רקע
רות בונדי
כל הכבוד לכבוד

הרומאים דרשו לחם ושעשועים, אבל לנו, אם יספקו שלום וכבוד, לא יחסר מאומה בחיים. כבוד דרוש לנו כאוויר לצמיגים. דווקא כאן במדינת ישראל, שבה המעמדות אינם מוגדרים עדיין והמנהגים אינם מושרשים ואנחנו תלויים עדיין קצת באוויר. כי כבוד הוא אישור לזהותנו, לקיומנו, לדרך חיינו. בראי הכבוד כולנו יפים יותר.

כבוד, שלא כיופי או כחוש מוסיקלי, אינו יכול לעמוד לבדו. הוא תלוי תמיד בזולת, במה שנותנים האחרים. האדם המבקש כבוד זקוק לא רק לאנשים סביבו, נחוץ לו גם דירוג. כאשר הכל שווים, אין כבוד. כבוד נולד מתוך אי־שוויון: בשכל, ברכוש, במעמד, בכוח. אינך נותן כבוד לאיש שהוא בעיניך כמוך, ובצדק.

הצרה היא, שאין מחלקים את הכבוד על־פי תלושים, לא על־פי הזכות ולא על־פי ההגיון. כל אחד מנסה לחטוף קצת כבוד, או קצת הרבה כבוד, בלי שיטה בדוקה, בלי חוקים קבועים. רק תחת שלטון מלך הכבוד או ממלא־מקומו עלי אדמות בדמות השליט האבסולוטי מתחלק הכבוד בצורה הגיונית ומסודרת. מי שקרוב יותר לכיסא הכבוד כבודו בעיני הבריות גדול יותר. צדיק, גדול בתורה, אדמו"ר וריש־גלותא קרובים יותר למלכות השמים; בן אצולה, יועץ החצר ושר המשקים קרובים יותר לכס המלך. להם מנת הכבוד הגדולה, ומי שנמצא בקרבתם, קצת מן הכבוד נופל גם בחלקו, ומי שקרוב לקרובים גם בשבילו נותר, וכך הלאה עד לקבצן האחרון, שאין לו אלא הכבוד שהוא משיג בין הקבצנים האחרים, בזכות מקום מושבו הקבוע או שיטת האיסוף שלו.

על כן החשיבו הבריות, והיהודים ביניהם, את הייחוס המשפחתי. בן לשושלת שניאורסון או הגר או טברסקי, קצת כבוד נדבק אליו עוד מילדותו, ואם גם בר־אוריין הוא וידען, כבודו מובטח לו לאורך ימים. ואפילו אם צדיק הוא ובורח מן הכבוד – כיוון שאיננו בקי בספורט ואינו יודע לרוץ מהר, הכבוד מדביק אותו פה ושם. אבל אנחנו, הציבור החילוני, חלוצים אנחנו, מפלסים את דרכנו אל הכבוד בלי מצפן ובלי מסורת, על פי החוש וכוח ההתמדה בלבד. רפובליקה איננה מלכות ואין נשיא או ראש ממשלה דומה למלך, ובעיקר לא במדינה קטנה כשלנו, שכל כך רבים בה הכירו את נושאי המשרות הרמות עוד כשהיו כאלה קטנים, כמנהלי סניף קופת־חולים או מזכירי לשכת עבודה, אכלו אתם, טיילו אתם, עבדו אתם, התווכחו אתם. נכון, כמה שרים וחברי כנסת בחוג המכרים עלולים להוסיף כבוד, אבל הם אינם מבטיחים אותו לאורך ימים. יש לבנות אותו על בסיס מוצק יותר מאשר נושאי משרות פוליטיות זמניות, העלולים להתחלף עם כל משבר ממשלתי.

ייחוס משפחתי אינו נותן הרבה, אלא אם אתה רוטשילד, כי לציבור החילוני אין זכרון ארוך כמו לשומרי המסורת. מי בכלל זוכר את ראשוני הציונות אם אין להם רחוב מרכזי, וגם אז – נורדאו, פינסקר, אוסישקין – אין בייחוס המשפחתי כבוד מיוחד, אלא בעיני אניני טעם ציוניים בלבד. הכבוד שהביא למשפחה בן מלומד איבד מערכו. פעם, כשהיה איש גדול בתורה, יכלו לחוש בכך גם פשוטי העם, אך אם מישהו גדול בשטח המגנטוסטרוקציה או מחלות הליגוסטרום יכולים לשפוט על כך רק יודעי־דבר, ספציאליסטים כמוהו. יש תארים העלולים לשמש מודד: דוקטור, פרופסור, אך לא די בהם כדי להניע את הישראלים לכבוד גדול. מומחיות בשטח מחקר כלשהו מביאה עמה יחס של כבוד בעיני הבריות רק במקרה שהמדען יודע מלבד מקצועו משהו נוסף: סוד אמצעי התקשורת. לב טהור, צניעות, אהבת הזולת, רחמים, וכל שאר המידות היפות – אין להם ולכבוד ולא כלום. להיפך, הענוותנות היא אויבו הגדול של הכבוד. כיצד יכולים לכבד אדם אם אין יודעים עליו? עניו, בסדר, בתנאי ששמו הולך לפניו.

במקום שאין מקור כבוד מרכזי, נכנסים לתמונה תחרויות ופרסים. חידוני תנ“ך, תחרויות על תואר מלכת היופי ומלכת המטבח, התמודדות בידיעת הארץ או בכתבי שלום־עליכם, כל אלה נועדו למלא את חלל הכבוד הריק של רפובליקה בלי מעמד אצולה. טוב תואר סר מתואר חתן התנ”ך, אך טוב חתן התנ"ך מלא־כלום. יש אצלנו פרגמטיסטים, אנשים חסרי חזון, הנלחמים בריבוי הפרסים ודורשים להקטין את מספרם ולהגדיל לעומת זאת את ערכם הכספי. לא יכול להיות רעיון מוטעה מזה. פרס קוגל ופרס בובליק, פרס להסברה דתית ופרס עיריית רמת־גן לספרות ילדים, פרס הנהג הזהיר ופרס אם השנה מרווים אך מעט מצמאוננו לכבוד – ועדיין קטן יחסית מספר הפרסים ממספר תושבי הארץ וברכתם לא רק לגבי מי שזוכה בהם, אלא גם לגבי מי שמעניק אותם, מחלק אותם, שופט את המועמדים.

כבוד מורכב מייחוס ומעמד והערכה ויוקרה וסממניו שונים בכל מקום וכל תקופה. כיום הכבוד חופף בראש וראשונה את הפרסומת. מיהו איש מכובד? המרים את שפופרת הטלפון ואומר: “כאן אני” ואיש מעבר לקו לא ישאל: “ומי אתה, בעצם?” מכובד מי שכותבים עליו בעתונים, מי שמראיינים אותו ברדיו, מי שנכנס למסעדה והמלצר אץ לפנות לו שולחן, מי שמראה את תעודתו לשוטר המכס ומקבל אותה בחזרה בהצדעה: “כל הכבוד, אדוני”.

לא יפה לרדוף אחרי הכבוד. הרי ידוע, מי שרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. אבל עם טיפ־טיפת מזל והרבה כוח־התמדה הוא יצליח לתפוס אותו בכנפי מעילו. השולטים באמצעי התקשורת אין להם מכשיר גייגר לגילוי אישיות ראויה לכבוד. יש להוביל אותם בדרך הנכונה. לא לחכות עד שיתעורר איזה מראיין ביום בהיר אחד ומתוך חוסר קרבן אחר יבוא ויכתוב כתבה. מוכרחים להפנות את תשומת לבו, בעדינות, בטאקט, באמצעות ידיד. “יש לי בשבילך נושא מענין באופן יוצא מן הכלל. אינני יודע אם האיש יסכים, הוא שונא עתונאים, אבל אשתדל”. כיוון שמרבית האנשים שונאים, אמנם, את העתונאים אבל אוהבים את הפרסומת, יש להם – לגמרי במקרה – תצלום בארנק הכסף. לכל כתבה שלא תבוא.

בהיעדר מודד־כבוד מאושר, כאות לגיון־הכבוד או תארים כהוֹפראט וקרייסראט, מוכרחים לחפש סממנים אחרים כדי לקבוע מי הוא איש מכובד. הצורה שבה אומרים לו אנשים “שלום”, עם קידת־ראש קטנה, בלי כל תוספת מה־נשמע, הצורה שבה מציגים אותו לפני הבריות, אם יש צורך להציג בכלל. בלי הסברים. בלי פרטים על משרה או משלח־יד. איש לא יאמר: נא להכיר את חנה רובינא, שחקנית ותיקה ב“הבימה”. או “גולדה מאיר, ראש ממשלה לשעבר”.

מודד נאמן לסולם הכבוד הוא ההזמנות – לחתונות בנות של שרים, להצגות בכורה בתיאטראות לא מעבר השורה החמש־עשרה, לקונצרטים חגיגיים עם אמן מחוץ־לארץ, למסיבות קוקטייל רשמיות בנוכחות הסגל הדיפלומטי, לקבלת פנים בשגרירות, לסעודות חגיגיות לכבוד אורחים מחו"ל. אך לא די בהזמנה בלבד; יש לבדוק את סדר הישיבה. בקרבת האורח, שר, שגריר; כל הכבוד. אבל בקצה השולחן, ליד מקום כניסתם ויציאתם של המלצרים, או, חלילה, בקרבת חדרי השירות, לא, חביבי, עוד דרך ארוכה לפניך עד שתגיע.

אשר למסיבות קוקטייל, שבהן אין סדר ישיבה הקובע באופן חד־משמעי את העדיפויות, חייב המוזמן להסדיר את עניין כבודו בעצמו. לעולם לא יופיע איש השומר על יוקרתו למסיבה במחצית השעה הראשונה, כאשר רק אנשים ספורים יהיו עדים לכניסתו, ולא יבוא רבע שעה לפני הסיום, כאשר המזנון ריק וידי המארחת לחות. “אנו נהיה הראשונים” היה טוב לחלוצים, אבל בימינו רוצים כולנו להיות קצת לפני האחרונים. מי שאירע לו האסון והוא בא פעם למסיבה ראשון, ילמד את הלקח ויופיע בפעם הבאה מאוחר יותר וכך, אט־אט, זז שעון המסיבות. כעת הגענו לתל־אביב והסביבה המתורבתת לסביבות עשר וחצי כזמן מינימום, ועוד שעתנו נטויה. ולא חשוב שבבית מצפה בייבי־סיטר בכליון־עיניים, מוטב אפילו לשבת בתוך המכונית החשוכה, אי־שם בקרבת בית המארח ולחכות בשקט עד שמתחילים ההמונים לזרום. אם מישהו ירצה אי־פעם להרוויח כסף רב יפתח משרד לאספקת ראשונים, כדי לחסוך לקרואים המקדימים לבוא את תדהמת הכורסאות הריקות ואת השאלה המבוהלת: “אני רק מקווה שאנחנו לא הראשונים?”

*

פעם סיפקה עצם הישיבה בארץ את מחצית תצרוכת הכבוד הדרושה של תושבי פלשתינה־א“י, אך כיום היא מעוררת יחס כבוד רק אצל תיירים מתחילים לגמרי, אלה המתלהבים עדיין מפועל נמל ומגדל עגבניות עברי, אצל עולי חדשים טריים המגששים בצעדיהם הראשונים בתוך הג’ונגל, אצל קוראי תנ”ך מושבעים בין הגויים וחסידי אומות עולם. עדיין יש ייחוס מסוים בעובדה, שאיש נולד בארץ, אך לא כפי שמתארים לעצמם בני הישוב הוותיק, כאשר הם מכריזים על העובדה המשמחת שהם דור רביעי בארץ ומצפים לאנחות התפעלות כללית. ככל שמתרבים ילידי הארץ, פוחתת מידת הכבוד הנופלת בחיקם. סוף־סוף אין ייחוס מיוחד להיות צרפתי דור שלישי – אלא בעיני יהודי מהגר.

את עיקר הכבוד אין מדינת ישראל מספקת ליושבים בה, אלא לאוהבים אותה מרחוק. אם תקח מן התנועה הציונית את הכבוד, לקחת את עיקר משיכתה. שכר הכבוד של הציונות כפול: פעם היא נותנת כבוד לשורה ארוכה של נושאי תארים – יושבי ראש ונשיאים וגזברים ומזכירים, מקומיים ומחוזיים וארציים – במקום מושבם, ובפעם השניה היא נותנת את פריה על אדמת ישראל. בין הגויים אפשר לעשות כסף, אבל להוציא מהם כבוד קשה מאוד. דרוש לכך או הון גדול או אישיות. אבל במדינת ישראל אפשר לקבל מה שעולה בחו"ל מיליונים, גם תמורת השקעה צנועה לפי קנה מידה בין־לאומי, תמורת כמה עשרות אלפים: פגישות עם קברניטי המדינה, קבלות פנים רשמיות, תואר דוקטור של כבוד, שם על מוסד. הסיסמה לתיירים יהודים אינה צריכה להיות “בואו בעקבות השמש”, כי שמש יש גם בקוסטה דל־סול ואיי באהאמה, אלא “בואו בעקבות הכבוד”.

קודם בא הכסף אחר־כך הכבוד. כאשר איל הון אינו מוכן להיכנס עוד לכל עיסקה שחורה, מתחיל להקים קרנות ולחלק כספים למטרות צדקה – סימן שיש לו כבר די כסף, והגיעה העת לקנות את כבודו. אם במונארכיה האנגלית שומרת־המסורת, אפשר לקנות איזה תואר קטן, או לפחות כמה ראשי תיבות אחרי השם תמורת רוחב־לב פיננסי, למה נקשה אנחנו את לבנו אל המיליונרים המסכנים? אין בית לורדים? אז קחו לפחות שכונה קטנה על שכמכם. מבחינה מסוימת קשה מצב העשירים בימינו משהיה אי־פעם. כאשר ליעקב אבינו היו צאן ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, ראו הכל את כל הכבוד הרב שעשה בשירות לבן בחרן, אבל מיליונר בן ימינו, מי יראה את כבודו אם הוא במניות ובניירות־ערך בכספות של בנקים כאן, בשווייץ או באמריקה? יהיה עליו לתלות כמה אוריגינלים של אימפרסיוניסטים צרפתיים על הקיר כדי שיאמינו לו.

איפה הזמנים הטובים של אבותינו, שכבודם היה בצאן וגמלים ובנים. כיום סורגים אפודות מחוטי אורלון במקום מצמר כבשים ועל גמלים רוכבים תיירים. אשר לבנים, לא לפי מספרם נמדד כבוד הוריהם. יעקב עם שנים־עשר הבנים שלו היה כיום גמור מבחינה חברתית. מקרה סוציאלי. עם כל האהדה לריבוי הישוב: יותר מארבעה ילדים לא מקובל בחברה טובה. ומה שנוגע לבנות, שעל צניעותן היה בנוי כבוד המשפחה – רק עולים מבני עדות המזרח בעלי תפיסה מיושנת ייצאו לנקום את חילול כבודן. אנחנו, ההורים המתקדמים, בונים את כבוד הבית שלנו על יסוד שביר פחות מבתולי בנותינו. על דונם אדמה. על קוטג'. על רהיטי טיק. על משהו חשמלי, משהו מודרני. מושגי הכבוד משתנים. חובות היו פעם כתם על כבודו של איש. כיום הם רק מוסיפים לו יוקרה, סימן שהוא איש דינאמי, בעל אמביציות, יודע לעבוד עם כסף. כגודל החובות גודל הכבוד. רק מי ששבוי בעול משפטים קדומים יאמר “אינני חייב פרוטה” ויצפה לדברי שבח.

כבוד הוא יצור עצמאי מאוד. אין לו כל חשק ללכת תמיד בעקבות הכשרון. זה גם לא צודק. איש שנתברך בכשרון, די לו. לשם מה לו עוד הכבוד? כבוד נועד בראש ובראשונה לאלה שלגביהם לא גילה הטבע נדיבות־לב כזאת. משורר מחונן, שיכתוב לו שירים. מחונן פחות יוכל לפחות להיות יושב־ראש האגודה. על פי נוסחה פשוטה של מספר התצלומים באירועים החגיגיים פלוס מספר הנאומים באסיפות יובל ומספר התפקידים במיני אגודות אפשר לקבוע את מספר השנים שעברו מאז כתב סופר את היצירה המתקבלת על הדעת האחרונה.

כבוד השבט וכבוד חצר הרבי, כבוד השושלת וכבוד המאהל, לנו אין בהם כבר תועלת. במקומם בא כבוד הארגונים. כל אגודה, כל איגוד, כל חברה רשומה על פי החוק העותומני, מאגודת הכנסת כלה עד אגודת העתונאים, מאגודת שוחרי המוסיקה הישראלית עד אגודת חסידי ספינקא נותנים – נוסף לתועלת המעשית – גב, משענת, בטחון עצמי לתריסר שוחרי כבוד, למייסדים ונשיאי כבוד, ליושבי ראש וגזברים, למזכיר כבוד (להבדיל מן המזכירים בלי כבוד, אבל תמורת כסף, העושים את העבודה המעשית) וראשי ועדות. מי שמסתפק בכבוד קטן, נשאר נאמן לאגודה קטנה, ומי שרוצה בכבוד גדול, מפלס את דרכו לארגונים הגדולים. איל"ן, “בני־ברית”, “מגן־דוד־אדום”, “ארגון אמהות עובדות”, “מכבי”, שימשו לעסקנים לא מעטים קרש־קפיצה אל שכבות הכבוד העליונות – אל הכנסת. ואם לא מתו בשיבה טובה הם יושבים שם עד היום הזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!