בארץ אין מתעניינים בספרות הבדיונית, כיוון שהעתיד אינו סחורה אצלנו, כלומר אותו עתיד בין־כוכבי־אלקטרוני־מבחנתי, כפי שהוא מצטייר מן הכתבים בנדון. אצלנו עתיד פירושו עוד שנה ועוד שנה ויהיה פה חורש, לעבור, להתגבר, להסתדר, להחזיק מעמד. כפי שאמר שר השיכון בשם האומה כולה: שנת אלפיים לא מעניינת אותי. הרי המדינה היא ככל אחד מאתנו, בשיכפול: מי יתכנן בצלילות־דעת את החיים שנים ארוכות מראש? זה רק קורא לעין הרע. נחיה ונראה. אם אזרח העולם המצוי חרד בפני העתיד הממוכן הממוחשב, הרי אזרח הארץ סתם אינו שם לב אליו. שלוש שנים, חמש שנים, מעבר לזה הדמיון נעצר. לכל היותר אפשר לדבר על הנצח – ירושלים תישאר לנצח עיר מאוחדת, לנצח לא ניסוג לגבולות הארבעה ביולי – ופירושו זמן ארוך מאוד, לפחות בקדנציה הנוכחית.
אין שום סיבה סבירה לכך ששרים וראשי־ערים ושאר נושאי תפקידים ציבוריים יהיו להוטים אחרי תיכנון לטווח ארוך, בעיקר אם הדבר דורש השקעות עכשיו. מי המטורף שישקיע ממיטב תקציבו החסר, כדי שמי שיבוא אחריו ייהנה מפרי עמלו? לשם מה יילחם ראש עיר על רכבת תחתית כאשר ברור שעד סיום בנייתה כבר לא יישב עוד על כסאו ואת הסרט יחתוך מלך חדש? המרחיק ראות סופר פעמיים ארבע. מעבר לזה, הכל בזבוז כוחות.
הורוסקופ לשבוע הוא שעשוע נחמד, לחודש, למה לא? תחזית לשנה עד איכשהו, אבל מי רוצה לדעת מה אומרים הכוכבים על ישראל בשנת אלפיים, אותה שנה דמיונית, שאליה נטפלו כל חוזי העתיד מתוך הנחה, שהיקום פועל לפי הלוח הגריגוריאני המתוקן? מביטים אל תוך כדור הבדולח של העתידנים ולא נלהבים מן המראה, הבא בכמה ואריאציות שכל אחת מהן מושכת פחות מחברתה: העתיד הסטרילי, המכני, הפלאנטרי, בצבע של כסף; העתיד הדחוס, השורץ, החונק בשחור־אדום והעתיד בצבעים פסיכודלים, כולו שעשוע, מין והזיות.
כל זאת בנוגע לגויים, לעולם בכלל. לנו בארץ, תודה לאל, העתיד אינו נוגע. אנחנו מחוץ לתחומו. אחרת היינו מנסים ללמוד משגיאות אחרים, שהקדימו אותנו בדור אחד ולדלג על עידן המכות האקולוגיות. למה לנו לשבור את הראש מה יקרה לרחובות הערים, לחופי הים, לכינרת, לציפורים, למי־השתייה, לנוף הארץ בעוד עשר, בעוד עשרים שנה? יהיה שלום, יהיה תקציב, נמצא עצה. דיה לזוועה בשעתה. עד שנגיע למצבן של ניו־יורק, טוקיו ופאריס יש לנו עוד כמה שנים טובות ובינתיים אלוהים גדול.
הרתיעה מן העתיד משותפת לחלק גדול של האנושות, אבל בישראל היא מודגשת במיוחד, ולא בלי סיבות, ראשית, על אף הכל – פער, מסים, לחימה, איבה, רוסים – נהנים מן ההווה, מו העובדה המרגשת עדיין, שיש לנו מדינה, שאנחנו אדונים לעצמנו, פחות או יותר, שחזרנו לארץ־האבות, שירושלים בירת ישראל, מן הסמלים הלאומיים, השייכים, בעיני המערב לתקופת־הקדמונים. זאת אחת הצרות (הרבות) שלנו: שעל־פי ההרגשות אנחנו בשלב של מדינה אפריקאית בראשית דרכה, אבל על־פי השכל אנו דבוקים למדינות המערב הוותיקות, המקדימות אותנו על־פי הלוח הבין־לאומי. כאשר העצמאות מובנת מאליה אפשר להקל בה ראש, כאשר הגבולות הם עובדה שאין עליה עוררים אפשר לבטל אותם. אנחנו הנובו־ריש מול האצולה הישנה, אנחנו הפרווני, מלאי אמביציות, חסרי בטחון, הנדחפים למועדון של בעלי אחוזות, אחרי שכבר נהפך לאגודת צדקנים.
על כמה מחלות־ילדות כבר התגברנו: כבר אין מנסים ליצור תלבושת לאומית בנוסח תימני, יווני או בדווי ולא שרה עממית סינתטית ישר מן היצרן אל הצרחן: הו־הא, הו־הא, רונו החלילים, כבר חדלנו להתנהג כאילו גילינו זה עתה את המגל ואת המחרשה. אבל האידיאלים הלאומיים בעוכרינו. יחד עם הציונות לקחנו רברס, לא רק בעצם שובנו לארץ חמדת־אבות, אלא ברצון להפוך את הפירמידה, להיות עובדי אדמה, לחיות מעמל־כפיים, איש איש תחת גפנו ותחת אבוקדו. עמי העולם המפותח הגיעו כיום למקום שהיהודים ביקשו לצאת ממנו: אחוז אפסי עוסק בחקלאות, יושב בכפרים, ממלאכה עוברים לשירותים, למסחר, למקצועות אקדמיים, וכולם רובצים בערים. אבל אצלנו ההתיישבות החקלאית עדיין האידיאל הלאומי המוצהר, ותנועות־הנוער מחנכות אליה בדיוק כמו לפני ארבעים שנה. לא שזה משנה לגבי מציאות החיים: הרוב המכריע של תושבי המדינה חיים בערים, בדיוק כמו בגולה הבזויה, ועוסקים במה שעוסקים, רק שאין אותה הנחת. מי שהתחנך אי פעם – בתנועה, בבית־ספר, בגן, בעריסה – על חזון ההתיישבות העובדת, גם אם הוא גר ברחוב בארי או באפקה ומתפרנס על אמרגנות או על יבוא מברשות, חש – מלבד מיחושי־גב מרוב ישיבה – גם דקירות קלות בכליות, במקום שהיה שוכן פעם המוסר, על כך שבעצם, אם היה נאמן לאמונתו, היה עליו להיות צמוד לאדמה, משכים עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפיו במקום לרוץ לבריכת גורדון.
לא נהוג אצלנו להחליף אידיאולוגיה, נאמנות פוליטית. יש בכך טעם של הפכפכנות, אוֹפורטוניזם, חוסר אמינות. גם אחרי עשרים או שלושים שנה אין שוכחים לאיש “העבודה” את עברו בלח“י, למפ”מניק שהלך עם סנה. רק לסנה עצמו סלחו סיבוב שלם, אבל לזה דרוש הקסם שלו. אשר לכל השאר, מוטב שיחשבו על כך בעוד מועד: נישואים עם מפלגה הם לכל החיים, וגם המוות לא ישחרר מן המינוי על בטאונה. מת נאמן לרעיונות נעוריו, ז"ל, והדבר ייחשב לזכותו. יש משהו חשוד באיש המשנה את דעותיו ללא כל בושה – לא רציני, לא יציב.
אולי אין הישראלים ששים לקראת העתיד מפני שהם התגברו בקושי על העבר. כל מי שעלה ארצה מתוך בחירה או בכורח הנסיבות כבר עבר לפחות מהפכה אחת בחייו, כבר עקר שרשים, כבר נפרד מנופים, מהרגלי־חיים, ממקצוע, ממסורת. עד שלמד לחיות בעולם חדש ועד שהתרגל לאקלים ועד שנקלט ועד שקיבל קביעות ומצא את הפינה החמה שלו ועכשיו אומרים לו: לך וצא לרוח הפרצים של חברת העתיד. אם הניידות – במגורים, במקצוע וברעיונות – היא אחד הסממנים הבולטים של חברת המחר, הרי אנו צועדים בכיוון הפוך, אל הקביעות.
כל הרגלי החיים שלנו מעודדים דבקות במקום, בעזרתו האדיבה של המחוקק. אזרח ישראל קונה דירה פעם, לכל היותר פעמיים בחייו, מבשרת מודעה של חברת בניין, ועל כן הוא חייב לשקול היטב את הצעד הגורלי. ההכרח לרכוש דירה עם כל הקשור בה – משכנתא וטאבו וחוזים ועורכי־דין וחובות – הופך כל העברה לסיוט. אפילו לזחול אי־אפשר עם הקונכיה על הגב: נשארים תקועים, וזהו זה. הוא הדין לגבי מקום־העבודה: פיצויים קושרים יותר מצו־ריתוק, וככל שיושבים יותר זמן באותו מקום־עבודה, קשה יותר לזוז. אמנם הסיכויים להיות מפוטר בגלל חוסר־כשרון או חוסר־עניין או חוסר־יחס קלושים, אבל מי יוותר מרצונו החפשי על התקוה לזכות בפיצויים מוגדלים? לרוב הגדול של העובדים השכירים לא יעזרו היעדרויות ואיחורים וחאלטורות: כאן אתה קבוע, כאן תרבץ. אחרונים יהיו לראשונים, אבל לא על־פי חוקת ההסתדרות: התבצרת? שב.
חובבי העתיד המבקשים לפתות את הדבקים במוסכמות העבר מבטיחים ניידות גם בנישואים: שלושה־ארבעה זיווגים במשך החיים כדבר המובן מאליו; התקשרות ראשונה בגיל הנעורים, על תנאי, נישואים לשם גידול ילדים, התקשרות מחודשת אחרי שהצאצאים עזבו את הבית ואולי עוד איזה זיווג קטן לעת זיקנה, לקינוח־הסעודה. הצרה רק, שמעבר לגיל מסויים אפילו תחלופה כזאת אינה נשמעת מושכת: מי רוצה להתרגל ארבע פעמים בחיים לשגעונות חדשים, לחסרונות חדשים, לחולשות חדשות, מי רוצה לעשות ארבע פעמים בחיים מאמץ בלתי־אנושי כדי ליצור רושם מקסים לפחות בראשית הדרך? ארבע פעמים להחליף שם בתעודת זהות, ארבע פעמים לחלק את הספריה לשלי־שלך, ארבע פעמים קרובים חדשים, למי יש כוח?
חזון התנועות לשחרור האשה אינו נשמע קוסם עוד: לא שהגברים יצורים נעלים כל כך, אבל לעת־עתה הם הדבר הטוב שבנמצא, אם הלסביות אינה מלהיבה. ברור, שיש כאן שיעבוד נפסד לירושת העבר: שפחות היינו בארץ מצרים, שפחות נשארנו במדינת ישראל. אפילו יוציאו אותנו לחופש, לא נדע מה לעשות בו. הנה הקיבוצים, שהבטיחו כה רבות בראשית דרכם: אהבה חפשית, חיים בשניים בלי כבלי הנישואים, שחרור מעול גידול הילדים. מה נשאר מכל זה? אותה המשפחה השמרנית המסורתית, אותו הבחור האחד מן האוהל עד לשיכון הוותיקים, אותה חובה להעניק לצאצאים קן משפחתי חמים ומסודר, עם דובונים וארוחת ארבע. שחרור ממוסכמות החברה? שלא אצחק. עכשיו שעת הסייסטה.
מי שראה בפרולטריון את נושא המהפכה, כיוון שאין לו מה לאבד אלא את כבליו, לא הכיר את העמלים: אין יצור שמרני יותר מפועל דווקא מפני שהוא יודע את ההבדל בין לא־כלום ומעט. נושאי המהפכה צריכים להיוולד בתוך שפע, מוגנים בפני פרעות, אך הישראלים, למודי תהפוכות, פורענויות, מלחמות, דבקים בהווה. השמרנות באה מתוך חוסר בטחון, חוסר אמון ביציבות. הגבולות הבטוחים, שמרבים כל כך לדבר עליהם בלי לדעת בדיוק מה פירושם – צבאי, מדיני, גיאוגרפי, אסטרטגי – אולי הם מין תחום של שבת, שרשרת בכניסה לעיירה, מעגל־גיר יהודי: כאן השטח שלנו, יותר מגבולות שאפשר להגן עליהם אנו מבקשים גבולות שיגנו עלינו.
ניחא עתיד, אבל שלא יהיה מהפכני מדי. שום ילדים ממבחנה וערים מרחפות בחלל. אנחנו פשוט עדיין לא הספקנו להגיע להווה. מי שנולד בתקופה שבה נסיעה במכונית היתה חוויה בלתי־נשכחת וטיסה מבצע לנועזים, מי שראה במו עיניו רדיו עם אזניות וקרש־כביסה וטחנת־קפה עם ידית ומגהץ על גחלים, לא כקישוט אלא כחפץ שימושי, נשאר תקוע באיזשהו מקום בעבר, בגיבוריו, במושגיו ובחלומותיו, גם במקרה הטוב, כאשר הוא תופס – הודות לכשרון טכני יוצא מגדר הרגיל – איך פועלת טלוויזיה ומה יסודו של מחשב ומה זאת בעצם קיברנטיקה.
מי רוצה לבלות חופשה על קרקע הים? מי רוצה לגור בקומה המאה ועשרים? מי רוצה טלפון עם טלוויזיה, בשבע בבוקר, על קיבה ריקה? מי רוצה לטוס לירח, לרחף על פני הרים קרחים וסלעים קוסמיים? מה רע באילת, מה חסר לשארם א־שייך, אם נצליח אי־פעם להגיע לשם. האיש הקטן רוצה בית קטן עם גינה קטנה, רוצה אשה נאה וכלים נאים וילדים משחקים באחו, רוצה חורשה סבוכה לפיקניק ולילות שקטים לאהבה, רוצה להשתזף על שפת־הים ולקרוא ספר בכורסה. בשביל זה אין צורך לחיות בשלהי המאה העשרים. רק שקצת לא נעים להודות, שמפגרים אחרי הזמן. רק צעירים מאוד יכולים להרשות לעצמם לשוב למלאכת יד, לתעשיה ביתית, למזון טבעי, למיסטיקה הודית, למלבושים אינדיאניים ולחיים בחיק הטבע על חופי איי יוון או בהרי נפאל ולטעון, כי זאת מהפכת דור המחר. ואצלנו גם זה בא מיד שניה, בהעתקה שלישית ומטושטשת. בכחאיות מלאות גוף חושפות חזה שופע, נגני להקות קצב קושרים שיער ארוך בסרט־מצח וכולם יחד הולכים לאמא, לאכול שניצל עם סלט או עוף עם אורז. הנערה היחידה בתוך הקומונה היחידה של ההיפיס שקמה בצפון תל־אביב היתה נוהגת לכסות את השולחן במפה לבנה בערב שבת.
אנחנו שמרניים יותר מאחרים מפני שאנו מיטיבים לדעת באיזו מהירות יכולים הדברים להשתנות. מנסים לשים מחסום לזמן: שומרים נאמנות לאותו סנדלר ולאותו מוכר־ירקות ולאותו רוקח לאורך שנים, דבקים בהרגלים קבועים: חדשות עם הקפה, בדיקת תיבת־הדואר עם הכניסה לבית, עתון לפני השינה. יום ראשון כביסה ויום שלישי קולנוע, יום חמישי קניות ויום ששי נקיון יסודי ובשבת עוגה. שונאים כשמשנים במרכזיה את מספר הטלפון, כשמשתנה כיוון הנסיעה ברחובות השכונה, כאשר מחליפים שמות של רחובות, כאשר משנים זמני־השידורים בקול ישראל, נבוכים כשמשתנה סדר המדפים בסופרמרקט, כאשר מתחלף הפקיד בדואר.
לפעמים עושים מאמץ לצעוד לקראת העתיד: מנסים להשתחרר מן השיעבוד למוסיקה הישנה, הנדושה וחסרת־האתגר של היידן, בטהובן ודבוז’אק ומאזינים בגבורה ליצירות של מלחינים מודרניים מתוך רצון כן – לא ליהנות, עד כדי כך אין להפריז בציפיות – אלא רק להבין, למצוא עניין, להרגיל את האוזן לחריקות צורמות ורעש אלקטרוני, עד שתאמר: יש בזה משהו. לשווא. מול ערימת חצץ, שלוש מדרגות־עץ ואוסף צמיגים המוצגים כיצירות אמנות בנות־זמננו חוזר אותו הנסיון: אומרים “מעניין” ומנסים לתפוס מה רצה האמן לבשר לנו, למה צמיגים במוסך הם רק טיירים ובמוזיאון הם יצירה, והולכים הביתה נבוכים, מדוכאים, כאן גם הורמונים, גם דוקטור אסלן לא יועילו: מקרה ברור של ריתוק לעולם האתמול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.