רקע
רות בונדי
איזון עדין

כיום גרמניה שבעה. המרצדס ליד הבית והאשה במעיל־פרווה חדש והמארק המטבע הטוב של אירופה, ולא רוצים שום הרפתקאות חדשות, נותנים לדמוקרטיה שאנס, כל זמן שהיא מיטיבה עם בוחריה. המבחן האמיתי עלול לבוא רק עם משבר כלכלי חדש, בימי נסיגה ברמת־החיים, בתקופת חוסר־תעסוקה. רוב בני דור הביניים, שלא היה להם חלק בכיבושי הרייך השלישי, שהיו ילדים כאשר פרצה מלחמת־העולם השניה, שעברו את ימי ההפצצות והפינויים ואת הרעב של שנות הארבעים, שזוכרים את משפטי נירנברג ואת הזוועות שנתגלו עם תום המלחמה, מחוסנים לכל ימי חייהם. אבל כיום הם בני ארבעים, וקם דור חדש, שלא ידע את היטלר ולא סבל ולא יהודים ולא בושה להיות גרמני. אין בו כל רגש אשמה, העבר הנאצי אינו נוגע אליו כלל. אלה יכולים להרשות לעצמם להיות ביקורתיים כלפי ישראל, לשרוק בוז לשגריר ישראל, לדבר על מיליטריזם ישראלי ואף להטיל ספק אם אמנם היו ששת המיליונים קרבנות השואה (כאילו שני מיליון או מיליון אחד אין בהם אותה זוועה). כיום הם מתרכזים בשמאל, החדש והחדש עוד יותר. חסרי־סובלנות, תוקפניים, בזים לדמוקרטיה סוציאליסטית, שונאים את אקסל שפרינגר, ואם הוא ידיד ישראל זאת סיבה לדון גם אותה. כל דור מנסה על פי דרכו להשתחרר מן ההיסטוריה, וכל דור מתוסבך על פי דרכו.

אחת הדרכים להתגבר על אימת העבר היא להדגיש את משקל ההתנגדות לנאציזם בקרב הגרמנים, להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמם, מה רבים היו האנשים – אינטלקטואלים, סוציאליסטים, נוצרים מאמינים, אנשי כמורה – אשר העזו להתנגד לשלטון הנאצי על אף הסכנה לחייהם. חוברות־זכרון מדברות על יותר ממיליון גרמנים ששהו במחנות ריכוז תקופות קצרות או ממושכות, על 40,000 איש שהוצאו להורג מטעמים פוליטיים או צבאיים. רבים הספרים על המתקוממים נגד היטלר – “המרד הדומם”, “הגיבורים ללא תהילה”, “בני־אדם בימי השחרור של גרמניה” – ובעיקר על ראשי המרד של יוני 1944 בהנהגת פון שטאופנברג. בברלין מביאים את התיירים ליד־הזכרון בבית־הסוהר של פלצנזה, שבו הוצאו להורג חברי “התזמורת האדומה” שנתפסו ורבים ממקורבי שטאונפברג (הוא עצמו נורה, עם שלושה קצינים בכירים אחרים, בחצר בניין המטה הכללי). המרד פרץ אמנם בסוף המלחמה, כאשר כשלונו של היטלר היה ודאי, אך הוא סיפק לגרמנים את הגיבורים הדרושים, המשחררים אותו ממועקת האשמה הכוללת.

עם אינו יכול לברוח מן ההיסטוריה שלו. אפשר רק לשלול אותה, לדחוק אותה לתת־הכרה, להתעלם ממנה, להשתיק אותה. מי שכוחו הרוחני עמו מנסה להיאבק עם ההיסטוריה, לחקור איך היה היטלר אפשרי, לברר לעצמו מנין צמחה השואה ולהוציא מסקנות, לחנך את הצעירים לדמוקרטיה, לאהבת אדם, אבל הרוב הגדול מעדיף את השיכחה, את חוסר־הידיעה, את הניתוק המוחלט מן העבר. חוסר היכולת להיאבק עם העבר מביא לתגובות שונות: יש גרמנים צעירים המנערים את עצמם כליל מן ההיסטוריה הגרמנית: הם אירופים מדעת, קוראים אנגלית, מחפשים את גיבוריהם בתולדות המערב (אין כיום דמות בהיסטוריה הגרמנית, לא בין מלכי המדינות הנפרדות ולא בין מאחדיהן, שאינטלקטואל צעיר מוכן לקבל אותה, לא כל שכן להזדהות עמה). יש המוצאים מקלט בקומוניזם, מאואיזם, טרוצקיזם, תנועות השמאל החדש המקנות הזדהות עם צעירי העולם. יש שנהפכו, מרוב רגשי־אשמה, לפילושמיים, שאסור להשמיע בנוכחותם דברי־ביקורת נגד יהודי, ויש המנסים, מתוך פחד שמא יחשבו אותם לפילושמיים מתוך רשמי־אשמה, להיות אובייקטיביים: ישראל היא מדינה ככל המדינות, והיחסים עם היהודים כיחסי הגרמנים עם כל העמים. פה ושם נשמעת נטיה כזאת גם במישור הפוליטי: יחסים דיפלומטיים, יחסי־מסחר, יחסי־תרבות, אבל לא אחריות, לא רגשות. האירוניה הגדולה היא ששני העמים – הגרמנים והיהודים – סבוכים יחד בגלל השואה, אלה ואלה חייבים לחיות עם הטארומה של רצח המוני, כל דור מחדש. אבל אולי לקרבן קל יותר לסלוח.

מי ששבר עשרים וחמש שנות ניתוק־מגע מכל דבר גרמני – בסחורה, בכסף, ביחסי אנוש – מרגיש כמו אחרי־נפילה: לעולם לא יהיה עוד אותו איש עקיב, בעל־אופי, ראוי להתעלות ולהבנה כללית, הנושא את זכרון השואה ללא־רבב. לא יוכל לדחות עוד כל דבר גרמני כיוון שהוא גרמני, אלא יצטרך לשקול לגופו של עניין: היינריך בל לחוד ונקניק גרמני לחוד, דיטריך פישר־דיסקאו לחוד וקבוצת “מנכן־גלאדבך” לחוד. כאשר יכתבו אחרים בגאווה כיצד נותרו במטוס ריק עת התעכב בתחנת־ביניים על אדמת גרמניה, או ברחו מגרמניה כעבור יומיים, כיצד לגביהם החרם על גרמניה שריר וקיים לדורי דורות, כיצד הם נאמנים לזכר ששת המיליונים – אני ארגיש קצת התנגדות, קצת קנאה, קצת ספקנות, כמי שטעם מעץ הדעת.

הייתי רוצה לדעת: האם יש מישהו שיכול לדבר בשם ששה מיליונים כאילו היו דומים לקרעי־ערפילים, לערמת־חול שנשטפה בזרם, כמשהו שלא היתה לו דמות? ששת המיליונים היו ששה מיליון יחידים, כל אחד עם אופיו, עם מחשבותיו, עם עולמו, ואיש אינו יכול לדבר בשם כולם. אנחנו, כל אחד מאתנו, יכול רק להסיק מסקנות לגבי עצמו, מה הוא חושב שחובתו לגביהם: לנקום את נקמתם, לדרוש צדק על מותם, להנציח את שמם בספרי קהילה ובבתי־תרבות, לחקור את דרכי חייהם, לדבוק במדינת־ישראל כדי לתת משמעות למותם, להוליד ילדים על־מנת להבטיח את המשכיות הדורות, לחפש מענה לשאלה כיצד צמח הפתרון הסופי, לפעול למען אחוות עמים או בטחון של ארץ־ישראל.

כיצד אפשר לדבר בשם ששה מיליונים ואדם לא יודע מה לומר בשם הורים, אחים, חברים, בשם אנשים, שבהם עדיין צל של חיים, כי יש מי שזוכר אותם כיחידים. ידעתי: אבי היה רוצה קודם כל שילדיו יחיו ושגם להם יהיו ילדים. אני מניחה, כי היה רוצה בישיבתי בארץ־ישראל, אבל מלבד זאת אינני יודעת מאומה. אינני יודעת אם היה מבקש ממני לשנוא את הגרמנים לדור שני ושלישי, אינני יודעת אם לא היה סולח לעם הגרמני בעבור שניים שלושה צדיקים, אם היה מחפש מענה באלוהים, או בקומוניזם, אם היה רואה את יעוד חייו להבטיח, כי לא יקום עוד משטר כדוגמת הנאציזם על־פני־אירופה, אם היה חי לו בשקט, קורא ספרים, שותה כוסית, מחפש פטריות ביער, מעשן בכורסה ליד התנור ואומר, כי הדבר היחיד שאנו חייבים למתים הוא לאהוב את זיק החיים. אינני יודעת. המתים לא נתנו לי את קולם.

אין יחס ישיר בין כוח לזכור לבין העדר כל מגע עם הגרמנים: בזמן השהות בגרמניה, משתרבבת השואה בכל דבר, בשיחה ובמחשבה, בכתיבה ובחלומות, כי כל דבר הנעשה בגרמניה של היום קשור קשר בלתי־נפרד עם תקופת הנאציזם בדיוק כפי שכל חיינו כאן קשורים תמיד בשואה. לא יכולה להיות גרמניה אחרת, זאת אותה גרמניה (או מחציתה) – רק בתקופה אחרת ולמודת־נסיון העבר. מבחינה זו אני מסכימה עם מי שרואה את התרבות הגרמנית כמושג כולל, שאינו ניתן לחלוקה לתקופות כשרות ולא־כשרות. התרבות הנאצית צמחה מתוך התרבות שלפני המבול בדיוק כפי שהתרבות של ימינו צמחה מתוך החוויה הנאצית: גראס לא היה גראס אילמלא היטלר־יוגנד, שטוקהאוזן לא היה שטוקהאוזן אילמלא ריכארד ואגנר. תרבות היא צמיחה, זרם, ואינה ניתנת למחיקה. אתה יכול לקבל אותה או לדחות אותה כמושג כולל.

רבים מסתמכים על עמדתו של נתן אלתרמן: בטחון כן, תרבות לא. עם כל אהבתי והערצתי לאלתרמן, אינני חושבת שהוא צדק, ואולי רק צדק בזה שמצא מוצא מסבך הספקות, שנתן תוקף מוסרי להכרח כלכלי. אולי, אילו היה מדובר רק בתשלום פיצויים על אובדן רכוש, בסכום שנקבע אחת לתמיד וסולק בתשלומים סדירים ללא ספיחים ובזה הסתיים הענין, אולי אז אפשר היה לשמור על ניתוק מכל מגע אישי – וקשר עם בן־אדם הוא קשר עם תרבותו. אך כאשר רוצים מילווה ואשראי ומסכות־גאז ותמיכה בשוק האירופי וסיוע כלכלי והבנה פוליטית והשקעות ותרומות לאוניברסיטה ואהדה לישראל וחילופי ידע והרגשת אחריות לגבי גורל המדינה – לא ניתן להפריד בין צרכי המדינה ויחסי־אנוש, יחסי מדינות אינם מתנהלים בחלל ריק, בין שגרירים ופקידים במשרד החוץ; יחסים מדיניים, כלכליים, בטחונים, פיננסיים, תעשייתיים, כולם בנויים ביסודו של דבר על מגע בין אנשים, על רצון להתקרבות, להבנה הדדית. אי־אפשר לבנות קשרים על נקיפות מצפון נצחיים מצד הגרמנים.

לדעתי לא ניתן, במשטר דמוקראטי, להפריד בין הממשלה לבין העם, כאילו הם שני דברים שונים; כלומר לנציגי הרשות מותר להיטמא למען המדינה, אבל אנחנו נישאר נקיים. למה יצוא תפוזים לגרמניה מובן יותר מביקור כיתה י"א של הגימנסיה בדיסלדורף בארץ? למה מותר ללחוץ על הלוואה מקופת האוצר הגרמני, אבל אסור לראות את הצגת “אמיליה גאלוטי” (ולהשתעמם)? למה חבר קיבוץ יכול לשאת את המחשבה, שהפרחים ממשקו יקשטו את שולחנה של Muttchen גרמנית, אבל אינו יכול להסכים לנוכחות בני־נוער גרמני על אדמתו? יש מידה עצומה של צביעות סביב יחסינו עם גרמניה. ואולי אין זאת צביעות, אלא נסיון נואש להציל עקרונות, למצוא מוצא בסבך של רגשות.

הכל היה כמובן פשוט יותר אילו גרמניה היתה מדינה דלה, חסרת־חשיבות, חסרת־השפעה, שאיש אינו חייב להתחשב בה. אבל כיוון שהיא מעצמה כלכלית ואנו, מדינת היהודים, זקוקים לעזרתה, חייבים לחפש את האיזון העדין בין עבר והווה, בין חיים ומתים, להתהלך על החבל הדק של לא־לסלוח, אבל גם לא לדחות יתר על המידה, לדרוש אחריות למעשי־אבות, אבל לא להרגיז את הבנים. זה מעציב מאוד, אבל בסופו של דבר הכסף משפיע. אילו לא היה האינטרס הכלכלי, אילו לא היתה גרמניה יכולה להזיק לנו ולא לסייע לנו, גם בעיית הקשרים האישיים היתה מעיקה פחות. האמת המדאיבה היא, שלא ניתן להפריד בין הגוף והנפש, בין סחורות ואוצרות־רוח, בין כלכלה לבין תרבות, בעיקר כיום, כאשר הגבולות בין יצירות־אמן ומציאות יום־יום הולכים ומיטשטשים. מכונת הדפוס שייכת לתרבות, אופנה לאמנות, פיננסים והשכלה לבטחון. אם קשרים, מוטב לא להסתתר מאחורי צעיפים שקופים, לא לחפש מחסה מאחורי קיר־מגן פרטי. אם גרמניה המערבית מסייעת לנו מעבר ליחסים המצויים בין מדינות, הרי בא הדבר כדי להתגבר על מועקת העבר – קרא לזה הכשר, ריהביליטאציה, תדמית חדשה. אנו מקבלים משהו ונותנים משהו, אם אומרים זאת במפורש ואם לא. בעולמנו אין ניתנים דברים חינם (ואולי אין זה בריא לקבל אותם חינם).

מובן שמול כל הגרמנים, הרוצים בידידות עם ישראל במישורים שונים – אם הדבר נובע מרגשי אשמה, או רצון כפרה, או מבוכה רוחנית, או סקרנות לעמוד על טיב אותם האנשים, שהאבות חשבום לחלאת־המין האנושי, או רגשי אהדה ליהדות וגורלה – צצה תמיד השאלה: אולי הידידות דרושה רק זמנית, כדי להסיר כתמי העבר, כדי שביום מן הימים יקום דור ויאמר: מה לנו וליהודים? הכל כוּפר, הכל שוּלם, הגיעה השעה ליחסים נורמליים – אפילו של איבה, אם האינטרס הלאומי מחייב זאת. יכול להיות כי הדבר יקרה: אבל אני מעדיפה לחטוא באמון־יתר מאשר בדחיית יד־מושטת, אני מוכנה להיראות תמימה, או בעלת אשליות כלפי הגרמנים כאומה ולא לפגוע כיום בגרמני הבא מתוך רצון להיות ידיד לישראל (שאינה סובלת מעודפי ידידים).

יש הרבה דרכים להקל על ההתקרבות. אפשר לומר: גם בימי היטלר לא היתה זו מלחמה בעם הגרמני, אלא במשטר הנאצי, כפי שלא היתה זו מלחמה בעם האיטלקי או בעם היפּני. עיקר תפקידנו כיום להבטיח שמשטר דומה, במהדורה ימנית או שמאלית (וההבדל ביניהם לא גדול), לא ישוב עוד, לפחות לא בגרמניה המערבית, ואז כל דבר, חילופי נוער וביקורי משלחות, סיורי תיירים וקשרי תרבות, נראים כאמצעי למטרה החשובה גם לקיומנו.

ייתכן מאוד שכל דבר בזכות קשרים אישיים עם גרמנים צעירים (בעצם, המלה צעיר היא יחסית, בהתאם לגילו של המשתמש בה – מוטב לאמר עם גרמנים שמבחינת גילם הם מעבר לכל חשד) עלול להתפרש כנסיון להוסיף תוקף מוסרי לשיקולי נוחות. יכול להיות. ייתכן שדוחפת אותי אותה משיכה חולנית שיש לקרבן אל מי שהיה יכול להיות רוצחו, אולי מדברת מתוכי ירושה של יהדות צ’כיה, מיושבת, פּרגמאטית, בעלת גישה מפוכּחת לחיים, רחוקה מכל קנאות, חומר שממנו לא נוצרים שופטי־זעם.

השאלה היא, כמובן – ומה הלאה? אילו הייתי עקבית בדרכי, הייתי צריכה להצטרף לאגודת ידידות ישראל־גרמניה או לנסוע להרצות באזני נוער גרמני, לפעול למען הקמת קשרי תרבות – אבל כאן אני נעצרת. אולי מפני שאני שטה עם הזרם במקום לנסות להטות אותו. עכשיו אני תלויה בחלל ריק, רחוקה משנאה, לא מסוגלת לאהבה, מוכנה לידידות עם יחידים, נרתעת מקשרים עם הכלל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!