מדינות קטנות נכנסות למפה הבין־לאומית של ספרות הריגול על־פי־רוב רק כנושאות העלילה, כמפגשים של סוכנים ויפהפיות, של קציני בולשת קשוחים ומבריחי־זהב ערמומיים. ערים ההולמות את דרישות התקן למרכזי ריגול חייבות להיות מושחתות, מצויידות בבזארים חשוכים ובמאורות חשיש, במועדוני לילה ובבתי זונות, כמו הונג־קונג וקזבלנקה, טוקיו וטנג’יר, ו/או לשכון במקום אסטרטגי, נייטראלי פחות או יותר, בגבול תחום האינטרסים של שתי מעצמות יריבות, כמו באיסטנבול או בהוואנה, בווינה או בברלין. אך הסוכנים עצמם פועלים בשירות מדינות עשירות ורבות־עצמה, היכולות להעניק להם חינוך של ג’נטלמן ותקציב הוצאות בלתי מוגבל, המאפשר להם לגור בבתי מלון סוג א', לנסוע במכוניות מהירות ולשעשע נערות זוהר, אם המדובר בסוכן אנגלו־סקסי. ואם מדובר בסוכן רוסי – ציוד טכני חדיש ביותר, אמצעי חטיפה משוכללים וממונים חסרי רחמים. מעשי מרגל יווני על אדמת תורכיה או הרפתקאותיו של איש הבולשת ההודית בפאקיסטאן יכולים לשמש, אולי, חומר מתאים לתצרוכת המקומית של ספרות ריגול בתורכית, ביוונית, בטמיל או באורדו מדוברת, אבל כדי שסוכן יגיע לרמה בין־לאומית הוא חייב לפעול למען מעצמה גדולה, או לפחות נגדה, אחרת לא מעניין מי מנצח, הש.ב. של ניקאראגואה או זה של אקוואדור. ואם הישראלים נכנסו לספרות הריגול הבין־לאומית לא עוד כאנשי קשר של איזה סוכן בריטי מהלאום העליון, אלא כשותפים שווי זכויות או כגיבורי העלילה, יש בכך אות הוקרה לשירותי הבטחון הישראליים, שכל פאטריוט ישראלי יכול להתגאות בה. מי יתן, ובמקום ג’יימס בונד של הגויים יקום לנו ג’יימס בונד יהודי משלנו.
טוהר המוסר ואהבת האנושות אינם מעניינים את חסידי הריגול: הם רוצים בממזרים, אמני תחבולה, להם אפשר לסלוח מירמה או שקר, כל זמן שהמניע הבסיסי פחות או יותר נעלה: אהבת מולדת, או אמונה בצדק, או לפחות גאווה מקצועית ואהבת ההרפתקה. לא על הכסף לבדו יחיה הסוכן. וכאן יתרונם הרב של הישראלים, שבזכותו ניתנה להם כניסה למועדון הגדולים: המניע תמיד נעלה, נקמת שש המיליונים או הגנה על המולדת; המעשים נועזים, חטיפת נאצי מעל פני מחצית כדור הארץ או שתילת מרגל בצמרת השלטון הערבי. על אלה יש להוסיף רק אקסוטי ים־תיכוני, אווירה תנ"כית או סודות העבר הטמונים באדמה, מגילות, מנורת בית המקדש או סובנירים אחרים, ורמת מחקר העשויה לעניין מרגלים מדרגה ראשונה.
למרבה הצער שואב העולם את ידיעותיו על פעולות שירותי הבטחון והביון הישראליים רק לעתים רחוקות מפעולות שהצליחו ונודעו ברבים – כמו פרשת אייכמן או הפצצת הבזק של כל שדות התעופה המצריים במלחמת ששת הימים – ולעתים קרובות יותר משליחויות שנכשלו או נתגלו לפני שנסתיימו, כמו פרשת אלי כהן, או פרשת רודפי המדענים הגרמנים בשווייץ. ויש מידה מסויימת של חוסר הגיון בהערכה: אהדת חובבי הריגול אינה נתונה לשירותי הבטחון המקומיים, שבסופו של דבר גילו את הקשר, אלא לאלה שהצליחו, לפחות זמן־מה, להוליך אותם שולל. והדבר נכון לגבי ריכרד זורגה כמו לגבי אולג פנקובסקי ואלי כהן.
תהילת שירותי הבטחון בזירה הבין־לאומית כתהילת שחקניות קולנוע: יש להיאבק עליה ללא ליאות. הנה לכם ה“סיקרט סרוויס” הבריטי, פאר שירותי הבטחון בעולם, נושא להערכה מקצועית, שמצאה ביטוי במאות ספרים וסרטים. כיום דמותו הציבורית – בעקבות “האיש שחזר מן הכפור”, בריחת ג’ורג' בלייק ופרשת פילבי – כדמות דודה זקנה מבולבלת או מועדון ג’נטלמנים רדום. אם האנגלים מתנחמים על בריחת פילבי בכך שהם נכשלו מפני שהאמינו באדם – בשביל מוסד מן הסוג הנ"ל זאת נחמה מפוקפקת מאוד. האנגלים נתנו לפילבי להתחמק, מפני שעד הרגע האחרון לא האמינו החוגים השליטים, כי ג’נטלמן אמיתי, בן למשפחה טובה, בוגר קמברידג', בעל המבטא הנכון ומידת הלבביות הדרושה, מסוגל לבגוד לא רק בארצו, אלא גם בחבריו למועדון החמים והאקסקלוסיבי של השירות החשאי הבריטי.
אם יש מקבילה לפרשת פילבי בארץ, הרי זה סיפורו של ד“ר ישראל בר, אך גם היא חלקית בלבד. אמנם ד”ר בר היה חבר מפא“י, סגן אלוף בצה”ל, איש אמונו של בן־גוריון, אבל הוא לא השתייך מעולם לממסד הישראלי המצומצם. לפעמים אני משתעשעת במחשבה, שגם אצלנו, אילו היה החשד בריגול נופל על בן העליה השניה או השלישית, יליד מינסק, פינסק או צ’ליאבינסק, מוותיקי מפלגת הפועלים ובוניה, איש ההתיישבות העובדת, האוהב חמין ובדיחות באידיש, איש לא היה מאמין. כמו שאמרה כבר בת העליה השניה, בראותה את הבנות של רחוב הירקון: בין החברות שלנו דבר כזה לא יכול לקרות. הרי גם הידיעות הראשונות על יהודים ישראלים, שפעלו בשירות הערבים, נתקבלו בזמנן בזעזוע: מילא רצח, אונס, שוד, מעילה, זיוף, עם ככל העמים, אבל לבגוד במדינה שלנו?
מי שיש כמה אנשי בטחון בין מכריו, וזה קורה בארץ במשפחות הטובות ביותר, יודע כי הם נראים בדיוק ככל אדם אחר, ולא היית נותן בעדם אגורה שחוקה. רובם, כאנשי הבטחון בעולם כולו, הם יושבי משרד, עם שולחן עבודה ודירוג מקצועי, פקידים, חוקרים, מומחים, ואין בחייהם הפרטיים יותר הרפתקאות ורומנטיקה מאשר בחיי מגדל אווזים לפיטום. חיי סוכן, לפי מושגינו, קוראי הבלשים, מתחילים בשליחות אל מחוץ לגבולות המדינה, ברגע שהוא איננו עוד הוא, אלא מישהו אחר בכלל, כאשר הוא מעמיד פנים, חי במסווה, מעורר אמון על מנת לנצל אותו, מאזין לשיחות אחרים, קורא מכתבים לא־שלו, עוקב אחרי מעשי הזולת, ובכלל עושה דברים מעניינים האסורים מטעמי מוסר על שאר בני תמותה, לצערם הרב. הסוכנים הם התגלמות אבירי ימי־הביניים בלבוש עידן הטכניקה, נושאי עלילות הגבורה של הספרות האפית המתמודדים עם הגורל, מתחמקים מסכנות, נאבקים נגד רודפים, קופצים מעל חומות, מתגברים על כל מכשול ומגלים לבסוף את סודו הכמוס של אביה האמיתי של היתומה היפהפיה רוזלי.
על מרבית המקצועות עוברות במשך הדורות תנודות במעמד, הם עולים ויורדים בסולם היוקרה. היו זמנים, ששחקני תיאטרון לא נקברו ליד אנשים הגונים והיו זמנים שפקידים נחשבו לאינטליגנציה, והיו זמנים שסוכן היה מרגל ואפילו לא מרגל אלא סתם שפּיוֹן, משרת של הצאר או של עריץ מלכותי אחר, רק דרגה אחת מעל מלשין המשטרה הבזוי. אמנם נכון, שהתנ"ך ראה בריגול פעולה צבאית הכרחית, בעיקר כאשר היא באה בשם השם, ולא הסתבך בשום הערכות מוסריות. נראה שכבר אז הבינו את כוח־המשיכה של ספרי מתח וריגול, ויש בסיפורה של רחב הזונה כל הנתונים לסרט מתח ממדרגה ראשונה, עם ג’ינה לולובריג’ידה בתפקיד הראשי. אך באירופה של המאות הקודמות ירד המקצוע פלאים. שעתו הגדולה של איש הבטחון חזרה עם בוא עידן הטכניקה, כאשר גבר קצב המלחמות, הנשק נעשה מתוחכם יותר, הסכנות שבתבוסה גדלו, ניהול מלחמה דרש ידע טכני עצום והיה הכרח להעביר את פעולות הריגול מידי חובבנים מסוגה של מאטה הארי לידי אנשי מקצוע ממש.
גם בארץ־ישראל עברו על היחס לסוכנים תנודות רבות: המרגלים המודרניים הראשונים היו אנשי ניל“י, והם היו מנודים בעיני מרבית הישוב. עוד בשנת 1932, כאשר פירסם דוד תדהר את סידרת עשרים ושמונה הבלשים שלו, עיקם הישוב את חוטמו (וקנה עשרת אלפים עותקים לשבוע), וחלוץ הבלשים נאלץ לפרסם אפולוגטיקה ארוכה, והסתמך בין השאר על חטאי אחרים: “גם ב’מוסף לילדים' של ‘דבר’ לל”ג בעומר נדפס סיפור בשם ‘נקמת הפילים’ בלוויית שתי תמונות של פילים ונמר טורף ועוד כהנה וכהנה”. מבין קוראי ‘פצצות בהר הכרמל’ ו’בצפרני מפלצת אדם' קמו לנו מומחים במלחמה נגד האויב בימי המנדט, ובעיקר אחרי קום המדינה, קבע מחברם לאחר זמן.
רק עם הגברת המאבק נגד הבריטים, עם ארגון ההגנה, החזקת נשק ותנועות המעפילים גברה ההכרה בחשיבות שירותי הבטחון, כל זמן שהם פועלים נגד האויב, הבריטי, הערבי או הגרמני. אך כאשר הוברר, אחרי קום המדינה, כי הש.ב. מסוגל לפעול גם נגד היהודים היושבים בציון, להאזין לשיחותיהם, לעקוב אחרי מעשיהם, להביא אותם לדין, היתה זאת הפתעה לא נעימה ללב הציוני התמים. נולד דיוקנו של “מנגנון החושך” השחור משחור, ורק תפיסת אייכמן הביאה לשירותי הבטחון את האהדה הנכספת של הישוב ואת היוקרה המיוחלת של העולם.
בעיני העולם מופיע הסוכן הישראלי בשתי דמויות: בדמות הנוקם, פליט מחנות הריכוז בעצמו או לפחות איש ששכל בשואה את משפחתו, חיוור, בעל עיניים יוקדות, פוריטני, קנאי – בספרו של מוריס וסט “מגדל בבל” הוא אף נושא על לבו, תפור בכיס מעילו, מגן־דוד עשוי מתכת, ועליו חרוטים שמות מחנות הריכוז עם מספר הקרבנות שנספו בהם, ובציוד בסיסי זה הוא נוסע לסוריה, כדי למצוא שם – כפי שאפשר היה לצפות – את מותו תוך מלמול “אדוני אלהינו”. הדמות השניה היא של הצבר החסון, הנוקשה, הנועז, שאינו בוחל בשום אמצעים, לא אינטלקט גדול, אבל דבק במטרתו.
אני מניחה, כי איסר הראל, שבנה את שירותי הבטחון שלו במשמעת של כת, לא שבע נחת מדמותו של הסוכן הישראלי המקובל המארגן אורגיות נוסח “הבלט הוורוד” (ב“איש שלנו בדמשק”) או מנצל קסמי גופה של נערה ישראלית כשרה, כדי לחשוף סוד של סוכן נגדי (ב“לוויה בברלין”). אומרים שאחד מכללי הברזל של שירותי הבטחון הישראליים הוא לא להשיג סודות דרך המיטה, אלא אם כן הסוכן רווק מאושר או אם מדובר בשירותי מארחת מקצועית. אם נביא בחשבון שסמנתה, נערת שירות הבטחון הישראלית ב“לוויה בברלין”, צריכה להקריב את עצמה בחיקו של מייקל קיין, קשה לקבוע מי המפסיד בנדון זה.
את מרבית ספרי הריגול שעלילתם בישראל, או שהישראלים משחקים בהם תפקיד מרכזי, המציאות אינה מחייבת. אם סופרת דגולה כמו מיוריאל ספארק מגישה לקורא ב“שער מנדלבאום” סטודנטים פאקיסטאנים, הלומדים באוניברסיטה העברית של ירושלים ומתגוררים בעכו, מה יעשו סופרי הרקק? ריח פריחת התפוזים ממלא את האוויר באוקטובר, איש הבטחון בעל השם העברי הטהור אדם רונן קורא לבתו הפעוטה גולדה, שלא לדבר על הנטיה הבולטת של כל אנשי הביון הישראליים להרהר בקול בבעיות ציונות, גורל העם היהודי, השואה ומשמעות התנ"ך כשהשכלת הקורא דורשת זאת. אני מתארת לעצמי שכך בדיוק התנהלה השיחה בין ראש המודיעין ובין אחד מעוזריו אחרי הפגזת קיבוץ: “איבדנו שישה מיליון מתים בשואה, סרן. ישראל בנויה על אפר. זכור זאת!”
אנשי הש.ב. והמודיעין הצבאי המסתובבים על־פני כדור הארץ נקראים בדרך כלל יצחק, משה או יעקב, שם־המשפחה־אינו־חשוב, אלא אם המדובר בראשי השירות, להם מעניקים רק שמות משפחה כברזילי או כברץ, ומידה גדושה של נוקשות. אני מתארת לעצמי, שלאנשי בטחון מתחשק לפעמים להעמיד דברים על דיוקם וליצור דמות איש בטחון על פי טעמם: יעיל, עובדתי, ממושמע, אינטליגנטי, מסור למטרה, בעל אורך־רוח וכך הלאה ברשימת התכונות הנעלות, אבל הדבר לא ניתן להם, כי פועלים עליהם כללי התנהגות כמו על ילדים בעלי חינוך אנגלי: לא לשמוע אותם ולא להרגיש בהם. זה הניגוד המעציב בקריירה של איש בטחון: הוא טוב כל זמן שאיש, חוץ מן הממונים עליו, אינו יודע על קיומו. ברגע שסוכן נהפך לפירמה בעולם, הוא גמר את הקאריירה בשליחות.
הדבר הטוב ביותר הוא לתת לפוֹלקלוֹר לצמוח, כי ריאליזם בספרי־מתח איננו סחורה. וייתכן מאוד כי טוב שהסוכנים על הנייר אינם דומים ליצורים חיים, והשפה שבפיהם היא על טהרת האגדות מארץ הבלשים. כאשר אתה קרוב מדי אל הסוכן, מכיר את משפחתו, מזדהה עם גורלו, אינך יכול ליהנות מספר ריגול. מי שכואב את מות הסוכן, אינו יכול ליהנות ממעשיו. זאת אנחנו יודעים מפרשת אלי כהן ונידוני משפט קאהיר. ברגע שנוכחים לדעת, שהסוכן הוא כמו כל אחד מאתנו, אולי מוכשר יותר, אבל לא מחונן בשום כוחות על־טבעיים ועלול למות מוות מדכא, חשים אחריות לגביו. ריגול דורש ריחוק של זמן, של מקום, של רגשות כדי שיהיה לסיפור מתח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.