בהתלהבות נעורים ראשונה על נצחון מלחמת ששת הימים האמנו, כי אכן עידן חדש בא על המדינה בכללה ועל כל אחד מאתנו בפרט: פיזרנו הצהרות אוֹפּטימיות על השלום הקרב, על העליה ההמונית העתידה לבוא מן המערב, על השינוי המהותי העמוק שיחול בדרכי המדינה והנה עברה שנה, ואף כי היתה זאת שנה קצרה מאוד, התבגרנו בה והוספנו דעת ונסיון חיים של אורך ימים, והכל נותר, כמעט, כפי שהיה: הלוחמה נמשכת, העולים לא באו, הזקנים נשארו.
השלום נראה רחוק ומטושטש למדי, ויותר משמצפים לוֹ יראים מפניו, כי הפנים אולי פני שלום, אבל הידיים ידי מלחמה. באותו יוני רחוק חשבנו לתומנו, כי המלחמה תפעל כזרם חשמלי: תדליק בארצות ערב את המאור הגדול, ממשלות מחרחרות מלחמה יפּלו כבובות־נייר והמוני העם יבקשו לבנות יחד עמנו עתיד טוב יותר לאיזור כולו. והנה, כל שליטי ערב על תילם ויחד עם נתיניהם ממשיכים בפזמון הישן של אלח’רב, צבאותיהם מצויידים בנשק חדיש יותר משהיו אי־פעם, ולאט לאט נכנס צירוף המלים “סיבוב רביעי” לשפת היום־יום שלנו בלי שהלב נצבט לצלילו כל פעם מחדש. התקוות אינן נעות עוד בין שלום ומלחמה, אלא בין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לנו ובין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לערבים. שלום־אמת־לאורך־זמן נהפך להפסקת לוחמה לשנים מספר. ושוב אומרים לנו: המלחמה הבאה תהיה קשה ואכזרית מן הקודמות, ואנחנו יודעים כי זאת האמת, ובכל זאת מסרבים לכלול אותה בתכנית החיים: עשרים, חמש־עשרה, עשר, שמונה שנים, כמה שיינתנו לנו עד המלחמה הבאה, ניקח אותן במתנה. כל אהדתנו לסוריה, הנוקשה מבין האויבים, על שהיא משחקת בקלפים גלויים ומשחררת אותנו מן הפחד, שמא נמסור גבולות בטוחים תמורת קבלה חתומה בידי שני ערבים עם בול מועצת הבטחון. אנחנו איננו מפחדים מאיבה, רק מפני ידידות בנוסח הלבנט.
במשך השנה הזאת לא היה רגע של רגיעה – “אילת”, “דקר”, פתח, כראמה, מוקשים בשבילי עפר, הפגזות על עמק בית־שאן, התנכלויות, חבלות, נסיונות חדירה – לכל אורך השנה מוטלים המתים, וכיום כבר איננו מופתעים, רק תמהים איך יכולנו, אי־פעם בקיץ הרחוק, להאמין שיהיה אחרת.
בעתונים מופיעות מסגרות שחורות במלאת שנה לנפילת יקירינו ופנים צעירות מביטות עלינו ללא טענות. ידידים עורכים תערוכות ומוציאים קובצי זכרון. משפחות מייסדות פרסים ונוטעות חורשת על שמם, והם בכל זאת מתרחקים בצעדים איטיים. האמהות עדיין לובשות שחורים, האלמנות עדיין מחכות לצעדים מוּכרים במדרגות, אבל במקום הכאב הבולע הכל באו בעיות היום־יום: משכנתא שלא נפדתה, פטור ממסים, הקלות בעיריה, תעודת פטירה, התראות מבנקים, חיפושי עבודה, מענקי לימוד והריקנות הגדולה של הערב. למרבה הפלא, החיים לא נעצרו. הזרם נמשך מעל לאבנים החלקות שנפלו לתוכו, ובצמרת הערבה הבוכיה על החוף מרעישים הזרזירים.
פעם, לפני שנים־עשר חדשים ארוכים, חשבנו כי סיוד דירה, מכונית מקולקלת, העלאת מחירים, אי־סדר באמבטיה ומקרר שבור לא יוכלו עוד לעולם להוציא אותנו משלוותנו הנפשית, כי מעתה ועד עולם נהיה מוגנים מהתרגשויות סרק, ונשקיף על החיים למטה כאיש שידע מלחמה. והנה, שוב מתעצבנים על קטנות, ושוב מתרגזים על שטויות, ושוב רבים על דברים של מה בכך, ושוב עושים חשבונות ארוכים על קניות ותשלומים. שוב יש לחפצים שליטה עלינו. ואנחנו מתנחמים על העובדה המתמיהה, המעציבה, שנשארנו כפי שהיינו לפני יוני 1967, נוּדניקים או קטנוניים, קמצנים או זללנים, קנטרנים או רודפי כבוד, כי אולי בכך כוחה של המדינה: שהחיים נמשכים כסדרם, מלחמה באה ומלחמה חולפת, פדאיון הולך ופתח בא, או"ם מגנה ועולם מביע צער.
מיד עם תום המלחמה ידענו, שלא נוכל להיות אהובים על הגויים כמנצחים כפי שהיינו אהובים כמועמדים להשמדה. אבל כאשר יוצאים לחוץ־לארץ וחשים מקרוב בחוסר אהדה או בחוסר הבנה, שומעים ביקורת, האשמות ודברי קיטרוג מאנשים שדעתם שקולה ולבם ליברלי – חשים את הבדידות יותר מבימים, שיושבים בארץ מאחורי קיר המגן של הרגשת ההשתייכות ושומעים רק הדים רחוקים של הפגנות, השמצות או החלטות גינוי. וגם אם מנתחים את סיבת אבדן האהדה בהגיון קר, ומביאים בחשבון אלפיים שנה של עם מנוצח שמלחמה לא נאה לו, ומוסיפים לכך שהגענו לזירת האומות בדיוק ברגע שנסגר אשנב מחלקת הכיבושים, בכל זאת קשה להשלים עם הדבר. הרי אנחנו כובשים נאורים יותר מן האנגלים, שומרים על המקומות הקדושים נאמנים יותר מן הערבים, המשטר שלנו דמוקרטי משל הצרפתים, הסוציאליזם שלנו אמיתי משל הרוסים, ובכל זאת מגנים אותנו על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל.
מול האצבע המאיימת של העולם חשים מצד אחד את הבדידות המוחלטת של ילד שנענש שלא בצדק ובמחבואו מאחורי הארון דן את כל העולם לחובה, ומצד שני מתהלכים בהרגשה שהכל היה יכול להיות אחרת, אילו רק ידענו להסביר את עצמנו, את מניעינו ואת נימוקינו. אם ההסברה היא באמת החזית השניה, מוכרחים להתייחס אליה כאל מבצע צבאי ומקביל לגיוס מילואים, לגייס להסברה מדענים וחוקרים, פילוסופים וסופרים, קיבוצניקים וסטודנטים, ספורטאים ואמנים, כדי שאיש איש יילחם בשטח שלו. הרי לטענות המסבירים המקצועיים והדוברים הרשמיים למיניהם אין בעולם התקשורת שום משקל: זה לחמם, ועל זה הם מקבלים משכורת, כדי שיכתבו מכתבי תשובה רשמיים למערכות העתונים. מול תותחי הרוח של העולם הגדול אין יורים באפונים של דוברים. אולי שום הסברה לא תשנה את העובדה שניצחנו וכבשנו, ושאיננו מוכנים להחזיר לפי פקודה, אבל לנסות חייבים.
אהבה אינה עומדת במקום אחד, יש להילחם עליה תמיד מחדש, כמו שלמד כל אחד בחייו הפרטיים, וביחסי האומות זה אינו שונה. לא רק על כבוד יש לעבוד, על האהדה לא פחות. היה נדמה, כאילו הולנד וארצות סקנדינאוויה שלנו הן לנצח, והנה – גם שם הפגנות נגדנו, גם הן מבקשות את חלוקת ירושלים. היחס של הדור הצעיר אל ישראל קשור תמיד ביחסו אל השולטים במדינתו: האבות אהדו את ישראל, הבנים מפקפקים בתבונתם, הזקנים הכריזו על איבתם לישראל, הצעירים רוצים בחידוש יחסים.
ככל שחשים בבדידות חשים גם בקשר: בעולם לא קורה דבר שאין לו השלכות גם לגבינו: מרצח קנדי עד מרד הסטודנטים בצרפת, מחילופי הממשלה בקנדה עד מאבקו של דובצ’ק בצ’כוסלובקיה, ממלחמת הכורדים ועד הטלת סנקציות על רודזיה. כל כמה שהיית רוצה לחיות בחלקה הקטנה שלך, פרוֹבינציאלי לאומי מפגר, אין נותנים לך, כי כל העולם בסירה אחת ובכל סערה מקיאים הכל.
אם האמנו אי־פעם כי האמת מתגלה תמיד במרוצת ההיסטוריה, עכשיו תוקפים אותנו החששות: ומה אם הגירסאות הערביות־רוסיות־פאקיסטאניות־צרפתיות־וכל־השאר על אכזריות, תוקפנות, פּוֹגרוֹמים, נאציזם ודיכוי יכּו שורש? מה אם האמת תיטשטש ותישכח וכאשר ינסה אי־פעם חוקר בעל אמביציות לגלות אותה מחדש, לא תתקבל עוד? והרי אנחנו שהבטחנו לעצמנו תכופות לא לשכוח את אימת ההססנות של חודש מאי, את התגרנות המפלגתית מול סכנת החיים, גם אנחנו בולעים יום־יום את מנת ההיסטוריה המתוקנת כחומר הדברה, שרק במרוצת השנים יתן את אותותיו. הלא מול כל האמונות שאבדו האחת נאחזת בנו עדיין בעקשנות: כי חשוב שהאמת תישמר.
כל כך הרבה דברים נעשו במשך השנה מובנים מאליהם: שאפשר לטלפן לעיר העתיקה ולשאול אם יש חדר פנוי במלון אינטרקונטיננטל, שלירושלים נוסעים דרך כביש לטרון, שגדות כבר איננו קיבוץ ספר, שאחרי כפר־סבא כבר לא סוף המדינה, שאוכלים חומוס בשכם ואומרים: בכל הגדה לא יודעים לבשל, שיש לים כנרת שתי גדות שלמות, ש“אגד” נוסע לבית־לחם, שרמאללה היא תחנת רדיו ישראלית, שאפשר לקנות סיגריות “דובק” באל־עריש ולשלם בלירה ישראלית, שים המלח לא נגמר ליד עין־גדי. כבר אין מטיילים ברמה, בגדה ובסיני כסהרורים, סתם כדי לדרוך ולחוש ולנשום, אלא לשם מטרה מוגדרת: לראות את עתיקות סבסטיה או להתרחץ באי האלמוגים, לקנות רקמה בבית־לחם או לבקר מתנחלים בגולן. כבר אין שואלים את תושבי הגדה, כבראשית ירח־הדבש: מה אתם חושבים עלינו? נכון שאנחנו לא נוראים כפי שסיפרו לכם? ההפתעה של הישראלי כבן־אדם כבר נשכחה, האימה נעלמה. עתה כבר מותר לשנוא אותו ולהתרגל, רק שלא ברור למה. לספח לא טוב, בגלל העולם, ולהחזיר לא טוב, בגלל הבטחון, מדינה פלשתינאית לא רצויה, בגלל ערביי ישראל, ומדינה דו־לאומית לא רצויה, בגלל התודעה היהודית, לקלוט את הפליטים אסור מבחינה דמוֹגראפית, ולהשאיר אותם במחנות אסור מבחינה אנושית.
הלשון מבטאה את חוסר הוודאות: כיוון שלא אהבנו לומר שטחים כבושים, אף כי זאת האמת, ולא היינו די צבועים כדי לומר שטחים משוחררים, ולא התחשק לנו לומר שטחים מוחזקים, כי יש בביטוי זמניות יתרה, העדפנו את השמות הגיאוגרפיים – יהודה, שומרון, גולן, רצועה, סיני – שאינם טומנים בתוכם שום סכנת החלטה, עד שבא הביטוי הכולל הבלתי מחייב השטחים והציל את המצב.
בינתיים תרמנו את חלקנו להתקרבות בין ערבים ויהודים: קנינו אצלם את כל המטריות הסיניות והבדים האנגליים והצלחות היפאניות והשטיחים הפרסיים שהיו להם במלאי, והשארנו אצלם שבעים מיליון לירות ישראליות, שיידעו להעריך אותנו. וכיוון שאין עוד מציאוֹת העברנו את פעולתנו לשטח אחר והתחלנו ללמוד ערבית מפי כאמל וזוזו ב“קול ישראל” ויודעים כבר להזמין צלטה וח’ובז וזיבדה במסעדה. רוח מין הון, יא ולד.
שום מהפכה לא התחוללה, אוכלוסיית תל־אביב לא התישבה בנגב, רופאים לא יצאו לספר, עסקנים לא ויתרו על כסאות, וקבלנים לא על כספּם. בודדים אלו לרמה, בודדים התיישבו בירושלים המזרחית, בודדים הלכו לגוש עציון, וכל השאר כמנהגו נוהג. אולי אסור לגלות זאת לשר האוצר, אבל בתוך תוכנו אנו שמחים על שנדרש מאתנו לפחות מלווה בטחון חדש, כי הוא משתיק את נקיפות המצפון הזמניות על שנשארנו מה שהיינו ובמקום שהיינו, אחרי שהרוח הגדולה שככה. פקידים ממשיכים לשתות תה ושומרי דת ממשיכים להילחם בניתוחי מתים. המורים ממשיכים להתנגד לרפורמה בחינוך ובקופת־חולים ממשיכים לחלק פתקים, שליחים ממשיכים לשוטט על פני כדור הארץ והעולים ממשיכים לא לבוא.
שום נס לא קרה לנו מאז יוני אשתקד – גם אלוהים אינו אוהב אינפלציה – ויהודי המערב לא התחילו לזרום בהמוניהם, לא במיליונים ולא ברבבות, שדובר עליהם בסחרחורת הנצחון. אנחנו פשוט חלמנו על הזכייה הגדולה, מיליון בבת־אחת, אבל במציאות יש לאסוף עולה עולה, עשרה לעשרה, מאה למאה, אלף לאלף, עשרים אלף לשנה כי במפעל הפיס זוכים רק פעם אחת בדור. אמרנו: אותם היהודים שעולמם חשך עליהם כשאיימה סכנת מוות על מדינת ישראל לא יראו עוד טעם לחיות בין הגויים, ושלחנו אליהם מפקדי צה"ל להגביר את המגבית; הצהרנו: הדרך ליציאת אמריקה פתוחה, והובלנו את המעטים שבאו לסבך של ביורוקרטיה. אבל היו כבר הרבה ישיבות במוסדות הנוגעים בדבר, ועוד יהיו רבות, על חלוקת תפקידים וחלוקת כסאות וחלוקת משרות וחלוקת תקציבים. תבוא מחר, חבר עולה, היום כולם בישיבה.
עדיין קשה להתרגל לתואר: שגריר ישראל בארצות־הברית יצחק רבין, עדיין נשאר בקולה של שולי נתן הד היום ששוחררה בו העיר העתיקה וכל האומה בכתה, עדיין בולעים כל סיפור קרב וכל יומן של לוחם, עדיין אנחנו קונים את הספרים הרבים על המלחמה ולא מדקדקים בדרישות לגבי רמה ולשון. אסירי תודה על שניתן לנו אישור מחודש לכך, כי הדברים אמנם התרחשו ואנחנו היינו עדים להם. ואם לא עדי־ראייה, לפחות שותפים לרגשות. בכל מדף ספרים התווספה שורה ארוכה של אלבומי נצחון, וכל אחד היה בגדר אחרון, עד שמקץ השנה בא אלבום צה"ל שיגמור את כל האלבומים, וקנינו את כולם כמעט, תחילה כאילו מתוך שכרון ואחר־כך מתוך רצון לראות ולחוש שנית, ואחר־כך על מנת לשמור למזכרת למען הילדים, ותמיד מתוך הרגשה שהזמן בורח מאתנו, וכאן, בתוך הכריכות, נתפוס לפחות את שולי בגדו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.