רקע
רות בונדי
לא ככל העמים

רצינו להיות עם ככל העמים, ומבוקשנו ניתן לנו מעבר לכל תפילה. אנחנו בחלומותינו הציוניים התכוונו לקשר עם האדמה, למבנה הכלכלי, להגדרה עצמית, לתנאים הפיסיים שיאפשרו לנו להגשים חיים של אחווה וצדק כחזון הנביאים היהודיים מישעיהו עד קארל, אבל נראה שבמרכזיה העליונה ישב איזה עולה חדש, שלא הבין את שפת־התפילות כהלכה: במשאלתנו נאמר עם־ככל־העמים ובשפת המציאות היא תורגמה לגוי־ככל־הגויים, עם צרות של גויים, עם דרכי חיים של גויים, עם נחת של גויים.

מי שעלה ארצה היה תמיד אוטופיסט בלבו, גם אם בא מתוך מצוקה: במדינת היהודים הכל יהיה אחרת. עכשיו אנחנו יודעים, כי היהדות כשלעצמה אינה חיסון בפני שום דבר, כי מה שנחשב כאופייני ליהודים – אהבה לספר ואחריות הדדית, דבקות משפחתית או רתיעה מפשעים – היה יהודי מתוך הנסיבות המיוחדות של הגולה וכאן, בארץ־ישראל, חלים עלינו כל נוהגי עם נורמלי: שוד נורמלי ורצח נורמלי, שחיתות נורמלית ואלימות נורמלית, כי שום דבר לא הובטח לדורי דורות, אם אין נאבקים עליו כל יום מחדש. הלב הציוני מתקומם נגד מסקנה כזאת – בכל זאת, עדיין, בהשוואה לאחרים, יחסית: יחסית לכובשים אחרים אנו מושלים נאורים, יחסית לעמי האיזור דרכי הממשל שלנו תקינות, יחסית לדמוקרטיות העממיות אנו חברה שיוויונית, יחסית לאקואדור, יחסית לאיסלנד, יחסית לגאבון. אתה־בחרתנו נשמע יהיר מדי, אור לגויים מתנשא, אבל גוי ככל הגויים משתמע כבגידה בתולדות העם היהודי.

לכן שמחים כל כך לכל הוכחה, כי עדיין אנו טובים מן הגויים במשהו, שאנחנו לא סתם אחת בין מאה וחמישים מדינות או"ם, כי בחקלאות, במחקר מדעי, ברפואה או בצבא – המוח היהודי עדיין יהודי. כאשר האומות המאוחדות דורשות מאתנו מה שלא נדרש משום עם אחר בתולדות המלחמות עלי אדמות, הן רק מחזירות לנו כגמולנו: גם אנחנו, בתוך לבנו, מאמינים, כי אנו עם סגולה. רק שהמשקל הסגולי לפי שעה ירוד במקצת.

כואב קצת לקרוא ב“ניוזוויק” על פשע בישראל, וב“ניו־יורק טיימס” על שחיתות ב“נתיבי נפט”, וב“די צייט” על שערוריות בכדורגל. גם כאן, בארץ הקודש, פשוט לא נעים לפתוח בבוקר עתון – ומבחינה זו אפשר היה להבין לליבה של גולדה מאיר המפנה אצבע אמהית מאשימה מול העתונים: השכם על קיבה ריקה, רוצים משהו משמח, מחמם את הלב, מעודד לקראת יום־עבודה ארוך ומייגע; אך כל מה שהעתונים מגישים לנו הם הרוגי דרכים ושודדים רעולי־פנים, שביתות־פתע ואורגיות במאגרי־נפט. רבע מיליון מכוניות נעו אתמול על כבישי הארץ בשלום – אל מה נטפלים אמצעי התקשורת? אל שתיים שהתרסקו. חצי מיליון בעלים אמרו לנשותיהם “ליל מנוחה”, כיבו את האור וישנו שנת ישרים. אחד ויחיד לקח סכין וחיסל את בחירת לבו בלילה. ובכן, על ה־499,999 – אף לא מלה אחת. דרך הדיווח של העתונים רק מעידה על האופטימיות הבריאה הטבועה באדם: עדיין החיים השלווים, הבטוחים, הסדירים, נחשבים לנחלת־הכלל, והרצח, השוד, האלימות – ליוצאי־דופן; עדיין רואים בדרך הישר את הנורמה ובמעילה סטיה מעוררת תשומת־לב.

אם לא נעים לקרוא את העתונים בארץ, הרי מביך שבעתיים להיווכח, שגם הגויים מבינים עברית, ומנצלים את חופש העתונות המשתולל בארץ כדי להשחיר את דמותנו בעולם. זו כל הצרה של העולם המודרני: אמצעי התקשורת הפכו אותו לכפר קטן: כבר אי־אפשר לפשוט בארץ רגל מבלי שהחור בגרב ייראה עד קצה העולם; אי־אפשר לפוצץ שערוריה מבלי שהחלונות על פני כדור הארץ כולו ירעדו. אילו אפשר היה להקים איזו חומה סינית קטנה ולהתבצר מאחוריה. אילו ניתן היה לכסות את הארץ ברשת־הסוואה, שלא כל אחד יציץ לתוכה. למה כל שונאינו חייבים לדעת? למה לעורר רישעות? דרוש בירור? בבקשה! בדלתיים סגורות, בין אנשים אחראים, לא בראש חוצות. איש לא מתנגד לביקורת, רק שהיא תמיד מזיקה: לתדמית שלנו, לסיכויי העליה, למגבית היהודית, ליחסים עם ארצות־הברית, למעמדנו בעולם. תמיד היא מחלישה את כוחנו. מבקר־מדינה – אדרבא. איש תרבותי, שקט, שקול, מאופק ולא ועדות חקירה מרעישות עולם. ביקורת, אבל בתוך המשפחה.

זוהי דרך העולם: בבית משתדלים להחליק את עניין הצ’קים ללא כיסוי, שפיזר הדוד ארטור על פני העיר; בקיבוץ מנסים לפתור את פרשת הגניבות במפעל בלי התערבות מבחוץ, בבית־הכנסת מקווים להסתיר את המעילה המביכה של הגבאי, במפלגה לא ששים לנער בפני כל העולם את ההסתבכות האומללה של המשנה לגזבר, במשרד לא ממהרים לזרוק חבר ותיק לכלבים. כל חוג מטפח חוש השתייכות, כל גוף סגור מעדיף דין פנימי, כדי לא לחשוף אגף חלש להתקפות האויב.

אשרי האיש המחזיק בכיסו תרופה בדוקה לתיקון כל מכאובי המדינה – אם זה מנחם בגין לראשות ממשלה או ישראל בלי ציונות, נסיגה מכל השטחים או שלטון קומוניסטי – עכשיו הוא נהנה מהחיים. רק מי שהתחתן עם תנועת הפועלים לכל ימי החיים, משופשף במקצת, בעיקר כאשר הביקורת נחשבת לזכיון בלעדי של מתנגדיה. גם לו מתחשק למצוא שעיר לעזאזל – ההון המנצל את השמאל החתרני, אמצעי־התקשורת חסרי־האחריות או היסודות הפאשיסטיים – ולא לראות את הפרצוף המדוכדך במראה. ככלות הכל, ההבדל בין פגם אסתטי לבין יופי ללא־רבב הוא רק במידת החשיפה: על גבשושית מתחת לבית השחי לא צריך לדעת איש; אם היא על האף, גלויה לעיני הכל, היא מושכת תשומת־לב.

בדבר אחד מאוחד העם: אף אחד אינו אוהב שחיתויות. אין אדם בארץ, שלא ירצה מדינה נקיה, שלא יאהב יושר־לב וטוהר־מידות. אלא שבחיים המעשיים אדם חייב להיות גמיש. פרמיות על שעות נוספות שלא עבדו אותן, אינו אחיזת־עיניים, אלא דרך למניעת שביתות המשתקות את כלכלתנו; טיסת־חינם אינה טובת־הנאה, אלא אפשרות יחידה לשכיר לנסוע לחוץ־לארץ.

קשה להגדיר את הגבול בין תושיה לבין עבירה, בין כשרון למצוא עצה לבין שחיתות, בין יכולת להסתדר לבין רמאות. לא נעים להגיש חשבון־נסיעות מצוץ מן האצבע. אבל כך עושים כולם. לא נעים לבקש הנחה על שיכון או מכונית, אבל עוד פחות נעים לשלם את המחיר המלא. לא נעים לאכול קנאר־א־ל’אוראנז' שעה שהאשה בבית אוכלת קציצה. אבל מה ייצא לה מזה ששנינו נאכל קציצה? לא נעים לסחוב מן העבודה עטים, תרופות, ספרים, סיגרים, אבל לקנות אותן בכסף קשה עוד יותר. מעט מאוד אנשים בארץ הזאת יכולים לקום ולומר: עלי אין רבב – אני מימי לא קיבלתי שום מתנה, טובת־הנאה, טיפול עדיף, כרטיס־חינם בגלל התפקיד. אני לא ביקשתי פרוטקציה ולא הפעלתי אותה לטובת אחרים.

ההבדל בין שחיתות והטבת תנאי־החיים הקשים נקבע על־ידי כל אחד ואחד מאתנו בהתאם לשיקול דעתו: השחיתות היא בדרך־כלל אצל אחרים, אצלי זה המינימום המגיע, פיצוי קטן על האחריות העצומה. על הידע הרב, על המשכורת העלובה, על תנאי העבודה המפרכים. יש הסוברים כי רוב התופעות השליליות בחיינו היו נעלמות, אילו המשכורות היו מציאותיות יותר, ואזרחי המדינה לא היו נאלצים לחפש הכנסה נוספת פטורה ממס. הדבר היה מחסל את הרמאויות ברשות, אבל ספק אם היה בו כדי לשנות את פני הדברים מן היסוד: מי שמכיר מיליונרים יודע, כי גם האיש העשיר ביותר אוהב לקבל מתנה, וכוחה של מתנה הולך רחוק, ביודעין ובלא יודעין.

כאשר מדברים על שחיתות או על העדר מוסר ציבורי, מציינים תמיד בסיפוק, כי האנשים בצמרת השלטון מעבר לכל חשד. הדבר נכון בהחלט – אבל אולי דווקא הרגשה זו של: “אני באופן אישי צחור כשלג החרמון” מקנה תחושת בטחון וזכות לנהוג בהבנה לגבי אחרים. לא לקבל מאומה חוץ מכוח או השפעה ולתת תמורתם קצת נחת. תורת “לא־תחסום־שור־בדישו” היא מסוכנת מאוד כקו ממלכתי: גם אם תחסום אותו הוא ינסה לחטוף כמה גרעינים, אבל אם אתה נותן לו יפוי־כוח מראש, הוא יאכל ישר משקי־התבואה. רק טיפש לוקח בעצמו; חכם נותן לאחרים לקחת.

דינן של שערוריות ציבוריות כדין ימי־הקור: שוכחים אותן משנה לשנה, ובכל חורף נדמה לוותיקי היישוב שאינם זוכרים כפור, שלג או גשמים כאלה מאז המבול. נכון, שבהתאם לעליות מדד יוקר־המחיה עולה הערך הכספי, אבל שערוריה באה ושערוריה חולפת, הטונים עולים לקרשצ’נדו ויורדים לדימינואנדו והפזמון תמיד חוזר. מאז עמדתי על רזי העתונות העברית בעזרת מלון גור מנוקד ומאוייר היא זועקת על האוירה העכורה, בזבוז כספי משלם־המסים והידרדרות המוסר. גניבות במחסני כורדאני, קריית הפלדה, הפסדי “צים”, כלנתר, תל־גיבורים, יונה סופר, ג’ימי לוי, משחקי כדורגל מכורים, האדם השלישי – אך לאן נעלמו? איה הפרשיות דאשתקד? על כל פנים, המוסר תמיד מידרדר. לא זכורה לי ידיעה כלשהי על עליה בקו המוסר. דרך המוסר היא כנראה חד־סיטרית וראשיתה בגבהים של אידיאלים.

מדינות, כמו בני אדם, צוברות נסיון עם השנים. שלושת אלפי שנות היסטוריה יהודית לא הועילו למדינת ישראל: התחלנו תמימים כתינוקות. כאשר שמעתי את דבריו של נציג בנגלה־דש על מדינת הצדק והטוהר שהם עומדים להקים, חייכתי ביני לביני, כאזרחית מדינה בוגרת: כך מתחילות כולן, חביבי, בחלומות. אבל אם יש הבדל כלשהו בין מדינת היהודים לבין שאר אומות העולם, זאת החובה לדבוק בחלום כאילו ניתן להגשימו בכל יום. כי בלעדיו אין טעם לקיומנו. אין שום פסול בקיום למען קיום. אבל אין בו טעם יהודי.

אם הרגשת בושה היא קנה־מידה להשתייכות, הרי לכל אחד מאתנו ניתנת הזדמנות להוכיח את הזדהותו עם מדינת ישראל: אתה מתבייש בפני עצמך ואתה מתבייש ביתר־שאת בפני יהודי העולם, שתומכים בנו, שמאמינים בנו, שחיים עם גאוותם עלינו. לא בגלל שערוריות כספיות. אולי זו ירושת העבר הגלותי, שהתיחסה בסלחנות מסויימת לעבירה נגד רכוש: שריפת עסק כדי לזכות בדמי ביטוח, פשיטת־רגל כדי להציל חלק מן ההון, זיוף חשבונות, השתמטות ממס הכנסה – גם אם לא היה זה משהו להתפאר בו, אבל לא היה בכך כדי להוציא יהודי מכלל ישראל. אדם הוא אדם. עבירות בגוף הרבה יותר קשה לשאת. אותי מזעזעים הסיפורים על הפחדת ילדי בית־ספר במכות, על רצח עולה חדשה בחולות נתניה, על סילוק פועל־נקיון שהיה עד לשוד, על דריסת זוג זקנים בתאונת “פגע וברח”, על מות יהודים בידי יהודים במדינת היהודים. אנשים באים לכאן כדי למצוא חיים טובים יותר, וכאן עליהם לחשוש לחייהם? זו חרפה נוראה. שוב, יחסית למדינות אחרות החיים אצלנו עדיין בטוחים, נערות עדיין הולכות לבדן בלילה, זוגות עדיין מטיילים בגנים, ילדות עדיין משחקות ברחוב, זקנות עדיין עולות לבדן במעלית, הלב היהודי מסרב להאמין כי פני הדברים עלולים להיות שונים, כי גם כאן עלולה האלימות להשתלט על החיים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!