בהתלהבות נעורים ראשונה על נצחון מלחמת ששת הימים האמנו, כי אכן עידן חדש בא על המדינה בכללה ועל כל אחד מאתנו בפרט: פיזרנו הצהרות אוֹפּטימיות על השלום הקרב, על העליה ההמונית העתידה לבוא מן המערב, על השינוי המהותי העמוק שיחול בדרכי המדינה והנה עברה שנה, ואף כי היתה זאת שנה קצרה מאוד, התבגרנו בה והוספנו דעת ונסיון חיים של אורך ימים, והכל נותר, כמעט, כפי שהיה: הלוחמה נמשכת, העולים לא באו, הזקנים נשארו.

השלום נראה רחוק ומטושטש למדי, ויותר משמצפים לוֹ יראים מפניו, כי הפנים אולי פני שלום, אבל הידיים ידי מלחמה. באותו יוני רחוק חשבנו לתומנו, כי המלחמה תפעל כזרם חשמלי: תדליק בארצות ערב את המאור הגדול, ממשלות מחרחרות מלחמה יפּלו כבובות־נייר והמוני העם יבקשו לבנות יחד עמנו עתיד טוב יותר לאיזור כולו. והנה, כל שליטי ערב על תילם ויחד עם נתיניהם ממשיכים בפזמון הישן של אלח’רב, צבאותיהם מצויידים בנשק חדיש יותר משהיו אי־פעם, ולאט לאט נכנס צירוף המלים “סיבוב רביעי” לשפת היום־יום שלנו בלי שהלב נצבט לצלילו כל פעם מחדש. התקוות אינן נעות עוד בין שלום ומלחמה, אלא בין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לנו ובין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לערבים. שלום־אמת־לאורך־זמן נהפך להפסקת לוחמה לשנים מספר. ושוב אומרים לנו: המלחמה הבאה תהיה קשה ואכזרית מן הקודמות, ואנחנו יודעים כי זאת האמת, ובכל זאת מסרבים לכלול אותה בתכנית החיים: עשרים, חמש־עשרה, עשר, שמונה שנים, כמה שיינתנו לנו עד המלחמה הבאה, ניקח אותן במתנה. כל אהדתנו לסוריה, הנוקשה מבין האויבים, על שהיא משחקת בקלפים גלויים ומשחררת אותנו מן הפחד, שמא נמסור גבולות בטוחים תמורת קבלה חתומה בידי שני ערבים עם בול מועצת הבטחון. אנחנו איננו מפחדים מאיבה, רק מפני ידידות בנוסח הלבנט.

במשך השנה הזאת לא היה רגע של רגיעה – “אילת”, “דקר”, פתח, כראמה, מוקשים בשבילי עפר, הפגזות על עמק בית־שאן, התנכלויות, חבלות, נסיונות חדירה – לכל אורך השנה מוטלים המתים, וכיום כבר איננו מופתעים, רק תמהים איך יכולנו, אי־פעם בקיץ הרחוק, להאמין שיהיה אחרת.

בעתונים מופיעות מסגרות שחורות במלאת שנה לנפילת יקירינו ופנים צעירות מביטות עלינו ללא טענות. ידידים עורכים תערוכות ומוציאים קובצי זכרון. משפחות מייסדות פרסים ונוטעות חורשת על שמם, והם בכל זאת מתרחקים בצעדים איטיים. האמהות עדיין לובשות שחורים, האלמנות עדיין מחכות לצעדים מוּכרים במדרגות, אבל במקום הכאב הבולע הכל באו בעיות היום־יום: משכנתא שלא נפדתה, פטור ממסים, הקלות בעיריה, תעודת פטירה, התראות מבנקים, חיפושי עבודה, מענקי לימוד והריקנות הגדולה של הערב. למרבה הפלא, החיים לא נעצרו. הזרם נמשך מעל לאבנים החלקות שנפלו לתוכו, ובצמרת הערבה הבוכיה על החוף מרעישים הזרזירים.

פעם, לפני שנים־עשר חדשים ארוכים, חשבנו כי סיוד דירה, מכונית מקולקלת, העלאת מחירים, אי־סדר באמבטיה ומקרר שבור לא יוכלו עוד לעולם להוציא אותנו משלוותנו הנפשית, כי מעתה ועד עולם נהיה מוגנים מהתרגשויות סרק, ונשקיף על החיים למטה כאיש שידע מלחמה. והנה, שוב מתעצבנים על קטנות, ושוב מתרגזים על שטויות, ושוב רבים על דברים של מה בכך, ושוב עושים חשבונות ארוכים על קניות ותשלומים. שוב יש לחפצים שליטה עלינו. ואנחנו מתנחמים על העובדה המתמיהה, המעציבה, שנשארנו כפי שהיינו לפני יוני 1967, נוּדניקים או קטנוניים, קמצנים או זללנים, קנטרנים או רודפי כבוד, כי אולי בכך כוחה של המדינה: שהחיים נמשכים כסדרם, מלחמה באה ומלחמה חולפת, פדאיון הולך ופתח בא, או"ם מגנה ועולם מביע צער.

מיד עם תום המלחמה ידענו, שלא נוכל להיות אהובים על הגויים כמנצחים כפי שהיינו אהובים כמועמדים להשמדה. אבל כאשר יוצאים לחוץ־לארץ וחשים מקרוב בחוסר אהדה או בחוסר הבנה, שומעים ביקורת, האשמות ודברי קיטרוג מאנשים שדעתם שקולה ולבם ליברלי – חשים את הבדידות יותר מבימים, שיושבים בארץ מאחורי קיר המגן של הרגשת ההשתייכות ושומעים רק הדים רחוקים של הפגנות, השמצות או החלטות גינוי. וגם אם מנתחים את סיבת אבדן האהדה בהגיון קר, ומביאים בחשבון אלפיים שנה של עם מנוצח שמלחמה לא נאה לו, ומוסיפים לכך שהגענו לזירת האומות בדיוק ברגע שנסגר אשנב מחלקת הכיבושים, בכל זאת קשה להשלים עם הדבר. הרי אנחנו כובשים נאורים יותר מן האנגלים, שומרים על המקומות הקדושים נאמנים יותר מן הערבים, המשטר שלנו דמוקרטי משל הצרפתים, הסוציאליזם שלנו אמיתי משל הרוסים, ובכל זאת מגנים אותנו על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל.

מול האצבע המאיימת של העולם חשים מצד אחד את הבדידות המוחלטת של ילד שנענש שלא בצדק ובמחבואו מאחורי הארון דן את כל העולם לחובה, ומצד שני מתהלכים בהרגשה שהכל היה יכול להיות אחרת, אילו רק ידענו להסביר את עצמנו, את מניעינו ואת נימוקינו. אם ההסברה היא באמת החזית השניה, מוכרחים להתייחס אליה כאל מבצע צבאי ומקביל לגיוס מילואים, לגייס להסברה מדענים וחוקרים, פילוסופים וסופרים, קיבוצניקים וסטודנטים, ספורטאים ואמנים, כדי שאיש איש יילחם בשטח שלו. הרי לטענות המסבירים המקצועיים והדוברים הרשמיים למיניהם אין בעולם התקשורת שום משקל: זה לחמם, ועל זה הם מקבלים משכורת, כדי שיכתבו מכתבי תשובה רשמיים למערכות העתונים. מול תותחי הרוח של העולם הגדול אין יורים באפונים של דוברים. אולי שום הסברה לא תשנה את העובדה שניצחנו וכבשנו, ושאיננו מוכנים להחזיר לפי פקודה, אבל לנסות חייבים.

אהבה אינה עומדת במקום אחד, יש להילחם עליה תמיד מחדש, כמו שלמד כל אחד בחייו הפרטיים, וביחסי האומות זה אינו שונה. לא רק על כבוד יש לעבוד, על האהדה לא פחות. היה נדמה, כאילו הולנד וארצות סקנדינאוויה שלנו הן לנצח, והנה – גם שם הפגנות נגדנו, גם הן מבקשות את חלוקת ירושלים. היחס של הדור הצעיר אל ישראל קשור תמיד ביחסו אל השולטים במדינתו: האבות אהדו את ישראל, הבנים מפקפקים בתבונתם, הזקנים הכריזו על איבתם לישראל, הצעירים רוצים בחידוש יחסים.

ככל שחשים בבדידות חשים גם בקשר: בעולם לא קורה דבר שאין לו השלכות גם לגבינו: מרצח קנדי עד מרד הסטודנטים בצרפת, מחילופי הממשלה בקנדה עד מאבקו של דובצ’ק בצ’כוסלובקיה, ממלחמת הכורדים ועד הטלת סנקציות על רודזיה. כל כמה שהיית רוצה לחיות בחלקה הקטנה שלך, פרוֹבינציאלי לאומי מפגר, אין נותנים לך, כי כל העולם בסירה אחת ובכל סערה מקיאים הכל.

אם האמנו אי־פעם כי האמת מתגלה תמיד במרוצת ההיסטוריה, עכשיו תוקפים אותנו החששות: ומה אם הגירסאות הערביות־רוסיות־פאקיסטאניות־צרפתיות־וכל־השאר על אכזריות, תוקפנות, פּוֹגרוֹמים, נאציזם ודיכוי יכּו שורש? מה אם האמת תיטשטש ותישכח וכאשר ינסה אי־פעם חוקר בעל אמביציות לגלות אותה מחדש, לא תתקבל עוד? והרי אנחנו שהבטחנו לעצמנו תכופות לא לשכוח את אימת ההססנות של חודש מאי, את התגרנות המפלגתית מול סכנת החיים, גם אנחנו בולעים יום־יום את מנת ההיסטוריה המתוקנת כחומר הדברה, שרק במרוצת השנים יתן את אותותיו. הלא מול כל האמונות שאבדו האחת נאחזת בנו עדיין בעקשנות: כי חשוב שהאמת תישמר.

כל כך הרבה דברים נעשו במשך השנה מובנים מאליהם: שאפשר לטלפן לעיר העתיקה ולשאול אם יש חדר פנוי במלון אינטרקונטיננטל, שלירושלים נוסעים דרך כביש לטרון, שגדות כבר איננו קיבוץ ספר, שאחרי כפר־סבא כבר לא סוף המדינה, שאוכלים חומוס בשכם ואומרים: בכל הגדה לא יודעים לבשל, שיש לים כנרת שתי גדות שלמות, ש“אגד” נוסע לבית־לחם, שרמאללה היא תחנת רדיו ישראלית, שאפשר לקנות סיגריות “דובק” באל־עריש ולשלם בלירה ישראלית, שים המלח לא נגמר ליד עין־גדי. כבר אין מטיילים ברמה, בגדה ובסיני כסהרורים, סתם כדי לדרוך ולחוש ולנשום, אלא לשם מטרה מוגדרת: לראות את עתיקות סבסטיה או להתרחץ באי האלמוגים, לקנות רקמה בבית־לחם או לבקר מתנחלים בגולן. כבר אין שואלים את תושבי הגדה, כבראשית ירח־הדבש: מה אתם חושבים עלינו? נכון שאנחנו לא נוראים כפי שסיפרו לכם? ההפתעה של הישראלי כבן־אדם כבר נשכחה, האימה נעלמה. עתה כבר מותר לשנוא אותו ולהתרגל, רק שלא ברור למה. לספח לא טוב, בגלל העולם, ולהחזיר לא טוב, בגלל הבטחון, מדינה פלשתינאית לא רצויה, בגלל ערביי ישראל, ומדינה דו־לאומית לא רצויה, בגלל התודעה היהודית, לקלוט את הפליטים אסור מבחינה דמוֹגראפית, ולהשאיר אותם במחנות אסור מבחינה אנושית.

הלשון מבטאה את חוסר הוודאות: כיוון שלא אהבנו לומר שטחים כבושים, אף כי זאת האמת, ולא היינו די צבועים כדי לומר שטחים משוחררים, ולא התחשק לנו לומר שטחים מוחזקים, כי יש בביטוי זמניות יתרה, העדפנו את השמות הגיאוגרפיים – יהודה, שומרון, גולן, רצועה, סיני – שאינם טומנים בתוכם שום סכנת החלטה, עד שבא הביטוי הכולל הבלתי מחייב השטחים והציל את המצב.

בינתיים תרמנו את חלקנו להתקרבות בין ערבים ויהודים: קנינו אצלם את כל המטריות הסיניות והבדים האנגליים והצלחות היפאניות והשטיחים הפרסיים שהיו להם במלאי, והשארנו אצלם שבעים מיליון לירות ישראליות, שיידעו להעריך אותנו. וכיוון שאין עוד מציאוֹת העברנו את פעולתנו לשטח אחר והתחלנו ללמוד ערבית מפי כאמל וזוזו ב“קול ישראל” ויודעים כבר להזמין צלטה וח’ובז וזיבדה במסעדה. רוח מין הון, יא ולד.

שום מהפכה לא התחוללה, אוכלוסיית תל־אביב לא התישבה בנגב, רופאים לא יצאו לספר, עסקנים לא ויתרו על כסאות, וקבלנים לא על כספּם. בודדים אלו לרמה, בודדים התיישבו בירושלים המזרחית, בודדים הלכו לגוש עציון, וכל השאר כמנהגו נוהג. אולי אסור לגלות זאת לשר האוצר, אבל בתוך תוכנו אנו שמחים על שנדרש מאתנו לפחות מלווה בטחון חדש, כי הוא משתיק את נקיפות המצפון הזמניות על שנשארנו מה שהיינו ובמקום שהיינו, אחרי שהרוח הגדולה שככה. פקידים ממשיכים לשתות תה ושומרי דת ממשיכים להילחם בניתוחי מתים. המורים ממשיכים להתנגד לרפורמה בחינוך ובקופת־חולים ממשיכים לחלק פתקים, שליחים ממשיכים לשוטט על פני כדור הארץ והעולים ממשיכים לא לבוא.

שום נס לא קרה לנו מאז יוני אשתקד – גם אלוהים אינו אוהב אינפלציה – ויהודי המערב לא התחילו לזרום בהמוניהם, לא במיליונים ולא ברבבות, שדובר עליהם בסחרחורת הנצחון. אנחנו פשוט חלמנו על הזכייה הגדולה, מיליון בבת־אחת, אבל במציאות יש לאסוף עולה עולה, עשרה לעשרה, מאה למאה, אלף לאלף, עשרים אלף לשנה כי במפעל הפיס זוכים רק פעם אחת בדור. אמרנו: אותם היהודים שעולמם חשך עליהם כשאיימה סכנת מוות על מדינת ישראל לא יראו עוד טעם לחיות בין הגויים, ושלחנו אליהם מפקדי צה"ל להגביר את המגבית; הצהרנו: הדרך ליציאת אמריקה פתוחה, והובלנו את המעטים שבאו לסבך של ביורוקרטיה. אבל היו כבר הרבה ישיבות במוסדות הנוגעים בדבר, ועוד יהיו רבות, על חלוקת תפקידים וחלוקת כסאות וחלוקת משרות וחלוקת תקציבים. תבוא מחר, חבר עולה, היום כולם בישיבה.

עדיין קשה להתרגל לתואר: שגריר ישראל בארצות־הברית יצחק רבין, עדיין נשאר בקולה של שולי נתן הד היום ששוחררה בו העיר העתיקה וכל האומה בכתה, עדיין בולעים כל סיפור קרב וכל יומן של לוחם, עדיין אנחנו קונים את הספרים הרבים על המלחמה ולא מדקדקים בדרישות לגבי רמה ולשון. אסירי תודה על שניתן לנו אישור מחודש לכך, כי הדברים אמנם התרחשו ואנחנו היינו עדים להם. ואם לא עדי־ראייה, לפחות שותפים לרגשות. בכל מדף ספרים התווספה שורה ארוכה של אלבומי נצחון, וכל אחד היה בגדר אחרון, עד שמקץ השנה בא אלבום צה"ל שיגמור את כל האלבומים, וקנינו את כולם כמעט, תחילה כאילו מתוך שכרון ואחר־כך מתוך רצון לראות ולחוש שנית, ואחר־כך על מנת לשמור למזכרת למען הילדים, ותמיד מתוך הרגשה שהזמן בורח מאתנו, וכאן, בתוך הכריכות, נתפוס לפחות את שולי בגדו.

אם במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל לא נמצאה הגדרה ממלכתית מסכמת לשאלה, מיהו יהודי, הרי זה בראש ובראשונה מפני שרוב העם היושב בציון אינו שש ללבן בעיות של עקרון, כל זמן שאפשר להסתדר, איכשהו, במצב הקיים בלי להסתבך בוויכוחים ציבוריים. אולי מפני שהמאבק היום־יומי על עצם הקיום באמת אינו משאיר כוחות לשאלות של עקרון, ואולי, מה שייתכן יותר, מפני שחלק גדול מן הישראלים שעלו ארצה מאז שנות השלושים עשו זאת בעיקר כדי להיפטר מהרהורים מטרידים על יהדותם, שהיו מנת חלקם בגולה. הרי אחד היתרונות של הישיבה בארץ־ישראל היה תמיד בהנחה, כי לפחות כאן אדם אינו חייב להגדיר את יהדותו: יושבים בארץ האבות, חוגגים את חגי ישראל, מדברים עברית, מגדלים ילדים כאן, משרתים בצבא הגנה לישראל – מה עוד יכול יהודי לעשות למען יהדותו? והנה, אחרי שנים מתברר, כי אפשר לעשות כל זאת ואף יותר, ולא להיות יהודי כלל, כי בעיית הזהות היהודית דבקה בנו, גם אם הדרכון הכחול עם אותיות הזהב העבריות מונח שנים בארון.

“נעשה ונשמע” נראה כדרך פעולה נמהרת מאוד, אבל מסתבר, שבשביל העם היהודי זאת פילוסופיית חיים, ההולמת את אָפיו, מרבית המאורעות הגדולים בחיי המדינה, מהקמתה עד נצחון מלחמת ששת הימים, מחוק־השבוּת עד לקליטת העליה ההמונית, לא היו מתרחשים לולא נעשו תחילה ורק אחר־כך נשקלו משמעותם ותוצאותיהם. אילו לובנו תחילה עד תומן כל הבעיות העלולות להתעורר סביב הקמתה של מדינת־יהודים עצמאית, אילו נשקל מראש כל מכלול השאלות שיתעוררו עם כיבוש הגדה וסיני, אילו היה על חכמי ישראל לקבוע קודם כל את ההרכב הרצוי של אוכלוסיית ישראל, לא היה די בעשרים שנים כדי לסיים את הוויכוח הראשוני, שלא לדבר על מעשים. וכך קרה, שלשאלה היהודית “מיהו יהודי” (הגויים אינם צריכים לשאול, הם יודעים) קיימת רק התשובה היהודית המסורתית: “נו, אדרבא, מיהו יהודי?” או ליתר דיוק: “אז באמת, מיהו יהודי ישראלי?”

לולא הערבים, היתה אולי שאלה כה יסודית כ“מיהו יהודי” מספקת תחמושת למלחמות יהודים מרוֹת וממושכות, אך כיוון שזמן הרגיעה בין מערכה למערכה, בין התנגשות להתנגשות קצר יחסית, צפה הבעיה רק אחת לכמה שנים, מכה גלים, מעלה קצף ושוקעת בתהום הדחייה לימים שלווים יותר. דרושים אומץ רב ועקשנות רבה עוד יותר, כדי לנסות למצוא תשובה לשאלה מיהו יהודי בעזרת העם כולו, בארץ ובחוץ־לארץ, כמו שניסה בן־גוריון בשנות החמישים – ונכשל. קברניטי המדינה כיום זהירים יותר, וגם אם אי־אפשר להשתיק את בית־הדין הגבוה לצדק, לפני שפסק את דינו בשאלת רישום הלאום, אפשר לפחות לעשות את הדבר הקרוב ביותר: פשוט להתעלם מהחלטתו, כאשר נובע ממנה שינוי הסטאטוס־קוו בנוהגים מנהליים. אם כך ואם כך, התוצאה תמיד זהה: בימים טרופים אלה, כאשר העם נאבק על קיומו, לא זאת השעה לסכן את אחדות העם.

רק מתוך ידענות מופלאה או קלות־דעת נוראה יעז אדם בישראל לנער בפומבי את דעותיו בקושיה מסובכת כמו “מיהו יהודי”. וכיוון שאין בכוחי להסתמך על המניע הראשון, יש להניח כי חסרות לי צרות בחיים. המפליא הוא שפעם, בימי הגולה הרחוקים, נראתה השאלה מיהו יהודי, מיותרת לגמרי. יהודי ידע שהוא יהודי. ואולי הטעות היא בעצם ניסוח השאלה: הבעיה בישראל בעצם איננה כל כך מיהו יהודי, אלא מיהו לא כל כך יהודי.

כיוון שאצל מרבית תושבי המדינה (היהודים) דת, לאום, מורשת, הרגשה, אופי, הכל יהודיים, נראית להם בעיית מירשם התושבים שולית. לאום, עם, לאומיות, מה חשוב, אפילו יידרשו לכתוב עשרים פעם יהודי־יהודי־יהודי. אין בכל כלום. הרי בסך־הכל טוב לחוש, כי להיות יהודי זה הדבר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. מי שהוא “גויימריין” לכל אורך הדורות, ממלא את טפסי מרשם האוכלוסין ואת שאר השאלונים הנוגעים ליהדותו ללא היסוס –

דת: יהודית

לאום: יהודי

אף: יהודי

עיניים: יהודיות

וכל הרהור אידיאולוגי סביב השאלה אם היהדות אצלו דת או לאום או שותפות־גורל או דרך־חיים, או הרגל או מחלה, הוא דוחה לאותם הימים הרחוקים, כאשר

יתפנה מעיסוקים לקיום הגוף לדברים שבנפש, ששעתם אינה מגיעה, על פי רוב, אלא חמש דקות לפני סגירת שערי החיים. ואז, כמובן, רואים כבר אצבע מאיימת מעבר לעננים.

למזלנו, יהדות היא עניין של לידה, לא של הצהרת אמונה. חלק לא־מבוטל של הציבור החילוני, אילו היה עליו להצהיר על אמונתו בעקרונות הדת היהודית, לא היה מסוגל לעשות זאת, ראשית מפני שהם אינם נהירים לו, ושנית מפני שאלוהי היהודים אינו מהווה אצלו פוּנקציה, אלא במקרים של סכנת חיים, וגם אז כשאיש אינו שומע.

חסרי אמונה מתוך היסח־הדעת (רק מעטים מן הציבור החילוני הם אתאיסטים לפי פּרוֹגרמה) מקבלים את הסמלים החיצוניים של הדת היהודית – ברית־מילה או בר־מצווה, חופה תחת כיפת השמים או אמירת קדיש מעל הקבר – כמוסכמות החברה שאין טעם להתקומם נגדן, ובמיוחד אם אפשר למצוא להן ביסוס הגיוני או היגייני, כבר־מצווה או ברית־מילה. כאשר מתחקים אחרי מקור ברית־המילה, מגיעים בסופו של דבר אל טקסי פריון ופולחנים קדומים, ברבריים למדי, שמקורם אי־שם בדמדומי ההיסטוריה האנושית, שוודאי אינם הולמים את עולמו של האדם המודרני. אולם כיוון שהניתוח הקטן מתאים לדרישות הרפואה המודרנית, ואף גויים אנגלו־סקסיים, שחובת הדת אינה חלה עליהם, דוגלים בביצועוֹ, הרי גם האפיקורוס הגדול לא יהסס להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו (בעזרתו של רופא מדופּלם), גם אם לפי ההלכה היהודית בן לאם יהודיה הוא יהודי, אף אם לא נימול. נראה שיש הבדל בין ההתנגדות התיאורטית, לכפיית הדת לבין ההחלטה המעשית, להטיל על ילד את עול עקרונות הוריו לימים ארוכים.

היו זמנים שבהם הנחנו, כי בארץ נחדל להיות יהודים ונהיה ישראלים, אולם הנחה זו, שבאה בעקבות הלכי רוח שלה ציונות הסוציאליסטית מראשית המאה, נבעה מחוסר הערכה נכונה של כוח המורשה. ככל שיושבים זמן רב יותר במדינת ישראל מתברר, כי אי־אפשר להפריד בין השניים, אפילו היית רוצה בכך, כי רק מתוך היהדות בא הכוח להיות ישראלי.

גם מי שמרגיש את עצמו יהודי לא לפי הדת, אלא לפי שותפות־הגורל, לפי הלאום בלבד, יהסס להוציא מכך את המסקנה ההגיונית: אם אפשר להיות יהודי לפי הלאום (ויש ארצות בהן ניתן הדבר: במפקד האוכלוסיה הצ’כוסלובקית לפני כיבוש הנאצים יכלו היהודים להכריז על יהדותם כעל דת, או כעל לאום, או כעל שניהם גם יחד) הרי אפשר תיאורטית להיות בן הלאום היהודי ובן הדת הבודהיסטית או הפרוטסטאנטית. אך מיד מתקוממות כל שלושת אלפי שנות ההיסטוריה היהודית נגד מחשבה כזאת: מי שמשתחווה לפסילים, מי שנושא צלב, אינו יכול להיות יהודי. על כן קיבל רוב האוכלוסיה הישראלית באנחת־הקלה, את פסק־הדין של בית־הדין העליון בעניין האח דניאל רופאייזן, יהודי מוּמר שביקש לעלות לישראל לפי חוק השבות (החל על יהודים בלבד): אתה יכול להיות יהודי אפּיקורוס, ויהודי לא מאמין, ויהודי מתבולל, ויהודי שונא כפייה דתית, ואפילו יהודי שונא יהודים: אבל לכרוע ברך בפני צלבו של ישו, את זה גם הלאום לא יסבול.

זמן רב אחרי שהשתחרר יהודי חילוני מעול כל המצוות, לא שומר שבת ולא אוכל כשר, מתחתן בנישואים אזרחיים (מדובר במדינות שמותר בהן ליהודים להילחם למען הפרדה מוחלטת בין דת למדינה) ומעדיף שריפת מתים, נשארים בו הדי איסורים קדומים, שהם מעבר לכל הגיון, אם רתיעה מאכילת בשר חזיר (היהודים הסיניים של קהילת קייפנג־פו, לפני שהתבוללו לחלוטין בסביבתם, נבדלו משאר האוכלוסיה רק בהימנעותם מאכילת חזיר) או מכריעת ברך, אם סלידה מסטייק נא שחשים בו את טעם הדם, או מצדפות חיות. נראה שהקיבה היא החלק השמרני ביותר בכל הגוף. לא לחינם טענו יהודי פראג נגד המבקשים להתנצר: אפשר לוותר על כל עקרונות הדת היהודית, אבל לוותר על עינוגי המטבח היהודי, לזה כבר דרושים כוחות של גוי.

אבל הצירוף של אתאיסט בן לאום יהודי, כפי שביקש אותו רב־סרן בנימין שליט לו ולבני משפחתו בסיבוב מיהו־יהודי האחרון, נראה אפשרי בהחלט למי שגדל בסביבה מתבוללת ועודף ידיעות בהלכה אינו מעיק עליו, כיוון ששותפות הגורל נראית לו קובעת יותר מעקרונות האמונה. הרי כל ישותנו מתקוממת נגד ההנחה, כי שונאי היהודים הגדולים, אם יש להם אם יהודיה, אחינו הם, אבל בנים שגדלו בארץ וסיכנו את חייהם למענה אינם יהודים גם אם רצונם בכך, כיוון שנולדו לאם לא יהודיה. מעולם לא תיארנו לעצמנו, בימי הדמדומים שירדו על אירופה בשנות הארבעים, שהיהדות היא מועדון אקסקלוסיבי עד כדי כך.

מי שעבר את מבחני היהדות של שלטון הנאצים ואינו נמנה עם שומרי מסורת, עשוי להגיב על יחס החוגים הדתיים במדינה – והם קובעים כיום בשאלה הזאת לגבי אנשים המבקשים להיות בני הלאום היהודי בלי למלא אחרי כל דרישות הדת – בשתי דרכים: או שנסיון העבר הגביר בו את ההסתייגות לגבי כל מי שההיסטוריה היהודית אינה טבועה בעצמותיו, או שיאמר לעצמו: לעזאזל, אם מישהו, אחרי כל התלאות וכל הצרות שבאו ועלולות לבוא על ראש העם היהודי, רוצה להיות אחד מאתנו, שיניחו לו. האם גם אנחנו נפשפש בסבתות ובאמהות?

יש סבורים, כי הכל עניין של שינוי מונחים. אילו היינו מדקדקים בלשוננו ובמחשבותינו, לא היה מקום לפירושים. אילו במקום לאום יהודי היו אומרים לאום עברי, או אילו במקום לאום היינו שואלים על לאומיות, ואולי במקום לאומיות יהודית היתה באה לאומיות ישראלית, היינו מוצאים דרך להתגבר על המכשול הפורמאלי של מרשם התושבים, ועל־ידי כך מונעים צרות ומועקה מאלפי יהודים על־פי בחירתם. אבל גם זה לא ישחרר אותנו מן ההכרח של הערכה מחודשת של מהוּת היהדות, ולא על־פי חוקי הדת. הרי לא בזכות הדת עלו רוב תושבי המדינה ארצה ולא הודות לדת חיים בה כיום, אלא הודות לאמונה.

רק כאן בארץ לומדים גם אפיקורסים להודות לאלוהים, על שנולדו כיהודים: מי שראה פעם מה זה להתגייר בארץ, כמה ישיבות של בתי־דין רבניים, כמה שאלות, כמה חקירות, כמה מבחנים, כמה שיעורים, כמה מכשולים, כמה דרישות פורמאליות על המועמד ליהדות לעבור, כמה עדים וכמה חוות־דעת עליו להביא, כמה פעמים הוא חייב לבלוע דחיות של לך־ושוב, אין לו עוד שום חשק לחפש את חיק היהדות. רק מזל שהוא כבר בתוכו. בכל פעם שאני נתקלת במועמד חדש, המוכן לעבור כל מירוץ־מכשולים העלול להימשך שנתיים, שלוש, חמש שנים, כדי להיות ליהודי, אני תמהה מחדש: הרי להתגייר בארץ זה קידוש השם, שמעטים מן היהודים מלידה היו מוכנים להתנסות בו, אילו נדרש מהם. הרי רק הטבילה במקווה, שאי־אלו כלות חילוניות עוברות אותה מתוך פחד שבלי הפתק הוורוד לא ישיא אותן הרב – ולמה לתת לחתן תירוץ להתחמק כל עוד יש זמן? – בתוך כוך מעלה ריח לחות, עם הבלנית הבודקת צפרניים ושערות, עלולה לקומם את הנפש היהודיה החפשית נגד מבחני הדת היהודית. ועד שמגלים שאפשר להינשא גם בלי פתק מהמקווה, אם יודעים איך ואצל מי, משחק כבר הילד (הנימול) בחול.

למי שגדל במרכז אירופה, באווירה של יהדות לאומית חפשית, קשה לתפוס איך אין נותנים למישהו להיות יהודי, אם רצונו בכך – בלי לבדוק כליות ולב, בלי להיוודע אם האהבה ליהדות לא באה, חלילה, בגלל אהבה ליהודי, כאילו היה בכך פגם. כל כך גדולה המציאה?

ייתכן מאוד, כי את הפסוקים בכתבי הקודש הבאים להקשות על נשים נכריוֹת ועל צאצאיהן הכתיבה למחברם הרעייה הדואגת: מה יעשו כל בנות ישראל הכשרות, אם הבנים היהודים יתחתנו עם שיקסעס? או אולי היתה למחבר עצמו בת שהגיעה לפרקה, והוא היה מעוניין להיפטר ממנה במוקדם יותר ככל האפשר. אבל כיום אנחנו דוגלים בתחרות חפשית ואין צורך בהגנת ההלכה על תוצרת הארץ. סוף־סוף, מה יש בבחורות הסקנדינאוויות האלה שאין בבנות ישראל, חוץ מקצת חמצן בשערות?

הגברים בישראל היו צריכים מזמן להתקומם נגד ההלכה, הקובעת כי רק ילד לאם יהודיה הוא יהודי. מה יש, יהדותו של האב שווה פחות? הרי זאת אפליה גלויה, ומפליא שעדיין אין בארץ אגודה להגנת זכויות הגבר, שתילחם בגזירה. מצד שני, היו נשי ישראל חייבות להתקומם לא פחות: האם עד כדי כך מטילים ספק בנאמנותן לבעליהן, עד שמוציאים את האב החוקי מן העסק בכלל? אילו נקבעה ההלכה עתה, בימי חופש המין, הידרדרות המוסר, מלבושים שקופים ושאר גועל־הנפש, שפיספסנו בנעורינו, ניחא. אבל לגבי בנות ישראל הכשרוֹת באותם הימים הטובים, כאשר בתולה היתה עדיין בתולה וכבוד משפחה היה כבוד משפחה ושביס היה שביס, הרי הלכה כזאת היא צל על עברן.

אם הציבור החילוני אינו מוכן לקבל את דין ההלכה לגבי מיהו יהודי בישראל, ואם הציבור הדתי אינו משלים עם החלטת הממשלה מלפני שנים, שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו, הרי יהיה צורך למצוא כמה הגדרות נוספות למהותו של יהודי בישראל, שיספקו את כל הצדדים.

ובכן, מיהו יהודי בישראל?

* מי שמתעצבן, כשהוא אינו יכול לצאת לחוץ־לארץ ומתעצבן עוד יותר, כאשר אין הוא נמצא בארץ.

* מי שנהנה לשמוע מפי הגויים: אבל אתם הישראלים שונים מן היהודים אצלנו.

* מי שאינו הולך לבית־הכנסת, אבל אילו היה הולך, לא היה נוסע לשם בשבת במכונית.

* מי שיכול להרשות לעצמו לא לאהוב את כל היהודים באשר הם שם.

* מי שמדבר על נסים, ולא מאמין בה'.

* מי שמקבל את כל הפרעות הבאות על היהודי בעולם כאישור לתבונתו.

בנכר, בצילה של הנצרות, בתוך הפחד מפני עלילת דם שעלתה תמיד מחדש לעת פסח ופסחא, היו במלות ההגדה “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” עידוד והבטחה ליום התגמול על כל היסורים שהגויים הביאו על היהודים. אבל ברגע שקוראים את ההגדה של פסח לא כתפילה, אלא כפרקי פולקלור, ולא מאחורי תריסים מוגפים מתוך חשש מפני פרעות, אלא מתוך הרגשה של בטחון, ולא־אחת בנוכחות אורחים מבני הגויים, שכלפיהם מכוונת הבקשה לזעמו של אלוהים וחרון אפּו, מתחשק לעתים לרכך את נוסח הקטע, בהתאם לרוח הליבראלית של העולם הנאור. אין פלא שמחדשי ההגדה למיניהם, משפּציה ומתקניה, מחקו לא־אחת את שני הפסוקים הקשים החוצים בין היהודים לבין אותם הגויים, שהוצאו בזכות יחסם הנאות ליהודים מרשימת המועמדים לזעם.

מאיר וייסגל מספר בזכרונותיו, כי בליל הסדר בשנת 1943, כשהסבה משפחתו לסעודה עם ד“ר חיים וייצמן והעתונאית דורותי תומפסון – אז ידידה גדולה של היהודים ותומכת נלהבת בציונות – חולקה למסובים הגירסה החדשה של ההגדה לפי נוסח ד”ר מרדכי קפלן, מייסד התנועה הרקוֹנסטרוּקציונית בארצות־הברית, שהשמיט את דברי ההוקעה לגויים. כאשר גילה ד“ר וייצמן, בשעת קריאת ההגדה, כי הקטע חסר, עמד על כך שתובא לשולחן הגדה מסורתית וקרא את הקטע כלשונו. דורותי תומפסון, שהיתה עדה לכל המהומה, ביקשה לדעת במה העניין וד”ר וייצמן תירגם לה בזהירות את הפסוק והוסיף: “זה בשבילך, דורותי”. אולי היתה בכך ראיית הנולד, באשר אותה דורותי תומפסון הפכה, בעקבות מעשי הטרור מצד היהודים בארץ־ישראל, ללוחמת למען זכויות הערבים, אולי החזיר ד"ר וייצמן את הקטע מפני שלא היה מוכן להעניק לשום רפורמטור את הזכות לשנות את הנוסח המסורתי, אולי מפני שהיה, על אף קירבתו למערב, קודם כל יהודי ממוֹטלה למוּדת־הפרעות. ואפשר שסבר, כי ליהודים מותר לפחות לאיים בפסוקי תהילים ואיכה על גויים, הבאים בחרב ובתכניות השמדה.

יהודי גא פחות היה אולי מתעלם, לערב אחד, מן ההשמטה, למען התדמית בין הגויים. אפשר שד"ר וייצמן נקרע, כמו יהודים כה רבים, בין ההרגשה הסתומה, כי בכל הגויים, גם הליבראליים ביותר, חבוי זיק של אנטישמיות רדומה, שעלולה להתעורר ביום מן הימים, לבין רגשי אהבה והערכה לגויים, כיחידים, על כל שעשו למען היהודים והציונות. תסביך זה של העולם־כולו־נגדנו, באורח כללי, מצד אחד, והידיעה כי במישור האישי יש ליהודים בין בני העמים ידידים טובים ונאמנים מצד שני, הולך עמנו גם במדינת ישראל; לפעמים נוטים המאזניים לצד אחד, לפעמים לצד שני, בהתאם לנסיבות השעה, אך קשה להחליט אחת ולתמיד לכאן או לכאן. הרי גם מי שעברה עליו השואה אינו יכול לדון לכף חובה את כל הגויים, אף לא את כל הגרמנים באשר הם, בזכרו את האחד שעזר בשעת מצוקה, את האחד שהציל, את האחד שסיכן את חייו. ולפעמים, כאשר החיים בקרב היהודים מעיקים במיוחד, עולה חשד, כי גם בלב כל יהודי יש אותו זיק חבוי של שנאת יהודים. אבל, כמובן ליהודי מותר.

*

ליהודי מותר לשאול את עצמו, איפה הסובלנות שאותה ביקשנו בין הגויים, שלה אנו מטיפים בקרב כל העמים, שלמענה אנחנו נלחמים כל עוד אנו חיים בגולה. איה הסובלנות בארץ ישראל? אם אשאל את עצמי בכל הכנות מה עדיף – להיות יהודי בין הגויים, לא בין כל הגויים, לא בכל הזמנים, אבל נאמר בין האנגלים בעת הזאת, או להיות גוי בין הישראלים, אומר ללא היסוס, כי לא הייתי רוצה לחיות כבת גויים במדינת ישראל. אין המדובר בתיירים, ובמתנדבים, ובמומחים, ובבעלי שליחות, הבאים לזמן־מה כאורחים לישראל, אלא בגויים שרוצים להקים כאן את ביתם, לחיות בין יהודים כפי שיהודים חיים בין גויים.

ילד של גויים – לא בן של דיפּלוֹמאטים, אלא אחד הרוצה להשתייך – נושא כאן, במדינת היהודים, אותו אות־קלון שנשאו ילדי היהודים בגולה; צועקים אחריו “גוי”, כמו שצעקו אחרינו “יהודי”; מציקים לו כמו שהציקו לנו וגם בו מקננת לעתים ההרגשה, שאין ממי לדרוש את הצדק. אנחנו, ילדי היהודים, נעדרנו בראש השנה וביום הכיפורים מבית־הספר הכללי, מתוך הרגשת־יתרון של בני דת, המקנה למאמיניה כמה ימי חופשה נוספים, אבל בן לנוצריה, שייעדר – ולו רק למען אמוֹ – בחג המולד מן הלימודים בבית־הספר העברי, עושה זאת בחשאי, מבלי לעורר תשומת־לב.

קנאות, אם היא באה מתוך להט דתי, גם אם אין מסכימים לה, אפשר – לפחות – להבין אותה; אפשר להבין לרוחו של יהודי ירא שמים, מדקדק במצוות, המתרחק מטומאת עובדי כוכבים ומזלות ואוכלי טריפה (אם כי בדברי חכמינו אפשר למצוא כמעט אותו מספר אמרות בזכות הגויים כמו בגנותם). אבל לפעמים נדמה, כי אצל חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, זמן רב אחרי שנעלמה האמונה באֵל קנאי, נשאר הבוז לגויים, ההסתייגות מכל זר, כאישור אחרון ל“אתה בחרתנו”, גם כאשר נשכחה כתובת הבוחר.

שלום אַש ביטא את דרך מחשבתם של יהודים רבים שביקשו להתקרב אל הנוצרים, כאשר ב“אני מאמין” שלו הודה לאלוהים, כי לעמו לא ניתנה הזדמנות לעולל לעמים אחרים מה שהם עוללו לעמו, כיוון שקיים ספק, אם התנהגות היהודים היתה שונה, אילו היתה להם שעת־כושר (הדברים נכתבו עוד לפני השואה). אבל זו הדרך הקלה לסובלנות – להיות מסכנים, להיות נרדפים, להיות קרבנות ללא יכולת להפוך את היוצרות. אין זו חכמה לדבוק בסובלנות מתוך עמדה של חולשה. ההישג האמיתי הוא לגלות סובלנות מתוך תחושה של כוח, כפי שגילו אי־אלה עמים מארחים באי־אלו תקופות כלפי היהודים – ומבחינה זו אנו לא עמדנו במבחן.

אנחנו סובלניים להלכה, בהצהרות, למרחק בטוח, כל עוד הגויים חיים בנפרד, כל עוד הם אורחים ולא בני־בית ואינם מבקשים אותו שוויון זכויות שהיהודים דורשים אותו בין אומות העולם. אבל ברגע שגוי מרגיש עצמו די מעורה בחיי הארץ כדי לבקר את הנעשה בה, אנחנו מוציאים את הצפרניים: גוי יגיד לנו? ברגע שמדובר בשטח מגורים משותף, בהתמודדות על מקום עבודה, בהתחרות עסקית, בזכות חופש הדיבור – הסובלנות נעלמת כלא היתה. אם כי לא כללתי את הערבים בהרהורי על אודות הגויים, כיוון שיחסנו אליהם מסובך יותר מאשר יחסנו לנוצרים בעולם המערבי, הרי חלחלה עוברת בי כאשר אני מהרהרת באפשרות של חוסר תעסוקה חמור בארץ. מה יקרה לכל הערבים, שכה התגאינו בקליטתם במשק הישראלי ברגע של משבר כלכלי? מה יעשו העובדים היהודים למעביד יהודי, שיעז לפטר פועלים יהודים לפני שפיטר את כל הערבים? מה יעשו לערבי שלדעתם יגזול את לחם הפועל היהודי?

נכון שסובלנות, כמו אופי, היא מותרות של ימים נוחים, שחולפים בעת מאבק לחיים ולמוות; נכון שסובלנות היא לעתים פתח להתחסדות ולצביעות; נכון שסובלנות היא, מבחינה מסויימת, ויתור, היא מסמנת שלב של נסיגה ולא אחת מפנה את השטח לקנאות מצד אחר, חזקה ממנה, אך ככלות כל ההסתייגויות – היא חלק בלתי־נפרד של חזון אחרית הימים וחייבים לשאוף אליה, אם מתוך אמונה בטוב, אם מתוך היעדר אמונה בדבר טוב ממנה.

סובלנות אינה מתבטאת בהצהרות, אלא במעשים. אין זה חשוב מה דעתו של יהודי בסוגיית אחוות העמים, אלא איך הוא נוהג בזר הגר לידו, העובד בחברתו; באיזו מידה הוא משייך טינה, וקנאה וטרוניה, הצומחות בכל מקום, לעובדה שמדובר בבן דת אחרת, בבן לאום אחר.

אפשר שחוסר הסובלנות כלפי כל זר שבקרבנו, בעיקר כאשר הוא מעז לדגול בדעות משלו ולהראות נוכחות, הוא רק שלב מעבר, רק תגובה על אלפיים שנות דיכוי, רק סחרחורת ראשונה של עבדים שבאו אל המלוכה. סוף־סוף מאין היתה צריכה לצמוח הסובלנות? יהודי מזרח־אירופה היו גזע של קנאים, בינם לבין עצמם, וחיו בקרב גויים שדיכאו אותם; יוצאי ארצות ערב ספגו את קנאות המדבר, ואותו קומץ קטן של יהודים במערב־אירופה ובמרכזה, שגדלו באווירה ליבראלית, לעתים מדומה, כל כמה שלא הושמדו, ולא שינו את דעותיהם בעקבות השואה, וראו לנכון לעלות לארץ לאומנית ומפגרת – מה היה משקלם ומה היתה מידת השפעתם בישוב?

אם יש תעודת־עניות לחינוך הקומוניסטי הרי זו מידת חוסר הסובלנות שהעולים מברית־המועצות מביאים עמם. משטר רודני נעדר סובלנות מוליד אזרחים נעדרי סובלנות; גם אם הם שונאים את המשטר, לעתים ההתקוממות נגדו פירושה רק המרת סוג קנאות אחד בסוג קנאות אחר. נכון שבמלחמה עם השלטונות הסובייטיים על זכות העליה, קנאות היא נשק מועיל יותר מאשר הצהרות מאופקות, הפונות למצפון ולאחוות עמים, אך היא הופכת להרגל. על אף כל ההתנגדות לדעותיהם של קוֹסמוֹפּוֹליטים הנרתעים ממדינה לאומנית קנאית בשם אהבת האנושות באופן כולל, חייבים אנו לומר לעצמנו מה שמסרבים אנו לשמוע מפיהם, כי עם הרגשת הבטחון הגוברת חייבת לבוא גם סובלנות גוברת – לדעות מנוגדות לזרם הכללי, לבעלי דתות אחרות, לבני עמים אחרים, לזרים, לשונים.

עוד זמן רב לפני שינוי ההלכה או דיני האישות חלה חובת הסובלנות על הרוב במדינה, שזנח מצוות ומסורת. מה זכותנו, אם אנחנו חיים כגויים, עם אידיאלים של גויים, עם אופנה של גויים, עם הלכי מחשבה של גויים, עם בעיות של גויים – ממתירנות עד אלימות, מסמים עד תאוות הצרכנות – שנראה את עצמנו עולים עליהם? להיות יהודי דבר באלוהיו ומתנשא, ניחא (אם כי לפי מדרש תהילים מתן מטר גדול ממתן־תורה, כי התורה לישראל בלבד והמטר לעולם כולו – אבל זו הצרה עם חכמות צדיקינו, שאפשר להוכיח בהן כל דבר והיפוכו), אבל להיות גויים־יהודיים־מתנשאים – זה בהחלט מופרז.

אולי מוטב להניח לדור המדבר, שסבל בין הגויים ועכשיו הוא פורק את רגשי הנחיתות שלו. הרי השאלה הקובעת היא כיצד מתייחס יליד הארץ, היהודי החדש, לזר, לערבי הגר בתורו? הנסיון הוכיח כי היהודי החדש, חדש רק בחלקו הקטן ובחלקו הגדול יותר, לטוב ולרע, הוא תוצר הגלות; ואף־על־פי־כן מותר לטעון, כי יליד הארץ סובלני יותר, פחות אכוּל משפטים קדומים, לולא נזכרתי באותו רגע במספר גדול מדי של פנים צעירות בין מי שמוגדרים בלשון ההמעטה “חמומי־מוח”, שיצאו לעשות שפטים בערבים שנקלעו בדרכם, בזמן פיצוץ בתחנה המרכזית בתל־אביב או ברחוב ראשי בנתניה.

להגנת הישראלים אפשר לטעון, כי הם חסרי סובלנות לא רק לגבי הזר בתוכם, אלא גם בינם לבין עצמם, והם אינם מתייחסים לגוי באופן גרוע משהם מתייחסים איש לרעהו, בגלל הבדל מוצא, עדה, מעמד או סתם מתוך חוסר־ההתחשבות המצוי. הרי סובלנות לגויים אינה יכולה לבוא בנפרד מסובלנות ליהודים. מציתים את המיסיון ומציתים את “ארוֹס” שעל טהרת המילה; מאיימים על נוצרים למען ישו ומאיימים על פּאתולוגים למען נתיחת מתים; רוצחים ערבי בגלל חברת אשה יהודיה, אבל רוצחים יהודי בגלל ריב על פח אשפה או סתם מתוך שכרון; ילדים קוראים “גוי”, אבל גם “וילה־וולבו”, כפי שקראו “רומני גנב” ו“פרנק פאַרח”. הסובלנות מתחילה בבית. אבל דווקא בחוץ קל יותר להגיע אליה. סוף־סוף קל יותר למצוא קשר אל עולם מנוגד מאשר אל בעלי רקע זהה, הנבדלים על־ידי שוני קטן בדעות. לאיש רק“ח קל יותר להתיידד עם רב מאשר עם חבר מק”י; לאיש אחדות־העבודה לא יקשה לחבב מהפכן יווני, אבל מפני אנשי רפ“י יש להיזהר; חבר אגודת ישראל ימצא לשון משותפת עם נזיר, העיקר שאינו חבר מפד”ל.

שפינוזה טען, כי הברכה במתן תורה, האושר על חסדי האל, על הבטחת הגאולה, לא היו קטנים יותר, לולא ראו בהם היהודים את ייחודם, אלא את קניין העולם כולו. נראה שכל חכמת הפילוסופיה לא הספיקה לשפינוזה כדי להבין לנפשם של הבריות בכלל ושל היהודים בפרט. כל קסמי היהדות בייחודה. מי היה רוצה עולם מלא יהודים על־פי אמונתם? מה כל הנחת מן היהדות, לולא היינו הבנים הנבחרים? אולי הרתיעה מפעולה מיסיונרית יהודית בקרב העמים, ההסתייגות מגרים, הן ביסודן לא רק פחד מפני הגויים, אלא גם פחד מפני אינפלאציה בדת היהודית. מי שש לקראת מאה מיליון יפאנים יהודים, אפילו יתגלו כצאצאי עשרת השבטים האבודים? מי חפץ במיליוני יהודים כושים באפריקה? אולי לא רצוי, בהתחשב בממדי העולם הקטנים, שאלוהי ישראל ישפוך את חמתו על הגויים, משום שגם לנו צומחות מזה צרות, אבל אין גם צורך להפריז באהבה להם. סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים בתור.

שנה טובה במדינה זו פירושה רק אחד: שנה בלי חללים. כל השאר – שגשוג ופריחה, שמחה וששון, שהבריות מאחלים לעצמם ולאחרים – נראים משניים וחסרי חשיבות. אפשר לאחל גם שנת שלום, כתזכורת, אם כי אין כיום במדינה איש המאמין בלב שלם, ששנים־עשר החדשים הבאים עשויים באמת להביא את השלום או אף לקרב אותו אל הישג היד. האיחולים אינם לשנת שלום אלא לשנה בלי מלחמה, וגם זאת אינה מובטחת לנו. אם נעבור את הקיץ, אומרים אנשי הבטחון, אז עד לאביב הבא – לפי כל הסימנים, תהיה לנו רק לחימה מקומית. זה הכל, במקרה הטוב, איפה האשליות על שלום נראה־לעין של שלהי מלחמת ששת הימים, איפה הצהרות המומחים על שמונה, שש, ארבע שנים הדרושות למצרים כדי לשקם את צבאה? עכשיו אנחנו נוהגים בזמן בחסכנות גדולה יותר, סופרים אותו בחדשים, בחצאי שנים לכל היותר. יונת השלום, שנראתה מרחפת על גגות ירושלים בקיץ 1967, השאירה מאחוריה רק כמה נוצות מרוטות ונעלמה. אולי היא יושבת בשווייץ, בבית־החלמה לרגלי ההרים, ואולי אכלו אותה אי־שם במזרח התיכון, ממולאת באורז ובצנוברים.

עקרון עולם התיאטרון, שההצגה חייבת להימשך, יקרה אשר יקרה, יותר משהו נחוץ לקהל הצופים – היכול בהחלט להתקיים בלעדיה בתנאי שמחזירים לו את כספו – הוא דרוש לאנשי הבמה. ההצגה חייבת להימשך, כי בה קיומם, בה בטחונם, בה סיפוקם, בה תהילתם. המדינה נמשכת, קורה מה שקורה, כאילו ישבנו בלבה של אירופה, עם גלי שביתות ומלחמת בחירות, עם מכות במגרש כדורגל ונשיקות על שפת־הים, לא מפני שגיבורים כולנו, קרוצים מחומר חסין במיוחד, אלא מפני שזה תנאי הכרחי לקיומנו. כל זמן שרבים על מקום חניה, כל זמן שפותרים תשבצים, כל זמן שאוכלים קציצות בחורשה, כל זמן שמהססים בין מיני וחליפת מכנסיים, סימן שאיננו מפסידים מאומה מטעם החיים. ממש כאילו ישבנו בהולנד או בנורווגיה. ההרגשה שטעם החיים בכללותם נפגע עלולה להיות גרועה מזעזוע זמני על הסדר שהופרע בגלל פיצוץ בקפטריה או שריפה בצינור הנפט. הצגת החיים נמשכת כסדרה, עם הפסקות לחימה קצרות.

אף־על־פי־כן: בכל אחד מאתנו נתנו החיים במדינה נאבקת על קיומה את אותותיהם, גם אם הלחימה לא פגעה בו ישירות, גם אם לא ידע אבידה אישית. בחוסר הרצון לתכנן לטווח ארוך: לא שמאמינים בעין־הרע, אבל נזהרים, ליתר בטחון. אין מתווים תכניות לשנים, רק לשבועות, לחדשים הקרובים, וגם אז לא שוכחים להוסיף: אם לא יקרה שום דבר. ניסע לסיני, נרחיב את הבית, נשלח את הבת ללמוד באנגליה, נקנה מכונית, אם הכל יהיה כשורה, אם לא יהיו פנצ’רים, בעזרת השם. ייתכן שמבחינה זאת הגענו לתבונת קדמונים: שכל עסקינו עלי אדמות מאוד לא בטוחים, מאוד שבריריים. רק החיים במדינות חוק, סדר ופנקסי־חסכון יצרו אשליות, ולנו הוציאו את האוויר מצמיגי בטחון החיים.

מרגישים את תובענות השנים בחוסר היכולת להשתתף בגורל עמים אחרים. בעיות האחרים אינן בעיות, המתים שלהם אינם מתים. צרות עמי העולם נראות טפלות, אם הין להן השפעה ישירה על מצבנו. קתולים נגד פרוטסטאנטים באירלנד הצפונית – שהאנגלים ישברו לעצמם את הראש. המשטר הימני ביוון, זה מה שמציק לנו? איך הגנרלים היוונים לגבי ישראל? בסדר? אז כל השאר לא צריך לעניין אותנו. רק ביחס לצ’כוסלובקיה הדברים שונים במקצת, וגם אז בראש ובראשונה מפני שיש כאן הקבלה, מדינה קטנה מוקפת מכל צד. מביטים על הנעשה בעולם רק בעד משקפיים ישראליים, והם טובים רק לקריאה מתחת לאף. לא רואים למרחקים ולא לטווח ארוך.

לפעמים, כשבאות החדשות בגל גדול – הרוגים, מיקושים, שביתות, גרעונות, פשיטות, חטיפות – וכל ידיעה די חשובה כדי לספק את תצרוכת הכותרות הראשיות לשבוע שלם במדינה מיושבת, נדמה כאילו כל מה שסובב אותנו עשוי נייר קרטון ותפור חוטי זכוכית, כאילו שום דבר בממלכה האזרחית אינו יציב ועמיד בפני פגיעות. אולי זאת הסיבה, שרבים אינם להוטים אחרי שערוריות ציבוריות וגילויי־שחיתות, לא מגיבים על סחיטות ועסקים מתחת לשולחן. שלפחות כמה בתים בשדרה הראשית ייראו יציבים. מאותו המקור נובעת גם הכמיהה לממשלת ליכוד, לאיחוד לאומי, לאחידות דעות. שתהיה אופוזיציה, אבל לא מציקה, שתהיה ביקורת, אבל לא מזיקה, שלא יהיו זעזועים בתוך המדינה.

*

כל ותיקי הישוב מספרים, וכל תולדות ארץ־ישראל מאשרות את דבריהם: אף־פעם לא היתה כאן מנוחה. אף־פעם לא היו החיים בטוחים, לא לפני מאה שנה, לא לפני חמישים, לא לפני שלושים ולא לפני עשרים. אז מה לפתע החרדה, כאילו רק אתמול העבירו אותנו מגן־העדן? בארץ־הקודש היו החיים תמיד זולים יותר מבכל מקום אחר, אבל אם מתו כאן בסיטונות, הרי תמיד היה זה למען משהו. בעולם הגדול מסתלקים סתם, אבל בארץ־הקודש יש למוות ייעוד נעלה. כאן מתרגלים למוות מגיל צעיר כל כך, ולא למות סבתא או דודה זקנה, ולא למוות מקרי בתאונה, אלא למוות קרוב ומוחשי של בני הכיתה, בני המחזור בגימנסיה, חברי הקבוצה, חיילי הפלוגה. מוות בישראל איננו איום, שדוחקים אותו הרחק, אל מאחורי השנים, אל הזיקנה. הוא שייך לנעורים, וילדים חשים בקרבתו.

מי בכלל ידע חיים שלווים במאה הזאת? יוצאי רוסיה? יהודי גרמניה? ילידי תורכיה? איפה, על פני כדור־הארץ במאה הזאת, חי דור שידע בחייו רק בטחון, שלא ידע שפל כלכלי ולא רדיפות משטר, לא אימת־מלחמה ולא השפלה של עוני? רק הצעירים במערב אירופה ובארצות־הברית, שנולדו אחרי מלחמת־העולם השניה, וכך הם נראים. אם – כדברי גיתה – אין דבר שקשה לשאת אותו משורה של ימים טובים, נראה שעשרים שנות חיי שפע הן פשוט מעל כוח אנוש.

בכל עת שהורה אמריקאי, מטופל בבנים מגודלי־שערות, ספוגי־סמים ואכולי־ספקות, מלווה את דברי התלהבותו על הצעירים הישראליים האמיצים, הסטודנטים שרק לימוד מקצוע נגד עיניהם, בהרהורים נוסח אבל־מה־יהיה־כאשר־יהיה־לכם־שלום־וגיאות־כלכלית, אנחנו רק מחייכים: אין מה לדאוג. כאן במדינה הזאת מנוחה לא תהיה. הסביבה, פשוט, אינה בנויה לכך. כאן נלחמו היבוסי והקנזי, הכנעני והפלשתי, האדומי והאשורי. כאן היה תמיד שמח. משום כך האיזור הוא ערשׂ הדתות, כי בלי אלוהים הדעת היתה נטרפת.

אלוהים נעשה עתה מצרך־השנה בכל בית ישראלי, אפילו באימרה היום־יומית מעל עתון הבוקר (עם כל בשורות איוב) נוסח “איך שהמדינה הזאת בכלל מתקיימת, זה רק בנס”, יש נסיגה מאתיאיזם אבותינו. כאשר מתחילים לדבר על נסים, אלוהים כבר מאחורי הדלת. נראה כי, כאשר יש לבחור בין האמונה בכוח האדם ובין האמונה בכוחו של אלוהים, ידו של האחרון על העליונה. אולי מפני שאנחנו מכירים פנים אל פנים את האנשים, הנושאים בעול האחריות הממלכתית, אבל את אלוהים רק מתוך הקריאה.

אדם יכול לחיות במדינת ישראל של ימינו כיצור נורמלי, פחות או יותר, רק אם הוא מפתח בעצמו נוגדנים, המגינים עליו מהתרגשות, מצער, מפחדים, ממתח, מעצבות. וכל אחד נוהג על פי טיבו. מה שנראה כהתעוררות דתית, כהתעניינות גוברת באמונה באלוהי ישראל, זאת רק הדרך הטבעית הסבירה להתגבר על מועקה. האחריות לגורל המדינה נראית כמעמסה גדולה מכדי שבני־אדם יוכלו לשאת בה, ועל־כן מוטב להאמין, שיד ההשגחה העליונה בדבר, שאנו ממלאים רק את רצון אלוהי ישראל, שיש כוח עליון המנחה את צעדינו. ואז לא מתרגשים עוד מיחס מספרי של שניים מול מאה, לא מתחזיות מומחים בלונדון או וושינגטון נוסח “כמה שנים יכולה ישראל לעמוד במעמסה הכלכלית”, לא מחישובי ילודה ולא מאנלוגיות היסטוריות, לא מידידים ולא מאויבים. אולי העתיד אינו נראה ורוד לפי ההגיון, אבל אלוהים אינו פועל לפי ההגיון, כידוע, אלא לפי מצבי־רוח.

נפשות הנוטות מטבען לאופטימיות מתגברות בדרך כלל על הרהורים נוגים בשיטת פוליאנה, שראתה תמיד את שולי הכסף מבעד לעננים הקודרים. איבת הערבים היא לטובה, כיוון שהיא מחשלת אותנו, נותנת לנו אפשרות להתגבש כאומה; הטרור לטובה, כיוון שהם שומרים עלינו בפני שאננות ובטחון יתר; חטיפת מטוס ט.ו.א. לטובה, כיוון שהיא תפנה את תשומת־לב העולם למה שהיה רק בעיה שלנו; מתח החיים לטובה, כיוון שהוא מקנה לכל אחד מאתנו הרגשת יעוד; המלחמה עם הערבים לטובה, מפני שהיא מונעת מלחמות יהודים. וכאשר אחרי שבועות של דקירות שיגרתיות באים כמה ימים טובים, מגיעים פנטומים או צה"ל יוצא לפעולה מרשימה, מצב הרוח עולה מעלה־מעלה וכל הדאגות להסדר בעתיד הרחוק נראות מיותרות.

אחת הדרכים להתמודדות עם עצמת המאורעות היא לא לתת להם לחדור עמוק מדי לעצמות. מה שנראה לפעמים כאדישות – מול הפגזות, פיצוצים, התנכלויות, תפיסת חבלנים, הפעלת מטוסים, – הוא פשוט הפעלת מנגנון להגנה עצמית: רוצים לאכול, לאהוב, לצבור כסף, לגדל ילדים, לעלות בסולם, לישון בצהריים, ללכת לקולנוע: לא שמים לב למה שקורה אלא אם זה הכרחי, מצמצמים את גבולות העיירה ששמה ישראל לתחומים קטנים עוד יותר, אפילו לגבי אותם התצלומים הקטנים של הנערים בציפיה לחיים שנהרגים יום יום ושבוע שבוע. כבר אין מתאבלים עליהם באותו אבל גדול, צורב, נוקב, כל זמן שהמוות אינו נוגע ישירות; כל עוד לא פגע בשכונה, בקבוצה, במושבה, בבית־הספר, במוסד, בידידים, במשפחה. הלב מתקשה ביודעין: יחסית לכוחות האויב ולאורך הקווים, 360 ההרוגים מאז מלחמת ששת הימים זה לא מספר גבוה.

כאשר הבעיות נראות גדולות מדי, מקטינים את הקומה, שמים סכים על העיניים. בדיוק כמו בילדות, כאשר איש לא ידע לתת מענה לשאלה המטרידה, איפה נגמר היקום ואיך הוא התחיל, מה גילו ומה ממדיו. פשוט, מוציאים את היקום המטריד הזה אל מחוץ לתחום. כאשר גדלים ומתבגרים ואין יודעים פתרון לבעיית הערבים – ואכן, ככל שמתקדמות השנים הולך וקטן מספר בעלי הפתרונות הבדוקים בציור ובכתב – למה לבזבז כוחות ועצבים על השאלה “מה יהיה הסוף?” “מתי?” חיים מאחורי החומה הבטוחה של השכונה היהודית ולא מסתכנים, לא בגוף ולא בנפש. כבר לא נוסעים לעזה לקניות, סתם ככה, כמו בחדשים הראשונים אחרי המלחמה, כבר לא מטיילים בגדה בכבישים נידחים וכבר לא פותחים בשיחה עם העוברים לצדי הדרכים כדי לשכנע אותם ביתרונות החיים בצוותא.

הצלחת ארגוני החבלה היא לא במה שהם גרמו ליהודים, אלא במה שעשו לערביי השטחים. הם הפחידו את האנשים, שהיו מוכנים לשיתוף פעולה, הם קוממו את אלה, שנהגו בהגינות יחסית כלפי שלטונות ישראל. בעוצר־לילה, בחיפושי־בית, בבדיקת רשיונות, במעצרי חשודים אי־אפשר להבדיל, ומכונה לבדיקת כוונות עדיין לא הומצאה. לא רק באבידות ברכוש ובנפש, ולא בהתשה הצדיקו החבלנים את קיומם, אלא במכשולים הנוספים ששמו בדרך אל נסיונות הידברות, ידידות, שכנות. שנאה צומחת מעצמה, כמו יבלת, אבל אהדה יש לגדל משתילים, בתנאי אקלים לא־נוחים, במאמץ־רב. לשנוא קל יותר לכל הצדדים.

ברור, שאנחנו חיים בתקופה היסטורית ועלינו לנהוג בהתאם לכך. השאלה היא רק, מה זאת בעצם תקופה לא־היסטורית, איך יודעים שבא תורה וכיצד מתנהגים אז? נראה, שימים לא־היסטוריים אינם נחשבים, הם כעין חופשה כללית, שאפשר להשתולל בה, להתפרק, לרדוף תענוגות, להתהלך בשבילי החיים בקבקבים ובלי גופייה, בשעה שבתקופה היסטורית חייב האדם לנהוג כאילו הוא חי בכלוב זכוכית ועיני האנושות לאלפיים השנים הבאות נעוצות בו, מתוך ידיעה ברורה, כי בבוא הימים הוא יהיה לחומר לימודי. אם גם לא אישית, סוף־סוף גם לתנ"ך לא נכנסו כל גיבורי ישראל בשמם המלא, הרי לפחות בתור קבוצה מוגדרת, כאנשי ירושלים האיתנים, או תושבי בת־ים גימל האמיצים.

הצרה היא רק, שאי־אפשר לסמוך על ההיסטוריונים המודרניים. אין להם העקביות של רושמי תולדות האומה בימים עברו. לפנים, אם נכנסת פעם כנבל, נשארת נבל, צויינת כגיבור, נשארת גיבור. אבל כיום משנים את הערכת האישים והתקופות כל כמה שנים, אחרת לא היה לחוקרים הצעירים די חומר היסטורי לעבודת הדוקטור. יכול לקרות, שכאן אתה משתדל להיות אור ומופת לדורות, תורם לפאנטומים, קונה מלווה־בטחון, הולך לחפור תעלות בישובי ספר, מטפל בעולים, עובד בהתנדבות בהג"א, שולח שי לחייל וביום מן הימים יכתוב איזה אידיוט מלומד כלאחר־יד: בשלהי שנות הששים מסתמנת כנגד עינינו ירידה כללית בתחום המוסרי של יושבי השפלה.

לא רק שאומרים שלום ואין שלום. בזה אין כל חידוש מבחינה היסטורית. אומרים שלום שלום ואין יודעים איך לתאר אותו. כאשר אתה מנסה לראות נגד עיניך שלום במזרח התיכון, הדמיון בוגד בך. גולדה מאיר תערוך ביקור ממלכתי בבגדאד, שירות־החובה בצה"ל יבוטל ובמקומו ייצאו קבוצות חיל־שלום לסוריה, ללמד את ילדי הפלאחים מדעי טבע בשיטה אור־קולית. פועלי פורט־תאופיק ישבתו שביתת אהדה עם פועלי נמל אשדוד, נציגנו בשוק המזרח־תיכוני המשותף ידון עם עמיתו המצרי על בעיית מחירי הכותנה. כאשר מעלים את הדברים על הכתב, הנייר מחייך. אולי במערב־אירופה אפשרי מפנה כזה תוך עשר שנים; כאן, במזרח התיכון, בקלחת התככים, המהפכות והמהפכות־שכנגד, ההצהרות המפוצצות והחוזים המופרים, נראים הדברים בלתי־מציאותיים לחלוטין. אבל גם מדינת ישראל היתה בלתי־ריאלית כל זמן שלא קמה. וייקבצו שבטי ישראל מכל קצווי תבל אחרי אלפיים שנות גלות, זה נשמע אוטופי לחלוטין. לפי ההגיון אנחנו לא־קיימים עד היום הזה.

נראה שהיהודים אופטימיים ללא תקנה, אם כל כמה חדשים הם מאבדים מנת אשליות ותמיד נשארות עוד אשליות להפסיד לאכזבה הבאה מיחס העולם כלפינו. כל כמה שאנחנו מפוכחים וכל כמה שאנו מצהירים אין־לנו־על־מי־לסמוך־אלא־על־עצמנו, הרי בתוך תוכנו אנו מצפים תמיד מחדש להוכחה, כי טעינו. פשוט קשה להתרגל למחשבה, שאנחנו, קומץ קטן כזה, עומדים לבדנו מול העולם.

עברו כמה שנים טובות עד שנכנס לתודעתנו שאנחנו, תחילה שש מאות אלף ואחר־כך מיליון ועתה שלושה מיליונים, חייבים לעמוד מול שבעים, מאה מיליון ערבים וכאשר השתכנענו כי הדבר לא רק אפשרי, אלא גם לא נורא כל כך, התרחבה החזית בהדרגה. ברית־המועצות, הדמוקרטיות העממיות, ארצות האיסלם, הגוש האפרו־אסיאני, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית, אפילו הולנד ושוודיה – כולן יושבות לדין עלינו. לפעמים נדמה, כאילו כל כוחו של ארגון האומות המאוחדות בא רק לדון אותנו, כאילו כל המנגנון הענק הזה לא נברא אלא כדי לגנות את ישראל, הפעולה היחידה שהוא מסוגל לבצע ביעילות; באחדות־דעות ובמהירות. ואולי מטיל או"ם, בדומה לאלוהים, את כל החובות ואת כל המצוות על שכמו של העם הנבחר. הגויים יכולים לחטוא על ימין ועל שמאל, לפלוש, לכבוש, לדכא, לשעבד, להפציץ, להשמיד, להפלות, לחסל, כי לא עליהם החובה להגשים את הצדק העליון עלי אדמות.

וכאשר אתה עומד מול בניין הזכוכית האפרורית על גדות האיסט־ריוור, מתחשק לך להרים את גוש הברונזה הניצב מול הכניסה ולהשליך אותו, לא כדוד, אלא כגלית, אל תוך חזית החלונות: באיזו זכות, ריבונו של עולם, באיזו זכות ניתן לברית־המועצות לשבת לדין עלינו, זמן כה קצר אחרי שחנקה את צ’כוסלובקיה מחדש? באיזו זכות מגנה אותנו הודו, בשעה שאחרון הפליטים בעזה הוא מלך לעומת מנת חלקם של מיליוני אזרחיה? באיזו זכות העליונות המוסרית הזאת של בריטניה וצרפת וארצות־הברית, אם לא בזכות גדלן; הלווייתנים יכלו להרשות לעצמם, מאז ומתמיד, מוסר שונה מזה של דגיגי הרקק, אבל מעולם לא נעשה הדבר בצדקנות גדולה יותר מאשר תחת סמל האומות המאוחדות.

רק בן עם קטן יכול לדעת טיבה של אותה הרגשת חוסר אונים, התמרדות ורצון להראות לכל, כי להיות גדול אין פירושו להיות טוב יותר או צודק יותר. האיש הקטן רוצה לשבת תחת תאנתו הקטנה והעם הקטן על חלקתו הקטנה, וקשה להם להשלים עם המציאות האומרת, כי זה הקטן גדול יהיה יפה רק לברית מילה, ובחיי העמים – הקטנים נשארים קטנים, והגדולים משחקים בהם בשחמט. מבחינה מסוימת מאבקה של ישראל הוא מלחמתן של כל המדינות הקטנות על זכותן ללכת בדרך שלהן, בלי רשות האחים הגדולים, אך אחרי כניעתה של צ’כוסלובקיה לא נשארו הרבה מועמדים למלחמה בגוליברים. אולי גם אנחנו היינו מעדיפים לפרוק את הנשק ולמצוא מקלט תחת הכנפיים המגינות של מעצמה גדולה, אבל למזלנו אין איש רוצה בנו.

לא היתה הוכחה טובה יותר לציפיה החוזרת לכל סימן של הבנה, אהדה או ידידות, מאשר ציטוט אותם העתונים המעטים בעולם, שהצדיקו את פעולת צה"ל בנמל התעופה של ביירות ולו רק בצורה חלקית. עתון תורכי אחד הבין לרוחנו; עתון שווייצי אחד אמר, כי בתנאים מסוימים אין לישראל ברירה אלא פעולת תגמול; שני עתונים צרפתיים הזכירו גם את קרבנות מחנה־יהודה, ואילו היו מגיעים לידנו עתון מגיניאה החדשה או בורונדי, שפירסמו שתי מלים של הבנה לעמדה שלנו, היינו מצטטים גם אותם בהבלטה מול מבול עתוני אמריקה, קנדה, שוודיה, נורווגיה, דניה, מערב־גרמניה, צרפת, אנגליה, דרום אמריקה ואפילו הונג־קונג, שכולם זועזעו בגלל הפעולה הישראלית המוגזמת.

ומה, נאמר, היתה פעולת תגמול לא מוגזמת, כלומר סבירה, מתקבלת על הדעת? השמדת מטוס ערבי בשדה תעופה זר יחד עם נוסעיו? זהו מזלנו הביש: אילו היינו אנחנו מחליטים לחסל מטוס עם נוסעיו בשעת המראתו, היתה הפעולה שלנו מתבצעת כמתוכנן, ולא רק חלקית. אילו היו כל המוקשים, כל הפצצות, כל חומר הנפץ שהונחו בשנה האחרונה בישראל פועלים לפי המתוכנן, ופוגעים כפי שנועדו לפגוע, היה מצבנו הדיפלומטי טוב לאין ערוך. כושר ההתנגדות תמיד בעוכרינו.

הנה, אהדת העולם היתה לצדנו אחרי התקפת הערבים על מטוס “אל־על” באתונה, ואנחנו, טיפשים, במקום להמשיך לצבור אהדה על־ידי כמה חטיפות והתקפות נוספות על מטוסינו, הולכים ומקלקלים הכל. אילו היינו מוכנים להקריב כמה אניות “צים” בתוספת, למידה טובה, היתה אהדת העולם מבעבעת, ואילו היינו קצת יותר רחבי־לב ונותנים לכמה פצצות שהונחו בבתי קולנוע ובמקומות ציבוריים להתפוצץ, היתה אהדת העולם גולשת על גדותיה. אבל אנחנו, כל מושגינו מעוותים: מעדיפים לשמור על החיים מאשר לצבור דברי נועם של העולם; רציתי לומר של הגויים, אבל זה לא היה הוגן לגבי כותב מאמרי הגנאי הלא־מעטים, שהם מבני ברית, כי גם לזכותם יש לומר, שאין הם רואים את בעיית המזרח התיכון מנקודת ראות של לאומנות צרה, אלא משקיפים על העולם כצופים מן הצד ורואים את ישראל מה שהיא באמת: מדינה שקמה בטעות. ההבדל בינינו ובינם רק ביחס החשיבות לשתי מלים: קמה או טעות.

ארבעים וכמה מדינות קמו מאז מלחמת העולם השניה, וסביב אף אחת מהן לא היו מהומה ורעש זמן ממושך כל כך כמו סביב ישראל, לא היו כל כך הרבה נותני עצות ליד עריסתה וכל כך הרבה משגיחים על התנהגותה. שני שרי־חוץ או שני ראשי־ממשלה נפגשים בקוסטה־ריקה או בלסוטו במסגרת אחד ממבצעי הכר־את־העולם־על־חשבון־משלם־המסים, ובמקום לדבר על מזג האוויר וטיב המסעדות מנסחים בפומבי את דעותיהם על הסכסוך במזרח התיכון. למה כל העולם בעל־בית דווקא אצלנו? רק מפני שהבאנו על ראשם את צרת האל האחד עם כל איסוריו?

ברצון היינו מצטרפים אל הוגי־הדעות וההיסטוריונים, הרואים את התפתחות האנושות בפרספקטיבה נכונה וקובעים, כי היא צועדת לקראת עולם של ענקים, ללא עמים קטנים, לולא חשנו בנפשנו, כי כל חיינו תלויים באמונה, שחשוב שעם ישראל ימשיך להתקיים. ולא מפני שאנחנו סובלים מהרגשת עליונות וחושבים, כי היהודים דרושים לאנושות כשמרים ללחם, כחמצן למי סודה, כנושאי הקידמה או כעדות חיה לאלהים עלי אדמות, אלא מחוסר ברירה. עכשיו, כאשר טעמנו, אחרי אלפיים שנים של ישיבה בין הגויים, טעמה של חירות; עכשיו, כאשר אנחנו יודעים את ההבדל בין תלות ועצמאות; עכשיו, יש בפנינו רק אפשרות אחת: להיאבק על המשך קיומנו בכל דרך הנראית לנו.

מי שחסר תחושה היסטורית, העולם מספק אותה לו ללא תשלום: או"ם מגנה, האפיפיור מבכה מטוסים, הפולנים מוציאים מן הגנזך את פניני כתביו של יוליוס שטרייכר, ולפתע אתה חש, כי חוץ מן העובדה, שקמה המדינה המשוגעת הזאת, לא השתנה הרבה במשך הדורות: היהודי נבדל מחברת העמים מפני שהוא יהודי, אבל אם בעבר היה מחוץ לחוק העמים, כיום הוא היחיד שהחוק ומוסר האומות חלים עליו. אילו נהג כל עם אחר בדיוק כמונו, לא טוב יותר ולא רע יותר, היתה איזו מדינה קמה להגנתו, מתוך אחוות־דת או אחוות־גזע או אחוות־שפה או קירבה מדינית. מישהו היה אומר: אחינו אתה.

לפעמים אתה מרגיש, כאילו גם עליך הלבישו שוב את בגדיו השחורים של היהודי הנצחי, ואם הוא איננו עוד היהודי הנודד, הרי זה רק מפני שהוא נאחז בשיניים ובצפרניים באדמה הזאת. השנים האחרונות עשו את הישראלים ליהודים יותר, כיוון שהם נוכחו לדעת, כי גם כאן, במדינה עצמאית, אין מנוס מנטל היהדות, כי גם כאן נושאים את עול ההיסטוריה היהודית כלבני פרעה. לאט־לאט, מי במוקדם ומי במאוחר, מגיעים למסקנה, כי להיות ישראלי פירושו להיות יהודי, רק עוד יותר.

לפעמים, כאשר החדשות המרעישות באות בתכיפות גדולה מדי – חטיפה, הפגזה, מיקוש, פיצוץ – וכאשר מספר הנופלים בשבוע גדול ממה שהתרגלנו, כדבר שאין מנוס ממנו, אחרי כמה ימים מדי של מתח, באה עייפות מעיקה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד? נראה שאפשר, שנים רבות, חיים שלמים, בעיקר אם הם נמשכים כרגיל: מכונת־תופת מתפוצצת במחנה־יהודה, ואחרי שעה ממשיכים למכור עגבניות וחבושים. מוצאים חומר־נפץ באולם קולנוע וממשיכים בהקרנה, לא מפני שאנחנו אמיצים או אדישים מדי, אלא מפני שנוסח החיים כאילו־לא־קרה־מאומה הוא הדרך היחידה לשמור על מידת־מה של איזון נפשי. לולא המשכנו לחיות את החיים כרגיל, עם חגיגות בר־מצווה ותצוגות אופנה והצגות בכורה, ספק אם היתה לנו תקווה לזכות אי־פעם בחיים רגילים.

הציונים הטובים מתו בחוץ־לארץ והשאירו אחריהם הרבה תעודות מטעם קרן־היסוד והקרן־הקיימת, הסוכנות היהודית ועליית הנוער, המעידות על פעלם הברוך למען ארץ־ישראל. ציונות היתה מיצרך הגולה, כמו השקל וקופסת “עמי” הכחולה, כמו נאומים של נחום סוקולוב ותמונת הרצל במסגרת כהה. אנשים עלו ארצה כדי לשכוח את בעיות ההגדרה הלאומית והזהות היהודית, להיפטר מכל עסקי הציונות אחת לתמיד. אולם ככל שמרבים לשבת בארץ מתחזקת האמת המעציבה, כי גם כאן, במדינת ישראל, אי־אפשר לחיות בלי אותה הציונות המיושנת, הגלותית, המעייפת. כלומר אפשר לחיות, כשם שחיים באיי באהאמה או במאיורקה או בכל מקום אחר שהאקלים בו נוח והשמש חמה והחופים טובים לרחצה, גם לחיות וגם ליהנות, רק שבימים קשים נשארים ללא מגן, ללא משענת, ללא עורף, ואין שום סיבה לא לחפש מקומות־מרעה טובים יותר. אורזים את החבילות וזזים הלאה.

מי שעולה ארצה מתוך אמונה שמקומו של יהודי בארץ־ישראל, על־פי־רוב בתוספת דחיפה מצד הגויים – מלה, יריקה, מכה, איום – נדמה לו, בסחרחורת הישראלית הראשונה, כי הציונות מתה עם עלייתו ארצה. פשוט מאוד: אם ציוני – שיעלה ארצה, ואשר לכל הנותרים, או שהם ידידי ישראל או שלא. עובר קצת זמן עד שאדם נוכח לדעת, כי אותה ציונות מימי נעוריו, אותן ההרצאות של שליחים מארץ־ישראל במועדון ריק למחצה, אותם ויכוחים אין־סופיים על עם ולאום ונאמנות וזיקה לארץ־ישראל ברחובות הליליים בדרך הביתה, אותם גישושים אחרי משמעות החיים, אותו חנק למשמע “התקוה” בעברית ולמראה דגל כחול־לבן מתבדר ברוח ממשיכים להתקיים, נולדים כל פעם מחדש.

השאלות המטרידות את האינטלקטואלים האמריקאים: איפה אני יכול לתרום את חלקי לאנושות, כאן או בארץ־ישראל? האם ארץ־ישראל תהיה שונה מכל מדינות העולם? האם המדינה זקוקה לי אישית? כולן נשאלו שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות, כל פעם במקום אחר, ועתה כאז נקרעים ציונים בין האמונה בנכונות רעיון לבין מציאות־החיים, עתה כאז הם מנסים לדחות את הצעד המחייב, המכאיב, של ניתוק מארץ־מגוריהם. הציונות באה על היהודים גלים גלים, ועל כל דור להיאבק עמה כאילו הוא הראשון לעליה.

כאן, בארץ, שמנו את הציונות במרכאות מתוך אותה עליונות שבאה עם הזהות הישראלית החדשה, וגיחכנו קצת על היהודים הגלותיים בשיקאגו או בבוגוטה, המתייחסים לדברים ברצינות. אם הזדמן לנו להתארח בקהילה יהודית רחוקה או מבודדת, שיחקנו את המשחק הציוני, כדי לא לקלקל להם אשליות, ולא לחבל במאמצי המגבית. משום כך גם היו הפגישות הראשונות בין הישראלים

ויהודי ברית־המועצות על אדמת רוסיה מרגשות כל כך: הציונות יצאה מספרי־הלימוד, מבולים, מחדרו של הרצל בטיול השנתי, איבדה את המרכאות, היתה לדבר ממשי, קיים. עובדה, אפשר לבדוק לפי עתוני השנים האחרונות: “הציונות” השתחררה מאזני־החמור שעשו מאחורי גבה.

אולי ציונות היא עניין של גיל, כמו דת. הרי לפני עשר שנים לא היה איש – חוץ מאי־אלה עסקנים בקונגרס היהודי העולמי או בברית העברית העולמית או בתנועת נאמני העליה ומיני מוסדות אחרים, שנפש ישראלית מצויה אינה יודעת מה טיבם המדוייק – מבטא את המילה ציונות מבלי להסמיק. שלא לדבר על ביטויים נעלים כמו אהבת ישראל או חיבת־ציון, שהשימוש בהם היה אסור מגיל חמישים ומטה. אפילו את האהבה לארץ־ישראל ניסינו להסוות, פן יגלו את חולשתנו; אמרנו: אני פשוט אוהב את השמש הישראלית, את הירח האדום עם רדת הלילה, את ריח הפרדסים באביב, את הים ביום סערה.

לציונות היו פנים רבות ופירושים רבים, הכל לפי המציין והמצטיין. ציונות היתה שם נרדף להטפת־מוסר, למלים נבובות, לסיפורים בעלי מוסר־השכל, לפטפוטי־סרק באיצטלה של אידיאלים והיא התייחסה לא רק ליהודים. אם ציונות פירושה אמונה בשליחות ישראל בין הגויים, הרי לעמים רבים לאורך ההיסטוריה היתה ציונות משלהם, רק בשמות אחרים. היתה ציונות יוונית וציונות ספרדית, היתה ציונות אנגלית של האמונה בשליחות האדם הלבן הנאור. יש ציונות סינית ויש ערבית, ומה שמבדיל ביניהן לבין ציונות ציון הוא דבר אחד: עמים אחרים יכולים ביום מן הימים לזנוח את הציונות, לקפל את המפרשים, להניח לשליחויות ויעדים ולהתרכז בחיי פנים, אבל מדינת ישראל מרוכזת רק בעצמה מאבדת חלק מזכות־קיומה.

גם אם מוכנים לזנוח את כל השאיפות של אור לגויים וקרן־לייזר לעמים, אם רואים בישראל רק מקלט ליהודים, גם אז אי־אפשר בלי ציונות, אחרת תהיה גם ארץ־ישראל בבחינת אוגנדה, ריכוז שאפשר לחיות בו בלי חשש פוגרומים. אם תהיה ארץ־ישראל מקום מבטחים רק לאנשים החיים בה, שנולדו בה ושיוולדו בה, הרי צודקים הלאומנים הערבים, הרואים בנו עוברי־אורח הנוטים ללון. בין התפיסה של מדינת ישראל לאזרחי ישראל לבין תפיסת ארגוני הפלשתינאים – המסכימים להשאיר בארץ־ישראל כל מי שנולד בה לפני קום המדינה או צאצאי יהודי המזרח, שחיו בה לפני הצהרת בלפור – מבדיל רק מרחק של פירושים. ארץ־ישראל חייבת להיות מקלט של כל היהודים בכל הזמנים, אחרת גם ליושבים בה כיום אין זכות עליה. ארץ־ישראל בלי ציונות יכולה להיות מדינה ישראלית ומדינה דו־לאומית, אבל לעולם לא מדינת היהודים. אולי מבחינה כלל־אנושית אין חשיבות רבה לשאלה אם יש או אין מדינה ליהודים, אבל מי שחי בישראל ולא רק מתקיים בה, זקוק לתחושה שיש משמעות לקיום מדינת היהודים מעבר לתעודת־אזרחות.

מלחמת ששת הימים הבהירה זאת ביתר שאת, הכריחה אותנו לערוך ספירת־מלאי כללית, לבקש משענת בדת, בתנ“ך, בציונות. אם לפני מלחמת ששת הימים אפשר היה לחיות בישראל בלי התחייבות רעיונית, ציונית או אחרת, פשוט לעבוד, לגדל ילדים, לשתות בירה ישראלית וללקק בול עברי, הרי מאז יוני 1967 חוזרת שאלת מהותה של ארץ־ישראל, שהתווכחו עליה פעם בקונגרסים עם צילינדרים וזקנים. אתה חייב לענות, לפחות לעצמך, אם יש לנו זכות על ארץ־ישראל, אם אין. מכאן לציונות, או ל”מצפן", רק פסיעה אחת.

גם לפני־כן חיפשנו אישור, אולי בתת־ההכרה: התעניינו בארכיאולוגיה, כיוון שבה עדות חקוקה באבן, שטר לבעלות על ארץ־ישראל. טיילנו על־פני הארץ, לא רק כדי לצלות סטייקים על כירה ניידת אלא גם כדי לחוש השתייכות בחול הלח של חוף טנטורה, בריח המרווה שעל הר הכרמל, באוויר המבהיק מעל ים־המלח, בידיעת הארץ, במעקב אחרי ציפרים. אבל בא יום, ומתברר, כי לאהוב את הארץ לא די. בדרך־כלל זה קורה במצב של התגוננות, מול שאלות זרים, התקפות סטודנטים מן השמאל, שיחה עם ערבי מן השטחים, ויכוח עם יהודי ליברלי, האוהב את האנושות כולה. הולנדי או איטלקי אינו חייב להוכיח, לא לעצמו ולא לעולם, כי הוא שייך לארצו והיא שייכת לו: בישראל אתה עדיין זקוק לאישור, לפתק מן הלשכה העליונה.

אתה זקוק לציונות על כל צעד ושעל. אחרת באמת ייראו כל ההקלות וההנחות וההלוואות הניתנות לעולים כאפליה: אנחנו בנינו ואנחנו נלחמנו ואנחנו משלמים מסים, מבחינת ההגיון מגיע לנו לפחות מה שנותנים ליהודי אמריקאי, שהיו נחוצות לו עשרים שנות ציונות ומכה אחת על הראש מכושי במעלית, עד שהיה מסוגל להחליט כי מקומו בישראל. למה לא לנהוג כמו כל מדינת־הגירה: מי שבא בא, ועוד אומר תודה רבה. אולם, אם כן, עלינו לנתק את עצמנו מן העם היהודי: לא לבקש את כספי יהודי הגולה ולא את השפעתם, לא את אהבתם ולא את כוחותיהם, לא לצפות לעלייתם היום, מחר, בעוד עשרים שנה. מדינה קטנה של בעלי לאום ישראלי. אלבניה במהדורה עברית משופרת, כל עוד תחזיק מעמד.

ציונות היא הזכות לשכנע אדם להתיישב בישראל. שנים רבות פחדנו לקבל על עצמנו את האחריות: אולי בן־גוריון תבע עליה בשם האומה כולה, אבל כל אחד מאתנו באופן פרטי נהג זהירות אם נתבקש לעוץ עצה למכרים ולידידים ולקרובים מחוץ־לארץ, אם לא חי במדינת מצוקה: יש צדדים לכאן ולכאן, יש לשקול היטב, התאקלמות בישראל היא ענין של אופי. אבל אם אין אמונה לשכנע לעליה כצעד הנכון שיהודי בימינו יכול לעשות אותו, אין גם כוח למנוע ירידה, בעיקר בימים קשים. באיזו זכות נשכנע אדם מחוסר־עבודה לא לרדת, אמרנו לעצמנו בימי המיתון והבדיחות על אחרון־המכבה־את־האור־במדינה. בזכות הציונות, בזכות האמונה כי יש לדבוק בישראל בימים טובים כבימים רעים, אבל אדם למוד הצדקנות של ותיקי הארץ פוחד מצביעות, מהטפת־מוסר ומ“ציונות”, ובודק את עצמו: ואני? האם אני הייתי נשאר בלי תעסוקה ובלי דירה, בימי רעב כבימי שחיתות? אתה אומר לעצמך כן וכן וכן, אחרי מלחמת ששת הימים ביתר בטחון מאשר לפניה. גם אם היה כאן משטר קומוניסטי או פאשיסטי? אתה עונה כן, גם אז, כדי להילחם נגדו, ומקווה שלעולם לא תינתן לך הזדמנות להוכיח את כנות ה“כן”.

ציונות היא מידת האחריות שאתה מרגיש לדברים שאינך אחראי להם. אחריות לשכונת הקטמונים ואחריות לזונות בנות שלוש־עשרה, אחריות לזקנה נוברת באשפת־הלילה של שוק הכרמל, אחריות למשחקי כדורגל שנמכרו, לחסכונות שנגנבו. ציונות היא מידת הבושה שאתה מרגיש בגלל תייר שרומה במלון, בגלל סטודנטית שנאנסה בצד הכביש, בושה על צלבי־הקרס בבתי רופאים, על לכלוכך בבית־שימוש ציבורי. ציונות היא זכרון מעורפל של חלום “אלטנוילנד”, ארץ טובה יותר, נאורה יותר, יפה יותר, של ציפיות לצדק, לסובלנות ויחס של כבוד. יודעים, המציאות במדינה מודרנית שונה מהחלומות. יודעים, אין דבר גרוע מאוטופיה המתעלמת מטבע אנוש, אבל ברגע שנחדל להאמין כי מדינת ישראל יכולה להיות טובה יותר, אנושית יותר, תרבותית יותר, מוותרים על ציון ונשארים רק עם הרפובליקה הישראלית. אולי השורש של הרבה צרות בימינו הוא הגישה המציאותית לחיים, הפילוסופיה של “עם ככל העמים”, “לא תחסום שור בדישו”, הרתיעה ממוסר, מפוריטאניות, מצדקנות, מציונות.

הציונות חיונית לשעה שבע וחצי בבוקר, שעת הנסיעה באוטובוס, לחריקת־שיניים במשרד רשם־הקרקעות, לרעש הבקבוקים המתגלגלים באולם הקולנוע, לשמע הרדיו המבשר בחצות הלילה כי מתוווווווק מתווווווק לו, לדיזנגוף במוצאי־שבת, ללילינבלום של כל ימות השבוע, ללוויה בבית־הקברות של חולון, להפגנת נטורי־קרתא בירושלים של שבת. עם טיפת ציונות אתה אומר לעצמך: זה העם שיש לנו, אחר לא נמצא. לשבור את לוחות־הברית היה מותר רק למשה רבנו, וגם לו – רק פעם אחת: בסופו של דבר נשאר עם אותו עם חוטא, כי טוב ממנו לא היה.

כל כך מעט נחת מתקופה, שבעצם יש בה הכל: שלום יחסי ובטחון בגבולות, שקט בגדה וגשרים פתוחים, שגשוג כלכלי ותעסוקה מלאה, מבול של תיירים, עליה גוברת מארצות־הברית והתעוררות כוח הלחימה ביהדות ברית־המועצות. ידענו מזמן שאנחנו, כיהודים, איננו עשויים לאושר, אבל שאנחנו גם לא עשויים לשלום, זאת מחשבה מדאיגה למדי. זאת תעודת־עניות נוראה לעם היהודי, אם הוא זקוק תמיד לשנאת הגויים שתשמור עליו – בגולה מהתבוללות ובארץ מהתפרקות. ידענו: ציונות היא תורה שצמחה מצרות, מסבל, מאנטישמיות, מאפליה, מפוגרומים, מאיומי־השמדה. למדנו לדעת: המדינה ניתנה לנו בזכות השואה, אבל עתה עולה החשש המעציב, שגם על אדמתו זקוק עם ישראל לשוט, לסכנה לקיומו, לאיום־המוות, כדי לא להתפורר.

פרעה הלך בדרך הלא־נכונה: כאשר יענו את בני־ישראל כן ירבו, ככל שהעביד אותם בפרך כן חיזק את לבם. הוא לא ידע מה שגם נאצר לא הצליח לתפוס, כי בעשר שנות חיים שלווים אפשר לגמור עם ישראל כלאחר־יד. אולי המודיעין של סאדאת מעודכן יותר: שלום של ממש, גבולות פתוחים לכל ארצות ערב, צה"ל כחיל־מצב רדום, טוב למצעדים וקבלות פנים לשגרירים זרים, והישראלים יגמרו את עצמם. דתיים נגד חילוניים, ספרדים נגד אשכנזים, עניים נגד עשירים, ותיקים נגד עולים. אולי אין לעם היהודי אותו זכרון ארוך שמייחסים לו אותו. אולי הוא שוכח מהר, בדיוק ככל שאר העמים, רק שלמזלו הגויים מזכירים לו, ואם שנה אחת לא מקבלים שום תזכורת באותיות אדומות ומסגרת שחורה, הזכרון נחלש.

בז’ארגון הכלכלי זה נשמע משכנע למדי: יש לצמצם את הפעילות הכלכלית, להאט את קצב ההתפתחות, כדי לרסן את תביעות השכר וצבירת הרווחים. אבל אם מתרגמים זאת לשפת החיים, המשמעות מעציבה: כשם שנחוץ איום המלחמה כדי לקיים את האחדות, דרוש איום של חוסר־תעסוקה כדי לא לפורר את המשק. כאילו אמרת, שאיננו עשויים לחירות. כאשר הכל שובתים והכל תובעים העלאות בשכר, ובהכנסות וברווחים והכל טוענים שהאנדרלמוסיה חייבת להיפסק ודרושה יד חזקה יותר ואנחנו עדיין לא בשלים לדמוקראטיה מלאה, אין מנוס ממחשבות נוגות על אנלוגיות בהיסטוריה. נכון, ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת: גם מוסוליני וגם היטלר נראו, בראשית דרכם, לרבים וטובים – ליברלים, דמוקרטים ויהודים ביניהם – כאמצעי הכרחי להחזרת הסדר על כנו, להחזרת החיים הכלכליים לפסים תקינים.

העולם אַלים, והמתרחש במדינה נובע לא רק משנה שקטה ומעודפי תעסוקה. האנשים גילו לפתע, או ליתר דיוק גילו מחדש, אחרי הפסקה של כמה עשרות שנים, כמה חסר־אונים ושברירי הוא המימסד במדינה דמוקראטית אם הוא מוצא את עצמו מול אלימות, מול נכונות ללכת עד הסוף, ורוצה להישאר נאמן לדמוקראטיה. כאן בארץ אישרה הממשלה אלף פעמים במו־מעשיה, כי בלי כוח אין משיגים דבר, כי הבלגה והתאפקות לא יביאו לישועה. כל אחד קיבל את השיעור באולפן־החיים נוסח ישראל בדרך משלו: אחד בלשכת העבודה ואחד במשרד הסעד, אחד בעירייה ואחר בסוכנות – לאחר שביתה, לאחר פלישה, לאחר זעקה. מי שאינו צועק סימן שעדיין יש לו כוח לחכות. נכון, לפעמים מסתדרים העניינים גם בדרכי־נועם, לפעמים משיגים מה שמבקשים גם באדיבות ובגישה עניינית. אבל לא די שאי־הצדק לא ייעשה. הוא גם אינו צריך להיראות. עצם הרושם שזבנג הוא תורת ישראל על רגל אחת מעודד את הנטייה להחזיק את הנעל ביד השניה.

אולי, אילו אפשר היה להוריד את התריסים סביב מדינת ישראל כדי שהשכנים לא יציצו ולא ישמעו את הצעקות ברחוב, אפשר היה להשלים ביתר קלות עם החובבנות הנוראה והאילתורים המתמידים של הממשלה מצד אחד ועם חוסר ההתחשבות המוחלט של הציבור על כל שכבותיו במצבנו האמיתי מצד שני (לא נעים כל כך להשתמש בנימוק הבטחוני הסחוט שניצלו אותו לעייפה כדי לכסות על מחדלים ואי־סדר, אבל מה לעשות והוא עדיין קיים). אבל כאשר חושבים על הצופים בקומדיה נוסח האחים מרקס, שבה הכל מרביצים על ראשי הכל, כאשר חושבים על השבויים במצרים ובסוריה, על יהודי ברית־המועצות, שמגישים להם את הידיעות על גל השביתות כמטעמים, על התיירים שליל הציפיה בחום ובצפיפות נמל־התעופה הוא התרשמותם האחרונה מן הארץ המובטחת, על “קול קאהיר”, הנוהג בתבונה וקורא קטעים אותנטיים מן העתונות הישראלית, מתחשק להשמיע שריקה ארוכה במשרוקית המשטרה, לפנות את האולם ולהוריד את המסך. נכון, אלה נימוקים משניים, קובע לא מה שחושבים עלינו בחוץ, אלא מה שאנו עושים לעצמנו בפנים, אבל כיוון שהישראלי לסבל יולד ולא רק לעצמנו אנו חיים, שלפחות למען הציונות נדע לתקן את דרכינו: למען התיירים העלולים להיות לשונאי ישראל, למען העולים לעתיד העלולים להירתע, למען היהודים במצוקה הזקוקים לאמונה, למען המשקיעים החרדים לכספם, למען לקוחות התעשיה הישראלית על־פני העולם, למען העצבים שעוד נהיה זקוקים להם. למען השם.

לפני שהרצל היה כחול וערכו הנקוב מאה לירות ישראליות, הוא חזה את מדינת היהודים וכתב את “אַלטנוֹילנד”. בכל פעם שאני שומעת מתווכי דירות וספסרי מטבע ומיני רובצי בתי קפה אחרים מדברים על הרצלים, אני שואלת את עצמו איך הרצל הראשון היה מתייחס לכבוד שנפל בחלקו, אם היה רואה בו הוכחה נוספת כי אכן חזונו התגשם, או שמא היתה זו בעיניו שיבה לאותה הגלות, שממנה ביקש להוציא את היהודים. אמנם נכון, שבמדינה העתיקה־החדשה שלו ידעו כיצד לכבד את זכות הראשונים ואף נהגו להעניק להם אות כבוד דומה ללגיון הצרפתי, נכון שגם בתוך החברה החדשה שקמו בארץ־ישראל המשיכו להשתמש בכסף, אך הרצל אינו נכנס לפרטים של מראה השטרות או המטבעות ומסתפק בקביעת עובדה, כי בעד שני זוגות כפפות עור לבנות, שמחירן ששה שקלים, שילם דוד ליטוואק במטבע זהב וקיבל כמה מעות כסף כעודף. הכפפות הלבנות היו חלק חיוני של תלבושת הערב החגיגית לשם ביקור באופּרה, וכיום, בניגוד לשנים הראשונות של הציונות המדינית, נראה חזון בניין מפואר של אופּרה ממלכתית בחיפה יותר קרוב למציאות מאשר שימוש יומיומי במטבעות עשויים כסף וזהב.

מי שמנבא נבואת נועם על ימים נפלאים, לא זוכה בדרך כלל להגשמת חזונו בחייו. ואילו זכה, גם אז לא היה זוכה, כי חזון שהתגשם הוא מציאות, ומטבע הדברים המציאות שונה. מדינת היהודים היא חזונו של הרצל, המותאם לחלומם, לשאיפותיהם, לטבעם וליכולתם של מגשימיו מאז באזל ועד הלום; חזון שהפך למציאות בתקופה שונה ובצורה שונה ובנסיבות שונות – ובכל זאת אפשר לעבור את ארץ־ישראל עם “אלטנוילנד” כמדריך, לעתים לחייך על תמימות וחוסר יכולת להשתחרר מכבלי וינה, על סנטימנטליות וחוסר הבנה למהות היהדות, אך לעתים קרובות יותר לעמוד מלא־פליאה עד כמה לא היתה זאת אגדה. אפילו קפטריה בטבריה יש, עם תזמורת איטלקית, ישר מיוגוסלביה, “ספינות חשמל וסירות מפרשים שטות על הכנרת וגבירות מפורכסות הקונות את שמלותיהן בפאריס יושבות על כסאות עשויים ברזל גמיש בצל של דקלים, מפטפטות ועוסקות באהבהבים כדרכן במקומות מרפא ונופש”. ואם חסרים מים בכנרת והנותרים מזוהמים, הרי זה רק משום שחזונו של הרצל על ניצול כל מקורות המים כיסוד לשׂגשׂוג הארץ התגשם על הצד הטוב ביותר.

מבחינת הנוף דומה מדינת היהודים של הרצל בחלקה הגדול לאיטליה של גיתה, עם וילות משיש לבן החבויות בתוך גנים מוריקים, בין ברושים ועצי לימון הפורחים תמיד. מבחינת משחקי הספורט – טניס, שיט, כדורגל, קריקט – היא דומה לאנגליה; מבחינת סדרי האקדמיה למדעים – צרפת; מבחינת הישגי הטכניקה המודרנית – לאמריקה, ומבחינת הנקיון לשווייץ. חיפה דומה לנמל איטלקי, רק נקיה הרבה יותר, מירושלים נעלם כל זכר של לכלוך וריחות רעים שהיו נחלת העבר, שכונות הפועלים במבואות הערים נקיות ומטופחות, ילדי בתי־הספר לבושים מדים נאים ונקיים, הכל מצוחצח, ממורק, מבריק, מבהיק, מסודר, כמיטב התגשמות חלום כל בורגני ממרכז אירופה. מתוך נסיון אמיץ להיות מציאותי, יכול הרצל לתאר לעצמו בצד אנשי החברה החדשה שקמה בארץ־ישראל, גם שארית של יהודים גלותיים, שטחיים, ציניים, אנוכיים, להוטים אחרי רווחים קלים. אבל מחשבה על מדינת יהודים מזוהמת לא היה מסוגל לשאת, ולו רק בגלל הגויים. אשר לסדר, למשמעת – מאורגנת מדינת היהודים שלו כגרמניה, הכל פועל בה כמו שעון, העליה מאורגנת כמבצע צבאי, בתים נבנים במהירות מסחררת, לכל אחד מקומו, תפקידו, ביתו. הרכבות הנוחות ברשת המסועפת נוסעות בדייקנות, הערים מתוכננות היטב, ובשעת תיקונים במערכת המים, הביוב או הטלפון אין צורך לפרוץ את ציפוי הכביש, כי כל הצנרת מרוכזת במעברים תת־קרקעיים. זו מדינה של חוק וסדר לכל דבר.

מדינת היהודים נועדה להיות ראש גשר של אירופה באסיה, טריז של תרבות המערב נגד מה שנראה אז – בעידן האמונה הבלתי מסוייגת בברכת הטכנולוגיה והמדע – כברבריות. חברת מופת לאנושות כולה – ומבחינה זו אנחנו נאמנים ל“אלטנוילנד”: מה הם כל האכזבות, רגשי התיסכול, הדרישות לשינויים והביקורת על חסרונות, אם לא הוכחה לדבקות בחזון של מדינה לתפארת, אור לגויים? הרבה התקיים, בדיוק כפי שחזה: מרכז השלום בירושלים, מרפאות עיניים, שחולים מאסיה ואפריקה נוהרים אליהן, נמל בין־לאומי ורכבת כבלים בחיפה, חקלאות שיתופית ויצוא פרחים, פירות וירקות מבכירים לכל אירופה (להוציא מוסקבה ופטרבורג, זמנית לפחות). יש יינות טובים כמו הצרפתיים וגבינות טעימות כמו השוויציות, קיימים מפעלי ים המלח ובתי חרושת למלט, מנצלים את הפוספאטים וחורשים במחרשות חשמליות, שקוראים להן עכשיו טראקטורים. הונהג ביטוח מחלה וזיקנה, קיימת רשות סעד מרכזית. ובדיוק כמו ב“אלטנוילנד” – המונח “פוליטיקאי מקצועי” הוא בגדר כינוי־גנאי ופוליטיקאים חיים מעמלם, לא מהשקפותיהם; למשרות ממלכתיות בשכר נבחרים רק בהתאם לכשרון, ולמשרות של כבוד זוכים רק הענוותנים, אלה שאינם רודפים אחרי הגדולה.

מבחינה מסוימת מתחילה מדינת ישראל לדמות ל“אלטנוילנד” של הרצל דמיון שלא עלה על דעתם של החלוצים הסוציאליסטיים כובשי השממה: ישראל מתברגנת, ו“אלטנוילנד”, עם כל חידושי הטכניקה וכל הישגי המשק השיתופי, היא ביסודה מדינה בורגנית (הרצל רצה ברפובליקה אריסטוקראטית או במונרכיה דמוקרטית. אנחנו בדרך). ביתו המהודר של דוד ליטוואק, מנהיג החברה החדשה, שבו טור מדרגות לבנות ופסל אריה לידן, שתי מכוניות והרבה משרתים, טאפטים של משי, נברשות מבדולח ומזהב, רהיטים בסגנון אנגלי וטרקלין רחב־ידיים מקושט ביצירות אמנות, קרוב מאוד לבית האידיאלי לפי טעם ימינו (חסרה בו רק מערכת סטריאו).

גם בשטח התרבות והאמנות פועל הזמן לטובת אלטנוילנד: הצגות באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית, בספרדית ואף “פארסות באידיש, עליזות אך אינן מצטיינות בטוב טעם”, הופעות אורחים מכל העולם, תרבות בין־לאומית בהחלט. בשום מקום לא נאמר מה היתה שפת הדיבור המקובלת באלטנוילנד, אך יש להניח, כי היתה זו גרמנית, אם עובד בגן הציבורי וזבנית בחנות כל־בו ומנהל בית ספר וספן בנמל הבינו ללא קושי את הערות קינגסהוף הזקן, אציל נוצרי גרמני ובעל מבטא ברלינאי מובהק. לאוזניו של בן התרבות הגרמנית נשמעה האידיש כז’ארגון מעוּות ועלוב, העברית נראתה רחוקה מחיי יום־יום מכדי לקנות בה כרטיס רכבת, ועל כן הניח הרצל, כי כל אחד ימשיך לדבר במדינת היהודים בשפת מוצאו עד ששפה אחרת, המועילה מכולן, תהפוך לשפת הקשר. תהליך הנראה קרוב מאוד להגשמה, איף יו סי ווֹט אַיי מין. בכל אופן, התפילות נשארו בעברית.

עשינו כמצוות הרצל, והפעם, בשעת יציאת מצרים, לקחנו את סירי הבשר עמנו, שמרנו על מנהגי המוצא, פתחנו בתי קפה וינאיים ופאבים בנוסח אנגלי, פיצריות איטלקיות וביסטרו צרפתיים, סטייקיות אמריקאיות ובודגות רומניות, וקראנו לכולם בשמות בין־לאומיים, לא למען דור המדבר, ככוונת הרצל, אלא למען ילידי החברה החדשה, שלא ירגישו פרובינציאליים.

אם הרצל לא התייחס לתרבות יהודית־לאומית, הרי זה בראש וראשונה מפני שהעניין הכלל־אנושי היה קרוב לו יותר. זו היתה מדינה של יהודים, אבל בחברה החדשה שקמה בה היתה בשורה לאנושות כולה, היא היתה פתוחה לכל אדם, ללא הבדל דת וגזע ולאום, אם רק היה בן־אדם. לכן התקומם המהנדס שטיינק (שנוצר לפי דמותו של המהנדס אוסקר מרמורק, בעל הרחוב בין רוטשילד ויהודה הלוי) נגד הרב ד“ר גאייר וחסידיו, שביקשו למנוע מלא־יהודים להצטרף לחברה החדשה: “ואני אומר לכם, שמרו אמונים למה שהוביל אותנו לגדולה: ליברליות, סובלנות, אהבת הזולת! רק אז תהיה ציון באמת ציון!” ייתכן מאוד שהרצל היה סולח לנו על שאין לנו עתונים המחלקים את רווחיהם בין המנויים, על שהנסיעה בתחבורה הציבורית רחוקה מלהיות אותו תענוג שעליו סיפר, על שערינו אינן מרהיבות כפי שתיאר לעצמו, על שעדיין מכבדים את העשירים בגלל ממונם. אבל הוא לא היה מתגבר על כך שהיהודים חסרי סובלנות לנכרי החי בתוכם, שקשה לחיות כגוי בין היהודים כפי שהיה ליהודי קשה בין הגויים. “הנכרי צריך להרגיש את עצמו כמו בבית”, היו המלים האחרונות של ד”ר אייכנשטאם, נשיאה הראשון של מדינת היהודים.

להרצל היה חשבון עם הרבנים עוד מימי רבני המחאה, אך גם הוא הפריד בין דת ומדינה וראה בדתו של אדם את עניינו הפרטי, הוא הועיד לרבנים הנאורים, להבדיל מן הרבנים הקנאים הלאומנים כדוגמת ד"ר גאייר, תפקיד נכבד בדרך לחברה החדשה ובמרכז כל קבוצת עליה צריך היה לעמוד רב. כן ראה הרצל את בית המקדש נבנה מחדש, אמנם לא במקומו הישן על הר הבית, שם ניצב מסגד עומר, אלא בקירבתו, מבהיק בלובן ובזהב, מוקף עמודי שיש, עם מקהלה נהדרת ונגני נבל, קצת בנוסח ריפורמי, אבל עזרת הנשים נשארת נפרדת.

בשטח הנשים סבל ד"ר הרצל מפיצול אישיות, כמו כל גבר יהודי: מצד אחד מוענק לנשים שוויון זכוויות מלא (ואף הוברר, למרבה ההפתעה, כי הנשים אינן פטפטניות כלל בעסקי ציבור); רווקות זקנות אינן עוד נושא ללעג, ובידיהן כל ניהול הסעד, והן משמשות מורות ורופאות. אך אחרי הנישואין מקומן של הנשים בבית, עם הילדים – והחינוך לכך מתחיל מוקדם מאוד. כאשר יוצאות שיירות של תלמידי בתי־הספר בכיתות הגבוהות לטיול על פני העולם, בליווי מוריהם, נשארות התלמידות בבית: “הנערות אינן יוצאות לנסיעות כאלה”, אומרת מרים, התגלמות האידיאל הנשי, גם יפה, גם צנועה, גם אינטליגנטית, גם מורה, גם בעלת קול ערב, “אנו מאמינים כי מקומה של הבתולה המתבגרת ליד אמה, גם אם למדה משהו לחיים ומילאה את תפקידה לגבי החברה”. שירות החובה בחברה החדשה הוא שנתיים, מגיל שמונה־עשרה עד עשרים, והוא מיועד לצרכי הכלל, כי בצבא לוחם אין צורך.

לערבים אין שום סיבה לשנוא את היהודים או לראות בהם פולשים, להיפך, מצבם הכלכלי רק השתפר הודות לעליית היהודים, העוני נעלם, היבולים החקלאיים עלו פי עשרה מונים ולא נותר עוד זכר לדלות הכפר הערבי הישן ותושביו. הערבים אסירי תודה על שהיהודים הביאו להם עושר, תעסוקה, תזונה משופרת, מצב כלכלי שפיר, על שהם נהנים מכל הישגי הסעד בדיוק כתושביה היהודיים של החברה החדשה. הם ממשיכים בעבודת האל על פי דרכם, ואי־שם במרומים נפגשות תפילות המוסלמים, הנוצרים והיהודים ועושות את דרכן בצוותא. על־אף הפרעות המלחמות, שחצו בינינו לבין הערבים מאז ימי הרצל, נותר בנו ביסודו של דבר גרעין של אותה אמונה שהמצב הכלכלי חייב להשפיע על שיקולים לאומיים. על־אף תפיסת עולמו הליברלית של הרצל, יש להניח שהיו מקבלים אותו בלי בעיות לתנועה למען ארץ־ישראל השלמה: צור וצידון, תדמור וקונייטרה, הגולן, החורן, יריחו, שתי גדות הירדן, הכל בתחום שיפוטה של המדינה העתיקה־החדשה.

אשר לקרקעות, הרצל היה אופטימי מדי או שלא הכיר את היהודים: מרבית קרקעות אלטנוילנד הן נחלת הכלל, והן מוחכרות ל־49 שנים. כיוון שהאדמה נמסרת חינם לפועלים לשם בניית בתיהם המשפחתיים והחברה המבצעת את הבנייה אינה פועלת למען רווחים, הרי שיכוני הפועלים הם זולים מאוד, בהישג ידו של כל אחד. אמנם הבתים פשוטים, אך מוקפי גינות, ואין בארץ ישראל זכר לאותם קסרקטינים מכוערים שבהם התגוררו הפועלים באירופה או לשורות־שורות של בתים עלובים זהים, שהקיפו כחיילים את בתי־החרושת. הבתים נבנים במהירות מירבית, תוך חדשים מספר. בגלל המחסור בזמן מוותרים תחילה על היופי, אך עד מהרה יפרו הנתונים הטבעיים של הנוף הארץ־ישראלי את הגאון וחדוות היצירה של הארכיטקטים הצעירים, שאינם שבויים עדיין בשיגרה, ויקומו שכונות לתפארת. תחילה נבנים בתי הפועלים, אחר־כך בא תור הבתים המרווחים יותר של המעמד הבינוני, ובסופו של דבר קמים גם בתי הפאר של העשירים. “כאשר יתחילו המיליונרים היהודים לבנות את ארמונותיהם, שעליהם מביטים הגויים באירופה בעין לא יפה, על אדמת מדינת היהודים, ייהפך הדבר מהר מאוד לאופנה”. בוקר טוב, אדון וולפסון.

העושר דרוש גם לטיפוח התרבות והאמנות, גם כפתיון לשאפתנים, אבל המשטר באלטנוילנד אינו קפיטליסטי ואינו סוציאליסטי, אלא משטר שיתופי שאינו שולל גם צורות משקיות אחרות. החברה החדשה אינה שוללת את השמחה ואת העידוד שבקניין פרטי, אך היחיד אינו נשחק עוד בין אבני הריחיים של הקפיטליזם ואינו מאבד את ייחודו בשוויוניות הסוציאליסטית. בחברה החדשה התגאו בכך שהעניים לא קונים עוד ביוקר, כבתנאי הניצול של העולם הישן, ולחמם של העניים זול כמו של העשירים. וכיום לחמם המסובסד של העשירים זול כמו של העניים, זה כל ההבדל.

הרצל לא ראה במדינת היהודים עתיד לחנווני, לבעל החנות הקטנה, לרוכל. רק הסחורות הזולות ביותר והחפצים היקרים במיוחד נמכרו עדיין בחנוית פרטיות מן הסוג הישן, כל שאר המסחר התנהל בבתי כל־בו גדולים ובחנויות שרשרת. כיוון שבמדינת היהודים החלו הכל מחדש, בלי המעמסה של מסורת העבר, לא קמו כלל חנויות קטנות; הרי איש לא היה כסיל עד כדי לפתוח עסק קטן ליד חנות כל־בו גדולה. איש לא הלך עוד כרוכל מבית לבית כדי למכור, כאשר ניתן להזמין את הכל בדואר מבתי מסחר גדולים “וכך הצליחה החברה החדשה לרפא גוף ונפש של האדם הקטן מצרות מיושנות, בלתי יעילות ומזיקות של המסחר”. ואם נראה, שעל־אף ייצור המוני וחשבון כדאיות, עולה בהדרגה מספר החנויות הקטנות במדינה, הרי אין זה בגלל פגם באופי היהודי, אלא מתוך רצון לשמור על קשר עם בני אדם, לפתח יזמה אישית, להיות עצמאי, להינצל מניכור, לזכות ביחס אישי ובקנייה בהקפה.

על־פי התכנית היו ראשוני העולים, המיואשים, המוני העניים המרודים שלא היה להם מה להפסיד אלא את דלותם. הרצל סבר שלכל מבצע נועז דרוש קצת יאוש. הוא טעה. הראשונים היו בעלי אמונה, וקצת יאוש לא הספיק להניע את ההמונים לעליה. היה דרוש הרבה יאוש וסיוט השואה בתוספת. אך גם אם סדרי העליה היו שונים, היסוד נשאר כפי שחזה אותו: כל גל חדש של עולים הוסיף על שיגשוגם הכלכלי של העולים הקודמים ובני אדם היו חשובים מכסף: אם יש לנו אנשים, יש לנו הכל.

מדינת היהודים הרבה יותר יהודית, לטובה ולרעה, מאשר ראה אותה הרצל, הרבה יותר לבנטינית, הרבה פחות נעלה, הרבה פחות מסודרת, יותר מרוכזת בעצמה, פחות דואגת למה יאמרו הגויים, פחות רודפת שלום, פחות הומניסטית, יותר שוביניסטית, יותר מלוכלכת, יותר חמרנית, יותר נוקשה, יותר תוססת, יותר גלותית. יש בה פחות אהבת אדם ופחות צדק – אבל זה מה שהצלחנו ליצור, לפי שעה.

רצינו להיות עם ככל העמים, ומבוקשנו ניתן לנו מעבר לכל תפילה. אנחנו בחלומותינו הציוניים התכוונו לקשר עם האדמה, למבנה הכלכלי, להגדרה עצמית, לתנאים הפיסיים שיאפשרו לנו להגשים חיים של אחווה וצדק כחזון הנביאים היהודיים מישעיהו עד קארל, אבל נראה שבמרכזיה העליונה ישב איזה עולה חדש, שלא הבין את שפת־התפילות כהלכה: במשאלתנו נאמר עם־ככל־העמים ובשפת המציאות היא תורגמה לגוי־ככל־הגויים, עם צרות של גויים, עם דרכי חיים של גויים, עם נחת של גויים.

מי שעלה ארצה היה תמיד אוטופיסט בלבו, גם אם בא מתוך מצוקה: במדינת היהודים הכל יהיה אחרת. עכשיו אנחנו יודעים, כי היהדות כשלעצמה אינה חיסון בפני שום דבר, כי מה שנחשב כאופייני ליהודים – אהבה לספר ואחריות הדדית, דבקות משפחתית או רתיעה מפשעים – היה יהודי מתוך הנסיבות המיוחדות של הגולה וכאן, בארץ־ישראל, חלים עלינו כל נוהגי עם נורמלי: שוד נורמלי ורצח נורמלי, שחיתות נורמלית ואלימות נורמלית, כי שום דבר לא הובטח לדורי דורות, אם אין נאבקים עליו כל יום מחדש. הלב הציוני מתקומם נגד מסקנה כזאת – בכל זאת, עדיין, בהשוואה לאחרים, יחסית: יחסית לכובשים אחרים אנו מושלים נאורים, יחסית לעמי האיזור דרכי הממשל שלנו תקינות, יחסית לדמוקרטיות העממיות אנו חברה שיוויונית, יחסית לאקואדור, יחסית לאיסלנד, יחסית לגאבון. אתה־בחרתנו נשמע יהיר מדי, אור לגויים מתנשא, אבל גוי ככל הגויים משתמע כבגידה בתולדות העם היהודי.

לכן שמחים כל כך לכל הוכחה, כי עדיין אנו טובים מן הגויים במשהו, שאנחנו לא סתם אחת בין מאה וחמישים מדינות או"ם, כי בחקלאות, במחקר מדעי, ברפואה או בצבא – המוח היהודי עדיין יהודי. כאשר האומות המאוחדות דורשות מאתנו מה שלא נדרש משום עם אחר בתולדות המלחמות עלי אדמות, הן רק מחזירות לנו כגמולנו: גם אנחנו, בתוך לבנו, מאמינים, כי אנו עם סגולה. רק שהמשקל הסגולי לפי שעה ירוד במקצת.

כואב קצת לקרוא ב“ניוזוויק” על פשע בישראל, וב“ניו־יורק טיימס” על שחיתות ב“נתיבי נפט”, וב“די צייט” על שערוריות בכדורגל. גם כאן, בארץ הקודש, פשוט לא נעים לפתוח בבוקר עתון – ומבחינה זו אפשר היה להבין לליבה של גולדה מאיר המפנה אצבע אמהית מאשימה מול העתונים: השכם על קיבה ריקה, רוצים משהו משמח, מחמם את הלב, מעודד לקראת יום־עבודה ארוך ומייגע; אך כל מה שהעתונים מגישים לנו הם הרוגי דרכים ושודדים רעולי־פנים, שביתות־פתע ואורגיות במאגרי־נפט. רבע מיליון מכוניות נעו אתמול על כבישי הארץ בשלום – אל מה נטפלים אמצעי התקשורת? אל שתיים שהתרסקו. חצי מיליון בעלים אמרו לנשותיהם “ליל מנוחה”, כיבו את האור וישנו שנת ישרים. אחד ויחיד לקח סכין וחיסל את בחירת לבו בלילה. ובכן, על ה־499,999 – אף לא מלה אחת. דרך הדיווח של העתונים רק מעידה על האופטימיות הבריאה הטבועה באדם: עדיין החיים השלווים, הבטוחים, הסדירים, נחשבים לנחלת־הכלל, והרצח, השוד, האלימות – ליוצאי־דופן; עדיין רואים בדרך הישר את הנורמה ובמעילה סטיה מעוררת תשומת־לב.

אם לא נעים לקרוא את העתונים בארץ, הרי מביך שבעתיים להיווכח, שגם הגויים מבינים עברית, ומנצלים את חופש העתונות המשתולל בארץ כדי להשחיר את דמותנו בעולם. זו כל הצרה של העולם המודרני: אמצעי התקשורת הפכו אותו לכפר קטן: כבר אי־אפשר לפשוט בארץ רגל מבלי שהחור בגרב ייראה עד קצה העולם; אי־אפשר לפוצץ שערוריה מבלי שהחלונות על פני כדור הארץ כולו ירעדו. אילו אפשר היה להקים איזו חומה סינית קטנה ולהתבצר מאחוריה. אילו ניתן היה לכסות את הארץ ברשת־הסוואה, שלא כל אחד יציץ לתוכה. למה כל שונאינו חייבים לדעת? למה לעורר רישעות? דרוש בירור? בבקשה! בדלתיים סגורות, בין אנשים אחראים, לא בראש חוצות. איש לא מתנגד לביקורת, רק שהיא תמיד מזיקה: לתדמית שלנו, לסיכויי העליה, למגבית היהודית, ליחסים עם ארצות־הברית, למעמדנו בעולם. תמיד היא מחלישה את כוחנו. מבקר־מדינה – אדרבא. איש תרבותי, שקט, שקול, מאופק ולא ועדות חקירה מרעישות עולם. ביקורת, אבל בתוך המשפחה.

זוהי דרך העולם: בבית משתדלים להחליק את עניין הצ’קים ללא כיסוי, שפיזר הדוד ארטור על פני העיר; בקיבוץ מנסים לפתור את פרשת הגניבות במפעל בלי התערבות מבחוץ, בבית־הכנסת מקווים להסתיר את המעילה המביכה של הגבאי, במפלגה לא ששים לנער בפני כל העולם את ההסתבכות האומללה של המשנה לגזבר, במשרד לא ממהרים לזרוק חבר ותיק לכלבים. כל חוג מטפח חוש השתייכות, כל גוף סגור מעדיף דין פנימי, כדי לא לחשוף אגף חלש להתקפות האויב.

אשרי האיש המחזיק בכיסו תרופה בדוקה לתיקון כל מכאובי המדינה – אם זה מנחם בגין לראשות ממשלה או ישראל בלי ציונות, נסיגה מכל השטחים או שלטון קומוניסטי – עכשיו הוא נהנה מהחיים. רק מי שהתחתן עם תנועת הפועלים לכל ימי החיים, משופשף במקצת, בעיקר כאשר הביקורת נחשבת לזכיון בלעדי של מתנגדיה. גם לו מתחשק למצוא שעיר לעזאזל – ההון המנצל את השמאל החתרני, אמצעי־התקשורת חסרי־האחריות או היסודות הפאשיסטיים – ולא לראות את הפרצוף המדוכדך במראה. ככלות הכל, ההבדל בין פגם אסתטי לבין יופי ללא־רבב הוא רק במידת החשיפה: על גבשושית מתחת לבית השחי לא צריך לדעת איש; אם היא על האף, גלויה לעיני הכל, היא מושכת תשומת־לב.

בדבר אחד מאוחד העם: אף אחד אינו אוהב שחיתויות. אין אדם בארץ, שלא ירצה מדינה נקיה, שלא יאהב יושר־לב וטוהר־מידות. אלא שבחיים המעשיים אדם חייב להיות גמיש. פרמיות על שעות נוספות שלא עבדו אותן, אינו אחיזת־עיניים, אלא דרך למניעת שביתות המשתקות את כלכלתנו; טיסת־חינם אינה טובת־הנאה, אלא אפשרות יחידה לשכיר לנסוע לחוץ־לארץ.

קשה להגדיר את הגבול בין תושיה לבין עבירה, בין כשרון למצוא עצה לבין שחיתות, בין יכולת להסתדר לבין רמאות. לא נעים להגיש חשבון־נסיעות מצוץ מן האצבע. אבל כך עושים כולם. לא נעים לבקש הנחה על שיכון או מכונית, אבל עוד פחות נעים לשלם את המחיר המלא. לא נעים לאכול קנאר־א־ל’אוראנז' שעה שהאשה בבית אוכלת קציצה. אבל מה ייצא לה מזה ששנינו נאכל קציצה? לא נעים לסחוב מן העבודה עטים, תרופות, ספרים, סיגרים, אבל לקנות אותן בכסף קשה עוד יותר. מעט מאוד אנשים בארץ הזאת יכולים לקום ולומר: עלי אין רבב – אני מימי לא קיבלתי שום מתנה, טובת־הנאה, טיפול עדיף, כרטיס־חינם בגלל התפקיד. אני לא ביקשתי פרוטקציה ולא הפעלתי אותה לטובת אחרים.

ההבדל בין שחיתות והטבת תנאי־החיים הקשים נקבע על־ידי כל אחד ואחד מאתנו בהתאם לשיקול דעתו: השחיתות היא בדרך־כלל אצל אחרים, אצלי זה המינימום המגיע, פיצוי קטן על האחריות העצומה. על הידע הרב, על המשכורת העלובה, על תנאי העבודה המפרכים. יש הסוברים כי רוב התופעות השליליות בחיינו היו נעלמות, אילו המשכורות היו מציאותיות יותר, ואזרחי המדינה לא היו נאלצים לחפש הכנסה נוספת פטורה ממס. הדבר היה מחסל את הרמאויות ברשות, אבל ספק אם היה בו כדי לשנות את פני הדברים מן היסוד: מי שמכיר מיליונרים יודע, כי גם האיש העשיר ביותר אוהב לקבל מתנה, וכוחה של מתנה הולך רחוק, ביודעין ובלא יודעין.

כאשר מדברים על שחיתות או על העדר מוסר ציבורי, מציינים תמיד בסיפוק, כי האנשים בצמרת השלטון מעבר לכל חשד. הדבר נכון בהחלט – אבל אולי דווקא הרגשה זו של: “אני באופן אישי צחור כשלג החרמון” מקנה תחושת בטחון וזכות לנהוג בהבנה לגבי אחרים. לא לקבל מאומה חוץ מכוח או השפעה ולתת תמורתם קצת נחת. תורת “לא־תחסום־שור־בדישו” היא מסוכנת מאוד כקו ממלכתי: גם אם תחסום אותו הוא ינסה לחטוף כמה גרעינים, אבל אם אתה נותן לו יפוי־כוח מראש, הוא יאכל ישר משקי־התבואה. רק טיפש לוקח בעצמו; חכם נותן לאחרים לקחת.

דינן של שערוריות ציבוריות כדין ימי־הקור: שוכחים אותן משנה לשנה, ובכל חורף נדמה לוותיקי היישוב שאינם זוכרים כפור, שלג או גשמים כאלה מאז המבול. נכון, שבהתאם לעליות מדד יוקר־המחיה עולה הערך הכספי, אבל שערוריה באה ושערוריה חולפת, הטונים עולים לקרשצ’נדו ויורדים לדימינואנדו והפזמון תמיד חוזר. מאז עמדתי על רזי העתונות העברית בעזרת מלון גור מנוקד ומאוייר היא זועקת על האוירה העכורה, בזבוז כספי משלם־המסים והידרדרות המוסר. גניבות במחסני כורדאני, קריית הפלדה, הפסדי “צים”, כלנתר, תל־גיבורים, יונה סופר, ג’ימי לוי, משחקי כדורגל מכורים, האדם השלישי – אך לאן נעלמו? איה הפרשיות דאשתקד? על כל פנים, המוסר תמיד מידרדר. לא זכורה לי ידיעה כלשהי על עליה בקו המוסר. דרך המוסר היא כנראה חד־סיטרית וראשיתה בגבהים של אידיאלים.

מדינות, כמו בני אדם, צוברות נסיון עם השנים. שלושת אלפי שנות היסטוריה יהודית לא הועילו למדינת ישראל: התחלנו תמימים כתינוקות. כאשר שמעתי את דבריו של נציג בנגלה־דש על מדינת הצדק והטוהר שהם עומדים להקים, חייכתי ביני לביני, כאזרחית מדינה בוגרת: כך מתחילות כולן, חביבי, בחלומות. אבל אם יש הבדל כלשהו בין מדינת היהודים לבין שאר אומות העולם, זאת החובה לדבוק בחלום כאילו ניתן להגשימו בכל יום. כי בלעדיו אין טעם לקיומנו. אין שום פסול בקיום למען קיום. אבל אין בו טעם יהודי.

אם הרגשת בושה היא קנה־מידה להשתייכות, הרי לכל אחד מאתנו ניתנת הזדמנות להוכיח את הזדהותו עם מדינת ישראל: אתה מתבייש בפני עצמך ואתה מתבייש ביתר־שאת בפני יהודי העולם, שתומכים בנו, שמאמינים בנו, שחיים עם גאוותם עלינו. לא בגלל שערוריות כספיות. אולי זו ירושת העבר הגלותי, שהתיחסה בסלחנות מסויימת לעבירה נגד רכוש: שריפת עסק כדי לזכות בדמי ביטוח, פשיטת־רגל כדי להציל חלק מן ההון, זיוף חשבונות, השתמטות ממס הכנסה – גם אם לא היה זה משהו להתפאר בו, אבל לא היה בכך כדי להוציא יהודי מכלל ישראל. אדם הוא אדם. עבירות בגוף הרבה יותר קשה לשאת. אותי מזעזעים הסיפורים על הפחדת ילדי בית־ספר במכות, על רצח עולה חדשה בחולות נתניה, על סילוק פועל־נקיון שהיה עד לשוד, על דריסת זוג זקנים בתאונת “פגע וברח”, על מות יהודים בידי יהודים במדינת היהודים. אנשים באים לכאן כדי למצוא חיים טובים יותר, וכאן עליהם לחשוש לחייהם? זו חרפה נוראה. שוב, יחסית למדינות אחרות החיים אצלנו עדיין בטוחים, נערות עדיין הולכות לבדן בלילה, זוגות עדיין מטיילים בגנים, ילדות עדיין משחקות ברחוב, זקנות עדיין עולות לבדן במעלית, הלב היהודי מסרב להאמין כי פני הדברים עלולים להיות שונים, כי גם כאן עלולה האלימות להשתלט על החיים.

כתיבה על אלימות היא תרגיל חסר־תכלית. מי שזועק מרה מעל דפי העתונות (1500 מלים, 150 ל"י ברוטו, מזה יורדים מס־הכנסה ומלווה בטחון) ומי שקורא את פרי־ההשראה בכורסתו, מאוחדים בדעה: האלימות היא תופעה שלילית, יש להילחם בה בכל הדרכים האפשריות. נקודה. ממקרי־האלימות הרבים – במגרש הכדורגל ועל הכביש, בבנקים ובתחנות־הבנזין, בשווקים ובמועדוני־הלילה – אפשר להבין שחיים במדינה הזאת אנשים לא מעטים שהאלימות קרובה ללבם. אבל הם אינם נוהגים להשתפך על הנייר, ואין להניח כי הם עומדים בתור כדי לקרוא את מאמרי־ההתרעה. הכותבים כותבים, והבריונים מבריינים, ושלום חלקי על ישראל.

כל אחד מאתנו מתנגד לאלימות כאשר היא מוחשית, קרובה לביתו, נוגעת במשפחתו, בחייו, ברכושו, כאשר לו עצמו יש חלק בעלילה. אך כצופה מן הצד, כקורא בלשים, כחובב מערבונים, כמעריץ איירונסייד, הוא דורש את מנת־המכות ומכסת־היריות שלו, לרבות אי־אלו גוויות חיוניות, בתנאי שהבמאי אינו נוטה לריאליזם ואינו מראה פרטים מיותרים כמו מעיים גולשים או עווית־גסיסה. מי שבולע את סיפורי־המאפיה וקרא פעמיים את “הסנדק”, מתחלחל למחשבה שגם במדינת ישראל עלול לצמוח פשע מאורגן. מה שמדאיג אותנו זה לא שהאלימות קיימת, אלא שהיא כל כך קרובה לבית.

סיפור שוד־הרכבת הגדול באנגליה היה חומר־קריאה מרתק, אבל כאשר יורים בסניף הבנק אצלנו בשכונה, ואתה מביט ישר אל לוע העוזי שביד השודד רעול־הפנים או שוכב חסר־אונים על הרצפה, חרד לחיים, יש לשוד המזויין משמעות אחרת לגמרי. ההנאה מבלשים ומסרטי־הרפתקה גדלה ביחס ישיר עם הרגשת הריחוק מן המציאות: טוב להתרגש מעט, לפחד קצת, לחוש קצת דפיקות־לב, כאשר יושבים בכסא מרופד ואין קשר בין העלילה לחיי היום־יום. בעל מלטשת־יהלומים ברחוב לבנה, שפתח את הכספת תחת איומי אקדח ועוד ספג מהלומה בראש, ספק אם ירוץ לסינמה לראות את “שוד היהלומים”. ואם גם יעשה זאת, נחת מן הסרט כבר לא תהיה לו. אין להניח, שבעלי־העסקים בשיקגו, שאל קאפונה סחט מהם כופר־נפש, היו מסוגלים ליהנות ממעלליו הנועזים כאוהדי רוד שטייגר ממרחק בטוח של שנים. ניחא, אלימות, אבל למה דווקא אצלנו?

אלימות היתה עסק של גויים. נכון, במולדוונקה של איזאק בבל פעלו אי־אלה בעלי־אגרוף כמו בניה קריק. היו גם חברים יהודים במאפיה, אבל רובם טיפלו בענייני הפינאנסים ולא במלאכת־החיסול השחורה. בדרך־כלל לא היה ליהודי מה לפחוד מיהודי, כלומר היה מה לפחוד מזיוף, גניבה, מעילה באמון, ניצול, נוכלות, הוצאת כסף במירמה ופשיטת־רגל, אבל לא מכוח האגרוף שלו, חלילה וחס. גם יהודי אינו יכול ללכת תמיד בדרכי החוק, סוף־סוף אף הוא רק בשר ודם, אבל שלפחות יהיה לו שכל. נכון, שלרוקן כספי בנקים פסול לפי העקרון, אבל אם מישהו כבר מוכרח להוציא מהם כסף, שיעשה זאת בצורה אלגנטית כמו הטלפונאים מראשון־לציון, ולא בשיטות הפרימיטיביות של “ידיים למעלה!” ויריות בשעת הנסיגה. זאת פגיעה במסורת היהודית.

למען האמת, לא היה בחינוך שלנו שום דבר אשר הכין אותנו לקראת אלימות יהודית. אם שברו שמשות והשחיתו רכוש והשליכו אבנים והרביצו ברחוב, תמיד עשו זאת לנו. אפילו בתקופת השואה, עם כל תופעות האכזריות גם בין יהודים לבין עצמם, לא היתה הכנה: הרי אז היה מדובר בקיום בעולם שהוא מעבר לכל חוק, במאבק נואש על החיים וגם אז היה מספרם של בעלי־הזרוע זעום לעומת מספרם של אלה שאהבתם לאדם היתה חזקה מאהבתם לחייהם. החינוך הציוני היה לנו מבחינה זו רק לרועץ, כי הוא צייר לפנינו תמיד את דמות היהודי החדש, המשוחרר מתסביכים, הטהור, העמל, החפשי. בתנועת־הנוער לא למדנו על היהודי המכה, היהודי המאיים, היהודי המשחית, היהודי בעל־האגרוף, היהודי האלים.

מנין הוא צמח? אילו היה די בעוני ובצפיפות כדי להצמיח אלימות, היו הגיטאות היהודיים על־פני העולם שורצים סכנות. כן, אבל אז הגנה עליהם הדת והמסורת מפני דרכי־הרע. זה נשמע הגיוני, אבל לא ייתכן שזה נכון. לא לגמרי. בדבקות בדת אין שום ערובה מפני אלימות, כפי שמעידים מעשי חרדים, מזריקת אבנים לתוך מכוניות עד השחתת דירות של פאתולוגים, מאיומי רצח למנתחים עד הצתת חנות “ארוס” ושריפות מסתוריות במערכת “הצופה” ובבית הרב גורן. הכוח המרסן היה אולי בסביבה העויינת, וכוח זה נעלם במדינה החפשית וחוזר רק בימי סכנה לעצם קיום העם, כמו במלחמת ששת הימים, שבהם לא היתה פשיעה בארץ וכל ישראל היו חברים.

בתורה לא חסרים מעשי־אלימות – קין והבל, בני יעקב שביקשו לרצוח את אחיהם נפש, הפוגרום האכזרי בבני שכם שנימולו – אבל למעשים האלה היתה תמיד מטרה, סיבה מובנת לפי מושגי אותם הימים, אך מאז התקדמה האנושות והיהודים עמה לעידן של אלימות לשם אלימות. ואולי מכאן עיקר תחושת המועקה בגלל מעשי האלימות בימינו, הנראים כל־כך חסרי־תכלית. מבחינה מסויימת קל יותר להבין את שודדי הבנק הרוצים להתעשר במהירות, במכה אחת, ואינם נרתעים משימוש בכוח לשם כך, מאשר לתפוס את פשר האלימות לשם אלימות, גם כאשר היא מסוכנת פחות. במעשי השודדים יש הגיון של אדם חושב – אמנם מחשבה מעוותת, בלי שיקולי־סיכונים והתחשבות בזולת – הפועל במסגרת של דפוסים מובנים, אבל מול בריונים המנפצים בקבוקים לתוך שמשות של מכוניות חונות, משחיתים תאי־טלפון, הורסים עתיקות, מחוללים מהומות בקולנוע ומשתוללים בדיסקוטק, חשים שנאה הצומחת מתוך חוסר־אונים: אדם מפחד להתייצב מול הכוח העירום, ובז לעצמו על כך.

מלחמות ומצבי שפל כלכלי אינם מערערים את האמונה בחלום הציוני כמו פגישה עם בריונים מטילי־אימה. אפשר לנתח את סיבות מעשיהם ברוח אקדמאית – הפער החברתי, התמוטטות המסורת, ערעור סמכות בית־ההורים, פיתויי־חברת־השפע, רגשי־נחיתות, תיסכול חברתי, חוסר יעדים בחיים – עד שפוגשים בשעות הלילה חבורת צעירים מחפשי צרות, עד שמרגישים בקיבה המתכווצת ובלב הדופק בחוזקה ובכפות הידיים המזיעות, עד שחשים בפחד מפני בני הארץ הזאת, אזרחי המדינה העברית החפשית.

במערבון זאת יכולה להיות אחת התמונות המותחות: הגברתנים נכנסים לתוך המסבאה והכל נדם. הם שופכים כוס משקה בפרצופו של המוזג, מסלקים במחי־יד את שורת הכוסות העומדות על הדלפק, מרוקנים לתוכם בקבוקי ויסקי בלגימה אחת עד ששומעים רק על ה“גלוג־גלוג” של הנוזל הנבלע – ויוצאים בלי לשלם, אם לא מופיע הצדק הזמן, בדמות גרי קופר, אם אפשר. אבל בסטייקיה שבכביש חיפה אין לזה אותו מימד אמנותי: נכנסים ארבעה בריונים בתנוחת־איום, ופני בעל־העסק מחווירים, הוא מניח לכל האורחים המחכים בתור, מכין בשביל כל אחד מהלקוחות החדשים סטייק כפול לתוך פיתה, פותח ארבעה בקבוקי־בירה ורק אחרי שהסתלקו בלי שעניין התשלום עולה על לשונו של אחד הצדדים, הוא מנגב את הזיעה ממצחו. את השריף לא מערבבים בעסק. אם יעלה בעל הסטייקיה על דעתו להתלונן במשטרה – ומעטים התמימים עד כדי כך – ישחירו בהזדמנות הבאה את פרצופו או ישרפו את הדוכן שלו. רק דון־ֿקישוטים יוצאים להילחם למען הצדק, ועם קצת טיפול מרכך הם משנים לפתע את עדותם: לא ראו, טעו, לא בטוחים. מי שעובד בלילות – במסעדות, במועדוני־לילה, בדיסקוטקים, בתחנות־בנזין, במוניות ובקיוסקים – יודע את כניעת האדם החרד לחייו או לרכושו בפני כוח הזרוע.

הבטחון שלנו דקיק מאוד: פח צבוע בעובי שלושה מילימטרים יוצר הרגשת בטחון של נהיגה בכלי מוגן, גינה זעירה וכמה עצים מקנים אשליה של ריחוק מאוויר מרעיל, ארבעה קירות של בית נראים כהגנה מפני עולם עויין, נישואים נחשבים לביטוח מפני בדידות, ילדים הבטחה להמשכיות הדורות. הכל פגיע, שביר, מתמוטט בנקל. ואם מתווספת לזה הרגשה של פחד – מפני פורצים, רוצחים, מחסלי־חשבונות, אנסים, שודדים, חוטפי־ארנקים ובריונים – נראה הקיום כתלוי על בלימה. הכמיהה לחוק ולסדר היא קודם כל כמיהה לבטחון, לאשליה של בטחון, שקשה לשאת בלעדיה את החיים.

אפשר להוציא את המסקנה ההגיונית ולהצטרף אל האלימים, כל אחד על־פי דרכו, בתחום יכולתו, ואכן כך עשו רבים, אם לשפוט לפי מעשי אזרחים מיושבים, מבוססים ובעלי־השכלה ברשות הרבים: מורידים מהכביש, נדחקים לראש התור, חוטפים מקום חניה, משתלטים על שמורת טבע, מניחים לרדיו לנגן על המרפסת בקולי־קולות, או משחקים כדורגל בין גופות משתזפים על שפת־הים. לאלימות פנים רבות ואוהדים רבים, רק שלא אוהבים את שמה המפורש. בלי־כוח־לא־משיגים־שום־דבר, מי שלא־דופק־על־השולחן, התחשבות־זאת־לא־סחורה, צריך־לדעת־להסתדר־בחיים – נשמע מאופק הרבה יותר.

החינוך בעולם של המעמדות הברורים, בחברה היהודית־בורגנית, נתן, ככלות הכל, את אותותיו, ואצל רבים מתושבי הארץ יש פער גדול בין הלך־הרוח לבין היכולת. רק הורים ישראליים מעטים מקנים לילדיהם סובלנות, נכונות לוויתורים, צניעות־הליכות, התחשבות בזולת והסתפקות במועט כערכים רצויים בעולם בו אנו חיים, מלמדים אותם שיש צדק בעולם והטוב תמיד מנצח וגם מי שאינו נדחק מקבל, בסופו של דבר, את הראוי לו. לרוב אין עוז לחנך בפירוש לחוצפה, לתוקפנות, לכוח־מרפקים ולעזות־מצח על כן נשארים הילדים מרחפים בין שמים וגיהינום שילמדו מהחיים. והם לומדים. חברה’מניות בשלב ראשון. מי שעברה עליו מסיבת יום־הולדת לשלושים־ארבעים ילדים ישראלים בגיל חינוך־חובה ומעבר לו, מי שראה את החבר’ה משתוללים, שוברים, מלכלכים, לא ישכח מהר את יום־השמחה. מן האידיאל של החברה’מן – החזק, היודע להסתדר, שאינו נרתע ממכשולים ואינו מתחשב באיסורים – לא קשה לעבור לנסיעה ברכבת בלי תשלום, לסחיבה מסופרמרקטים, לניפוץ שמשות ולגניבת מכוניות.

הבנות מתנהגות ביתר עדנה, לעת עתה, כל זמן שאין הן אמהות. לאמהות הישראליות יש שפת־חיבה מיוחדת לצאצאיהן: אני אהרוג אותך – אני ארסק לך את העצמות – אני אזרוק אותך מהבית, שכה אחיה. בן רכרוכי, תולעת ספרים, מתבודד ולא שייך לחבר’ה, שאינו יודע להשיב מכה נאמנה, מדכא את נפש האם האוהבת יותר מאגרופן. איך יסתדר אי־פעם בחיים? מה כבר יכול לצאת ממנו? מורה לכל היותר, או פקיד דפוק, עובד במסירות, תקוע במשרה אחת ארבעים שנה. איזו אם רוצה סוף שחור כזה לבנה?

קצת גידופים אמהיים זה שום דבר, סתם דיבורים, כמו קללות הנהגים. להיפך, זאת רק דרך להוציא את הקיטור ולמנוע פיצוץ. הנה, באיטליה, כמו במדינות הים התיכון האחרות: כאשר מתנגשות שתי מכוניות יוצאים הנהגים, מקללים זה את זה באם־האם, עומדים זה מול זה בפוזה מאיימת, מפשילים את השרוולים, מוכנים לצאת לקרב, אך ברגע האחרון נסוגים תוך כדי מילמולים נוסח “אני־עוד־אראה־לך”. בארצות־הברית, לעומת זאת, שומרים הנהגים גם בזמן התנגשות על נימוסיהם, אדיבים, לא מקללים, מחליפים כתובות ושמות של חברות־ביטוח וממשיכים בדרכם, אם אפשר. ביום מן הימים מפרקים את הזעם המצטבר והורגים את החותנת. אנחנו, עם קצת מאמץ, נצליח, כמו בשטחים רבים כל כך, ליהנות מן הטוב של שני העולמות. גם להיות חובבים מושבעים של כדורגל שנועד לפרק את יצר התוקפנות, לווסת אותו בעזרת כללים קבועים וגם לזרוק בקבוק על הראש של השופט.

כאן המקום לתהות, באיזו מידה משפיע השירות בצבא על שיעור האלימות בחברה? אמנם שירות־החובה מרחיב את הידיעה הכללית של השימוש בנשק, ומקל על הגישה לכלי־ירי, אבל נדמה לי, שביסודו של דבר יש לצבא כוח מרסן, ושלולא שירת־החובה היה מאגר התוקפנות שאינה מוצאת מפלט גדול ומסוכן הרבה יותר. הרי עד עתה הנחנו, שאפשר לסמוך על החייל כיוון שהוא נושא מדים, גם אם בלבוש אזרחי לא היית נותן בעדו מיל. מקרי־הפשע של הזמן האחרון, שחיילים היו מעורבים בהם, אינם צריכים להפתיע. מפתיע הרבה יותר שהם היו מעטים כל כך, יחסית. הרי החיילים, כמו השוטרים, אינם גזע נפרד של סופרמנים, אלא ראי נאמן לחברה שהם פועלים בתוכה.

טלוויזיה וקולנוע עשויים אולי לעודד אלימות, כטענת ותיקי הישוב, אבל הם אינם עושים זאת יותר ממודעה אידילית המראה נערה בשמלת־ערב ליד מכונית יגואר, בחזית וילה בעלת שלושה מיפלסים בתוך צמחיה ארץ־ישראלית, וכתוב בה: במה תוכל להפתיע אשה שיש לה כבר הכל? קנה לה מקרר־דה־לוקס! לא יותר מן המראה של מאות מכוניות עוברות ביעף, ריקות למחצה, בעיני חייל המבזבז את שעות חופשתו המעטות בציפיה לטרמפ; לא יותר מלקח גל הפלישות לשיכונים חדשים. זה היה בניגוד לחוק, “לא זו הדרך!” אמרו השרים, ומאז זז בכל זאת משהו בבניית שיכונים לזוגות צעירים.

מובן שקל ביותר לומר שאין מנוס מאלימות, שכזה הלך־הרוח בעולם שאנו קשורים בו באלפי דרכים. אבל העולם, אף כי נעשה קטן, אינו עשוי מקשה אחת גם כיום: הצפיפות של עיר־ענק הולידה מצבים שונים זה מזה לחלוטין בניו־יורק, בלונדון ובטוקיו; תנועות המרי של הסטודנטים פעלו בצורות שונות לגמרי בגרמניה, בתורכיה ובבראזיל. התכונות המיוחדות של העם ותנאי־חייו נכנסים בכל זאת לתמונה. כאן מקום נוסף לתקווה, שמאות שנות חינוך לאמונה בקדושת חיי האדם השאירו טיפ־טיפה של חיסון, שיהדות זאת לא רק ברית־מילה אלא גם יכולת ללכת נגד הזרם, להתמודד עם בעיות־הקיום בדרך אחרת. הנה הסטודנטים הישראלים. גם אם יפנו לאלימות, למען האחווה עם הסטודנטים בעולם, וינסו להצית את משרד הרקטור, יעשו זאת לא למען מטרות מעורפלות כמו הרס העולם הקפיטליסטי או מהפכה עולמית, אלא למען יעדים נעלים כמו מועדי־בחינות, גובה שכר הלימוד או מחירי הארוחות במנזה.

ככל שאני מרבה לחשוב, אינני מצליחה למצוא מלה בזכותה של האלימות, גם אם מטרתה עולם חדש וטוב יותר וקץ כל המלחמות. כנראה זה עניין של גיל. סוף־סוף אפילו פושעים מסוכנים זונחים את דרכי האלימות כאשר הם מגיעים לגיל העמידה (אם הם עדיין בחיים ובחופש) ומוצאים פרנסות שקטות יותר. מי שראה מלחמות ותהפוכות־שלטון למד לדעת, שהרס מוליד רק הרס, וששינוי העולם זה עסק איטי ומייגע. יש בזה תעודת־עניות נוראה להשכלה גבוהה, אם הפתרון היחיד שסטודנטים יכולים למצוא למכאובי העולם לאחר חמש־עשרה, שבע־עשרה שנות לימוד, הוא בדיוק אותו פתרון שמוצא אדם נבער המגיע למבוי סתום: זבנג וגמרנו.