אי־אפשר לומר אני־נוסע־לגרמניה, כמו שאומרים אני נוסע לאנגליה או להולנד, סתם ככה, ללא הסבר. נוסעים למען משהו, ארגון, מוסד, מטעם המשרד, המפעל, המדינה, למטרה נעלה, בענייני פיצויים, בתפקיד עתונאי, לשיפור היחסים הממלכתיים. תמיד באנחה קלה, בנימת הצטדקות, תמיד מוכנים לגבה מורמת, למבט צונן, לחיוך סרקסטי, להערה תקיפה: “רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה, באופן עקרוני”.

כולנו היינו מלאי עקרונות לפני עשרים ושש שנים. לא פיצויים, לא סרטים גרמניים, לא סחורה גרמנית, לא מגע עם גרמנים, טובים או רעים. פגישה מקרית עם גרמני ברכבת על־פני אירופה היתה זעזוע, שיר גרמני עורר חלחלה. סחף הזמן – ואצל מעטים היתה זאת התפייסות מודעת – פעל אצל כל אחד במהירות אחרת, נעזר בהגיון: אם המדינה זקוקה… גם לרצוח וגם לרשת… מי שבא לישראל לכפר על עוונות… החומה התפוררה, המסך התמלא קרעים: צעירים הבאים לעבוד בקיבוץ, כומר שסיכן את חייו למען יהודים, הקרנת סרט דוקומנטרי גרמני. במספרה צובעים ב“ואֶלה”, במשרדים משרטטים ב“פליקן”, במסעדות אוכלים ב“סולינגן”, קוראים את גינתר גראס, משתתפים במסיבת־עתונאים עם וילי ברנדט. בובר, בן־גוריון, רודנסקי, תמיד יש על מי להישען, על מי להסתמך מבחינה מדינית, רעיונית, אנושית.

גרמניה־לעולם־לא נהפכה לגרמניה־לעת־עתה־לא. דוחים את הזמנת שגרירות גרמניה לסיור עוד שנה ועוד שנה, מתוך נימוקים ענייניים ומוצדקים כמו עבודה, בריאות, משפחה, ויום אחד נכנעים, ובתוך הלב יודעים כי זאת כניעה, גם אם מדברים על פילוסופיה, פוליטיקה, סקרנות, אהבת־אנוש. נוסעים על־חשבון ממשלת גרמניה כאורחי ממשלת גרמניה. מארגני־הסיור שואלים על שטחי ההתעניינות, תחביבים, בקשות מיוחדות. טיול באלפּים, מוסיקה כנסייתית, תיאטרון, הכל נרשם בדייקנות. לקחת שמלה ארוכה? דרושה גם חליפה כהה? ובכן, הבא נקרא לדברים בשמם: נוסעים גם ליהנות. מדי פעם בפעם מתחשק לסגת, להתחמק, פוחדים מנקמת־האלים, מן הרוחות, מן העימות עם העבר.

היו זמנים שלא דיברנו עם גרמני גרמנית, מתוך עקרון. ברגעים הראשונים על אדמת גרמניה עדיין דבקים באנגלית ולפתע, כבר בשעת הפגישה הראשונה, נפרצים הסכרים: הגרמנית שהעלתה חלודה מחוסר שימוש מתחילה להבהיק. ניבים נשכחים, ביטויים מדוייקים, ציטטות, הכל קיים, בהישג־היד. היינה, תומס מאן, רילקה.

Festgemauert in der Erden…

Sagt es niemand nur den Weisen…

הכל היה מונח שם, בשידה הסגורה בעליית־הגג המאובקת. אתה מוציא את שפת־נעוריך לאור היום ומרגיש, כי הקרב אבוד לפני שהתחיל. עתונים, תיאטרון, טלוויזיה, מודעות, רדיו, תפריט, ספרים, שיחת אנשים בחשמלית, הכל פתוח לפניך ואתה נסחף במערבולת ההתרגשות של הפגישה המחודשת עם שפה, שדרכה נכנסת לעולם הספרים. בגידה, בגידה, בגידה. צלי־ארנבת עם פטריות־יער, בגידה. יין־מוסל צונן, בגידה. אמבטיית־קצף במלון “שווייצרהוף”, בגידה. אורות ספינות־המשא הגולשות על הריין המכסיף, בגידה. יערות־סתיו זהובים עם שרכים, שיחי־אגוז וריח לחות, בגידה. לא ייתכן לשהות בגרמניה וליהנות כל כך מנופים קרובים, מטעמים נשכחים, לא להרגיש מאומה למראה “דירנדל”, שוטר במדים, סמל הנשר הגרמני. עוד לפני שמצאת גרמניה אחרת שכחת את הישנה, הסתחררת מן השיבה אל זמנים אבודים.

עשי משהו עם האופי שלך, ריבונו של עולם. הזקן הזה עם החתך בלחי, המתחמם בשמש הסתווית על ספסל: מנין לו הצלקת? מסייף בארגון סטודנטים נאצים, שהטביעו את דברי הפרופסור היהודי בשריקות־בוז? משירותו הנאמן בווהרמאכט בחזית פולין? “גוטן טאג”, הוא אומר וקם לאט. “גוטן טאג”, עונים אוטומטית. אותה עקרת־בית בעלת שערות־השיבה בוחרת בקפדנות את התפוחים שעל הדוכן, אולי צווחה בהיסטריה “הייל היטלר” ובכתה למראה הפיהרר? הגברים השבעים במסעדת “פוסט־הוטל” בגארמיש־פארטנקירכן, מקום הנופש האהוב כל כך על הצמרת הנאצית, האוכלים מרק עם כופתאות־כבד ומנות ענקיות של ווּרסט עם כרוב, אולי הביאו לנשיהם בשנות המלחמה טבעות של היהודיות או סיכות־זהב? זה לא עוזר. כבר לא יודעים לשנוא שנאה כללית. על שנאה כזאת אפשר לשמור רק מתוך ריחוק מוחלט, אם מבודדים את העבר, מקפיאים אותו, מנתקים אותו מכל מגע עם זרם הזמן. שנאה אינה פנס־כיס שאפשר לכבות או להדליק לפי הצורך. אם אין היא בוערת כל הזמן, היא דועכת מעצמה.

שנאי! שנאי! הרי את במינכן, ומינכן אינה שם של עיר אלא סמל הכניעה לרשע, מינכן היתה פראג בוכה. איפה הבית שבו נחתם הסכם מינכן בשנת 1938? זה היה בבית החום, והוא נהרס במלחמה, אומר המדריך. במינכן מתכוננים לאולימפיאדה, מינכן ביתית, מינכן מצוחצחת, מינכן נוחה לבריות, במינכן אין זכר למלחמה. העבר לא חזר אלי במינכן. אבל בהאמבורג יהיה אחרת. בהאמבורג עבדתי במחנות־כפיה, אחרי אושוויץ ולפני ברגן־בלזן, בהאמבורג עברתי את ההפצצות הגדולות של בעלות־הברית בשנת 1944, בהאמבורג הכל יחזור. אך כאשר באים להאמבורג ורואים עיר חדשה, מגדל טלוויזיה וגשר על שם קנדי, חוילאות הבנקאים ובעלי המספנות באלטונה והבניינים הסופר־מודרניים של “שפיגל” ו“דר שטרן”, תופסים סוף־סוף: אינך יכול לשוב אל העבר, לא על פני הקרקע, בנוף, במבנים. הוא קיים רק בספרים, בארכיונים, בצילומים, בפחדים.

בהאמבורג נותר בונקר רב־קומות, מהבונקרים שנבנו בימי המלחמה בערים, ולתוכם היו דוחסים את עובדי־הכפייה ואת האסירים בקומה עליונה, כעין שיכבת־בידוד נוספת. עכשיו הוא משמש את הטלוויזיה. עבדנו ברובע טיפסטאק, אני זוכרת היטב, הלכת שעה ולא ראית בית שלם, רק קירות חשופים עם כיור תלוי על בלימה וכתם בהיר במקום שהיתה תמונה והזקיף ציווה לשיר בזמן ההליכה: Das Wandern ist des Müllers Lost. יש עדיין רובע ושמו טיפסטאק, ושם בנייני שיכונים ובתי־חרושת וכבישים וזרם מכוניות, וזה מקום אחר לגמרי. עבדנו גם בבתי זיקוק שקראו להם, זאת אני זוכרת, “אורוטאנק” ו“רנניה”. נסענו חלק מהדרך בספינה ואחר־כך הלכתי יחפה, כי היה חם ובאושוויץ נפלו בחלקי רק נעלי־סקי גדולות מדי. ואחרי כל הפצצה חילקו שם מרק סמיך יותר, עם בשר, לפועלים הגרמנים, והם השאירו בחשאי גם לנו. אין “רנניה”, אין “אורוטאנק” באיזור בתי הזיקוק, אומר המדריך בנמל. הכל נבנה מחדש, הכל של “של”, של “טקסאקו”. גרנו במחסני־טבק, אני זוכרת, נותר קצת מן הריח בקירות כאשר באנו לשם, והמקום היה בעינינו כגן־עדן אחרי אושוויץ: מיטה לכל אחת, מים בברזים, סרבלי־עבודה נקיים. זה היה באיזור הנמל, ליד גשר האנזה, וכל הגרמנים האמינו שהמחסנים לא יופצצו כל זמן שהנשים היהודיות בפנים, כי הבריטים יודעים עליהן. ובכן, הם טעו. עכשיו מסיירים בנמל, בספינת־המינהלה, ובזמן הנסיעה מחלקים שנאפס, כדי שנתחמם. הקימו טרמינל חדיש למכולות. במבדוק צף משפצים אניית־נוסעים לבנה ששם “האנזיאטיק”, שקראו לה פעם “שלום”, והיא היתה אניית־פאר של הצי הישראלי, במספנות בונים אניות חדשות למכולות, רחבות, עם חרטום מעוגל. מי יודע איפה, במבוך של מזחים ואניות ומספנות, היו מחסני־הטבק שלנו?

עבדנו גם בנויגראבן, הכשרנו את הקרקע לבניית בתים למפונים אחרי ההפצצות, היה קר מאוד. היינו גונבים ראשי־כרוב קפואים מגינות המפונים ומחפשים קליפות תפוחי־אדמה בפחי האשפה ומבשלים מרק בפחיות ישנות, ובערב, כאשר היינו חוזרים מן העבודה למחנה, היו האורות דולקים בבתים ואפשר היה לראות משפחות אוכלות סביב שולחן, והיתה זאת הרגשה מוזרה לדעת שיש עדיין משפחות, אנשים עם בית. “נויגראבן?” אומר עורך החוץ של “דר־שטרן”, “זה כיום אחד מאזורי־המגורים המבוקשים של האמבורג, העשירים בנו שם את בתיהם ושכר־הדירה שם, או־לה־לה, מסחרר”. סופית: אין לזכרונות לאן לחזור. ואולי היתה זאת מלכתחילה שטות ללכת בעקבותיהם ודוקא לגרמניה. ארזתי את העבר האישי שלי בחבילה והחזרתי אותו למגירה. זאת הפעם הראשונה, שאני רואה את האמבורג.

כיום גרמניה שבעה. המרצדס ליד הבית והאשה במעיל־פרווה חדש והמארק המטבע הטוב של אירופה, ולא רוצים שום הרפתקאות חדשות, נותנים לדמוקרטיה שאנס, כל זמן שהיא מיטיבה עם בוחריה. המבחן האמיתי עלול לבוא רק עם משבר כלכלי חדש, בימי נסיגה ברמת־החיים, בתקופת חוסר־תעסוקה. רוב בני דור הביניים, שלא היה להם חלק בכיבושי הרייך השלישי, שהיו ילדים כאשר פרצה מלחמת־העולם השניה, שעברו את ימי ההפצצות והפינויים ואת הרעב של שנות הארבעים, שזוכרים את משפטי נירנברג ואת הזוועות שנתגלו עם תום המלחמה, מחוסנים לכל ימי חייהם. אבל כיום הם בני ארבעים, וקם דור חדש, שלא ידע את היטלר ולא סבל ולא יהודים ולא בושה להיות גרמני. אין בו כל רגש אשמה, העבר הנאצי אינו נוגע אליו כלל. אלה יכולים להרשות לעצמם להיות ביקורתיים כלפי ישראל, לשרוק בוז לשגריר ישראל, לדבר על מיליטריזם ישראלי ואף להטיל ספק אם אמנם היו ששת המיליונים קרבנות השואה (כאילו שני מיליון או מיליון אחד אין בהם אותה זוועה). כיום הם מתרכזים בשמאל, החדש והחדש עוד יותר. חסרי־סובלנות, תוקפניים, בזים לדמוקרטיה סוציאליסטית, שונאים את אקסל שפרינגר, ואם הוא ידיד ישראל זאת סיבה לדון גם אותה. כל דור מנסה על פי דרכו להשתחרר מן ההיסטוריה, וכל דור מתוסבך על פי דרכו.

אחת הדרכים להתגבר על אימת העבר היא להדגיש את משקל ההתנגדות לנאציזם בקרב הגרמנים, להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמם, מה רבים היו האנשים – אינטלקטואלים, סוציאליסטים, נוצרים מאמינים, אנשי כמורה – אשר העזו להתנגד לשלטון הנאצי על אף הסכנה לחייהם. חוברות־זכרון מדברות על יותר ממיליון גרמנים ששהו במחנות ריכוז תקופות קצרות או ממושכות, על 40,000 איש שהוצאו להורג מטעמים פוליטיים או צבאיים. רבים הספרים על המתקוממים נגד היטלר – “המרד הדומם”, “הגיבורים ללא תהילה”, “בני־אדם בימי השחרור של גרמניה” – ובעיקר על ראשי המרד של יוני 1944 בהנהגת פון שטאופנברג. בברלין מביאים את התיירים ליד־הזכרון בבית־הסוהר של פלצנזה, שבו הוצאו להורג חברי “התזמורת האדומה” שנתפסו ורבים ממקורבי שטאונפברג (הוא עצמו נורה, עם שלושה קצינים בכירים אחרים, בחצר בניין המטה הכללי). המרד פרץ אמנם בסוף המלחמה, כאשר כשלונו של היטלר היה ודאי, אך הוא סיפק לגרמנים את הגיבורים הדרושים, המשחררים אותו ממועקת האשמה הכוללת.

עם אינו יכול לברוח מן ההיסטוריה שלו. אפשר רק לשלול אותה, לדחוק אותה לתת־הכרה, להתעלם ממנה, להשתיק אותה. מי שכוחו הרוחני עמו מנסה להיאבק עם ההיסטוריה, לחקור איך היה היטלר אפשרי, לברר לעצמו מנין צמחה השואה ולהוציא מסקנות, לחנך את הצעירים לדמוקרטיה, לאהבת אדם, אבל הרוב הגדול מעדיף את השיכחה, את חוסר־הידיעה, את הניתוק המוחלט מן העבר. חוסר היכולת להיאבק עם העבר מביא לתגובות שונות: יש גרמנים צעירים המנערים את עצמם כליל מן ההיסטוריה הגרמנית: הם אירופים מדעת, קוראים אנגלית, מחפשים את גיבוריהם בתולדות המערב (אין כיום דמות בהיסטוריה הגרמנית, לא בין מלכי המדינות הנפרדות ולא בין מאחדיהן, שאינטלקטואל צעיר מוכן לקבל אותה, לא כל שכן להזדהות עמה). יש המוצאים מקלט בקומוניזם, מאואיזם, טרוצקיזם, תנועות השמאל החדש המקנות הזדהות עם צעירי העולם. יש שנהפכו, מרוב רגשי־אשמה, לפילושמיים, שאסור להשמיע בנוכחותם דברי־ביקורת נגד יהודי, ויש המנסים, מתוך פחד שמא יחשבו אותם לפילושמיים מתוך רשמי־אשמה, להיות אובייקטיביים: ישראל היא מדינה ככל המדינות, והיחסים עם היהודים כיחסי הגרמנים עם כל העמים. פה ושם נשמעת נטיה כזאת גם במישור הפוליטי: יחסים דיפלומטיים, יחסי־מסחר, יחסי־תרבות, אבל לא אחריות, לא רגשות. האירוניה הגדולה היא ששני העמים – הגרמנים והיהודים – סבוכים יחד בגלל השואה, אלה ואלה חייבים לחיות עם הטארומה של רצח המוני, כל דור מחדש. אבל אולי לקרבן קל יותר לסלוח.

מי ששבר עשרים וחמש שנות ניתוק־מגע מכל דבר גרמני – בסחורה, בכסף, ביחסי אנוש – מרגיש כמו אחרי־נפילה: לעולם לא יהיה עוד אותו איש עקיב, בעל־אופי, ראוי להתעלות ולהבנה כללית, הנושא את זכרון השואה ללא־רבב. לא יוכל לדחות עוד כל דבר גרמני כיוון שהוא גרמני, אלא יצטרך לשקול לגופו של עניין: היינריך בל לחוד ונקניק גרמני לחוד, דיטריך פישר־דיסקאו לחוד וקבוצת “מנכן־גלאדבך” לחוד. כאשר יכתבו אחרים בגאווה כיצד נותרו במטוס ריק עת התעכב בתחנת־ביניים על אדמת גרמניה, או ברחו מגרמניה כעבור יומיים, כיצד לגביהם החרם על גרמניה שריר וקיים לדורי דורות, כיצד הם נאמנים לזכר ששת המיליונים – אני ארגיש קצת התנגדות, קצת קנאה, קצת ספקנות, כמי שטעם מעץ הדעת.

הייתי רוצה לדעת: האם יש מישהו שיכול לדבר בשם ששה מיליונים כאילו היו דומים לקרעי־ערפילים, לערמת־חול שנשטפה בזרם, כמשהו שלא היתה לו דמות? ששת המיליונים היו ששה מיליון יחידים, כל אחד עם אופיו, עם מחשבותיו, עם עולמו, ואיש אינו יכול לדבר בשם כולם. אנחנו, כל אחד מאתנו, יכול רק להסיק מסקנות לגבי עצמו, מה הוא חושב שחובתו לגביהם: לנקום את נקמתם, לדרוש צדק על מותם, להנציח את שמם בספרי קהילה ובבתי־תרבות, לחקור את דרכי חייהם, לדבוק במדינת־ישראל כדי לתת משמעות למותם, להוליד ילדים על־מנת להבטיח את המשכיות הדורות, לחפש מענה לשאלה כיצד צמח הפתרון הסופי, לפעול למען אחוות עמים או בטחון של ארץ־ישראל.

כיצד אפשר לדבר בשם ששה מיליונים ואדם לא יודע מה לומר בשם הורים, אחים, חברים, בשם אנשים, שבהם עדיין צל של חיים, כי יש מי שזוכר אותם כיחידים. ידעתי: אבי היה רוצה קודם כל שילדיו יחיו ושגם להם יהיו ילדים. אני מניחה, כי היה רוצה בישיבתי בארץ־ישראל, אבל מלבד זאת אינני יודעת מאומה. אינני יודעת אם היה מבקש ממני לשנוא את הגרמנים לדור שני ושלישי, אינני יודעת אם לא היה סולח לעם הגרמני בעבור שניים שלושה צדיקים, אם היה מחפש מענה באלוהים, או בקומוניזם, אם היה רואה את יעוד חייו להבטיח, כי לא יקום עוד משטר כדוגמת הנאציזם על־פני־אירופה, אם היה חי לו בשקט, קורא ספרים, שותה כוסית, מחפש פטריות ביער, מעשן בכורסה ליד התנור ואומר, כי הדבר היחיד שאנו חייבים למתים הוא לאהוב את זיק החיים. אינני יודעת. המתים לא נתנו לי את קולם.

אין יחס ישיר בין כוח לזכור לבין העדר כל מגע עם הגרמנים: בזמן השהות בגרמניה, משתרבבת השואה בכל דבר, בשיחה ובמחשבה, בכתיבה ובחלומות, כי כל דבר הנעשה בגרמניה של היום קשור קשר בלתי־נפרד עם תקופת הנאציזם בדיוק כפי שכל חיינו כאן קשורים תמיד בשואה. לא יכולה להיות גרמניה אחרת, זאת אותה גרמניה (או מחציתה) – רק בתקופה אחרת ולמודת־נסיון העבר. מבחינה זו אני מסכימה עם מי שרואה את התרבות הגרמנית כמושג כולל, שאינו ניתן לחלוקה לתקופות כשרות ולא־כשרות. התרבות הנאצית צמחה מתוך התרבות שלפני המבול בדיוק כפי שהתרבות של ימינו צמחה מתוך החוויה הנאצית: גראס לא היה גראס אילמלא היטלר־יוגנד, שטוקהאוזן לא היה שטוקהאוזן אילמלא ריכארד ואגנר. תרבות היא צמיחה, זרם, ואינה ניתנת למחיקה. אתה יכול לקבל אותה או לדחות אותה כמושג כולל.

רבים מסתמכים על עמדתו של נתן אלתרמן: בטחון כן, תרבות לא. עם כל אהבתי והערצתי לאלתרמן, אינני חושבת שהוא צדק, ואולי רק צדק בזה שמצא מוצא מסבך הספקות, שנתן תוקף מוסרי להכרח כלכלי. אולי, אילו היה מדובר רק בתשלום פיצויים על אובדן רכוש, בסכום שנקבע אחת לתמיד וסולק בתשלומים סדירים ללא ספיחים ובזה הסתיים הענין, אולי אז אפשר היה לשמור על ניתוק מכל מגע אישי – וקשר עם בן־אדם הוא קשר עם תרבותו. אך כאשר רוצים מילווה ואשראי ומסכות־גאז ותמיכה בשוק האירופי וסיוע כלכלי והבנה פוליטית והשקעות ותרומות לאוניברסיטה ואהדה לישראל וחילופי ידע והרגשת אחריות לגבי גורל המדינה – לא ניתן להפריד בין צרכי המדינה ויחסי־אנוש, יחסי מדינות אינם מתנהלים בחלל ריק, בין שגרירים ופקידים במשרד החוץ; יחסים מדיניים, כלכליים, בטחונים, פיננסיים, תעשייתיים, כולם בנויים ביסודו של דבר על מגע בין אנשים, על רצון להתקרבות, להבנה הדדית. אי־אפשר לבנות קשרים על נקיפות מצפון נצחיים מצד הגרמנים.

לדעתי לא ניתן, במשטר דמוקראטי, להפריד בין הממשלה לבין העם, כאילו הם שני דברים שונים; כלומר לנציגי הרשות מותר להיטמא למען המדינה, אבל אנחנו נישאר נקיים. למה יצוא תפוזים לגרמניה מובן יותר מביקור כיתה י"א של הגימנסיה בדיסלדורף בארץ? למה מותר ללחוץ על הלוואה מקופת האוצר הגרמני, אבל אסור לראות את הצגת “אמיליה גאלוטי” (ולהשתעמם)? למה חבר קיבוץ יכול לשאת את המחשבה, שהפרחים ממשקו יקשטו את שולחנה של Muttchen גרמנית, אבל אינו יכול להסכים לנוכחות בני־נוער גרמני על אדמתו? יש מידה עצומה של צביעות סביב יחסינו עם גרמניה. ואולי אין זאת צביעות, אלא נסיון נואש להציל עקרונות, למצוא מוצא בסבך של רגשות.

הכל היה כמובן פשוט יותר אילו גרמניה היתה מדינה דלה, חסרת־חשיבות, חסרת־השפעה, שאיש אינו חייב להתחשב בה. אבל כיוון שהיא מעצמה כלכלית ואנו, מדינת היהודים, זקוקים לעזרתה, חייבים לחפש את האיזון העדין בין עבר והווה, בין חיים ומתים, להתהלך על החבל הדק של לא־לסלוח, אבל גם לא לדחות יתר על המידה, לדרוש אחריות למעשי־אבות, אבל לא להרגיז את הבנים. זה מעציב מאוד, אבל בסופו של דבר הכסף משפיע. אילו לא היה האינטרס הכלכלי, אילו לא היתה גרמניה יכולה להזיק לנו ולא לסייע לנו, גם בעיית הקשרים האישיים היתה מעיקה פחות. האמת המדאיבה היא, שלא ניתן להפריד בין הגוף והנפש, בין סחורות ואוצרות־רוח, בין כלכלה לבין תרבות, בעיקר כיום, כאשר הגבולות בין יצירות־אמן ומציאות יום־יום הולכים ומיטשטשים. מכונת הדפוס שייכת לתרבות, אופנה לאמנות, פיננסים והשכלה לבטחון. אם קשרים, מוטב לא להסתתר מאחורי צעיפים שקופים, לא לחפש מחסה מאחורי קיר־מגן פרטי. אם גרמניה המערבית מסייעת לנו מעבר ליחסים המצויים בין מדינות, הרי בא הדבר כדי להתגבר על מועקת העבר – קרא לזה הכשר, ריהביליטאציה, תדמית חדשה. אנו מקבלים משהו ונותנים משהו, אם אומרים זאת במפורש ואם לא. בעולמנו אין ניתנים דברים חינם (ואולי אין זה בריא לקבל אותם חינם).

מובן שמול כל הגרמנים, הרוצים בידידות עם ישראל במישורים שונים – אם הדבר נובע מרגשי אשמה, או רצון כפרה, או מבוכה רוחנית, או סקרנות לעמוד על טיב אותם האנשים, שהאבות חשבום לחלאת־המין האנושי, או רגשי אהדה ליהדות וגורלה – צצה תמיד השאלה: אולי הידידות דרושה רק זמנית, כדי להסיר כתמי העבר, כדי שביום מן הימים יקום דור ויאמר: מה לנו וליהודים? הכל כוּפר, הכל שוּלם, הגיעה השעה ליחסים נורמליים – אפילו של איבה, אם האינטרס הלאומי מחייב זאת. יכול להיות כי הדבר יקרה: אבל אני מעדיפה לחטוא באמון־יתר מאשר בדחיית יד־מושטת, אני מוכנה להיראות תמימה, או בעלת אשליות כלפי הגרמנים כאומה ולא לפגוע כיום בגרמני הבא מתוך רצון להיות ידיד לישראל (שאינה סובלת מעודפי ידידים).

יש הרבה דרכים להקל על ההתקרבות. אפשר לומר: גם בימי היטלר לא היתה זו מלחמה בעם הגרמני, אלא במשטר הנאצי, כפי שלא היתה זו מלחמה בעם האיטלקי או בעם היפּני. עיקר תפקידנו כיום להבטיח שמשטר דומה, במהדורה ימנית או שמאלית (וההבדל ביניהם לא גדול), לא ישוב עוד, לפחות לא בגרמניה המערבית, ואז כל דבר, חילופי נוער וביקורי משלחות, סיורי תיירים וקשרי תרבות, נראים כאמצעי למטרה החשובה גם לקיומנו.

ייתכן מאוד שכל דבר בזכות קשרים אישיים עם גרמנים צעירים (בעצם, המלה צעיר היא יחסית, בהתאם לגילו של המשתמש בה – מוטב לאמר עם גרמנים שמבחינת גילם הם מעבר לכל חשד) עלול להתפרש כנסיון להוסיף תוקף מוסרי לשיקולי נוחות. יכול להיות. ייתכן שדוחפת אותי אותה משיכה חולנית שיש לקרבן אל מי שהיה יכול להיות רוצחו, אולי מדברת מתוכי ירושה של יהדות צ’כיה, מיושבת, פּרגמאטית, בעלת גישה מפוכּחת לחיים, רחוקה מכל קנאות, חומר שממנו לא נוצרים שופטי־זעם.

השאלה היא, כמובן – ומה הלאה? אילו הייתי עקבית בדרכי, הייתי צריכה להצטרף לאגודת ידידות ישראל־גרמניה או לנסוע להרצות באזני נוער גרמני, לפעול למען הקמת קשרי תרבות – אבל כאן אני נעצרת. אולי מפני שאני שטה עם הזרם במקום לנסות להטות אותו. עכשיו אני תלויה בחלל ריק, רחוקה משנאה, לא מסוגלת לאהבה, מוכנה לידידות עם יחידים, נרתעת מקשרים עם הכלל.

איך יוכל אדם להגיע להשקפה פוליטית מגובשת, אם אפילו בענייני לשון הוא אינו יודע להחליט: שטחים כבושים מעולם לא היו לפי טעמי, לשטחים משוחררים לא הגעתי ושטחים חדשים נשמעים כעלבון לגבי הערים העתיקות בעולם, והקו הירוק הוא לא ירוק בסיני ולא קו בשומרון. וכאן אני – ארבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים – מהססת, מפקפקת, רחוקה מדעה ברורה והחלטית, לא נץ ולא יונה, אפילו לא יוֹנץ או נציוֹנה בצורה סופית ובלתי־חוזרת. יצור מוזר, הקם לפעמים בבוקר כיונה ועד לחדשות הערב הוא נץ, לפעמים בת־יענה ולפעמים עורב, לפעמים נמר ולפעמים שפן, בקיצור הישראלי הנבוך המצוי. רק חלק קטן מהישראלים גיבש את דעותיו אחת ולתמיד: נסיגה מלאה מן הקצה האחד ואף לא שעל מן הקצה השני. אשר לכל השאר: או שמצאו מקלט מאחורי קירות מגן של הגדרות בדוקות כמו “גבולות בטוחים ומוסכמים” או “נכונות לוויתורים תמורת שלום־אמת”, בלי להבהיר לעצמם מה פירושם למעשה, או שהם סומכים על הנהגת המדינה, האנשים המנוסים, הנבונים, המיטיבים לדעת, ופוטרים את עצמם מעול החלטה, או שהם סומכים על הגורל, המזל, על כך שהדברים יסתדרו, או שהם מתהלכים בהרגשה עמומה שלא עמדו במבחן השעה. הרי לא ייתכן, שאדם המפזר את דעותיו המעמיקות בכל עניין שבעולם – מעישון עד פּוֹרנוֹגרפיה, מאַפּרטהייד עד מרד הסטודנטים – ביד נדיבה על ימין ועל שמאל, לא יידע להחליט בשאלה הגדולה הגורלית מכולן: מה הדרך הטובה להבטיח את קיומה של ישראל לאורך ימים.

ארץ־ישראל השלמה, לפי מלוא משמעותה, היא עניין של רקע, של חינוך דתי או לאומי, של אמונה טבועה עמוק, שלא כל אחד זכה לה ושאין להגיע אליה בכוח ההגיון. מי שעלה ארצה למדינה שנראתה מוגמרת ולא זכר את גבולות הבית הלאומי שמנדט אומות העולם הבטיח אותו, קיבל את הגבולות הקיימים ללא ערעור: חברון לא היתה חסרה לו, הפנייה החדה ליד לטרון לא ציערה אותו, לקליה לא התגעגע, הוא לא יזכה עוד לאמונה שלמה, מנותקת מכל שיקול פוליטי מעשי.

שלמות הארץ כ“אני מאמין” מתוך שיקולים בטחוניים היא מועדון פתוח יותר, אך כהצהרה פוליטית היא דורשת עצבים חזקים, נכונות לשאת בעול ההתקפות ובלחץ העולם ובאחריות לבאות ובאומץ לב, במיוחד ממי שיודע כי בבוא השעה לא יהיה בין הלוחמים בחזית. אבל כיוון שעצבים חזקים לא נמנו מעולם עם התכונות הבולטות שלנו, ומפני שקשה לשאת בדידות בעולם, וכיוון שיודעים כי נוסף לעוז ישראלי דרוש נשק אמריקאי, מנסים לתמרן: נחזיר פה משהו ושם חתיכה, בתנאי, אם וכאשר, באופן תיאורטי, מתוך תקווה כי לא נגיע לשעת־מעשה. חסור הרצון לצייר מפות הוא לא רק תכסיסי־ממלכתי, הוא גם אישי־רגשי: היד רועדת עוד לפני שמותחים קו קטן. ובכן, ירושלים היא מעבר לכל ויכוח, על רמת־הגולן לא מדברים, את הרצועה מורידים מן הפרק מטעמי בטחון. לנתק את יהודה ואת השומרון אין לנו זכות, אם יראים מפני האצבע המאשימה של דורות האבות ודורות העתיד.

נשאר חצי־האי סיני, ודווקא אליו נקשרנו רגשית לפחות כמו בטחונית. אוהבים את הנוף, את הצמחיה, את ההיסטוריה החקוקה בסלעים, את סודות המנזרים, את האווירה של אבו רודס, את קדמוניות ההרים, את חופי־הרחצה הקסומים. בסיני קיבלה ישראל כנפיים, בסיני מפלט בפני צפיפות, מחנק ומחר אקוֹלוֹגי. בשארם א־שייך התמקמנו ובימת בארדאוויל נאחזנו וכבישים בנינו לכל ארכו. לא, כשמתחילים להרהר בדבר, גם מסיני לא רוצים להיפרד. הנכונות לוויתורים על שטחים מלווה אצל רוב הישראלים בתקווה כמוסה, שלא נגיע לכך, שהכל יישאר כפי שהוא עתה, בלי שלום ובלי מלחמה, בלי סיפוחים ובלי ציור מפות, שהעולם יתרגל לגבולות החדשים כפי שהתרגלנו אנחנו, שישכחו עלינו.

נראה שאבותינו צדקו באמונתם, שירושלים היא טבורו של עולם: כל אחד בעל אינטרסים בה, לכל אחד היא נוגעת, כל אחד מומחה לענייניה. עשרים מיליון פליטים של חלוקת הודו וארבעה מיליון פליטים של גרמניה המובסת, פליטי טיבט ופליטי סין העממית, בכולם יחד דנו ראשי האומות לא עשירית הזמן מאשר באותו מיליון אחד של פליטי מלחמת היהודים. חצי מיליון גוויות בבנגלדש משאירות את העולם אדיש יותר מחמישים בתים מפוצצים בארץ הקודש, שלא לדבר על מדינות אפריקה המאושרות: רוב אזרחי העולם הנאור מתבלבלים בין שמות המדינות החדשות, אינם יודעים להבדיל בין שליטיהן, אינם מתמצאים במה שקורה בין השבטים. היבשת השחורה שרויה באפלולית נעימה, אבל אותנו מכסות קרני אור שמימי כבמה.

על מדפי ספריות ומזנוני־קיר מעלים אלפי אלבומי־מלחמה אבק. איש אינו מדפדף בהם עוד. עבר הזמן שעילעלנו בהם למען עצמנו, לא הגיעה השעה שנפתח אותם למען נכדינו. לפעמים קשה לתפוס, כי אכן קנינו את כל הספרות המצולמת הזאת, בלי לשאול למחיר, לטיב ולרמה, בסחרחורת הנצחון, כאישור לנס, כעדות לכך שהיינו עדים, כאילו חשבנו לכלוא את הזמן בכריכה קשה. כיום יש לכותרות שמתחת לתמונות צליל שוֹביניסטי מדהים, ותצלומי החיילים הטובלים בתעלת סואץ ומרימים דגל ליד מסגד עומר כאילו נעשו במציאות אחרת. כיום קוראים את מה שנאמר ונכתב אז, בימים של הרוח הגדולה, מתוך געגועים, בחיוך סלחני: כמה צעירים, כמה תמימים, כמה נרגשים היינו אז, וכמה מעט מן ההבטחות על החיים החדשים קיימנו.

נשכחה הנכונות להקריב רכוש וכוחות, להניח לחמרנות, לפעול למען הכלל. מלווה בטחון נהפך לחובה, ומיד עם קבלת האיגרות רצים לפדות אותן בשער הבורסה היומי. זרם המתנדבים לישובי־הספר התייבש, היאחזויות הן עניין של קומץ בעלי אמונה, שכל המדינה מעריכה אותו אבל מעטים מאוד מוכנים להצטרף אליו. אפילו רמת הגולן, חלק בלתי־נפרד של מדינת ישראל שכלולה בתקציבי המוסדות, היא איזור נאה לטיולים, לספורט של חורף, אבל כאשר מגיעים הדברים למבחן הנוכחות, היחיד הקובע לאורך ימים, המחייב, הקושר – ההתיישבות – לא עמדנו בו. כולנו רוצים שהגולן יהיה מאוכלס בשרשרת רצופה של ישובים פורחים ומבוססים, אבל כאשר הדבר מגיע למסקנה אישית, דבקות בה כמה מאות נפשות, אחוז אחד מהאוכלוסיה הסורית שהיתה בו. ובכן אדוני, היית רוצה שבנך יגדל פרות בגולן? מה בוער? קודם תלמד. גם בעיר יש צורך בחלוצים. בדיוק כמו בימי הציונים המסורים הוותיקים בגולה: התיישבות בארץ־ישראל היא דבר נעלה, אבל לאחרים. רק שעכשיו יושבים גלות גם בישראל.

במשך תשע־עשרה שנות קיום המדינה יכולת לחיות בה רחוק מכל ציונות, לגחך עליה, לדחות אותה כדבר שאינו שייך לך, אבל מלחמת ששת הימים אילצה אותנו לחזור לבאזל, לעשות רוויזיה כללית. לפתע נוכחת לדעת, כי אינך יכול עוד לשבת במדינת ישראל כאילו ישבת בלוס־אנג’לס. עליך להיות ציוני כדי שיהיה לך מגן ומשען, כדי שתוכל לעמוד בלחץ שאלת־היסוד של אויב ושל ידיד: באיזו זכות אתה יושב כאן? למה חוק שבות ליהודים ולא לערבים? אולי בכך חולשתנו, מול התעמולה הסובייטית והערבית, מול השמאל החדש וההוּמאניזם הישן, שמתוך הגאווה הרבה על מדינה עצמאית היינו יותר מדי ישראלים ופחות מדי ציונים, שראינו את עצמנו קודם כל כאזרחי מדינה צעירה, ולא כשליחים של עם עתיק. קצת מביך לחזור אחורה, להשתמש במלים שנשחקו בשווקים, קצת מצער, שלא די לשבת בארץ ולשלם מסים ולשרת בצבא ולגדל בה ילדים ולדבר עברית כדי להיות ישראלי, שמוכרחים להיות גם יהודים, גם ציונים. זה מזקין, מכביד, כובל. אבל אחרת אין סיבה לא להסכים למדינה פלשתינאית, דמוקראטית, רב־לאומית ורב־דתית.

לפעמים, לאור ביקורי הקיץ של ערביי העולם בגדה, מול הדרכה חקלאית, גשרים פתוחים ושילוב כלכלי, אחרי שיחה ידידותית בחנות, במסעדה, אחרי חיוך, אחרי נפנוף לשלום, אחרי שאתה רואה את הדרך הארוכה שעברו היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל, אתה שואל את עצמך: למה לא נוכל להגיע לשלום? חושבים על שלום מיושן כזה, ביתי, קטן: מתיישבים סביב שולחן, שותים קפה תורכי, עומדים על המקח, קצת מתעקשים, קצת מוותרים, תוקעים כף ומצטלמים בשעת חתימת החוזה. שלום בין שייכים ערביים וחלוצים עבריים.

אבל מיום שנקלענו למשחק המעצמות הגדולות, נעשה השלום גדול מדי בשבילנו. עכשיו מדובר בשלום מודרני, אלקטרוני, מסובך. אנחנו חשבנו תמיד על שלום בין אנשים, והוא נראה סביר, אבל שלום בין אינטרסים נראה לנו כאילו הוא מחוץ להישג ידנו. פוחדים מן השלום ויראים את המלחמה. מה רוצים? להמשיך להתקיים.

עברנו את ההפגזות בגדה ועברנו את מלחמת ההתשה, עברנו את תקופת הרימונים בפחי הזבל, עברנו את האמברגו הצרפתי ואת התקפות ארגוני הטרור על ישובי הצפון, עברנו את החלטות מועצת הבטחון, עברנו גינויים ועברנו איומים, עברנו את נאצר ועברנו את דה־גול, עברנו חטיפות־מטוסים ואת ימי הזוהר של “אל פתח”. עברנו גרעונות גדלים וצמצום מלאי המטבע הזר, עברנו הפגנות ועברנו עבירות. נעבור גם הלאה. ההכנסות עלו, המחירים עלו, העליה עלתה, החובות עלו, הייצור עלה, היצוא עלה, היבוא עלה, הרוסים עלו על מצרים, האמריקאים עלו עלינו, “אל־על” עלתה בעיני העולם, השביתות עלו על העצבים, הפנתרים עלו על המימסד, הלחצים עלו, משלוחי־הנשק עלו, שיעור הלידות עלה. בסך־הכל, קלפים לא רעים לגמרי במשחק הפּוֹקר הגבוה הנקרא כיום ישראל.

בארץ ניטשטשו ההבדלים בין הימין והשמאל, בין מפלגות הפועלים למפלגות האזרחים: טובי הסוציאליסטים רוצים בשטחים, ונאמני הציונות המדינית מודים בחשיבות של כיבוש על־ידי עיבוד אדמה, עוד דונם אספסת ועוד דונם נשירים. ואם הידיים העבריות מתעייפות מעיבוד אדמת הלאום, מזמינים גדוד פועלים מן השטחים או מוֹכרים את היבול על האדמה לערבי מקלקיליה, שיעבוד. הכישור הבסיסי הדרוש כיום מכל מנהל עבודה בבניין הוא שליטה, חלקית לפחות, בערבית, אחרת לא יהיה לו עם מי לדבר. בשעה ארבע אחר־הצהריים, ליד שלדי הבניינים של שיכון העובדים, מחכים העמלים בקבוצות לאוטובוס שיסיע אותם לבתיהם, ואם הם לא שרים עדיין אנו־נהיה־בין־הבונים, כך־אמרנו אח־אל־אח, זאת רק אשמתנו: לא הפחנו בהם את רוח החלוץ העברי. ברמדאן שובתת הבנייה בארץ והפיגומים ריקים, חג לבונה את היכלי תרבותנו. הפועלים מן השטחים הם כיום גורם הכרחי בתעשיה הישראלית, בבנייה, בחקלאות, אפשר לשמוח על השילוב הכלכלי כהתחלה לחיים בצוותא או להצטער על אבדן החלום החלוצי על עבודה עברית, אי־אפשר בלעדיהם ואי־אפשר אתם.

על הר הצופים בונים שיכוני סטודנטים ועל הגבעה הצרפתי בניינים רבי קומות, ליד הכותל משגיחים על לבוש צנוע וברובע היהודי מתדיינים על סגנון ומפלס, לעיר העתיקה הולכים לקנות נעליים אצל הארמני או פרוות־כבש לרגלי המיטה, ליד שער יפו מחפשים חנייה ולמגדל דוד באים לאכול, ירושלים של זהב מנגנים בחתונות ובר־מצוות וגבעת התחמושת ירדה מזמן ממצעד הפזמונים. רק לעתים רחוקות, מול שמיים כתומים של שמש שוקעת, מעבר מגדלים וחומות, בלילה, ליד הכותל המואר והדומם, ביום חרפי אפור בין מצבות הר הזיתים, חוזר אותו רגע של הארה מהימים הראשונים לשחרור ירושלים (ולגבי ירושלים מן הרגע הראשון לא היו ספקות: משוחררת, ולא כבושה).

גלי האבנים במקום שחיילים נפלו בהם הוחלפו במצבות פלדה, שיש ובטון מסוגננות בידי אמן. העצים בין לוחות־האבן בבתי־הקברות הצבאיים כבר גדלו לגובה אדם, והאדם שמתחת הלוח צללים נופלים עליו. הכאב הצורב, המאשים, המטלטל והבולע נתעמעם, התרגל לחיות עם נושאיו. לכל אבל קצב משלו, אבל כולם, כל רגשי השכול הולכים באותו הכיוון, אל הלילות, הערבים, החגים, ימי־ההולדת. ביום עובדים, ביום צוחקים, ביום הולכים לקולנוע, ביום שוחים, ביום מבשלים, ביום משחקים עם הילדים, ביום חיים עם החיים, ובלילות שבים המתים, ובבוקר, כאשר מצלצל השעון, נשארים רק גבישי־מלח בלתי־נראים, עדות לביקורם.

לא יעזרו טפיחות־על־שכם ושביעות־רצון־עצמית על שילוב העובד הערבי מן השטחים במשק הישראלי, כצעד ראשון לדו־קיום בשלום: מתחת לפני השטח מכרסם הפחד מפני החזון הערבים החוזרים אל אדמותיהם, בהדרגה, צעד אחרי צעד, כפועלים ארעיים וכעובדים קבועים השבים עם ערב לכפרם, כדיירים לימי חול וכתושבים קבועים ממדרגה שניה, בבקתות ובמחסנים, מחכים לשעתם. על אף כל השינויים שבאו על ארץ־ישראל, מבחינת אורח־החיים, אין לנו עדיין אמונה זולת תורת הציונות החלוצית האומרת, כי לאורך ימים אין האדמה שייכת לקוניה (או למפקיעיה), אלא לעובדים אותה – ובלבנו ידיעת החטא ויראת העונש.

הדבר הנוח ביותר, מבחינה רעיונית, הוא לחפש תיקון למצב במדינה יהודית קטנה, אבל שלנו, לקשר בין שאלה מוסרית ושאלה מדינית ולקרוא לפינוי שטחים, אף בלי הסכם שלום, רק כדי למנוע היווצרות מעמד של שואבי מים וחוטבי עצים, מגדלי עגבניות וקוטפי תפוזים, כדי להשיב את ימי הזוהר (עד כמה שהיו) של קרקע לאומית – עבודה עברית. גם אם מתחשק מטעמי מסורת או ייחוד, לא ניתן לסגור מדינה על מנעול ובריח, לא מבחינה רעיונית, לא מבחינת מנהגי חיים ולא מבחינת אנשים; לא במשטר טוֹטאליטרי מגוון כלשהו ואף לא במחיר של מדינה קטנטונת על טהרת היהודים. עם זרמי מחשבה, עם לחצים כלכליים, עם הלכי־רוח, חייבים להתמודד – לא לבנות ביצורים כדי לעצור בעדם. הערבים הם בינינו, עמנו, סביבנו, אם במצב של שביתת נשק, אם במצב של שלום. אי־אפשר לקיים גטו רק כדי לשמור על עקרונות, ושום חומה חיצונית לא תעזור. בעיית העבודה העצמית היא בעיה יהודית והיא עמנו מאז ראשית ההתישבות היהודית.

אפשר לראות פועלות מן השטחים בבתי־חרושת ישראליים לטקסטיל ולשמוח על ההתקדמות במעמדה של האשה הערבית. אפשר לראות פועלי בניין ערבים בתל־אביב או בקריית ארבע ולמשוך בכתפיים: כך היה תמיד, גם בימי המאנדאט, גם בימי העליות החלוציות – סוף־סוף גם בית־המקדש נבנה בעזרת בעלי־מלאכה מבני הגויים. אפשר לראות את אברהם, שקראו לו פעם אחמד, מגיש במסעדה של מלון דגים ממולאים ולהתפלא על כוחה של התבוללות – פעם של היהודים, פעם בתוך היהודים – אבל כאשר רואים שורות שורות של נשים ערביות כפופות בשדות תות־שדה בשרון, מרחק עשר דקות נסיעה מתל־אביב רבתי, כאשר רואים את פועלי עזה מתפזרים השכם בבוקר בין משקי הדרום, כאשר קוראים על החכרת אדמת קיבוצים לגידול אבטיחים בידי ערבים, אז שומעים דברי נביאים, שעוד לא קמו, על ראשית חורבן הבית השלישי, שלא נבנה עדיין.

המציאות הכלכלית נעה ברחבי שנת 1973 ומעבר לה, אבל מבחינה רעיונית אנחנו עדיין אצל א.ד. גורדון, בלי נכונות להפוך מחשבות למעשים. רק מי שהלך כמוהו לעבוד עבודה גופנית קשה באקלים מתיש כוחות (וכלכלנים בני ימינו עלולים לשאול, אם מבחינה משקית לא היה עדיף שבעתיים, אילו היה למורה או לסופר), היתה לו הזכות המוסרית לדרוש שיבה לטבע, לעבודת האדמה, כתנאי הכרחי להתחדשות האדם היהודי. אבל כיום, לאלה המדברים – שרים, ראשי תנועת העבודה, פעילי ההסתדרות, מנהיגי התנועה הקיבוצית – על ההכרח בעבודת אדמה עברית, אין זכות להטיף לאחרים; ואלה שדבקו באדמה והוסיפו לעבוד עד גיל זיקנה בפלחה, בלול ובפרדס, ולא הפכו לעסקנים, אין שומעים את קולם, כי נשארו חברים מן השורה, מיושנים, תמימים ולעתים תמהים בעצמם על תמימותם.

העובדה שמישהו עבד לפני שלושים או ארבעים שנה כחלוץ, או שהוא נותן פעם בשנה שבועיים למשק, או שהוא חוזר זמנית לאספסת בעת חילופים בצמרת, או שהוא מוכן עקרונית לעבוד בחקלאות, אלא שהתנועה דורשת את נוכחותו בעיר – עובדה זו אינה מוסיפה תוקף מוסרי לנאומים על אודות ההכרח בעובדי חקלאות ובפועלי בניין עבריים. וכאן, לדעתי, שורש בעיית כולנו, כל אלה שעברו שלב כלשהו של חינוך חלוצי: אנו יודעים עד מה חשובה העבודה בחקלאות, בבניין, בנמלים, לקיומו של עם – אבל רק לגבי אחרים. בהנהגת המדינה, כמו בחינוך ילדים, קובעת הדוגמה האישית, הזהות בין דברים ומעשים – במשרדים ממוזגי־אוויר, עם נהגים צמודים, עם בנים נושאי תפקידים ובנות באוניברסיטה, אין לדברים שום משקל. כל אחד מאתנו, גם אם אין לו עמדה מרכזית ואין הוא מטיף להמונים, אילו היתה באה לו שעת מבחן הקובעת של האמונה: את בנך, את יחידך, האם תרצה לראות כחקלאי (או כפועל בניין, או ככוֹרה בתמנע), היינו במקרה הטוב מושכים בכתפיים: “אם זה רצונו”, וגם אז הכוונה תמיד לבעל משק – בקיבוץ, במושב – לעולם לא כפועל חקלאי.

אין כיום יהודי במדינה, לא עשיר ולא עני, לא שמאלי ולא ימני, שהיה רוצה כי בניו יהיו פועלים חקלאיים. זוהי תחתית הסולם, מבחינת המעמד, מבחינת השכר, מבחינת רמת־החיים. שנות העליה ההמונית מילאו זמנית את החלל שנוצר עם התרוקנות תורת ההגשמה העצמית מתוכנה. היה מחסור במקומות עבודה, היתה מצווה לספק תעסוקה, היו עולים שלא היו מסוגלים אלא לעבודה גופנית שחורה. אם חלוצי העליות הראשונות פנו לחיי פועל מתוך שפע, מתוך אמונה, מתוך השכּלה, הרי בני העליה הגדולה באו לחקלאות מתוך עוני, מתוך דחק, מתוך חוסר ברירה, ומשלא היה עוד כורח כלכלי הם נעלמו; ועולים כאלה לא יבואו עוד.

בשנות העליה הגדולה מגרמניה, כאשר נדמה היה כי בעקבות הפּרוֹספּריטי עומד הישוב לפני בעיה דומה ורבו הנבואות השחורות על שיבת הגלות לציון, העדיף ברל כצנלסון עודפי פועלים על עודפי הון, המביאים לבריחה מעבודת האדמה. אבל כיום אין דבר מפחיד יותר מחוסר תעסוקה, עם כל הסבל הכרוך בכך,

ואיש לא יצדד בשפל כלכלי, כדי שיהודים שוב יפנו לעבודה בחקלאות או בבניין. השיבה לעבודות חקלאות, באותו שיעור קטן שהיא דרושה, יכולה שוב לבוא רק מתוך השפע, מתוך החלטה חפשית, מתוך דוגמה אישית. פעם סברו, כי חיי הקיבוץ הם הפתרון הטוב ביותר לשני הרצונות – הרצון לשוב לאדמה והרצון לפתח את מלוא הכשרונות של כל יחיד ויחיד; אך נסיון הקיבוצים הוותיקים מלמד, כי בעיית הבריחה מעבודות חקלאות בסיסיות לא פסחה גם עליהם וגם בקיבוץ דרוש לכל אחד דוד גורדון משלו.

אין בכוחם של חוקים לשנות את המצב מיסודו; הפקעת אדמות של מי שמחכיר אותן עשויה להפחיד, איסור העסקת עבודה זרה במושבים, לבד מעבודות עונתיות, עשוי להפחית, במידת־מה, את מספר הפועלים הערבים המועסקים בחקלאות היהודית, אך חוקים לא ישנו את המצב מיסודו, כי על כל חוק אחד יש עשר דרכים שבהן ניתן לעקוף אותו. אם אין מעסיקים שכירים, יש “מתנדבים”, שעה שבני המשק באוניברסיטה; אם לא פועלים ערביים, יש יוגוסלאווים או תורכים; אם לא פועלים קבועים, יש זמניים באופן קבוע, בעיקר כאשר מצד שני כל ההילה וכל השבח וכל התמיכה וכל העידוד למשקים המצליחים מבחינה כלכלית, שלא מעטים בהם הצליחו הודות להעסקת עבודה זרה. כאשר מגיעה שעת העימות בין עקרונות והכנסה – העקרון בעמדת חולשה. אדם הוא רק אדם ואם הוא מוותר על הכנסה נוספת, צריך שיהיה שכר אחר לקרבנו – במעמד, ביחס.

רק בימי העליות החלוציות היתה הקוֹנסטלציה הנדירה של זהות בין מגמה רעיונית ומעמד חברתי (אם כי גם אז, אני מניחה, היו הבדלים בין השווים), ואכן, עובד אדמה או פועל, לפחות בתוך ארץ־ישראל העובדת – והיא היתה החברה הקובעת – יכול היה להתגאות במעמדו, והדבר בא לידי ביטוי גם בסולם השכר. המשכורת ההסתדרותית, עם כל התמימות שבה, היתה אישור מוחשי לעובדה, שעובד עבודה גופנית אינו נופל במאומה מן המנהל או המהנדס; כל אחד עושה כמיטב יכלתו ולכל אחד מגיע אותו שכר יסוד – ולבעל משפחה גדולה יותר, מגיע שכר גבוה יותר, לא חשוב מה תפקידו. בקן המשפחתי הקטן של הישוב היה הדבר אפשרי, עד לגבול מסוים, אך במדינה הצועדת אל הרווחה הפכה המשכורת ההסתדרותית לאבסוּרד, עד שנתבטלה. אולם הרעיונות שעליהם צמחה נשארו עדיין, במידת־מה, בתקפּם.

גם כיום תלוי המשך קיומה של אומה, מעבר לכוח הצבאי, בקיום עובד האדמה העברי והפועל העברי, אך מעמדם שונה לחלוטין. תשאלו מאה־אלף ילדים ישראליים מה רצונם להיות לכשיגדלו – מדענים, מהנדסים, רופאים, קציני צה"ל, עתונאים, אמנים, דיילות, טכנאים, מורות, אבל לא יהיה אחד שירצה להיות פועל בית־חרושת כמו אבא, ובוודאי לא פועל חקלאי, כמו מחמוד, ושום הצהרות נועם של דוברי מפלגות הפועלים לא ישנו את המצב. הצרה היא, שמבחינת הגברת כוח־המשיכה של עבודת הפועל אין לנו על מי להישען וממי לקחת דוגמה, ובוודאי לא מן המדינות הקוראות לעצמן סוציאליסטיות, המשלמות מס שפתיים לעמל ונותנות את הזכויות לביוּרוֹקראט.

השכר, המעמד החברתי, תפארת ההשכלה האקדמאית, הכל עומד בניגוד משווע ליסודות הרעיוניים שעליהם נבנתה המדינה – ועדיין לא נמצא להם תחליף. היה זה מן הצדק שאנשים העובדים עבודה מכנית, ממיתה את הנפש, חדגונית, ליד סרט נע, אנשים הנאלצים לעשות משך שמונה שעות ביום אותן עשר תנועות באותה תנוחה, יקבלו פיצוי על הסבל שנגרם להם כבני־אדם. היה זה מן ההגיון שרופאים, מדענים, אדריכלים, עתונאים, רבנים, כל אלה שבחרו במקצוע בהתאם לכשרונותיהם ונטיותיהם, ואינם מרגישים בעבודתם כיצד חולף הזמן, יראו בכך זכות גדולה, שתמורתה ראוי שיקבלו שכר קטן בהשוואה לשכרו של מי שעוסק בעבודה שאין בה מחשבה ואין בה סיפוק. אבל כל אלה הרהורים מופשטים הם כל עוד לא הגיע תלוש המשכּורת, כל עוד לא בא חשבון שנות הלימוד, וההשתלמות, והייחוד, וההשוואה עם תנאים הנהוגים בעולם, ודרישות עידן הטכנוֹלוֹגיה.

בחלומות על עובד האדמה העברי, המשכּים עם שחר לגן, לשדה, החורש במחרשת עץ, הזורע ביד, הקוצר בחרמש, בדיוק כפי שמצויר בספרי־לימוד לבתי־ספר עממיים עד היום הזה, לא כללו תמחיר, אף לא יעילות וחישובי כדאיות, הכל נעשה מתוך חדוות יצירה, ללא חישובים של השקעת יסוד מול הכנסה שוטפת, של מחיר שעת עבודה מול מחיר התוצרת. כל עוד היה במה לקיים את הגוף, לא נכנסה החשיבה הכלכלית לתמונה. מבחינה מסוימת הרס השיקול הכלכלי את כולנו, כיוון שהוא גזל את מידת ההנאה מעבודה טובה, אם של בעל מלאכה, אם של עקרת־בית, אם של איש־עט. הגילוי המדהים שלזמן יש ערך כלכלי, בא עלינו מאוחר, יחסית, והיו לו תוצאות מרחיקות־לכת. נגר שהשקיע שעות ארוכות בהוספת פיתוחים לרגלי שולחן, רק למען היופי; עקרת־בית שהעדיפה להכין ריבה, או איטריות או חלה בבית, למען הטעם והחסכון; בעל משתלה שגידל צמחים נדירים כילדי טיפוחים, למען האתגר; רופא ששמע בסבלנות את החולה אשר ביקש להקל גם על לבו – כל אלה, ברגע שהחלו לשאול את עצמם: זה כדאי? זה כלכלי? זו השקעה נכונה של כוח? זה שווה את המאמץ? שינו את גישתם לעבודה.

גם ציירים, גם סופרים, כל אלה שסוּוגו פעם כאמנים, כל אלה ששום חישוב כלכלי לא חל עליהם יען כי הם חיים במרחבים אחרים, החלו לקשור בין המוצר וההשקעה ולנהוג בהתאם לכך. גם אם הם דבקים עדיין במנהגי העבר ומסוגלים עדיין להשמיד עשרים סקיצות כדי להשאיר רק את היצירה הסופית (במקום לפזר עשרים טיוטות בין עשרים גלריות), גם אם ישקיעו שלוש שנים בכתיבת רוֹמן, שיעניק להם, במקרה הטוב, קיום של חדשיים, יעשו זאת מתוך הרגשת מרירות שהם בעצם המרומים האביונים של חברת השפע. חישוב הזמן, כערך כלכלי, מוסיף ללא ספק להכנסתו של אדם, אבל השד יודע מה הוא עושה לנשמתו.

ברגע שאדם מתחיל לשאת את דגל היעילות, משהו כבה בתוכו. כל עוד אדם עובד כאילו לזמן לא היתה חשיבות בעיניו, או כאילו היתה לו חשיבות משנית, או לפחות כאילו לא הזמן הוא הקובע את טיב המעשה – הוא יכול ליצור, להיות אמן בכל מקצוע, אם כנגן ואם כחייט, אם כטבח ואם כעתונאי, הוא יכול ליהנות מעצם העשייה ולא רק מן השכר שבא בעקבותיה. אין שום פסול ביעילות, אבל עצוב מאוד אם היא באה כשיקול עיקרי. גם אם מבחינה כלכלית צודקים כל מחשבי הזמן – אדם אינו יכול לחיות עם סטוֹפּר ביד. כלומר יכול לחיות, אבל אין בזה הרבה טעם.

*

כל מי שמחפש הצדקה רעיונית לאי־עבודה בחקלאות או כפועל, ימצא אותם בנקל. כקצין, כפסיכולוג, ככלכלן, כארכיטקט, הוא יכול לתרום הרבה יותר לפיתוח הארץ; כצייר, כרופא, כחוקר עתיקות, הוא יכול למצוא את סיפוקו; והרי רק אדם שלם עם עצמו יכול לתרום את מלוא חלקו לחברה, ובכלל, עבודה פיסית היא שארית ימים קדומים, שתיעלם בעידן הממוּכּן העתיד לבוא. ומול כל זה רק הרגשת אי־נוחות למראה פועלים ערביים הבונים בתי עולים, העובדים על אדמת יהודים שלא נקנתה עדיין בכסף מלא מבעליה הקודמים.

אדם השלם עם אמונתו חייב היה לעזוב את משלח־ידו וללכת לעבוד בקטיף או בנקיון, חייב היה לשלוח את בניו לעבוד בכל מלאכה שתידרש, אבל כאן באה ההצלה (נוסף על אלף סיבות אחרות, כגון בריאות וגיל, ונסיבות כלכליות, והתחייבויות משפחתיות, ודרישות התנועה) בדמות חזון האוֹטוֹמציה: המחסור בפועלי חקלאות, בניין ושירותים הוא רק הפרפור האחרון של החברה הבלתי־ממוכּנת. המכונה תפתור את בעיות הקיבוצים והמושבים, החקלאות הפרטית והבנייה; המכונה תקטוף תפוזים ותארוז אותם, המכונה תאסוף עגבניות, המכונה תגזום; מכונות ומומחים בעלי השכלה מקצועית גבוהה – יותר לא יהיו נחוצים. הרי כיום לא יעלה איש על דעתו לחפש ידיים עובדות לדיש או רגליים דורכות לסחיטת ענבי יין, כי מכונות עושות את המלאכה; ובתוך שנים מעטות לא תהיה קיימת בעיית מחסור בפועלים בחקלאות, כי המכונה תעשה הכל. כמעט הכל.

אולי אז יהיה מיושן כל יחסנו לעבודה כאל ערך עליון, ירושת עבר פוריטאני. ייתכן וחוסר היכולת לראות כיום טעם בחיים ללא עבודה אינו אלא דרך מחשבה של עבדים. הרי גם מי שמקלל את יומו כשעליו לצאת לעבודה, גם מי שסופר את הרגעים עד לשעת האפס, בתום יום העבודה – כאשר הוא מגיע לגיל הפרישה הוא מוסיף, אם רק אפשר, עוד שנה ועוד שנה של עבודה. עבודה כמוה כסם ומי שמוצא את עצמו מול כמה שבועות חופשה מטעמי־בריאות הוא כילד אובד, אינו יודע מה לעשות עם עצמו; גם התחביב איבד לפתע את משמעותו; ליום אין צורה, לבית אין משיכה, לשעות אין סוף. אפשר שלמדנו לראות בעבודה ערך עליון, כי נולדנו כעבדים, שהעבודה דרושה להם כתריס נגד שיעמום, כתכלית חיים, כאמצעי להעביר את הזמן. אדם צריך להיות חפשי באמת כדי שיידע למלא את חייו תוכן גם בלי ההכרח של עבודה לשם פרנסה, ומעטים מאוד היו מסוגלים לעמוד במבחן העליון של בטלה.

כאשר העיר דחוסה ודביקה, מיוזעת ומזוהמת יותר מהממוצע השנתי הרגיל, ואדם גורר את רגליו על המדרכות הלוהטות וכל בית נושם בפניו אוויר חם ומחניק, הוא מגיע במוקדם או במאוחר להרהורי עבירה: לשם מה לוֹ בכלל לעבוד? נכון ששאלה זו היא בעלת תוקף גם בכל שאר ימות השנה, אבל באוגוסט היא מציקה במיוחד. משוגע מי שעובד בקיץ, אבל האם מי שעובד בכל שאר חדשי השנה נוֹרמאלי יותר? עצם השאלה נשמעת ככפירה במדינה שנבנתה על תורת העבודה, לא כל שכן מפי יציר המוסר הפּוּריטאני של פרנציסקה בונדי לבית הרמן, שלגביה היתה הבטלה אם כל חטא. נימת הנזיפה בשאלה הנצחית של אמי – ברגע שראתה אותי קוראת ספר (לשם הנאה, להבדיל מספר לשם לימוד) או מביטה מהחלון לרחוב או סתם חולמת בהקיץ – “האם אין לך מה לעשות?”, נתנה את אותותיה. עושים כל ימי החיים, עשייה לשם עשייה.

ממרחק השנים נראים כל אותם חפצי סריגה ורקמה ומלאכת מחשבת, שנכללו פעם בגדר עשייה, כברכה לבטלה הרבה יותר מאשר קריאת רוֹמנים או שכיבה על הגב תוך כדי מעקב אחרי הצללים בתקרה, אבל הנזק כבר נעשה: אפילו החופשה היא תמיד עניין של פעילות, של חובה, תכנון והגשמה, של ניצול הזמן כדי להרחיב את האופקים, לאסוף חומר לכתיבה, לקרוא את כתבי לוי־שטראוס, לסדר עניינים הטעונים סידור, להשיג כל מה שהוזנח במשך השנה. מי שלא למד בטלה בנעוריו, בנעורים השניים לא יידע עוד ליהנות ממנה.

כל השאלה על הטעם שבעבודה היא תוצאה של שפע. כל זמן שעובדים כדי להשביע את הרעב אין שואלים על תוכן ומשמעות, אבל אז העבודה אינה בגדר תורה אלא בגדר כורח. “בזיעת אפּיך תאכל לחם”, נאמר כאיום, לא כהבטחה. כל זמן שקיים קשר ישיר בין מלאכתו של האדם למזונו, כל עוד העבודה היא צו־חיים, כל עוד אין רוצים יותר מאשר לחוש שובע לפחות פעם אחת ביום, אין שואלים. עובדים. אבל לגבי העובד השכיר במשק המודרני נהפך אותו לחם, שהיה פעם העיקר, לסעיף צדדי לחלוטין (אם הוא בכלל אוכל לחם, מטעמי הרזייה). כדי להשׂתכּר את מחיר הלחם, פשוטו כמשמעו, ויתר מצרכי המזון הבסיסיים המעטים החיוניים באמת לקיום הגוף, די לעבוד יום אחד בשבוע, ברוב המקרים. כל השאר בגדר מותרות.

תמיד צחקנו לילדים העצלים במרכז אמריקה, באיים טרוֹפיים, שרק בשעת הכרח עליון בזבזו יום אחד על עבודה ונחו שלושה ימים מן המאמץ, שכבו תחת עץ ולא עשו מאומה. אבל כאשר האוויר מלא מתח חשמלי בגלל יונים פגומים, נראית גישת עמי הדרום לעבודה הגיונית למדי: לשם מה לעבוד אם אין מוכרחים לעבוד? כפי שאמר ישו הנוצרי למרתה שטרחה סביבו והכינה לו מרק עוף ואפתה למענו פיתה טריה בשעה שאחותה מרים ישבה באפס מעשה לרגליו: מרתה, מרתה, אַת טורחת ודואגת לדברים רבים, אבל חלקה של מרים טוב משלך. דבר הבא ללמדנו, כי לא במקרה קיים קשר בין ישו וההיפּיס: לא לטורחים הישועה.

נכון שלכל מרים דרושה מרתה, לכל מורד במוסכמות דרוש מי שתחילה הסכים עליהן, לכל הלך מי שידאג שיהיו דרכים ללכת בהן ומים בברז לשתות מהם, ובמשך שנים רבות היה ברור לי עם מי חלקי ולמי אהדתי. כיום אני מתחילה לפקפק: האם באמת תמיד טובה העשייה מן הבטלה? תנועת ההיפּיס, ככל שקוממה אותנו – המתרחצים בסבון עם ריח לוונדר פעמיים ביום ומשלמים מסים כל חודש ונושאים בעול עד שהכתף משופשפת – השאירה בנו משקע. האמונה המוחלטת בברכת העמל התערערה.

ברור, במישור הלאומי כולנו מצוּוים לעבוד ולעמול, כי רק הודות לעמלנו זכינו למדינה והודות לעמלנו אנו מתקיימים בה, וכל עוד בערה בלבנו האש הקדושה ייבשנו ביצות וחרשנו שדות וסללנו כבישים ובנינו בתים. אבל כאשר מנקבים שמונה שעות ביום כרטיסי אֵי.בי.אֶם. או אורזים יום שלם בונבוני שוקולד בנייר כסף צבעוני, לא נותר הרבה מן ההתלהבות על תקומת היהודי החדש החי על יגיע־כפּיו. אי־אפשר לחיות בהתעלות־נפש פּרמננטית כפי שמלמד אותנו הנסיון המדכא של מהפכת העמלים. תחילה עובדים באמת למען הרעיון ולא שואלים מה־יצא־לי־מזה, וכאשר פגה ההתלהבות באים חוקים התופסים את מקומה וגם בהם לא די כדי להבטיח את מוסר העבודה הסטכאנובי. אין ספק שהעבודה היצרנית טובה לכלל, מעלה את התפוקה הלאומית, משפרת את מאזן התשלומים. השאלה רק אם היא טובה גם ליחיד.

אשרי האיש העובד למען הסיפוק האישי לפחות חלק מן הזמן, אינו מביט בשעונו ואינו שואל ליחס בין הזמן המושקע לשכרו, העובד מפני שהוא נהנה מעבודתו ואינו עֶבד לשום אדם ולשום דבר, לא למעביד ולא לחובה משפחתית ולא לתלוש המשכורת, שחש תמיד את חדוות היצירה, שר לו שיר עליז קטן תוך כדי עבודה ומראה את כל הסימנים של אדם שמח בחלקו. אבל כמה כאלה יש בכלל ובקיץ בפרט? אחד לכל מאה, וגם הוא לעתים רק מפני שהוא תמים או פוחד להיעצר ולשאול את עצמו: למי אני עמל? ולשם מה בכלל? אם כך, מדוע לא מפסיקים? בגלל המשכורת. אבל בעצם המשכורת היא רק תירוץ. זאת כבר אינרציה, מנהג מגונה, הרגל רע. זאת האמת המעציבה: לא יכולים בלי עבודה. עבדים היינו ועבדים נשארנו וחוסר מעשה מטיל עלינו אימה.

בזה קיסמה של החברה הצרכנית, שהיא נותנת לעבודה יעד, אולי מוטעה, אולי פגום, אבל בעל כוח מדרבן: עובדים כדי לקנות, כדי להחליף דירה, כדי לרכוש מכונית, כדי לשים טאפּטים בסלון, עובדים כדי ליהנות מן החיים אחרי שעות העבודה. לפעמים, בעיקר אחרי המשכורת הראשונה למען אופנוע, או פּטיפוֹן, או מגפיים וארנק־עור, מרגישים כי העמל כדאי, כי פירושו הגשמת חלומות. מתיישבים במכונית החדשה ויוצאים לטיול הראשון לגליל (אחרי ההרצה) והשערות מתבדרות ברוח הקלילה ובתוך הצידנית מונחים עוף קר וסלט מלפפונים לפּיקניק, הקץ לנסיעות באוטובוס, הקץ לתלות באחרים. אחר־כך בא תור התיקונים והתשלומים ובעיות החנייה והפקקים והצורך בהחלפת דגם, ההנאה הראשונה נשכחה מזמן ונותרה רק ההתחייבות לעבוד כדי לקיים את רמת החיים. אינני יודעת אם מבחינה לאומית יש תבונה בזעקת שומרי המוסר נגד בולמוס הרכישות, נגד המירוץ אחרי רמת־החיים. אם לא יצר הצריכה, מה יניע את האדם לעבוד?

אולי מי שקם עם שחר לגן, רואה את השמש עולה מעל הרי הבשן, חש כיצד נפשו מתרחבת, כמה הוא מתחדש עם כל יום עמל, איך העבודה קושרת אותו עם הטבע והיקום, אבל מי שמפעיל מכונת אספּרסוֹ או רושם דו"חות חנייה, מוביל קוקה־קולה בגוש דן או מוכר מכשירי תפירה לחייטים, איזו התרוממות־נפש הוא יכול להרגיש? אולי הוא מעדיף לצאת לעבודה מאשר לשבת באפס־מעשה בבית. אולי הוא אוהב את שיחת הרעים בשעת העבודה, אולי הוא חושב על ילדיו, מה יעניק להם, אבל חדוות־יצירה? אגדות־עם. לפעמים אין טעם רב גם במחשבה על הילדים. עובדים כדי שיהיה להם טוב יותר והם יעבדו כדי שלילדיהם יהיה טוב עוד יותר וכשיהיה לילדי ילדיהם טוב באמת, הם יתנוונו מרוב שפע.

עובדים וכבר אין יודעים איך לצאת מן העסק, תמיד עובדים למען משהו, למען מישהו ואפילו יש הכסף הדרוש לקיום בלי עבודה, פיצויים מגרמניה, או קיצבת זיקנה, או רכוש נושא ריבית, כבר אין יודעים לעצור. כל המחקרים מוכיחים כי זקנים הממשיכים לעבוד אחרי גיל הפּנסיה רעננים מבחינה גופנית ורוחנית יותר מן ההולכים בטל. כאשר האדם צעיר ועדיין מסוגל ללמוד, למלא כל רגע חיים גם בלי לעבוד, לא ניתן לו, וכאשר יש לו סוף־סוף כל הזמן הדרוש לבטלה, רוב ההנאות כבר מעבר לכוחותיו והוא כבר מכוּר לעבודה. אולי מוטב היה לשנות את סדרי החיים, לשלם לצעירים קיצבה, כדי שיוכלו להתבטל כאוות־נפשם, לשכב בחול החם, לאהוב, לאכול, לטייל, לשמוע מוסיקה, לדבר שטויות, לשוט במפרשית ולעת זיקנה יעבדו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים כי כוחם עדיין עמם.

לפעמים אדם שואל את עצמו האם הלא־עושים־מאומה אינם עושים לטובת הכלל יותר מן החרוצים, הפעלתנים. מי שאינו פותח בוטיק מבורך יותר ממי שפותח, מי שאינו מקים פסל סביבתי עושה פחות נזק לנוף ממי שמפזר את יצירותיו על פני הארץ, מי שאינו נואם עדיף שבעתיים מן הנואם ארוכות. מה יכולה להיות תועלת גדולה יותר מאשר לא להטריד את הזולת במעשיך? בתקופה זו של פחד מפני שינויים אקוֹלוֹגיים מגיע אות־כבוד לכל מי שלא מפתח ולא בונה ולא חופר ולא מתעשׂ ולא צורך דלק ולא מזהם את האוויר. מבורך מי שאינו עושה כלום, אפילו לא ילדים.

אדם יכול לעבוד למען הזולת כדי להקל עליו את החיים רווּיי היסורים עלי אדמות, והזולת עובד למען זולתו והזולת הנ"ל למען זולת אחר וכך הלאה, כמו במעגל של שניצלר. רק שהנסיון מראה כי אין טעם בעבודה למען הזולת אם אדם אינו עובד למען עצמו, למען הנאתו, למען סיפוקו, למען נסיונו, למען נפשו. ישמור אותי אלהים מן המקריבים את עצמם על מזבח האחרים. אדם חייב למצוא טעם במעשיו, למען עצמו, אחרת אין בהם טעם גם לאחרים. אֵם עובדת למען ילדיה – סביר. מכבסת ומנקה ומאכילה ומחנכת ומשכיבה ורוחצת, אבל ברגע שלה עצמה אין שום הנאה מכך, שהיא רק מקריבה את עצמה למען הדורות הבאים, זאת ירושה מפוקפקת מאוד.

היו זמנים, והם לא רחוקים כל כך, שאנשים עבדו למען המעביד, מתוך אהדה או הערכה אליו. ביפאן הקשר אל המעביד, הנאמנות למפעל הם עד היום כוח המדרבן את העובד הנראה עדיין, בעולם השוֹבת הזה, כעובד מסור מאוד. אבל אצלנו מי עובד כיום למען נותן־העבודה, גם אם הוא חברת העובדים בכבודה ובעצמה או מדינת ישראל, ירום הוֹדה? לא כל שכן למען מעביד פרטי. עובדים כדי לא להפסיד את הפיצויים, כדי לקבל תשלום שעות נוספות, כדי לזכות בעליה בדרגה, עובדים מפני שאין ברירה, מפני זקוקים לכסף, עובדים ללא התלהבות וגם ללא שנאה.

על אף כל הסימנים המעודדים של הידרדרות במוסר העבודה, ישראל הינה עדיין, למרבה הצער, ארץ של עמלים שאינה מביטה בעין יפה על בטלן, גם אם יש לו די למחייתו והוא יכול להרשות לעצמו לתת לזמן לחלוף בנעימים. פּנסיוֹנרים מחפשים בקדחתנות מקום עבודה אחרי גיל הפרישה, כדי שלא ייכללו בין הולכי בטל, מיליונרים מקימים עוד פרוֹייקט ועוד פרוֹייקט, רק כדי להראות פעילות, נשות החברה הגבוהה מוצאות לעצמן עיסוקי צדקה. עקרות־בית ממלאות את יומן במבצעי נקיון, תלמידי תיכון יוצאים בחדשי החופשה לעבודה, כי זאת האופנה. פוליטיקאים נושאים בעול עד מאה ועשרים. רבנים נאבקים על משרות בגיל תשעים, התיאטראות פתוחים גם בחדשי הקיץ, הגנבים אינם יודעים ליאוּת, מאניאקים לעבודה כולם. יש הצעה לא לסגור את בתי־המשפט בקיץ כדי להתגבר על הפיגור בשפיטה, עוד מעט תחדל גם הכנסת לצאת לפגרה, חופשת המורים תקוצר. כולם פעילים, עמלים, טורחים, עובדים, יוצרים, עסוקים, אולי משום כך שונאים אותנו בעולם, על שאנו פעלתנים מדי, על שהמצאנו את המוסר, לרבות עבודה. על מצחנו אות קין – שהיה עובד אדמה. מאז אין יהודי יכול לנוח בלי נקיפות מצפון.

כל פעם שאני נוסעת לאילת ליהנות שלושה ימים מן החיים וחושבת על מה שמצפה לי מבחינת עבודה עם שובי, עוד לפני ששכחתי מה שהיה לי לפני צאתי, מתחשק לי לומר: די, מספיק, אני לומדת להתבטל. לעולם לא מאוחר מדי. אלופי צה"ל לומדים בגיל העמידה מינהל עסקים ופוליטיקה, יאֶקים זקנים לומדים לנהג במכונית, מורים בדימוס לומדים לקראת התואר השני במדעי הרוח, מנהלי חברות לומדים לשחק טניס, סבתות לומדות לעשות מאפרות מקרמיקה, ולמה לא יוכל אדם אחרי שלושים שנות עבודה בתלם ללמוד ללכת בטל באופן מקצועי, מרוכז, אמנותי, שלם, ללא סטיות עשייה, ללא נקיפות מצפון, להשתזף, לשחות, לקרוא, לישון, לטייל, לשבת בבית־קפה ולהביט בעוברים ושבים, להסתכל בחלונות ראווה, לשמוע מוסיקה, לפטפט, לאכול גלידה עם קצפת, ללכת מגלריה לגלריה ולא לקנות דבר, להרהר הרהורים, לחפש תשובות.

השאלה היא רק כמה בטלה יכול אדם לשאת בלי להתמוטט ומתי הוא חייב להפוך עשיית־לא־כלום לעיסוק, תענוגות חברתיים לחובה חברתית. המיליונרים הבין־לאומיים־המסכּנים חייבים לנוּד מאחוזה לאחוזה, חייבים להיות באסקוט למירוצים ובסנט־מוריץ לסקי, חייבים לערוך מסיבות ולצאת לשיט ביאַכטה, חייבים להשתתף במפעלי צדקה ובהצגות־בכורה חגיגיות. צריך להיות אדם חכם מאוד שיידע להיות אדון לזמנו, שאינו זקוק למשענת של חובה, לבטחון שבעשייה. יש אנשים שלומדים את חכמת אי־העשייה בבית־סוהר או במחנה־ריכוז או בבית־חולים ויש שגם הזדמנות כזאת מבוזבזת עליהם.

פעילים ללא תקנה.

הישראלי הוא מקרה קשה במיוחד (כאשר הוא מתבטל, סימן שהוא חולה או שהכלכלה חולה) – נתקע באמצע, חדל לאהוב את העבודה ולא למד לאהוב את הבטלה, לא יודע לעבוד מתוך דבקות ולא יודע להתבטל מתוך מחשבה תחילה. סתם מבזבז את הזמן. ומי שמודאג מדרכי המדינה, ישאל: פנינו לאן? “היוקר מאמיר, פשטוּת־החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגברת, הדירות מתייקרות, מגרשים לבניין – בהון רב, מחירי האדמה עולים, ומי יודע, אפשר שתעלה עד שכלל לא יהיה כדאי לעבוד אותה.” זה היה בשנת 1912. ברל כצנלסון המסכן, הוא חשש בפני גלגול חדש של הבטלן היהודי מן הגולה ולא ידע, כי הבטלן היהודי מן האסכּולה הישנה עמד על רמה מקצועית, ידע איך לבטל את הזמן וליהנות מן החיים. הבטלן היהודי מעולם לא השתעמם, מעולם לא היה עליו להרוג את הזמן.

אולי היו צריכים להנהיג בבתי־הספר בארץ שיעורים לבטלה, כדי שהתלמידים ילמדו אותה מבחינה מקצועית ולא יהיו חובבנים, המוכרחים לשבור זגוגיות של מכוניות כדי שיהיה שמח. בבתי־הספר הממלכתיים דוחסים חומר, העיקר שיהיה יום־לימוד מלא וגדוש וגם בשבת יהיה מה לעשות, וגם לחופש מחלקים חוברות־עבודה במקום שיאמרו: צאו ואל תעשו מאומה. לימדו להביט, לזכור, לראות, לשמוע, לטעום, ליהנות מדברים קטנים, לימדו להתבטל. ולמה לא להעניק את פרס־הבטלה, כפי שמעניקים את פרס־העבודה, לאיש שידע להתבטל בצורה הטובה ביותר ולא פעל רבות ולא עמל קשות, אלא ידע ליהנות מן החיים. אבל איפה מוצאים אחד כזה בארץ העסוקים תמיד?

אנשים הידועים כדאגנים נבדלים משאר הבריות רק במידת גילוי־לבם. כל אדם דואג, אבל לא כל אדם מפזר דאגותיו ברבים, אם מחשש שמחה לאיד, אם מרצון לשמור על פאסוֹן ואם מתוך הכרה, שאין טעם לחלק דאגות עם הזולת. יש לו משלו. מחבר ספר “משלי” להוט אחרי תפוצה מירבית, הרביץ חכמות בלי לבדוק את מעשיוּתן. “דאגה בלב איש ישחנה” קל מאוד להגיד, אבל מי ירצה לשמוע? איש חסר דאגות, או ליתר דיוק איש שהשתלט עליו איזה יצר ראשוני, על־פי־רוב מיני, ומעביר אותו על דעתו הדואגת מטבעה, אין לו שמץ של הבנה לצרות אחרים; ואיש דואג רק ישמח להזדמנות לפתוח את הברז שלו: אתה מספר לי? הלוואי והיו לי רק הדאגות שלך.

קתולי יכול להשיח את דאגותיו באזני כומר הווידוי ולהשלות את עצמו כי מעבר למחיצת העץ יש מישהו המטה לו אוזן; עשיר יכול לדאוג באזני הפסיכיאטר שלו תמורת פיצוי נאות על כל דקה של תשומת־לב; יהודי מאמין יכול לדבר אל אלוהים, אם כי אין בכך הגיון: אם הוא ריבון כל המעשים והמחשבות, הוא יודע את הכל בלאו הכי, למה להטריד אותו? אמנים שופכים את חרדתם על ראש הקהל ומציירים זוועות סוּריאליסטיות או מחברים מחזות מדכאים על חוסר הקוֹמוֹניקציה בין איש לרעהו. אבל מה נשאר ליהודי הקטן עם הדאגות הגדולות? רק אוֹי גדול.

כאילו לא די לאדם בדאגות הפרטיות שלו – הבן לא לומד, הבת חוזרת מאוחר בלילה, העסקים לא הולכים, בצד שמאל דוקר, בא עליו כל יום עתון כמו מכה טריה. חשק לקום אין בלאו־הכי, לצאת לעבודה אין רצון, ואז פותחים את העתון כדי להתעודד קצת, לשאוב כוח, ומה מקבלים? רק דפּרסיה. גם אם מצליחים לעבור על טורי מודעות האבל בלי שום זעקת “נו מה תאמר לזה! רק שלשום…”, די בחדשות השוטפות כדי להעכיר את הרוח ליום שלם. הגרעון המסחרי, הצפיפות בנמלים, הקטל בדרכים, השחיתות במשרדים, השביתות במפעלים, עליית שיעור הפשיעה, הכל מעורר דאגה, מבשר רעות, צועד לקראת קטסטרוֹפה. לאן נגיע?

אפילו ידיעות שיש בהן לכאורה נימה משמחת – נניח, התקרבות ארצות־הברית לסין הקוֹמוּניסטית. מיפנה היסטורי. יפה. צעד חשוב קדימה. מזווית עין סינית, אולי. אבל השכל היהודי הדואג אומר: אם ככה ייעשה לפוֹרמוֹזה, שהיתה בעלת־בריתם הנאמנה עשרים שנה, שיש לה חוזה־הגנה וחוזה־ידידות והתחייבויות בכתב ובעל־פה, באיזו קלות יזרקו האמריקאים אותנו לכלבים? המחשבה על חיים תחת משטר קומוניסטי רוסי מדאיגה, בגלל היעדר חופש הפרט וחופש הדיבור והמשטרה החשאית וכל השאר, אבל זה עדיין זהב לעומת המחשבה על כיבוש על־ידי הסינים. הרוסים, עם כל הטמטום הקומוניסטי, הם בכל זאת אנשים אירופיים פחות או יותר, עם שפה שבן־אדם נורמלי יכול להבין אותה, אבל כל מאות מיליוני הסינים הקטנים האלה, שכולם נראים דומים זה לזה, עם שמות שאי־אפשר להבדיל ביניהם, עם שפה מצחיקה ומוסיקה צורמת, זה מפחיד נורא.

בן־אדם אינו יודע למה לדאוג קודם כל, מבחינה אישית, לאומית, עולמית, יקומית. מיום שגילו את האקוֹלוֹגיה כבר אין מעזים להוציא קצת דו־תחמוצת הפחמן מהפה, שלא לדבר על תענוגות חיים אחרים. הכל מזהם, הכל מקרב את הקץ. לפני עשר שנים לא ידע איש מה זאת אקולוגיה, חוץ מאי־אלה מדענים המפרסמים מחקרים בשביל מדענים אחרים, ולפתע פתאום, בבת־אחת, שואה עולמית: אין מים, אין אוויר, אין מזון, אין מקום, הכל שורץ חמרי הדברה ורעלים. כדור־הארץ נדון לכליה. או שהאטמוֹספירה מתחממת בגלל הזיהום, הקרחונים נמסים ומבול חדש צפוי באופק, או שהאטמוֹספירה מתקררת בגלל שכבת הזיהום, ואנו מתקרבים לתקופת־קרח חדשה. איך שלא יהיה, תמיד הולכים לקראת קאטאסטרוֹפה.

השואה האקולוגית מעל הכל: לעשות ילדים מיותר, לנסוע לטיול משחית, לבנות בית פרטי עם גינה אנוכי. הנהרות ביבי־שופכין, הכינרת מורעלת, הים מזוהם, במקום חולות בתי־המלון, במקום פרדסים שיכונים ומעל לכל ענן עשן של רידינג ד‘, רידינג ה’, רידינג ו'. הדגים שבקו חיים, הציפורים מטילות ביצים עקרות בגלל חמרי ההדברה, חיות־הבר נכחדות, רק החרקים ילכו ויתרבו. מקקי כל הארץ יתאחדו. הזבובים יכסו כל חלקה טובה. יתושים, כינים, קרציות, פשפשים. איכס.

המלחמה האטומית מדאיגה הרבה פחות משום מה מאשר לפני עשרים שנה. אין זה עניין של הגיון או של מלאי הפצצות הרדיוֹאקטיביוֹת על פני כדור־הארץ. אולי פשוט אין כוח לסבול דאגה גרעינית בלי להשתגע. אי־אפשר למצוא לה פתרון אישי. אולי אפשר לברוח למדבר יהודה, לתוך המערות, הרי לא יבזבזו פצצות גרעיניות על מדבר. עם קצת מזל ומלאי של מזון במיכלים סגורים אפשר להחזיק מעמד עד שהאבק הרדיוֹאקטיבי כבר לא יהיה כל כך אקטיבי. קצת לא נעים להינצל לבד, בגלל החברים והשכנים, אבל מצד שני, אם כולם יברחו למדבר לא יהיה מקום במערות. הרע ביותר הוא הנזק הגנטי. גם בלי זה חדל האדם מזמן להיות פאר היצירה. האנושות מתנוונת, זה ידוע. האצבע הקטנה ברגל כמעט הלכה. השיניים נרקבות כבר בגיל הגן. שערות נושרות כעלים בסתיו. כל ילד שני מרכיב משקפיים, זה לא ייגמר בטוב.

אשר למלחמות ישראל – קיים קשר ישיר בין מידת הדאגה לגורלה של מדינת ישראל ובין מידת ההסתגלות בארץ. את הדאגה הגדולה ביותר מרגישים כל זמן שנמצאים בחוץ־לארץ: די להביט במפה ולראות כתם יהודי קטן כזה בתוך ים ערבי, כדי לחוש חרדה נוראה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד כך? יש אנשים שעולים לארץ מתוך הרגשה שהם מקריבים את עצמם על מזבח האומה, במוקדם או במאוחר, לא בכל מלחמה אפשר לנצח. ככל שיושבים יותר זמן בארץ נראית האפשרות של כיבוש ערבי רחוקה יותר. דואגים פחות מבחינה צבאית ויותר מבחינה דמוֹגראפית. אצל ערביי ישראל שיעור הריבוי הטבעי הכי גבוה בעולם. לאן נגיע? רגע, תנו לעשות חשבון. אם אנחנו כיום שני מיליון וחצי, ואם יעלו כל שנה ארבעים אלף, ואם שיעור הילודה אצל יהודים שניים פסיק שבע. מזל שהידיעות המתמטיות אינן מספיקות על־פי־רוב לחישוב מדוייק מתי יהיה לערבים רוב בארץ, בעיקר כאשר שוכבים בחושך במיטה ואפשר להיעזר רק באצבעות. אבל איך שלא יהיה, זה עלול להיות די מהר. בסביבות שנת אלפּיים. כל הצרות יבואו אחרי שנת אלפיים. ששה מיליארד איש. לא יהיה חדר במלון בקיץ.

זה היפה בארץ, שיש בה אפשרויות דאגה בלתי־מוגבלות. כל אחד יכול לבחור לו את הדאגות, לפי טעמו האישי, ותמיד יישאר עודף לאחרים. מי שמתבייש לדאוג לקיומה של ישראל מבחינה בטחונית יכול לדאוג לה מבחינה רוחנית. העם היהודי לאן? אלימות, עליה בפשיעה, שודדים בכל בנק. שחיתות, רדיפת תענוגות, בריחה מן העבודה, הערבים חוטבי־עצים ושואבי־מים, כך בדיוק זה התחיל ברומא לפני ששקעה. כלומר, לא שקעה, רק כבשו אותה גוֹטים בעלי זקן ארוך. או אולי היו אלה הלוֹנגוֹבארדים, סביב הסקאלה של מילנוֹ. שלא לדבר על התרבות העברית. בירידה מתמדת. לא קוראים ספרים. לא נוגעים בשירה. בוגרי תיכון כותבים בשגיאות. באוניברסיטה העברית מרצים באנגלית. רק ראומה אלדר ב“קול ישראל” יודעת לבטא עין ואלף. רק מגיה מקצועי יודע את ההבדל בין שוא נע ושוא נח. בלי תרבות משלה אין לה זכות קיום. נהיה כמו אלבּניה. עם־הספר יחדל להתקיים.

מי שדואג, סימן שיש לו מה להפסיד. יופי, או כסף, או בריאות, או אהבה, או כוח, או מעמד. דאגות הן מותרות של ימים טובים. ברגע שהדאגות נעשות מציאות, אין בהן טעם. לכן דאגו היהודים כשעלה היטלר לשלטון. עם אישור חוקי הגזע. עם החרמת הרכוש. אבל במחנות המוות חדלו לדאוג.

הדאגות משתנות עם השנים. היו זמנים שפחדו מהאסונות שקורים לאדם באמבטיה, מהגאזים הנפלטים מתנור החימום. תמיד דרשו להשאיר את דלת האמבטיה לא נעולה. דפקו על הדלת מדי פעם בפעם, ברגע שהשתרר שקט חשוד: “הכל בסדר?” “אולי כבר כדאי לצאת?” אחת הדאגות הנפוצות היתה הפחד מדלקת הריאות, שהיתה אורבת בכל מקום. די לצאת בלי צעיף לרחוב מושלג, לשתות מים קרים כאשר מזיעים, לשבת ברכבת ברוח פרצים וצ’יק־צ’ק “אתה תקבל דלקת־ריאות ויקחו אותך לבית־חולים ואני לא אבוא לבקר אותך”.

גרוע מזה לא היה יכול להיות. אמהות של בנות קטנות דאגו ולא אמרו ממה. רק ציוו: “אם ירצה איש ברחוב לתת לך סוכריות אצלו בבית, שלא תלכי אתו”.

בימינו חדלו הורים לדאוג בקשר לדלקת־ריאות, יש אנטיביוטיקה, ורוב הדאגות מרוכזות בתאונות־דרכים. לא נותנים לילד לעבור את הכביש לבדו ודואגים: לא מחנכים אותו לעצמאות. נותנים לו לעבור את הכביש לבדו ודואגים: הנהגים נוסעים כמו משוגעים. כל איחור קטן דקירה בלב, עם כל חריקת־בלמים פתאומית הנשמעת ברחוב עוצרים את הנשימה. אבל אסור להראות, הילד עלול לגדול עם תסביכים. לתת אופניים? כל האסונות קורים על אופניים. לא לתת אופניים? כל ילד צריך לדעת לרכוב על אופניים. טוס־טוס, אופנוע. מכונית ביום ששי. השנים מתווספות, הדאגות גדלות, המחיר עולה.

הדאגות תמיד מפגרות קצת מבחינה טכנית: למי שיוצא במטוס למרחקים עדיין דואגים יותר מאשר למי שנוסע דרך כביש גהה לעבודה ביד־אליהו, אם כי סביר הרבה יותר להניח שהמטוס יגיע בשלום – אילו היה משהו כבר היו מודיעים ברדיו – משהנוהג במכונית יסתובב בתל־אביב ללא תאונה. רק שהמטוס טס באוויר, ועל האדמה הכל נראה בטוח יותר, לא חשוב מה אומרת הסטאטיסטיקה.

יש הגבלה פיסית לכמות הדאגה האפשרית: אי־אפשר לדאוג ללא הפוגה. אמהות של חיילים דואגות רק כאשר מדובר במבצעים, כאשר יש אי־שקט בגבולות, כאשר מודיעים על הרוגים. כאשר הבן מאחר לחזור הביתה. כאשר קמים בבוקר עם הרגשה משונה כזאת. כאשר מתעוררים פתאום בלילה. קשה לשאת את המחשבה, שאין רגע שאין טעם לדאוג בו, שמי שניצל במבצע קרבי יכול ליהרג בתאונת־דרכים. לפי ההגיון, המצב בעולם, המצב במדינה, היסוד השביר שהחיים בנויים עליו, צריך לדאוג כל רגע. רק אופטימיסטים מדברים על כל האסונות העלולים לקרות, מנבאים שחורות, מחפשים את מי שיוכיח להם את ההיפך. האחרים שותקים. כל כמה שדואגים, אף פעם אין מכסים את כל השטח.

אי־אפשר לברוח מדאגות. נוסעים לחופש, לנוח קצת מדאגות יום־יום, ורק יוצאים מהבית, מתחילים לדאוג: לא שכחתי לנעול את הדלת במרפסת? סגרתי את הגאז? כיביתי את האור באמבטיה? לא השארתי את הבוילר דולק? שלא לדבר על טיול בחוץ־לארץ: שרשרת בלתי־פוסקת של דאגות: איפה הדרכון? איפה המזוודה הכחולה? איפה הארנק עם הכסף? שלא ירמו אותנו במלון. שלא יחטפו לי את הארנק ברחוב. שהמסעדה לא תהיה יקרה מדי. שלא נאחר למטוס. שהשכנה לא תשכח להשקות את העציצים. שהכסף יספיק. איך היה? נהדר. שדות הצבעונים הפורחים בהולנד, משהו בלתי־רגיל.

אפשר להביט אחורה, על דאגות ימים עברו, באותם רגשות ענוגים כמו על אהבות ישנות: אך איפה איפה הן, הדאגות ההן, עם הקוקו והסרפאן? דאגות בת שש־עשרה פן תישאר בתולה זקנה, מפני שהבנים אינם שמים לב אליה. דאגות בעניין היקף החזה (אז, בזמנים הפרהיסטוריים היה חזה שופע צו האופנה. ותיקי הישוב עדיין זוכרים). דאגות בעניין השיער החלק. זה מצחיק, זה מגוחך, קשה להאמין, אבל פעם זה היה פגם אסתטי חמור. בעלת שערות ישרות סלסלה אותן עד שיצא עשן מן המצבטים, גילגלה אותן סביב נייר עתון מקופל, חוטי ברזל דוקרניים, פיסות־בד, עשו לה צמות קטנות משערות רטובות, ומה היה לה אחרי שעתיים? שיער חלק וכאב־לב. דאגות בגלל ציונים בבית־הספר. דאגות בגלל מבחנים. ככל שמתקדמות השנים מתברר לאדם המזדקן, כי לא דאג את הדאגות הנכונות.

יש דאגות העוברות עם הגיל, כמו הפחד מפני ההזדקנות. רק צעירים מאוד יכולים לשאת אותו במלוא כובדו. רק בכוח הנעורים אפשר לחוש את החרדה מפני קמטים, מפני שערות לבנות, במלוא עצמתה. ככל שמצטרפות השנים, מדאיגה הזיקנה פחות, מטרידה פחות, מפחידה פחות, רחוקה יותר. זאת הנחמה של הווודאות.

בני־אדם משגשגים על דאגות. כל זמן שיש דאגות פרנסה, דאגות כספיות ודאגות בריאות, יודעים שאין מה לדאוג, הכל כשורה. רק ברגע שאין מה לדאוג בחיים, חוששים באמת: אין ספק שתבוא איזו צרה נוראה. מי שדואג נלחם בבלתי־נודע. זה ההבדל בין דאגות לבין פחדים. הדאגות מדודות, קצובות, מוחשיות, ידועות, אפשר להתמודד אתן. הפחדים הם תהום עמוקה ואפלה, נחשול הבולע הכל.

אין דבר גרוע מהגבלת זכות־הדאגה. רק רופא אידיוט יאמר לחולה: “אין לך מה לדאוג”. מה פירוש? ברור שיש לו מה לדאוג. תמיד, בכל שעה. הרופא רשאי לומר רק: “המצב שלך אינו מדאיג אותי”. אפילו נניח שמצב הלב אינו מעורר דאגה, לפי שעה, מה בדבר סרטן? פעם ראו האנשים את עצמם מתים משחפת. עכשיו הם רואים את עצמם מתים מסרטן. השיעול הזה, הדקירות בקיבה, הכאבים באגן הירכיים, הלחץ בעיניים. הסרטן שורץ בכל מקום. כדאי לעשות סדר בניירות. היתה זאת רשלנות לא להכין צוואה. אני רוצה שהרופאים יגלו לי את הכל, בלי העמדת־פנים. לי לא ישקרו. אדם נורמלי נתקף בסרטן לפחות חצי־תריסר פעמים בחייו, אחר־כך הוא מת משבץ־לב, וסוף־סוף אין לו מה לדאוג בחיים.

לכאורה אין מה לדאוג: הרי בסך הכל שנת תשל"ג היתה שנה טובה. הגבולות היו שקטים. הקרבנות מעטים, הרוסים נסוגו ממצרים וסכנת המלחמה הורחקה, פעילות המחבלים הצטמצמה והגשרים הפתוחים למדינות ערב התרחבו, תמיכת נשיא ארצות־הברית היתה גלויה ואספקת־הנשק סדירה, העליה מרוסיה התגברה והתיירים המשיכו לזרום, לא היתה בצורת ולא היו שטפונות. התעסוקה היתה מלאה והסחורה בשפע. הבחורות היו יפות והאופנה חשופה, אז למה לכל הרוחות מרגישים אותה כל כך בעצמות?

יש פעם עצום בין סיכום השנה לבין ההרגשה הכללית של אי־נוחות, של דאגה, של ספקות. נכון, יש סיבות – גידול הפשיעה והאלימות, מרירות על רקע עדתי ויוקר־הדיור, אינפלציה ושערוריות ציבוריות – אבל רוב הבעיות היו עמנו גם בשנים קשות יותר, ובכל זאת היתה ההרגשה הכללית בשנים ההן טובה יותר, אולי מפני שהאמונה בייחודה של ישראל היתה גדולה יותר. השנה שעברה היתה שלב נוסף בתהליך התבגרותנו כאזרחי מדינה חפשית, והיא לימדה אותנו את מה שפחדנו לדעת: שאין בעולם הגדול תופעה שאנו מחוסנים נגדה רק בזכות היותנו מדינת־יהודים, ששום ערך אינו מובטח לאורך שנים, שיש להיאבק על כל קו באופי חיינו תמיד מחדש, והמאבק לא יוכרע לעולם סופית, אחת ולתמיד.

מבחינה מסויימת אנו משלמים עתה את מחירה של גאווה יתרה על שהנחנו כי אנו עם יחיד במינו ולא רק בזכות תולדותיו, אלא גם בגלל תכונותיו המיוחדות הטבועות בלשד־עצמותיו. עכשיו נהיר לנו, כי מה שנחשב לתכונות יהודיות – אהבה לספר, צמאון לידע, סלידה מבריוֹנוּת ורתיעה מרצח, תרבות פנימית ואחריות הדדית – היה תולדה של תנאי־חיים מיוחדים של מיעוט נסבל בתוך סביבה עויינת, וכאן, על אדמת מדינה חפשית, אנו פגיעים בדיוק ככל עם אחר. וכי במאה העשרים אי־אפשר לקיים איזה אי בודד שסערות האנושות לא יפגעו בו, איזו חממה מוגנת מכל רוחות העולם. זמן מה נראה היה, כאילו בעצם קיומה של מדינת ישראל יש תרופה לכל המכאובים, שעמי העולם נלחמים נגדם: עתה ברור, כי על מדינת ישראל להתמודד עם אותן הבעיות שכל מדינות העולם נלחמות נגדן, בתוספת הבעיות הישראליות הספּציפיות, והנטל נראה לפעמים קשה מנשוא.

נכון, שחסד ייחודנו ההיסטורי עמד לנו, פחות או יותר, בראשית המדינה: בכל העולם המערבי, שעינינו מופנות אליו, נמשך הנוער לתרבות הדוניסטית, בהיעדר אתגרים, ואצלנו היה הנוער אידיאליסטי ופוריטני; בכל העולם נפערה תהום בין הדורות, ואצלנו היתה מטרה משותפת לאבות ולבנים; בכל העולם גברו האלימות, הפשע והתערער הבטחון בערים, ואצלנו יכלה נערה לטייל לבדה ברחוב בחצות־לילה בלי שיאונה לה כל רע; בכל העולם התקוממו הסטודנטים נגד המימסד, ואצלנו למדו בשקידה ושירתו בצבא; על כל העולם איימה התפוצצות האוכלוסיה ואצלנו היה ערך לכל נפש נוספת.

משום מה תיארנו לעצמנו, כי אפשר לפתוח את שערי מדינת ישראל לרווחה לכל חידוש טכני, לכל המצאה מדעית חדשה, לכל אופנה בלבוש ובסגנון חיים, ועם זאת לעצור על סף המדינה את זרמי־המחשבה והלכי־הרוח שהולידו אותם. בעולם נמכר הכל בעיסקות־חבילה. אי־אפשר לקבל את תרבות הג’ינס כתופעה רצויה של פשטות וחיסול המעמדות בלי להביא בחשבון, שיחד עמה בא הלך־רוח של שחרור ממוסכמות, לטובה ולרעה. אי אפשר להניח, כי הנטייה לשבור כל חוק אמנותי תישאר מוגבלת לפיסול או לבמה בלי כל קשר לדרך המחשבה. אי־אפשר להפריד בין תרבות חו"ל לבין החיים בארץ.

אם יש להתפלא, הרי לא על כך שהלך־הרוח במדינה משתנה, אלא על כך שהשתנה כל־כך מעט, יחסית לכוח הדחיפה של התרבות ההמונית – סרטים, טלוויזיה, עתונים ותקליטים – ושל הקשר הפיסי בין הישראלים ובני המערב גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. עדיין הפנתרים השחורים קבוצה שולית, עדיין תרבות־הסמים נחלת חוגים מצומצמים, עדיין ההתנגדות לצה“ל ולמה שהוא מייצג תופעה נדירה, עדיין שלטון האגרוף ברחובות בראשיתו, עדיין שיחרור מכל הכבלים – בחיי־המין, בדרך הדיבור, בצורת הלבוש – הוא עניין של רצון לקפוץ על עגלת הקידמה הדוהרת יותר מאשר דחף פנימי להינתק מן החברה. אך התגובה הזועמת, המבוהלת והזועקת של המימסד – כלומר של אוכלוסיית הארץ המוכנה לשאת באחריות לנעשה במדינה, על אף דרגות ביקורתיות שונות – על קבוצות שוליות כמו הפנתרים השחורים או מצפ”ן, על תופעות יוצאות־דופן כמו סרבני־גיוס, או שימוש סדיר בסמי הזייה, נובעת לא מהתמודדות עם כוחם הקיים, אלא מן הפחד מה יביא העתיד, מחשש שמבצרים שנראו כבנויים לנצח יתפוררו.

אדם חייב לדבוק במידה מסויימת של בטחון, אם הוא רוצה לשמור על שיווי־משקלו הנפשי. יותר מדי דברים הועמדו בשנים האחרונות בסימן־שאלה. יותר מדי ערכים שנראו מובנים מאליהם עד שאין צורך להרהר אחרי קיומם נחשפו לביקורת. מוסר הנישואים, חובת הריבוי הטבעי, כוחה המשחרר של העבודה, ברכת הקידמה הטכנית, היתרון שבהשכלתה, זכותה של הציונות, כל דבר יש לשקול, לרדת לשרשיו, שום ערך אינו ניתן כאמת שאין עליה עוררים. מלבד אי־אלה ענקי־רוח חלש האדם מכדי שיפעל בלי המשענת של המוסכמות, והוא מסוגל לשאת רק נטל מוגבל של ביקורת. כאשר הכל סביבו ניתן לביקורת מתמדת, מתמוטט עולמו והוא יחד עמו.

לגבי הדור שעלה ארצה מרצונו – ונשאר בה – היה עצם הקמת מדינת ישראל הישג שהעמיד את כל בעיות העולם בצל, וכאשר עלו ספקות היה כאן בן־גוריון, שאפשר היה להישען עליו: הוא ידע לאן פנינו מועדות. מיום שהלך בן־גוריון, לא היה עוד ראש־ממשלה שהתייחסו אליו כאל תחליף לאב הגדול, המיטיב לדעת. תפקיד ראש הממשלה היה למשרה פוליטית ומנושאה לא נדרשת עוד תבונה עילאית אלא רק קצת יותר חכמה, רק קצת יותר כוח־עמידה מזה של אדם מן השורה. אבל הוא אינו נושא האמונה.

את התפקיד הזה, של מקלט לאמונה שאין עליה עוררים, מילא במשך שנים צה“ל, שבו המגן ובו אחדות העם, שבו ערובה לשוויון זכויות בלי משוא־פנים ובלי שחיתות, שבו לא נגעו כל פגעי החברה האזרחית. אין זה מקרה, שיחסי־הציבור היו רוב השנים האגף החלש של צה”ל: לא היה צורך בהם. האהבה לצה“ל היתה מובנת מאליה בדיוק כמו גיוס החובה. אם היו במשך השנים אי־אלה עריקים או משתמטים מצה”ל בתוך הציבור החילוני (בתחום זה עשה לדעתי הציבור החרדי עוול נוראי לדת ישראל, כשתבע שחרור לבחורי־ישיבה והעמיד אותם מחוץ למחנה), הם נעלמו בחו"ל או שקעו בתחתית הסולם החברתי.

מה שהסעיר את הציבור בפרשת קומץ בוגרי השמיניות, שכתבו מכתב לראש הממשלה ובו הודעת סירוב להתגייס לצה“ל – היה הביסוס הרעיוני שלהם, העובדה שהפרשה לא מצאה את פתרונה השקט בפני איזו ועדה רפואית, שלגביה גם מבנה נפשי הוא סיבה לפסילה, אלא הועמדה לדיון פומבי בפני בית־משפט. גם היו דברי גיורא נוימן על צבא־כיבוש וסירובו להישבע אמונים לצה”ל הד נאמן לדברי מתנגדי מלחמת־וייטנאם, גם אם היה אחד ויחיד וסביבו רק קומץ נאמנים של הוועד למען שחרורו, הסערה הכללית שעורר נבעה מפחד סמוי: ומה אם הוא רק ההתחלה, מה אם יבוא גל בעקבותיו, ומה אם גם השירות בצבא ההגנה לישראל חשוף לביקורת, נתון לשיקול, כערכי חיים כה רבים. מי שחרד לצה"ל חרד קודם כל לעצמו, לתוקף השקפותיו, לקשר עם בניו, לבית אשר בנה.

כל דבר שקורה במדינה הזאת נמדד לא רק לפי מהות המאורע אלא גם לפי קנה־מידה של נצח. במקום שעם אחר, בטוח יותר בעצמו, רואה רק סימן־שאלה לדרך שבה הוא מכלכל את ענייניו, רואים אנחנו סכנה לעצם קיומנו כאן. מול פגמים בחיינו אנחנו עדיין עם בגלות. צרפתי, אנגלי או הונגרי, יקרה במדינתו אשר יקרה, יהיה יחסו לנעשה בארצו אשר יהיה, ילעג, ישנא, יתקומם, יחרד, אך לעולם לא יעמיד במבחן את עצם זכות־קיומו על אדמתו, משום שזה היסוד הבטוח, המובן כל כך עד שנשכח מזמן. אבל אצלנו סרבן גיוס אחד הוא לא רק סרבן אחד אלא קריאת־תגר נגד אמונה צרופה.

המאבק על אדמות בירעם, ירידת עולים מאוכזבים, אונס אכזרי, בריחה מן האדמה, ההתפוררות של תל־אביב, הכל פוגע עד העצם, כיוון שלרבים חסרה שכבת־המגן הבסיסית: הבטחון המוחלט התת־הכרתי של עם היושב דורות על אדמתו. אנחנו עדיין זקוקים לזריקת העידוד היומית, שאכן אנחנו כאן ובצדק כאן ולנצח כאן. מכאן חוסר היכולת לשאת מידה יתרה של ביקורת בלי להיתפס לדכאון, מכאן הזעם על מסיתים ומשחירים ומלכלכים, הרגישות למה שכותבים על ישראל בחוץ־לארץ, כי שיבתנו לארץ־ישראל עדיין אינה מובנת מאליה, עדיין הגלות עמנו, בעצמותינו. על כן אנו חרדים כל כך לדור ההמשך וצמאים לשמוע כל פעם מחדש מפי מפקדי צה“ל כי רוח ההתנדבות לא נחלשה, על כן אנו אסירי־תודה על כל שיר על היאחזות הנח”ל בסיני, כמהים להכרת הישגינו בעולם, מצטטים כל מלה טובה שנכתבה עלינו. עתה אנו כבר מחוכמים מכדי לקבל כתבות מגמתיות המפארות את הישגי המדינה הקטנה האמיצה, כאלה שנכתבו בראשית הקוממיות, ומחפשים עידוד בכתיבה אובייקטיבית, אך חיובית, על הדברים הנפלאים המתרחשים כאן, שמחים להתרשמות של מבקרי־הקיץ מכוויית או מנסיכות עומן: נו, אם הם אומרים! אנחנו עדיין זקוקים ללטיפה היומית: ילד טוב, ירושלים.

אדם דתי נשען על אלוהים ולחסידי חב"ד יש הרבי מלובביץ' כתוספת, אבל אנחנו, שלא ידענו תפילה, שלא נקרע לנו חלון בכותל המזרח, אנחנו חייבים להתמודד עם כל בעיות קיומנו בכוחות עצמנו. אין רבי, אין גאון, אין גורו שאפשר להעביר אליו את עול המחשבה. לפעמים, בנושא מוגדר, מרשה אדם לעצמו את הלוקסוס, להעביר את ההחלטה למישהו אחר, לגולדה, לדיין או לאיזה פרופסור מלומד, אבל בדרך כלל חייב האדם המודרני להחליט כל יום בכוחות עצמו: בעד מצעד, נגד מצעד, בעד תשלום הכופר, נגד תשלום הכופר, בעד שיבת עקורי בירעם, נגד שיבת עקורי בירעם, בעד ישות פלשתינאית, נגד ישות פלשתינאית, בעד ניקסון או בעד מקגאוורן, לא שההחלטה משנה משהו לגבי מהלך העניינים, אבל מעמד האדם האינטליגנטי מחייב. שום השתמטות! לתפוס עמדה! לא לחפש מקלט בהנאות־החיים הקטנות! בוז למבוכה!

לפעמים מתחשק לצדד בזכות המבוכה, בעיקר בבעיה היסודית והמסובכת מכולן: יחסינו עם הערבים. להחזיר את כל סיני תמורת שלום, חצי, שלושת־רבעי, בכלל־לא, לוותר על יהודה ושומרון, חלקית, נוסח אלון, לדבוק בארץ־ישראל השלמה, להתחשב בגורם הדמוגראפי, לסמוך על עליה? יש אנשים שהתבצרו בעמדות בטוחות, אחת ולתמיד – ארץ־ישראל השלמה, או מדינה קטנה אבל יהודית, או מדינה דו־לאומית, ויש הנעים כמו מטוטלת, פעם מדוכאים מריבוי הערבים ופעם מאמינים בזכות היהודים על ארץ־ישראל כולה, פעם רואים ישות פלשתינאית ופעם מנהלים משא־ומתן עם ממלכת ירדן. פעם מוכנים להאמין לערבים ופעם לא, איך שזה בא, תלוי מה שקוראים, עם מי מדברים, למי שומעים, איך קמים בבוקר, איך ההרגשה הכללית. מחכים לאות מן השמים איך שיתפתחו העניינים, מה יקרה בין המעצמות. מבוכה היא תעודת־עניות לכושר החשיבה. אדם חייב להחליט. בסדר, מחר נחליט סופית, או חצי־סופית, מחר, לכל המאוחר מחרתיים.

בארץ אין מתעניינים בספרות הבדיונית, כיוון שהעתיד אינו סחורה אצלנו, כלומר אותו עתיד בין־כוכבי־אלקטרוני־מבחנתי, כפי שהוא מצטייר מן הכתבים בנדון. אצלנו עתיד פירושו עוד שנה ועוד שנה ויהיה פה חורש, לעבור, להתגבר, להסתדר, להחזיק מעמד. כפי שאמר שר השיכון בשם האומה כולה: שנת אלפיים לא מעניינת אותי. הרי המדינה היא ככל אחד מאתנו, בשיכפול: מי יתכנן בצלילות־דעת את החיים שנים ארוכות מראש? זה רק קורא לעין הרע. נחיה ונראה. אם אזרח העולם המצוי חרד בפני העתיד הממוכן הממוחשב, הרי אזרח הארץ סתם אינו שם לב אליו. שלוש שנים, חמש שנים, מעבר לזה הדמיון נעצר. לכל היותר אפשר לדבר על הנצח – ירושלים תישאר לנצח עיר מאוחדת, לנצח לא ניסוג לגבולות הארבעה ביולי – ופירושו זמן ארוך מאוד, לפחות בקדנציה הנוכחית.

אין שום סיבה סבירה לכך ששרים וראשי־ערים ושאר נושאי תפקידים ציבוריים יהיו להוטים אחרי תיכנון לטווח ארוך, בעיקר אם הדבר דורש השקעות עכשיו. מי המטורף שישקיע ממיטב תקציבו החסר, כדי שמי שיבוא אחריו ייהנה מפרי עמלו? לשם מה יילחם ראש עיר על רכבת תחתית כאשר ברור שעד סיום בנייתה כבר לא יישב עוד על כסאו ואת הסרט יחתוך מלך חדש? המרחיק ראות סופר פעמיים ארבע. מעבר לזה, הכל בזבוז כוחות.

הורוסקופ לשבוע הוא שעשוע נחמד, לחודש, למה לא? תחזית לשנה עד איכשהו, אבל מי רוצה לדעת מה אומרים הכוכבים על ישראל בשנת אלפיים, אותה שנה דמיונית, שאליה נטפלו כל חוזי העתיד מתוך הנחה, שהיקום פועל לפי הלוח הגריגוריאני המתוקן? מביטים אל תוך כדור הבדולח של העתידנים ולא נלהבים מן המראה, הבא בכמה ואריאציות שכל אחת מהן מושכת פחות מחברתה: העתיד הסטרילי, המכני, הפלאנטרי, בצבע של כסף; העתיד הדחוס, השורץ, החונק בשחור־אדום והעתיד בצבעים פסיכודלים, כולו שעשוע, מין והזיות.

כל זאת בנוגע לגויים, לעולם בכלל. לנו בארץ, תודה לאל, העתיד אינו נוגע. אנחנו מחוץ לתחומו. אחרת היינו מנסים ללמוד משגיאות אחרים, שהקדימו אותנו בדור אחד ולדלג על עידן המכות האקולוגיות. למה לנו לשבור את הראש מה יקרה לרחובות הערים, לחופי הים, לכינרת, לציפורים, למי־השתייה, לנוף הארץ בעוד עשר, בעוד עשרים שנה? יהיה שלום, יהיה תקציב, נמצא עצה. דיה לזוועה בשעתה. עד שנגיע למצבן של ניו־יורק, טוקיו ופאריס יש לנו עוד כמה שנים טובות ובינתיים אלוהים גדול.

הרתיעה מן העתיד משותפת לחלק גדול של האנושות, אבל בישראל היא מודגשת במיוחד, ולא בלי סיבות, ראשית, על אף הכל – פער, מסים, לחימה, איבה, רוסים – נהנים מן ההווה, מו העובדה המרגשת עדיין, שיש לנו מדינה, שאנחנו אדונים לעצמנו, פחות או יותר, שחזרנו לארץ־האבות, שירושלים בירת ישראל, מן הסמלים הלאומיים, השייכים, בעיני המערב לתקופת־הקדמונים. זאת אחת הצרות (הרבות) שלנו: שעל־פי ההרגשות אנחנו בשלב של מדינה אפריקאית בראשית דרכה, אבל על־פי השכל אנו דבוקים למדינות המערב הוותיקות, המקדימות אותנו על־פי הלוח הבין־לאומי. כאשר העצמאות מובנת מאליה אפשר להקל בה ראש, כאשר הגבולות הם עובדה שאין עליה עוררים אפשר לבטל אותם. אנחנו הנובו־ריש מול האצולה הישנה, אנחנו הפרווני, מלאי אמביציות, חסרי בטחון, הנדחפים למועדון של בעלי אחוזות, אחרי שכבר נהפך לאגודת צדקנים.

על כמה מחלות־ילדות כבר התגברנו: כבר אין מנסים ליצור תלבושת לאומית בנוסח תימני, יווני או בדווי ולא שרה עממית סינתטית ישר מן היצרן אל הצרחן: הו־הא, הו־הא, רונו החלילים, כבר חדלנו להתנהג כאילו גילינו זה עתה את המגל ואת המחרשה. אבל האידיאלים הלאומיים בעוכרינו. יחד עם הציונות לקחנו רברס, לא רק בעצם שובנו לארץ חמדת־אבות, אלא ברצון להפוך את הפירמידה, להיות עובדי אדמה, לחיות מעמל־כפיים, איש איש תחת גפנו ותחת אבוקדו. עמי העולם המפותח הגיעו כיום למקום שהיהודים ביקשו לצאת ממנו: אחוז אפסי עוסק בחקלאות, יושב בכפרים, ממלאכה עוברים לשירותים, למסחר, למקצועות אקדמיים, וכולם רובצים בערים. אבל אצלנו ההתיישבות החקלאית עדיין האידיאל הלאומי המוצהר, ותנועות־הנוער מחנכות אליה בדיוק כמו לפני ארבעים שנה. לא שזה משנה לגבי מציאות החיים: הרוב המכריע של תושבי המדינה חיים בערים, בדיוק כמו בגולה הבזויה, ועוסקים במה שעוסקים, רק שאין אותה הנחת. מי שהתחנך אי פעם – בתנועה, בבית־ספר, בגן, בעריסה – על חזון ההתיישבות העובדת, גם אם הוא גר ברחוב בארי או באפקה ומתפרנס על אמרגנות או על יבוא מברשות, חש – מלבד מיחושי־גב מרוב ישיבה – גם דקירות קלות בכליות, במקום שהיה שוכן פעם המוסר, על כך שבעצם, אם היה נאמן לאמונתו, היה עליו להיות צמוד לאדמה, משכים עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפיו במקום לרוץ לבריכת גורדון.

לא נהוג אצלנו להחליף אידיאולוגיה, נאמנות פוליטית. יש בכך טעם של הפכפכנות, אוֹפורטוניזם, חוסר אמינות. גם אחרי עשרים או שלושים שנה אין שוכחים לאיש “העבודה” את עברו בלח“י, למפ”מניק שהלך עם סנה. רק לסנה עצמו סלחו סיבוב שלם, אבל לזה דרוש הקסם שלו. אשר לכל השאר, מוטב שיחשבו על כך בעוד מועד: נישואים עם מפלגה הם לכל החיים, וגם המוות לא ישחרר מן המינוי על בטאונה. מת נאמן לרעיונות נעוריו, ז"ל, והדבר ייחשב לזכותו. יש משהו חשוד באיש המשנה את דעותיו ללא כל בושה – לא רציני, לא יציב.

אולי אין הישראלים ששים לקראת העתיד מפני שהם התגברו בקושי על העבר. כל מי שעלה ארצה מתוך בחירה או בכורח הנסיבות כבר עבר לפחות מהפכה אחת בחייו, כבר עקר שרשים, כבר נפרד מנופים, מהרגלי־חיים, ממקצוע, ממסורת. עד שלמד לחיות בעולם חדש ועד שהתרגל לאקלים ועד שנקלט ועד שקיבל קביעות ומצא את הפינה החמה שלו ועכשיו אומרים לו: לך וצא לרוח הפרצים של חברת העתיד. אם הניידות – במגורים, במקצוע וברעיונות – היא אחד הסממנים הבולטים של חברת המחר, הרי אנו צועדים בכיוון הפוך, אל הקביעות.

כל הרגלי החיים שלנו מעודדים דבקות במקום, בעזרתו האדיבה של המחוקק. אזרח ישראל קונה דירה פעם, לכל היותר פעמיים בחייו, מבשרת מודעה של חברת בניין, ועל כן הוא חייב לשקול היטב את הצעד הגורלי. ההכרח לרכוש דירה עם כל הקשור בה – משכנתא וטאבו וחוזים ועורכי־דין וחובות – הופך כל העברה לסיוט. אפילו לזחול אי־אפשר עם הקונכיה על הגב: נשארים תקועים, וזהו זה. הוא הדין לגבי מקום־העבודה: פיצויים קושרים יותר מצו־ריתוק, וככל שיושבים יותר זמן באותו מקום־עבודה, קשה יותר לזוז. אמנם הסיכויים להיות מפוטר בגלל חוסר־כשרון או חוסר־עניין או חוסר־יחס קלושים, אבל מי יוותר מרצונו החפשי על התקוה לזכות בפיצויים מוגדלים? לרוב הגדול של העובדים השכירים לא יעזרו היעדרויות ואיחורים וחאלטורות: כאן אתה קבוע, כאן תרבץ. אחרונים יהיו לראשונים, אבל לא על־פי חוקת ההסתדרות: התבצרת? שב.

חובבי העתיד המבקשים לפתות את הדבקים במוסכמות העבר מבטיחים ניידות גם בנישואים: שלושה־ארבעה זיווגים במשך החיים כדבר המובן מאליו; התקשרות ראשונה בגיל הנעורים, על תנאי, נישואים לשם גידול ילדים, התקשרות מחודשת אחרי שהצאצאים עזבו את הבית ואולי עוד איזה זיווג קטן לעת זיקנה, לקינוח־הסעודה. הצרה רק, שמעבר לגיל מסויים אפילו תחלופה כזאת אינה נשמעת מושכת: מי רוצה להתרגל ארבע פעמים בחיים לשגעונות חדשים, לחסרונות חדשים, לחולשות חדשות, מי רוצה לעשות ארבע פעמים בחיים מאמץ בלתי־אנושי כדי ליצור רושם מקסים לפחות בראשית הדרך? ארבע פעמים להחליף שם בתעודת זהות, ארבע פעמים לחלק את הספריה לשלי־שלך, ארבע פעמים קרובים חדשים, למי יש כוח?

חזון התנועות לשחרור האשה אינו נשמע קוסם עוד: לא שהגברים יצורים נעלים כל כך, אבל לעת־עתה הם הדבר הטוב שבנמצא, אם הלסביות אינה מלהיבה. ברור, שיש כאן שיעבוד נפסד לירושת העבר: שפחות היינו בארץ מצרים, שפחות נשארנו במדינת ישראל. אפילו יוציאו אותנו לחופש, לא נדע מה לעשות בו. הנה הקיבוצים, שהבטיחו כה רבות בראשית דרכם: אהבה חפשית, חיים בשניים בלי כבלי הנישואים, שחרור מעול גידול הילדים. מה נשאר מכל זה? אותה המשפחה השמרנית המסורתית, אותו הבחור האחד מן האוהל עד לשיכון הוותיקים, אותה חובה להעניק לצאצאים קן משפחתי חמים ומסודר, עם דובונים וארוחת ארבע. שחרור ממוסכמות החברה? שלא אצחק. עכשיו שעת הסייסטה.

מי שראה בפרולטריון את נושא המהפכה, כיוון שאין לו מה לאבד אלא את כבליו, לא הכיר את העמלים: אין יצור שמרני יותר מפועל דווקא מפני שהוא יודע את ההבדל בין לא־כלום ומעט. נושאי המהפכה צריכים להיוולד בתוך שפע, מוגנים בפני פרעות, אך הישראלים, למודי תהפוכות, פורענויות, מלחמות, דבקים בהווה. השמרנות באה מתוך חוסר בטחון, חוסר אמון ביציבות. הגבולות הבטוחים, שמרבים כל כך לדבר עליהם בלי לדעת בדיוק מה פירושם – צבאי, מדיני, גיאוגרפי, אסטרטגי – אולי הם מין תחום של שבת, שרשרת בכניסה לעיירה, מעגל־גיר יהודי: כאן השטח שלנו, יותר מגבולות שאפשר להגן עליהם אנו מבקשים גבולות שיגנו עלינו.

ניחא עתיד, אבל שלא יהיה מהפכני מדי. שום ילדים ממבחנה וערים מרחפות בחלל. אנחנו פשוט עדיין לא הספקנו להגיע להווה. מי שנולד בתקופה שבה נסיעה במכונית היתה חוויה בלתי־נשכחת וטיסה מבצע לנועזים, מי שראה במו עיניו רדיו עם אזניות וקרש־כביסה וטחנת־קפה עם ידית ומגהץ על גחלים, לא כקישוט אלא כחפץ שימושי, נשאר תקוע באיזשהו מקום בעבר, בגיבוריו, במושגיו ובחלומותיו, גם במקרה הטוב, כאשר הוא תופס – הודות לכשרון טכני יוצא מגדר הרגיל – איך פועלת טלוויזיה ומה יסודו של מחשב ומה זאת בעצם קיברנטיקה.

מי רוצה לבלות חופשה על קרקע הים? מי רוצה לגור בקומה המאה ועשרים? מי רוצה טלפון עם טלוויזיה, בשבע בבוקר, על קיבה ריקה? מי רוצה לטוס לירח, לרחף על פני הרים קרחים וסלעים קוסמיים? מה רע באילת, מה חסר לשארם א־שייך, אם נצליח אי־פעם להגיע לשם. האיש הקטן רוצה בית קטן עם גינה קטנה, רוצה אשה נאה וכלים נאים וילדים משחקים באחו, רוצה חורשה סבוכה לפיקניק ולילות שקטים לאהבה, רוצה להשתזף על שפת־הים ולקרוא ספר בכורסה. בשביל זה אין צורך לחיות בשלהי המאה העשרים. רק שקצת לא נעים להודות, שמפגרים אחרי הזמן. רק צעירים מאוד יכולים להרשות לעצמם לשוב למלאכת יד, לתעשיה ביתית, למזון טבעי, למיסטיקה הודית, למלבושים אינדיאניים ולחיים בחיק הטבע על חופי איי יוון או בהרי נפאל ולטעון, כי זאת מהפכת דור המחר. ואצלנו גם זה בא מיד שניה, בהעתקה שלישית ומטושטשת. בכחאיות מלאות גוף חושפות חזה שופע, נגני להקות קצב קושרים שיער ארוך בסרט־מצח וכולם יחד הולכים לאמא, לאכול שניצל עם סלט או עוף עם אורז. הנערה היחידה בתוך הקומונה היחידה של ההיפיס שקמה בצפון תל־אביב היתה נוהגת לכסות את השולחן במפה לבנה בערב שבת.

אנחנו שמרניים יותר מאחרים מפני שאנו מיטיבים לדעת באיזו מהירות יכולים הדברים להשתנות. מנסים לשים מחסום לזמן: שומרים נאמנות לאותו סנדלר ולאותו מוכר־ירקות ולאותו רוקח לאורך שנים, דבקים בהרגלים קבועים: חדשות עם הקפה, בדיקת תיבת־הדואר עם הכניסה לבית, עתון לפני השינה. יום ראשון כביסה ויום שלישי קולנוע, יום חמישי קניות ויום ששי נקיון יסודי ובשבת עוגה. שונאים כשמשנים במרכזיה את מספר הטלפון, כשמשתנה כיוון הנסיעה ברחובות השכונה, כאשר מחליפים שמות של רחובות, כאשר משנים זמני־השידורים בקול ישראל, נבוכים כשמשתנה סדר המדפים בסופרמרקט, כאשר מתחלף הפקיד בדואר.

לפעמים עושים מאמץ לצעוד לקראת העתיד: מנסים להשתחרר מן השיעבוד למוסיקה הישנה, הנדושה וחסרת־האתגר של היידן, בטהובן ודבוז’אק ומאזינים בגבורה ליצירות של מלחינים מודרניים מתוך רצון כן – לא ליהנות, עד כדי כך אין להפריז בציפיות – אלא רק להבין, למצוא עניין, להרגיל את האוזן לחריקות צורמות ורעש אלקטרוני, עד שתאמר: יש בזה משהו. לשווא. מול ערימת חצץ, שלוש מדרגות־עץ ואוסף צמיגים המוצגים כיצירות אמנות בנות־זמננו חוזר אותו הנסיון: אומרים “מעניין” ומנסים לתפוס מה רצה האמן לבשר לנו, למה צמיגים במוסך הם רק טיירים ובמוזיאון הם יצירה, והולכים הביתה נבוכים, מדוכאים, כאן גם הורמונים, גם דוקטור אסלן לא יועילו: מקרה ברור של ריתוק לעולם האתמול.