבודה משרשיו יכול להוליד אותו, ובו תקווה מבוססת, שנצליח להעסיק לפחות מחצית האקדמאים הרכרוכיים האלה בטוריה ובמכּוש, בסחיבת אבנים ובבחישת זפת בתוך פחים ריקים של סולר. ולעודפים הנותרים צריך למצוא תעסוקה מדומה אחרת. אנחנו יכולים לדבר בנושא זה גלויות, הם אינם קוראים עתונים עבריים, ובאנגליה אומרים במקום חור בראש: We are happy to have you here.

ובכן, לא צריך להסתפק בכביש בעבודת־יד; יש עוד שטחים רבים, שבהם ידיים יהודיות יכולות להחליף את מכונות הגויים. אפשר לסנן את מי־הביוב במסננת פלסטיק וכף עץ, אפשר להעסיק מתנדבים כנערי ריקשה בקווים של חברת “דן”, אפשר להשתמש בהם כברצים בהוּלים במקרה של טלפון שבור, אפשר לסגור את מיזוג האוויר במשרדי הסוכנות ולתת למתנדבים לנענע מניפות נוצה מעל ראשיהם המיוזעים של מתכנני קליטתם המסכנים, שטרם הספיקו להתרגל למחשבה המוזרה, שיש אנשים נמהרים הבאים ארצה מבלי להיות ציונים מורשים שעה שיכלו להיות חברים נאמנים של התנועה הציונית עד מאה ועשרים ולשבת בנחת במדינות בעלות אקלים ממוזג.

*

לכל מקום שישראלי מגיע הוא מביא את הציוויליזציה עמו: פקקי־תנועה ביריחו, ניירות בכנסיית המולד, קופסאות שימורים בתוך הבאניאס, חתימות על קבר רחל. זו אחת התעלומות הגדולות שטובי הבלשים הישראליים עדיין לא פיענחו אותה: כדי לסייר בשטחים המוחזקים על־ידי צה"ל דרוש רשיון מטעם שלטונות הממשל הצבאי וקשה להשיג אותו; דרושה סיבה, מטרה, הצדקה, והוא נושא שם ומקצוע ומספר מכונית וחותמת וחתימה ותאריך, והנה באה השבת ומחצית המדינה נמצאת על הרמה והמחצית השניה בגדה, ובידי כולם רשיונות בעלי תוקף, כחולים, ירוקים, לבנים, ובישראל גופא נותרו רק כמה רבנים חרדים ומם־צדיקים ליד המחסומים. או שהתנועה למען ארץ־ישראל השלמה מדפיסה את הרשיונות במחתרת או שאלוהים מוריד אותם במקום מן, כי יודע הוא את הנחוץ לעם ישראל שלו.

במקום שישימו מכשולים בדרכנו אל ארץ־ישראל רבתי, שיעשו את הסיורים לחובה. חובה לעלות על רמת הגולן, לעמוד בתוך שדות הבר הצחיחים ולראות את הכיבוש הישראלי האמיתי. את עמק החולה ועמק הירדן, מוריקים, פורחים, מטופחים; לראות את משקי הגליל העליון כפי שהסורים ראו אותם, מתוך עמדה של עליונות, כעל כף היד; לראות את הבונקרים והביצורים, התעלות ומחסני הנשק ועמדות הירי לרוחב של קילומטרים, קו ראשון וקו שני וקו שלישי; לראות את הצירים בהם עלו חיילי צה"ל על הרמה, בצהרי־היום, אל תוך האש הסורית; לראות איך שחיו אנשים במשך תשע־עשרה שנה בהשגחה הסורית, כי אז מוחקים את הצירוף “להחזיר את רמת הגולן תמורת…” מן המילון.

אם בכיכר השבת זורקים שוב אבנים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם השוטרים שוב רושמים רפּורטים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מקבלים כאב־ראש בגלל ריב במספרה, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם האבטלה גוברת, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מסלקים שוב חשבונות פוליטיים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם שר מצהיר ושר מכחיש, סימן שהחיים חזרו למסלולם.

חזרו ולא חזרו, כי המתח הגדול נשאר בנו וכל יום מוסיף משלו – הרוג, מוקש, איום, תביעה. מה שדרוש זה לעצור את העולם לארבעה שבועות, לחופשה שנתית גלובאלית: לא עצרת ולא מועצת הבטחון, לא פדוֹרנקוֹ ולא דה־גול, לא תקריות גבול ולא הפגזות ליד התעלה, לא פליטים ולא גרעונות – כל בעיה: צבאית, מדינית, כספית ואחרת בטלה ומבוטלת. רוצים מנוחה, רוצים שוב עתונים עם כותרת ראשית על רצח או מעילה בבנק, רוצים שוב מהדורות חדשות המתחילות “גידולי סלק־סוכר יגיעו השנה”. רוצים מדינה שבה לא יקרה במשך חודש ימים שום דבר בעל ענין היסטורי חוץ מגירושי שחקנית והפתעות שנופלות בליגה. רוצים חודש ימים של שיעמום. אחר־כך נמשיך הלאה עם ההיסטוריה.

בראי מכונית חיינו הדוהרת הופיעו, אחרי מלחמת ששת הימים, דברים שעד אז לא שמנו לב אליהם, מפני שהיו רחוקים מדי מדרך המלך. רובי יהודי ישראל – אולי חוץ מאנשי חיפה, שהיתה תמיד קרובה יותר למזרח התיכון משאר ערי הארץ – החלו רק בעקבות מלחמת יוני לראות בדרוזים חלק בלתי־נפרד של הנוף הישראלי ולא רק כתמים אקסוטיים על מפת היהודים. המלחמה המחישה את האחריות שקיבלנו עלינו עם הקמת המדינה, גם לגבי גורל העם היהודי, גם לגבי גורל הדרוזים, שהטילו את חייהם, רכושם ובטחונם על הקלף הישראלי. למען היהודים היינו חייבים לנצח מתוך חוסר ברירה, למען הדרוזים מתוך התחייבות, שייתכן כי ניתנה בזמנו בהיסח־הדעת.

הקירבה בין יהודים ודרוזים, אם לא להביא בחשבון את הייחוס המשפחתי המשותף של יתרו, חותן משה, שאין עליו אישור רשמי מטעם מרשם התושבים דאז – נובעת בראש וראשונה מן הרקע המשותף של מיעוט שלמד לחיות בתוך רוב, לפעמים סובלני, לעתים אכזרי, בעיקר הודות לכך, שנתן לקיסר אשר לקיסר ושמר על קיומו בעזרת חוקים פנימיים בדלניים. אם היהודים לא ששו לקבל גרים, הרי הדרוזים אינם מקבלים אותם כלל (אומרים, מפני שמספר המקומות בגן־עדן מוגבל, ואין ליצור עודף של מועמדים בטוחים); אם היהודים עמלו למנוע נישואי תערובת, הרי הדרוזים הטילו עליהם איסור חמור, ונישואים מחוץ לעדה הם כנידוי. כמו אצל היהודים היתה התוצאה הבלתי־נמנעת של ההכרח להופיע, לפחות לגבי חוץ, כגוף מלוכד, חיכוכים פנימיים אין־סופיים נוסח גבאי העיירה – כאן על רקע של חמולות – ואם הדרוזים אינם ממהרים לנער את מריבותיהם על דפי עתונים, ובעיקר לא מעל דפי עתון ערבי, הרי זה מאותו הנימוק היהודי המוכר: הגויים אינם צריכים לדעת. רדיפות העמים השליטים הניעו דרוזים כיהודים לארוז את צרורותיהם ולהגר אל מעבר לים – לארצות־הברית, לדרום אמריקה ולצפון אפריקה – ולחלום, עם גל הלאומנות המתעוררת של ראשית המאה, על מדינה עצמאית, אולם בניגוד ליהודים לא קם להם לא ד“ר הרצל ולא ד”ר וייצמן, לא קמה מדינת הדרוזים ולא המגבית הדרוזית המאוחדת ושליחי הדרוזים עדיין אינם עורכים מגביות בין בני דתם על פני העולם. אך כמו אצל בני משה גם אצל בני יתרו, התחביב הלאומי הוא לחפש את האחים בין כל בעלי התהילה בעולם.

אולי ההבדל היסודי בין יהודים ודרוזים בכך, שהיהודים היו עם הספר, כולם יחד וכל אחד לחוד, בשעה שבין הדרוזים רק קומץ קטן הם יודעי סוד, בקיאים בעיקרי הדת ולגבי כל השאר להיות דרוזי פירושו של דבר בעיקר גורל משותף, מציאות חיים, בתוך המשפחה, בתוך החמולה, בתוך הכפר, ומי שמתרחק מהם מנתק את עצמו לא רק מאורח חיים, אלא מן העדה כולה. וכאן אולי ההסבר לכך, שעל אף ההזדהות המלאה עם מדינת ישראל ועל אף השירות בצה"ל שיש בו גם חיזוק המסורת – כי דרוזי בלי זכות לאחוז בנשק כמוהו כדרוזי הבונה את ביתו בשפלה – שמרניים הדרוזים במנהגיהם יותר מן הערבים, מן הנוצרים וגם מן המוסלמים, אם לגבי מספר רוכשי השכלה תיכונית וגבוהה, אם לגבי ההתנגדות לעבודת נשים מחוץ לביתן, אם לגבי כוח השליטה של הזקנים על דור הבנים. בתוך דברי התרעומת על בני השבעים שאינם נותנים לצעירים לתפוס את מקומם, על בני הדור הישן, שאינם מבינים לרוח הזמן, על חוסר השפה המשותפת בין המנהיגות הרשמית וילידי ישראל, די רק להחליף את תואר־הכבוד “שייך” בתואר האצולה “חבר”, את השמות סלמן, לביב או אחמד בזיאמה, גולדה או שרגא, והנה לכם פזמון עברי מוכּר וישן. ואם על אף התמרמרות הצעירים ונסיונות התארגנות למרד לא נחלש עדיין כוח שליטתם של זקני העדה, יש בכך גם השפעה ישירה של ברית הזקנים, ללא הבדל דת וגזע.

על רחשי הדרוזים אל היהודים בתוך מדינת ישראל עברו כמה משברים, בגלל הכללת המיעוט הדרוזי בין שאר המיעוטים, עם כל ההגבלות שהיו קשורות בדבר, בעיקר בראשית המדינה; בגלל התחושה (המוצדקת, יש להניח), שאין מתייחסים אל הדרוזים בכבוד הראוי כיוון שהם אצל היהודים בכיס בשעה שאחרי הערבים יש לחזר; בגלל חוסר הנכונות של צה"ל לקלוט חיילים דרוזים מחוץ למסגרת יחידת המיעוטים, ויסוד כל המשברים משותף: אכזבה מפני שהיהודים לא הבדילו בין מיעוט ובין בעלי־ברית, על שלא בא לביטוי מוחשי יותר המעמד המיוחד שהדרוזים זכאים לו, מפני שהם התקשרו אל היהודים לפי בחירתם ולא מתוך הכרח.

דת, גזע ולאום מעורבים כאן, כמו אצל היהודים בטרם המדינה. ואם כי חוג מצומצם של דרוזים צעירים סבור – בהשפעת החינוך הערבי הלאומני – שאפשר להיות ערבי בעל דת דרוזית, רוב בני העדה מקבלים את ההגדרה “ערבי” כעלבון. קבוצה אֶתנית קטנה מסוגלת לשמור על זהותה רק הודות לגאווה גדולה. יהירות היא מגן, זאת אנחנו מיטיבים לדעת. רק שלא הוצאנו מכך את המסקנות כאשר אנחנו כגויים והדרוזים כיהודים. אמנם יהודי המציא את הפסיכולוגיה, אבל אנחנו לא למדנו ממנו הרבה.

באותה שבת של השקט הגדול בסוף מאי 1967, כאשר כל המדינה הלכה על קצות האצבעות, בדליית־אל־כרמל כבתל־אביב, באותם ימי כוננות כשחיילים משוחררים שלא גויסו רדפו אחרי יחידותיהם בירקא כבירושלים, באותם השבועיים של ציפיה למלחמה וחרדה מפני הבאות, נמתח קו מסכם מתחת למאזן של עשרים שנה. היתרה הועברה לחשבון משותף.

אם במשך עשרים שנה לא היה די קשר אישי בין יהודים ודרוזים – אם אין כוללים במונח קשר אישי את התהלוכות היהודיות ההמוניות לחתונות ולסעודות אצל הדרוזים, עם הדודה מאמריקה והאורח משווייץ – היה זה בראש ובראשונה מפני שאנחנו היהודים היינו מרוכזים כל כך בעצמנו. מול מבול הבעיות היהודיות שלנו – פירוק הפלמ"ח וחיסול זרמי החינוך, מיזוג עדות ומעברות, פיחות ועוד פיחות, פילוג ועוד פילוג, מיהו יהודי, ציונות במרכאות, מי נתן את ההוראה – נראו שלושים אלף דרוזים כפרט קטן. העובדה שתשעת אלפים דרוזים בכתף החרמון היו תושבי הרמה הסורית היחידים שחיכו ביוני 1967 במאורגן לבוא הישראלים, הוכיחה לנו ביתר שאת, כי זהו פרט חשוב. הנתיב אל ההשתלבות באיזור מוביל דרך ג’ת ומג’דל שמס.

הדרוזים לא נכנסו לתודעת היהודים, כיוון שלא היתה להם, בין השאר, גישה לאמצעי התקשורת. מי שאין כותבים עליו בעתונות ואין מדברים עליו ברדיו, כאילו נעלם מן האופק. וכך נשארו הדרוזים – להוציא את מקומות השירות, העבודה או הלימוד, שקיים בהם מגע אישי ישיר – לגבי חלק לא־מבוטל של יהודי ישראל, תפאורה צבעונית יפה לטיול של שבת, לסיור עם תיירים המבקשים להתבשׂם מקסם המזרח; לראות נערות תמירות בצעיפים צחורים נושאות על ראשיהן סלי פיתות, ישישים עטורי זקנים של נביאים, במצנפת וקומבאז, המכבדים את באי ביתם בספלוני קפה מריר, ילדוֹת בשמלות פרחוניות ארוכות המנפנפות בידיים וקוראות לעבר האורחים “שלום, שלום” ופעוטות שצללים של כחל סביב עיניהן נצמדות לשמלות נשים המתחבאות בפתחי הבתים; לקנות סלי קש, סלסלות דקורטיביות ושמן־זית בלתי מזוקק.

לגבי היהודים המקיימים קשרים אישיים עם מכּרים דרוזים הקשר הוא לרוב חד־סטרי: הם נוסעים לבקר אצל הדרוזים, אבל לעתים רחוקות באים הדרוזים לבקר אצל היהודים, אם מפני שהיהודים הללו עסוקים תמיד, או בגלל כוח המשיכה המגנטי שיש להכנסת האורחים נוסח המזרח לגבי יוצאי המערב, לבטחון, שאפשר לבוא בכל עת אל בית דרוזי ולמצוא אותו פתוח, שאפשר להגיע בלי הודעה מוקדמת, בלי לקבוע יום ושעה ולהתכבד בקפה, בממתקים ובארוחה ולא להרגיש לעולם, שהביקור בא בשעה לא־רצויה. על אף כל המוֹדרניזציה של החיים, זמן הדרוזים וזמן היהודים עדיין אינם נמדדים לפי אותו שעון. הזמן היהודי מדוד, דוקרני, תובעני; הזמן הדרוזי רך, ערפילי, נכנע. שעה אחת אין בה ששים דקה באופן עקרוני, אלא היא מתאימה את עצמה למצב, עד ששוחטים את התרנגולת, מנקים ומבשלים אותה, עד שעולה הבצק, עד שגומרים את הסיבוב מגיס לאח ולבן־דוד. ביום שאראה מארח דרוזי מציץ בחשאי בשעונו אדע, שמנהגי יהודים חדרו עמוק.

בכל חדר אורחים דרוזי תלויים ליד תצלומי נכבדים דרוזים בעלי שפמים מעוררים כבוד וצעירים במדי צה“ל נשענים על ג’יפּים, תצלומיהם של נשיא המדינה או של ראש הממשלה או של הרמטכ”ל הנוכחי או של משה דיין או של ד"ר הרצל או של כולם יחד – אות לכבוד, ביטוי להשתייכות, קישוט, קמיע. גם אנחנו היינו תולים את הרצל, וייצמן ובן־גוריון כאשר היינו ציונים מתחילים. זה עובר עם הזמן.

כורסות כבדות ועמוקות מכוסות פלוש פרחוני פינו מקום לספות גומאוויר, שולחנות עם ריקועי נחושת הוחלפו בפורמייקה, במקום גחלים יש פלטה חשמלית, במקום ג’ארות מקרר, במקום פיילה מעל אש חיה סיר אמאיל על כיריים של גאז. קומבאזים הוחלפו במכנסי טרילין, חמורים ב“סוסיתות”, מחצלות במיטות, קש בחוטי ניילון, במקום החור ליד דיר העזים יש בית שימוש עם ניאגרה, ילדות לובשות פּנטלונים, טלפון לבן עומד על מזנון רב־תכליתי, נערים לובשים מכנסיים הדוקים וסוודרים צבעוניים ושומעים מתוך טראנזיסטור “איף יו קאם טוּ סאן פרנציסקו”. בכפרים הדרוזיים בקרבת העיר משתלטת המאה העשרים בקצב מהיר, בכפרי הרי הגליל לאט, אבל פני כל הדרוזים, כפני היהודים, מופנות לאותו הכיוון: אל אחידות העולם האמיץ החדש.

רק דבר אחד לא השתנה, לקנאת היהודים: האשה הדרוזית עדיין יודעת את מקומה, אינה משסעת את דברי הבעל, אינה מצווה בפרהסיה: לך! עשה! הבא!, אינה מחפשת סיפוק במקצוע, אינה הולכת לסינימה, אינה יושבת בבית הקפה, אינה אוכלת עם האורחים והשפעתה על בעלה באה דרך הגישה הדיפּלוֹמטית מאחורי הפרגוד, שהיתה ידועה גם לנשים יהודיות בימים הטובים ההם, לפני האֶמנציפּציה. הבחורות הראשונות מן הכפרים הדרוזיים (בלבנון היה המצב שונה כבר בימי המנדט) שהעזו לשבור את המסגרת ויצאו אל בין היהודים ללמוד מקצוע, כמורות, כמטפלות וכאחיות, עמדו מול קשיים גדולים יותר מכל סוּפראג’יסטיות אנגליה: המסורת התקוממה נגדן, כי לדרוזים נהיר מה שהיהודים למדו מהנסיון: תן לאשה היום לעבוד מחוץ לביתה, להתערב בשיחת גברים, תעניק לה תקופות חופש בין הריון להריון ומחר יש לך אשה ראש ממשלה.

כל עוד חיים הבנים יחד עם נשיהם וטפם המתרבה בבית ההורים הגדול, עם כוכים וכניסות וחצרות ועליות צמודות לבית השכן, נמשכים החיים כמימים ימימה. אין בעיות בייבי־סיטיניג או הכנת ארוחה או טיפול בחולה, תמיד יש סבתא, גיסה, בת־דודה, אחות, בת גדולה למקרי חירום, אם הילדים אינם אוכלים בבית הם אוכלים אצל הדודה, ואם לא אצל דודה זו אצל דודה אחרת. זהו הבטחון, החמימות, העזרה ההדדית של חמולה, שרק הקיבוץ משמש לה תחליף. אבל כאשר נכנסים החיילים המשוחררים לתוך השיכונים הנפרדים, עם דודי השמש הירוקים על הגג וריהוט מודרני בתוך הסלון, רחוק מהשגחת החותנת, מגבילים את מספר הילדים (אחרי השלישי, הרביעי, החמישי), מלבישים את הילדים בשבת בחולצת פּרלון ועניבת פרפר, מצלמים את האשה בצבע, מתחילים לעשן או ללבוש חזיה, והסוף שיוצאים לתרבות רעה בדיוק כמו היהודים.

החיים עם היהודים הביאו כבישים ומים, חשמל וטלפון, קופת־חולים וחיסון לתינוקות, חינוך חובה לבנים ולבנות, אוטובוסים וטקסי שירות, ביטוח זיקנה והסתדרות, תכסיסי מפלגות היהודים הצומחות על מריבות החמולות, צייר דרוזי ראשון ורופא ראשון, פרוֹטקציוֹניזם והבטחות של בחירות, דחיפה להתקדם בחיים עם מעט כלים להגשים אותה. יודעים: מלת הקסם היא השכּלה, אבל קשה להגיע אליה: נחוץ אבא עם כסף והבנה לחשיבותה של השכלה מקצועית, יש לשלוט בעברית ולחיות בין היהודים. ומי יחסוך למוהר אם רובצים שנים רבות כל כך בבית־ספר, ואחר כך עוד משרתים בצבא? מספר המשכילים בעלי המקצועות האקדמיים – מנהלי בתי־ספר, מורים, פקידי ממשלה, רופאים ומזרחנים – עדיין זעום לעומת אלפי נערים דרוזים המסיימים את בית־הספר העממי בכפר ויוצאים לעבודה – בחקלאות, בבניין, בסלילת כבישים, בקיבוצים. גומרים את הצבא ומנסים להיקלט במשמר הגבול, בשירות בתי־הסוהר, בשמירה, בבתי־חרושת, בבתי־מלאכה של היהודים. וקצת מצטערים.

כיוון שכל כך מעטים היהודים ילידי הארץ ועולי אירופה, שטרחו ולמדו ערבית, הלכו הדרוזים ולמדו עברית ישראלית. הם אומרים “פוליע־שטיק” ו“חתיכת דרק”, קוראים עתונים עבריים ושולחים מכתבים למערכת, וליום השלושים לנפילת חבר מבני העדה מפרסמים מודעה עם תצלום:

חשבנו, שאחרי מאי 1967 לא תוכל עוד לחדור מועקה כה עמוקה לעצמותינו הלאומיות, כי שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים חישלו אותנו לשאת חוסר ודאות. אך בטרם עברה שנה מאז המלחמה באה מועקת היעלמה של הצוללת “דקר” והיא פגעה בנו, בעם כולו, קשה יותר מאבידות המלחמה, אולי מפני שהנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים נטע בנו איזה בטחון בצה"ל, שהוא מעבר לכל הגיון, כאילו לא מדובר בצבא, באנשים, בנשק, באסטרטגיה, במודיעין, אלא בהתחייבות הגורל, והאמונה ביכולתו להגן עלינו מכל רע ולהתגבר על כל צרה היתה כאמונת ירא־שמים בחסדי האל.

את טביעתה של המשחתת “אילת” – על אף הכאב על אבדן האנשים והאניה – כללנו עדיין בחשבון המלחמה, הכשלון הגדול האחד שלה, אשר מיד בעקבותיו בא התגמול והפורקן: הרס בתי הזיקוק, אש על פורט־סעיד. סיבת טביעתה, השתלשלות העניינים, המשגים שנעשו, הכל היה ברור וידוע ופתוח לוויכוח, למסקנות וללקח לגבי העתיד: דבר כזה לא יקרה לנו שנית. הבאנו בחשבון, שהגורל אינו יכול להיות תמיד לצדנו ושכאן היתה לו סיבה סבירה להעניש אותנו.

אבל היעלמותה של “דקר” לא היתה מגיעה לנו. לא בשנה האחת הזאת. לא ככה. לא היה לנו שום חוב פתוח בפנקס הצדק. לכן האמינו רבים, גם אחרי ניתוק הקשר עם הצוללת, שהיא תופיע ביום שני בנמל הבית, בדיוק כפי שנקבע, וכי בפי אנשיה יהיו סיפורים מופלאים על תושיה ומבצעים נועזים וכוח המצאה להינצל מצרה לפי מיטב המסורת של צה"ל, שיש לו לעתים דמות של מין ג’יימס בונד קיבוצי, המוכרח לצאת בסופה של כל התמודדות עם אויביו, כשידו על העליונה.

מי שלא התנסה בשואה לא היתה לו במרוצת השנים סיבה להרהר בה, ומי שהתנסה בה לא היה יכול להרשות לעצמו הרהורים יתרים עליה. אבל בשנה האחרונה נפתח שער חומת־השיכחה־מדעת, לראשונה במאי, בשבועות ההמתנה כאשר חשנו את צילה של השואה וצינתה, ועתה, עם היעלמה של “דקר”, שנית. לכאורה ללא הגיון: אין שום הקבלות בין המשלוחים למחנות ריכוז ובין היעלמה של צוללת. אבל השבוע האחד הזה נתן לישראלים תשובה לשאלת הנצחית, שהיתה מופנית אל קרבנות השואה: איך האמינו לגרמנים? איך עצמו את עיניהם מול המציאות? איך הלכו בשקט? בדיוק מאותה הסיבה, שגם כיום, עשרה ימים אחרי סימן־החיים האחרון של “דקר”, הוכרזו אנשיה כנעדרים, ולא כחללים; מאותה הסיבה שביום שני לפני שבוע היתה מדינה שלמה מוכנה לצהול ולבכות ולצאת מן הכלים רק על סמך שמועה; מאותה הדבקוּת היהודית העקשנית בחיים כל עוד יש תקווה, שמץ של תקווה, ניצוץ של תקווה.

הצוללת “מינרב” נעלמה במרחק של עשרים וחמישה קילומטרים בלבד מן החוף הצרפתי, במרחב ידוע, ובכל זאת הכריזו עליה הצרפתים באופן חד־משמעי כעל אבודה לפני שעבר שבוע של חיפושים. אצלנו כל המדינה היתה מתקוממת נגד הודעה דומה, כל עוד אין ודאות מוחלטת, מוחשית. כאילו ההכרזה עצמה שמה קץ לכל סיכוי. אנחנו איננו מוכנים לקבל את גזר־דין־המוות מהר כל כך, עתה כמו בזמן המחנות: אולי אפשר להחזיק עדיין מעמד, אולי רק עבודת פרך, אולי רק סלקציה, אולי יפציצו האנגלים בקרוב. נאחזים בתקווה באצבעות מתאבנות.

ייתכן כי ראשית הסירוב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת היתה במשא־ומתן בין אברהם ואלוהיו על גורלה של סדום, בידיעה שיש עם מי לדבר, שאפשר לעמוד על המקח, להתחנן, באותו יחס של קרבה אישית לכס המלכות, באפשרות של דו־שיח, שעבר כירושת דורות ונותר בנו גם כאשר הוחלף האל בגורל. מי שפיזר סביבו נבואות שחורות מתוך כמיהה לנימוקים משכנעים שכנגד, ומי שניסה להאמין כי הכל יבוא על מקומו בשלום מתוך חוסר יכולת לשאת את האמת, כל אחד קיווה על־פי דרכו.

היו אלה ימי מגידי עתידות, פֹאראפּסיכולוגים, בעלי קשר עם הרוחות. הבריחה לסיאנסים, לשיחות עם הרפאים, החלה עם תום מלחמת ששת הימים, מתוך חוסר נכונות לשאת בהסתלקות אנשים, שעל־פי הדין והצדק היו חייבים להימצא עלי אדמות, מתוך התקוממות נגד מציאות קשה ומכאיבה, מתוך רצון להמשיך בקשר שנפסק פתאום מדי. היעלמה של “דקר” הגביר את הרצון לחדור אל הלא־נודע. וכיוון שגם המשמשות כמדיום וגם מגידי עתידות רק יהודים הם, וכיוון שידעו, על מה מתחננות בעלות העיניים האדומות, היו מרבים נבואותיהם מרגיעות: מחרתיים כעת חיה… מי שהורס תקווה חש את עצמו כרוצח.

היו זמנים שהקשר אל עולם־הרוחות היה נחלת אנשים חסרי השכלה, שלגביהם היתה זו דרך מובנת אל הבלתי־מובן, אך מיום שהמגעים עם עולמות לא־נודעים זכו לשם מדעי נפתחה הדלת גם בפני יוצאי המערב, כי הרצון לשמוע ולו רק פעם אחת קול שנדם, לבקש את קרבתו של מי שנעלם במרחקים, אינו עניין של רמת השכלה. חוברות זכרון, פרסים על שם, תערוכות, קובצי־מכתבים, כולם ביטוי לאותה השאיפה: להאריך את שהות המת עלי אדמות.

אבדן של צוללת ובה ששים ותשעה צעירים הוא מכה, שגם אומה גדולה היתה חשה בה, אבל אילו אותם ששים ותשעה גברים היו נהרגים בקרב, מתרסקים במטוס, נספים ברעידת אדמה, לא היה במותם המועקה הנוראה. נדמה כאילו מרבית בני־האדם נושאים בתוכם פחדים קדומים מפני הים, מפני גלי הענק המושכים אותם למצולות, זכר איזו אטלאנטידה אבודה, וטביעתה של “דקר” כאילו מעבירה אותנו אלפי שנים לאחור, אל המבול, אל חוסר־האונים מול כוחות אדירים. גם כיום מעמקי הים מסתוריים יותר מן החלל וסודותיו מפחידים יותר. היוונים, הסלאבים ועמים אחרים איכלסו את המצולות בשורה של יצורים שראו בהן את ביתם, אבל היהדות כמעט וניערה את חוצנה ממעמקי הים, אם לא להביא בחשבון את קריעת ים סוּף, שהוא נצחון האדם על המים, והפלגתו של יונה במעי הדג, ואף הוא יצא ממנה בשלום.

השמועות הדמיוניות ביותר על קרני לייזר, על רשתות ענק, על נשק סודי, על מוות בשבי, הכל טוב יותר מפני הים החלקים, הסתומים. ככל שהימים קשים יותר, פורחות שמועות רבות יותר, כתרופה המונית לכאב המוני, כפורקן משותף לפחדים משותפים, כתפילה־בציבור של ציבור שאינו יודע להתפלל. רק ברגע שיימצא הסבר להיעלמה של “דקר”, שנדע סיבה – דפנות שלא עמדו בלחץ או רעידה בקרקעית הים, חבלה או התנגשות, לא חשוב מה, משהו שיחליף מסתורין בידיעה – נוכל להשתחרר מסיוט עולם הדומיה.

מה שאנחנו מבקשים זה חוקיות של מוות, הגיון, הנמקה. אילו היתה סיבת סוֹפה של “דקר” רשלנות פושעת, היתה האומה שואגת, דורשת את ראשי האשמים ועוברת לסדר־היום. העינוי הוא בתעלומה, בחופש הדמיון, בחוסר האפשרות לשנוא מישהו, להאשים, להעמיד לדין. בידיעה שהצוללת נבדקה לפני ההפלגות ביסודיות ובדייקנות ובקפדנות ושהצוות שלה היה מתורגל היטב לכל מקרה של חירום ושהיה עליה כל הציוד הנדרש לשעת סכנה, אין שום נחמה; היא רק מגבירה את חוסר המנוחה. על כן הנסיונות הנואשים של הנושאים אישית באבידה למצוא אשמה – על ששלחו את “דקר” בלתי חמושה, על שקנו אותה ישנה, על שלא טיפחו את חיל הים, על שדיווחו על נתיב הצוללת בקולי־קולות, על שהפסיקו את החיפושים בטרם עת; להחליף מעט מן הצער בזעם על מישהו, על משהו. וגם אחרי ששמות הששים ותשעה היו לוודאות נחכה לאות חיים אחרון, למכתב בתוך בקבוק, להודעה אחרונה: זה מה שאירע לנו.

בסיפורים על אותם אנשי חיל הים שהצטרפו לצוות “דקר” לפי דרישתם המפורשת, שחשו את עצמם כל כך בטוחים בה, שאהבו את הכלי, יש משהו מטריד, מקנה הרגשה של אי־צדק כפול, של בגידה באמון, כאילו מוות בתוך כלי שנוא, מאיים, היה מתקבל על הדעת יותר.

התרגלנו למחשבה, כי עלינו להילחם במאה מיליון ערבים, אנו מנסים להתרגל לידיעה, כי מולנו עומדת גם ברית־המועצות. בדידות לא תפתיע אותנו עוד, אבל שלפחות איתני־הטבע לא יקומו נגדנו. אם מכות, אז ישר מן השמים, ולא באמצעות הים. עדיין לא השתכנו על חוף הים התיכון, אנחנו עדיין עם הגב אל הים, ומכל ערי החוף של ישראל חיפה היא היחידה שלא ברחה ממנו.

בניגוד למה שכותבים עתוני חוץ, כי אבדן “דקר” הוא מכה למוראל של הישראלים, נדמה לי, כי הוא יחזק את הקשר שלנו עם הים. עם נוצר דרך מלחמות, ויורדי־ים דרך אסונות. לא קרה עדיין בתולדות צה"ל, שסכנה או אבידות בתוך חיל צמצמו את מספר המבקשים להצטרף אליו, לא בין הטייסים ולא בין הצנחנים ולא בין הסיירים ולא בין שריונאים. כוח המשיכה של הסכנה חזק יותר מחרדת ההורים. הרי בימים שחיל הים נחשב לשלוו מכל החילות, התחננו ההורים לא אחת: למה לך טיס? למה לך צניחה? בחיל הים אתה קרוב לבית. מבחינה זו אבדן “דקר” הוא שיעור נוסף בבית־הספר היהודי הרב־שנתי, שבו חייבים ללמוד רק דבר אחד: לחיות עם המוות.

לא היתה זו אהבה ממבט ראשון. רחוק מזה: בשנים הראשונות לקיומו של צבא ההגנה לישראל היו המסתייגים ממנו בישוב הישראלי רבים מן התומכים בו: אנשי הפלמ“ח המפורק, שסלדו מצבא של מקצוענים; יוצאי המחתרות, שראו בצה”ל זרוע נוספת למפלגה השלטת; ותיקי העליות, שלבם הסוציאליסטי ניזון מזכרונות על צבא הצאר והתקומם נגד כל דבר של סוֹלדטצ’ינה; היהדות החרדית, שחששה מפני ההשפעה ההרסנית של אוכלי טריפה על בחורים שומרי מצוות. ואם היחסים בין הישוב הוותיק לבין צה“ל היו לרוב קטביים – בעד או נגד לכל אורך הדרך – לא היה למאות אלפי העולים שבאו ארצה אחרי קום המדינה – מבוגרים מדי לשרות חובה, לבם נתון כולו למאבק הקיום האכזרי – יחס כלשהו לצה”ל, חוץ מאותה התלהבות רגעית של מצעד יום העצמאות נוסח “מי היה אומר שגם אנחנו”.

ככל שחולפות השנים גדל מספר הישראלים שצה“ל נגע ישירות לביתם, לחיי הבנים, החתנים, הבעלים והנכדים, שלמדו את התודעה הצבאית – לרבות הבדלים בין רס”ר ורב־סרן, עוזי ומרגמה – יחד עם מנהגי הארץ כמו ישיבה על מרפסות ואכילת פלאפל. האדישות נהפכה לקירבה והקירבה לחיבה והחיבה היתה, בעקבות מלחמת ששת הימים, או, ליתר דיוק, שלושת השבועות שקדמו לה, לאהבה עזה, לעתים בלתי־רציוֹנאלית הגובלת עם אמונה דתית – היחידה שישראלי מפוכּח, בוגר שנת 1967, יכול בעצם להרשות לעצמו.

צה“ל הוא מבצר האמונה האחרון שנותר לישראלי אשר איבד את הקשר הטלפוני עם אלוהים. ציונות וסוציאליזם כתחליפים לאמונה קבורים עמוק במרכאות, על אחוות האדם נשענים על־פי־רוב רק צעירים מאוד, בעיקר בהשפעת הלך־רוח בין־לאומי שבא יחד עם הפגנות מחאה נגד התערבות האמריקאים בווייטנאם ושירת “אנו נתגבר”. על הישוב בארץ עברו תקופות של אמונה בעמי התרבות, או בעמי הקידמה, או בעמי הדמוקראטיה, אך זו היתה חולשת נעורים, עליה התגבר סופית במלחמת ששת הימים, כאשר ניתן אישור מוחשי למה שהיתה עד אז רק הרגשה עמומה: שאין במי להאמין אלא בכוחנו – ושמו צה”ל.

האמונה בהנהגת המדינה, שבדומה לאפיפיור לא שוגה לעולם, לפחות לא במבחנים רציניים, שהעניקה שלוות נפש לרבים כל כך באותם הימים הרחוקים, כאשר בן־גוריון היה מרכז המדינה, נקברה תחת מטר האבנים שהושלכו בכיוון לשדה בוקר, ובמאי 1967 נסתם עליה הגולל. עתה נותר רק צה"ל כהתגלמות התבונה והתושיה, הטוב והנעלה, שיגן עלינו מכל רע, כקמיע מעל כל בית, כעין “אבו־חמסה” בחאקי.

הנטייה להסתייג מפוליטיקה וכל הקשור בה, חוץ מוויכוחים ורכילות, התגברה בשנים האחרונות. “עסקנות פוליטית” היה ביטוי לגנאי, קשור בדימוי של ידיים מלוכלכות, דקירה בגב, נקמנות אישית, הססנות, תאווה לשלטון, סירבול, חוסר נכונות לפנות את המקום, כניגוד קטבי לדימוי של צה“ל: תכליתי, יעיל, בהיר, מהיר, ללא־משוא־פנים, מוכן להקרבה. משקפי האמונה בצה”ל רואים את המציאות הישראלית בשחור־לבן, ללא גוני ביניים (כפי שראו פעם את הקפּיטליזם מול הסוציאליזם, את ההתבוללות מול הציונות), כאילו מעלם לא היו ביורוקראטיה ותככים בצה"ל ולא היתה יעילות במוסד האזרחי.

מצעד יום העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים בירושלים המזרחית היה יום מבחן לא רק בעיני הערבים, אלא במידה לא פחותה בעיני הישראלים, שציפו להוכחה נוספת לכוחו המאגי של צה"ל, שמזלו עומד לו בכל שידו נוגעת. האנדרלמוּסיה ליד תחנת “אגד” במוצאי יום העצמאות רק העמיקה את החלוקה בין הצד האזרחי של המדינה, חסר־הסדר וחסר־האונים, מול הצד הצבאי, המתוכנן והיעיל: להעביר מצעד צבאי עם חצי מיליון צופים בתוך שטח של אוכלוסיה עויינת בחלקה, על אף איסור מועצת הבטחון ואיומי “פאתח”, זה משחק ילדים, אבל לארגן לוח נסיעות לכמה מאות אוטובוסים זה למעלה מיכולתנו.

אם אי־פעם, שנה לפני מלחמת ששת הימים, נראו נבואותיו של מפקד חיל האוויר דאז על מלחמה קצרה ומוחצת, אם תבוא, כשוויץ אופייני של עזר וייצמן, כיום לא יטיל איש ספק בשום הערכה של איש צה“ל גם אם הוא ידבר על מלחמה באנשי המאדים. האמון הוא בלתי מסוייג. אילו היו שולחים קציני צה”ל על פני רחבי העולם לארגן עליה, הם היו מנצחים אפילו את הסוכנות.

האהבה תובענית יותר ככל שהיא גדולה יותר, ודבר זה מטיל על אנשי צה“ל, מלבד הסיפוק או העידוד שיש בכך, אחריות עצומה שקשה לשאת בה לאורך ימים. אתה שואל את עצמך, מה הדבר שכל כך אוהבים בצה”ל? ודאי לא את המדים המרשימים והמצוחצחים ולא את ההליכה הצבאית המדודה, לא את האותות ולא את ההצדעה, שום דבר מסימני ההיכר של צבא בעל מעמד. לפעמים נדמה, כי האהבה אף אינה מופנית לחיילים כיחידים – אחרת איך אפשר להשאיר אותם שעות מחכים לטרמפ בצדי הדרכים, כאשר מאות מכוניות של מטיילים עוברות לידם ביעף, ריקות למחצה – ולא לבני התמותה הרגילים, בעלי הכרס או הקרחת, חובבי הדיג או השתייה, הנוסעים עם הילדים לפיקניק או הולכים עם האשה לסינמה, כפי שרואים את קציני צה"ל בהופעתם האזרחית, אלא לאיזה גוף מיסטי של יצורים עילאיים ששום אויב לא יוכל להם. יש באמונה הזאת, הנוגעת ללב כאשר היא מתבטאת בעוגות ובפרחים, לא סכנה של מיליטריזציה, אלא של אידיאליזציה שקשה לעמוד בדרישותיה לאורך ימים. יש לאהוב עם כל החולשות כדי לאהוב באמת.

השאלה המטרידה היא: אם כל כך הרבה ישראלים עוברים דרך צה“ל וקשורים אליו שנים, מדוע מעט כל כך ממה שנקרא תכונות צבאיות חדר לתחום האזרחי? אולי מפני שהחיים האזרחיים הם המשך ישיר לעבר, לגלות, לגבאות, בשעה שצה”ל נבנה על יסודות חדשים בקרקע הארץ; אולי מפני שסכנת המוות היא גורם מטהר, החסר בחיים האזרחיים; אולי מפני שהצבא, מבחינה מסויימת, אינו מציאותי, כלומר מתעלה על המציאות ונמצא מחוצה לה; אולי כיוון שהצבא מוציא את כל הטוב שבאדם הישראלי, וכאשר הוא שב לחייו האזרחיים, הוא רואה את עצמו רשאי להתפרק ולחיות על־פי טבעו הרעוע, עד שייקרא מחדש למילואים, ואולי מפני שבהתמודדות בין האופי הצבאי והאופי האזרחי מנצח הכוח האזרחי, כי הוא משחק על מגרש הבית. עובדה שמאות קציני צה“ל שהגיעו לגיל המבורך של ארבעים־חמישים (בניגוד לעמיתיהם בחיים האזרחיים, הנשארים צעירים, במקרה הצורך עד שבעים ויותר) יצאו לשוק האזרחי, עם כל ההרגלים הטובים שהצבא מקנה, ונבלעו בלי להשאיר עקבות, מלבד אי־אלה התקוטטויות פומביות עם הפוליטיקאים. מי שעזב את הצבא אחרי שנים של שירות מצא את עצמו במציאות האזרחית כאילו בעולם חדש, אכזרי לאין־שיעור מן הצבא, והאחריות על משכורות או מכונות נראתה בעיניו טפלה לעומת האחריות על החיים. מרבית קציני צה”ל שיצאו לחיים האזרחיים – חוץ מבעלי מקצוע אזרחי שהיו קשורים אליו גם במשך שירותם – כאילו איזה זיק כבה בהם.

*

מפת הארץ של איש צה“ל לשעבר נראית אחרת מהמפה האזרחית. מי שלא לבש מימיו מדי צה”ל, מפתו מחולקת לפי טיב הכבישים, פונדקי דרך מתקבלים על הדעת, מקומות מגורים של חברים וקרובים, בתי מלון סבירים, חופי רחצה נוחים, מקומות פיקניק יפים. על מפת הזכרונות של צה“ל יש עקבות של מסעות לילה מפרכים וחורשות שנראו בסופו של יום מייגע כחיק אם. יש עליה עיגולים של פחד וקווים שחורים של מוות. אולי, אחרי מצעד העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, שהיה הכרחי כאקט פוליטי, כקביעת עובדה, נוכל לוותר על מצעדים נוספים – הרי יותר משהם מעידים על עוצמת צה”ל הם מעידים לטובת האוצר; עכשיו אתם רואים לאן הלכו כל המסים שלכם – ובמקומם נלך, עם נשים וטף, בהדרכת אנשי צה“ל בעקבות קרבות ומבצעי העבר, כי בהם תהילתו של צה”ל, גם לגבי הדורות הבאים, ולא בצעדה קצובה על כביש סלול.

עוד לפני שנים מעטות היה חלק לא מבוטל של הורים עונה על שאלת המבחן: “האם היית רוצה שבנך יהיה קצין בצבא קבע?” בשלילה, בעיקר כשהיה מדובר בשני הקצוות של עילית החברה הישראלית, האבות הקיבוציים מצד אחד ואבות החברה הבורגנית המבוססת מצד שני. היו זמנים, שבקיבוצים ראו בבנים שהחליטו לחתום על צבא־קבע בוגדים ברעיון הקיבוצי, ורבים מהבנים האלה עזבו את המשק בטריקת דלת. כיום נראה בצה“ל, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, שהוכיחה את עליונות אנשי הקיבוצים – יחסית למספרם – על החומר העירוני, כעין שלוחה לקיבוץ, העדיפה במקרה של בן מתעקש מכל עיסוק אחר מחוץ לתחומי הקיבוץ. ואף תעשיין או בעל חברה ליבוא־יצוא יתגבר עתה ביתר קלות על העובדה המצערת, שהבן אינו רוצה להמשיך בעסק, בתנאי שהוא יתקשר אל חיל בעל מעמד – חיל האוויר, צנחנים, שריון או מודיעין. ורק לא, חלילה, אפסנאות, שלישות או שק”ם.

קל לקבוע על מה לא השפיע צה“ל בחיים האזרחיים – לא על מנהגי אכילה, חוץ מהגברת מידת הסבילות של בני עדות המזרח לגבי אוכל “ווּזווּזי”; לא על הלבוש, כי החאקי הקדים את צבא הגנה לישראל בהרבה שנים, ולא על תרבות הגוף, כי ברגע שמשתחררים, מתעצלים וזוללים ונוסעים באוטו ככל האפשר – ועל מה השפיע לשלילה (על צורת הנהיגה שבהשראת השירות הצבאי היא פראית, שוויצרית ואינדיווידואליסטית עוד יותר מהמצוי בדרך כלל). אך קשה מאוד לאמוד את מידת השפעתו במרבית תחומי החיים. פשוט מפני שאין לתאר מה היו פני האומה בלעדיו, אם אפשר היה לדבר בכלל על אומה. אתה רק יודע, שאפילו ביורד, בבן־הטובים המפונק ביותר, בעבריין, ב”כריש" הטורף ביותר בים העסקים, נשארת איזו נקודה של טוהר ואמונה לגבי צה"ל, המפקד, החבר’ה ביחידה. ואף לגבי הבחורות ששירתו בצבא, גם אם השמינו וזקנו ושקעו בפורמייקה וגומאוויר, נשאר משהו המבדיל אותן משאר הנשים, איזה זיק של עירנות, קצת גאווה פנימית כמנת־ברזל לימים שהבטחון העצמי מתערער.

*

אינני יודעת אם זאת מחמאה לצה“ל או הוצאת דיבתו אם טוענים, שמרבית חיי הבידור בארץ שרשיהם בלהקות הצבא. זה תלוי ברגישות תוף האוזן. גם אם אין מה לראות, תמיד יש מה לשמוע, ולמרחקים. נראה שמורגשת כאן השפעת קולו הערב של הרס”ר בבוקר שכולו סערה. הדמויות של המערכונים מהווי הצבא היו במרוצת השנים לאבטיפוסים בלתי משתנים כמו בקומדיה דל־ארטה: המזכירה השנונה, הרס"ר הצווח, הטירון הנבוך, החיילת התמימה, המפקד הקפדן, הטבח טוב־הלב, הטמבל הגדודי. ואולי יש בהרגשה הזאת של “כבר ראינו, כבר שמענו” עדות להצטברות שנותינו. הרי בכל מחזור נולדת ציפי המזכירה מחדש.

אם השפה היא ראי להלכי החיים, הרי הצבא חדר לתודעה האזרחית עמוק יותר מאשר מורגש על פני השטח. מלבד הביטויים הצבאיים העיוניים, כעימות ועתודה, מבצע ועוצבה, צל“ש ומכ”ם, שהאזרחים למדו להשתמש בהם בלי להתבלבל, התאקלמו בשפה האזרחית עשרות ביטויי־הווי שנולדו בצבא: להשאיר פס, מוראל גבוה, ג’ובניק, הוא אצלי על הכוונת, שיפשוף, לנתק מגע, לתפוס עמדה אסטרטגית, נשבר לי ולדפוק אותו, שלא לדבר על שורה ארוכה של ביטויים עסיסיים, שהנייר אמנם סובל אותם ברצון, אבל לא שומרי המוסר.

פזמונים, כמו סלנג, דורשים לשם צמיחתם התקינה הווי חיים והרגשת השתייכות לקבוצה נבדלת, דבר שהחיים האזרחיים המפוצלים אינם יכולים לספק (אלא בקיבוצים, ושם נועדו בעיקר לתצרוכת פנימית). אם עוברים על רשימת הפזמונים שזכו לאריכות ימים מאז קום המדינה רובם הגדול קשור בצבא ומלחמה: מ“דודו”, “באב אל־ואד”, “אורי”, “הי הג’יפ”, “האמיני יום יבוא” דרך “סיירים סיירים”, “דינה ברזילי”, “שלושה חיילים”, “מול הר סיני” ועד “גבעת התחמושת”, “מצרי טיראן”, “מי שהלך לא ישוב לעולם” וכולל “ירושלים של זהב”, שקיבל במלחמה משמעות חדשה. אולי מפני שהפזמונים דרושים בראש ובראשונה לצעירים, והצעירים קשורים לצבא; אולי מפני שהצבא, מלבד האהבה, הוא החוויה החזקה של הנעורים; אולי מפני שבעידן הטכניקה והמכניקה לא נשארו הרבה תחומי חיים, שאפשר להיות בהם סנטימנטלי ללא בושה, ופזמונים פורחים על סנטימנטים כמו פרחי גינה על זבל עופות.

יש בחיים מעט מאוד דברים המסוגלים לגרום לאיש מיושב, אינטליגנטי, שקול, הולך עם רוח הזמן, כפי שכל אחד מאתנו רואה את עצמו, אותה פקעת בגרון ואותה לחות בעיניים כמו שמעורר לפתע, ללא אזהרה, מראה של טייסת מיראז’ים עוברת ביעף או מבט על קבוצת חיילים מאובקים ועייפים השרים לצדי הכביש, בעיקר עתה, כאשר זכרון מלחמת ששת הימים עדיין חריף כל כך. זהו אחד המודדים הבטוחים לגיל: ככל שהחיילים נראים צעירים ופגיעים יותר, אנחנו הקנים יותר וככל שאנחנו נעשים זקנים יותר, קשה לנו יותר לשאת את המחשבה על מלחמה נוספת עם הערבים.

יהדות היא ענין של זכרון. אלפיים שנה, השכם והערב, היינו מצוּוים: זכור את אשר עשה לך עמלק ואת יציאת מצרים, את מעמד הר סיני ואת חורבן הבית, את אלפי הפרטים המצטרפים לתולדות העם הנבחר. וזכרון זה שינון, אותם הדברים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. לשיכחה אין שליטה על הדברים הרשומים בספרי הקודש, כל עוד הם חלק בלתי־נפרד מפולחן דתי החובק את כל החיים. כיום ברור לנו: אנו חייבים לזכור את מלחמת הקוממיות ואת מלחמת ששת הימים, את המצור על ירושלים ואת הקרב על תל־פאחר, אנו, בנינו ובני בנינו, כאילו כל אחד מאתנו יצא בשיירות, כי על הזכרון הזה בנוי המשך קיומנו בארץ. רק ששוב לא ייכתב תנ"ך חדש ולא יישמע עוד צו אלהים: זכור! והזכרון האנושי, כשאין עליו חובה וצו מן השמים, אינו אוהב להתאמץ. אולי זה סמל לעולם שכולו טוב: שלא תהיה עוד חובה לזכור מאומה ומותר לשכוח את הכל.

אנחנו יודעים, אין זה הולם את עם הספר, שעיקר מצוות הזכרון של תקופת התחדשותו חל על גבורת הלוחמים, שעשרים שנות מדינת ישראל הראשונות הן שורה ארוכה של מלחמות וקרבות והתנגשויות ומוות על הגנתה. גם עלינו מעיק הדבר, אבל ליברליזם כלל־אנושי, מעל כל לאומנות, הוא ענין של מותרות, נאה לאזרחי מדינות ותיקות, מבוססות היטב, בעלות זהות מוגדרת וגבולות מוכרים, אבל הוא מעל יכולתה של מדינה שלא ידעה שלום מאז קיומה. גם אנחנו היינו רוצים להיות הומאניסטים, אוהבים את האנושות בכללותה, בלי להתחשב באינטרסים הצרים שלנו, לולא היינו נאלצים להיות לאומנים מוגבלים במדינה קטנה, הנאבקת על חייה כמו חתול משוגע.

שוב אין התקופה יפה לגיבורי מלחמה ולמעשי גבורה בקרב, ואילו ישבנו בגדה השמאלית של הסינה או באוניברסיטת קמברידג' יכולנו לבטל אותם במחי יד מעודנת כנחלת עבר שוביניסטי וצר־אופקים. אבל כאן, במזרח התיכון, אנחנו עדיין פרימיטיבים, זקוקים לגבורה, כדי לחיות ולמות בה. זו עובדה המזיקה, ללא ספק, למעמדנו בין האינטלקטואלים המתקדמים נוסח ברטראנד ראסל באשר הם שם – כאילו אנו עדיין לובשים עורות עזים סביב המתניים והעולם כבר בחליפות דקרון – אבל מה לעשות, באנו אל הלאומיות המודרנית באיחור מסויים.

למרות כל ההערכה לאיש הלוחם – אין אף שם אחד בין שמות לוחמי מלחמת השחרור, שהיה לנחלת כל העם, לא דמות אחת או שתיים או שלוש, בהן ההתגלמות, התמצית של כל ששת אלפים הנופלים של 1949–1948. אולי עשרים שנה הן זמן קצר מדי ואולי זהו מחירה של דמוקרטיה, המשטחת פסגות ודוחסת את כולן למישור אחד. אולי רק משטר רודני ומגמתי מסוגל ליצור גיבור לאומי תוך שנים מעטות כמו שעשו הנאצים בהורסט ואֶסל או פרנקו בפרימו דה ריברה, ומשום כך אנו נרתעים מפני גיבורים לאומיים. ויתכן כי הצדק עם מי שאמר שבמרוצת השנים הופך כל גיבור לשיעמום. הצרה היא, שאנו זוכרים את ההיסטוריה דרך יחידים, ובלי ייחודו של הפרט העבר חסר פנים. ספרי זכרונות של מלחמת הקוממיות, לעתים בלי שמות מלאים, בלי להיכנס לנשמתו של איש, בלי להעדיף אדם על חברו, הפכו את לוחמי מלחמת העצמאות לחטיבה אחת, לטובה ולרעה. אין סמלים.

לכן אולי זוכרים כיום בישראל את שמות גיבורי המחתרת של אצ“ל או לח”י, את יאיר שטרן או את דב גרונר, יותר מאשר שמות גיבורי מלחמת הקוממיות, מפני שאלה נפלו בקרב כיחידים, מפני שבארגונים ימניים מומנט היחיד היה תמיד מודגש יותר וזכרון היחידים טופח במכוון ובעקביות. בהגנה על קיבוץ יחיעם נפלו ארבעים ושבעה ואומץ לבם לא היה קטן – אם בלל קיים מודד לגבי גבורה – מזה של יאיר שטרן, גיבור הלח"י, אבל הם היו רבים והמוות היה שווה לכולם, והוא היחיד מול שוטרים בריטיים.

ייתכן שבמאה העשרים, בשיטות הלחימה המודרנית, הגיבורים המועדים הם מעמסה וסיכון וכל מפקד יעדיף גבורה בתוך השורה, בתוך המסגרת, על מבצעי טירוף נועזים, הבאים לעתים אף בניגוד להוראות. אך הפולקלור, וגיבורים לאומיים הם חלק ממנו, מעדיף את יוצאי הדופן. משום כך מפעיל אורד וינגייט את דמיון הדור הצעיר בארץ יותר מכל חברי ההגנה שלחמו במחיצתו בפלוגות־הלילה שלו, מפני שהיה שונה מכולם, במוצאו ובשמו, מפני שהיו בו הנתונים הדרושים לגיבור – אישיות, ייחוד, קנאות, אומץ־לב ומוות במלחמה – ומכיוון שזכה לביוגראפיות אנגליות, המתארות אותו כבשר ודם, על שגעונותיו ולבטיו.

הכתיבה על מלחמת ששת הימים כבר שונה מזו של מלחמת הקוממיות – סיפורים אישיים של בעלי הציונים לשבח, עם צילומים ותיאורי חייהם, עשרות ספרי מלחמה המספרים על מעשי יחידים; תיאורי מפקדים בעלי דמות מוגדרת, מצולמים ומרואיינים – וצה"ל נקרע בין שתי מגמות הפוכות: להבטיח את תהילתו בכתב מצד אחד ולשמור על שוויון הלוחמים מצד שני.

אולי אין זה משנה לאורך ימים, אם נזכר או נשכח, אבל אצלנו הישראלים הנצחת המתים היא כעין דיבוק לאומי, כאילו ניתן לתפוס את הנצח בשולי בגדו על־ידי ספר ביוגראפי או קובץ זכרונות, על־ידי רחוב, או מוסד, או פרס או תחרות הנושאים את שם המת היקר, כמין גלגול של האמונה בנצחיות הנפש. הצרה היא שכל אומה מסוגלת לשמור בזכרונה רק דמויות ספורות, כהוכחה להמשכיותה, כהבטחה לבאות, וכל השאר, ולא יועיל שום שלט על שום בניין, הם ייהפכו, במקרה הטוב, לערכים בכרכי האנציקלופדיה הכללית, ידועים רק לאנשים שמקצועם לדעת אותם. שם של רחוב, של פרס, של מוזיאון שאין מאחוריו תחושה של איש, הוא רק צירוף של אותיות: בילינסון רק בית־חולים, נורדאו רק רחוב, קפלן רק פרס, גורדון רק קולנוע – לגבי כל אלה, שלא הכירו את האיש שמאחורי השם ולא את פעלו ואין מאומה בין השם הציבורי ומי שנשא אותו באופן פרטי, לא דמות ולא מעשים. מי שנפשו חושקת בשם של רחוב ליקירו שהלך לעולמו – הנאה השמורה בישראל רק לבר־מינן והעיריות מעניקות אותה בלחץ מתאים – יכול להירפא מאמביציה זו בנקל אם יעקוב אחרי תכנית הרדיו “מי מכיר, מי יודע”. אנשים גרים ברחוב קיש או שדרות אבא הלל עשר שנים מבלי לדעת, במי המדובר. גם לרחוב דרוש מזל, כמו לכל דבר בחיים: מנהיג ציוני דגול קיבל בזמנו רחוב מרכזי מכובד בעיר העתיד והשנים הפכו אותו לסימטה מלוכלכת. לציוני סוג ד' הוענק איזה שביל עלוב אי־שם בקצווי הכרך והשנים הפכו אותו לעורך סואן. היינריך גרץ היה כותב היסטוריה גדול מדובנוב, והרחוב שלו קטן ונשכח, שעה שדובנוב הפך לסמל המעמד התל־אביבי, לזמן מה. אבן גבירול גדול מביאליק, סוטין חשוב מרמבראַנדט.

אחרי מות האישיות הרמה, מנהיג, אמן, סופר, אוספים לעתים את מיטלטליו, כסאו, שולחנו, ספריו, תצלומיו, ושומרים עליהם במרוכז למען הנצחת זכרו לדורות הבאים, אבל חפצים הם רק חפצים, אם אין מאחוריהם דמותו של איש. מה שמבדיל בין שעונו של ח.נ. ביאליק המנגן את “התקווה” ובין אלטע זאכען זה צליל שיריו. כובע הדוקטור של חיים וייצמן, הדיפלומה שלו, התנ"ך שלו, רק עיני המסתכל מפיחות בהם נשמה, אם לגביו השם וייצמן הוא יותר מתצלום של איש בעל זקנקן על קירות חדרי המנהלים.

לפעמים נדמה, שאנחנו שוכחים מהר יותר מדורות קודמים, אולי מפני שקצב החיים מהיר יותר ואולי מכיוון שירשנו אינפלציה של שמות אמיצים ונעלים ומסורים ובעלי זכויות, אבות הציונות ומגשימיה, שכולם ראויים להיזכר. ייתכן מפני שזכרוננו הוא כמו מוזיאון מודרני: לא עוד אלפי תמונות, שורות שורות דחוסות מן התקרה עד לרצפה, אלא יצירות מעטות על קירות ריקים, הנשארות חרוטות בזכרון. מכל אבות הציונות – רק הרצל, בעל הזקן השחור הארוך והעיניים העמוקות של חוזה, רק הוא המתייסר, הנוסע אל קיסר ושולטן, המזניח את משפחתו, את בריאותו, רק הוא מזדקר מעל ים השיכחה, נביא קדום בלבוש מודרני. כל שאר אבות הציונות: י.ל. פינסקר ודוד וולפסון, מכס נורדאו ונחום סוקולוב, שמריהו לוין ונחמן סירקין – נותר רק שם של כפר, שדרה, שכונה, רק כתבים בספריה הלאומית ופרק בספרי לימוד בבתי־הספר, הנלמד היום והנשכח מחר – ולפעמים, רק לפעמים גם צאצאים בארץ, כי חלק גדול מנאמני הציונות, אז כמו היום, היו מוכנים לעשות הכל למען ציון, חוץ מן הפרט הקטן, לחיות בה ולגדל בה בנים.

לבית הרצל אין המשך. “בני הוא המשכי לעולמי עד, הוא ערובה שלנצח אירש את האדמה, לנצח אתחדש, כבני, כנכדי, לנצח צעיר, לנצח יפה, לנצח חזק”, רשם ד“ר הרצל ביום הולדת בנו היחיד. הנצח נמשך חמישים וחמש שנים, מהולדת בנו האנס, שהתאבד על קבר אחותו הבכירה בבורדו, עד למות נכדו היחיד סטיפן תיאודור, בנה של טרודה לבית הרצל, שנספתה בגטו טרזין, אשר התאבד בקפיצה לנהר פוטומאק. אך גם אם כיום אין קוראים עוד לילדי הארץ בנימין זאב או הרצליה, בשביל מי שגדל כאן – תמונתו של הרצל, עצוב, בודד, נשען על מרפסת מעל נהר – היא חלק מנעוריו, כמדורות ל”ג בעומר או כקריאות מוכרי האבטיחים.

הרצל הוא האישיות הציונית היחידה, שקיבלה יהדות הארץ ויהדות הגולה במידה שווה. לעומת רבים אחרים: מי שאהבה אותו יהדות הגולה, הישראלים לעתים מסתייגים ממנו. הדברים נכונים באותה מידה לגבי ד“ר חיים וייצמן, שעליו נשארה תמיד החותמת של “ציוני”, להבדיל מארץ־ישראלי, של איש השייך לעולם יותר מאשר לארץ, כמו לגבי אבא אבן, הבן היקר של יהדות ארצות־הברית, המדבר אנגלית טובה יותר מן האנגלים ועברית צחה יותר מילידי הארץ (ולזה לא דרוש כל כך הרבה) – ובכל זאת אינו נחשב ל”אחד משלנו". אולי מפני שעדיין דפוסי העליה הפועלית, עקרונות ההתיישבות העובדת וצמיחה בתוך שורות הצבא נחשבים לאידיאל הרצוי – ומי שלא גדל בהם נשאר תמיד איש מבחוץ.

*

הדמות השנויה במחלוקת יותר מכל ובמשך זמן ארוך יותר היה ונשאר דוד בן־גוריון. לא היה איש נערץ בעשרים שנות המדינה כבן־גוריון ולא היה מותקף ממנו, ועוד בגיל שמונים ומעלה הוא ממשיך לעורר אותם הרגשות הקטביים של הערצה ושנאה. רק ארבע שנים הפרידו בין שתי סיסמאות של הרחוב “הגידו כן לזקן” ו“הזקן למלב”ן", אך כל תולדות יחס העם היושב בציון אל בן־גוריון טמונות בהן. פרוידיסטים יכולים רק להניע בראשם: מקרה אופייני של התמרדות השבט בשלטון האב. אכן, חלק גדול של תושבי ישראל הרשו לעצמם בשנים הראשונות של המדינה חולשה, העולה תמיד ביוקר: הם העריצו את בן־גוריון הערצה שלא נועדה לבשר ודם. בכל אחד מאתנו, בתקופת האטום, מקנן הצורך להישען על מי שנראה חזק במידה מספקת, כדי לעמוד מול אימת הזמן, להאמין אמונה שלמה לפחות בכוחו של איש אחד ויהי שמו בן־גוריון או בובר או צ’ה גאווארה, ואמונה זו מוצאת את ביטויה בדרכים שונות, איש איש על־פי רמת השכלתו ובגרותו. כל עוד היה בן־גוריון בשלטון, היתה בישראלים רבים התחושה, כי לא ייתכן שיאונה למדינה כל רע, והיתה זו הרגשה נוחה מאוד.

תקופת בן־גוריון, וחמש־עשרה השנים הראשונות של מדינת ישראל היו התקופה שלו, היתה לחלק ניכר של אזרחי הארץ תקופה של ילדות פוליטית, וביום שהאב הגדול, המשיח, הנביא, נראה בפניהם נאבק על השפעתו, תובע ולא משיג את שלו, פגיע ככל אדם, חשו את עצמם מרומים וריקנות גדולה ירדה עליהם. בינתיים התבגרנו קצת ורואים את בן־גוריון כאדם גדול ולא כחצי־אל, יכולים להעריך אותו כמו שהוא ולא כמו שהוא נצטייר בדמיון.

אנחנו שעלינו עם קום המדינה, מצאנו את בן־גוריון המנהיג העשוי, אפוי, קיים, עובדה מוגמרת. על כן קשה לנו להשתתף במשחק ותיקי הישוב הנקרא “אילו היה חי”: אילו ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב, זאב ז’בוטינסקי, היו חיים, היה בן־גוריון רק אחד בתוך החבורה, שווה בין שווים. וייצמן ביטא הלך־מחשבה זה במחדל: בכל ספר זכרונותיו המפורט מופיע השם בן־גוריון רק שלוש פעמים וגם אז רק כלאחר־יד. לשאלה הנצחית, מי עשה מה, האיש את השעה או השעה את האיש, שאלה היפה כלפי בן־גוריון כמו לגבי כל מנהיג אחר, אפשר למצוא תשובה בדברי בן־גוריון עצמו, שנאמרו אמנם לגבי צ’רצ’יל, אך יש להם גם משמעות אישית: “אני בטוח, כי הוא ידע, שהוא באותה השעה האיש היחיד המסוגל להציל את בריטניה. ההיסטוריה היתה שונה מאוד, לולא צ’רצ’יל היה קיים”.

בן־גוריון ראה את עצמו כנושא שליחות היסטורית, בזה גדולתו ובזה חולשתו, באמונה זו יסוד כוחו ועקשנותו ויכולתו לשאת אחריות, ואולי בה גם אחד המניעים העיקריים לרגשי האיבה של בני דורו אליו: לא היתה בו הגמישות להתאים את עצמו למוסכמות, לשחק את התפקיד “אני־רק־בורג־קטן־כמו־כל־האחרים”, ולתת לאחרים לקבוע, בבוא הזמן, כי היה גדול מהם.

לעתים נדמה, שהאהדה לבן־גוריון או השנאה אליו, יותר משהן תוצאה של שיקולים פוליטיים, הן ענין של אופי. בן־גוריון אינו נוח, לא כמנהיג ולא באופוזיציה, לא כשונא ולא כבעל־ברית, לא היה כך במלוא אונו ואיננו נוח כזקן. הוא תובע, הוא דורש, הוא חוזר חמישים שנה על אותם הדברים – על תפקידה של הציונות, על עם סגולה, על ההכרה הממלכתית, על שינוי שיטת הבחירות – הוא מתעקש, הוא אומר דברים לא־נעימים, הוא זוכר מה אמר מי לפני ארבעים שנה. לא עמו ימי שלווה, איש איש בכורסתו, איש איש עם קופתו. תמיד נוח יותר לקרוא על גיבורים מאשר לחיות עמם.

מדינות קטנות נכנסות למפה הבין־לאומית של ספרות הריגול על־פי־רוב רק כנושאות העלילה, כמפגשים של סוכנים ויפהפיות, של קציני בולשת קשוחים ומבריחי־זהב ערמומיים. ערים ההולמות את דרישות התקן למרכזי ריגול חייבות להיות מושחתות, מצויידות בבזארים חשוכים ובמאורות חשיש, במועדוני לילה ובבתי זונות, כמו הונג־קונג וקזבלנקה, טוקיו וטנג’יר, ו/או לשכון במקום אסטרטגי, נייטראלי פחות או יותר, בגבול תחום האינטרסים של שתי מעצמות יריבות, כמו באיסטנבול או בהוואנה, בווינה או בברלין. אך הסוכנים עצמם פועלים בשירות מדינות עשירות ורבות־עצמה, היכולות להעניק להם חינוך של ג’נטלמן ותקציב הוצאות בלתי מוגבל, המאפשר להם לגור בבתי מלון סוג א', לנסוע במכוניות מהירות ולשעשע נערות זוהר, אם המדובר בסוכן אנגלו־סקסי. ואם מדובר בסוכן רוסי – ציוד טכני חדיש ביותר, אמצעי חטיפה משוכללים וממונים חסרי רחמים. מעשי מרגל יווני על אדמת תורכיה או הרפתקאותיו של איש הבולשת ההודית בפאקיסטאן יכולים לשמש, אולי, חומר מתאים לתצרוכת המקומית של ספרות ריגול בתורכית, ביוונית, בטמיל או באורדו מדוברת, אבל כדי שסוכן יגיע לרמה בין־לאומית הוא חייב לפעול למען מעצמה גדולה, או לפחות נגדה, אחרת לא מעניין מי מנצח, הש.ב. של ניקאראגואה או זה של אקוואדור. ואם הישראלים נכנסו לספרות הריגול הבין־לאומית לא עוד כאנשי קשר של איזה סוכן בריטי מהלאום העליון, אלא כשותפים שווי זכויות או כגיבורי העלילה, יש בכך אות הוקרה לשירותי הבטחון הישראליים, שכל פאטריוט ישראלי יכול להתגאות בה. מי יתן, ובמקום ג’יימס בונד של הגויים יקום לנו ג’יימס בונד יהודי משלנו.

טוהר המוסר ואהבת האנושות אינם מעניינים את חסידי הריגול: הם רוצים בממזרים, אמני תחבולה, להם אפשר לסלוח מירמה או שקר, כל זמן שהמניע הבסיסי פחות או יותר נעלה: אהבת מולדת, או אמונה בצדק, או לפחות גאווה מקצועית ואהבת ההרפתקה. לא על הכסף לבדו יחיה הסוכן. וכאן יתרונם הרב של הישראלים, שבזכותו ניתנה להם כניסה למועדון הגדולים: המניע תמיד נעלה, נקמת שש המיליונים או הגנה על המולדת; המעשים נועזים, חטיפת נאצי מעל פני מחצית כדור הארץ או שתילת מרגל בצמרת השלטון הערבי. על אלה יש להוסיף רק אקסוטי ים־תיכוני, אווירה תנ"כית או סודות העבר הטמונים באדמה, מגילות, מנורת בית המקדש או סובנירים אחרים, ורמת מחקר העשויה לעניין מרגלים מדרגה ראשונה.

למרבה הצער שואב העולם את ידיעותיו על פעולות שירותי הבטחון והביון הישראליים רק לעתים רחוקות מפעולות שהצליחו ונודעו ברבים – כמו פרשת אייכמן או הפצצת הבזק של כל שדות התעופה המצריים במלחמת ששת הימים – ולעתים קרובות יותר משליחויות שנכשלו או נתגלו לפני שנסתיימו, כמו פרשת אלי כהן, או פרשת רודפי המדענים הגרמנים בשווייץ. ויש מידה מסויימת של חוסר הגיון בהערכה: אהדת חובבי הריגול אינה נתונה לשירותי הבטחון המקומיים, שבסופו של דבר גילו את הקשר, אלא לאלה שהצליחו, לפחות זמן־מה, להוליך אותם שולל. והדבר נכון לגבי ריכרד זורגה כמו לגבי אולג פנקובסקי ואלי כהן.

תהילת שירותי הבטחון בזירה הבין־לאומית כתהילת שחקניות קולנוע: יש להיאבק עליה ללא ליאות. הנה לכם ה“סיקרט סרוויס” הבריטי, פאר שירותי הבטחון בעולם, נושא להערכה מקצועית, שמצאה ביטוי במאות ספרים וסרטים. כיום דמותו הציבורית – בעקבות “האיש שחזר מן הכפור”, בריחת ג’ורג' בלייק ופרשת פילבי – כדמות דודה זקנה מבולבלת או מועדון ג’נטלמנים רדום. אם האנגלים מתנחמים על בריחת פילבי בכך שהם נכשלו מפני שהאמינו באדם – בשביל מוסד מן הסוג הנ"ל זאת נחמה מפוקפקת מאוד. האנגלים נתנו לפילבי להתחמק, מפני שעד הרגע האחרון לא האמינו החוגים השליטים, כי ג’נטלמן אמיתי, בן למשפחה טובה, בוגר קמברידג', בעל המבטא הנכון ומידת הלבביות הדרושה, מסוגל לבגוד לא רק בארצו, אלא גם בחבריו למועדון החמים והאקסקלוסיבי של השירות החשאי הבריטי.

אם יש מקבילה לפרשת פילבי בארץ, הרי זה סיפורו של ד“ר ישראל בר, אך גם היא חלקית בלבד. אמנם ד”ר בר היה חבר מפא“י, סגן אלוף בצה”ל, איש אמונו של בן־גוריון, אבל הוא לא השתייך מעולם לממסד הישראלי המצומצם. לפעמים אני משתעשעת במחשבה, שגם אצלנו, אילו היה החשד בריגול נופל על בן העליה השניה או השלישית, יליד מינסק, פינסק או צ’ליאבינסק, מוותיקי מפלגת הפועלים ובוניה, איש ההתיישבות העובדת, האוהב חמין ובדיחות באידיש, איש לא היה מאמין. כמו שאמרה כבר בת העליה השניה, בראותה את הבנות של רחוב הירקון: בין החברות שלנו דבר כזה לא יכול לקרות. הרי גם הידיעות הראשונות על יהודים ישראלים, שפעלו בשירות הערבים, נתקבלו בזמנן בזעזוע: מילא רצח, אונס, שוד, מעילה, זיוף, עם ככל העמים, אבל לבגוד במדינה שלנו?

מי שיש כמה אנשי בטחון בין מכריו, וזה קורה בארץ במשפחות הטובות ביותר, יודע כי הם נראים בדיוק ככל אדם אחר, ולא היית נותן בעדם אגורה שחוקה. רובם, כאנשי הבטחון בעולם כולו, הם יושבי משרד, עם שולחן עבודה ודירוג מקצועי, פקידים, חוקרים, מומחים, ואין בחייהם הפרטיים יותר הרפתקאות ורומנטיקה מאשר בחיי מגדל אווזים לפיטום. חיי סוכן, לפי מושגינו, קוראי הבלשים, מתחילים בשליחות אל מחוץ לגבולות המדינה, ברגע שהוא איננו עוד הוא, אלא מישהו אחר בכלל, כאשר הוא מעמיד פנים, חי במסווה, מעורר אמון על מנת לנצל אותו, מאזין לשיחות אחרים, קורא מכתבים לא־שלו, עוקב אחרי מעשי הזולת, ובכלל עושה דברים מעניינים האסורים מטעמי מוסר על שאר בני תמותה, לצערם הרב. הסוכנים הם התגלמות אבירי ימי־הביניים בלבוש עידן הטכניקה, נושאי עלילות הגבורה של הספרות האפית המתמודדים עם הגורל, מתחמקים מסכנות, נאבקים נגד רודפים, קופצים מעל חומות, מתגברים על כל מכשול ומגלים לבסוף את סודו הכמוס של אביה האמיתי של היתומה היפהפיה רוזלי.

על מרבית המקצועות עוברות במשך הדורות תנודות במעמד, הם עולים ויורדים בסולם היוקרה. היו זמנים, ששחקני תיאטרון לא נקברו ליד אנשים הגונים והיו זמנים שפקידים נחשבו לאינטליגנציה, והיו זמנים שסוכן היה מרגל ואפילו לא מרגל אלא סתם שפּיוֹן, משרת של הצאר או של עריץ מלכותי אחר, רק דרגה אחת מעל מלשין המשטרה הבזוי. אמנם נכון, שהתנ"ך ראה בריגול פעולה צבאית הכרחית, בעיקר כאשר היא באה בשם השם, ולא הסתבך בשום הערכות מוסריות. נראה שכבר אז הבינו את כוח־המשיכה של ספרי מתח וריגול, ויש בסיפורה של רחב הזונה כל הנתונים לסרט מתח ממדרגה ראשונה, עם ג’ינה לולובריג’ידה בתפקיד הראשי. אך באירופה של המאות הקודמות ירד המקצוע פלאים. שעתו הגדולה של איש הבטחון חזרה עם בוא עידן הטכניקה, כאשר גבר קצב המלחמות, הנשק נעשה מתוחכם יותר, הסכנות שבתבוסה גדלו, ניהול מלחמה דרש ידע טכני עצום והיה הכרח להעביר את פעולות הריגול מידי חובבנים מסוגה של מאטה הארי לידי אנשי מקצוע ממש.

גם בארץ־ישראל עברו על היחס לסוכנים תנודות רבות: המרגלים המודרניים הראשונים היו אנשי ניל“י, והם היו מנודים בעיני מרבית הישוב. עוד בשנת 1932, כאשר פירסם דוד תדהר את סידרת עשרים ושמונה הבלשים שלו, עיקם הישוב את חוטמו (וקנה עשרת אלפים עותקים לשבוע), וחלוץ הבלשים נאלץ לפרסם אפולוגטיקה ארוכה, והסתמך בין השאר על חטאי אחרים: “גם ב’מוסף לילדים' של ‘דבר’ לל”ג בעומר נדפס סיפור בשם ‘נקמת הפילים’ בלוויית שתי תמונות של פילים ונמר טורף ועוד כהנה וכהנה”. מבין קוראי ‘פצצות בהר הכרמל’ ו’בצפרני מפלצת אדם' קמו לנו מומחים במלחמה נגד האויב בימי המנדט, ובעיקר אחרי קום המדינה, קבע מחברם לאחר זמן.

רק עם הגברת המאבק נגד הבריטים, עם ארגון ההגנה, החזקת נשק ותנועות המעפילים גברה ההכרה בחשיבות שירותי הבטחון, כל זמן שהם פועלים נגד האויב, הבריטי, הערבי או הגרמני. אך כאשר הוברר, אחרי קום המדינה, כי הש.ב. מסוגל לפעול גם נגד היהודים היושבים בציון, להאזין לשיחותיהם, לעקוב אחרי מעשיהם, להביא אותם לדין, היתה זאת הפתעה לא נעימה ללב הציוני התמים. נולד דיוקנו של “מנגנון החושך” השחור משחור, ורק תפיסת אייכמן הביאה לשירותי הבטחון את האהדה הנכספת של הישוב ואת היוקרה המיוחלת של העולם.

בעיני העולם מופיע הסוכן הישראלי בשתי דמויות: בדמות הנוקם, פליט מחנות הריכוז בעצמו או לפחות איש ששכל בשואה את משפחתו, חיוור, בעל עיניים יוקדות, פוריטני, קנאי – בספרו של מוריס וסט “מגדל בבל” הוא אף נושא על לבו, תפור בכיס מעילו, מגן־דוד עשוי מתכת, ועליו חרוטים שמות מחנות הריכוז עם מספר הקרבנות שנספו בהם, ובציוד בסיסי זה הוא נוסע לסוריה, כדי למצוא שם – כפי שאפשר היה לצפות – את מותו תוך מלמול “אדוני אלהינו”. הדמות השניה היא של הצבר החסון, הנוקשה, הנועז, שאינו בוחל בשום אמצעים, לא אינטלקט גדול, אבל דבק במטרתו.

אני מניחה, כי איסר הראל, שבנה את שירותי הבטחון שלו במשמעת של כת, לא שבע נחת מדמותו של הסוכן הישראלי המקובל המארגן אורגיות נוסח “הבלט הוורוד” (ב“איש שלנו בדמשק”) או מנצל קסמי גופה של נערה ישראלית כשרה, כדי לחשוף סוד של סוכן נגדי (ב“לוויה בברלין”). אומרים שאחד מכללי הברזל של שירותי הבטחון הישראליים הוא לא להשיג סודות דרך המיטה, אלא אם כן הסוכן רווק מאושר או אם מדובר בשירותי מארחת מקצועית. אם נביא בחשבון שסמנתה, נערת שירות הבטחון הישראלית ב“לוויה בברלין”, צריכה להקריב את עצמה בחיקו של מייקל קיין, קשה לקבוע מי המפסיד בנדון זה.

את מרבית ספרי הריגול שעלילתם בישראל, או שהישראלים משחקים בהם תפקיד מרכזי, המציאות אינה מחייבת. אם סופרת דגולה כמו מיוריאל ספארק מגישה לקורא ב“שער מנדלבאום” סטודנטים פאקיסטאנים, הלומדים באוניברסיטה העברית של ירושלים ומתגוררים בעכו, מה יעשו סופרי הרקק? ריח פריחת התפוזים ממלא את האוויר באוקטובר, איש הבטחון בעל השם העברי הטהור אדם רונן קורא לבתו הפעוטה גולדה, שלא לדבר על הנטיה הבולטת של כל אנשי הביון הישראליים להרהר בקול בבעיות ציונות, גורל העם היהודי, השואה ומשמעות התנ"ך כשהשכלת הקורא דורשת זאת. אני מתארת לעצמי שכך בדיוק התנהלה השיחה בין ראש המודיעין ובין אחד מעוזריו אחרי הפגזת קיבוץ: “איבדנו שישה מיליון מתים בשואה, סרן. ישראל בנויה על אפר. זכור זאת!”

אנשי הש.ב. והמודיעין הצבאי המסתובבים על־פני כדור הארץ נקראים בדרך כלל יצחק, משה או יעקב, שם־המשפחה־אינו־חשוב, אלא אם המדובר בראשי השירות, להם מעניקים רק שמות משפחה כברזילי או כברץ, ומידה גדושה של נוקשות. אני מתארת לעצמי, שלאנשי בטחון מתחשק לפעמים להעמיד דברים על דיוקם וליצור דמות איש בטחון על פי טעמם: יעיל, עובדתי, ממושמע, אינטליגנטי, מסור למטרה, בעל אורך־רוח וכך הלאה ברשימת התכונות הנעלות, אבל הדבר לא ניתן להם, כי פועלים עליהם כללי התנהגות כמו על ילדים בעלי חינוך אנגלי: לא לשמוע אותם ולא להרגיש בהם. זה הניגוד המעציב בקריירה של איש בטחון: הוא טוב כל זמן שאיש, חוץ מן הממונים עליו, אינו יודע על קיומו. ברגע שסוכן נהפך לפירמה בעולם, הוא גמר את הקאריירה בשליחות.

הדבר הטוב ביותר הוא לתת לפוֹלקלוֹר לצמוח, כי ריאליזם בספרי־מתח איננו סחורה. וייתכן מאוד כי טוב שהסוכנים על הנייר אינם דומים ליצורים חיים, והשפה שבפיהם היא על טהרת האגדות מארץ הבלשים. כאשר אתה קרוב מדי אל הסוכן, מכיר את משפחתו, מזדהה עם גורלו, אינך יכול ליהנות מספר ריגול. מי שכואב את מות הסוכן, אינו יכול ליהנות ממעשיו. זאת אנחנו יודעים מפרשת אלי כהן ונידוני משפט קאהיר. ברגע שנוכחים לדעת, שהסוכן הוא כמו כל אחד מאתנו, אולי מוכשר יותר, אבל לא מחונן בשום כוחות על־טבעיים ועלול למות מוות מדכא, חשים אחריות לגביו. ריגול דורש ריחוק של זמן, של מקום, של רגשות כדי שיהיה לסיפור מתח.

צריך רק לתת לזמן לפעול, ביחסים עם הגרמנים כמו בכיבוש השממה: רק החלוצים סובלים. זעקת הישראלים קמה תמיד נגד פורצי גדרות מוסכמות, אבל הבאים אחריהם כבר נכנסים בשביל סלול לקול דממה דקה. צריך רק לעבור את מה שנקרא זעמו־הצודק־של־הציבור – המתבטא על־פי־רוב בחצי תריסר מאמרי עתונות רווּיי מוסר, הפגנה אחת או שתיים, איומי התפטרות של בעל משרה זה או אחר, כמה כתובות צבע על קירות בתים, כמה עשרות מכתבי קוראים נרעשים למערכת והסתייגות זמנית של קומץ מכרים – ולחכות עד שהזמן יעשה את שלו.

איפה סערות העבר, על הסכם השילומים (1952), על נסיעתו של מרטין בובר לגרמניה (1953), על הצגת סרטים דוברי גרמנית בארץ (1957), על מכירת תת־מקלעים לגרמניה (1958), על בואו של שגריר גרמניה ד"ר פּאולס ארצה (1965), על ביקורו של אדנאואר בישראל (1966), על עקרונות־מקודשים־לעולם־ועד? איפה העקרונות כולם? המציאות אכלה אותם. תיירים גרמנים ראשונים בארץ (1955) היו עוד בגדר חדשות; כיום יהיה על תייר גרמני לנשוך כלב, כדי שיזכה לתשומת לב העתונות, ולהפגנה רצינית יכול כיום לקוות רק נאצי בעל שם ומעמד, מאוּנטרשטוּרמבאַנפירר ומעלה.

מלבד אי־אלו נפשות אמיצות, כבן־גוריון או כבוּבר, שהיו מוכנים להקדים מעשים בהחלטות מכוונות, נסוגים מרבית הישראלים מעמדותיהם העקרוניות בלי מוצא הכבוד של התארנות מתוכננת בקווים החדשים. הדברים פשוט מתגלגלים, מתוך אדישות, או צביעות, או חוסר אופי, או עצלנות, או אי־חשק להילחם, או אהבת נוחוּת. לא פותחים את הלב לגרמנים, אבל גם לא סוגרים את הדלת. אין היתר ואין חרם. יש מציאות.

לגבי יחסים עם הגרמנים כמו לגבי הדת: לכל יהודי פירוש משלו על מה שמותר ומה שאסור לפי המסורת. שנאה מוחלטת, סופית, שלילת כל מגע, ממלכתי כפרטי, לא למען בטחון המדינה ולא למען כלכלתה, לא למען עולם טוב יותר ולא למען דירה טובה יותר, רק אמונה גדולה יכולה להזין שנאה גדולה כל כך, ואנחנו דור שאינו יודע לשנוא. פה ושם נושא משורר בעל בלורית אמנותית נאום מרעיד לבבות על התהום־הפעורה־לנצח ודבריו מוקלטים למען ההיסטוריה על רשמקול “גרונדיג”. פה ושם עושים סופרים מחווה כאילו שנאתם עדיין עמם ומבטלים מסיבה לכבודו של גינטר גראס, בעיקר כדי – כשפת אנשי עט – לא לפגוע ברגשות־אלה־שעברו־את־שבעת־מדורי־הגיהנום, כמו שאין אוכלים שינקען על מצה מתוך התחשבות ברגשות הסבתא. כאילו רק יוצאי המחנות נידונים לשמירה על נידוי. דווקא להיפך. עצם העובדה, שאדם היה במחנות או איבד את כל משפחתו, משחררת אותו מן המלחמה המתמדת. זכותו להיות עייף וליהנות ממה שניתן ליהנות. על עקרונות שישמרו הצעירים, שעדיין כוחם עמם.

מחצית ההצהרות הפומביות נגד… עם הגרמנים (נא למלא את החסר בבעיה המתאימה, בהתאם לשנת הספירה) באות מתוך אינרציה, כמס למוסכמות, מפני שכך נהוג לומר בחברה הישראלית הטובה. אך לאט־לאט נפרדת השואה מן הגרמנים, הצער מן השנאה, הרוצח מן הנרצח. בעצם המלה רוצחים כבר יש כיום טעם לגנאי, הפרזה, קנאות. מבחינה זו הולמת המלה “שואה” את דרישות האומה; אין בה אכזריות, אין בה זוועות, אין בה יבבות. נספה בשואה אינו פוגם ברגשות כמו נרצח בתאי הגאזים ואינו תובע מסקנות.

בעיית יחסינו עם הגרמנים בכללותה איבדה מחשיבותה, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים. ולא רק בכוחן של השנים, אלא בגלל המבחר העצום של אפשרויות לשנוא, לתעב, לשטום ולהסתייג, העומדות לפנינו. הרי ברגע שמתחילים לנתח את התנהגות הגויים לגבי השמדת היהודים אפשר לשנוא עולם ומלואו (חוץ מאי־אלה דנים ובולגרים): את האנגלים על שסגרו את הארץ, את האמריקאים על שלא היו מוכנים לשחרר דולארים תמורת חיי יהודים, את האוסטראלים על שלא רצו “לייבא בעיה גזעית למקום שאין היא קיימת בו עדיין”, את האוּקראינים על ששׂמחו לבוא הנאצים, את הצ’כים על שלא נקפו אצבע להציל, את הפולנים על עזרתם הפעילה בהשמדה, מאז ועד ימינו. ככל שמתפרסמים יותר פרטים על יחס העולם לפתרון הסופי, מתרחב המבחר – גם לגבי עמים שלמים, גם לגבי אישים, נערצים וגדולים, וצ’רצ’יל ורוּזוולט בראשם. מעבר למסך הציקלון היו היהודים אומרים: “אילו ידעו העמים הנאורים”, ולא ידעו, כי הם ידעו. והתחושה הזאת שהעולם מוכן לחזות שנית בהשמדת יהודים תוך חוסר מעשה, שקמה בנו בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, מפחיתה מייחוד הגרמנים. נכון, יש הבדל מהותי בין מבצעי ההשמדה ובין העומדים מנגד, אבל הוא מצטמצם עם השנים.

נוהגים להעמיד כנגד ההתקרבות ההדרגתית אל הגרמנים את החרם על ספרד, שתוקפו נשמר חמש מאות שנה. אבל כיום אנחנו בלי סמכות מוסרית מרכזית, תביעות הדת מחייבות רק חלק קטן של האוכלוסיה הישראלית (ומרבית הרבנים הראו יותר סובלנות לגבי הגרמנים מאשר לגבי הרבנים הרפורמיים), והנסיונות המעטים של הרשות החילונית להסדיר את היחסים עם הגרמנים בעזרת החוק, דוגמת פיסקת ההגבלה בדרכונים הישראלים של שנות החמישים: רשאי לצאת לכל המדינות פרט לגרמניה, לא עמדו בלחץ המציאות. אשר לסמכות מוסרית של אנשי רוח – אפשר לבחור בין סמכויות מכל קצות הקשת – מאהבה מתוך ריחוק של מכּס ברוֹד, דרך “יחסים כן, תרבות לא” של נתן אלתרמן ועד לחרם המוחלט של אורי צבי גרינברג – איש איש לפי טעמו, אָפיו, חשבונו לגבי פיצויים, קאריירה מקצועית, סוג מכונית חלומותיו. ואם במקרה ההיתר המתאים אינו נמצא באותו זמן במחסן אנשי הרוח, אפשר תמיד לפנות למשרד ממשלתי כלשהו ולקבל את האישור הדרוש מטעם אינטרס הלאום. משרד החוץ מעוניין ביחסים תקינים, ומשרד המסחר והתעשיה מעוניין במסחר תקין, ומשרד האוצר מעוניין במארקים תקינים, ומשרד התיירות מעוניין בתיירים תקינים, כל חנות ממשלתית וסחורתה, אז למה, לעזאזל, אם כולם מעוניינים, וכולם דורשים בשלום היחסים עם מערב גרמניה מתוך אלף ואחד אינטרסים מעשיים, אז למה מתחדשות כל אביב לכבוד יום השואה התקפות הצביעות העונתיות של שרים וחברי־כנסת במשפחת הקואליציה המאושרת.

*

שלונסקי דיבר ב“נדר” על הדור העשירי, אלוהים מסתפק בדור שלישי ורביעי ואנחנו איננו מסוגלים להסתייג אף מן הדור השני. אתה רואה את הצעירים הגרמנים, והם נראים בדיוק כמו כל בני הנוער של אירופה, ביטניקים או שלומ’ניקים, רודפי עינוגים או סתם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ואינך מסוגל להטיח נגדם את חטאי הוריהם. לפעמים, כאשר הפנים מתאדמות משתייה יתרה, כאשר עיניים מימיות מזוגגות או קול צורמני מזכירים היכרויות מן העבר, עולה בך הרגשת תיעוב כולל, אך רק עד שההגיון המתורבת המאולף מתגבר עליו: לשנוא באופן קולקטיבי זאת גזענות. גם מול הגרמנים.

הפגישה הראשונה בין גרמנים צעירים וישראלים צעירים היא לרוב זעזוע לישראלים יותר מאשר לגרמנים, דווקא מפני שאלה נראים נורמאליים כל כך, ורחוקים כל כך מאותן הדמויות המפלצתיות במעילים הירוקים הארוכים ובמגפי העור השחורים, המצליפים ביהודים, שלמדו עליהם בבתי־הספר, ובפגישה הזאת של קירבה בלתי־צפויה עומד למבחן גם כל היחס לשואה.

יש סילוף בעצם הנסיון להעביר את הדגש מן השואה אל הגבורה, כדי שהדור הצעיר ירגיש יתר קירבה אל יהודי הגלות, כאילו גם אנחנו איננו מסוגלים לשאת את זכר המיליונים שמתו מכיוון שהאמינו בחיים, ומעדיפים לזכור את האלפים, שידעו להילחם בנשק. ייתכן כי כאן אחד היסודות להתקרבות אל הגרמנים: אנחנו והם לא אוהבים דיבורים יתרים על זוועות השואה.

רק התרחקות מוחלטת יכולה לשמור על יחס של הסתייגות מוחלט ובלתי משתנה. ברגע שבני אדם נפגשים, במסגרת מדינית, מסחרית, מקצועית או לימודית, חדל היחס להיות סטאטי והוא נתון לשינויים. לכאורה, זכר ששת המיליונים אינו תלוי ביחסנו אל הגרמנים. אפשר לחוש את האבידה בכל נימי הנפש בחריפות שאינה פגה עם השנים, ובכל זאת למצוא יחס סביר אל גרמניה בת ימינו. אבל במציאות הדבר אינו ניתן. התקהות הזעם באה יחד עם התקהות הכאב.

מי שטען, שאפשר לקבל שילומים ממלכתיים ופיצויים אישיים בלי שהדבר ישפיע על יחס היחיד לגרמנים, השלה את עצמו או דיבר מתוך צביעות. כסף מכפר על הרבה מכאובים, אחרת לא היו קוראים לו דמים. מבחינה זו ראו הגרמנים את התפתחות העניינים ביתר בהירות: Wiedergutmachung דהיינו דמי כפרה ממצה את המצב יותר מ“שילומים”, שלא לדבר על כך שהוא מעשי יותר: כאשר הכל wieder אין עוד צורך ב־Wiedergutmachung. בשילומים יש אשליה של זמן בלתי־מוגבל.

עתונים גרמניים, סופרים גרמניים, תיאטרון גרמני (אוסטרי, ליתר דיוק. ההבדל בתוספת הצביעות), תיירים גרמנים, סחורות גרמניות, סרטים גרמניים, שגריר גרמני, דגל גרמני, סמל גרמני, הימנון גרמני, פעולות תרבות גרמניות – בפני כולם נפתחו שערי המדינה, ורק ואגנר ושטראוס המסכּנים עדיין לא חזרו מן הכפור. נותרה אבן אחת ואחרונה בחומת העקרונות שהתפוררה.

ומה הלאה, הישראלי הקטן? כיוון שאין להניח, כי לממשלת ישראל יהיה העוז להתוות את הדרך מבחינה רעיונית ולהקטין את הפער בין נאומי שואה ומעשי יום־יום, יהיה עלינו, כיחידים, לסמוך או על עצמנו או על הגרמנים. והיה כי יגביר הניאוֹ־נאציזם את כוחו בגרמניה, והיה כי תגבר האנטישמיות מעל הממוצע העולמי המקובל ו/או הגרמנים ינקטו קו אנטי־ישראלי מובהק, אנחנו פטורים מהחלטות ומשיקולים. פשוט נאמר: “ידענו, פעם גרמני, תמיד גרמני”, כפי שאומרים עתה: “פעם פולני, תמיד אנטישמי”, אחרי עשרים שנות ציוצים על סוציאליזם וקידמה. אבל אם הגרמנים ימשיכו בדרכי דמוקראטיה וגישה ידידותית, פחות או יותר, לישראל, אז הבעיה היא איך להמשיך ולשנוא את הנאצים בלי לפגוע בגרמנים, והדרך לפּתרונה כבר סלולה למחצה: מבודדים את תקופת הנאצים מן הזמנים שקדמו לה ושבאו אחריה, כאילו היתה אי בודד, שמעולם לא היה קשור ליבשת־האם. ואז אפשר להעריך ולהוקיר את גרמניה של ימי עברו, של גיתה ושילר, באך ובראהמס, הקורנת תרבות ודעת, ולמצוא שפה משותפת עם גרמניה בת ימינו, משׂגשׂגת, מתפתחת, גרמניה של גראס והוֹכהוּט ובאֶל, ולהתייחס אל שתים־עשרה שנות שלטון הנאצים כאל חופשה זמנית מתרבות אנוש.