לכאורה אין מה לדאוג: הרי בסך הכל שנת תשל"ג היתה שנה טובה. הגבולות היו שקטים. הקרבנות מעטים, הרוסים נסוגו ממצרים וסכנת המלחמה הורחקה, פעילות המחבלים הצטמצמה והגשרים הפתוחים למדינות ערב התרחבו, תמיכת נשיא ארצות־הברית היתה גלויה ואספקת־הנשק סדירה, העליה מרוסיה התגברה והתיירים המשיכו לזרום, לא היתה בצורת ולא היו שטפונות. התעסוקה היתה מלאה והסחורה בשפע. הבחורות היו יפות והאופנה חשופה, אז למה לכל הרוחות מרגישים אותה כל כך בעצמות?
יש פעם עצום בין סיכום השנה לבין ההרגשה הכללית של אי־נוחות, של דאגה, של ספקות. נכון, יש סיבות – גידול הפשיעה והאלימות, מרירות על רקע עדתי ויוקר־הדיור, אינפלציה ושערוריות ציבוריות – אבל רוב הבעיות היו עמנו גם בשנים קשות יותר, ובכל זאת היתה ההרגשה הכללית בשנים ההן טובה יותר, אולי מפני שהאמונה בייחודה של ישראל היתה גדולה יותר. השנה שעברה היתה שלב נוסף בתהליך התבגרותנו כאזרחי מדינה חפשית, והיא לימדה אותנו את מה שפחדנו לדעת: שאין בעולם הגדול תופעה שאנו מחוסנים נגדה רק בזכות היותנו מדינת־יהודים, ששום ערך אינו מובטח לאורך שנים, שיש להיאבק על כל קו באופי חיינו תמיד מחדש, והמאבק לא יוכרע לעולם סופית, אחת ולתמיד.
מבחינה מסויימת אנו משלמים עתה את מחירה של גאווה יתרה על שהנחנו כי אנו עם יחיד במינו ולא רק בזכות תולדותיו, אלא גם בגלל תכונותיו המיוחדות הטבועות בלשד־עצמותיו. עכשיו נהיר לנו, כי מה שנחשב לתכונות יהודיות – אהבה לספר, צמאון לידע, סלידה מבריוֹנוּת ורתיעה מרצח, תרבות פנימית ואחריות הדדית – היה תולדה של תנאי־חיים מיוחדים של מיעוט נסבל בתוך סביבה עויינת, וכאן, על אדמת מדינה חפשית, אנו פגיעים בדיוק ככל עם אחר. וכי במאה העשרים אי־אפשר לקיים איזה אי בודד שסערות האנושות לא יפגעו בו, איזו חממה מוגנת מכל רוחות העולם. זמן מה נראה היה, כאילו בעצם קיומה של מדינת ישראל יש תרופה לכל המכאובים, שעמי העולם נלחמים נגדם: עתה ברור, כי על מדינת ישראל להתמודד עם אותן הבעיות שכל מדינות העולם נלחמות נגדן, בתוספת הבעיות הישראליות הספּציפיות, והנטל נראה לפעמים קשה מנשוא.
נכון, שחסד ייחודנו ההיסטורי עמד לנו, פחות או יותר, בראשית המדינה: בכל העולם המערבי, שעינינו מופנות אליו, נמשך הנוער לתרבות הדוניסטית, בהיעדר אתגרים, ואצלנו היה הנוער אידיאליסטי ופוריטני; בכל העולם נפערה תהום בין הדורות, ואצלנו היתה מטרה משותפת לאבות ולבנים; בכל העולם גברו האלימות, הפשע והתערער הבטחון בערים, ואצלנו יכלה נערה לטייל לבדה ברחוב בחצות־לילה בלי שיאונה לה כל רע; בכל העולם התקוממו הסטודנטים נגד המימסד, ואצלנו למדו בשקידה ושירתו בצבא; על כל העולם איימה התפוצצות האוכלוסיה ואצלנו היה ערך לכל נפש נוספת.
משום מה תיארנו לעצמנו, כי אפשר לפתוח את שערי מדינת ישראל לרווחה לכל חידוש טכני, לכל המצאה מדעית חדשה, לכל אופנה בלבוש ובסגנון חיים, ועם זאת לעצור על סף המדינה את זרמי־המחשבה והלכי־הרוח שהולידו אותם. בעולם נמכר הכל בעיסקות־חבילה. אי־אפשר לקבל את תרבות הג’ינס כתופעה רצויה של פשטות וחיסול המעמדות בלי להביא בחשבון, שיחד עמה בא הלך־רוח של שחרור ממוסכמות, לטובה ולרעה. אי אפשר להניח, כי הנטייה לשבור כל חוק אמנותי תישאר מוגבלת לפיסול או לבמה בלי כל קשר לדרך המחשבה. אי־אפשר להפריד בין תרבות חו"ל לבין החיים בארץ.
אם יש להתפלא, הרי לא על כך שהלך־הרוח במדינה משתנה, אלא על כך שהשתנה כל־כך מעט, יחסית לכוח הדחיפה של התרבות ההמונית – סרטים, טלוויזיה, עתונים ותקליטים – ושל הקשר הפיסי בין הישראלים ובני המערב גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. עדיין הפנתרים השחורים קבוצה שולית, עדיין תרבות־הסמים נחלת חוגים מצומצמים, עדיין ההתנגדות לצה“ל ולמה שהוא מייצג תופעה נדירה, עדיין שלטון האגרוף ברחובות בראשיתו, עדיין שיחרור מכל הכבלים – בחיי־המין, בדרך הדיבור, בצורת הלבוש – הוא עניין של רצון לקפוץ על עגלת הקידמה הדוהרת יותר מאשר דחף פנימי להינתק מן החברה. אך התגובה הזועמת, המבוהלת והזועקת של המימסד – כלומר של אוכלוסיית הארץ המוכנה לשאת באחריות לנעשה במדינה, על אף דרגות ביקורתיות שונות – על קבוצות שוליות כמו הפנתרים השחורים או מצפ”ן, על תופעות יוצאות־דופן כמו סרבני־גיוס, או שימוש סדיר בסמי הזייה, נובעת לא מהתמודדות עם כוחם הקיים, אלא מן הפחד מה יביא העתיד, מחשש שמבצרים שנראו כבנויים לנצח יתפוררו.
אדם חייב לדבוק במידה מסויימת של בטחון, אם הוא רוצה לשמור על שיווי־משקלו הנפשי. יותר מדי דברים הועמדו בשנים האחרונות בסימן־שאלה. יותר מדי ערכים שנראו מובנים מאליהם עד שאין צורך להרהר אחרי קיומם נחשפו לביקורת. מוסר הנישואים, חובת הריבוי הטבעי, כוחה המשחרר של העבודה, ברכת הקידמה הטכנית, היתרון שבהשכלתה, זכותה של הציונות, כל דבר יש לשקול, לרדת לשרשיו, שום ערך אינו ניתן כאמת שאין עליה עוררים. מלבד אי־אלה ענקי־רוח חלש האדם מכדי שיפעל בלי המשענת של המוסכמות, והוא מסוגל לשאת רק נטל מוגבל של ביקורת. כאשר הכל סביבו ניתן לביקורת מתמדת, מתמוטט עולמו והוא יחד עמו.
לגבי הדור שעלה ארצה מרצונו – ונשאר בה – היה עצם הקמת מדינת ישראל הישג שהעמיד את כל בעיות העולם בצל, וכאשר עלו ספקות היה כאן בן־גוריון, שאפשר היה להישען עליו: הוא ידע לאן פנינו מועדות. מיום שהלך בן־גוריון, לא היה עוד ראש־ממשלה שהתייחסו אליו כאל תחליף לאב הגדול, המיטיב לדעת. תפקיד ראש הממשלה היה למשרה פוליטית ומנושאה לא נדרשת עוד תבונה עילאית אלא רק קצת יותר חכמה, רק קצת יותר כוח־עמידה מזה של אדם מן השורה. אבל הוא אינו נושא האמונה.
את התפקיד הזה, של מקלט לאמונה שאין עליה עוררים, מילא במשך שנים צה“ל, שבו המגן ובו אחדות העם, שבו ערובה לשוויון זכויות בלי משוא־פנים ובלי שחיתות, שבו לא נגעו כל פגעי החברה האזרחית. אין זה מקרה, שיחסי־הציבור היו רוב השנים האגף החלש של צה”ל: לא היה צורך בהם. האהבה לצה“ל היתה מובנת מאליה בדיוק כמו גיוס החובה. אם היו במשך השנים אי־אלה עריקים או משתמטים מצה”ל בתוך הציבור החילוני (בתחום זה עשה לדעתי הציבור החרדי עוול נוראי לדת ישראל, כשתבע שחרור לבחורי־ישיבה והעמיד אותם מחוץ למחנה), הם נעלמו בחו"ל או שקעו בתחתית הסולם החברתי.
מה שהסעיר את הציבור בפרשת קומץ בוגרי השמיניות, שכתבו מכתב לראש הממשלה ובו הודעת סירוב להתגייס לצה“ל – היה הביסוס הרעיוני שלהם, העובדה שהפרשה לא מצאה את פתרונה השקט בפני איזו ועדה רפואית, שלגביה גם מבנה נפשי הוא סיבה לפסילה, אלא הועמדה לדיון פומבי בפני בית־משפט. גם היו דברי גיורא נוימן על צבא־כיבוש וסירובו להישבע אמונים לצה”ל הד נאמן לדברי מתנגדי מלחמת־וייטנאם, גם אם היה אחד ויחיד וסביבו רק קומץ נאמנים של הוועד למען שחרורו, הסערה הכללית שעורר נבעה מפחד סמוי: ומה אם הוא רק ההתחלה, מה אם יבוא גל בעקבותיו, ומה אם גם השירות בצבא ההגנה לישראל חשוף לביקורת, נתון לשיקול, כערכי חיים כה רבים. מי שחרד לצה"ל חרד קודם כל לעצמו, לתוקף השקפותיו, לקשר עם בניו, לבית אשר בנה.
כל דבר שקורה במדינה הזאת נמדד לא רק לפי מהות המאורע אלא גם לפי קנה־מידה של נצח. במקום שעם אחר, בטוח יותר בעצמו, רואה רק סימן־שאלה לדרך שבה הוא מכלכל את ענייניו, רואים אנחנו סכנה לעצם קיומנו כאן. מול פגמים בחיינו אנחנו עדיין עם בגלות. צרפתי, אנגלי או הונגרי, יקרה במדינתו אשר יקרה, יהיה יחסו לנעשה בארצו אשר יהיה, ילעג, ישנא, יתקומם, יחרד, אך לעולם לא יעמיד במבחן את עצם זכות־קיומו על אדמתו, משום שזה היסוד הבטוח, המובן כל כך עד שנשכח מזמן. אבל אצלנו סרבן גיוס אחד הוא לא רק סרבן אחד אלא קריאת־תגר נגד אמונה צרופה.
המאבק על אדמות בירעם, ירידת עולים מאוכזבים, אונס אכזרי, בריחה מן האדמה, ההתפוררות של תל־אביב, הכל פוגע עד העצם, כיוון שלרבים חסרה שכבת־המגן הבסיסית: הבטחון המוחלט התת־הכרתי של עם היושב דורות על אדמתו. אנחנו עדיין זקוקים לזריקת העידוד היומית, שאכן אנחנו כאן ובצדק כאן ולנצח כאן. מכאן חוסר היכולת לשאת מידה יתרה של ביקורת בלי להיתפס לדכאון, מכאן הזעם על מסיתים ומשחירים ומלכלכים, הרגישות למה שכותבים על ישראל בחוץ־לארץ, כי שיבתנו לארץ־ישראל עדיין אינה מובנת מאליה, עדיין הגלות עמנו, בעצמותינו. על כן אנו חרדים כל כך לדור ההמשך וצמאים לשמוע כל פעם מחדש מפי מפקדי צה“ל כי רוח ההתנדבות לא נחלשה, על כן אנו אסירי־תודה על כל שיר על היאחזות הנח”ל בסיני, כמהים להכרת הישגינו בעולם, מצטטים כל מלה טובה שנכתבה עלינו. עתה אנו כבר מחוכמים מכדי לקבל כתבות מגמתיות המפארות את הישגי המדינה הקטנה האמיצה, כאלה שנכתבו בראשית הקוממיות, ומחפשים עידוד בכתיבה אובייקטיבית, אך חיובית, על הדברים הנפלאים המתרחשים כאן, שמחים להתרשמות של מבקרי־הקיץ מכוויית או מנסיכות עומן: נו, אם הם אומרים! אנחנו עדיין זקוקים ללטיפה היומית: ילד טוב, ירושלים.
אדם דתי נשען על אלוהים ולחסידי חב"ד יש הרבי מלובביץ' כתוספת, אבל אנחנו, שלא ידענו תפילה, שלא נקרע לנו חלון בכותל המזרח, אנחנו חייבים להתמודד עם כל בעיות קיומנו בכוחות עצמנו. אין רבי, אין גאון, אין גורו שאפשר להעביר אליו את עול המחשבה. לפעמים, בנושא מוגדר, מרשה אדם לעצמו את הלוקסוס, להעביר את ההחלטה למישהו אחר, לגולדה, לדיין או לאיזה פרופסור מלומד, אבל בדרך כלל חייב האדם המודרני להחליט כל יום בכוחות עצמו: בעד מצעד, נגד מצעד, בעד תשלום הכופר, נגד תשלום הכופר, בעד שיבת עקורי בירעם, נגד שיבת עקורי בירעם, בעד ישות פלשתינאית, נגד ישות פלשתינאית, בעד ניקסון או בעד מקגאוורן, לא שההחלטה משנה משהו לגבי מהלך העניינים, אבל מעמד האדם האינטליגנטי מחייב. שום השתמטות! לתפוס עמדה! לא לחפש מקלט בהנאות־החיים הקטנות! בוז למבוכה!
לפעמים מתחשק לצדד בזכות המבוכה, בעיקר בבעיה היסודית והמסובכת מכולן: יחסינו עם הערבים. להחזיר את כל סיני תמורת שלום, חצי, שלושת־רבעי, בכלל־לא, לוותר על יהודה ושומרון, חלקית, נוסח אלון, לדבוק בארץ־ישראל השלמה, להתחשב בגורם הדמוגראפי, לסמוך על עליה? יש אנשים שהתבצרו בעמדות בטוחות, אחת ולתמיד – ארץ־ישראל השלמה, או מדינה קטנה אבל יהודית, או מדינה דו־לאומית, ויש הנעים כמו מטוטלת, פעם מדוכאים מריבוי הערבים ופעם מאמינים בזכות היהודים על ארץ־ישראל כולה, פעם רואים ישות פלשתינאית ופעם מנהלים משא־ומתן עם ממלכת ירדן. פעם מוכנים להאמין לערבים ופעם לא, איך שזה בא, תלוי מה שקוראים, עם מי מדברים, למי שומעים, איך קמים בבוקר, איך ההרגשה הכללית. מחכים לאות מן השמים איך שיתפתחו העניינים, מה יקרה בין המעצמות. מבוכה היא תעודת־עניות לכושר החשיבה. אדם חייב להחליט. בסדר, מחר נחליט סופית, או חצי־סופית, מחר, לכל המאוחר מחרתיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.