רקע
רות בונדי
עליה ואהבה

חמישים שנה התפלל הישוב היהודי בארץ־ישראל לפתיחת שערי ברית־המועצות, וכאשר נתבשר סוף־סוף על עליה המונית משם, הוא מגיב כאָב חשוך־בנים שזכה בגיל העמידה לשלישיה: לא שאני לא שמח, אבל קצת יותר תכנון שם למעלה לא היה מזיק. מי שאלוהים רוצה להעמידו במבחן, הוא ממלא את משאלתו הגדולה. הכל היו מאושרים מן ההתעוררות הציונית בברית־המועצות, הכל בכו עם יהדות הדממה, הכל הזדהו עם מאבקם של יהודית ברית־המועצות על זכותם לצאת לארץ־ישראל – כל זמן שהם באו טיפין־טיפין, וכל עולה הוא סיפור אנושי מרגש, אבל כאשר מדובר ברבבות ההתלהבות שוקעת, במקביל לדאגה הגוברת מניין יבואו מימון, שיכון, תעסוקה. כאשר ביקשנו “שלח את עמי” לא דרשנו משלוח אקספּרס ובחבילת ענק. שלח, אבל בניחותא, לאט־לאט, עד שנתרגל, עד שנתארגן, עד שנתכונן.

תכנון עליה דומה לתכנון גידול עגבניות. אף פעם אין קולעים למטרה: או שיש עודפים או שיש מחסור, או שמחלקים אותן חינם לנצרכים או שהן יקרות מדובדבנים, או שיש שנת ברכה מעל לצפוי, או שהפרודניה עושה שמות ביבולים. אבל גם אם העליה גדולה מהתחזית, גם בשעת משבר כלכלי, גם אם חייבים לאכסן עולים בדירות פרטיות ובבתי מלון: אסור שיישאר ברוסיה אפילו עולה אחד שקיבל רשיון יציאה, רק מפני שאנחנו איננו מאורגנים לקלוט אותו, כי איננו יכולים לחיות עם תחושת האשמה, שבגללנו, תושבי הארץ, נשארו יהודים שרצו לעלות מאחורי מסך הברזל, אשר הורד לפתע כפי שהועלה. בימי שלטון הנאצים שחררו אותנו הבריטים מן האחריות לגורל יהדות אירופה, אבל אילו היתה אז אפשרות של עליה חפשית ואילו היה אז צורך לקלוט מיליון יהודים המבקשים לעלות, היו קמים גם אז בתוך הישוב אנשי משק וכלכלה שקולים ומפוכּחים ואומרים: הארץ לא תוכל לשאת בעליה גדולה כזאת. לקח אחד למדנו בשואה: לעולם אין לדעת מה גודל הסכנה הצפויה ליהודי. מה שנראה כיום כהטרדה, כהגבלה וכהפחדה עשוי להיות מחר סכנת מוות. אם יכולים יהודי ברית־המועצות לצאת היום עליהם לבוא היום, כי המחר היהודי תלוי תמיד על בלימה.

נכון, לדבר באופן כללי על עליה קל הרבה יותר מאשר לדבר על העולה האחד, הנפרד, המרגיז, הדורש, התובע, המשמיע ביקורת. אנחנו בארץ מוכנים לקלוט עולים, אבל אסירי תודה, היודעים להעריך את מה שנותנים להם ומודים על כך השכם והערב, שהולכים לכרמיאל אם שולחים אותם לכרמיאל ומשתכנים באבן־יהודה אם הם דרושים באבן־יהודה, שעובדים בבניין אם חסרים פועלי בניין ושפונים לחקלאות, אם החקלאות מצפה להם, עולים שלא יאמרו אף פעם “אצלנו ברוסיה”, שלא יבואו בדרישות ולא יאיימו בירידה, בקיצור יהודים נכנעים, ממושמעים, צנועים, מלאי אידיאלים, מוכנים להקרבה, בדיוק כמו שהיינו אנחנו, בערך, בעיקר כאשר לא היתה ברירה.

אין דבר המאחד גלויות כהרגשת קיפוח משותפת. יוצאי רומניה ועולי מרוקו, שעלו בשנות החמישים, בדעה אחת: מפנקים את העולים יותר מדי. מי נתן לנו? מי שאל אותנו? בני עדות המזרח, שעלו אחרי קום המדינה ועדיין לא זכו לדירה טובה מקנאים באופן כללי, רעיוני, אבל הקנאה הגדולה, האישית, הצורבת, היא דווקא בין יוצאי אותה ארץ, בתוך המשפחה. כאשר באו הגרינברגים בשנת 1951 מבוקרשט, מה קיבלו? מיטה ושתי לירות. עכשיו מגיע לו קארול מצ’רנוביץ, שאז היה עדיין קומוניסט נלהב, ואשתו שלא רצתה לשמוע על ציונות, והם מקבלים דירה של שלושה חדרים והכל דוקר עיניים: תריסי אלומיניום מול מרפסת פתוחה, כיריים לגאז עם שתי חבורות מצד ימין מול תנור־בישול דגם סופר־אולטרה עם ששה שעונים, ארון בסגנון “ספּוטניק” ורהיטי בוק משופשפים מול סלון מעץ טיק וריפוד קטיפה, מעיל הגשם עם ביטנת ספוג מלפני ארבע שנים, מול מעיל עור בארבע־מאות וחמישים לירות, אחרי הנחה.

איש אינו רוצה שהעולים יעברו מה שעברנו אנחנו, חלילה, סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים, הבונים; אבל שיהיה קצת דירוג, קצת צדק, כמו בימים הטובים, לפני עשרים שנה, כאשר ותיק היה ותיק וחדש היה חדש והעולה ידע את מקומו. לשם מה סבלנו עשר, עשרים, שלושים שנה, אם לא בגלל קצת הנחת שתהיה לנו מול לבטי העולים החדשים? נכון, כל אזרחי המדינה שווים, אבל לא ייתכן שהוותיקים לא יהיו שווים טיפ־טיפה יותר. לא פער עצום, לא מעברות מול שיכונים, לא רעב מול שובע חלילה, לא מחסור ועוני שהיו גוזלים ממנוחת הנפש או מהנאת החיים שלנו. שיהיה גם להם טוב. יחסית, במידה, עד גבול מסוים. לא מדברים על איליה ריפס או על רות אלכסנדרוביץ' ומיני גיבורים אמיתיים אחרים. אבל רובם, אלה עולי ברית־המועצות? יהודים כמוני וכמוך, רובם נראים כאילו יצאו עתה מן העיירה היהודית, מיני בעלי מלאכה וסוחרים, שמכל הקומוניזם לא דבקה בהם אלא החשדנות. מה יש לדבר, הם אפילו אינם מעלים על דעתם ללכת להתיישבות, חושבים שזה כמו קוֹלחוֹז או סובחוֹז אצלם. בזמננו מחצית הצעירים, לפחות, חשבו להצטרף לקיבוץ, ואם הם לא שם, הרי זה רק מטעמי בריאות או מסיבות משפחתיות שאינן תלויות בהם. אבל היתה נכונות עקרונית.

שכר מצווה מצווה ושכר עליה עליה ושכר עליית מצוקה מצוקה. זה הגיוני, כך היה תמיד בימים כתיקנם, בימי עליית גרבסקי ועליית היאֶקים ועליית יהודי בבל ועליית צפון אפריקה. העולים של ימינו, איך לומר זאת, חסרה להם קצת ענוות עולה: שישמעו בסבלנות מה שיש לאיש מן הישוב לומר לו, כשם ששמענו אנחנו את החברה פרומה שבאה לבקר פעמיים בשבוע במעברה והיתה אומרת: “סבלנות, חברים, גם אתם תגיעו”. שלא יידחקו, שלא יחשבו שהכל מגיע להם מפני שהפגינו מול בניין הסובייט העליון או כתבו מכתבים לקוסיגין. כל ותיק יודע מנסיון השנים מה טוב לעולה בראשית דרכו בארץ: שיסבול קצת, אז ישמח בחלקו יותר אחר־כך. מה שדרוש הוא קליטה מדודה; מחסור, אבל מאוזן, לא מחסור מייאש המביא למחשבות ירידה, כי זה שוב מרגיז נורא. אם עולי ארצות־הברית חוזרים, מילא, אפשר להבין, בכל זאת, הם מפונקים, אבל מה היה להם שם, ברוסיה? חדר אחד לארבע נפשות עם מטבח ונוחיות משותפים לשלוש משפחות?

לגבי עולי ארצות־הברית העניינים קצת שונים. בכל זאת הם באים מאמריקה, שם יש לכל משפחה שתי מכוניות, ודולר שם כמו לירה, ויהודי יכול להיות מיליונר, או יועץ הנשיא, או שחקן בהוליבוּד ולקנות לאשתו מעיל פרווה כל שנה ולהחזיק בבית חמישה טלפונים בצבעי פסטל ולבנות לו בריכה פרטית בגינה. מי שבא מאמריקה אי־אפשר להושיב אותו בחצור או לשלוח אותו לעבוד בקטיף, אומר השכל הישר. אין ויכוח, לעולה מאמריקה יש לתת תנאים מיוחדים, שיהיו לו מכונית ומכונת־כביסה וטלפון, כמו שהוא רגיל. הקלות לעולים מארצות רווחה, אמריקה, אנגליה, דרום־אמריקה, מקומות שיש בהם רמה אנגלו־סאקסית, ניחא, אי־אפשר לדרוש מהם שיעברו מה שעברנו אנחנו. אבל מה פתאום עולי ברית־המועצות? מה היה להם שם, אצל הקומוניסטים?

בשבילנו עולי ברית־המועצות הם עולים מארץ מצוקה, אפילו היו שם אקדמאים והבת למדה לפרוט על פסנתר. חינוך תיכון וגבוה חינם, ספרים בזול, כרטיסי תיאטרון במחיר שווה לכל נפש, ביטוח סוציאלי לכל, עבודה לכל, אלה אינם מודדים לרווחה. המודד הוא בהרגשת הישראלים. בא איש מרוסיה, מישהו בארץ מקנא במה שהיה לו שם? אף לא אחד. סימן שחי במצוקה. לא חשוב מה שהם מספרים שהיה להם, חשוב מה אנחנו, הישראלים, מרגישים כאן. אם קשה להבין מה מחפש האיש בארץ, סימן שהוא בא מחיי רווחה. נכון, גם לגבי האמריקאים עשוי הדירוג להשתנות ביום מן הימים. גם עכשיו יש סוגי עולים מארצות־הברית שהם כמעט בגדר אנשי מצוקה: אחד שהיתה לו חנות מכולת ברובע ווטס או שהיה מורה בבית־ספר יסודי בהארלם, אז באמת בישראל טוב יותר. לעולה מארץ רווחה סולחים גם ביקורת. כמובן, אין להפריז, אבל כל זמן שהוא מבקר בשקט, מתוך הומור, אפשר להבין ללבו. אבל מברית־המועצות?! מה יש כאן לבקר? למה לא נשאר שם, אם היה שם טוב כל כך?

יש להם טענות נגד חיי התרבות אצלנו? בוקר טוב, אפרים, ולנו אין? צריך רק לקרוא את הביקורת על התיאטרון, הציור, הרדיו, הטלוויזיה, השירה, הספרות, כדי לדעת שאצלנו התרבות בשפל־מדרגה מתמיד. זאת לגבינו, אזרחי מדינת ישראל זה שנים, כאשר אנו משווים את עצמנו למערב. אבל מי הם יוצאי רוסיה שידברו על תרבות קלוקלת, אם אצלם נחשב עדיין ציור מופשט לדקאדנטי בשעה שאצלנו הוא כבר מיושן, אם אצלם עדיין לא ניתן לקרוא את קפקא, בשעה שאצלנו כל ילד יודע מה זאת ביורוקרטיה קפקאית, אם אצלם אסור לפרסם שירה עברית, בשעה שאצלנו מותר, בתנאי שנושאים בנזק ההדפסה.

מה שאנחנו אוהבים לראות זה תצלומי משפחות־עולים מאושרות וחייכניות, כמו של הזוכים בפיס – אבא, אמא והילדים עם עיניים, איך לומר זאת, קצת גלותיות כאלה, המתגוררים בדירה צנועה אך נקיה ללא רבב, עם ריהוט חיוני בלבד, השמחים בחלקם בארץ. ברור, מביאים בחשבון טיפת ביקורת, על ביורוקרטיה או משרד הקליטה (כל עולה מבקר את דרכי הקליטה עד שהוא מסתדר, ואז הוא מבקר את העולים, המבקרים את הקליטה), אבל אסור לנצל את הדמוקרטיה שלנו ולהתלונן בקולי קולות. מפריעים להם הלכלוך, חוסר האדיבות, האוטובוסים הדחוסים וחוסר ההתחשבות בדרכים? ולנו זה לא מפריע? מפריע. אבל בזמננו עברו כמה שנים טובות עד שהעז עולה לבקר בפומבי. אנחנו העזנו לחשוב שהוותיקים מתנשאים, צבועים ואינם אוהבים עולים רק אחרי שנה של שהות בארץ, וגם אז רק באוהל סגור, מתחת לשמיכה, ועד שאמרנו לוותיק הראשון “אידיוט” עברו חמש שנים רצופות.

עם זאת לא צריך להיתפס לקיצוניות מצד שני: גם בדברי־הלל על מדינת ישראל אין להפריז. לא הצהרות כמו “אני רוצה רק לחיות במולדתי האמיתית”, או “באנו להקדיש את חיינו למדינת ישראל”. כך כבר לא מדברים אצלנו כאן בארץ, זה מיושן, בדיוק כמו הקאסקטים שלהם והמעילים העבים הארוכים ותסרוקות הנשים והילדות הקטנות, עם עגילים דקיקים, בתנוכי האזניים. אצלם גילו את הרצל רק עכשיו, אבל אצלנו יש לו זקן מזמן.

הם מתאוננים על כך שהישראלים אינם מוכנים לשמוע על בעיותיהם? זה רק מראה, שהמשטר הקומוניסטי מגדל אנשים רחוקים ממציאות החיים: מי רצה אי פעם, אם יכול היה למנוע זאת, לשמוע על בעיות הזולת, אם לא כדי להוכיח שצרותיו הוא גדולות יותר? האם רצו ותיקי העליה הרוסית לשמוע את היאֶקים, והאם היטו היאֶקים אוזן לרוּמנים? האם היו הרומנים מוכנים להאזין למרוקאים? האם היה למרוקאים איכפת מה שמספרים העיראקים? והעיראקים התעניינו בסיפורי הארגנטינאים? סבל אינו סחורה במדינת ישראל. מי לא סבל? בימי התורכים לא סבלו? אצל הבריטים לא סבלו? בין הערבים לא סבלו? תחת שלטון הנאצים לא סבלו? במלחמת הקוממיות לא סבלו? סבל אינו מקנה שום זכויות. להיפך. אם בא איזה מיליונר אמריקאי ובונה לו וילה בהרצליה יש לעודד אותו, אחרת הוא יישב עם כל הכסף שלו בלוס־אנג’לס או בניו־רושל, אבל איזה פרס מגיע ליהודי שסבל? הסבל הוא חומר היסוד שעליו בנויה כל הכרה ציונית.

המדינה זקוקה לעליה, לשם כך אנחנו קיימים, כדי לשמש מקלט לכל היהודים הנרדפים, אפילו פרופסור מרקוזה המלומד מוכן להסכים לכך, וכל גלות מוסיפה משהו משלה לחיי הארץ. מה היתה המדינה בלי זמרות תימניות וירקנים בולגרים, בלי מסעדות רומניות והומור הונגרי, בלי ספּריוֹת ממרוקו ורמטכ"לים מיוגוסלאוויה, בלי מוסיקה יאֶקית וטקסטיל צ’כי? אבל דווקא עכשיו, כאשר התקציב מתוח עד קצה היכולת ובארצות־הברית משבר כלכלי ואצלנו אינפלציה דוהרת ומחסור בשיכון לזוגות צעירים, אנחנו לא כל־כך מוכנים לקליטה המונית. בזה לא נבדלת השנה משום שנה אחרת בתולדות הישוב: אילו היתה העליה מחכה עד שהארץ היתה מוכנה לקלוט אותה מבחינה בטחונית, כלכלית, חברתית, היה אברהם אבינו יושב עדיין באור־כשׂדים. עליה היא עליה וקליטה היא קליטה, ורק בימות המשיח ייפגשו השתיים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!