למוות חוזה־קבע עם ישראל, ומעולם לא נתן לה שעה גדולה בלי לדרוש את חלקו. על אדמה של עם ועל שמחה של עם, על חג של עם ועל עצמאות של עם – על הכל שילמנו לו את מחירו המלא בדמים. ידעו זאת כולם, החיילים כשהתרעמו על שלא זזים עוד ואלה שנפנפו להם בצדי הדרכים, ידעו זאת נשים שקיפלו מטפחת נקיה לתרמילם, ואלה שהבטיחו לחזור ולא קיימו את הבטחתם. המוות נסע אתם, וראינו את צלו, ובכל זאת קיבלנו את המערכה כדבר שציפינו לו, כרוח לחה אחרי מחנק של שרב, כי זאת הרגשנו כולנו, מי שאמר נלך ומי שאמר לכו, כי מוטב לנו למות במלחמה מאשר להתפורר בימי שלום.
מוות אינו מס, אי־אפשר לחלק אותו בצדק בין כל הישוב, איש איש ותרומתו, כמה שנות חיים. לנו נתן את הכל: נצחון, תקווה, גאווה וחיים, ולהם רק גרגירי עפר על העיניים. היית רוצה, שאי־שם למעלה תתקיים פגישת לוחמים, שיתאספו כולם, יטפחו איש לרעהו על השכם, יספרו מעשיות, ישמעו את קול השופר ליד הכותל, יראו את הדגל מעל שרם־א־שייך ויסעו אתנו ליריחו. שדווקא בזכות מותם ייהנו מן החיים.
הרדיו בישר נצחונות מפוארים וקרבות מזהירים, אבל אנחנו, מבין המלים, שריקות הכדורים, קולות נפץ ורעם התותחים, שמענו את קולו הצרוד של המוות הסופר את שללו. ומי שהיה חרד לכל צלצול בדלת, שמא יעמדו בפתח שני שליחים בפנים מאובנות, ומי שירד עשר פעמים ביום לתיבת הדואר כדי לראות אם בכל זאת לא הגיעה גלויה של דואר צבאי, ומי שישב שעות וימים ליד הטלפון, שמא ימסור חבר דרישת שלום, יודע שבימי קרב חשובה רק מלה אחת במילון המחכים: שיחזרו, שיחזרו, שיחזרו.
כתבי חוץ ופרשנים צבאיים בעולם קבעו: מספר הקרבנות של ישראל אינו גדול יחסית. יחסית להישגים, לכיבושים ולעדיפות המספרית של האויב. אבל תורת היחסיות אינה חלה עלינו בשעה זו. על מלחמות העבר אפשר לדון מתוך הגיון ושיקול קר, אבל עכשיו יש למוות אחד יתר תוקף מאשר לכל הסטאטיסטיקה. וגם אומרים: תוך שנה אחת נהרגים בתאונות דרכים יותר אנשים מאשר במלחמה הזאת, ואיש אינו יודע לשם מה. זה בדיוק מה שמעיק עלינו עכשיו, שיודעים, לשם מה המוות; שהיתה זו עיסקת חליפין; חיינו תמורת נכונותם למות.
יש רק דרך אחת לפרוע את חובנו: להבטיח לעצמנו ששום כוח לא יוציא אותנו מהאדמה שהם מסרו לידינו. שום מועצת בטחון ושום מעצמה, לא חיל או"ם ולא סנקציות ולא אמברגו, לא חרם, לא איומים ולא הבטחות שלום. הפעם לא. בנשק נכנסנו, ורק בנשק יוציאו אותנו וכבר הוכיח הנסיון של עמים אחרים: כשאין נכנעים ללחץ, הלחץ נכנע לרצון. עכשיו זכינו לאהדת הגויים, מה טוב. ואם ישנאו אותנו, יגנו אותנו וינתקו אתנו את הקשרים, לא משנה. לא בזכות אהדת הגויים קמה מדינת ישראל, ולא בה תחיה.
בציפיה הזאת למה שמכינות לנו אומות העולם יש מידה רבה של אירוניה: כיוון שלא הצליחו הערבים להשמיד אותנו, חייבים אנחנו לבקש סליחה, על שהם נכשלו. במשרדי מיניסטריונים ולשכות נשיאים מתכננים הממונים על העולם במה יזכו על חשבון הוויתורים שלנו, ומה יכניס להם מעמד הצופה מן הצד. ואם דיפלומטיה פירושה גמישות במשא־ומתן ונכונות לפשרות, מוטב שנחליף אותה בעיקשות. מוטב שנהיה מחוספסים וקשוחים בעיני העולם, לא מתורבתים ולא מחונכים, אבל שלא ניתן להם להחזיר אותנו אל הסיוט של הגבולות שלפני המלחמה.
כל כך הרבה פעמים חיינו עם המוות, ואחרי כל הרג אמרנו: אולי עכשיו נלחמנו בפעם האחרונה, אולי עכשיו יבוא השלום. ועתה יותר מאי־פעם היית רוצה להאמין שהיתה זאת המלחמה האחרונה, ואם לא האחרונה באופן מוחלט, לפחות אחרונה באופן זמני, אם לא שלום לעולמים, לפחות לדורות, ואם לא לדורות, לפחות לדור אחד. שפעם אחת נדע טעמו של שלום. מול הידיעה שלא אנחנו דור של חלומות נועם, שהמשקפיים הוורודים שלנו נשברו מזמן, עומדים ששת הימים האלה, שעשו אותנו לקטני אמונה. עכשיו אנחנו כחולמים, כי במשך שנים רבות כל כך לא הרשינו לעצמנו לחלום, היינו ריאליסטים, אנשים הרואים את המציאות כמות שהיא, החיים בהתאם לאפשרויותיהם. היום עדיין מפגר החזון שלנו אחרי המציאות, אבל כשנשיג אותה ונתפוס מה אירע לנו, נכלול אותו בריאלפוליטיק שלנו. אם זהו דור שידע לעמוד על נפשו, נדע לעמוד גם מול חשבונות מפלגתיים ארוכים כאורך הסוציאליזם הרעיוני, נגד קטנוניות ודרכי מחשבה שנתקעו בביצות פתח־תקווה ושום טרקטור לא יחלץ אותן. ואולי אין זה מקרה, שכוחנו דווקא בשטח צבאי, שלא עסקנו בו בימי הגלות ויכולנו להתחיל בו מבראשית, וחולשתנו בפוליטיקה, שעסקנו בה מימי גבאים וקונגרסים.
כולנו הזדקנו בשבוע האחד הזה, וכל יום לנו כשנים, כי לזמן תוקף ומשקל אחר, הוא לא חולף מעלינו, אלא נכנס לבשרנו, לעצמותינו, לעורנו והותיר את עקבותיו בכל ישותנו. שוב אין אנחנו מי שהיינו לפני שבוע גם אם תעודת הזהות נושאת אותו השם ומצויינים בה אותם הנתונים האישיים. ששת הימים האלה שינו את חיינו, את חיי ילדינו, את חיי עשרות מיליוני הערבים, ואולי את חיי העולם. אולי הוכיחה המלחמה הזאת, כי בתוך מאבק המעצמות על עמדות הכוח מתנהל מאבק עקשני של אומות קטנות לחיות על פי דרכן, לא להיות גרורות, לא כלי־שרת ולא כדורי־משחק, לא ילדים תחת אפוטרופסות של אב גדול ולא שלבים בסולם של אמביציות. להיות קטנות, ולא חשובות, נידחות, אבל להיות.
על אף הנשק החדיש, מכ"ם ומיראז’ים ופטונים, היתה זאת, במידת־מה, מלחמה מיושנת, קדומה, מלחמה שאולי האנושות עוד תתגעגע אליה, מלחמה של גבורה אישית, ויזמה אישית, והקרבה אישית, מלחמה של האדם כיחיד ולא כלוחץ־על־כפתור. ואנחנו בעורף עדיין עמדה לנו הזכות להתנדב ולפעול ולהיות אמיצים על פי דרכנו, ועינינו חיפשו בשמים רק פגזים, לא פטריה.
בשעת אושר מרוכז האדם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל להיות מאושר. בשעת סכנה מרוכז העם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל לעמוד בה. במשך ששת הימים נעלם העולם כולו, כלא היה, אם לא היה קשור במלחמתנו. לא רעידות אדמה, לא אסונות תעופה, לא חילופי ממשלות ולא קרבות ויאֶטנאם, לא הסגרתו של שטנגל ולא מותה של דורותי תומפסון, לא בימות לונדון ולא סרטי צ’ינצ’יטה, לא קוסמופוליטיות ולא אנושות, לא כלום, מלבדנו, רק אנחנו, באגוצנטריות המוחלטת של עם במאבק על חייו.
מלחמת אדם באדם היא זוועה למנצחים ולמנוצחים, אבל מי שנאבק על קיומו אינו יכול להרשות לעצמו מותרות כמו הרהורי לב ורחמים. רק אחרי שתשקוט הסערה ויקהה הכאב על החללים שלנו, נוכל לרחם על כולנו, יהודים וערבים, חיילים ופלחים, נשים וילדים, שדות שרופים ובתים הרוסים, הבטחות־כזב ושכרון־מלים. ואולי רחמי האדם אינם מידה טובה כלל וכלל, כי יש בהם תמיד נימה של עליונות. הרחמים הם יתרונו של החזק. הרחמים יפים לאלוהים, כי הוא במצב של עליונות מתמדת, אבל אנחנו, אין אנו צריכים לרשום את הרחמים לזכותנו. אשרי האיש שניתן לו לרחם, ושלא נזקק לרחמי אחרים. כשיעבור גל האהדה לישראל, והוא יעבור, ותבוא עת הרחמים על הערבים, עיננו לא תהיה צרה. מוטב שלהם יהיו הרחמים ולנו הנצחון ולא להיפך.
זה כבר מנהג ישן ופסול שלנו, שאינו מסתמך על נסיון: לחפש את הצדק. תל־אביב, המפונקת, יצאה מן המלחמה בזול מאוד. שוב תל־קציר, ושוב קיבוץ דן, שוב נחל־עוז ושוב ירושלים, כבעבר גם בששת הימים האלה, ותל־אביב כמעט לא כלום: שלושה פגזים, שש אזעקות, קצת אפלה וקצת אי־נוחות, אבל לעומת זאת הרבה מאד שמועות. הכל אירע במלחמה זו, לפי השמועה, מלבד אולי נחיתת אנשי המאדים על גג מגדל־שלום והופעת צלחות מעופפות בשמי הארץ, עם מרק קרופניק בתוכן. המחשבה האופטימית, כי את השמועות הפרועות מפיץ אויב בזדון, פירושה הערכה מוטעית של כוח הדמיון שנתברכו בו תושבי העיר: ספקולאציות נהפכות לעובדות, הרהורי־לב לאינפורמציה ממקור מוסמך, הפחדים יוצאים כג’ינים מהבקבוק וגדלים לממדי ענק. אולי יאמרו לנו חוקרי הנפש, כי השמועות הן פורקן למועקה, אבל גם תסביכים נפשיים הם מותרות של ימי שלום, ומי יתן ושוב יבוא הזמן שנוכל להיות בו נוורוטיים כאוות נפשנו, מתוסבכים עד למעלה ראש, מלאי שגעונות כרימון ואכולי פחדים כקפקא, במהרה בימינו אמן.
אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערב בהם את הקדוש־ברוך־הוא או להסתמך לפחות על הנס, שהוא מעשה ידיו. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה במידה ניכרת בקרב הציבור הישראלי החילוני. אפיקורסים נהפכו למאמינים, וגם כופרים אומרים תודה. וזאת על פי הגיון פשוט: אם יש אלוהים, אז הוא יהודי ואם הוא יהודי, כיצד יעמוד כצופה נייטראלי מן הצד? ואם הוא כבר הפר את הנייטראליות שלו, אז שימשיך, ושיתן לנו מה שביקשנו כל השנים: לא כספי ציונים אלא עליית יהודים, לא סנטימנטים של זקנים, אלא רצון של צעירים. ואת השלום המוזכר לעיל. אחר־כך מותר לו לצאת לחופשה, יחד עם כל המדינה. אחרי שיעברו ימי המתח, נכריז על חודש של התפרקות כללית, נתקפל כמו סכיני כיס, נתמוטט כסוכות־קנים, נתפורר כעוגה יבשה, נשליך את עצמנו על חול שפת־הים ונגרש ביד רפה את הזבובים.
רק הדבקנו נייר על השמשות וכבר נרחץ אותן במי סבון, רק תלינו בד שחור על החלונות וכבר נסלק אותו למחסן, רק ניקינו את המקלט וכבר נוכל להחזיר אליו את אוסף הגרוטאות, רק זכו אנשי הג"א לקצת רהאביליטציה ומעט סיפוק נפשי וכבר הם חוזרים לימי הנחיתות. רק היינו עם לתפארת ושוב נוכל להיות גועליים, כתמיד.
כיוון שהמערכה נגמרה לפני שהספקנו להתרגל אליה, היא נשארה בלי שם ועכשיו תוהים כיצד לקרוא לה. לא, לא מלחמת הנצחון, כי יש בשם הזה מידה של רברבנות, הקורא להתנגדות. כל כך הרבה נצחונות היו בעולם. ולא הסיבוב האחרון, כי רבות היו המלחמות האחרונות. ולא מלחמת בני אור – זה יחייב אותנו מאוד לגבי העתיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.