רקע
רות בונדי
לא לזכור ולא לשכוח

צריך רק לתת לזמן לפעול, ביחסים עם הגרמנים כמו בכיבוש השממה: רק החלוצים סובלים. זעקת הישראלים קמה תמיד נגד פורצי גדרות מוסכמות, אבל הבאים אחריהם כבר נכנסים בשביל סלול לקול דממה דקה. צריך רק לעבור את מה שנקרא זעמו־הצודק־של־הציבור – המתבטא על־פי־רוב בחצי תריסר מאמרי עתונות רווּיי מוסר, הפגנה אחת או שתיים, איומי התפטרות של בעל משרה זה או אחר, כמה כתובות צבע על קירות בתים, כמה עשרות מכתבי קוראים נרעשים למערכת והסתייגות זמנית של קומץ מכרים – ולחכות עד שהזמן יעשה את שלו.

איפה סערות העבר, על הסכם השילומים (1952), על נסיעתו של מרטין בובר לגרמניה (1953), על הצגת סרטים דוברי גרמנית בארץ (1957), על מכירת תת־מקלעים לגרמניה (1958), על בואו של שגריר גרמניה ד"ר פּאולס ארצה (1965), על ביקורו של אדנאואר בישראל (1966), על עקרונות־מקודשים־לעולם־ועד? איפה העקרונות כולם? המציאות אכלה אותם. תיירים גרמנים ראשונים בארץ (1955) היו עוד בגדר חדשות; כיום יהיה על תייר גרמני לנשוך כלב, כדי שיזכה לתשומת לב העתונות, ולהפגנה רצינית יכול כיום לקוות רק נאצי בעל שם ומעמד, מאוּנטרשטוּרמבאַנפירר ומעלה.

מלבד אי־אלו נפשות אמיצות, כבן־גוריון או כבוּבר, שהיו מוכנים להקדים מעשים בהחלטות מכוונות, נסוגים מרבית הישראלים מעמדותיהם העקרוניות בלי מוצא הכבוד של התארנות מתוכננת בקווים החדשים. הדברים פשוט מתגלגלים, מתוך אדישות, או צביעות, או חוסר אופי, או עצלנות, או אי־חשק להילחם, או אהבת נוחוּת. לא פותחים את הלב לגרמנים, אבל גם לא סוגרים את הדלת. אין היתר ואין חרם. יש מציאות.

לגבי יחסים עם הגרמנים כמו לגבי הדת: לכל יהודי פירוש משלו על מה שמותר ומה שאסור לפי המסורת. שנאה מוחלטת, סופית, שלילת כל מגע, ממלכתי כפרטי, לא למען בטחון המדינה ולא למען כלכלתה, לא למען עולם טוב יותר ולא למען דירה טובה יותר, רק אמונה גדולה יכולה להזין שנאה גדולה כל כך, ואנחנו דור שאינו יודע לשנוא. פה ושם נושא משורר בעל בלורית אמנותית נאום מרעיד לבבות על התהום־הפעורה־לנצח ודבריו מוקלטים למען ההיסטוריה על רשמקול “גרונדיג”. פה ושם עושים סופרים מחווה כאילו שנאתם עדיין עמם ומבטלים מסיבה לכבודו של גינטר גראס, בעיקר כדי – כשפת אנשי עט – לא לפגוע ברגשות־אלה־שעברו־את־שבעת־מדורי־הגיהנום, כמו שאין אוכלים שינקען על מצה מתוך התחשבות ברגשות הסבתא. כאילו רק יוצאי המחנות נידונים לשמירה על נידוי. דווקא להיפך. עצם העובדה, שאדם היה במחנות או איבד את כל משפחתו, משחררת אותו מן המלחמה המתמדת. זכותו להיות עייף וליהנות ממה שניתן ליהנות. על עקרונות שישמרו הצעירים, שעדיין כוחם עמם.

מחצית ההצהרות הפומביות נגד… עם הגרמנים (נא למלא את החסר בבעיה המתאימה, בהתאם לשנת הספירה) באות מתוך אינרציה, כמס למוסכמות, מפני שכך נהוג לומר בחברה הישראלית הטובה. אך לאט־לאט נפרדת השואה מן הגרמנים, הצער מן השנאה, הרוצח מן הנרצח. בעצם המלה רוצחים כבר יש כיום טעם לגנאי, הפרזה, קנאות. מבחינה זו הולמת המלה “שואה” את דרישות האומה; אין בה אכזריות, אין בה זוועות, אין בה יבבות. נספה בשואה אינו פוגם ברגשות כמו נרצח בתאי הגאזים ואינו תובע מסקנות.

בעיית יחסינו עם הגרמנים בכללותה איבדה מחשיבותה, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים. ולא רק בכוחן של השנים, אלא בגלל המבחר העצום של אפשרויות לשנוא, לתעב, לשטום ולהסתייג, העומדות לפנינו. הרי ברגע שמתחילים לנתח את התנהגות הגויים לגבי השמדת היהודים אפשר לשנוא עולם ומלואו (חוץ מאי־אלה דנים ובולגרים): את האנגלים על שסגרו את הארץ, את האמריקאים על שלא היו מוכנים לשחרר דולארים תמורת חיי יהודים, את האוסטראלים על שלא רצו “לייבא בעיה גזעית למקום שאין היא קיימת בו עדיין”, את האוּקראינים על ששׂמחו לבוא הנאצים, את הצ’כים על שלא נקפו אצבע להציל, את הפולנים על עזרתם הפעילה בהשמדה, מאז ועד ימינו. ככל שמתפרסמים יותר פרטים על יחס העולם לפתרון הסופי, מתרחב המבחר – גם לגבי עמים שלמים, גם לגבי אישים, נערצים וגדולים, וצ’רצ’יל ורוּזוולט בראשם. מעבר למסך הציקלון היו היהודים אומרים: “אילו ידעו העמים הנאורים”, ולא ידעו, כי הם ידעו. והתחושה הזאת שהעולם מוכן לחזות שנית בהשמדת יהודים תוך חוסר מעשה, שקמה בנו בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, מפחיתה מייחוד הגרמנים. נכון, יש הבדל מהותי בין מבצעי ההשמדה ובין העומדים מנגד, אבל הוא מצטמצם עם השנים.

נוהגים להעמיד כנגד ההתקרבות ההדרגתית אל הגרמנים את החרם על ספרד, שתוקפו נשמר חמש מאות שנה. אבל כיום אנחנו בלי סמכות מוסרית מרכזית, תביעות הדת מחייבות רק חלק קטן של האוכלוסיה הישראלית (ומרבית הרבנים הראו יותר סובלנות לגבי הגרמנים מאשר לגבי הרבנים הרפורמיים), והנסיונות המעטים של הרשות החילונית להסדיר את היחסים עם הגרמנים בעזרת החוק, דוגמת פיסקת ההגבלה בדרכונים הישראלים של שנות החמישים: רשאי לצאת לכל המדינות פרט לגרמניה, לא עמדו בלחץ המציאות. אשר לסמכות מוסרית של אנשי רוח – אפשר לבחור בין סמכויות מכל קצות הקשת – מאהבה מתוך ריחוק של מכּס ברוֹד, דרך “יחסים כן, תרבות לא” של נתן אלתרמן ועד לחרם המוחלט של אורי צבי גרינברג – איש איש לפי טעמו, אָפיו, חשבונו לגבי פיצויים, קאריירה מקצועית, סוג מכונית חלומותיו. ואם במקרה ההיתר המתאים אינו נמצא באותו זמן במחסן אנשי הרוח, אפשר תמיד לפנות למשרד ממשלתי כלשהו ולקבל את האישור הדרוש מטעם אינטרס הלאום. משרד החוץ מעוניין ביחסים תקינים, ומשרד המסחר והתעשיה מעוניין במסחר תקין, ומשרד האוצר מעוניין במארקים תקינים, ומשרד התיירות מעוניין בתיירים תקינים, כל חנות ממשלתית וסחורתה, אז למה, לעזאזל, אם כולם מעוניינים, וכולם דורשים בשלום היחסים עם מערב גרמניה מתוך אלף ואחד אינטרסים מעשיים, אז למה מתחדשות כל אביב לכבוד יום השואה התקפות הצביעות העונתיות של שרים וחברי־כנסת במשפחת הקואליציה המאושרת.

*

שלונסקי דיבר ב“נדר” על הדור העשירי, אלוהים מסתפק בדור שלישי ורביעי ואנחנו איננו מסוגלים להסתייג אף מן הדור השני. אתה רואה את הצעירים הגרמנים, והם נראים בדיוק כמו כל בני הנוער של אירופה, ביטניקים או שלומ’ניקים, רודפי עינוגים או סתם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ואינך מסוגל להטיח נגדם את חטאי הוריהם. לפעמים, כאשר הפנים מתאדמות משתייה יתרה, כאשר עיניים מימיות מזוגגות או קול צורמני מזכירים היכרויות מן העבר, עולה בך הרגשת תיעוב כולל, אך רק עד שההגיון המתורבת המאולף מתגבר עליו: לשנוא באופן קולקטיבי זאת גזענות. גם מול הגרמנים.

הפגישה הראשונה בין גרמנים צעירים וישראלים צעירים היא לרוב זעזוע לישראלים יותר מאשר לגרמנים, דווקא מפני שאלה נראים נורמאליים כל כך, ורחוקים כל כך מאותן הדמויות המפלצתיות במעילים הירוקים הארוכים ובמגפי העור השחורים, המצליפים ביהודים, שלמדו עליהם בבתי־הספר, ובפגישה הזאת של קירבה בלתי־צפויה עומד למבחן גם כל היחס לשואה.

יש סילוף בעצם הנסיון להעביר את הדגש מן השואה אל הגבורה, כדי שהדור הצעיר ירגיש יתר קירבה אל יהודי הגלות, כאילו גם אנחנו איננו מסוגלים לשאת את זכר המיליונים שמתו מכיוון שהאמינו בחיים, ומעדיפים לזכור את האלפים, שידעו להילחם בנשק. ייתכן כי כאן אחד היסודות להתקרבות אל הגרמנים: אנחנו והם לא אוהבים דיבורים יתרים על זוועות השואה.

רק התרחקות מוחלטת יכולה לשמור על יחס של הסתייגות מוחלט ובלתי משתנה. ברגע שבני אדם נפגשים, במסגרת מדינית, מסחרית, מקצועית או לימודית, חדל היחס להיות סטאטי והוא נתון לשינויים. לכאורה, זכר ששת המיליונים אינו תלוי ביחסנו אל הגרמנים. אפשר לחוש את האבידה בכל נימי הנפש בחריפות שאינה פגה עם השנים, ובכל זאת למצוא יחס סביר אל גרמניה בת ימינו. אבל במציאות הדבר אינו ניתן. התקהות הזעם באה יחד עם התקהות הכאב.

מי שטען, שאפשר לקבל שילומים ממלכתיים ופיצויים אישיים בלי שהדבר ישפיע על יחס היחיד לגרמנים, השלה את עצמו או דיבר מתוך צביעות. כסף מכפר על הרבה מכאובים, אחרת לא היו קוראים לו דמים. מבחינה זו ראו הגרמנים את התפתחות העניינים ביתר בהירות: Wiedergutmachung דהיינו דמי כפרה ממצה את המצב יותר מ“שילומים”, שלא לדבר על כך שהוא מעשי יותר: כאשר הכל wieder אין עוד צורך ב־Wiedergutmachung. בשילומים יש אשליה של זמן בלתי־מוגבל.

עתונים גרמניים, סופרים גרמניים, תיאטרון גרמני (אוסטרי, ליתר דיוק. ההבדל בתוספת הצביעות), תיירים גרמנים, סחורות גרמניות, סרטים גרמניים, שגריר גרמני, דגל גרמני, סמל גרמני, הימנון גרמני, פעולות תרבות גרמניות – בפני כולם נפתחו שערי המדינה, ורק ואגנר ושטראוס המסכּנים עדיין לא חזרו מן הכפור. נותרה אבן אחת ואחרונה בחומת העקרונות שהתפוררה.

ומה הלאה, הישראלי הקטן? כיוון שאין להניח, כי לממשלת ישראל יהיה העוז להתוות את הדרך מבחינה רעיונית ולהקטין את הפער בין נאומי שואה ומעשי יום־יום, יהיה עלינו, כיחידים, לסמוך או על עצמנו או על הגרמנים. והיה כי יגביר הניאוֹ־נאציזם את כוחו בגרמניה, והיה כי תגבר האנטישמיות מעל הממוצע העולמי המקובל ו/או הגרמנים ינקטו קו אנטי־ישראלי מובהק, אנחנו פטורים מהחלטות ומשיקולים. פשוט נאמר: “ידענו, פעם גרמני, תמיד גרמני”, כפי שאומרים עתה: “פעם פולני, תמיד אנטישמי”, אחרי עשרים שנות ציוצים על סוציאליזם וקידמה. אבל אם הגרמנים ימשיכו בדרכי דמוקראטיה וגישה ידידותית, פחות או יותר, לישראל, אז הבעיה היא איך להמשיך ולשנוא את הנאצים בלי לפגוע בגרמנים, והדרך לפּתרונה כבר סלולה למחצה: מבודדים את תקופת הנאצים מן הזמנים שקדמו לה ושבאו אחריה, כאילו היתה אי בודד, שמעולם לא היה קשור ליבשת־האם. ואז אפשר להעריך ולהוקיר את גרמניה של ימי עברו, של גיתה ושילר, באך ובראהמס, הקורנת תרבות ודעת, ולמצוא שפה משותפת עם גרמניה בת ימינו, משׂגשׂגת, מתפתחת, גרמניה של גראס והוֹכהוּט ובאֶל, ולהתייחס אל שתים־עשרה שנות שלטון הנאצים כאל חופשה זמנית מתרבות אנוש.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!