אִם להיות יהודי, עתה הזמן וכאן המקום. בתור בני־אדם אנו יכולים אולי להתגעגע לימים טובים – לפני הפצצה הגרעינית, לפני זיהום הסביבה, לפני התפוצצות האוכלוסיה, לפני עידן המיכון – אך כיהודים לא היו לנו עוד ימים טובים כימינו, לא בפלשתינה־א"י, לא בגלות אשכנז ולא בגלות ספרד, לא בימי הבית השני ואף לא בימי מלכות ישראל, אם מביטים אחורה מתוך ידיעת החורבן. לנו ניתן להתחיל פרק חדש וכיוון שאין בנו, למזלנו, כוח הנבואה, אפשר לקוות כי חזרנו לתמיד, התמיד הזמני והפגיע הזה של כדור קטן אובד בחלל. זכות גדולה היא להיות דור ראשון לחירות, כי עדיין אפשר לראותה אותה חדשה, מבהיקה, שקופה, בעיניים גלותיות, עדיין היא בבחינת נס, חסד, מפתיעה תמיד מחדש, עדיין אפשר להרגיש משמעות אפילו במלים המיושנות המצחיקות של “התקוה”: להיות עם חו־ו־ו־פשי בא־א־א־רצנו. לא חופשי לגמרי, לא ארצנו לכל דבר. אבל יחסית אנחנו כאן.
רק מי שזוכר עבדות יכול לחוש מלוא טעמה של חירות, ומי שציווה עלינו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ידע זאת היטב. הודות לתורה ולצו המסורת זכרנו את יציאת מצרים שלושת אלפים שנה. כל שנה חזרנו וסיפרנו בה מחדש, אך מי ישנן לדורות הבאים פרק נוסף כדי שלא יישכח, חסד שחרור תש"ח? הרי אין להבין חירות אלא בהיעדרה, בידיעת העבדוּת, הגלות, הגטו, המחנה, האפליה, הפחד והנחיתוּת.
רק דור שלא ידע אלא חופש מסוגל להקל בו ראש. כמו צעירי ארצות־הברית המנפנפים בספר האדום הקטן של מאו. רק מי שאינו זוכר עבדוּת עשוי לראות במשטר טוטאליטארי תרופה למכאוביה הרבים של דמוקרטיה. ברגע שחדל דור חדש לראות את עצמו כאילו הוא יצא מעבדות, אין הוא יודע את ערכה האמיתי של החירות. אולי ביום מן הימים תהיה תוספת להגדה של פסח, ובה חובה לספר לא רק בעבדות לפרעה במצרים אלא גם לסטאלין ברוסיה ולנורי סעיד בעיראק ולתרבות הגויים בכל מקום, ולזכור את נס השערים הפתוחים של מדינת ישראל.
אם כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, מה היתה אומרת כנגד מי שמסוגל לומר פחות מעשרים וחמש שנים אחרי הכרזת הקוממיות “ומה נתנה לי המדינה?”, וכנגד מי שנאנח “לא נותנים לחיות במדינה הזאת”, וכנגד מי שנולד בן־חורין וחוזר אל הגלות? מה ששמר על העם היהודי היה הזכרון הארוך, לפחות לגבי הדברים שקבעו את דמותו, אם לא לגבי מה שעשו לו הגויים – שבהם האמינו היהודים תמיד מחדש, כיוון שראו בהם ליברלים או סוציאליסטים, בעלי השכלה או תרבות. על הזכרון להיות ארוך כאורך הגלות, אחרת שוכחים את העיקר: שהחירות היהודית אינה יכולה להיות מובנת מאליה.
שכרו של מי שעדיין נושא עמו זכרונות חוקי גזע ומחנות ופרעות ועלבונות והרגשת זרות וחיפושים אחרי זהות הוא בכך שהוא יכול לחוש ביתר שאת את זכות החיים כיהודי במדינה יהודית, שהוא עדיין מסוגל לשמוח לדברים של יום־יום, דברים המובנים מאליהם אצל עם מובן מאליו. רק תיירת זקנה או עולה היורד מכבש המטוס עדיין מתרגשים למראה השוטר העברי, אבל גם אחרי עשר, או עשרים, או שלושים שנות חיים בארץ אפשר להרגיש לרגע נחת גלותית מוחלטת למראה משאית עמוסה תפוזים בשלים או חבורת בני־קיבוץ נוסעים על פלטפוֹרמה לעבוד במטע, בוקרים הרוכבים בעמק בית־שאן אחרי העדר, או על שדות עמק יזרעאל ממעלה יער בלפור – כל אותן תמונות נועם ציוניות של לוחות קרן־הקיימת. עדיין מרגישים לפעמים כחולמים, עד שמקבלים מכה בראש מחוטף ארנקים ומתעוררים.
אמנם נכון, חירות היהודים ככלל היא רק שלב לקראת חירות היהודי כפרט, אבל היא היסוד שעליו אפשר להגשים את כל השאר. אולי יש בכך מידה רבה של אירוֹניה, שמתוך חרדה לחירות כעם משלימים עם גזילת חירות היחיד, שבכל מקום אחר בעולם היו היהודים יוצאים נגדה למלחמת חרמה. נרתעים ממלחמה נגד הכפייה הדתית (בעיקר כל זמן שהיא אינה פוגעת ישירוֹת), אם מתוך חשש מפילוג בעם, הטומן בחובּו סכנת חורבן נוסף, אם בגלל עמדה נחותה מול שומרי תורה שבזכותה נשארנו עם, ואולי מתוך חולשה שבסובלנות.
חל שינוי במערך החירויות של היהודי בישראל: הכפייה הדתית התחזקה מאז ראשית המדינה, הכפייה הפוליטית נחלשה. יש כיום יותר חופש דעות וחופש ביטוי מאשר היו בעבר, לטובה ולרעה, אין עוד אותה קנאות פועלית, אותה חרדה מפני השלטון, אותם לחצים להצטרפות מפלגתית, בעיקר לגבי עולים חדשים, שאפשר היה אז לשלוט בהם ביד חזקה, אותו טאבו על השמעת דברי ביקורת מחוץ למחנה, כיוון שהדבר “רק מסייע לאויבינו”. אולי מעיד דבר זה על התבגרות הציבור, אולי על רפיון תנועת הפועלים, אולי דווקא על בטחונה הגובר, המרשה לה יותר סובלנות. אם שמחים ואם מצטערים: משמעת רעיונית אי־אפשר להחזיר אלא בכוח הפחד, וכיום אין פחדים, רק חששות. לפי מידת המורא אפשר לקבוע את מידת החירות: מאימת עינויים ומוות ופחד מבתי־סוהר ומחנות כפייה עד חרדה מאבדן פרנסה, ממעשי נקמנות ועד חששות להתקדמות מקצועית או לעליה בדרגה. מד־הלחץ בישראל מראה רק על חששות, וכיום קל יותר להתמודד איתם, להתגונן בפני לחצים פוליטיים, קל יותר לא להשתייך.
פרק חיים במשטר קומוניסטי הוא החיסון הטוב ביותר נגד כפייה רעיונית, לא חשוב מה שמה ומה שרשיה. אם היא באה בשם מרקס, בשם אלוהים או בשם צ’ה גווארה. כאשר מוכרחים לשקול כל מלה הנאמרת בשיחת טלפון, תמיד, ולגבי כל אחד, כאשר אין כותבים שום מכתב או פתק ספּוֹנטאנית ובחפזון, אלא תמיד מתייחסים אליו כאל עדות בכתב, כאשר אין משליכים מאומה לפח־אשפה בלי להביא בחשבון כי הוא יעבור ביקורת, כאשר אין בוטחים באחים ולא בבנים ולא בידידים, כאשר נקרעים בין פחד לבין הבוז העצמי מפני שאין יכולים להתעלם ממנו, אז לומדים להיות קנאים לחופש דעות, עד גבול מסויים, לפי מידת האופי. ומי שלא נולד לוחם מטיל על עצמו ריסון עצמי או בורח אל ההוּמוֹר, שהוא ההתקוממות מתוך עמדת־חולשה. אולי לא במקרה האריך שווייק של האשק ימים על הבמה העברית יותר מכל מחזה אחר, כי רוחו של שווייק מבטאת גם את דרך־החיים של רבים מתושבי הארץ: לא מרד גלוי אלא לעג מוסווה, לא מהפכות אלא התחמקות במסגרת החוק.
חירות היא הזכות להיות שונה מן הרוב בדעות, במראה, במנהגים ובאורח החיים – בתנאי שמוכנים לשאת את הניכור שמביאה זכות זו. לא קל להיות שונה מן הרוב, וישראלים רבים מעדיפים את הבטחון של הליכה בתלם, את חמימות הקוֹנפוֹרמיזם, על רוח־הפרצים של הבדידות המזהירה. משתדלים להיות לבושים כמו כולם, לא חגיגית מאחרים ולא רשלנית מאחרים, לבוא באותה שעה כמו כולם, להתרחץ בים כשמתרחצים כולם, לערוך חתונה כמו כולם, לתת לילדים חינוך כמו כולם, גם אם יודעים שבית־הספר הוא סתם בית חרושת לציוּנים. מקוריוּת, אבל במסגרת המקובל.
מה שקובע את הרגשת החירות הוא אשליית חופש־המעשה, יותר מחופש־ המעשה עצמו. במדינה דמוקרטית, פחות או יותר, כמדינת ישראל, רוב האנשים דבקים באותו מקום עבודה, גרים באותה דירה, באותה עיר או באותו קיבוץ, תומכים באותה מפלגה, נפגשים עם אותם ידידים, שנה אחרי שנה, מתוך הרגל, מתוך עייפות, מתוך כורח כלכלי ומתוך רתיעה מחידושים. אבל יש הרגשה שאפשר גם אחרת, שאפשר לעבור לערד, אפשר ללכת לקיבוץ, אפשר לעזוב את המשק, אפשר להתפטר מן העתון ולפתוח מסעדה, אפשר להצטרף לשומרי משקל או לחובבי הטבע, ואם אין עושים זאת הרי זה מתוך רצון חפשי, מתוך ידיעה שאפשר לשנות את דרך החיים כל עת שיתחשק.
מידת חירותו של האדם מצטמקת עם השנים. כל זמן שאדם הוא צעיר נדמה לו כי כל החיים עומדים לבחירה, כי אפשר לבחור בין מאה אלף בחורות, בין אלף מקצועות, בין אלף מקומות לגור בהם, אפשר לגדל ילד אחד או חצי־תריסר; אפשר לסובב את העולם או להשתקע בערבה; אפשר ללמוד שפות ושחמט וג’ודו וציור וצלילה. תחומי החופש מצטמצמים בהדרגה, בלי שחשים בכך: מתחתנים עם בחורה אחת (לעתים אחת מאותם שני התריסרים שהיו בסביבה המיידית); בוחרים במקצוע אחד ובתוך המקצוע בשטח התמחות אחד ובתוך שטח ההתמחות בנושא מוגדר; וכבר אי־אפשר לשנות את גודל המשפחה וכבר מצחיק להביא שינוי בולט בדמות וכבר יודעים: אם לא למדתי ערבית לא אלמד עוד, ואם לא ידעתי לרכוב על אופניים לא אדע עוד. ככל שנערמות שנות החיים, נעשה השביל שאפשר ללכת בו צר יותר וחופש הבחירה מצומצם יותר, עד שהכל נקבע חוץ משעת היציאה.
יודעים כי החירות היהודית פגיעה מאוד, תקופות הריבונות קצרות ושנות השעבוד ארוכות, ואין בתולדות העמים הקטנים על־פני כדור הארץ. הרבה כדי להוסיף בטחון בקביעות הדברים. מתוך חרדה לחירות העם מוכנים לוותר על הרבה מחירויות היחיד, ובראש וראשונה על הזכות לא לשאת נשק ולא להרוג. אם רוב הציבור הישראלי מודאג מתופעות שוליות עדיין, כמו סירוב לשאת מדי צה"ל או השתייכות לארגונים השוללים את עצם זכות הקיום של מדינת היהודים, אין זה בגלל משקלן הכמותי של תופעות אלה אלא מתוך חשש שיש כאן רמז לבאות: שגם כאן, במדינת ישראל, עלול לגדול דור שריבונות יהודית היא בעיניו דבר של מה בכך. ארצות־הברית יכולה לשאת התקוממות של צעירים השוללים את כל ערכי הדורות הקודמים, בלי חשש להמשך קיומה; אבל במדינה הקטנה הזאת, עם אוכלוסיה של עיר בינונית, יש לכל דבר השפעה לכל אורך ההיסטוריה.
הניגודים בין חירות היהודי במדינה יהודית לבין המגבלות הרבות שחירות זו מביאה עמה מוחשיים, על־פי־רוב, הרבה יותר אחרי שעולים ארצה ועדיין זוכרים דפוסי עולם אחר. ליוצא תרבות המערב, שגדל בשלטון הדוגל בהפרדה בין דת ומדינה, נראה המצב במדינת ישראל כבלתי־נסבל: אדם אינו יכול לבלות את השבת כלבבו, אינו יכול לשאת אשה כרצונו, אינו יכול להשתייך ללאום לפי החלטתו, אינו יכול לקבוע את דרך קבורתו, אינו יכול להינתק מן הדת. אם מצטרפים לכך הרגשת אפסוּת האזרח מול המכונה הביורוקראטית, לחצים להצטרפות למפלגה זו או אחרת, בהתאם לסביבה ולמקום העבודה, ומועקת הגבולות הסגורים, הרי שבשנים הראשונות בארץ ההישג של חיים חפשיים כיהודי כמעט שקוּל כנגד קשיי החיים כבן־אדם. מה קורה אחר כך? מתרגלים, מוצאים עצה, לא שמים לב, לומדים לא להטיח את הראש בקיר אלא לתלות עליו ציורים צבעוניים.
מבחינה מסוימת חירות העם היא גורם מעכב. העולם המערבי נמצא בעידן אחר, ועלינו לפגר אחרי זמנו, ומי שמנסה לחיות בשתי תקופות בעת ובעונה אחת סופו פיצול האישיות. כאזרחי העולם הנאור אנו מוכנים בהחלט להסכים עם הנחת היסוד של החירות: שאדם חפשי לעשות בנפשו ובגופו מה שעולה על דעתו, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת – לעשן חשיש או לספק את יצר המין בכל דרך הנראית לו, להתפרק מכל אחריות, לחיות רק למען חושיו. אך כתושבת מדינת ישראל אני מוכנה להזיז הרים במלחמה נגד השימוש בסמים, ולהזיז גבעות קטנות נגד מין עם כל דבר, כיוון שהדברים שייכים לתפיסת־חיים אחרת שלא נועדה לעם אשר ניתנה לו הזדמנות אחרונה. תפיסת־חיים המנוגדת לכל מה שאנו שואפים אליו כעת: שכל אחד ואחד יראה את עצמו אחראי למדינת ישראל, כאילו עליו הוטלה המשכיוּת העם.
אדם בארץ חפשי פחות ממה שהיה יכול להיות, אילו חי בלונדון או בסאן־פרנציסקו. המדינה קטנה יותר, הביקורת החברתית חודרת יותר, חיי היחיד גלויים יותר, הפרטיות מצומצמת יותר, האפשרויות מעטות יותר, הטרדות הביורוקראטיות רבות יותר, עומס המסים גדול יותר, יש כאן שירות חובה וחובת מילואים. אבל כאן הוא יכול לומר: אנחנו נתגבר. אנחנו ולא אתם: לנו זאת רק ההתחלה, לנו ולא לכם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.