רקע
רות בונדי
אלימות לשם אלימות

כתיבה על אלימות היא תרגיל חסר־תכלית. מי שזועק מרה מעל דפי העתונות (1500 מלים, 150 ל"י ברוטו, מזה יורדים מס־הכנסה ומלווה בטחון) ומי שקורא את פרי־ההשראה בכורסתו, מאוחדים בדעה: האלימות היא תופעה שלילית, יש להילחם בה בכל הדרכים האפשריות. נקודה. ממקרי־האלימות הרבים – במגרש הכדורגל ועל הכביש, בבנקים ובתחנות־הבנזין, בשווקים ובמועדוני־הלילה – אפשר להבין שחיים במדינה הזאת אנשים לא מעטים שהאלימות קרובה ללבם. אבל הם אינם נוהגים להשתפך על הנייר, ואין להניח כי הם עומדים בתור כדי לקרוא את מאמרי־ההתרעה. הכותבים כותבים, והבריונים מבריינים, ושלום חלקי על ישראל.

כל אחד מאתנו מתנגד לאלימות כאשר היא מוחשית, קרובה לביתו, נוגעת במשפחתו, בחייו, ברכושו, כאשר לו עצמו יש חלק בעלילה. אך כצופה מן הצד, כקורא בלשים, כחובב מערבונים, כמעריץ איירונסייד, הוא דורש את מנת־המכות ומכסת־היריות שלו, לרבות אי־אלו גוויות חיוניות, בתנאי שהבמאי אינו נוטה לריאליזם ואינו מראה פרטים מיותרים כמו מעיים גולשים או עווית־גסיסה. מי שבולע את סיפורי־המאפיה וקרא פעמיים את “הסנדק”, מתחלחל למחשבה שגם במדינת ישראל עלול לצמוח פשע מאורגן. מה שמדאיג אותנו זה לא שהאלימות קיימת, אלא שהיא כל כך קרובה לבית.

סיפור שוד־הרכבת הגדול באנגליה היה חומר־קריאה מרתק, אבל כאשר יורים בסניף הבנק אצלנו בשכונה, ואתה מביט ישר אל לוע העוזי שביד השודד רעול־הפנים או שוכב חסר־אונים על הרצפה, חרד לחיים, יש לשוד המזויין משמעות אחרת לגמרי. ההנאה מבלשים ומסרטי־הרפתקה גדלה ביחס ישיר עם הרגשת הריחוק מן המציאות: טוב להתרגש מעט, לפחד קצת, לחוש קצת דפיקות־לב, כאשר יושבים בכסא מרופד ואין קשר בין העלילה לחיי היום־יום. בעל מלטשת־יהלומים ברחוב לבנה, שפתח את הכספת תחת איומי אקדח ועוד ספג מהלומה בראש, ספק אם ירוץ לסינמה לראות את “שוד היהלומים”. ואם גם יעשה זאת, נחת מן הסרט כבר לא תהיה לו. אין להניח, שבעלי־העסקים בשיקגו, שאל קאפונה סחט מהם כופר־נפש, היו מסוגלים ליהנות ממעלליו הנועזים כאוהדי רוד שטייגר ממרחק בטוח של שנים. ניחא, אלימות, אבל למה דווקא אצלנו?

אלימות היתה עסק של גויים. נכון, במולדוונקה של איזאק בבל פעלו אי־אלה בעלי־אגרוף כמו בניה קריק. היו גם חברים יהודים במאפיה, אבל רובם טיפלו בענייני הפינאנסים ולא במלאכת־החיסול השחורה. בדרך־כלל לא היה ליהודי מה לפחוד מיהודי, כלומר היה מה לפחוד מזיוף, גניבה, מעילה באמון, ניצול, נוכלות, הוצאת כסף במירמה ופשיטת־רגל, אבל לא מכוח האגרוף שלו, חלילה וחס. גם יהודי אינו יכול ללכת תמיד בדרכי החוק, סוף־סוף אף הוא רק בשר ודם, אבל שלפחות יהיה לו שכל. נכון, שלרוקן כספי בנקים פסול לפי העקרון, אבל אם מישהו כבר מוכרח להוציא מהם כסף, שיעשה זאת בצורה אלגנטית כמו הטלפונאים מראשון־לציון, ולא בשיטות הפרימיטיביות של “ידיים למעלה!” ויריות בשעת הנסיגה. זאת פגיעה במסורת היהודית.

למען האמת, לא היה בחינוך שלנו שום דבר אשר הכין אותנו לקראת אלימות יהודית. אם שברו שמשות והשחיתו רכוש והשליכו אבנים והרביצו ברחוב, תמיד עשו זאת לנו. אפילו בתקופת השואה, עם כל תופעות האכזריות גם בין יהודים לבין עצמם, לא היתה הכנה: הרי אז היה מדובר בקיום בעולם שהוא מעבר לכל חוק, במאבק נואש על החיים וגם אז היה מספרם של בעלי־הזרוע זעום לעומת מספרם של אלה שאהבתם לאדם היתה חזקה מאהבתם לחייהם. החינוך הציוני היה לנו מבחינה זו רק לרועץ, כי הוא צייר לפנינו תמיד את דמות היהודי החדש, המשוחרר מתסביכים, הטהור, העמל, החפשי. בתנועת־הנוער לא למדנו על היהודי המכה, היהודי המאיים, היהודי המשחית, היהודי בעל־האגרוף, היהודי האלים.

מנין הוא צמח? אילו היה די בעוני ובצפיפות כדי להצמיח אלימות, היו הגיטאות היהודיים על־פני העולם שורצים סכנות. כן, אבל אז הגנה עליהם הדת והמסורת מפני דרכי־הרע. זה נשמע הגיוני, אבל לא ייתכן שזה נכון. לא לגמרי. בדבקות בדת אין שום ערובה מפני אלימות, כפי שמעידים מעשי חרדים, מזריקת אבנים לתוך מכוניות עד השחתת דירות של פאתולוגים, מאיומי רצח למנתחים עד הצתת חנות “ארוס” ושריפות מסתוריות במערכת “הצופה” ובבית הרב גורן. הכוח המרסן היה אולי בסביבה העויינת, וכוח זה נעלם במדינה החפשית וחוזר רק בימי סכנה לעצם קיום העם, כמו במלחמת ששת הימים, שבהם לא היתה פשיעה בארץ וכל ישראל היו חברים.

בתורה לא חסרים מעשי־אלימות – קין והבל, בני יעקב שביקשו לרצוח את אחיהם נפש, הפוגרום האכזרי בבני שכם שנימולו – אבל למעשים האלה היתה תמיד מטרה, סיבה מובנת לפי מושגי אותם הימים, אך מאז התקדמה האנושות והיהודים עמה לעידן של אלימות לשם אלימות. ואולי מכאן עיקר תחושת המועקה בגלל מעשי האלימות בימינו, הנראים כל־כך חסרי־תכלית. מבחינה מסויימת קל יותר להבין את שודדי הבנק הרוצים להתעשר במהירות, במכה אחת, ואינם נרתעים משימוש בכוח לשם כך, מאשר לתפוס את פשר האלימות לשם אלימות, גם כאשר היא מסוכנת פחות. במעשי השודדים יש הגיון של אדם חושב – אמנם מחשבה מעוותת, בלי שיקולי־סיכונים והתחשבות בזולת – הפועל במסגרת של דפוסים מובנים, אבל מול בריונים המנפצים בקבוקים לתוך שמשות של מכוניות חונות, משחיתים תאי־טלפון, הורסים עתיקות, מחוללים מהומות בקולנוע ומשתוללים בדיסקוטק, חשים שנאה הצומחת מתוך חוסר־אונים: אדם מפחד להתייצב מול הכוח העירום, ובז לעצמו על כך.

מלחמות ומצבי שפל כלכלי אינם מערערים את האמונה בחלום הציוני כמו פגישה עם בריונים מטילי־אימה. אפשר לנתח את סיבות מעשיהם ברוח אקדמאית – הפער החברתי, התמוטטות המסורת, ערעור סמכות בית־ההורים, פיתויי־חברת־השפע, רגשי־נחיתות, תיסכול חברתי, חוסר יעדים בחיים – עד שפוגשים בשעות הלילה חבורת צעירים מחפשי צרות, עד שמרגישים בקיבה המתכווצת ובלב הדופק בחוזקה ובכפות הידיים המזיעות, עד שחשים בפחד מפני בני הארץ הזאת, אזרחי המדינה העברית החפשית.

במערבון זאת יכולה להיות אחת התמונות המותחות: הגברתנים נכנסים לתוך המסבאה והכל נדם. הם שופכים כוס משקה בפרצופו של המוזג, מסלקים במחי־יד את שורת הכוסות העומדות על הדלפק, מרוקנים לתוכם בקבוקי ויסקי בלגימה אחת עד ששומעים רק על ה“גלוג־גלוג” של הנוזל הנבלע – ויוצאים בלי לשלם, אם לא מופיע הצדק הזמן, בדמות גרי קופר, אם אפשר. אבל בסטייקיה שבכביש חיפה אין לזה אותו מימד אמנותי: נכנסים ארבעה בריונים בתנוחת־איום, ופני בעל־העסק מחווירים, הוא מניח לכל האורחים המחכים בתור, מכין בשביל כל אחד מהלקוחות החדשים סטייק כפול לתוך פיתה, פותח ארבעה בקבוקי־בירה ורק אחרי שהסתלקו בלי שעניין התשלום עולה על לשונו של אחד הצדדים, הוא מנגב את הזיעה ממצחו. את השריף לא מערבבים בעסק. אם יעלה בעל הסטייקיה על דעתו להתלונן במשטרה – ומעטים התמימים עד כדי כך – ישחירו בהזדמנות הבאה את פרצופו או ישרפו את הדוכן שלו. רק דון־ֿקישוטים יוצאים להילחם למען הצדק, ועם קצת טיפול מרכך הם משנים לפתע את עדותם: לא ראו, טעו, לא בטוחים. מי שעובד בלילות – במסעדות, במועדוני־לילה, בדיסקוטקים, בתחנות־בנזין, במוניות ובקיוסקים – יודע את כניעת האדם החרד לחייו או לרכושו בפני כוח הזרוע.

הבטחון שלנו דקיק מאוד: פח צבוע בעובי שלושה מילימטרים יוצר הרגשת בטחון של נהיגה בכלי מוגן, גינה זעירה וכמה עצים מקנים אשליה של ריחוק מאוויר מרעיל, ארבעה קירות של בית נראים כהגנה מפני עולם עויין, נישואים נחשבים לביטוח מפני בדידות, ילדים הבטחה להמשכיות הדורות. הכל פגיע, שביר, מתמוטט בנקל. ואם מתווספת לזה הרגשה של פחד – מפני פורצים, רוצחים, מחסלי־חשבונות, אנסים, שודדים, חוטפי־ארנקים ובריונים – נראה הקיום כתלוי על בלימה. הכמיהה לחוק ולסדר היא קודם כל כמיהה לבטחון, לאשליה של בטחון, שקשה לשאת בלעדיה את החיים.

אפשר להוציא את המסקנה ההגיונית ולהצטרף אל האלימים, כל אחד על־פי דרכו, בתחום יכולתו, ואכן כך עשו רבים, אם לשפוט לפי מעשי אזרחים מיושבים, מבוססים ובעלי־השכלה ברשות הרבים: מורידים מהכביש, נדחקים לראש התור, חוטפים מקום חניה, משתלטים על שמורת טבע, מניחים לרדיו לנגן על המרפסת בקולי־קולות, או משחקים כדורגל בין גופות משתזפים על שפת־הים. לאלימות פנים רבות ואוהדים רבים, רק שלא אוהבים את שמה המפורש. בלי־כוח־לא־משיגים־שום־דבר, מי שלא־דופק־על־השולחן, התחשבות־זאת־לא־סחורה, צריך־לדעת־להסתדר־בחיים – נשמע מאופק הרבה יותר.

החינוך בעולם של המעמדות הברורים, בחברה היהודית־בורגנית, נתן, ככלות הכל, את אותותיו, ואצל רבים מתושבי הארץ יש פער גדול בין הלך־הרוח לבין היכולת. רק הורים ישראליים מעטים מקנים לילדיהם סובלנות, נכונות לוויתורים, צניעות־הליכות, התחשבות בזולת והסתפקות במועט כערכים רצויים בעולם בו אנו חיים, מלמדים אותם שיש צדק בעולם והטוב תמיד מנצח וגם מי שאינו נדחק מקבל, בסופו של דבר, את הראוי לו. לרוב אין עוז לחנך בפירוש לחוצפה, לתוקפנות, לכוח־מרפקים ולעזות־מצח על כן נשארים הילדים מרחפים בין שמים וגיהינום שילמדו מהחיים. והם לומדים. חברה’מניות בשלב ראשון. מי שעברה עליו מסיבת יום־הולדת לשלושים־ארבעים ילדים ישראלים בגיל חינוך־חובה ומעבר לו, מי שראה את החבר’ה משתוללים, שוברים, מלכלכים, לא ישכח מהר את יום־השמחה. מן האידיאל של החברה’מן – החזק, היודע להסתדר, שאינו נרתע ממכשולים ואינו מתחשב באיסורים – לא קשה לעבור לנסיעה ברכבת בלי תשלום, לסחיבה מסופרמרקטים, לניפוץ שמשות ולגניבת מכוניות.

הבנות מתנהגות ביתר עדנה, לעת עתה, כל זמן שאין הן אמהות. לאמהות הישראליות יש שפת־חיבה מיוחדת לצאצאיהן: אני אהרוג אותך – אני ארסק לך את העצמות – אני אזרוק אותך מהבית, שכה אחיה. בן רכרוכי, תולעת ספרים, מתבודד ולא שייך לחבר’ה, שאינו יודע להשיב מכה נאמנה, מדכא את נפש האם האוהבת יותר מאגרופן. איך יסתדר אי־פעם בחיים? מה כבר יכול לצאת ממנו? מורה לכל היותר, או פקיד דפוק, עובד במסירות, תקוע במשרה אחת ארבעים שנה. איזו אם רוצה סוף שחור כזה לבנה?

קצת גידופים אמהיים זה שום דבר, סתם דיבורים, כמו קללות הנהגים. להיפך, זאת רק דרך להוציא את הקיטור ולמנוע פיצוץ. הנה, באיטליה, כמו במדינות הים התיכון האחרות: כאשר מתנגשות שתי מכוניות יוצאים הנהגים, מקללים זה את זה באם־האם, עומדים זה מול זה בפוזה מאיימת, מפשילים את השרוולים, מוכנים לצאת לקרב, אך ברגע האחרון נסוגים תוך כדי מילמולים נוסח “אני־עוד־אראה־לך”. בארצות־הברית, לעומת זאת, שומרים הנהגים גם בזמן התנגשות על נימוסיהם, אדיבים, לא מקללים, מחליפים כתובות ושמות של חברות־ביטוח וממשיכים בדרכם, אם אפשר. ביום מן הימים מפרקים את הזעם המצטבר והורגים את החותנת. אנחנו, עם קצת מאמץ, נצליח, כמו בשטחים רבים כל כך, ליהנות מן הטוב של שני העולמות. גם להיות חובבים מושבעים של כדורגל שנועד לפרק את יצר התוקפנות, לווסת אותו בעזרת כללים קבועים וגם לזרוק בקבוק על הראש של השופט.

כאן המקום לתהות, באיזו מידה משפיע השירות בצבא על שיעור האלימות בחברה? אמנם שירות־החובה מרחיב את הידיעה הכללית של השימוש בנשק, ומקל על הגישה לכלי־ירי, אבל נדמה לי, שביסודו של דבר יש לצבא כוח מרסן, ושלולא שירת־החובה היה מאגר התוקפנות שאינה מוצאת מפלט גדול ומסוכן הרבה יותר. הרי עד עתה הנחנו, שאפשר לסמוך על החייל כיוון שהוא נושא מדים, גם אם בלבוש אזרחי לא היית נותן בעדו מיל. מקרי־הפשע של הזמן האחרון, שחיילים היו מעורבים בהם, אינם צריכים להפתיע. מפתיע הרבה יותר שהם היו מעטים כל כך, יחסית. הרי החיילים, כמו השוטרים, אינם גזע נפרד של סופרמנים, אלא ראי נאמן לחברה שהם פועלים בתוכה.

טלוויזיה וקולנוע עשויים אולי לעודד אלימות, כטענת ותיקי הישוב, אבל הם אינם עושים זאת יותר ממודעה אידילית המראה נערה בשמלת־ערב ליד מכונית יגואר, בחזית וילה בעלת שלושה מיפלסים בתוך צמחיה ארץ־ישראלית, וכתוב בה: במה תוכל להפתיע אשה שיש לה כבר הכל? קנה לה מקרר־דה־לוקס! לא יותר מן המראה של מאות מכוניות עוברות ביעף, ריקות למחצה, בעיני חייל המבזבז את שעות חופשתו המעטות בציפיה לטרמפ; לא יותר מלקח גל הפלישות לשיכונים חדשים. זה היה בניגוד לחוק, “לא זו הדרך!” אמרו השרים, ומאז זז בכל זאת משהו בבניית שיכונים לזוגות צעירים.

מובן שקל ביותר לומר שאין מנוס מאלימות, שכזה הלך־הרוח בעולם שאנו קשורים בו באלפי דרכים. אבל העולם, אף כי נעשה קטן, אינו עשוי מקשה אחת גם כיום: הצפיפות של עיר־ענק הולידה מצבים שונים זה מזה לחלוטין בניו־יורק, בלונדון ובטוקיו; תנועות המרי של הסטודנטים פעלו בצורות שונות לגמרי בגרמניה, בתורכיה ובבראזיל. התכונות המיוחדות של העם ותנאי־חייו נכנסים בכל זאת לתמונה. כאן מקום נוסף לתקווה, שמאות שנות חינוך לאמונה בקדושת חיי האדם השאירו טיפ־טיפה של חיסון, שיהדות זאת לא רק ברית־מילה אלא גם יכולת ללכת נגד הזרם, להתמודד עם בעיות־הקיום בדרך אחרת. הנה הסטודנטים הישראלים. גם אם יפנו לאלימות, למען האחווה עם הסטודנטים בעולם, וינסו להצית את משרד הרקטור, יעשו זאת לא למען מטרות מעורפלות כמו הרס העולם הקפיטליסטי או מהפכה עולמית, אלא למען יעדים נעלים כמו מועדי־בחינות, גובה שכר הלימוד או מחירי הארוחות במנזה.

ככל שאני מרבה לחשוב, אינני מצליחה למצוא מלה בזכותה של האלימות, גם אם מטרתה עולם חדש וטוב יותר וקץ כל המלחמות. כנראה זה עניין של גיל. סוף־סוף אפילו פושעים מסוכנים זונחים את דרכי האלימות כאשר הם מגיעים לגיל העמידה (אם הם עדיין בחיים ובחופש) ומוצאים פרנסות שקטות יותר. מי שראה מלחמות ותהפוכות־שלטון למד לדעת, שהרס מוליד רק הרס, וששינוי העולם זה עסק איטי ומייגע. יש בזה תעודת־עניות נוראה להשכלה גבוהה, אם הפתרון היחיד שסטודנטים יכולים למצוא למכאובי העולם לאחר חמש־עשרה, שבע־עשרה שנות לימוד, הוא בדיוק אותו פתרון שמוצא אדם נבער המגיע למבוי סתום: זבנג וגמרנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!