רקע
רות בונדי
מקום שמור בצמרת

ההצעה לשנות את מספר חברי הכנסת מעוררת תגובה אוטומטית של התנגדות פנימית, בלי לשקול, בלי לנמק, רק מתוך הרגשה שטובים המאה ועשרים מן המאה וחמישים, קודם־כל מתוך דבקות במספר היהודי העגול, המבטא יפה כל כך לא רק את השיבה למסורת, אל הכנסת הגדולה שקמה אחרי שיבת ציון הראשונה ומספר חבריה מאה ועשרים, אלא גם את משאלת־לבם של חברי הכנסת לשבת בתוכה עד גילו המבורך של משה רבנו. כל־כך הרבה תהפוכות עוברות על יהודי בחייו, לפחות בפוליטיקה הוא רוצה קצת קביעות, קצת שמרנות, קצת מסורת. התחלנו במאה ועשרים, נמשיך הלאה, עד מאה ועשרים.

למען האמת ההיסטורית, ההחלטה על המספר המתאים של חברי כנסת לא באה לנו מן השמים ולא ניתנה לנו במעמד הר־סיני. קדמו לה ויכוחים ארוכים במועצת המדינה הזמנית, שהוקמה עם הכרזת העצמאות ומנתה שלושים ושבעה חברים, פלוס עשרים ושבעה ממלאי מקום, שהיו נחוצים באותם הימים הקשים של קרבות ומצור על ירושלים, שבהם היתה הנסיעה לישיבת המועצה (פעם בשבוע, חצי יום בסך־הכל) לא פעם בגדר סכנת־נפשות. כשניגשה מועצת המדינה הזמנית להכנת חוק הבחירות לאסיפה המכוננת, אשר הוחלט לקרוא לה כנסת, הוגשו בפניה כמה הצעות למניין נבחרי העם: הרוויזיוניסטים הציעו 71 חברים, מטעמי חסכון כספי (נימוק הנשמע מגוחך כיום, אבל אז עדיין היו דפוסי־חיים מיושנים) וכדי למנוע פיצול מפלגתי; החבר מיקוניס מטעם המפלגה הקומוניסטית הציע 171 חברים, כדי להבטיח ייצוג לכל גוני הדעות בהתאם למסורת הקומוניסטית הברוכה. מספר זה נראה מתאים גם לרוב חברי ועדת הבחירות. בן־גוריון נטה ל־101, אך בסופו של דבר נתקבלה הצעת החבר זרח ורהפטיג מ“הפועל המזרחי”, להעמיד את בית המחוקקים על מאה ועשרים חברים, מטעמי מסורת. לקראת הבחירות לכנסת השניה עלתה שאלת מספר חברי הכנסת מחדש והתגבש רוב לטובת 151 חברים. היה מי שחזר למספר חסר־המעוף 71, אך ככלות כל הדיונים הוחלט לדבוק במאה ועשרים, וכך גם נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד הכנסת.

בימים של היערכות לקראת מאבק האיתנים על מקום שמור בצמרת, באו חברים משורות המערך והמפלגה הליברלית והציעו להעלות את המספר למאה וחמישים, בטענה שזה יתן יותר הזדמנות לייצוג נשים, צעירים ובני עדות־המזרח. אילו היה הדבר נוגע לי אישית, והייתי רואה את עצמי כאשה ו/או צעירה ו/או בת עדות המזרח בדרך לקאריירה פוליטית, הייתי מפרשת הצעה זו כגישה פאטרנאליסטית, שיש בה שוביניזם של גברים, אשכנזים ובאים־בימים, הרואים את חברותם בכנסת כזכות, ואת חברותם של צעירים, נשים ובני עדות־המזרח כחסד. נשים, לפי נסיוני האישי, דומות ממש לבני־אדם, על כן עליהן לחדור לפוליטיקה בתוקף כשרונותיהן, מרצן ורצונן להתמודד ולא כספיח נסבל, או מוגן, לבעלי חזקה. אבל אין טעם להתרגש, איש לא התכוון לכך ברצינות, כאשר נשען על הנימוק הכושל של נשים וטף. פשוט, באותו רגע לא נמצא תירוץ טוב יותר, ומאוד לא נעים לקום ולהצהיר בפני עם ועדה: דרושים לנו שלושים מקומות נוספים בכנסת כיוון שאיננו יודעים איך לצאת מסבך ההבטחות והתשבוצים וההתחייבויות החגיגיות. לא ששלושים מקומות נוספים יפתרו את כל הבעיות, אבל יחד עם העלאת אחוז החסימה וחלוקת העודפים החדשה אפשר יהיה איכשהו לשבץ את המטרדים העיקריים במסגרת המקומות המשוריינים. לגבי כל השאר, רק מגיפה עשויה לעזור.

יש משהו בטענה, שיש להגדיל את מספר חברי הכנסת מפני שאוכלוסיית המדינה גדלה: בשנת 1948, כאשר נקבע המספר מאה ועשרים לחברי הכנסת, היינו רק 782,000 נפש (לרבות צעירים, נשים, בני עדות, ג’ינג’ים, בעלי אולקוס, יוצאי יהופיץ ויתומים מגיל ששים), עתה גדלנו פי־ארבעה, דהיינו דרושה לנו כנסת של 480 חברים, וזאת בלי להביא בחשבון את צרכי השנים הבאות עקב העליה, הגידול הטבעי ואכילת מזון מלכות. אפשר גם להצמיד את חברי הכנסת לערך של הלירה הישראלית – ויש בכך מן ההגיון: סוף־סוף מה יקר לנו מהם – ולהעלות את מספרם בהתאם לשער המשתנה מאז 1948, בשיעור של 20:1. אילו עשינו כך היינו עומדים כבר ב־2400, והעתיד עדיין כולו לפנינו.

כל אנציקלופדיה עשויה לספק הוכחות חותכות לכך שבית־הנבחרים שלנו זעום, בלי פרופורציה לכוחנו המספרי: אם באנדורה, עם 18,000 תושבים, יש עשרים וארבעה חברים באסיפת־העם, הרי אצלנו, לפי אותו מפתח, נחוצים 4800 חברי כנסת; במונאקו, על אוכלוסיה של 25,000 נפש, יש מועצה לאומית של שמונה־עשר חברים, דהיינו לנו מגיעים 2200 חברים; שלא לדבר על סן־מרינו, שיש לה על 18,000 תושבים בית־נבחרים של ששים צירים, אחוז ייצוג שהיה מעניק לנו כנסת בת 12,000 חברים. אפילו אלבניה, המשמשת נר לרגלינו בשטחי חיים כה רבים, רואה לנכון להעניק לשני מיליון תושביה אסיפת־עם בת מאתיים וארבעים חברים. ואנו מתווכחים על שלושים!

נכון שיש בעולם מדינות בעלות אוכלוסיה דומה לזו של ישראל – רק מבחינת מספרית, כמובן, כי לפי ייחוסה וסגולותיה מי ישווה לה – והן מסתפקות בבית־נבחרים קטן יותר: לגואטמאלה, עם חמישה מיליון תושבים, יש קונגרס לאומי של חמישים וחמישה חברים. לגיניאה, עם ארבעה מיליון תושבים, יש אסיפה לאומית בת שבעים וחמישה חברים, להונדורס, עם אוכלוסיה של שני מיליון וחצי, יש ששים וארבעה חברי בית־נבחרים. ללאוס, עם שלושה מיליון תושבים יש חמישים ותשעה נבחרים. אך ממש תוך כדי כתיבת הדברים אני חשה כמה חסרת משמעות היא ההתייחסות למדינות־ננס מסוג זה, חסרות כל חשיבות, ששומעים עליהן רק במקרים של רעידת־אדמה קטלנית או מלחמה בין־גושית. הרי לא חשוב כמה תושבים יש בארץ אלא איך היא מתייחסת לעצמה, אם היא רואה את עצמה גדולה, שואפת לגדולה, חושבת בגדולות. כפי שנאמר: גדל גדל ותתגדל. אצלנו כולם הלכו לג’מבו.

ככל שגדל מספר חברי הכנסת גדל הייצוג הדמוקרטי במדינה. עם מאה ועשרים חברים היתה לנו דמוקרטיה קטנה, עם מאה וחמישים תהיה לנו קצת יותר גדולה, ועוד נגיע רחוק לאט אך בהתמדה. הרי אנו בונים את מדינת ישראל לא לשנה ולא לתריסר שנים אלא לדורי דורות, ומאה וחמישים הם רק התחלה צנועה בהתאם לגילנו. עוד יבוא יום והכנסת שלנו תמנה אלף חבר וחבר, מספר הולך שיבטא את מידת השתלבותנו במזרח התיכון. נכון שהיה סביר לדרוש את הגדלת הכנסת מיד בהתאם לצרכינו המעשיים, אבל לא עשינו זאת מתוך התחשבות בתקציב משרד התקשורת: בגלל שיחות הטלפון והבולים – עם השובלים – שנותנים לחברי הכנסת חינם אין כסף. העיקר, לעולם לא ניקח דוגמה ממדינה טוטאליטרית כמו סין העממית, שבה יש ציר אחד על כל 800,000 נפש. הרי לפי מפתח אנטי־דמוקרטי זה היתה הכנסת שלנו מונה ארבעה חברים ויושב־ראש אחד. עצם המחשבה על המראה הדמיוני של אולם כנסת ריק ובתוכו רק ארבעה חברים ויושב־ראש מעבירה בי צמרמורת.

ההתנגדות להגדלת מספר חברי הכנסת באמתלה של טעמים תקציביים מעלה גיחוך: מה הם שלושה־ארבעה מיליונים לשנה לעומת “ורד” אחד? מה ערכו של כסף לעומת המראה המלבב של שלושים מקומות נוספים באולם הכנסת? אצל מבקר מקרי או צופה בטלוויזיה עלול לצמוח רושם, שרוב המקומות בכנסת ריקים תמיד, מלבד כאשר נואמת ראש הממשלה, וכל חברי־הכנסת, פוזיציה ואופוזיציה, אצים־רצים למקומם כילדים טובים. אבל זה רושם מוטעה לחלוטין: ברוחם חברי הכנסת תמיד על המשמר, גם אם הם אצל הספר או בישיבת ועדה, במזנון או בחוג בוחריהם, ומי שמחונן בכוחות פארא –פסיכולוגיים יכול לחוש בנוכחותם באולם גם אם מקומותיהם נראים ריקים, לפי זרמי המחשבה המחשמלים ומשב־הרוח כשל כנפי השכינה. בכלל, קורים דברים בכנסת שהציבור הרחב אינו יודע עליהם. מספרים שבלילות אפשר לשמוע באולם המליאה אנחות, פיהוקים ורשרוש ניירות, ולראות ניצוצות והברקות בחושך, אלה רוחות חברי הכנסת הוותיקים, החוזרים אל מקומותיהם החוקיים שנגזלו מהם במלוא און שמונים אביביהם בגלל אינטריגות פוליטיות שפלות.

סימן עצוב הוא לתקופה, אם ממאה ועשרים נבחרי האומה רק ארבעה־עשר יושבים בכנסת ברציפות, מן הראשונה ועד השביעית, והשאר צוציקים בני שלוש, ארבע, חמש קדנציות. הרי אין דבר אכזרי יותר מסילוק חבר־כנסת ממקומו, שהתרגל אליו בשנות עמלו. חבר־כנסת בלי מקום הוא כיתום בלי בית, כשה בלי דיר. ואכן, המחוקק נתן את דעתו על כך כאשר קבע לחברי הכנסת קיצבת גימלאות כבר אחרי גיל ארבעים וחמש ועשר שנות חברות, או בגיל חמישים ושש שנות חברות לפחות. “בגלל מעמדו הרם של חבר־הכנסת קשה עליו, לאחר פרישה מכהונתו, למצוא לו עבודה אחרת, אם משום שלא כל משרה תהיה לפי כבודו ואם מפני שלא כל מוסד מוכן לקלוט חבר־כנסת לשעבר”, נאמר בצורה כה קולעת בספרו המאלף של אשר צידון “בית־הנבחרים”. וכי מה יכול לעשות חבר־כנסת לשעבר אם לא לאכול את עצמו, אם אין הוא חבר קיבוץ וחוזר לאספסת עד שתקרא לו האומה לשוב.

החוק במדינה אוסר על הורדה בדרגה והרעת תנאי עבודה, ואיפה אפשר למצוא מקום־עבודה כמו הכנסת? תאים לבגדים, חדרים חמודים עם ספה, מזנון בתוך המפעל, נסיעה חינם באוטובוסים וברכבת ישראל, הלוך וגם חזור, והעיקר חסינות בפני דו"חות תנועה. מי שטעם פעם את טעם הכוח המתוק, אחרי נסיעה במהירות של מאה ועשרים קילומטר בשעה, כשעוצר אותו שוטר זעום־פנים, מבקש את הרשיונות, רואה את תעודת חבר־הכנסת, מצדיע, אומר “כל הכבוד, אדוני, רק שמור על עצמך”, לא יכירנו עוד מקומו בין בני־התמותה הרגילים, בני עונשין ורפורטים.

מתלוננים על שאין ייצוג הולם בכנסת בהתאם לחלוקת המינים (קיימים רק שניים, בסך־הכל). אבל גם מבחינת חלוקת המקצועות המצב אינו טוב יותר. רוב חברי הכנסת היו תמיד עסקנים, פקידים, משפטנים, מורים, חקלאים או עתונאים, ואיש לא נתן את דעתו על צרכי הכנסת האמיתיים. האם לפקידים היא זקוקה? איפה פירסומאי, איפה טייח, פסיכיאטר, בעל מכבסה, מומחה לניקוי כימי, מהפנט, מגדת־עתידות, קוסמטיקאית, בלשן, שוחט, שכל אחד מהם וכולם יחד יכולים לתרום כה הרבה לשיפור עבודתה של הכנסת? אין ספק שיש להרחיב את ייצוג העם בכנסת, ויפה שעה אחת קודם.

הוא הדין לגבי הייצוג לפי ארץ המוצא. מכ־330 חברי־הכנסת, שנשאו את התואר הרם מיום שקם מוסד המחוקקים שלנו, היו יותר מחצי יוצאי רוסיה ופולין. על אי־ייצוגן של עדות המזרח בכנסת לפי כוחן המספרי כבר עמדו טובי האשכנזים, אבל אם הרומנים מקופחים בהשוואה למספרם בארץ, זה כבר סימן מעורר דאגה. איזו מדינה זאת, אם אין בה ייצוג ליוצאי ארצות־הברית, אם אין בה מי שידבר בשם בריטניה הגדולה, אם כל יבשת דרום־אמריקה איננה מיוצגת בה? רבותי, מדינה של קיבוץ־גלויות אינה דומה לשום ארץ אחרת בעולם, ונא לא לחסוך במקומות בכנסת אם נוכל בדרך זו להגביר את ייצוגן של שמונים הגלויות בלי לפגוע בזכותם המקודשת של יוצאי רוסיה ופולין, שהובטחה להם בחוק יסוד הכנסת, שנאמר בו בפירוש: לחבר הכנסת תהיה חסינות. לשם מה היא דרושה להם? בגלל איזה רפורט טפשי או בדיקה במכס? לשם מה חסינות אם לא כדי להגן עליהם מכל נסיון של נישול?

יש מאות נימוקים בעד הגדלת מספר חברי הכנסת, אך אסתפק בשלושים בלבד (השמות והכתובות שמורים במערכת), שלושים אזרחי מדינה טובים שכל משאת נפשם היא להגיע לכנסת, בשלב ראשון. מפליא איזה פער יש בין מה שאנשים מוכנים ומסוגלים לעשות כדי להיכנס לכנסת, לבין מה שהם עושים לאחר שהם בפנים. נראה כאילו המאבק האכזרי על המקום הבטוח התיש את אונם, ייבש את מרצם והותיר בהם כוח רק להרים את היד כאשר באה ההוראה.

היה הרבה מן החיוב בהסדר של קביעת ממלאי־מקום לחברי מועצת העם, שהונהג בימי מלחמת הקוממיות. האם חיי חברי־כנסת מסוכנים כיום פחות מאשר בימי הקרבות? תאונות דרכים, ישיבה ממושכת בחדרים סגורים, התרגשויות תכופות, קפה, סיגריות, מזון כבד, היעדר תנועה, התקפות אלימות, מעטפות נפץ, הסכנה לשלומו ולחייו של החבר אורבת בכל פינה. האם לא מוטב היה להכין מחליף לכל נבחר ולהנהיג דרגת חבר־כנסת (מיל.) למי שימלא את מקומו לפחות בחלק מכל הטקסים, הישיבות, האסיפות, החתונות, האזכרות וקבלות־הפנים המעייפים, מנת־חלקו של כל חבר־כנסת, ויקל מעט מהעול הכבד שעליו לשאת. מובן שגם לחברי־כנסת (מיל.) תינתן זכות הצבעה, אבל רק חצי קול. קול יש רק אחד.

מובן שיש להעלות את אחוז החסימה, וכל המרבה הרי זה משובח. אילו אפשר היה להעלות את אחוז החסימה למאה היה זה הטוב ביותר, אבל כיוון שאי־אפשר לעשות זאת, מטעמי ייצוג דמוקראטי, יש לצמצם לפחות ביד קשה את מספר הסיעות הקיקיוניות. קל מאוד להתחמם באור הזרקורים, להיות פופולארי, ידוע בציבור ומצוטט בעתונות, אם אתה סיעת יחיד ויכול לנאום כל רגע שמתחשק לך ולהביע את דעתך בלי לשאול איש ולהרביץ שאילתות על ימין ועל שמאל, ולא מתוך רצון לביקורת קונסטרוקטיבית, אלא סתם כדי להציק, להכעיס, למשוך תשומת־לב, להגיש הצעות לסדר־היום והצעות־חוק פרטיות ללא הגבלה, ובכלל להפגין נוכחות. כל אחד היה רוצה להיות בן יחיד במקום להיות חבר מספר כך וכך בתוך סיעת רבים, לקבל את רשות הדיבור פעם בחדשיים, לשאת בעול משמעת ולהצביע בהתאם לקו שאחרים קבעו; אבל יש ח"כים אחראיים, היודעים כי הכנסת אינה סימפוזיון ולא קרקס ולא סינמה אלא מקום לאנשים רציניים, שקיבלו על עצמם להיות חברים בצוות.

במאמצים המשותפים של המפלגות הגדולות, המערך והמפלגה הליברלית, למען ריבוי חברי הכנסת, העלאת אחוז החסימה, ושינוי חלוקת העודפים ומימון הוצאות הבחירות בעזרת משלם המסים, אני רואה צעד חשוב לקראת שיתוף הפעולה של מחר, לקראת ימים טובים יותר, שבהם לא תהיה עוד מפלגה שלטת ומפלגה באופוזיציה, אלא כולן יהיו בשלטון, בדיוק כמו בימי ממשלת הליכוד. הרי אם אפשר להגדיל את מספר חברי הכנסת, אין כל סיבה לא להגדיל את מספר חברי הממשלה, כדי למלא אחרי כל צרכי הקופרודוקציה. האם יש לנו פחות דמיון מאשר לדמוקרטיות העממיות, אשר מצאו בקלות משרות לעשרים וארבעה, שלושים ושניים וגם שלושים ושמונה שרי ממשלה? הטענה שאצלנו מדובר במדינה בת שלושה מיליון תושבים בסך הכל, אוכלוסיה של עיר בינונית, אינה צריכה להרתיע אותנו: אנו נועדנו לגדולות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!