רקע
רות בונדי
מסובך להיות יהודי

אם במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל לא נמצאה הגדרה ממלכתית מסכמת לשאלה, מיהו יהודי, הרי זה בראש ובראשונה מפני שרוב העם היושב בציון אינו שש ללבן בעיות של עקרון, כל זמן שאפשר להסתדר, איכשהו, במצב הקיים בלי להסתבך בוויכוחים ציבוריים. אולי מפני שהמאבק היום־יומי על עצם הקיום באמת אינו משאיר כוחות לשאלות של עקרון, ואולי, מה שייתכן יותר, מפני שחלק גדול מן הישראלים שעלו ארצה מאז שנות השלושים עשו זאת בעיקר כדי להיפטר מהרהורים מטרידים על יהדותם, שהיו מנת חלקם בגולה. הרי אחד היתרונות של הישיבה בארץ־ישראל היה תמיד בהנחה, כי לפחות כאן אדם אינו חייב להגדיר את יהדותו: יושבים בארץ האבות, חוגגים את חגי ישראל, מדברים עברית, מגדלים ילדים כאן, משרתים בצבא הגנה לישראל – מה עוד יכול יהודי לעשות למען יהדותו? והנה, אחרי שנים מתברר, כי אפשר לעשות כל זאת ואף יותר, ולא להיות יהודי כלל, כי בעיית הזהות היהודית דבקה בנו, גם אם הדרכון הכחול עם אותיות הזהב העבריות מונח שנים בארון.

“נעשה ונשמע” נראה כדרך פעולה נמהרת מאוד, אבל מסתבר, שבשביל העם היהודי זאת פילוסופיית חיים, ההולמת את אָפיו, מרבית המאורעות הגדולים בחיי המדינה, מהקמתה עד נצחון מלחמת ששת הימים, מחוק־השבוּת עד לקליטת העליה ההמונית, לא היו מתרחשים לולא נעשו תחילה ורק אחר־כך נשקלו משמעותם ותוצאותיהם. אילו לובנו תחילה עד תומן כל הבעיות העלולות להתעורר סביב הקמתה של מדינת־יהודים עצמאית, אילו נשקל מראש כל מכלול השאלות שיתעוררו עם כיבוש הגדה וסיני, אילו היה על חכמי ישראל לקבוע קודם כל את ההרכב הרצוי של אוכלוסיית ישראל, לא היה די בעשרים שנים כדי לסיים את הוויכוח הראשוני, שלא לדבר על מעשים. וכך קרה, שלשאלה היהודית “מיהו יהודי” (הגויים אינם צריכים לשאול, הם יודעים) קיימת רק התשובה היהודית המסורתית: “נו, אדרבא, מיהו יהודי?” או ליתר דיוק: “אז באמת, מיהו יהודי ישראלי?”

לולא הערבים, היתה אולי שאלה כה יסודית כ“מיהו יהודי” מספקת תחמושת למלחמות יהודים מרוֹת וממושכות, אך כיוון שזמן הרגיעה בין מערכה למערכה, בין התנגשות להתנגשות קצר יחסית, צפה הבעיה רק אחת לכמה שנים, מכה גלים, מעלה קצף ושוקעת בתהום הדחייה לימים שלווים יותר. דרושים אומץ רב ועקשנות רבה עוד יותר, כדי לנסות למצוא תשובה לשאלה מיהו יהודי בעזרת העם כולו, בארץ ובחוץ־לארץ, כמו שניסה בן־גוריון בשנות החמישים – ונכשל. קברניטי המדינה כיום זהירים יותר, וגם אם אי־אפשר להשתיק את בית־הדין הגבוה לצדק, לפני שפסק את דינו בשאלת רישום הלאום, אפשר לפחות לעשות את הדבר הקרוב ביותר: פשוט להתעלם מהחלטתו, כאשר נובע ממנה שינוי הסטאטוס־קוו בנוהגים מנהליים. אם כך ואם כך, התוצאה תמיד זהה: בימים טרופים אלה, כאשר העם נאבק על קיומו, לא זאת השעה לסכן את אחדות העם.

רק מתוך ידענות מופלאה או קלות־דעת נוראה יעז אדם בישראל לנער בפומבי את דעותיו בקושיה מסובכת כמו “מיהו יהודי”. וכיוון שאין בכוחי להסתמך על המניע הראשון, יש להניח כי חסרות לי צרות בחיים. המפליא הוא שפעם, בימי הגולה הרחוקים, נראתה השאלה מיהו יהודי, מיותרת לגמרי. יהודי ידע שהוא יהודי. ואולי הטעות היא בעצם ניסוח השאלה: הבעיה בישראל בעצם איננה כל כך מיהו יהודי, אלא מיהו לא כל כך יהודי.

כיוון שאצל מרבית תושבי המדינה (היהודים) דת, לאום, מורשת, הרגשה, אופי, הכל יהודיים, נראית להם בעיית מירשם התושבים שולית. לאום, עם, לאומיות, מה חשוב, אפילו יידרשו לכתוב עשרים פעם יהודי־יהודי־יהודי. אין בכל כלום. הרי בסך־הכל טוב לחוש, כי להיות יהודי זה הדבר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. מי שהוא “גויימריין” לכל אורך הדורות, ממלא את טפסי מרשם האוכלוסין ואת שאר השאלונים הנוגעים ליהדותו ללא היסוס –

דת: יהודית

לאום: יהודי

אף: יהודי

עיניים: יהודיות

וכל הרהור אידיאולוגי סביב השאלה אם היהדות אצלו דת או לאום או שותפות־גורל או דרך־חיים, או הרגל או מחלה, הוא דוחה לאותם הימים הרחוקים, כאשר

יתפנה מעיסוקים לקיום הגוף לדברים שבנפש, ששעתם אינה מגיעה, על פי רוב, אלא חמש דקות לפני סגירת שערי החיים. ואז, כמובן, רואים כבר אצבע מאיימת מעבר לעננים.

למזלנו, יהדות היא עניין של לידה, לא של הצהרת אמונה. חלק לא־מבוטל של הציבור החילוני, אילו היה עליו להצהיר על אמונתו בעקרונות הדת היהודית, לא היה מסוגל לעשות זאת, ראשית מפני שהם אינם נהירים לו, ושנית מפני שאלוהי היהודים אינו מהווה אצלו פוּנקציה, אלא במקרים של סכנת חיים, וגם אז כשאיש אינו שומע.

חסרי אמונה מתוך היסח־הדעת (רק מעטים מן הציבור החילוני הם אתאיסטים לפי פּרוֹגרמה) מקבלים את הסמלים החיצוניים של הדת היהודית – ברית־מילה או בר־מצווה, חופה תחת כיפת השמים או אמירת קדיש מעל הקבר – כמוסכמות החברה שאין טעם להתקומם נגדן, ובמיוחד אם אפשר למצוא להן ביסוס הגיוני או היגייני, כבר־מצווה או ברית־מילה. כאשר מתחקים אחרי מקור ברית־המילה, מגיעים בסופו של דבר אל טקסי פריון ופולחנים קדומים, ברבריים למדי, שמקורם אי־שם בדמדומי ההיסטוריה האנושית, שוודאי אינם הולמים את עולמו של האדם המודרני. אולם כיוון שהניתוח הקטן מתאים לדרישות הרפואה המודרנית, ואף גויים אנגלו־סקסיים, שחובת הדת אינה חלה עליהם, דוגלים בביצועוֹ, הרי גם האפיקורוס הגדול לא יהסס להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו (בעזרתו של רופא מדופּלם), גם אם לפי ההלכה היהודית בן לאם יהודיה הוא יהודי, אף אם לא נימול. נראה שיש הבדל בין ההתנגדות התיאורטית, לכפיית הדת לבין ההחלטה המעשית, להטיל על ילד את עול עקרונות הוריו לימים ארוכים.

היו זמנים שבהם הנחנו, כי בארץ נחדל להיות יהודים ונהיה ישראלים, אולם הנחה זו, שבאה בעקבות הלכי רוח שלה ציונות הסוציאליסטית מראשית המאה, נבעה מחוסר הערכה נכונה של כוח המורשה. ככל שיושבים זמן רב יותר במדינת ישראל מתברר, כי אי־אפשר להפריד בין השניים, אפילו היית רוצה בכך, כי רק מתוך היהדות בא הכוח להיות ישראלי.

גם מי שמרגיש את עצמו יהודי לא לפי הדת, אלא לפי שותפות־הגורל, לפי הלאום בלבד, יהסס להוציא מכך את המסקנה ההגיונית: אם אפשר להיות יהודי לפי הלאום (ויש ארצות בהן ניתן הדבר: במפקד האוכלוסיה הצ’כוסלובקית לפני כיבוש הנאצים יכלו היהודים להכריז על יהדותם כעל דת, או כעל לאום, או כעל שניהם גם יחד) הרי אפשר תיאורטית להיות בן הלאום היהודי ובן הדת הבודהיסטית או הפרוטסטאנטית. אך מיד מתקוממות כל שלושת אלפי שנות ההיסטוריה היהודית נגד מחשבה כזאת: מי שמשתחווה לפסילים, מי שנושא צלב, אינו יכול להיות יהודי. על כן קיבל רוב האוכלוסיה הישראלית באנחת־הקלה, את פסק־הדין של בית־הדין העליון בעניין האח דניאל רופאייזן, יהודי מוּמר שביקש לעלות לישראל לפי חוק השבות (החל על יהודים בלבד): אתה יכול להיות יהודי אפּיקורוס, ויהודי לא מאמין, ויהודי מתבולל, ויהודי שונא כפייה דתית, ואפילו יהודי שונא יהודים: אבל לכרוע ברך בפני צלבו של ישו, את זה גם הלאום לא יסבול.

זמן רב אחרי שהשתחרר יהודי חילוני מעול כל המצוות, לא שומר שבת ולא אוכל כשר, מתחתן בנישואים אזרחיים (מדובר במדינות שמותר בהן ליהודים להילחם למען הפרדה מוחלטת בין דת למדינה) ומעדיף שריפת מתים, נשארים בו הדי איסורים קדומים, שהם מעבר לכל הגיון, אם רתיעה מאכילת בשר חזיר (היהודים הסיניים של קהילת קייפנג־פו, לפני שהתבוללו לחלוטין בסביבתם, נבדלו משאר האוכלוסיה רק בהימנעותם מאכילת חזיר) או מכריעת ברך, אם סלידה מסטייק נא שחשים בו את טעם הדם, או מצדפות חיות. נראה שהקיבה היא החלק השמרני ביותר בכל הגוף. לא לחינם טענו יהודי פראג נגד המבקשים להתנצר: אפשר לוותר על כל עקרונות הדת היהודית, אבל לוותר על עינוגי המטבח היהודי, לזה כבר דרושים כוחות של גוי.

אבל הצירוף של אתאיסט בן לאום יהודי, כפי שביקש אותו רב־סרן בנימין שליט לו ולבני משפחתו בסיבוב מיהו־יהודי האחרון, נראה אפשרי בהחלט למי שגדל בסביבה מתבוללת ועודף ידיעות בהלכה אינו מעיק עליו, כיוון ששותפות הגורל נראית לו קובעת יותר מעקרונות האמונה. הרי כל ישותנו מתקוממת נגד ההנחה, כי שונאי היהודים הגדולים, אם יש להם אם יהודיה, אחינו הם, אבל בנים שגדלו בארץ וסיכנו את חייהם למענה אינם יהודים גם אם רצונם בכך, כיוון שנולדו לאם לא יהודיה. מעולם לא תיארנו לעצמנו, בימי הדמדומים שירדו על אירופה בשנות הארבעים, שהיהדות היא מועדון אקסקלוסיבי עד כדי כך.

מי שעבר את מבחני היהדות של שלטון הנאצים ואינו נמנה עם שומרי מסורת, עשוי להגיב על יחס החוגים הדתיים במדינה – והם קובעים כיום בשאלה הזאת לגבי אנשים המבקשים להיות בני הלאום היהודי בלי למלא אחרי כל דרישות הדת – בשתי דרכים: או שנסיון העבר הגביר בו את ההסתייגות לגבי כל מי שההיסטוריה היהודית אינה טבועה בעצמותיו, או שיאמר לעצמו: לעזאזל, אם מישהו, אחרי כל התלאות וכל הצרות שבאו ועלולות לבוא על ראש העם היהודי, רוצה להיות אחד מאתנו, שיניחו לו. האם גם אנחנו נפשפש בסבתות ובאמהות?

יש סבורים, כי הכל עניין של שינוי מונחים. אילו היינו מדקדקים בלשוננו ובמחשבותינו, לא היה מקום לפירושים. אילו במקום לאום יהודי היו אומרים לאום עברי, או אילו במקום לאום היינו שואלים על לאומיות, ואולי במקום לאומיות יהודית היתה באה לאומיות ישראלית, היינו מוצאים דרך להתגבר על המכשול הפורמאלי של מרשם התושבים, ועל־ידי כך מונעים צרות ומועקה מאלפי יהודים על־פי בחירתם. אבל גם זה לא ישחרר אותנו מן ההכרח של הערכה מחודשת של מהוּת היהדות, ולא על־פי חוקי הדת. הרי לא בזכות הדת עלו רוב תושבי המדינה ארצה ולא הודות לדת חיים בה כיום, אלא הודות לאמונה.

רק כאן בארץ לומדים גם אפיקורסים להודות לאלוהים, על שנולדו כיהודים: מי שראה פעם מה זה להתגייר בארץ, כמה ישיבות של בתי־דין רבניים, כמה שאלות, כמה חקירות, כמה מבחנים, כמה שיעורים, כמה מכשולים, כמה דרישות פורמאליות על המועמד ליהדות לעבור, כמה עדים וכמה חוות־דעת עליו להביא, כמה פעמים הוא חייב לבלוע דחיות של לך־ושוב, אין לו עוד שום חשק לחפש את חיק היהדות. רק מזל שהוא כבר בתוכו. בכל פעם שאני נתקלת במועמד חדש, המוכן לעבור כל מירוץ־מכשולים העלול להימשך שנתיים, שלוש, חמש שנים, כדי להיות ליהודי, אני תמהה מחדש: הרי להתגייר בארץ זה קידוש השם, שמעטים מן היהודים מלידה היו מוכנים להתנסות בו, אילו נדרש מהם. הרי רק הטבילה במקווה, שאי־אלו כלות חילוניות עוברות אותה מתוך פחד שבלי הפתק הוורוד לא ישיא אותן הרב – ולמה לתת לחתן תירוץ להתחמק כל עוד יש זמן? – בתוך כוך מעלה ריח לחות, עם הבלנית הבודקת צפרניים ושערות, עלולה לקומם את הנפש היהודיה החפשית נגד מבחני הדת היהודית. ועד שמגלים שאפשר להינשא גם בלי פתק מהמקווה, אם יודעים איך ואצל מי, משחק כבר הילד (הנימול) בחול.

למי שגדל במרכז אירופה, באווירה של יהדות לאומית חפשית, קשה לתפוס איך אין נותנים למישהו להיות יהודי, אם רצונו בכך – בלי לבדוק כליות ולב, בלי להיוודע אם האהבה ליהדות לא באה, חלילה, בגלל אהבה ליהודי, כאילו היה בכך פגם. כל כך גדולה המציאה?

ייתכן מאוד, כי את הפסוקים בכתבי הקודש הבאים להקשות על נשים נכריוֹת ועל צאצאיהן הכתיבה למחברם הרעייה הדואגת: מה יעשו כל בנות ישראל הכשרות, אם הבנים היהודים יתחתנו עם שיקסעס? או אולי היתה למחבר עצמו בת שהגיעה לפרקה, והוא היה מעוניין להיפטר ממנה במוקדם יותר ככל האפשר. אבל כיום אנחנו דוגלים בתחרות חפשית ואין צורך בהגנת ההלכה על תוצרת הארץ. סוף־סוף, מה יש בבחורות הסקנדינאוויות האלה שאין בבנות ישראל, חוץ מקצת חמצן בשערות?

הגברים בישראל היו צריכים מזמן להתקומם נגד ההלכה, הקובעת כי רק ילד לאם יהודיה הוא יהודי. מה יש, יהדותו של האב שווה פחות? הרי זאת אפליה גלויה, ומפליא שעדיין אין בארץ אגודה להגנת זכויות הגבר, שתילחם בגזירה. מצד שני, היו נשי ישראל חייבות להתקומם לא פחות: האם עד כדי כך מטילים ספק בנאמנותן לבעליהן, עד שמוציאים את האב החוקי מן העסק בכלל? אילו נקבעה ההלכה עתה, בימי חופש המין, הידרדרות המוסר, מלבושים שקופים ושאר גועל־הנפש, שפיספסנו בנעורינו, ניחא. אבל לגבי בנות ישראל הכשרוֹת באותם הימים הטובים, כאשר בתולה היתה עדיין בתולה וכבוד משפחה היה כבוד משפחה ושביס היה שביס, הרי הלכה כזאת היא צל על עברן.

אם הציבור החילוני אינו מוכן לקבל את דין ההלכה לגבי מיהו יהודי בישראל, ואם הציבור הדתי אינו משלים עם החלטת הממשלה מלפני שנים, שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו, הרי יהיה צורך למצוא כמה הגדרות נוספות למהותו של יהודי בישראל, שיספקו את כל הצדדים.

ובכן, מיהו יהודי בישראל?

* מי שמתעצבן, כשהוא אינו יכול לצאת לחוץ־לארץ ומתעצבן עוד יותר, כאשר אין הוא נמצא בארץ.

* מי שנהנה לשמוע מפי הגויים: אבל אתם הישראלים שונים מן היהודים אצלנו.

* מי שאינו הולך לבית־הכנסת, אבל אילו היה הולך, לא היה נוסע לשם בשבת במכונית.

* מי שיכול להרשות לעצמו לא לאהוב את כל היהודים באשר הם שם.

* מי שמדבר על נסים, ולא מאמין בה'.

* מי שמקבל את כל הפרעות הבאות על היהודי בעולם כאישור לתבונתו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!