רקע
רות בונדי
מסע אל העבר

אי־אפשר לומר אני־נוסע־לגרמניה, כמו שאומרים אני נוסע לאנגליה או להולנד, סתם ככה, ללא הסבר. נוסעים למען משהו, ארגון, מוסד, מטעם המשרד, המפעל, המדינה, למטרה נעלה, בענייני פיצויים, בתפקיד עתונאי, לשיפור היחסים הממלכתיים. תמיד באנחה קלה, בנימת הצטדקות, תמיד מוכנים לגבה מורמת, למבט צונן, לחיוך סרקסטי, להערה תקיפה: “רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה, באופן עקרוני”.

כולנו היינו מלאי עקרונות לפני עשרים ושש שנים. לא פיצויים, לא סרטים גרמניים, לא סחורה גרמנית, לא מגע עם גרמנים, טובים או רעים. פגישה מקרית עם גרמני ברכבת על־פני אירופה היתה זעזוע, שיר גרמני עורר חלחלה. סחף הזמן – ואצל מעטים היתה זאת התפייסות מודעת – פעל אצל כל אחד במהירות אחרת, נעזר בהגיון: אם המדינה זקוקה… גם לרצוח וגם לרשת… מי שבא לישראל לכפר על עוונות… החומה התפוררה, המסך התמלא קרעים: צעירים הבאים לעבוד בקיבוץ, כומר שסיכן את חייו למען יהודים, הקרנת סרט דוקומנטרי גרמני. במספרה צובעים ב“ואֶלה”, במשרדים משרטטים ב“פליקן”, במסעדות אוכלים ב“סולינגן”, קוראים את גינתר גראס, משתתפים במסיבת־עתונאים עם וילי ברנדט. בובר, בן־גוריון, רודנסקי, תמיד יש על מי להישען, על מי להסתמך מבחינה מדינית, רעיונית, אנושית.

גרמניה־לעולם־לא נהפכה לגרמניה־לעת־עתה־לא. דוחים את הזמנת שגרירות גרמניה לסיור עוד שנה ועוד שנה, מתוך נימוקים ענייניים ומוצדקים כמו עבודה, בריאות, משפחה, ויום אחד נכנעים, ובתוך הלב יודעים כי זאת כניעה, גם אם מדברים על פילוסופיה, פוליטיקה, סקרנות, אהבת־אנוש. נוסעים על־חשבון ממשלת גרמניה כאורחי ממשלת גרמניה. מארגני־הסיור שואלים על שטחי ההתעניינות, תחביבים, בקשות מיוחדות. טיול באלפּים, מוסיקה כנסייתית, תיאטרון, הכל נרשם בדייקנות. לקחת שמלה ארוכה? דרושה גם חליפה כהה? ובכן, הבא נקרא לדברים בשמם: נוסעים גם ליהנות. מדי פעם בפעם מתחשק לסגת, להתחמק, פוחדים מנקמת־האלים, מן הרוחות, מן העימות עם העבר.

היו זמנים שלא דיברנו עם גרמני גרמנית, מתוך עקרון. ברגעים הראשונים על אדמת גרמניה עדיין דבקים באנגלית ולפתע, כבר בשעת הפגישה הראשונה, נפרצים הסכרים: הגרמנית שהעלתה חלודה מחוסר שימוש מתחילה להבהיק. ניבים נשכחים, ביטויים מדוייקים, ציטטות, הכל קיים, בהישג־היד. היינה, תומס מאן, רילקה.

Festgemauert in der Erden…

Sagt es niemand nur den Weisen…

הכל היה מונח שם, בשידה הסגורה בעליית־הגג המאובקת. אתה מוציא את שפת־נעוריך לאור היום ומרגיש, כי הקרב אבוד לפני שהתחיל. עתונים, תיאטרון, טלוויזיה, מודעות, רדיו, תפריט, ספרים, שיחת אנשים בחשמלית, הכל פתוח לפניך ואתה נסחף במערבולת ההתרגשות של הפגישה המחודשת עם שפה, שדרכה נכנסת לעולם הספרים. בגידה, בגידה, בגידה. צלי־ארנבת עם פטריות־יער, בגידה. יין־מוסל צונן, בגידה. אמבטיית־קצף במלון “שווייצרהוף”, בגידה. אורות ספינות־המשא הגולשות על הריין המכסיף, בגידה. יערות־סתיו זהובים עם שרכים, שיחי־אגוז וריח לחות, בגידה. לא ייתכן לשהות בגרמניה וליהנות כל כך מנופים קרובים, מטעמים נשכחים, לא להרגיש מאומה למראה “דירנדל”, שוטר במדים, סמל הנשר הגרמני. עוד לפני שמצאת גרמניה אחרת שכחת את הישנה, הסתחררת מן השיבה אל זמנים אבודים.

עשי משהו עם האופי שלך, ריבונו של עולם. הזקן הזה עם החתך בלחי, המתחמם בשמש הסתווית על ספסל: מנין לו הצלקת? מסייף בארגון סטודנטים נאצים, שהטביעו את דברי הפרופסור היהודי בשריקות־בוז? משירותו הנאמן בווהרמאכט בחזית פולין? “גוטן טאג”, הוא אומר וקם לאט. “גוטן טאג”, עונים אוטומטית. אותה עקרת־בית בעלת שערות־השיבה בוחרת בקפדנות את התפוחים שעל הדוכן, אולי צווחה בהיסטריה “הייל היטלר” ובכתה למראה הפיהרר? הגברים השבעים במסעדת “פוסט־הוטל” בגארמיש־פארטנקירכן, מקום הנופש האהוב כל כך על הצמרת הנאצית, האוכלים מרק עם כופתאות־כבד ומנות ענקיות של ווּרסט עם כרוב, אולי הביאו לנשיהם בשנות המלחמה טבעות של היהודיות או סיכות־זהב? זה לא עוזר. כבר לא יודעים לשנוא שנאה כללית. על שנאה כזאת אפשר לשמור רק מתוך ריחוק מוחלט, אם מבודדים את העבר, מקפיאים אותו, מנתקים אותו מכל מגע עם זרם הזמן. שנאה אינה פנס־כיס שאפשר לכבות או להדליק לפי הצורך. אם אין היא בוערת כל הזמן, היא דועכת מעצמה.

שנאי! שנאי! הרי את במינכן, ומינכן אינה שם של עיר אלא סמל הכניעה לרשע, מינכן היתה פראג בוכה. איפה הבית שבו נחתם הסכם מינכן בשנת 1938? זה היה בבית החום, והוא נהרס במלחמה, אומר המדריך. במינכן מתכוננים לאולימפיאדה, מינכן ביתית, מינכן מצוחצחת, מינכן נוחה לבריות, במינכן אין זכר למלחמה. העבר לא חזר אלי במינכן. אבל בהאמבורג יהיה אחרת. בהאמבורג עבדתי במחנות־כפיה, אחרי אושוויץ ולפני ברגן־בלזן, בהאמבורג עברתי את ההפצצות הגדולות של בעלות־הברית בשנת 1944, בהאמבורג הכל יחזור. אך כאשר באים להאמבורג ורואים עיר חדשה, מגדל טלוויזיה וגשר על שם קנדי, חוילאות הבנקאים ובעלי המספנות באלטונה והבניינים הסופר־מודרניים של “שפיגל” ו“דר שטרן”, תופסים סוף־סוף: אינך יכול לשוב אל העבר, לא על פני הקרקע, בנוף, במבנים. הוא קיים רק בספרים, בארכיונים, בצילומים, בפחדים.

בהאמבורג נותר בונקר רב־קומות, מהבונקרים שנבנו בימי המלחמה בערים, ולתוכם היו דוחסים את עובדי־הכפייה ואת האסירים בקומה עליונה, כעין שיכבת־בידוד נוספת. עכשיו הוא משמש את הטלוויזיה. עבדנו ברובע טיפסטאק, אני זוכרת היטב, הלכת שעה ולא ראית בית שלם, רק קירות חשופים עם כיור תלוי על בלימה וכתם בהיר במקום שהיתה תמונה והזקיף ציווה לשיר בזמן ההליכה: Das Wandern ist des Müllers Lost. יש עדיין רובע ושמו טיפסטאק, ושם בנייני שיכונים ובתי־חרושת וכבישים וזרם מכוניות, וזה מקום אחר לגמרי. עבדנו גם בבתי זיקוק שקראו להם, זאת אני זוכרת, “אורוטאנק” ו“רנניה”. נסענו חלק מהדרך בספינה ואחר־כך הלכתי יחפה, כי היה חם ובאושוויץ נפלו בחלקי רק נעלי־סקי גדולות מדי. ואחרי כל הפצצה חילקו שם מרק סמיך יותר, עם בשר, לפועלים הגרמנים, והם השאירו בחשאי גם לנו. אין “רנניה”, אין “אורוטאנק” באיזור בתי הזיקוק, אומר המדריך בנמל. הכל נבנה מחדש, הכל של “של”, של “טקסאקו”. גרנו במחסני־טבק, אני זוכרת, נותר קצת מן הריח בקירות כאשר באנו לשם, והמקום היה בעינינו כגן־עדן אחרי אושוויץ: מיטה לכל אחת, מים בברזים, סרבלי־עבודה נקיים. זה היה באיזור הנמל, ליד גשר האנזה, וכל הגרמנים האמינו שהמחסנים לא יופצצו כל זמן שהנשים היהודיות בפנים, כי הבריטים יודעים עליהן. ובכן, הם טעו. עכשיו מסיירים בנמל, בספינת־המינהלה, ובזמן הנסיעה מחלקים שנאפס, כדי שנתחמם. הקימו טרמינל חדיש למכולות. במבדוק צף משפצים אניית־נוסעים לבנה ששם “האנזיאטיק”, שקראו לה פעם “שלום”, והיא היתה אניית־פאר של הצי הישראלי, במספנות בונים אניות חדשות למכולות, רחבות, עם חרטום מעוגל. מי יודע איפה, במבוך של מזחים ואניות ומספנות, היו מחסני־הטבק שלנו?

עבדנו גם בנויגראבן, הכשרנו את הקרקע לבניית בתים למפונים אחרי ההפצצות, היה קר מאוד. היינו גונבים ראשי־כרוב קפואים מגינות המפונים ומחפשים קליפות תפוחי־אדמה בפחי האשפה ומבשלים מרק בפחיות ישנות, ובערב, כאשר היינו חוזרים מן העבודה למחנה, היו האורות דולקים בבתים ואפשר היה לראות משפחות אוכלות סביב שולחן, והיתה זאת הרגשה מוזרה לדעת שיש עדיין משפחות, אנשים עם בית. “נויגראבן?” אומר עורך החוץ של “דר־שטרן”, “זה כיום אחד מאזורי־המגורים המבוקשים של האמבורג, העשירים בנו שם את בתיהם ושכר־הדירה שם, או־לה־לה, מסחרר”. סופית: אין לזכרונות לאן לחזור. ואולי היתה זאת מלכתחילה שטות ללכת בעקבותיהם ודוקא לגרמניה. ארזתי את העבר האישי שלי בחבילה והחזרתי אותו למגירה. זאת הפעם הראשונה, שאני רואה את האמבורג.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47255 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!