אִם להיות יהודי, עתה הזמן וכאן המקום. בתור בני־אדם אנו יכולים אולי להתגעגע לימים טובים – לפני הפצצה הגרעינית, לפני זיהום הסביבה, לפני התפוצצות האוכלוסיה, לפני עידן המיכון – אך כיהודים לא היו לנו עוד ימים טובים כימינו, לא בפלשתינה־א"י, לא בגלות אשכנז ולא בגלות ספרד, לא בימי הבית השני ואף לא בימי מלכות ישראל, אם מביטים אחורה מתוך ידיעת החורבן. לנו ניתן להתחיל פרק חדש וכיוון שאין בנו, למזלנו, כוח הנבואה, אפשר לקוות כי חזרנו לתמיד, התמיד הזמני והפגיע הזה של כדור קטן אובד בחלל. זכות גדולה היא להיות דור ראשון לחירות, כי עדיין אפשר לראותה אותה חדשה, מבהיקה, שקופה, בעיניים גלותיות, עדיין היא בבחינת נס, חסד, מפתיעה תמיד מחדש, עדיין אפשר להרגיש משמעות אפילו במלים המיושנות המצחיקות של “התקוה”: להיות עם חו־ו־ו־פשי בא־א־א־רצנו. לא חופשי לגמרי, לא ארצנו לכל דבר. אבל יחסית אנחנו כאן.

רק מי שזוכר עבדות יכול לחוש מלוא טעמה של חירות, ומי שציווה עלינו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ידע זאת היטב. הודות לתורה ולצו המסורת זכרנו את יציאת מצרים שלושת אלפים שנה. כל שנה חזרנו וסיפרנו בה מחדש, אך מי ישנן לדורות הבאים פרק נוסף כדי שלא יישכח, חסד שחרור תש"ח? הרי אין להבין חירות אלא בהיעדרה, בידיעת העבדוּת, הגלות, הגטו, המחנה, האפליה, הפחד והנחיתוּת.

רק דור שלא ידע אלא חופש מסוגל להקל בו ראש. כמו צעירי ארצות־הברית המנפנפים בספר האדום הקטן של מאו. רק מי שאינו זוכר עבדוּת עשוי לראות במשטר טוטאליטארי תרופה למכאוביה הרבים של דמוקרטיה. ברגע שחדל דור חדש לראות את עצמו כאילו הוא יצא מעבדות, אין הוא יודע את ערכה האמיתי של החירות. אולי ביום מן הימים תהיה תוספת להגדה של פסח, ובה חובה לספר לא רק בעבדות לפרעה במצרים אלא גם לסטאלין ברוסיה ולנורי סעיד בעיראק ולתרבות הגויים בכל מקום, ולזכור את נס השערים הפתוחים של מדינת ישראל.

אם כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, מה היתה אומרת כנגד מי שמסוגל לומר פחות מעשרים וחמש שנים אחרי הכרזת הקוממיות “ומה נתנה לי המדינה?”, וכנגד מי שנאנח “לא נותנים לחיות במדינה הזאת”, וכנגד מי שנולד בן־חורין וחוזר אל הגלות? מה ששמר על העם היהודי היה הזכרון הארוך, לפחות לגבי הדברים שקבעו את דמותו, אם לא לגבי מה שעשו לו הגויים – שבהם האמינו היהודים תמיד מחדש, כיוון שראו בהם ליברלים או סוציאליסטים, בעלי השכלה או תרבות. על הזכרון להיות ארוך כאורך הגלות, אחרת שוכחים את העיקר: שהחירות היהודית אינה יכולה להיות מובנת מאליה.

שכרו של מי שעדיין נושא עמו זכרונות חוקי גזע ומחנות ופרעות ועלבונות והרגשת זרות וחיפושים אחרי זהות הוא בכך שהוא יכול לחוש ביתר שאת את זכות החיים כיהודי במדינה יהודית, שהוא עדיין מסוגל לשמוח לדברים של יום־יום, דברים המובנים מאליהם אצל עם מובן מאליו. רק תיירת זקנה או עולה היורד מכבש המטוס עדיין מתרגשים למראה השוטר העברי, אבל גם אחרי עשר, או עשרים, או שלושים שנות חיים בארץ אפשר להרגיש לרגע נחת גלותית מוחלטת למראה משאית עמוסה תפוזים בשלים או חבורת בני־קיבוץ נוסעים על פלטפוֹרמה לעבוד במטע, בוקרים הרוכבים בעמק בית־שאן אחרי העדר, או על שדות עמק יזרעאל ממעלה יער בלפור – כל אותן תמונות נועם ציוניות של לוחות קרן־הקיימת. עדיין מרגישים לפעמים כחולמים, עד שמקבלים מכה בראש מחוטף ארנקים ומתעוררים.

אמנם נכון, חירות היהודים ככלל היא רק שלב לקראת חירות היהודי כפרט, אבל היא היסוד שעליו אפשר להגשים את כל השאר. אולי יש בכך מידה רבה של אירוֹניה, שמתוך חרדה לחירות כעם משלימים עם גזילת חירות היחיד, שבכל מקום אחר בעולם היו היהודים יוצאים נגדה למלחמת חרמה. נרתעים ממלחמה נגד הכפייה הדתית (בעיקר כל זמן שהיא אינה פוגעת ישירוֹת), אם מתוך חשש מפילוג בעם, הטומן בחובּו סכנת חורבן נוסף, אם בגלל עמדה נחותה מול שומרי תורה שבזכותה נשארנו עם, ואולי מתוך חולשה שבסובלנות.

חל שינוי במערך החירויות של היהודי בישראל: הכפייה הדתית התחזקה מאז ראשית המדינה, הכפייה הפוליטית נחלשה. יש כיום יותר חופש דעות וחופש ביטוי מאשר היו בעבר, לטובה ולרעה, אין עוד אותה קנאות פועלית, אותה חרדה מפני השלטון, אותם לחצים להצטרפות מפלגתית, בעיקר לגבי עולים חדשים, שאפשר היה אז לשלוט בהם ביד חזקה, אותו טאבו על השמעת דברי ביקורת מחוץ למחנה, כיוון שהדבר “רק מסייע לאויבינו”. אולי מעיד דבר זה על התבגרות הציבור, אולי על רפיון תנועת הפועלים, אולי דווקא על בטחונה הגובר, המרשה לה יותר סובלנות. אם שמחים ואם מצטערים: משמעת רעיונית אי־אפשר להחזיר אלא בכוח הפחד, וכיום אין פחדים, רק חששות. לפי מידת המורא אפשר לקבוע את מידת החירות: מאימת עינויים ומוות ופחד מבתי־סוהר ומחנות כפייה עד חרדה מאבדן פרנסה, ממעשי נקמנות ועד חששות להתקדמות מקצועית או לעליה בדרגה. מד־הלחץ בישראל מראה רק על חששות, וכיום קל יותר להתמודד איתם, להתגונן בפני לחצים פוליטיים, קל יותר לא להשתייך.

פרק חיים במשטר קומוניסטי הוא החיסון הטוב ביותר נגד כפייה רעיונית, לא חשוב מה שמה ומה שרשיה. אם היא באה בשם מרקס, בשם אלוהים או בשם צ’ה גווארה. כאשר מוכרחים לשקול כל מלה הנאמרת בשיחת טלפון, תמיד, ולגבי כל אחד, כאשר אין כותבים שום מכתב או פתק ספּוֹנטאנית ובחפזון, אלא תמיד מתייחסים אליו כאל עדות בכתב, כאשר אין משליכים מאומה לפח־אשפה בלי להביא בחשבון כי הוא יעבור ביקורת, כאשר אין בוטחים באחים ולא בבנים ולא בידידים, כאשר נקרעים בין פחד לבין הבוז העצמי מפני שאין יכולים להתעלם ממנו, אז לומדים להיות קנאים לחופש דעות, עד גבול מסויים, לפי מידת האופי. ומי שלא נולד לוחם מטיל על עצמו ריסון עצמי או בורח אל ההוּמוֹר, שהוא ההתקוממות מתוך עמדת־חולשה. אולי לא במקרה האריך שווייק של האשק ימים על הבמה העברית יותר מכל מחזה אחר, כי רוחו של שווייק מבטאת גם את דרך־החיים של רבים מתושבי הארץ: לא מרד גלוי אלא לעג מוסווה, לא מהפכות אלא התחמקות במסגרת החוק.

חירות היא הזכות להיות שונה מן הרוב בדעות, במראה, במנהגים ובאורח החיים – בתנאי שמוכנים לשאת את הניכור שמביאה זכות זו. לא קל להיות שונה מן הרוב, וישראלים רבים מעדיפים את הבטחון של הליכה בתלם, את חמימות הקוֹנפוֹרמיזם, על רוח־הפרצים של הבדידות המזהירה. משתדלים להיות לבושים כמו כולם, לא חגיגית מאחרים ולא רשלנית מאחרים, לבוא באותה שעה כמו כולם, להתרחץ בים כשמתרחצים כולם, לערוך חתונה כמו כולם, לתת לילדים חינוך כמו כולם, גם אם יודעים שבית־הספר הוא סתם בית חרושת לציוּנים. מקוריוּת, אבל במסגרת המקובל.

מה שקובע את הרגשת החירות הוא אשליית חופש־המעשה, יותר מחופש־ המעשה עצמו. במדינה דמוקרטית, פחות או יותר, כמדינת ישראל, רוב האנשים דבקים באותו מקום עבודה, גרים באותה דירה, באותה עיר או באותו קיבוץ, תומכים באותה מפלגה, נפגשים עם אותם ידידים, שנה אחרי שנה, מתוך הרגל, מתוך עייפות, מתוך כורח כלכלי ומתוך רתיעה מחידושים. אבל יש הרגשה שאפשר גם אחרת, שאפשר לעבור לערד, אפשר ללכת לקיבוץ, אפשר לעזוב את המשק, אפשר להתפטר מן העתון ולפתוח מסעדה, אפשר להצטרף לשומרי משקל או לחובבי הטבע, ואם אין עושים זאת הרי זה מתוך רצון חפשי, מתוך ידיעה שאפשר לשנות את דרך החיים כל עת שיתחשק.

מידת חירותו של האדם מצטמקת עם השנים. כל זמן שאדם הוא צעיר נדמה לו כי כל החיים עומדים לבחירה, כי אפשר לבחור בין מאה אלף בחורות, בין אלף מקצועות, בין אלף מקומות לגור בהם, אפשר לגדל ילד אחד או חצי־תריסר; אפשר לסובב את העולם או להשתקע בערבה; אפשר ללמוד שפות ושחמט וג’ודו וציור וצלילה. תחומי החופש מצטמצמים בהדרגה, בלי שחשים בכך: מתחתנים עם בחורה אחת (לעתים אחת מאותם שני התריסרים שהיו בסביבה המיידית); בוחרים במקצוע אחד ובתוך המקצוע בשטח התמחות אחד ובתוך שטח ההתמחות בנושא מוגדר; וכבר אי־אפשר לשנות את גודל המשפחה וכבר מצחיק להביא שינוי בולט בדמות וכבר יודעים: אם לא למדתי ערבית לא אלמד עוד, ואם לא ידעתי לרכוב על אופניים לא אדע עוד. ככל שנערמות שנות החיים, נעשה השביל שאפשר ללכת בו צר יותר וחופש הבחירה מצומצם יותר, עד שהכל נקבע חוץ משעת היציאה.

יודעים כי החירות היהודית פגיעה מאוד, תקופות הריבונות קצרות ושנות השעבוד ארוכות, ואין בתולדות העמים הקטנים על־פני כדור הארץ. הרבה כדי להוסיף בטחון בקביעות הדברים. מתוך חרדה לחירות העם מוכנים לוותר על הרבה מחירויות היחיד, ובראש וראשונה על הזכות לא לשאת נשק ולא להרוג. אם רוב הציבור הישראלי מודאג מתופעות שוליות עדיין, כמו סירוב לשאת מדי צה"ל או השתייכות לארגונים השוללים את עצם זכות הקיום של מדינת היהודים, אין זה בגלל משקלן הכמותי של תופעות אלה אלא מתוך חשש שיש כאן רמז לבאות: שגם כאן, במדינת ישראל, עלול לגדול דור שריבונות יהודית היא בעיניו דבר של מה בכך. ארצות־הברית יכולה לשאת התקוממות של צעירים השוללים את כל ערכי הדורות הקודמים, בלי חשש להמשך קיומה; אבל במדינה הקטנה הזאת, עם אוכלוסיה של עיר בינונית, יש לכל דבר השפעה לכל אורך ההיסטוריה.

הניגודים בין חירות היהודי במדינה יהודית לבין המגבלות הרבות שחירות זו מביאה עמה מוחשיים, על־פי־רוב, הרבה יותר אחרי שעולים ארצה ועדיין זוכרים דפוסי עולם אחר. ליוצא תרבות המערב, שגדל בשלטון הדוגל בהפרדה בין דת ומדינה, נראה המצב במדינת ישראל כבלתי־נסבל: אדם אינו יכול לבלות את השבת כלבבו, אינו יכול לשאת אשה כרצונו, אינו יכול להשתייך ללאום לפי החלטתו, אינו יכול לקבוע את דרך קבורתו, אינו יכול להינתק מן הדת. אם מצטרפים לכך הרגשת אפסוּת האזרח מול המכונה הביורוקראטית, לחצים להצטרפות למפלגה זו או אחרת, בהתאם לסביבה ולמקום העבודה, ומועקת הגבולות הסגורים, הרי שבשנים הראשונות בארץ ההישג של חיים חפשיים כיהודי כמעט שקוּל כנגד קשיי החיים כבן־אדם. מה קורה אחר כך? מתרגלים, מוצאים עצה, לא שמים לב, לומדים לא להטיח את הראש בקיר אלא לתלות עליו ציורים צבעוניים.

מבחינה מסוימת חירות העם היא גורם מעכב. העולם המערבי נמצא בעידן אחר, ועלינו לפגר אחרי זמנו, ומי שמנסה לחיות בשתי תקופות בעת ובעונה אחת סופו פיצול האישיות. כאזרחי העולם הנאור אנו מוכנים בהחלט להסכים עם הנחת היסוד של החירות: שאדם חפשי לעשות בנפשו ובגופו מה שעולה על דעתו, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת – לעשן חשיש או לספק את יצר המין בכל דרך הנראית לו, להתפרק מכל אחריות, לחיות רק למען חושיו. אך כתושבת מדינת ישראל אני מוכנה להזיז הרים במלחמה נגד השימוש בסמים, ולהזיז גבעות קטנות נגד מין עם כל דבר, כיוון שהדברים שייכים לתפיסת־חיים אחרת שלא נועדה לעם אשר ניתנה לו הזדמנות אחרונה. תפיסת־חיים המנוגדת לכל מה שאנו שואפים אליו כעת: שכל אחד ואחד יראה את עצמו אחראי למדינת ישראל, כאילו עליו הוטלה המשכיוּת העם.

אדם בארץ חפשי פחות ממה שהיה יכול להיות, אילו חי בלונדון או בסאן־פרנציסקו. המדינה קטנה יותר, הביקורת החברתית חודרת יותר, חיי היחיד גלויים יותר, הפרטיות מצומצמת יותר, האפשרויות מעטות יותר, הטרדות הביורוקראטיות רבות יותר, עומס המסים גדול יותר, יש כאן שירות חובה וחובת מילואים. אבל כאן הוא יכול לומר: אנחנו נתגבר. אנחנו ולא אתם: לנו זאת רק ההתחלה, לנו ולא לכם.

חמישים שנה התפלל הישוב היהודי בארץ־ישראל לפתיחת שערי ברית־המועצות, וכאשר נתבשר סוף־סוף על עליה המונית משם, הוא מגיב כאָב חשוך־בנים שזכה בגיל העמידה לשלישיה: לא שאני לא שמח, אבל קצת יותר תכנון שם למעלה לא היה מזיק. מי שאלוהים רוצה להעמידו במבחן, הוא ממלא את משאלתו הגדולה. הכל היו מאושרים מן ההתעוררות הציונית בברית־המועצות, הכל בכו עם יהדות הדממה, הכל הזדהו עם מאבקם של יהודית ברית־המועצות על זכותם לצאת לארץ־ישראל – כל זמן שהם באו טיפין־טיפין, וכל עולה הוא סיפור אנושי מרגש, אבל כאשר מדובר ברבבות ההתלהבות שוקעת, במקביל לדאגה הגוברת מניין יבואו מימון, שיכון, תעסוקה. כאשר ביקשנו “שלח את עמי” לא דרשנו משלוח אקספּרס ובחבילת ענק. שלח, אבל בניחותא, לאט־לאט, עד שנתרגל, עד שנתארגן, עד שנתכונן.

תכנון עליה דומה לתכנון גידול עגבניות. אף פעם אין קולעים למטרה: או שיש עודפים או שיש מחסור, או שמחלקים אותן חינם לנצרכים או שהן יקרות מדובדבנים, או שיש שנת ברכה מעל לצפוי, או שהפרודניה עושה שמות ביבולים. אבל גם אם העליה גדולה מהתחזית, גם בשעת משבר כלכלי, גם אם חייבים לאכסן עולים בדירות פרטיות ובבתי מלון: אסור שיישאר ברוסיה אפילו עולה אחד שקיבל רשיון יציאה, רק מפני שאנחנו איננו מאורגנים לקלוט אותו, כי איננו יכולים לחיות עם תחושת האשמה, שבגללנו, תושבי הארץ, נשארו יהודים שרצו לעלות מאחורי מסך הברזל, אשר הורד לפתע כפי שהועלה. בימי שלטון הנאצים שחררו אותנו הבריטים מן האחריות לגורל יהדות אירופה, אבל אילו היתה אז אפשרות של עליה חפשית ואילו היה אז צורך לקלוט מיליון יהודים המבקשים לעלות, היו קמים גם אז בתוך הישוב אנשי משק וכלכלה שקולים ומפוכּחים ואומרים: הארץ לא תוכל לשאת בעליה גדולה כזאת. לקח אחד למדנו בשואה: לעולם אין לדעת מה גודל הסכנה הצפויה ליהודי. מה שנראה כיום כהטרדה, כהגבלה וכהפחדה עשוי להיות מחר סכנת מוות. אם יכולים יהודי ברית־המועצות לצאת היום עליהם לבוא היום, כי המחר היהודי תלוי תמיד על בלימה.

נכון, לדבר באופן כללי על עליה קל הרבה יותר מאשר לדבר על העולה האחד, הנפרד, המרגיז, הדורש, התובע, המשמיע ביקורת. אנחנו בארץ מוכנים לקלוט עולים, אבל אסירי תודה, היודעים להעריך את מה שנותנים להם ומודים על כך השכם והערב, שהולכים לכרמיאל אם שולחים אותם לכרמיאל ומשתכנים באבן־יהודה אם הם דרושים באבן־יהודה, שעובדים בבניין אם חסרים פועלי בניין ושפונים לחקלאות, אם החקלאות מצפה להם, עולים שלא יאמרו אף פעם “אצלנו ברוסיה”, שלא יבואו בדרישות ולא יאיימו בירידה, בקיצור יהודים נכנעים, ממושמעים, צנועים, מלאי אידיאלים, מוכנים להקרבה, בדיוק כמו שהיינו אנחנו, בערך, בעיקר כאשר לא היתה ברירה.

אין דבר המאחד גלויות כהרגשת קיפוח משותפת. יוצאי רומניה ועולי מרוקו, שעלו בשנות החמישים, בדעה אחת: מפנקים את העולים יותר מדי. מי נתן לנו? מי שאל אותנו? בני עדות המזרח, שעלו אחרי קום המדינה ועדיין לא זכו לדירה טובה מקנאים באופן כללי, רעיוני, אבל הקנאה הגדולה, האישית, הצורבת, היא דווקא בין יוצאי אותה ארץ, בתוך המשפחה. כאשר באו הגרינברגים בשנת 1951 מבוקרשט, מה קיבלו? מיטה ושתי לירות. עכשיו מגיע לו קארול מצ’רנוביץ, שאז היה עדיין קומוניסט נלהב, ואשתו שלא רצתה לשמוע על ציונות, והם מקבלים דירה של שלושה חדרים והכל דוקר עיניים: תריסי אלומיניום מול מרפסת פתוחה, כיריים לגאז עם שתי חבורות מצד ימין מול תנור־בישול דגם סופר־אולטרה עם ששה שעונים, ארון בסגנון “ספּוטניק” ורהיטי בוק משופשפים מול סלון מעץ טיק וריפוד קטיפה, מעיל הגשם עם ביטנת ספוג מלפני ארבע שנים, מול מעיל עור בארבע־מאות וחמישים לירות, אחרי הנחה.

איש אינו רוצה שהעולים יעברו מה שעברנו אנחנו, חלילה, סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים, הבונים; אבל שיהיה קצת דירוג, קצת צדק, כמו בימים הטובים, לפני עשרים שנה, כאשר ותיק היה ותיק וחדש היה חדש והעולה ידע את מקומו. לשם מה סבלנו עשר, עשרים, שלושים שנה, אם לא בגלל קצת הנחת שתהיה לנו מול לבטי העולים החדשים? נכון, כל אזרחי המדינה שווים, אבל לא ייתכן שהוותיקים לא יהיו שווים טיפ־טיפה יותר. לא פער עצום, לא מעברות מול שיכונים, לא רעב מול שובע חלילה, לא מחסור ועוני שהיו גוזלים ממנוחת הנפש או מהנאת החיים שלנו. שיהיה גם להם טוב. יחסית, במידה, עד גבול מסוים. לא מדברים על איליה ריפס או על רות אלכסנדרוביץ' ומיני גיבורים אמיתיים אחרים. אבל רובם, אלה עולי ברית־המועצות? יהודים כמוני וכמוך, רובם נראים כאילו יצאו עתה מן העיירה היהודית, מיני בעלי מלאכה וסוחרים, שמכל הקומוניזם לא דבקה בהם אלא החשדנות. מה יש לדבר, הם אפילו אינם מעלים על דעתם ללכת להתיישבות, חושבים שזה כמו קוֹלחוֹז או סובחוֹז אצלם. בזמננו מחצית הצעירים, לפחות, חשבו להצטרף לקיבוץ, ואם הם לא שם, הרי זה רק מטעמי בריאות או מסיבות משפחתיות שאינן תלויות בהם. אבל היתה נכונות עקרונית.

שכר מצווה מצווה ושכר עליה עליה ושכר עליית מצוקה מצוקה. זה הגיוני, כך היה תמיד בימים כתיקנם, בימי עליית גרבסקי ועליית היאֶקים ועליית יהודי בבל ועליית צפון אפריקה. העולים של ימינו, איך לומר זאת, חסרה להם קצת ענוות עולה: שישמעו בסבלנות מה שיש לאיש מן הישוב לומר לו, כשם ששמענו אנחנו את החברה פרומה שבאה לבקר פעמיים בשבוע במעברה והיתה אומרת: “סבלנות, חברים, גם אתם תגיעו”. שלא יידחקו, שלא יחשבו שהכל מגיע להם מפני שהפגינו מול בניין הסובייט העליון או כתבו מכתבים לקוסיגין. כל ותיק יודע מנסיון השנים מה טוב לעולה בראשית דרכו בארץ: שיסבול קצת, אז ישמח בחלקו יותר אחר־כך. מה שדרוש הוא קליטה מדודה; מחסור, אבל מאוזן, לא מחסור מייאש המביא למחשבות ירידה, כי זה שוב מרגיז נורא. אם עולי ארצות־הברית חוזרים, מילא, אפשר להבין, בכל זאת, הם מפונקים, אבל מה היה להם שם, ברוסיה? חדר אחד לארבע נפשות עם מטבח ונוחיות משותפים לשלוש משפחות?

לגבי עולי ארצות־הברית העניינים קצת שונים. בכל זאת הם באים מאמריקה, שם יש לכל משפחה שתי מכוניות, ודולר שם כמו לירה, ויהודי יכול להיות מיליונר, או יועץ הנשיא, או שחקן בהוליבוּד ולקנות לאשתו מעיל פרווה כל שנה ולהחזיק בבית חמישה טלפונים בצבעי פסטל ולבנות לו בריכה פרטית בגינה. מי שבא מאמריקה אי־אפשר להושיב אותו בחצור או לשלוח אותו לעבוד בקטיף, אומר השכל הישר. אין ויכוח, לעולה מאמריקה יש לתת תנאים מיוחדים, שיהיו לו מכונית ומכונת־כביסה וטלפון, כמו שהוא רגיל. הקלות לעולים מארצות רווחה, אמריקה, אנגליה, דרום־אמריקה, מקומות שיש בהם רמה אנגלו־סאקסית, ניחא, אי־אפשר לדרוש מהם שיעברו מה שעברנו אנחנו. אבל מה פתאום עולי ברית־המועצות? מה היה להם שם, אצל הקומוניסטים?

בשבילנו עולי ברית־המועצות הם עולים מארץ מצוקה, אפילו היו שם אקדמאים והבת למדה לפרוט על פסנתר. חינוך תיכון וגבוה חינם, ספרים בזול, כרטיסי תיאטרון במחיר שווה לכל נפש, ביטוח סוציאלי לכל, עבודה לכל, אלה אינם מודדים לרווחה. המודד הוא בהרגשת הישראלים. בא איש מרוסיה, מישהו בארץ מקנא במה שהיה לו שם? אף לא אחד. סימן שחי במצוקה. לא חשוב מה שהם מספרים שהיה להם, חשוב מה אנחנו, הישראלים, מרגישים כאן. אם קשה להבין מה מחפש האיש בארץ, סימן שהוא בא מחיי רווחה. נכון, גם לגבי האמריקאים עשוי הדירוג להשתנות ביום מן הימים. גם עכשיו יש סוגי עולים מארצות־הברית שהם כמעט בגדר אנשי מצוקה: אחד שהיתה לו חנות מכולת ברובע ווטס או שהיה מורה בבית־ספר יסודי בהארלם, אז באמת בישראל טוב יותר. לעולה מארץ רווחה סולחים גם ביקורת. כמובן, אין להפריז, אבל כל זמן שהוא מבקר בשקט, מתוך הומור, אפשר להבין ללבו. אבל מברית־המועצות?! מה יש כאן לבקר? למה לא נשאר שם, אם היה שם טוב כל כך?

יש להם טענות נגד חיי התרבות אצלנו? בוקר טוב, אפרים, ולנו אין? צריך רק לקרוא את הביקורת על התיאטרון, הציור, הרדיו, הטלוויזיה, השירה, הספרות, כדי לדעת שאצלנו התרבות בשפל־מדרגה מתמיד. זאת לגבינו, אזרחי מדינת ישראל זה שנים, כאשר אנו משווים את עצמנו למערב. אבל מי הם יוצאי רוסיה שידברו על תרבות קלוקלת, אם אצלם נחשב עדיין ציור מופשט לדקאדנטי בשעה שאצלנו הוא כבר מיושן, אם אצלם עדיין לא ניתן לקרוא את קפקא, בשעה שאצלנו כל ילד יודע מה זאת ביורוקרטיה קפקאית, אם אצלם אסור לפרסם שירה עברית, בשעה שאצלנו מותר, בתנאי שנושאים בנזק ההדפסה.

מה שאנחנו אוהבים לראות זה תצלומי משפחות־עולים מאושרות וחייכניות, כמו של הזוכים בפיס – אבא, אמא והילדים עם עיניים, איך לומר זאת, קצת גלותיות כאלה, המתגוררים בדירה צנועה אך נקיה ללא רבב, עם ריהוט חיוני בלבד, השמחים בחלקם בארץ. ברור, מביאים בחשבון טיפת ביקורת, על ביורוקרטיה או משרד הקליטה (כל עולה מבקר את דרכי הקליטה עד שהוא מסתדר, ואז הוא מבקר את העולים, המבקרים את הקליטה), אבל אסור לנצל את הדמוקרטיה שלנו ולהתלונן בקולי קולות. מפריעים להם הלכלוך, חוסר האדיבות, האוטובוסים הדחוסים וחוסר ההתחשבות בדרכים? ולנו זה לא מפריע? מפריע. אבל בזמננו עברו כמה שנים טובות עד שהעז עולה לבקר בפומבי. אנחנו העזנו לחשוב שהוותיקים מתנשאים, צבועים ואינם אוהבים עולים רק אחרי שנה של שהות בארץ, וגם אז רק באוהל סגור, מתחת לשמיכה, ועד שאמרנו לוותיק הראשון “אידיוט” עברו חמש שנים רצופות.

עם זאת לא צריך להיתפס לקיצוניות מצד שני: גם בדברי־הלל על מדינת ישראל אין להפריז. לא הצהרות כמו “אני רוצה רק לחיות במולדתי האמיתית”, או “באנו להקדיש את חיינו למדינת ישראל”. כך כבר לא מדברים אצלנו כאן בארץ, זה מיושן, בדיוק כמו הקאסקטים שלהם והמעילים העבים הארוכים ותסרוקות הנשים והילדות הקטנות, עם עגילים דקיקים, בתנוכי האזניים. אצלם גילו את הרצל רק עכשיו, אבל אצלנו יש לו זקן מזמן.

הם מתאוננים על כך שהישראלים אינם מוכנים לשמוע על בעיותיהם? זה רק מראה, שהמשטר הקומוניסטי מגדל אנשים רחוקים ממציאות החיים: מי רצה אי פעם, אם יכול היה למנוע זאת, לשמוע על בעיות הזולת, אם לא כדי להוכיח שצרותיו הוא גדולות יותר? האם רצו ותיקי העליה הרוסית לשמוע את היאֶקים, והאם היטו היאֶקים אוזן לרוּמנים? האם היו הרומנים מוכנים להאזין למרוקאים? האם היה למרוקאים איכפת מה שמספרים העיראקים? והעיראקים התעניינו בסיפורי הארגנטינאים? סבל אינו סחורה במדינת ישראל. מי לא סבל? בימי התורכים לא סבלו? אצל הבריטים לא סבלו? בין הערבים לא סבלו? תחת שלטון הנאצים לא סבלו? במלחמת הקוממיות לא סבלו? סבל אינו מקנה שום זכויות. להיפך. אם בא איזה מיליונר אמריקאי ובונה לו וילה בהרצליה יש לעודד אותו, אחרת הוא יישב עם כל הכסף שלו בלוס־אנג’לס או בניו־רושל, אבל איזה פרס מגיע ליהודי שסבל? הסבל הוא חומר היסוד שעליו בנויה כל הכרה ציונית.

המדינה זקוקה לעליה, לשם כך אנחנו קיימים, כדי לשמש מקלט לכל היהודים הנרדפים, אפילו פרופסור מרקוזה המלומד מוכן להסכים לכך, וכל גלות מוסיפה משהו משלה לחיי הארץ. מה היתה המדינה בלי זמרות תימניות וירקנים בולגרים, בלי מסעדות רומניות והומור הונגרי, בלי ספּריוֹת ממרוקו ורמטכ"לים מיוגוסלאוויה, בלי מוסיקה יאֶקית וטקסטיל צ’כי? אבל דווקא עכשיו, כאשר התקציב מתוח עד קצה היכולת ובארצות־הברית משבר כלכלי ואצלנו אינפלציה דוהרת ומחסור בשיכון לזוגות צעירים, אנחנו לא כל־כך מוכנים לקליטה המונית. בזה לא נבדלת השנה משום שנה אחרת בתולדות הישוב: אילו היתה העליה מחכה עד שהארץ היתה מוכנה לקלוט אותה מבחינה בטחונית, כלכלית, חברתית, היה אברהם אבינו יושב עדיין באור־כשׂדים. עליה היא עליה וקליטה היא קליטה, ורק בימות המשיח ייפגשו השתיים.

בשטח הזוהמה עושה קליטת־העליה נפלאות, ומיזוג הגלויות מושלם: עולים חדשים, שהזדעזעו עד עומק נפשם מן הלכלוך והעזובה השוררת בחוצות כאשר באו ארצה, שחונכו בארץ־נעוריהם, בכוח ההרגל או בכוח החוק, לשמור על סדר ונקיון שם, שלא היו חולמים להשליך כרטיס משומש על הארץ או לנער שטיח על ראשי עוברים ושבים ברחוב, אחרי חדשים ספורים של שהות בארץ אינם עוד מה שהיו. תחילה נדמה שאפשר לחנך, להפנות תשומת־לב, להעיר במלות־נועם. אחרי כמה תשובות גסות, אחרי כמה “מה זה העסק שלך?” דבקים בשיטת הדוגמה האישית המזהירה: מסלקים גרוטאות מן הכניסה לבית המשותף, אוספים בהפגנתיות קופסאות פח שהותירו אחריהם סועדים על שפת הכנרת. יום אחד נוכחים לדעת שלאיש לא איכפת ואיש לא שם לב, ואז מחליטים: יעשה ההמון הנבער אשר יעשה, אני אישית אלך בדרכי, ורצים עם כל גלעין של אגס למרחק מאה מטרים, כדי לא להשליך אותו על חול־הים, מעדיפים לדחוס מקלות שלגונים מפי הטף לתוך הארנק, רק כדי לא לזהם את המדרכה, עד שיום אחד מתגברת עייפות־החומר ואדם אומר לעצמו: למה שרק אני אהיה טיפש? ביום שבו מניחים לשארית הפיתה היבשה, אחרי גמר הפלאפל (עם טחינה וחמוצים, אבל בלי חריף) לצנוח ארצה כלאחר־יד ומשליכים את קליפת התפוז מחלון הרכבת בדרך לחיפה, יודעים שבא הקץ למאבק. העיקר שאצלי בבית נקי. תהליך ההתאזרחות נשלם. לא חשים עוד בלכלוך עד שיוצאים לחוץ־לארץ וחוזרים הביתה, עד שרואים את הארץ בליווי תייר ולא יודעים לאן להפנות את העיניים מרוב בושה: ערימות של צואה בתוך אנדרטאות, חרצפים על־פני המים, כניסות־בתים מסריחות כמשתנות, בתי־שימוש מחליאים ליד תחנות־הבנזין, שולי כבישים כמזבלות.

זה לא עוזר, זה לא עוזר, זה רק נעשה גרוע יותר: התוצאה היחידה של כתיבה על לכלוך היא תוספת נייר מלוכלך. כבר אמרו זאת לפני, כבר כתבתי אני ושכחתי מתי, הארץ מזוהמת להחריד. יש סיפורים שאדם מחבר אותם כל ימי חייו בלי להעלות אותם בכתב, יש נושאים שעתונאי מתהלך אתם שנים ודן בהם וכאילו לא אמר דבר. אדם מסתובב בארץ הזאת ולבו נצבט: מה עשינו לחמדת־אבות? אולי ימחל לנו בית־הדין של מעלה על השיכונים המכוערים, כיוון שנבנו בזמנים שקורת־גג היתה חשובה מאסתטיקה; אולי יסלח לנו על הנהרות המתים, כי תוך כדי פיתוח זוהמו; אבל על הפיכת הארץ הזאת למזבלה אחת גדולה, על כך ניתן את הדין. כסף שומרים בבנקים, תמונות במוזיאונים, תיקים בארכיונים, אבל לדבר היקר מכל, לארץ האחת והיחידה שיש לנו, וגם זה בקושי, נותנים להתגלגל באשפתות.

חוסר הנקיון המצוי של ארץ לוואנטינית? הלוואי והיינו עומדים ברמה נאותה כזאת! די לטייל בערי יהודה ובסימטאות בית־לחם, לטפס במורדות בית־ג’אלה, להביט לשולי הכביש בין רמאללה לשכם, לשים לב לשטחי הגבול בין שדה לשדה כדי לראות שהלוואנט האמיתי נקי יותר מתחום התרבות היהודית (רק בזוהמתם של רחובות שכם מתנחם הלב היהודי הדואב). למעשה קשה להיזכר במדינה מלוכלכת יותר מישראל, לפחות בין המדינות בנות־התרבות, שמדינת ישראל מתיימרת להשתייך אליהן. רק שלושה מקומות (אם פוסחים על הודו וייחודה) חרותים בזכרוני כמזוהמים אפילו יותר ממדינת היהודים: אזורי הפליטים בהונג־קונג, העיר התחתית של נאפולי ורובע הארלם בניו־יורק. באולימפּיאדת הלכלוך הגענו לשלב שלפני הגמר. אולי אנו יודעים להילחם למען ארץ־ישראל ב“עוזים”, בתותחים ובמטוסים, אבל לא במטאטא, ביעה ובדלי; אולי אנו אוהבים את הארץ הזאת בשירים ובנאומים, אבל לא הלכה למעשה, במגע יום־יום. את מה שאוהבים אין משפילים, וארץ מזוהמת היא ארץ מושפלת.

אילו היה המדובר בשכונות עוני, באזורי שיכונים צפופים מאוד, אפשר היה לקוות: ישתפרו התנאים, תעלה רמת־החיים, ייעלם גם הלכלוך בחוצות. אבל בענייני זוהמה אין עני ועשיר, אין אשכנזי וספרדי, אין דתי וחילוני, כולם מלכלכים במידה שווה. קחו שכונה של אנשים מבוססים ברמת־חן ו/או… (נא למלא שם שכונה לפי בחירתך בכתב־יד ברור), שהמשפחות בה קטנות והדירות מרוּוחות, וכמעט לכל משפחה יש פח־אשפה משלה וחצר־משק משלה, ובכל זאת כל מגרש ריק, כל פינת־רחוב, כל שטח מפורז בין גדר לגדר משמשים כמזבלה. ליד השלט:

נערמים קופסאות־קרטון עם עתונים ישנים – הרי מדובר בשכונת אינטליגנטים, - ארגזים ריקים, קערות פלסטיק שבורות, נעליים בלויות, שיירים מסריחים. טרקטור העיריה בא לשם ומנקה ביסודיות, ולמחרת נראים ניצני אשפה חדשה. העוזרות מביאות לכאן, לפי צו בעלת־הבית השומרת על נקיון ממלכתה, כל חפץ העלול להכביד על פח האשפה המשפחתי המצוחצח, ילדים נשלחים לכאן בידי אמם הורתם המסורה, להרחיק מתחום רכוש המשפחה כל דבר, שהימצאותו בשטח עד בוא מכונית־האשפה עלולה לפגום במראה האסתטי של הגינה.

כאן זה לא עניין של חוסר־השכלה או של עוני, כאן רק האנוכיות הנוראה של רוב הישראלים, ההפרדה המוחלטת בין רכוש היחיד המצוחצח, הממורק, הסאלוֹני, היקר מפז לבין רכוש הכלל, שאין לו ערך אלא בכך שאפשר לנצל אותו בשעת הצורך. ריכוז כל הרוֹך, כל ההתחשבות וכל האהבה בקן המשפחתי עומד בניגוד מוחלט לאכזריות כלפי העולם הסובב, בנוסח המאפיה. נכון, עדיין יש הבדל. מדובר באזרחים הגונים, עדיני־נפש, שאינם יכולים לראות איך שוחטים תרנגולת, שאינם משחיתים פני אנוש, אלא רק את פני הארץ המובטחת, שאינם רומסים בני־אדם, אלא רק את אדמת־ישראל. אבל זאת התחלה טובה. עובר קצת זמן עד שעוברים את כל דרגות היעדר־ההתחשבות בזולת. כרגע אנו בדרגה שבע בסולם פרנקנשטיין.

אילת, שיופיה עוצר נשימה, מה עוללו לה עשרים וחמש שנות קידמה ישראלית? אין אני שייכת לנפשות הפּסטוֹראליוֹת, המבכּות שממות אבודות וסולדות מהפיתוח הגוזל מיפי הטבע, אבל מה שנעשה לאילת אינו קשור בקידמה, בהתפתחות ובגידול אלא בחטא הגדול ביותר: הזנחה פושעת מתוך טמטום מוחלט. בהשקעה של 10 מיליון ל"י בנתה החברה לפיתוח חוף אילת גשרים שאינם מובילים לשום מקום ולאגוּנוֹת מצחינות כאגני־ביוב, כדי להפוך אותה לוונציה של המזרח התיכון, והצליחה מעל למשוער: מה שקרה לוונציה במשך כמה מאות שנים טובות הושג באילת ללא מאמץ תוך שנים מעטות: הזיהום, הרקבון והסרחון כמו בוונציה, רק בלי התרבות שלה.

חצי תריסר בתי־מלון, בדרגות שונות של כיעור, נבנים בוונציה הקטנה שעל חוף ים־סוף. מפעלים מאושרים בהשקעות של מיליונים. בלי להיכנס לבעיה מניין יבואו העובדים לכל בתי־המלון ואיפה יתגוררו – נושא השייך לקינה אחרת – מה מציעות עיריית אילת והחברה לפיתוח לנופשים, הבאים לאילת למרבה־הפלא לא בגלל המוזיאונים שלה ולא בגלל יפי ארמונותיה ולא למען החנויות המובחרות שלה, אלא אך ורק בגלל הרחצה בימה השלו והחלק? חוף טרשים מלא זוהמה, שרק פאַקירים יכולים לעבור עליו יחפים ברגל, מלא רפש, בקבוקים שבורים, ערימות זבל. זה לא עניין של יום זה או אחר, שבו לא נוּקה החוף, במקרה, כיוון שמישהו היה חולה / במילואים / באֶבל. חמישה ימי שהות, וכל חמשת הימים נשארה אותה פסולת באותו מקום, בלי שיד אדם נגעה בה. חוף־האלמוגים דומה לחירייה, בתי־השימוש המעטים הם מעבר לכל תיאור. נכון, מטיילים מלכלכים, אבל הם גם מביאים כסף לעיר. הנוף, שקיעת־השמש, צבעי־ההרים המשתנים כל שעת היום, השחייה למרחקים במים השלווים, הירח המשתקף בים הרגוע, כל הנאות המבקרים האלה אינן עולות לעיריה כסף, אז לפחות דבר אחד עליה להעניק: חוף שמנקים אותו בוקר בוקר, מקום־ישיבה מוגן ממכוניות ומקום־רחצה מוגן מסירות־מנוע, חוף עם השגחה וטיפול שוטף. כיום כל שומר נפשו ובעל־מכונית נוסע להתרחץ דרומה, לאחד המפרצים, ויושב אצל רפי נלסון, אבל מה עושים אם אין רכב? רובצים בלכלוך ועוצמים את העיניים.

אפשר להבין ללבו של אברהם יפה, שכאב לו לפתוח את הכביש החדש בין אילת ושארם־א־שייך לתנועת מטיילים: כביש מבהיק נפלא, חופים בתוליים, חול זך, נוף סלעי ראשוני, מה יישאר מהם אחרי כמה שנות שלטון של המטייל הישראלי? כמו ארבה המכלה בוסתן אחרי בוסתן: אילת, חוף־האלמוגים, הפיוֹרד, נואייבה, דהב, שארם־א־שייך. לא נותר אלא לכבוש את ערב הסעודית. החופים שלה דווקא נראים מן המטוס נקיים מאוד.

מה יש לומר, חברים, אני מזועזעת. המצב הולך ומזדבל. קחו את נהריה, שנשאר בה – גם אחרי שמייסדיה זנחו אותה, התפזרו, עזבו, הסתלקו לעולם שכולו מוסיקה סימפוֹנית – משהו מאווירת עיירת־קיט מרכז־אירופית, היו בה קונדיטוריות, פּנסיונים, רוכבי־אופניים, אדיבות ונקיון. נהריה גדלה, יפה; התפתחה, יפה; קלטה עליה, יפה – ואיבדה את ייחודה. לאורך הגעתון, השאנז־אליזה המקומי: מה לא הונח כאן לצדי תעלת־הביוב הנושאת עדיין את השם נהר געתון? מזרנים קרועים ופסולת בניין, סמרטוטים וברזל חלוד. איך נראים הגן הציבורי והדרך לים, הזרועה קליפות־גרעינים ובדלי סיגריות כפתיתי שלג וחוף הים מחוץ למיכלאת המתרחצים? ערימות־ערימות של זבל שנשפך ממריצות וממכוניות, ומקורו – לפי בדיקת פחם – בתקופה פּרהיסטורית.

הקיבוצים נקיים יחסית, לא כולם ולא בכל תקופה. זה תמיד עניין של האחד־היחיד, המוכן לקבל את האחריות לחטאי אחיו. קיבוץ הוא בבואה נאמנה לסאניטר שלו: אם הוא מתייחס לתפקיד ברצינות ורואה בו אתגר, הקיבוץ נקי לתפארת; אם הוא עובד מתוך הרגשת־כפייה, ללא חשק, מתגלגלות שקיות־ניילון ריקות בין השיחים, צצות ערימות־פסולת, והזבובים שורצים בו בדיוק כמו בעיר. אין תרופה רעיונית לרפש בסוציאליזם, בימינו או בעתיד, מעט או הרבה. בסופו של דבר קובעת יזמת היחיד.

מאחר שחוקי אלהים בנוגע לנקיון המחנה וערים ירוקות אינם עוזרים, הדרך הקצרה למדינה נקיה היא משטר דיקטטוֹרי, לא חשוב מאיזה גוון, העיקר שהוא מלווה בפחד במידה הגונה. אבל אם פוחדים מפני רודנים – בכל הגדלים, בכל הגוונים, אדומים, ורודים, שחורים, עם שפמים ובלעדיהם – יותר מאשר מפני הסחי, לא נשארה ברירה אלא ללכת בדרך הדמוקראטית המייגעת של שיכנוע, חינוך וחוקים שיש להם שיניים, ולא תותבות. נכון שאיזו מגיפת־חולירע בריאה משכנעת יותר מכל מבצעי־הסברה, אבל לא כל שנה מתמזל המזל בתחום זה. שלטי־אזהרה הם רק תוספת לכיעור הנוף, אם מאחורי איומי־העונשים עומד רק מצבור פסולת.

כפי שאמרו חכמינו ז"ל, אשפה גוררת אשפה ובמקום שיש זבל מתווסף זבל. יש איזה כוח משיכה מאַגי בלכלוך: רואים אחד, מוסיפים עליו. לא שבמקום נקי שומר כל אדם על הנקיון, אבל אחוז אנשים סביר אינו מעז לזהם, אם יש טיפול והשגחה. גם בארץ אפשר לשמור על נקיון של מוסדות ציבור (מוזיאון ישראל, מכון וייצמן), מקומות טיול (אתרי רשות שמורות הטבע) וחופי־הים (חוף נווה־ים הנקי, על אף התנועה בו, בשש בערב יותר מאשר חוף מכמורת בתשע בבוקר). הנסיון מוכיח, כי במקום שיש בו השפעה אנגלו־סאקסית או השפעת כסף אנגלו־סאקסי הנקיון גדול יותר בדרך־כלל וזה סימן שבמקום שאין בו פחד גם צמא לתרומות ולמעמד בעולם עשוי לחולל פלאים.

צצה בי מחשבה מדאיבה, שיהודי זקוק לעין הביקורתית של הגוי, לחשש שמא יקשר מישהו בין לכלוך לדת, כדי שיהיה לשומר נקיון למופת בכל מקום ובכל שעה; אבל בטענה כזאת יש משהו אנטישמי. אולי אנסה זאת יותר בעדינות: במקום שיהודי מרגיש את עצמו בטוח, בתוך שלו, אדון לעצמו, הוא ממעט לדבוק במוסכמות ובנימוסי גויים. לא, גם בכך יש טעם לגנאי. אולי מוטב לא לדבר על היהודים אלא על הישראלי. שוויץ, חוסר התחשבות, תאונות־דרכים וזיהום כרוכים יחד, וכולם נובעים מעודף הערכה עצמית ומהיעדר תרבות פנימית. נכון, אסור להשליך את כל הישראלים למזבלה אחת, יש צדיקים לא רק בסדום אלא אפילו בתל־אביב, אלא שעל־פי־רוב אין חשים בהם. הם נוטים להתבודד, אינם יוצאים לשפת־הים ולא למקומות מועדים למטיילים, אינם מבקרים בקולנוע במוצאי־שבת ומשתדלים לחיות הרחק מן ההמון הסואן ככל האפשר.

אפשר לראות קשר בין ארץ־ישראל המלוכלכת לבין הדעה הרוֹוחת בציבור הישראלי, ובמיוחד בין ילידי־הארץ, שחוקים, הנחיות, תקנות ואזהרות נועדו רק לטיפשים שאינם מתמצאים בחיים, שאינם יודעים להסתדר. אסור להשליך בקבוקים? אסוף לקטוף אלמוגים? יאללה, קדימה, איש לא רואה. אפשר למצוא קשר בין הלכלוך לבין מצב־הלוחמה הממושך שהוליד אכזריות כלפי האדם והטבע, אפשר לייחס זאת למאבק היהודי הממושך על הקיום בתוך סביבה עויינת ולחבלי עצמאוּת טריה. אינני יודעת. משהו בסיסי פגום.

אולי בכלל לא נחוצה ארץ־ישראל נקיה. תינוקות זקוקים להיגיינה ואולי גם נשים הרות, וזוהמה יתרה עלולה להזיק לתיירות, בזה יש להתחשב. אבל בדרך־כלל משגשגים הישראלים על זבל כמו פרחי־גינה. קצת לכלוך פחות, קצת לכלוך יותר, רוב הישראלים אינם שמים לב כלל, כל זמן שאין הוא נוגע ישר בביתם, במכוניתם, ברכושם. איכות הסביבה, טעם החיים? זה בשביל איסטניסים שאין להם דאגות אחרות בחיים. חסרות לנו בעיות חשובות יותר? בטחון, פיתוח, שיכון, קליטת־עליה, אינפלאציה. מהו לעומתם נייר בודד מתעופף ברוח?

עכשיו הזמן, עתה העת, כי עוד מעט בא המבול. עוד קיץ אחד של אושר עם העלאת משכורת, תשלומי תוספת יוקר, הורדת מסים, עוד חודש־חודשיים של תקופת־ביניים עד לאומדן נזקי ההילולה והגשת החשבון, ואחר־כך פיחות, הידוק, צמצום, מיסוי. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, אותן הכותרות נוסח “עד היכן” ו“הקץ להפקר”, אותם הדיבורים על “הציבור לא יסבול” ו“הממשלה חייבת התערב” ואותה הנכונות לקחת כאשר נותנים. מכל אותם כותבים שזעקו מרה על התעללות בציבור, חוסר התחשבות בצרכי המדינה, אזרחות רעה, ואנדרלמוסיה בלתי־נסבלת, בעקבות ההטבות שישיגו המהנדסים, ולו גם בעזרת שביתה – הודות להצמדה הברוכה, לא יהיה אפילו אחד שיאמר: “לא, תודה, אני מוותר”.

הלב נקרע בין זעם אזרח של המדינה על סף תוהו־ובוהו – יום אחד בלי שירות רפואי ויום אחד ללא קשר אווירי אל העולם, יום אחד בלי טלוויזיה וחדשיים עם טלפון מקולקל – ובין דאגת האדם המפרנס, הסופר את הכנסותיו ומוצא אותן חסרות. באופן כללי השביתות פסולות וחסרות־הצדקה, בעיקר אחרי שקוראים כמה משׂתכרים פקידי “בנק לאומי לישראל” או עובדי חברת החשמל או עובדי “אל־על”, אבל באופן אישי: כך אי־אפשר להמשיך. המחירים עולים מדי יום ביומו, בעלי המלאכה אינם יודעים כמה לדרוש, דירה עולה הון ורק אנחנו האידיוטים, עובדי המשק בבתי־החולים, המוכסים בלוד, הכורים בתמנע, עובדי התחזוקה באשדוד, פועלי הנקיון בירושלים,… (נא להוסיף את החסר לפי הנתונים האישיים) עובדים כמו חמורים ושותקים.

וכי מי משתכר מה שמגיע לו? מי משתכר די צרכיו? תראה לי איש במדינה שיאמר: “המשכורת שלי הגונה למדי יחסית לעבודה שאני משקיע”, או “אני מסתדר די טוב עם משכורתי ואין טענות”, ומה אתה רואה? דמות של עבד, טיפוס של המסכן הנצחי, שהיה משתמש עד היום במקרר עם קרח לולא מכרו, לפני עשר שנים, מקררים חשמליים בתשלומים באמצעות ועד העובדים, הלובש ז’אקט עם טלאי־מגן על מרפקי השרוולים, אחד בלי אמביציות ובלי חלומות, יציר העולם הישן ההולך ונעלם מעל־פני הארץ. משכורת שאינה מספיקה היא השלב הראשון למעמד. לגבי האדם המודרני לא תיתכן כלל משכורת מספיקה, כיוון שהיא תמיד מפגרת אחרי הצרכים, המשאלות, החובות. אולי אי־אלה מנהלים עם משכורת של כך וכך אלפים, אי־אלה זקנים המתקרבים לגיל הפנסיה, חיים בהתאם למשכורת, אבל הישראלי הצעיר, הדינאמי, הפעיל, הצועד עם הזמן רץ – תמיד לפני המשכורת, לפעמים היא משיגה אותו, לפעמים הוא נעצר כדי לתת לה להתקרב, אבל הוא לעולם לא יסכים שהיא תקבע לו את קצב החיים.

השביתות הן הוכחה לכך שהיהודי לחופש נולד. רק במדינה פיאודאלית כמו יפאן, שבה יודע כל אחד מקומו בהיירארכיה החברתית, מסוגלים העובדים לשבות תוך כדי עבודה – במקרים הנדירים שבהם הם אוחזים באמצעי קיצוני זה – ולשאת על זרועם סרט המודיע על שביתתם. אצלנו, מיום שנחרב בית המקדש, אין מעמדות קבועים. כל אחד יכול להיות מלך, או קבלן, או מסגר, או בעל סטייקיה; כל מקצוע עשוי להביא לפסגת ההכנסות: נהיגה באוטובוס או ניווט מטוסים. מקצועות עולים בסולם ההכנסות, מקצועות יורדים, פער נפתח ופער נסגר ואין מי שיקבע מי שווה יותר, רופא־שיניים או צבּע־מכוניות, מנהל בית־ספר או טכנאי חימום, כולנו נולדנו לגדולה, לכולנו מגיע.

בכל דבר מוכן העובד הישראלי לשאת, במלחמות ובאינפלאציות, בחבלות ובפיחותים, רק לא בהרגשה שהוא דפוק. זה לא רק עניין של הכסף ושל התנאים הסוציאליים לגופם, כערכם בכסף. זה מעמדו בשוק לעומת מקצוע אחר, או בעלי אותו מקצוע במפעלים אחרים. ההרגשה שהוא מקופח אוכלת אותו, לא נותנת לו לישון, גוזלת ממנו כל סיפוק בעבודה. נכון, עדיין יש אי־אלה מקצועות, כמו קצונה בצה"ל, שמעמדם הוא בלי שום יחס להכנסתם הכספית, אבל יום אחד באה שעת החשבון בלירות, וקדימה לתעשיה הפרטית.

השביתה אינו מודד למצבו החמרי של ציבור זה או אחר אלא לציפיותיו, להערכת כוחו, לתחושת חשיבותו. השביתה כבר אינה מה שהיתה בימים הטובים של מזי־רעב, הנשק היחיד של הפרולטריון הסובל נגד ההון המנצל. רק לעתים רחוקות עדיין מזדמנת שביתה לפי המתכונת הקלאסית של עמלים מול המונופול המנצל, עם ברכות־עידוד של ועדי עובדים והופעות אמנים מזדהים בפני ציבור השובתים. אילו הייתי מזכיר ההסתדרות, לא הייתה ששה למשק סוציאליסטי והייתי שומרת על כמה מפעלים פרטיים כעל בבת־עיני: רק שם עדיין אפשר לשוב לזמנים הטובים, לדבר על מנצלים ומרעיבים ואפנדים, לנאום בנוסח סוציאליסטי אמיתי, לנופף דגלים ולחוש הזדהות מלאה.

לשביתות במוסדות ציבוריים כבר אין אותו טעם, בעיקר אם הממשלה פועלית, למרבה הצער. הה, אילו היתה לנו ממשלה ימנית, אזרחית, רכושנית, אז היו לשביתות עובדי־הציבור פנים אחרות לגמרי, אז אפשר היה לארגן הפגנות בכיכרות הערים ולצעוד שלובי־זרוע תחת דגלים מתנופפים וסיסמאות מאירות־עיניים. כאשר יש ממשלה פועלית בשלטון אין הרבה נחת ללוחם סוציאליסטי ותיק: שביתות בסקטור הציבורי הן התמודדות־כוחות ומשא־ומתן ועמידה על המיקח וכאב־ראש, אבל סיפוק אין בהן. הצרה היא שכבר אין סדר בעולם, כבר אין סרטים בשחור־לבן, כבר אין מלחמת בני אור בבני חושך, עכשיו אין מוסכמות ואין חוקים. מה היה מארקס אומר על עובדי חברה ממשלתית השובתים בגלל הסכנה שייהפכו לעובדי חברת העובדים? איך היה מסווג שביתת אקדמאים נגד ההסתדרות כמעביד? שביתת עובדי נקיון נגד קניית בגדי־עבודה בחנויות הקואופרציה הצרכנית? על דברים כאלה לא חלם מארקס תחת שמיכת הפוך שלו.

שורש הבעיה הוא שעדיין לא המציאו מודד טוב משביתה לכושרו של ועד עובדים. איך יכול ועד עובדים לדעת שהוא הוציא מן המעביד, ציבורי כפרטי, את המקסימום האפשרי, אם לא הכריז על שביתה? נניח שוועד עובדים בא עם מאה ועשרים תביעות חדשות, ביניהן תשלום בעד שעות ללא שינה בגלל דאגות עבודה, פדיקור על חשבון המפעל (עם לכּה), בגדי־עבודה בעיצוב פייר קרדן, מימון שיעורי בישול “קורדון בלאֶ” לנשי הפקידים הבכירים והכל רטרואקטיבית מאז הצהרת בלפור, והמעסיק אומר: “בסדר, קיבלתי”; סימן שאפשר היה להשיג יותר. השביתה היא תעודת־יושר לוועד־עובדים: יותר ללחוץ אי־אפשר. וכי במה נמדדת הצלחת ועד העובדים? כמה כסף חסך למשק המדינה? איזו מידת אזרחות טובה הפגין? מישהו שם לב? מישהו אומר מלה טובה? המודד היחיד הוא ההישגים שזכה בהם למען העובדים שהוא מייצג.

האם ראש הממשלה בוחרת את הוועד? או שר האוצר? העובדים בוחרים בו, ולא לפי אהבת כלל ישראל, או אחריות אזרחית או היענות לצרכי המדינה או התחשבות בסבל הציבור. אלא לפי חשבון, טבין ותקילין. יש קמח, ביצים, צימוקים – יש קולות. שלא לדבר על ההרגשה הטובה, כאשר מתחילים כל הגדולים, ממנהלים עד שרים, לרוץ, לשכנע ולהתחנן, קול ישראל על הקו, העתונאים על הסף והמצלמות מבזיקות. לגבי ועדי העובדים כמו לגבי הבחורה המודרנית: ימי הבת הצנועה, המחכה בשקט עד שישימו לב אליה, עברו מן העולם.

אפשר לחוקק חוקים ולהנהיג בוררות־חובה, וזה עלול להפחית במידת־מה את מספר השביתות, אך השאלה הגדולה היא כמובן: ומה יהיה אם לא יישמעו לחוק? חוק הוא רק פיסת־נייר אם אין אחריו כוח המפעיל אותו, אמר כבר ד“ר כנוביץ ז”ל ועלה השמימה בתוך ענן עשן. המחשבה על משטרת ישראל לוחמת נגד פועלי נמל שובתים אינה מלבבת במיוחד, ועל חיילי צבא הגנה לישראל מתנגשים בעובדי חברת־החשמל עוד פחות. למעשה, כפי שמוכיח הנסיון גם במדינות אחרות, משטר דמוקראטי הוא כמעט חסר אונים מול קבוצות שובתים חזקות, אלא אם כן הוא דמוקרטי עממי, שאין לו שום בעיות של שביתות, יען כי כל העמלים מאושרים והעבודה היא תענוגם.

אבל מה עושים במשטר פועלי בשנת בחירות? נותנים. בשנות מתח בטחוני אין צורך לעשות שום דבר, כי המלאכה נעשית בידי אחרים. בשנות מיתון מקום־העבודה יקר מכדי לסכן אותו בשביתות מיותרות. במפעל תעשייתי נזהרים עובדים ומעבידים מלהביא את הדברים להתמוטטות העסק, אבל במוסדות ציבוריים, שאינם בנויים על רווחים, אין תרופת־פלא, לא בחוקים ולא במשפטים, ובעיקר אחרי שהשביתה טופחה כנכס מקודש.

הסיבה המוצהרת לשביתה היא רק קצה הקרחון. לכאורה צמחה בשעתה שביתת רופאי קופת־חולים על רקע חילוקי־הדעות מי צריך לעמוד בראש קופת־חולים, אדמיניסטרטור או רופא, אך למעשה טועים שני הצדדים: בראש הקופה, כמו בראש כל מפעל המעסיק מספר עובדים גדול במקומות רבים, צריך לעמוד פסיכולוג (עם פסיכיאטר כסגנו, כדי שיהיה מי שיטפל במנהל). בסופו של דבר, שורש רוב השביתות הוא יחסי־אנוש פגומים, בעיקר בעידן־שלאחר־לחם־ומרגרינה. הלהיטות לשביתה קטנה הרבה יותר אם העובדים מרגישים שמעריכים אותם, מתייעצים אתם, מוקירים את נסיונם ומקבלים בברכה יזמה מצדם, וזאת אולי הסיבה העיקרית לשביתות הרבות בסקטור הציבורי. המכונה גדולה מדי, והקשר אל הסמכות הקובעת רופף מדי ואין מי שיאמר תודה. מתי מדברים על עובד מדינה? כאשר סרח, מעל, סטה מסמכותו, התנהג לא כשורה, קיבל שוחד, ענה בגסות, הכריז שביתה. אבל מי נותן את דעתו עליו כאשר הוא עושה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר?

יש פער עצום בין המציאות וההרגשה. לפי ההרגשה הכללית כבר שבתו במדינה הזאת הכל, עולים, ותיקים, חילוניים, דתיים, תלמידים, מנהלים, סבלים ואקדמאים. אבל הסטאטיסטיקה אומרת כי 80 אחוזים מכלל הציבור הישראלי ו־65 אחוזים מן העובדים לא שבתו מימיהם (עדיין). אם הנתונים נכונים, ולא נאספו במגמה להטיל קלון על מדינת היהודים, הרי יש לעשות משהו לתיקון המעוּות, ויפה שעה אחת קודם. הרי לא ייתכן, שעל עשרים אחוזים מן האוכלוסיה יוטל כל עול השביתות, והרוב של תושבי המדינה יתחמקו מחובתם הבסיסית. השביתה שייכת לעם כולו, ועל כולם להשתתף בה.

יש לנהל רישום מדוייק של העתודה השביתתית ולקרוא לה לשירות מילואים, לקבוע לוח־זמנים ומיכסות של ימי שירות: כל אזרח, מגננת עד ראש־הממשלה, חייב לתרום את חלקו. כמובן יש לקבוע מיכסות שונות, בהתאם למקצוע: שביתה בת יום אחד של עובדי התחבורה האזרחית שווה חמישה ימים של רופאי קופת־חולים או עשרה ימים של עובדי המכס. הבעיה היא שיש בעלי מקצועות שאין כל טעם בשביתתם, מפני שאין לעבודתם טיפת ערך בשוק. כמו הסופרים, למשל. לפי החישוב האחרון מגיע שכרו של סופר ל־0.235 אגורות לכל שעה של כתיבת ספר ובכל זאת עדיין לא שמע איש שהם איימו בשביתה, כיוון שהם יודעים יפה את מקומם ואת ערכם. אלף ימי שביתת סופרים לא שווים יום אחד של רצפים. מי שחושב שהוא מוכרח ללכלך נייר, אף כי כל שנה יוצאים לאור אלפי ספרים שאיש אינו נוגע בהם, שישא בתוצאות.

קשה מאוד לדבר על שביתה צודקת או לא צודקת לפני שהסתיימה. אם היא הביאה תוצאות, אם השיגה לפחות חלק מהדרישות שלא היו מתקבלות בלי שביתה, היא היתה צודקת. קיים בלבול שלם בשטח ההגדרות. שביתת האטה אינה אלא עבודה בהתאם לתקנון, והמונח “שביתה פראית” שאול מלשונות הגויים ואין לו מקום אצלנו. בעברית יש רק שביתה שלא קיבלה את אישור מוסדות ההסתדרות מראש. אולי כל בעיית השביתות היא לשונית: יש רק לבטל את השימוש ב“לא”, כי בסכסוכי־עבודה “לא” זה לא תשובה.

מפליא, ששר האוצר מסוגל לדרוש מההסתדרות להתחייב שעובדי המדינה האחרים לא ייגררו אחרי הישגי המהנדסים בשינוי הדירוג. או שהוא עולה חדש, או תמים, או שובב. אפילו היו ההטבות המיוחדות ניתנות בסודי סודות, לפי הסכם שהושג בחצות לילה אפל וגשום בבית־הקברות של חולון מצד שמאל, עם תחפושת של רוחות־רפאים לנציגי שני הצדדים, היה גם שומר היעלים החרש בלב מדבר סיני יודע על כך תוך עשרים וארבע שעות ופועל בהתאם, ולא כל שכן כאשר הדבר פומבי, לעיני הציבור. בעצם הדרישה לא להיגרר יש כבר חצי הודאה בכשלון. כל ישראל צמודים זה לזה. יחד נעלה ויחד נרד.

מנהל מפעל, פרטי, הסתדרותי או ממשלתי הרואה את הנולד נזהר מרווחים כמו מווירוס, כי הם התחלת הסוף. לא שגרעון מתמיד מונע דרישות, אבל רווח, קטן ככל שיהיה, קורא להן, כפי שהוכח ב“אל־על”: שנה אחת הודה מנהל אל־על ברווח של אלף חמש מאות שבעים ושלש לירות ועוד עשרים אגורות, ובזה גמר את העסק לשנים. מזל שבינתיים צץ עניין החטיפות והעלה את הוצאות התיפעול. הערבים האלה תמיד מצילים אותנו, רק שאי־אפשר לסמוך על זה לנצח. הם אשר שמרו עלינו מהפקרות בשוק העבודה על ידי חיזוק המתח הבטחוני, הם שלימדו אותנו כי יש דברים חשובים יותר מתוספת של עוד חמישים לירות ועוד חצי־דרגה, הם שלא נתנו לנו לשקוע באמבטיית קצף של חברה צרכנית, הם שהגנו עלינו ממלחמת אחים, הם שהוציאו אותנו משפל כלכלי, אבל כמה זמן עוד יעמדו לצדנו? אמנם נכון, שאנו עושים כמה דברים טוב מהם: כל צבאות ערב לא הצליחו לנתק אותנו מן העולם, וקומץ עובדי התעופה האזרחית עשו זאת ללא מאמץ נראה לעין, אבל היתה זאת הרגשה טובה לדעת שיש לנו מעבר לגבול ידיד השומר עלינו מפני עצמנו.

כאשר הייתי צעירה ותמימה, כלומר לפני שבע־שמונה שנים בערך, וגם אז היו ימי שבות השובתים, סברתי כי המקום היחיד שאדם יכול להשתחרר בו משביתות הוא הקיבוץ, החברה השוויונית, שאין בה מנצלים ולא מנוצלים, וכל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו, ואף הייתי בלתי־זהירה עד כדי לנער את אשליותי בפומבי. כתגובה בא עלי גל מכתבי־מחאה של חברי קיבוצים, שראו את עצמם נפגעים. גם בקיבוץ שובתים, מטפלות ועובדי־מטבח, סניטארים ורפתנים, למען תנאי עבודה טובה יותר ומתוך עקרון, לאות מחאה ומטעמי יוקרה.

את רוב השביתות אפשר היה לסיים תוך זמן קצר – כי לעובדים נמאס מהר מאוד לישון עד שעה מאוחרת, להיות לעזר בבית ולשנות את סדרי היום שנכנסו לדם, ולמעבידים לא חסרות צרות גם בלי שביתות – אילו היה מישהו מוצא דרך לשנות את כללי המשחק, כדי ששני הצדדים ייצאו מהסכסוך כמנצחים לכל אורך הקו. אנשים מוכנים לוותר על דרישות, אבל לא על יוקרה. נחוצה שיטה רצוייה: לא לתת הרבה, אבל לאשר נצחון מכריע. אצלנו, במזרח התיכון, לא הכסף העיקר אלא הכבוד.

האינפלאציה דוהרת ואנחנו אחריה, תשושים וקצרי נשימה, בלי כל סיכויים להשיג אותה, ותמיד כאשר נעצרים לרגע כדי להביט לאחור, נראה העבר טוב מן ההווה, תמיד נזכרים בימים הטובים כאשר הלירה היתה עוד לירה והכל היה זול יותר. עוד ניזכר בימים הטובים, כאשר עוד ניתן להשיג זוג נעליים במאה לירות ודירה בת שלושה חדרים במאה וחמישים אלף לירות בלבד. כאשר קוראים קטעי עתונות משנות העשרים, וזכרונות חלוצים מראשית המאה, ומכתבים לגולה מן הישוב הישן, הנימה תמיד חוזרת: המחירים מאמירים מעלה מעלה ואין לדעת מה יילד יום; רק דבר אחד נהיר – כי אי־אפשר שהמצב הפרוע יימשך לאורך ימים.

דרכה של האנושות זרועה אינפלאציות, עוד מתקופות צמצום ההיצע במצרכי מזון בסיסיים בימי אבות, ויש להניח כי גם בתקופת האבן נהגו ותיקי המערות לשבת סביב המדורה ולהיזכר בימים הטובים ההם, כאשר עוד אפשר היה להשיג דינוֹזאַוּר שלם תמורת עשר אבני חלמיש ואשה תמורת ארבעה שורי־בר. מאז ירד מחירה של האשה פלאים, אבל כל השאר התייקר בלי הרף, אם מתוך גיאות, אם מתוך מצוקה, אם בגלל מסע קולומבוס לאמריקה או מלחמות נאפוליאון, אם בגלל גילוי זהב בדרום־אפריקה או משבר בוול־סטריט, אם בגלל מלחמת העולם השניה או השגשוג הכלכלי של שנות השבעים. עצם העובדה שאנחנו עדיין מסוגלים לראות באינפלאציה מצב יוצא־דופן ובמחירים היציבים את הנורמה ולהתרגש תמיד מחדש עם כל גל התייקרות, מעידה על מידת האוֹפּטימיוּת הרבה הטבועה באדם.

על כל העולם עובר עתה גל של אינפלאציה, שגרם לה הביקוש הגובר לחמרי־גלם ולמצרכי מזון, אך יש להבדיל בין האינפלאציה העולמית הכללית והאינפלאציה הישראלית הפרטית: אם בכל העולם מסתפקים באינפלאציה של חמישה עד עשרה אחוזים, אנחנו זריזים יותר ואיננו נעצרים גם בחמישה־עשר אחוז בשנה, והדבר הגיוני בהחלט – על כל אחוז של עליית מחירים בעולם יש להוסיף מכס ורווח ליבואנים. מדאיג למדי לחשוב, שכל הפרופסורים וכל הנגידים, כל אשפי הפינאנסים וכל חכמי הכלכלה בארצות־הברית ובאירופה חסרי־אונים מול תהליך האינפלאציה, וכל אחד מסביר את הנעשה ומבהיר כיצד לתקן את המעוות על־פי תורתו שלו, המנוגדת, כמובן, לחלוטין לתורת חברו המלומד. אפשר לנסות דרך אחת, להקפיא מחירים ומשכורות או להעלות את אחוז הריבית הבנקאית, לצמצם את ההשקעות או לפחת את המטבע, ואם זה לא יעזור, אז לא עזר; אפשר לסלק את קרבנות הניסויים מצדי הדרך, לנסות משהו אחר ולהתווכח בחוגים אקדמאיים במשך חמישים שנה מה בעצם גרם לשפל הכלכלי.

אולי אנחנו חיים עדיין באשליה של בן התרבות המערבית במאה הקודמת, שנדמה היה לו כי המדע יביא פתרון לכל בעיות האדם, תרופה לכל מכאובי האנושות, ולכן אנחנו עדיין יוצאים מתוך הנחה, שהאדם מסוגל להשתלט על תהליכים כלכליים, ולהשיג עוד עלי־אדמות את הרקיע השביעי של תעסוקה מלאה ומחירים יציבים, שניתן לעצור את העולם בנקודת האיזון העדין שבין אינפלאציה ושפל כלכלי. בעבר הרחוק היו בני האדם צנועים יותר ומנו את ענייני הגיאות והשפל הכלכלי בין גזירות השמים, שאין לבשר־ודם שליטה עליהן. שטפונות, בצורת, מלך הולל, מלחמת שלושים השנה, רעב או שגשוג: ה' נתן וה' לקח. לפעמים, נוכח הנעשה כיום בשוקי הכספים והסחורות בעולם, נראות תפילה לעגל הזהב או נעיצת סיכות בבובה בדמות שר האוצר יעילות לא פחות מתורות הכלכלה המודרנית.

אולי באמת כל התהפוכות בשערי המטבעות בעולם הן מעשי הננסים מציריך, וכל גל ההתייקרויות אינו אלא תוצאה של מזימה קומוניסטית. הרי הרוסים גרמו, על־ידי קניית כמויות ענק של תבואה ומספוא בארצות־הברית, לעליה התלולה במחירי הסטייקים באמריקה ועל־ידי כך החלישו את כוח העמידה של האומה האמריקאית; בגלל הרוסים צריכה עתה אמריקה לצמצם במידה דראסטית את יצוא הסויה ומצרכי המזון האחרים למדינות ידידותיות, דבר המוסיף לערעור יחסיה עם העולם המעורערים בלאו הכי. מי יודע, אולי הסובייטים אינם זקוקים כלל לכמויות העצומות של מזון מיובא, והם מאחסנים אותו אי־שם בבתי־הקירור של סיביר, יושבים בקרמל, שותים ווֹדקה ורק מחכים לאנדרלמוסיה כלכלית במערב. הנחמה היחידה בכל ההרהורים הקודרים הללו הוא בעובדה, כי גם במשטרים הקומוניסטיים לא מצאו דרך לאַלף את דרכי הכלכלה ושעה שהמשטרים הקאפּיטליסטיים מחפשים את הישועה בפיקוח ובתכנון ובהתערבות ממשלתית, מגלות הדמוקראטיות העממיות, ככל שניתן להן, את קסמי היזמה האישית ואת פלאי הייצור לפי דרישות השוק, ואלה כמו אלה מגששים באפלה.

מפליא הדבר שאין עם מחוסן נגד אינפלאציה, אם זה עם צפוני כמו השוודים או דרומי כמו האיטלקים, עם חרוץ כמו היפאנים או אוהב סיאֶסטוֹת כמו הספרדים; אם זו מדינה שהובסה במלחמה כגרמניה או אחת שניצחה בה כבריטניה, אם זו מדינה גדולה ועשירה כארצות־הברית או קטנה ועניה כפּרו, ואם זו מדינה בעלת ממשלה סוציאליסטית כהולנד או בעלת ממשלה לאומנית כצרפת, האינפלאציה על ראש כולם – או מה שמוגדר אצלם כאינפלאציה כשהמחירים עולים בכמה אחוזים בשנה. ששה אחוזים לשנה ומקימים צעקה? אצלנו במקרה של יציבות נפלאה כזאת היו עורכים סימפּוזיון בין־לאומי על הישגי המדיניות האנטי־אינפלאציונית בישראל, ומזמינים את גדולי הכלכלנים בעולם ללמוד תורה מציון.

אחת הדרכים האהובות על אשפי הכלכלה היא ירושה ישירה מימי רופא־האליל הגדול: קובעים יום שבו יתרחש הנס המצופה. כאשר יעלה הירח החדש, כאשר תעמוד השמש במרכז, כאשר יפרחו עצי הדובדבן – יתחולל השינוי הגדול, יירדו הגשמים, תיפסק המגיפה, יוולד יורש־העצר. קובעים שלושה או ששה חדשים של צינון, של הקפאה, מתכננים שלבים של מלחמה באינפלאציה, מינואר עד יוני, מיולי עד דצמבר, קובעים תאריך ליציבות הכלכלית כפי שקובעים לוח משחקי הליגה. יתרחש נס היציבות – מה טוב, לא יתרחש – אז לא פידלנו: רוח רעה, כוח עליון, היו למכשול, בהלת הדולר, פרשת ווטרגייט, גירושי אליזבת טיילור, משהו קלקל את כל התחזיות היפות.

הרופאים חשים לפחות אי־פה אי־שם (יש לקוות) כי חיי אדם נתונים בידיהם, אנשי צבא יודעים כי החלטתם היא עניין של חיים או מוות, אבל מי יודע אם אנשי כלכלה מרגישים בכלל את האחריות הרובצת עליהם: צו אדמיניסטראטיבי כלשהו, הוראה על פיסת נייר, צעד מוניטארי נסיוני – וחיי המונים עלולים להשתנות, מישהו יפוטר, מישהו יפשוט את הרגל, מישהו יירד מן הארץ, מישהו יאבד את אמונתו בצדק, בעל יכה את אשתו, פקח יתחיל לקבל שוחד, זוג צעיר יתגרש, פנסיונר ירגיש את עצמו מרומה, סטודנט יפסיק את לימודיו באוניברסיטה. הכלל בגלל צו אחד קטן.

מה קרה, בעצם, לעצמאות הכלכלית שהיתה משאת־נפשנו בעשרים השנים הראשונות של המדינה? בזמן האחרון אין מדברים עליה. אולי משום שחכמי הכלכלה הגיעו לכלל מסקנה, כי אין צורך בעצמאות כלכלית. מה רע כל כך בחוסר עצמאות? משגשגים, עולים ברמה, מתפתחים, מוסיפים כוח, מתעשרים גם בלי עצמאות. מה היא יכולה לתת לנו ואין לנו בלעדיה? כסף יש, רמת־חיים יש, מטבע זר יש, השקעות מבחוץ יש. עצמאות כלכלית רק מזמינה צרות. עוד יקנאו בנו ויתנו בנו עין־הרע. כמו בארצות־הברית, שם ההפרש בין יבוא ויצוא הוא בסך־הכל מחצית האחוז, ואֵילו שמיניות באוויר הם עושים! מחצית של אחוז אחד! שיבואו אלינו ונלמד אותם כיצד לכלכל את ענייניהם, כמובן, להם יש צרה אחת – אין להם דוד עשיר באמריקה.

יפאן עצמאית, היצוא עולה במידה ניכרת על היבוא, האם היפאנים מאושרים? האם אין להם אינפלאציה דוהרת? האם אין שונאים אותם ברחבי אסיה כולה? עצמאות כלכלית דומה לימות המשיח: מותר לשאוף אליה ולקוות שבוא תבוא גם אם היא מתמהמהת, אבל אין לדחוק את הקץ; איש אינו יודע עדיין מה תחולל. מצד אחד זה די מחריד לדעת, שעל כל תינוק ישראלי רובץ כבר ביום היוולדו חוב של 2800 דולאר מחובות הלאום – ירושת אבות שאכלו בשר, אבל מצד שני ארץ־ישראל נבנתה על גרעונות וחובות – על גרעונות וחובות קמה המדינה, על גרעונות וחובות היא מתקיימת. הרי לא היו ימים קשים יותר לישוב מבחינה כלכלית מאשר ימי מדיניות ה“אֶפישאֶנסי” והשאיפה לאיזון תקציב המוסדות הלאומיים בשנות העשרים המאוחרות. חוסר העצמאות הוכיח את עצמו טוב למדי. אין צורך לעשות נסיונות חדשניים.

לפעמים, כאשר החשמלאי מתמהמה לבוא, המונית מסרבת להסיע, הצבּע מסתלק ונגר אין להשיג ובעד שמלה פשוטה דורשים מאתיים לירות, מתחשק לומר: מיתון עליכם, פלשתים. אילו רק היה המיתון סלקטיבי, אילו פגע רק במי שצריך, במנוּולים ובשחצנים, בספסרים וברכושנים, בזבניות חצופות ובמלצרים אדישים. אבל מיתון כמוהו כמבול, בולע את הטוב ואת הרע גם יחד ויותר משהוא מזיק לחזק הוא מציק לחלש. איש אינו רוצה במיתון של ממש, מעיק כזה, מדכא, משתק, רק קצת פחד מפני מיתון, רק מיתון זעיר, מיניאטורי, על קצה הלשון. רק תזכורת.

אולי כל התרעומת על עליית מחירים, מוצרים ושירותים מוטעית ביסודה. הרי בסופו של דבר לא מחירו של מצרך קובע, אלא מחירו בהשוואה לשכר העבודה. ביצה בגרוש יקרה יותר מביצה בשמונה־עשר אגורות, אם שכר העבודה הממוצע היה בימים ההם לירה ליום וכיום הוא ארבעים לירות. מבחינה זו ודאי אין סיבה להתגעגע לזמנים הטובים שעברו, כי שעת עבודה קנתה, לפני עשר, עשרים ושלושים שנה פחות משהיא קונה כיום (חוץ מאשר בתחום הדיור). אבל בימי אינפלאציה, כמו לעת זיקנה, לא המספרים קובעים אלא ההרגשה, וההרגשה כיום היא של התפרקות מוחלטת. אלא שהכל עניין של הרגל. הזכרון קצר, התהפוכות רבות, עליית מחירים חדשה משכיחה עליה ישנה. ריבית של עשרים אחוז נחשבה פעם לנשך, למעשה־שפלות, כיום זו ריבית רשמית של בנקים מורשים. הזמנים עוברים, המושגים משתנים.

כל עולם הכספים שייך לפסיכולוגים באותה מידה שהוא שייך לכלכלנים. לפתע־פתאום מאבד העולם את האמון בדולאר, באותו דולאר עצמו שהכל נצמדו אליו בעבר כמו עלוקות, וכל אחד רץ להמיר אותו במארקים גרמניים או במטילי זהב. מעמדו של מטבע הוא עניין של אמון, וזה נתון שלעולם אי אפשר לקבעו באופן מדעי. לזכותי יש לומר, שעמדתי לצדו של הדולאר גם בימיו הקשים ביותר ועצם המחשבה שהלירה הישראלית עלולה להינתק מן הדולאר ולצוף לבדה על פני העולם, מדאיגה אותי ביותר. מדוע טוב היה הדולאר להיצמד אליו כשהיה בירידה מתמדת, אך ברגע שערכו שוב מתחיל לעלות כבר מדברים על ניתוק? האם לנצח נגזר עלינו להיצמד רק למטבעות המתגלגלות במדרון? כל עוד אנחנו צמודים לדולאר, לטוב ולרע, יש משענת, יש רע, אבל לירה קטנה כזאת, חלשה כזאת, מי יודע עד היכן היא עלולה להידרדר לבדה. עוד נמצא אותה יום אחד בזרועות איזה אֶסקוּדוֹ של צ’ילה.

אי־האמון בגורלה של הלירה מביא לבריחה מן הכסף, בתנאי שיש ממה לברוח. אנשים קונים מטבעות־זכרון, יהלומים ובולים ותמונות ציירים ישראלים כהשקעה, כדי להבטיח עצמם מפני פיחות, ומי יודע אם הם בורחים למקום מבטחים. הרי מחירם של בולים או דברי אמנות ניצב על אותו בסיס ערטילאי של שטרות כסף – ערכם בהסכמה כללית. תמונה של שמואל באק שווה עשרים אלף לירות, כיוון שיש אנשים שמוכנים לשלם בעדה עשרים אלף. מי שרוצה ללכת על בטוח, שיקנה אלומיניום, פולי סויה או גומי טבעי, או שיבנה לעצמו איזה מאגר נפט ליד הבית ויחכה בביטחה לבאות. חמרי־גלם יהיו יותר ויותר נדירים. בציירים אפשר תמיד לחדש את המלאי. במכרות נחושת, מה שיש יש. יותר לא יהיה.

בעצם, לא הרבה השתנה מאז ימי האבות; אז באו שבע שנים רזות בעקבות שבע שנים שמנות; כיום מדובר במחזורים של שמונה שנים, אבל הפּרינציפּ דומה. העם שבע, זולל, עורך אורגיות של שביתות וחוטא לאלהים באין מפריע עד ליום ספירת הקולות, שבעקבותיו בא העונש מן השמים, פיחות ומצוקה, מיתון והידוק החגורה. בשפל מיטהר העם, זוכר את זעם האלהים, סר מרע וחי בצנעה עד ששוב, אט־אט, מתפורר המוסר וחוזרים ימי סדום.

החזיון תמיד חוזר: כאשר מתחילים המחירים לעלות, אחרי תקופה של רגיעה, קמה זעקה גדולה והציבור מתבקש לגלות ערנות מירבית ולהודיע על כל מקרה של הפקעת מחירים מעל מחיר המאקסימום המאושר של מצרכים בפיקוח; ואכן מובאים למשפט בעל חנות מכולת שמכר גביע של גבינה כחושה למריחה, שמשקלו מאתיים וחמישים גרם, ב־45 אגורות במקום ב־44 אגורות; ובעל קיוסק שהפקיע מחירה של חבילת שוקולד־בוטנים בארבע אגורות, והצדק נעשה. הציבור נקרא לשביתת קונים ומזדעזע למשמע כל הודעה על עליית מחירי ואפלים מצופי שוקולד, או שעועית במיץ עגבניות, והערנות רבה.

לפי שעה השלב הפעיל הזה כבר מאחורינו ועתה אנו מתקרבים לעידן האדישות הגדולה. דבר לא יפתיע אותנו עוד, איש שוב אינו יודע מהו מחיר סביר ולאיש שוב לא יעמוד הכוח להרים את הקול. לכל היותר הוא מוציא ציוץ חלש, כאשר הרוקח, או בעלת חנות התמרוקים, או המוכר בגלנטריה אומר: זה המחיר החדש. נקודה. וכי מה יאמר לאחר שאבד לו קנה־המידה וסביב האי הקטן של מצרכים בפיקוח מתנחשל הים הסוער של סחורות ושירותים בשוק החפשי, כאשר הדוקטור לשרברבות דורש עשרים לירות תשלום יסוד בכל ביקור־בית, והבייבי־סיטריות, כולן כאשה אחת, העלו את התעריפים לשלוש לירות לשעה, ובעד סנוויץ' עלוב דורשים חמש לירות, ורופא־שיניים עושה טובה לאנושות אם הוא מוכן לקבל בעד סתימה פחות מחמישים לירות. המועצה לצרכנות השתתקה. הרשות המרכזית לצרכנות אינה מדברת עוד על שביתה או חרם. כעת ניצבת לפני כל אזרחי המדינה רק משימה אחת: להשיג אישית מה שניתן לפני בוא יום הדין.

הרומאים דרשו לחם ושעשועים, אבל לנו, אם יספקו שלום וכבוד, לא יחסר מאומה בחיים. כבוד דרוש לנו כאוויר לצמיגים. דווקא כאן במדינת ישראל, שבה המעמדות אינם מוגדרים עדיין והמנהגים אינם מושרשים ואנחנו תלויים עדיין קצת באוויר. כי כבוד הוא אישור לזהותנו, לקיומנו, לדרך חיינו. בראי הכבוד כולנו יפים יותר.

כבוד, שלא כיופי או כחוש מוסיקלי, אינו יכול לעמוד לבדו. הוא תלוי תמיד בזולת, במה שנותנים האחרים. האדם המבקש כבוד זקוק לא רק לאנשים סביבו, נחוץ לו גם דירוג. כאשר הכל שווים, אין כבוד. כבוד נולד מתוך אי־שוויון: בשכל, ברכוש, במעמד, בכוח. אינך נותן כבוד לאיש שהוא בעיניך כמוך, ובצדק.

הצרה היא, שאין מחלקים את הכבוד על־פי תלושים, לא על־פי הזכות ולא על־פי ההגיון. כל אחד מנסה לחטוף קצת כבוד, או קצת הרבה כבוד, בלי שיטה בדוקה, בלי חוקים קבועים. רק תחת שלטון מלך הכבוד או ממלא־מקומו עלי אדמות בדמות השליט האבסולוטי מתחלק הכבוד בצורה הגיונית ומסודרת. מי שקרוב יותר לכיסא הכבוד כבודו בעיני הבריות גדול יותר. צדיק, גדול בתורה, אדמו"ר וריש־גלותא קרובים יותר למלכות השמים; בן אצולה, יועץ החצר ושר המשקים קרובים יותר לכס המלך. להם מנת הכבוד הגדולה, ומי שנמצא בקרבתם, קצת מן הכבוד נופל גם בחלקו, ומי שקרוב לקרובים גם בשבילו נותר, וכך הלאה עד לקבצן האחרון, שאין לו אלא הכבוד שהוא משיג בין הקבצנים האחרים, בזכות מקום מושבו הקבוע או שיטת האיסוף שלו.

על כן החשיבו הבריות, והיהודים ביניהם, את הייחוס המשפחתי. בן לשושלת שניאורסון או הגר או טברסקי, קצת כבוד נדבק אליו עוד מילדותו, ואם גם בר־אוריין הוא וידען, כבודו מובטח לו לאורך ימים. ואפילו אם צדיק הוא ובורח מן הכבוד – כיוון שאיננו בקי בספורט ואינו יודע לרוץ מהר, הכבוד מדביק אותו פה ושם. אבל אנחנו, הציבור החילוני, חלוצים אנחנו, מפלסים את דרכנו אל הכבוד בלי מצפן ובלי מסורת, על פי החוש וכוח ההתמדה בלבד. רפובליקה איננה מלכות ואין נשיא או ראש ממשלה דומה למלך, ובעיקר לא במדינה קטנה כשלנו, שכל כך רבים בה הכירו את נושאי המשרות הרמות עוד כשהיו כאלה קטנים, כמנהלי סניף קופת־חולים או מזכירי לשכת עבודה, אכלו אתם, טיילו אתם, עבדו אתם, התווכחו אתם. נכון, כמה שרים וחברי כנסת בחוג המכרים עלולים להוסיף כבוד, אבל הם אינם מבטיחים אותו לאורך ימים. יש לבנות אותו על בסיס מוצק יותר מאשר נושאי משרות פוליטיות זמניות, העלולים להתחלף עם כל משבר ממשלתי.

ייחוס משפחתי אינו נותן הרבה, אלא אם אתה רוטשילד, כי לציבור החילוני אין זכרון ארוך כמו לשומרי המסורת. מי בכלל זוכר את ראשוני הציונות אם אין להם רחוב מרכזי, וגם אז – נורדאו, פינסקר, אוסישקין – אין בייחוס המשפחתי כבוד מיוחד, אלא בעיני אניני טעם ציוניים בלבד. הכבוד שהביא למשפחה בן מלומד איבד מערכו. פעם, כשהיה איש גדול בתורה, יכלו לחוש בכך גם פשוטי העם, אך אם מישהו גדול בשטח המגנטוסטרוקציה או מחלות הליגוסטרום יכולים לשפוט על כך רק יודעי־דבר, ספציאליסטים כמוהו. יש תארים העלולים לשמש מודד: דוקטור, פרופסור, אך לא די בהם כדי להניע את הישראלים לכבוד גדול. מומחיות בשטח מחקר כלשהו מביאה עמה יחס של כבוד בעיני הבריות רק במקרה שהמדען יודע מלבד מקצועו משהו נוסף: סוד אמצעי התקשורת. לב טהור, צניעות, אהבת הזולת, רחמים, וכל שאר המידות היפות – אין להם ולכבוד ולא כלום. להיפך, הענוותנות היא אויבו הגדול של הכבוד. כיצד יכולים לכבד אדם אם אין יודעים עליו? עניו, בסדר, בתנאי ששמו הולך לפניו.

במקום שאין מקור כבוד מרכזי, נכנסים לתמונה תחרויות ופרסים. חידוני תנ“ך, תחרויות על תואר מלכת היופי ומלכת המטבח, התמודדות בידיעת הארץ או בכתבי שלום־עליכם, כל אלה נועדו למלא את חלל הכבוד הריק של רפובליקה בלי מעמד אצולה. טוב תואר סר מתואר חתן התנ”ך, אך טוב חתן התנ"ך מלא־כלום. יש אצלנו פרגמטיסטים, אנשים חסרי חזון, הנלחמים בריבוי הפרסים ודורשים להקטין את מספרם ולהגדיל לעומת זאת את ערכם הכספי. לא יכול להיות רעיון מוטעה מזה. פרס קוגל ופרס בובליק, פרס להסברה דתית ופרס עיריית רמת־גן לספרות ילדים, פרס הנהג הזהיר ופרס אם השנה מרווים אך מעט מצמאוננו לכבוד – ועדיין קטן יחסית מספר הפרסים ממספר תושבי הארץ וברכתם לא רק לגבי מי שזוכה בהם, אלא גם לגבי מי שמעניק אותם, מחלק אותם, שופט את המועמדים.

כבוד מורכב מייחוס ומעמד והערכה ויוקרה וסממניו שונים בכל מקום וכל תקופה. כיום הכבוד חופף בראש וראשונה את הפרסומת. מיהו איש מכובד? המרים את שפופרת הטלפון ואומר: “כאן אני” ואיש מעבר לקו לא ישאל: “ומי אתה, בעצם?” מכובד מי שכותבים עליו בעתונים, מי שמראיינים אותו ברדיו, מי שנכנס למסעדה והמלצר אץ לפנות לו שולחן, מי שמראה את תעודתו לשוטר המכס ומקבל אותה בחזרה בהצדעה: “כל הכבוד, אדוני”.

לא יפה לרדוף אחרי הכבוד. הרי ידוע, מי שרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. אבל עם טיפ־טיפת מזל והרבה כוח־התמדה הוא יצליח לתפוס אותו בכנפי מעילו. השולטים באמצעי התקשורת אין להם מכשיר גייגר לגילוי אישיות ראויה לכבוד. יש להוביל אותם בדרך הנכונה. לא לחכות עד שיתעורר איזה מראיין ביום בהיר אחד ומתוך חוסר קרבן אחר יבוא ויכתוב כתבה. מוכרחים להפנות את תשומת לבו, בעדינות, בטאקט, באמצעות ידיד. “יש לי בשבילך נושא מענין באופן יוצא מן הכלל. אינני יודע אם האיש יסכים, הוא שונא עתונאים, אבל אשתדל”. כיוון שמרבית האנשים שונאים, אמנם, את העתונאים אבל אוהבים את הפרסומת, יש להם – לגמרי במקרה – תצלום בארנק הכסף. לכל כתבה שלא תבוא.

בהיעדר מודד־כבוד מאושר, כאות לגיון־הכבוד או תארים כהוֹפראט וקרייסראט, מוכרחים לחפש סממנים אחרים כדי לקבוע מי הוא איש מכובד. הצורה שבה אומרים לו אנשים “שלום”, עם קידת־ראש קטנה, בלי כל תוספת מה־נשמע, הצורה שבה מציגים אותו לפני הבריות, אם יש צורך להציג בכלל. בלי הסברים. בלי פרטים על משרה או משלח־יד. איש לא יאמר: נא להכיר את חנה רובינא, שחקנית ותיקה ב“הבימה”. או “גולדה מאיר, ראש ממשלה לשעבר”.

מודד נאמן לסולם הכבוד הוא ההזמנות – לחתונות בנות של שרים, להצגות בכורה בתיאטראות לא מעבר השורה החמש־עשרה, לקונצרטים חגיגיים עם אמן מחוץ־לארץ, למסיבות קוקטייל רשמיות בנוכחות הסגל הדיפלומטי, לקבלת פנים בשגרירות, לסעודות חגיגיות לכבוד אורחים מחו"ל. אך לא די בהזמנה בלבד; יש לבדוק את סדר הישיבה. בקרבת האורח, שר, שגריר; כל הכבוד. אבל בקצה השולחן, ליד מקום כניסתם ויציאתם של המלצרים, או, חלילה, בקרבת חדרי השירות, לא, חביבי, עוד דרך ארוכה לפניך עד שתגיע.

אשר למסיבות קוקטייל, שבהן אין סדר ישיבה הקובע באופן חד־משמעי את העדיפויות, חייב המוזמן להסדיר את עניין כבודו בעצמו. לעולם לא יופיע איש השומר על יוקרתו למסיבה במחצית השעה הראשונה, כאשר רק אנשים ספורים יהיו עדים לכניסתו, ולא יבוא רבע שעה לפני הסיום, כאשר המזנון ריק וידי המארחת לחות. “אנו נהיה הראשונים” היה טוב לחלוצים, אבל בימינו רוצים כולנו להיות קצת לפני האחרונים. מי שאירע לו האסון והוא בא פעם למסיבה ראשון, ילמד את הלקח ויופיע בפעם הבאה מאוחר יותר וכך, אט־אט, זז שעון המסיבות. כעת הגענו לתל־אביב והסביבה המתורבתת לסביבות עשר וחצי כזמן מינימום, ועוד שעתנו נטויה. ולא חשוב שבבית מצפה בייבי־סיטר בכליון־עיניים, מוטב אפילו לשבת בתוך המכונית החשוכה, אי־שם בקרבת בית המארח ולחכות בשקט עד שמתחילים ההמונים לזרום. אם מישהו ירצה אי־פעם להרוויח כסף רב יפתח משרד לאספקת ראשונים, כדי לחסוך לקרואים המקדימים לבוא את תדהמת הכורסאות הריקות ואת השאלה המבוהלת: “אני רק מקווה שאנחנו לא הראשונים?”

*

פעם סיפקה עצם הישיבה בארץ את מחצית תצרוכת הכבוד הדרושה של תושבי פלשתינה־א“י, אך כיום היא מעוררת יחס כבוד רק אצל תיירים מתחילים לגמרי, אלה המתלהבים עדיין מפועל נמל ומגדל עגבניות עברי, אצל עולי חדשים טריים המגששים בצעדיהם הראשונים בתוך הג’ונגל, אצל קוראי תנ”ך מושבעים בין הגויים וחסידי אומות עולם. עדיין יש ייחוס מסוים בעובדה, שאיש נולד בארץ, אך לא כפי שמתארים לעצמם בני הישוב הוותיק, כאשר הם מכריזים על העובדה המשמחת שהם דור רביעי בארץ ומצפים לאנחות התפעלות כללית. ככל שמתרבים ילידי הארץ, פוחתת מידת הכבוד הנופלת בחיקם. סוף־סוף אין ייחוס מיוחד להיות צרפתי דור שלישי – אלא בעיני יהודי מהגר.

את עיקר הכבוד אין מדינת ישראל מספקת ליושבים בה, אלא לאוהבים אותה מרחוק. אם תקח מן התנועה הציונית את הכבוד, לקחת את עיקר משיכתה. שכר הכבוד של הציונות כפול: פעם היא נותנת כבוד לשורה ארוכה של נושאי תארים – יושבי ראש ונשיאים וגזברים ומזכירים, מקומיים ומחוזיים וארציים – במקום מושבם, ובפעם השניה היא נותנת את פריה על אדמת ישראל. בין הגויים אפשר לעשות כסף, אבל להוציא מהם כבוד קשה מאוד. דרוש לכך או הון גדול או אישיות. אבל במדינת ישראל אפשר לקבל מה שעולה בחו"ל מיליונים, גם תמורת השקעה צנועה לפי קנה מידה בין־לאומי, תמורת כמה עשרות אלפים: פגישות עם קברניטי המדינה, קבלות פנים רשמיות, תואר דוקטור של כבוד, שם על מוסד. הסיסמה לתיירים יהודים אינה צריכה להיות “בואו בעקבות השמש”, כי שמש יש גם בקוסטה דל־סול ואיי באהאמה, אלא “בואו בעקבות הכבוד”.

קודם בא הכסף אחר־כך הכבוד. כאשר איל הון אינו מוכן להיכנס עוד לכל עיסקה שחורה, מתחיל להקים קרנות ולחלק כספים למטרות צדקה – סימן שיש לו כבר די כסף, והגיעה העת לקנות את כבודו. אם במונארכיה האנגלית שומרת־המסורת, אפשר לקנות איזה תואר קטן, או לפחות כמה ראשי תיבות אחרי השם תמורת רוחב־לב פיננסי, למה נקשה אנחנו את לבנו אל המיליונרים המסכנים? אין בית לורדים? אז קחו לפחות שכונה קטנה על שכמכם. מבחינה מסוימת קשה מצב העשירים בימינו משהיה אי־פעם. כאשר ליעקב אבינו היו צאן ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, ראו הכל את כל הכבוד הרב שעשה בשירות לבן בחרן, אבל מיליונר בן ימינו, מי יראה את כבודו אם הוא במניות ובניירות־ערך בכספות של בנקים כאן, בשווייץ או באמריקה? יהיה עליו לתלות כמה אוריגינלים של אימפרסיוניסטים צרפתיים על הקיר כדי שיאמינו לו.

איפה הזמנים הטובים של אבותינו, שכבודם היה בצאן וגמלים ובנים. כיום סורגים אפודות מחוטי אורלון במקום מצמר כבשים ועל גמלים רוכבים תיירים. אשר לבנים, לא לפי מספרם נמדד כבוד הוריהם. יעקב עם שנים־עשר הבנים שלו היה כיום גמור מבחינה חברתית. מקרה סוציאלי. עם כל האהדה לריבוי הישוב: יותר מארבעה ילדים לא מקובל בחברה טובה. ומה שנוגע לבנות, שעל צניעותן היה בנוי כבוד המשפחה – רק עולים מבני עדות המזרח בעלי תפיסה מיושנת ייצאו לנקום את חילול כבודן. אנחנו, ההורים המתקדמים, בונים את כבוד הבית שלנו על יסוד שביר פחות מבתולי בנותינו. על דונם אדמה. על קוטג'. על רהיטי טיק. על משהו חשמלי, משהו מודרני. מושגי הכבוד משתנים. חובות היו פעם כתם על כבודו של איש. כיום הם רק מוסיפים לו יוקרה, סימן שהוא איש דינאמי, בעל אמביציות, יודע לעבוד עם כסף. כגודל החובות גודל הכבוד. רק מי ששבוי בעול משפטים קדומים יאמר “אינני חייב פרוטה” ויצפה לדברי שבח.

כבוד הוא יצור עצמאי מאוד. אין לו כל חשק ללכת תמיד בעקבות הכשרון. זה גם לא צודק. איש שנתברך בכשרון, די לו. לשם מה לו עוד הכבוד? כבוד נועד בראש ובראשונה לאלה שלגביהם לא גילה הטבע נדיבות־לב כזאת. משורר מחונן, שיכתוב לו שירים. מחונן פחות יוכל לפחות להיות יושב־ראש האגודה. על פי נוסחה פשוטה של מספר התצלומים באירועים החגיגיים פלוס מספר הנאומים באסיפות יובל ומספר התפקידים במיני אגודות אפשר לקבוע את מספר השנים שעברו מאז כתב סופר את היצירה המתקבלת על הדעת האחרונה.

כבוד השבט וכבוד חצר הרבי, כבוד השושלת וכבוד המאהל, לנו אין בהם כבר תועלת. במקומם בא כבוד הארגונים. כל אגודה, כל איגוד, כל חברה רשומה על פי החוק העותומני, מאגודת הכנסת כלה עד אגודת העתונאים, מאגודת שוחרי המוסיקה הישראלית עד אגודת חסידי ספינקא נותנים – נוסף לתועלת המעשית – גב, משענת, בטחון עצמי לתריסר שוחרי כבוד, למייסדים ונשיאי כבוד, ליושבי ראש וגזברים, למזכיר כבוד (להבדיל מן המזכירים בלי כבוד, אבל תמורת כסף, העושים את העבודה המעשית) וראשי ועדות. מי שמסתפק בכבוד קטן, נשאר נאמן לאגודה קטנה, ומי שרוצה בכבוד גדול, מפלס את דרכו לארגונים הגדולים. איל"ן, “בני־ברית”, “מגן־דוד־אדום”, “ארגון אמהות עובדות”, “מכבי”, שימשו לעסקנים לא מעטים קרש־קפיצה אל שכבות הכבוד העליונות – אל הכנסת. ואם לא מתו בשיבה טובה הם יושבים שם עד היום הזה.

ההצעה לשנות את מספר חברי הכנסת מעוררת תגובה אוטומטית של התנגדות פנימית, בלי לשקול, בלי לנמק, רק מתוך הרגשה שטובים המאה ועשרים מן המאה וחמישים, קודם־כל מתוך דבקות במספר היהודי העגול, המבטא יפה כל כך לא רק את השיבה למסורת, אל הכנסת הגדולה שקמה אחרי שיבת ציון הראשונה ומספר חבריה מאה ועשרים, אלא גם את משאלת־לבם של חברי הכנסת לשבת בתוכה עד גילו המבורך של משה רבנו. כל־כך הרבה תהפוכות עוברות על יהודי בחייו, לפחות בפוליטיקה הוא רוצה קצת קביעות, קצת שמרנות, קצת מסורת. התחלנו במאה ועשרים, נמשיך הלאה, עד מאה ועשרים.

למען האמת ההיסטורית, ההחלטה על המספר המתאים של חברי כנסת לא באה לנו מן השמים ולא ניתנה לנו במעמד הר־סיני. קדמו לה ויכוחים ארוכים במועצת המדינה הזמנית, שהוקמה עם הכרזת העצמאות ומנתה שלושים ושבעה חברים, פלוס עשרים ושבעה ממלאי מקום, שהיו נחוצים באותם הימים הקשים של קרבות ומצור על ירושלים, שבהם היתה הנסיעה לישיבת המועצה (פעם בשבוע, חצי יום בסך־הכל) לא פעם בגדר סכנת־נפשות. כשניגשה מועצת המדינה הזמנית להכנת חוק הבחירות לאסיפה המכוננת, אשר הוחלט לקרוא לה כנסת, הוגשו בפניה כמה הצעות למניין נבחרי העם: הרוויזיוניסטים הציעו 71 חברים, מטעמי חסכון כספי (נימוק הנשמע מגוחך כיום, אבל אז עדיין היו דפוסי־חיים מיושנים) וכדי למנוע פיצול מפלגתי; החבר מיקוניס מטעם המפלגה הקומוניסטית הציע 171 חברים, כדי להבטיח ייצוג לכל גוני הדעות בהתאם למסורת הקומוניסטית הברוכה. מספר זה נראה מתאים גם לרוב חברי ועדת הבחירות. בן־גוריון נטה ל־101, אך בסופו של דבר נתקבלה הצעת החבר זרח ורהפטיג מ“הפועל המזרחי”, להעמיד את בית המחוקקים על מאה ועשרים חברים, מטעמי מסורת. לקראת הבחירות לכנסת השניה עלתה שאלת מספר חברי הכנסת מחדש והתגבש רוב לטובת 151 חברים. היה מי שחזר למספר חסר־המעוף 71, אך ככלות כל הדיונים הוחלט לדבוק במאה ועשרים, וכך גם נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד הכנסת.

בימים של היערכות לקראת מאבק האיתנים על מקום שמור בצמרת, באו חברים משורות המערך והמפלגה הליברלית והציעו להעלות את המספר למאה וחמישים, בטענה שזה יתן יותר הזדמנות לייצוג נשים, צעירים ובני עדות־המזרח. אילו היה הדבר נוגע לי אישית, והייתי רואה את עצמי כאשה ו/או צעירה ו/או בת עדות המזרח בדרך לקאריירה פוליטית, הייתי מפרשת הצעה זו כגישה פאטרנאליסטית, שיש בה שוביניזם של גברים, אשכנזים ובאים־בימים, הרואים את חברותם בכנסת כזכות, ואת חברותם של צעירים, נשים ובני עדות־המזרח כחסד. נשים, לפי נסיוני האישי, דומות ממש לבני־אדם, על כן עליהן לחדור לפוליטיקה בתוקף כשרונותיהן, מרצן ורצונן להתמודד ולא כספיח נסבל, או מוגן, לבעלי חזקה. אבל אין טעם להתרגש, איש לא התכוון לכך ברצינות, כאשר נשען על הנימוק הכושל של נשים וטף. פשוט, באותו רגע לא נמצא תירוץ טוב יותר, ומאוד לא נעים לקום ולהצהיר בפני עם ועדה: דרושים לנו שלושים מקומות נוספים בכנסת כיוון שאיננו יודעים איך לצאת מסבך ההבטחות והתשבוצים וההתחייבויות החגיגיות. לא ששלושים מקומות נוספים יפתרו את כל הבעיות, אבל יחד עם העלאת אחוז החסימה וחלוקת העודפים החדשה אפשר יהיה איכשהו לשבץ את המטרדים העיקריים במסגרת המקומות המשוריינים. לגבי כל השאר, רק מגיפה עשויה לעזור.

יש משהו בטענה, שיש להגדיל את מספר חברי הכנסת מפני שאוכלוסיית המדינה גדלה: בשנת 1948, כאשר נקבע המספר מאה ועשרים לחברי הכנסת, היינו רק 782,000 נפש (לרבות צעירים, נשים, בני עדות, ג’ינג’ים, בעלי אולקוס, יוצאי יהופיץ ויתומים מגיל ששים), עתה גדלנו פי־ארבעה, דהיינו דרושה לנו כנסת של 480 חברים, וזאת בלי להביא בחשבון את צרכי השנים הבאות עקב העליה, הגידול הטבעי ואכילת מזון מלכות. אפשר גם להצמיד את חברי הכנסת לערך של הלירה הישראלית – ויש בכך מן ההגיון: סוף־סוף מה יקר לנו מהם – ולהעלות את מספרם בהתאם לשער המשתנה מאז 1948, בשיעור של 20:1. אילו עשינו כך היינו עומדים כבר ב־2400, והעתיד עדיין כולו לפנינו.

כל אנציקלופדיה עשויה לספק הוכחות חותכות לכך שבית־הנבחרים שלנו זעום, בלי פרופורציה לכוחנו המספרי: אם באנדורה, עם 18,000 תושבים, יש עשרים וארבעה חברים באסיפת־העם, הרי אצלנו, לפי אותו מפתח, נחוצים 4800 חברי כנסת; במונאקו, על אוכלוסיה של 25,000 נפש, יש מועצה לאומית של שמונה־עשר חברים, דהיינו לנו מגיעים 2200 חברים; שלא לדבר על סן־מרינו, שיש לה על 18,000 תושבים בית־נבחרים של ששים צירים, אחוז ייצוג שהיה מעניק לנו כנסת בת 12,000 חברים. אפילו אלבניה, המשמשת נר לרגלינו בשטחי חיים כה רבים, רואה לנכון להעניק לשני מיליון תושביה אסיפת־עם בת מאתיים וארבעים חברים. ואנו מתווכחים על שלושים!

נכון שיש בעולם מדינות בעלות אוכלוסיה דומה לזו של ישראל – רק מבחינת מספרית, כמובן, כי לפי ייחוסה וסגולותיה מי ישווה לה – והן מסתפקות בבית־נבחרים קטן יותר: לגואטמאלה, עם חמישה מיליון תושבים, יש קונגרס לאומי של חמישים וחמישה חברים. לגיניאה, עם ארבעה מיליון תושבים, יש אסיפה לאומית בת שבעים וחמישה חברים, להונדורס, עם אוכלוסיה של שני מיליון וחצי, יש ששים וארבעה חברי בית־נבחרים. ללאוס, עם שלושה מיליון תושבים יש חמישים ותשעה נבחרים. אך ממש תוך כדי כתיבת הדברים אני חשה כמה חסרת משמעות היא ההתייחסות למדינות־ננס מסוג זה, חסרות כל חשיבות, ששומעים עליהן רק במקרים של רעידת־אדמה קטלנית או מלחמה בין־גושית. הרי לא חשוב כמה תושבים יש בארץ אלא איך היא מתייחסת לעצמה, אם היא רואה את עצמה גדולה, שואפת לגדולה, חושבת בגדולות. כפי שנאמר: גדל גדל ותתגדל. אצלנו כולם הלכו לג’מבו.

ככל שגדל מספר חברי הכנסת גדל הייצוג הדמוקרטי במדינה. עם מאה ועשרים חברים היתה לנו דמוקרטיה קטנה, עם מאה וחמישים תהיה לנו קצת יותר גדולה, ועוד נגיע רחוק לאט אך בהתמדה. הרי אנו בונים את מדינת ישראל לא לשנה ולא לתריסר שנים אלא לדורי דורות, ומאה וחמישים הם רק התחלה צנועה בהתאם לגילנו. עוד יבוא יום והכנסת שלנו תמנה אלף חבר וחבר, מספר הולך שיבטא את מידת השתלבותנו במזרח התיכון. נכון שהיה סביר לדרוש את הגדלת הכנסת מיד בהתאם לצרכינו המעשיים, אבל לא עשינו זאת מתוך התחשבות בתקציב משרד התקשורת: בגלל שיחות הטלפון והבולים – עם השובלים – שנותנים לחברי הכנסת חינם אין כסף. העיקר, לעולם לא ניקח דוגמה ממדינה טוטאליטרית כמו סין העממית, שבה יש ציר אחד על כל 800,000 נפש. הרי לפי מפתח אנטי־דמוקרטי זה היתה הכנסת שלנו מונה ארבעה חברים ויושב־ראש אחד. עצם המחשבה על המראה הדמיוני של אולם כנסת ריק ובתוכו רק ארבעה חברים ויושב־ראש מעבירה בי צמרמורת.

ההתנגדות להגדלת מספר חברי הכנסת באמתלה של טעמים תקציביים מעלה גיחוך: מה הם שלושה־ארבעה מיליונים לשנה לעומת “ורד” אחד? מה ערכו של כסף לעומת המראה המלבב של שלושים מקומות נוספים באולם הכנסת? אצל מבקר מקרי או צופה בטלוויזיה עלול לצמוח רושם, שרוב המקומות בכנסת ריקים תמיד, מלבד כאשר נואמת ראש הממשלה, וכל חברי־הכנסת, פוזיציה ואופוזיציה, אצים־רצים למקומם כילדים טובים. אבל זה רושם מוטעה לחלוטין: ברוחם חברי הכנסת תמיד על המשמר, גם אם הם אצל הספר או בישיבת ועדה, במזנון או בחוג בוחריהם, ומי שמחונן בכוחות פארא –פסיכולוגיים יכול לחוש בנוכחותם באולם גם אם מקומותיהם נראים ריקים, לפי זרמי המחשבה המחשמלים ומשב־הרוח כשל כנפי השכינה. בכלל, קורים דברים בכנסת שהציבור הרחב אינו יודע עליהם. מספרים שבלילות אפשר לשמוע באולם המליאה אנחות, פיהוקים ורשרוש ניירות, ולראות ניצוצות והברקות בחושך, אלה רוחות חברי הכנסת הוותיקים, החוזרים אל מקומותיהם החוקיים שנגזלו מהם במלוא און שמונים אביביהם בגלל אינטריגות פוליטיות שפלות.

סימן עצוב הוא לתקופה, אם ממאה ועשרים נבחרי האומה רק ארבעה־עשר יושבים בכנסת ברציפות, מן הראשונה ועד השביעית, והשאר צוציקים בני שלוש, ארבע, חמש קדנציות. הרי אין דבר אכזרי יותר מסילוק חבר־כנסת ממקומו, שהתרגל אליו בשנות עמלו. חבר־כנסת בלי מקום הוא כיתום בלי בית, כשה בלי דיר. ואכן, המחוקק נתן את דעתו על כך כאשר קבע לחברי הכנסת קיצבת גימלאות כבר אחרי גיל ארבעים וחמש ועשר שנות חברות, או בגיל חמישים ושש שנות חברות לפחות. “בגלל מעמדו הרם של חבר־הכנסת קשה עליו, לאחר פרישה מכהונתו, למצוא לו עבודה אחרת, אם משום שלא כל משרה תהיה לפי כבודו ואם מפני שלא כל מוסד מוכן לקלוט חבר־כנסת לשעבר”, נאמר בצורה כה קולעת בספרו המאלף של אשר צידון “בית־הנבחרים”. וכי מה יכול לעשות חבר־כנסת לשעבר אם לא לאכול את עצמו, אם אין הוא חבר קיבוץ וחוזר לאספסת עד שתקרא לו האומה לשוב.

החוק במדינה אוסר על הורדה בדרגה והרעת תנאי עבודה, ואיפה אפשר למצוא מקום־עבודה כמו הכנסת? תאים לבגדים, חדרים חמודים עם ספה, מזנון בתוך המפעל, נסיעה חינם באוטובוסים וברכבת ישראל, הלוך וגם חזור, והעיקר חסינות בפני דו"חות תנועה. מי שטעם פעם את טעם הכוח המתוק, אחרי נסיעה במהירות של מאה ועשרים קילומטר בשעה, כשעוצר אותו שוטר זעום־פנים, מבקש את הרשיונות, רואה את תעודת חבר־הכנסת, מצדיע, אומר “כל הכבוד, אדוני, רק שמור על עצמך”, לא יכירנו עוד מקומו בין בני־התמותה הרגילים, בני עונשין ורפורטים.

מתלוננים על שאין ייצוג הולם בכנסת בהתאם לחלוקת המינים (קיימים רק שניים, בסך־הכל). אבל גם מבחינת חלוקת המקצועות המצב אינו טוב יותר. רוב חברי הכנסת היו תמיד עסקנים, פקידים, משפטנים, מורים, חקלאים או עתונאים, ואיש לא נתן את דעתו על צרכי הכנסת האמיתיים. האם לפקידים היא זקוקה? איפה פירסומאי, איפה טייח, פסיכיאטר, בעל מכבסה, מומחה לניקוי כימי, מהפנט, מגדת־עתידות, קוסמטיקאית, בלשן, שוחט, שכל אחד מהם וכולם יחד יכולים לתרום כה הרבה לשיפור עבודתה של הכנסת? אין ספק שיש להרחיב את ייצוג העם בכנסת, ויפה שעה אחת קודם.

הוא הדין לגבי הייצוג לפי ארץ המוצא. מכ־330 חברי־הכנסת, שנשאו את התואר הרם מיום שקם מוסד המחוקקים שלנו, היו יותר מחצי יוצאי רוסיה ופולין. על אי־ייצוגן של עדות המזרח בכנסת לפי כוחן המספרי כבר עמדו טובי האשכנזים, אבל אם הרומנים מקופחים בהשוואה למספרם בארץ, זה כבר סימן מעורר דאגה. איזו מדינה זאת, אם אין בה ייצוג ליוצאי ארצות־הברית, אם אין בה מי שידבר בשם בריטניה הגדולה, אם כל יבשת דרום־אמריקה איננה מיוצגת בה? רבותי, מדינה של קיבוץ־גלויות אינה דומה לשום ארץ אחרת בעולם, ונא לא לחסוך במקומות בכנסת אם נוכל בדרך זו להגביר את ייצוגן של שמונים הגלויות בלי לפגוע בזכותם המקודשת של יוצאי רוסיה ופולין, שהובטחה להם בחוק יסוד הכנסת, שנאמר בו בפירוש: לחבר הכנסת תהיה חסינות. לשם מה היא דרושה להם? בגלל איזה רפורט טפשי או בדיקה במכס? לשם מה חסינות אם לא כדי להגן עליהם מכל נסיון של נישול?

יש מאות נימוקים בעד הגדלת מספר חברי הכנסת, אך אסתפק בשלושים בלבד (השמות והכתובות שמורים במערכת), שלושים אזרחי מדינה טובים שכל משאת נפשם היא להגיע לכנסת, בשלב ראשון. מפליא איזה פער יש בין מה שאנשים מוכנים ומסוגלים לעשות כדי להיכנס לכנסת, לבין מה שהם עושים לאחר שהם בפנים. נראה כאילו המאבק האכזרי על המקום הבטוח התיש את אונם, ייבש את מרצם והותיר בהם כוח רק להרים את היד כאשר באה ההוראה.

היה הרבה מן החיוב בהסדר של קביעת ממלאי־מקום לחברי מועצת העם, שהונהג בימי מלחמת הקוממיות. האם חיי חברי־כנסת מסוכנים כיום פחות מאשר בימי הקרבות? תאונות דרכים, ישיבה ממושכת בחדרים סגורים, התרגשויות תכופות, קפה, סיגריות, מזון כבד, היעדר תנועה, התקפות אלימות, מעטפות נפץ, הסכנה לשלומו ולחייו של החבר אורבת בכל פינה. האם לא מוטב היה להכין מחליף לכל נבחר ולהנהיג דרגת חבר־כנסת (מיל.) למי שימלא את מקומו לפחות בחלק מכל הטקסים, הישיבות, האסיפות, החתונות, האזכרות וקבלות־הפנים המעייפים, מנת־חלקו של כל חבר־כנסת, ויקל מעט מהעול הכבד שעליו לשאת. מובן שגם לחברי־כנסת (מיל.) תינתן זכות הצבעה, אבל רק חצי קול. קול יש רק אחד.

מובן שיש להעלות את אחוז החסימה, וכל המרבה הרי זה משובח. אילו אפשר היה להעלות את אחוז החסימה למאה היה זה הטוב ביותר, אבל כיוון שאי־אפשר לעשות זאת, מטעמי ייצוג דמוקראטי, יש לצמצם לפחות ביד קשה את מספר הסיעות הקיקיוניות. קל מאוד להתחמם באור הזרקורים, להיות פופולארי, ידוע בציבור ומצוטט בעתונות, אם אתה סיעת יחיד ויכול לנאום כל רגע שמתחשק לך ולהביע את דעתך בלי לשאול איש ולהרביץ שאילתות על ימין ועל שמאל, ולא מתוך רצון לביקורת קונסטרוקטיבית, אלא סתם כדי להציק, להכעיס, למשוך תשומת־לב, להגיש הצעות לסדר־היום והצעות־חוק פרטיות ללא הגבלה, ובכלל להפגין נוכחות. כל אחד היה רוצה להיות בן יחיד במקום להיות חבר מספר כך וכך בתוך סיעת רבים, לקבל את רשות הדיבור פעם בחדשיים, לשאת בעול משמעת ולהצביע בהתאם לקו שאחרים קבעו; אבל יש ח"כים אחראיים, היודעים כי הכנסת אינה סימפוזיון ולא קרקס ולא סינמה אלא מקום לאנשים רציניים, שקיבלו על עצמם להיות חברים בצוות.

במאמצים המשותפים של המפלגות הגדולות, המערך והמפלגה הליברלית, למען ריבוי חברי הכנסת, העלאת אחוז החסימה, ושינוי חלוקת העודפים ומימון הוצאות הבחירות בעזרת משלם המסים, אני רואה צעד חשוב לקראת שיתוף הפעולה של מחר, לקראת ימים טובים יותר, שבהם לא תהיה עוד מפלגה שלטת ומפלגה באופוזיציה, אלא כולן יהיו בשלטון, בדיוק כמו בימי ממשלת הליכוד. הרי אם אפשר להגדיל את מספר חברי הכנסת, אין כל סיבה לא להגדיל את מספר חברי הממשלה, כדי למלא אחרי כל צרכי הקופרודוקציה. האם יש לנו פחות דמיון מאשר לדמוקרטיות העממיות, אשר מצאו בקלות משרות לעשרים וארבעה, שלושים ושניים וגם שלושים ושמונה שרי ממשלה? הטענה שאצלנו מדובר במדינה בת שלושה מיליון תושבים בסך הכל, אוכלוסיה של עיר בינונית, אינה צריכה להרתיע אותנו: אנו נועדנו לגדולות.