רקע
רות בונדי
עשרים וחמש השנים הראשונות

היו אלה השנים הראשונות, השנים הגדולות, השנים הקשות, השנים הטובות והשנים הרעות גם יחד, ואנו חסרים מרחק כדי לשפוט אותן כערכן. אנחנו בלב המערבולת ואיננו מסוגלים להשקיף על זרם הזמן כדי לברר את טיבו המדויק. אמונה, ספקות, אהבה, הסתייגות, גאווה – רגשות סבוכים מכדי שניתן יהיה לראות את עשרים וחמש השנים הראשונות של מדינת ישראל בפרספקטיבה היסטורית ולקבוע אם היה זה תור הזהב או תור הברזל, עת הזמיר או עת העורב. רק זאת נדע, כל אחד לגבי עצמו: היתה זו זכות גדול לחיות בדור זה, באלה השנים.

עשרים וחמש שנים הן תקופה קצרצרה בתולדות העם היהודי וכשאתה מנסה להגדיר אותה במלים ספורות, מנקודת־הראות של דורות העתיד, ואתה שואל את עצמך: ובכן, בקיצור, מה עשינו בעשרים וחמש השנים? – התשובה הראשונה היא: התקיימנו. זה לא הרבה, מבחינת תולדות האנושות, אבל לגבי העם היהודי בארץ־ישראל זה היה העיקר, בעשרים וחמש השנים הראשונות. בראשית היו החיים, הצמיחה, הביסוס, צבירת הכוח. אחר־כך, כאשר החיים בטוחים כמעט, אין בהם די. אז מבקשים גם את טיב החיים. זאת התכנית לעשרים וחמש השנים הבאות.

לא היו אלו השנים הרזות, לא כולן ולא לכולם, והשנים האחרונות אף נראות לגבי חלק גדול של האומה כשמנות, כמגושמות מדי, ואנחנו יחד אתן, מתוך רצון להשיג את כל שנבצר מאתנו בשנות הצמצום, מתוך חוסר אמון ביציבות הדברים, מתוך דחיפה לחטוף ולאכול כל עוד ניתן ואולי גם בהשפעת הלך־הרוח בעולם, שאנחנו – לא יאומן – רק חלקיק זעיר בתוכו. אכלנו ושתינו ובנינו בית ועכשיו, כיוון שדברים כה רבים מובנים מאליהם, אפשר להקל בהם ראש.

כאשר מדינת ישראל נראית כעובדה קיימת פחות או יותר, אפשר להמעיט בערכה: היא איננה מטרה לעצמה אלא רק שלב הכרחי לכל השאר, לחיים מלאים, לחיי צדק, שוויון, שלום ואהבת אדם. כאשר יש לנו מדינה רוצים אותה יפה וטובה וצודקת.

זה נשמע כתכנית פעולה לאחרית הימים, כמצע רעיוני לקראת ביאת המשיח, ובחיי מדינות אין לערבב פוליטיקה עם מוסר, או ליתר דיוק, אין לטפח אשליות על דו־קיום הדוק מדי בין שלטון פוליטי ומוסר. הרי אנחנו יודעים: כולנו בשר ודם, וגם קברניטי המדינה ונבחריה, ואין לצפות מאחרים למה שאין בתוכנו. מבחינה זו התבגרנו בעשרים וחמש השנים האחרונות; הרי על אף גילו המופלג של העם היהודי, בענייני שלטון עצמי זאת היא רק התחלה (המרחק מתקופת המלכים גדול מכדי שנלמד מנסיונו), היתה זו ילדות, היו אלו שנות בית־הספר היסודי והצורך בדמות אב, מורה ומגן ונושא באחריות. מאז שעזב בן־גוריון את ראשות הממשלה לא היה לנו עוד עמוד־תווך, שעליו אפשר להישען במלוא הכובד. כל אחד חייב לשאת את הצרור שלו בעצמו, ועוד משהו מן העול המשותף.

אין אפילו מפלגה חצובה כגוש אחד למשענת, לא במה שנוגע ליחסנו אל העולם הערבי, שלא לדבר על טיב החיים מבפנים. למשה רבנו היו דרושים רק שנים שיתמכו את ידיו, כדי שישראל ינצח – כיום חייב כל אחד בתחומו להרים את ידו שלו. זה קשה, ומכביד, ומפחיד קצת, לדעת שאין חכם מכל אדם. אבל ביום שכל אחד ירגיש, כי חיי העם היהודי בארץ־ישראל הם אחריותו, בתחום שלו, לפי כוחותיו, שאין מאחורי מי להסתתר, שאין אב גדול ואין אמא גדולה, שעל כל אחד מוטלת מנת האחריות המשותפת, שאין “הם” ואין “השלטונות”, ואין “המדינה הזאת”, אלא תמיד אני ואתה, יהיה זה צעד גדול לקראת חזון חיי הצדק.

הרי איש אינו רוצה באמת לחיות ברקיע השביעי, בעולם שכולו טוב ואין בו רע להתמודד עמו. כל היפה הוא להתקרב אליו, צעד אחרי צעד, לפועל לקראת השלמות ולדעת שהיא עדיין רחוקה. רק אסור לרצות פחות מדי, אסור להיות מציאותיים, אסור להשלים עם הקיים. אם בשנים האחרונות, בעיקר מאז שדה נס מלחמת ששת הימים, הביקורת על מחדלי מדינת היהודים קשה יותר והספקות רבים יותר – סימן שקיים אידיאל, ששואפים לחיים שלמים יותר, שהשלילה אינה מובנת מאליה. אולי מזל הוא שמרגישים כי ישראל אינה כליל השלמות ותושביה אינם בני דור הנפילים. קשה להעלות על הדעת מה היתה מידת השחצנות של הישראלי המצוי אילו באמת היינו מצליחים בכל.

דווקא הצלחות נעשות מובנות מאליהן עד שאין רואים אותן יותר ודרושות עינים של איש מבחוץ, של עולה, של תייר כדי להבחין בהן. צריך לדעת לחזור אל ההתחלה, אל יאוש הבורחים מפני המוות ומוצאים את ביתם נעול בפניהם, כדי להבין את פירוש השערים הפתוחים, לכל יהודי ובכל שעה; צריך לזכור את אין־האונים של השואה ואת אדישות העולם שעמד מנגד, כדי לחוש את משמעותו של צבא יהודי חזק; חייבים להיזכר בציפיה לאניות הנושאות תבואה, תפוחי־אדמה, בצל, שיכסו את צרכי המדינה לשבוע, לשבועיים, כדי לשמוח מחדש על שפע הפירות, הירקות, הפרחים; צריכים לראות שוב את המעברות, את האוהלים, את הילדים היחפים בגשם, כדי לדעת להעריך את יערות השיכונים; צריכים לחשוב על התורים הארוכים של גברים בלתי־מגולחים ליד לשכת העבודה, מחכים ליום של עבודת־דחק, כדי להבין פירושה של תעסוקה מלאה.

צריכים להביט על החיים בארץ בעיני זר, כדי להעריך את יפיים, לא מבחינה יהודית לאומית אלא כך סתם, כחיי אדם: יש שמש ויש ים, יש אלף מקומות לטייל בם. יש זמן לשחק עם הילדים, יש פנאי לשיחת רעים, יש עוד ערך לחיי יחיד. יש תחושה של חירות. אם היעדר פחד הוא אחד מסממני־היסוד של שלטון דמוקראטי, הרי הדמוקראטיה הישראלית, על עוונותיה הרבים, איתנה כאבני הגזית. ממי מפחד יהודי במדינת ישראל? משוטר? משופט? מקצין? ממעביד? ממורה? משר? רק מהעתונאי. ומאשתו, לפעמים. ואם כוח ההמצאה ומספר התגליות המדעיות הוא מודד לחירות המחשבה, הרי אין עם חפשי כישראל: כאן כל אחד ממציא לו פאטנטים. זה היסוד להיעדר כל משמעת, לאילתור, אבל זה גם האישור לתחושת חשיבות־היחיד. ואולי הדבר אינו קשור כלל בטיבה של מדינת ישראל, אלא במהות הדת היהודית, הטמונה עמוק בעצמותינו, גם אם הן טריפה: לכל אחד קו ישיר לאלהים, כל אחד יכול להגיע אליו, בלי מתווך, בתפילה, בשריקה, בזעקה.

בסחרחורת הראשונה היה נדמה, כאילו עם הקמת מדינת ישראל בא עידן חדש, נבדל, כאילו הכל בה התחיל מבראשית. עכשיו אנחנו מבוגרים בחצי יובל שנים וכבד מודעים להמשכיות, לעבר ולעתיד. לא קם לנו במדינה יהודי חדש – זהו אותו היהודי הישן, גם אם נולד בארץ, בשינויים קלים. השנים הקטינו את המרחק בין גלות וציון. עכשיו רואים שחלק גדול מן הגלות נשאר עמנו, גם במדינת ישראל, וחלק מציון עדיין בגלות; רואים שלא ניתן למחוק אלפיים שנות היסטוריה ולחיות כהמשך ישיר של תקופת הבית השני, כי הגלות היהודית היא חלק בלתי־נפרד מאתנו, לטוב ולרע. כאשר אתה מביט בקהל המטייל לאורך רחוב דיזנגוף, העורך פיקניק בחורשת טל, הבא לחוג בר־מצווה ליד הכותל המערבי, הקונה ירקות בשוק, המחכה לרכבת – אלה אותם יהודים בני יהודים, רק משהו שזופים יותר, חפשיים יותר, תוקפניים יותר. כיאה לתפיסה סוציאליסטית דימינו לעצמנו, כי עם שינוי תנאי החיים יבוא שינוי האדם, בבת אחת, תוך זמן קצר. עכשיו כבר חדלנו להאמין ברבולוציה. נשארה רק האבולוציה, האיטית, המייגעת. חייבים להתגבר על קוצר־הרוח המבקש לפתור את כל הבעיות עתה, מיד, בימינו, בדרך פלא, לפי צו מלמעלה. לא יכול להיות יהודי חדש. אם חדש, אז הוא לא יהודי; אם יהודי, אז ישן, משופר בהדרגה.

יש זמן אחיד לאנושות כולה וזמן שונה לכל מדינה, לפי גילה. הזמן העולמי נקבע כיום, במיוחד לגבינו, על־ידי מדינות המערב, אבל אנחנו, כאומה, חיים בעת שונה, ומכאן המבוכה שלנו. כאזרחי העולם אנחנו יודעים היטב, כי עבר זמנה של הלאומנות צרת האפקים, כי ההתפתחות הולכת לקראת הפדראציות הגדולות, לקראת שיתוף פעולה בין מדינות, טשטוש ההבדלים בין עם לעם. אבל אנחנו, כאזרחי מדינת ישראל, בני עשרים וחמש בסך־הכל, ועדיין צעירים, עדיין נהנים מסממני העצמאות, ממראהו של דגל ישראל המתנופף ליד הבית הלבן, מצירוף המלים ירושלים־בירת־ישראל. כאזרחי העולם אנחנו סולדים ממצעדים צבאיים וממפגני־ראווה של נשק ומטוסים, אבל כאזרחי מדינת ישראל אנחנו עדיין מתרגשים למראה צנחנים צועדים ופאנטומים חולפים במטס.

קשה יותר ויותר לשמור על קצב השעון הפנימי שלנו. היו זמנים שוותיקי הישוב הניחו, כי ניתן לסגור מדינה כמו בית־חינוך לבנות־טובים (בימים הרחוקים ההם), להקשות את היציאה מן הארץ, לטפח לבוש ישראלי ופזמון ישראל ומטבח ישראלי, ולשמור על בידוד מזהיר מן העולם המתפרק. עכשיו כבר מבינים, כי הגבולות חייבים להיות פתוחים לאנשים, למחשבות, למנגינות, וכי מה שיכול לשמור על ייחודנו הוא לא חומות, אלא כוח פנימי הבא מתוך אמונה. אנחנו יכולים להתמודד עם השפעות העולם רק כיהודים אזרחי ישראל – לא כישראלים – מתוך אמונה בצור ישראל, בגורל ישראל, או בשליחות ישראל, או בגאון ישראל, או בזכות ישראל – והיא תמונה אמונה יהודית. אין אמונה ישראלית – ובלי אמונה לא נוכל להתקיים, עם כל הפאנטומים, עם כל המחשבים, עם כל האוניברסיטאות, עם כל בתי־החרושת, עם כל הנציגים הדיפלומאטיים.

גם אם יודעים שיחסי מדינות אינם מבוססים על אמירת תהילים, ועסקי מדינה מתנהלים בידי קדושים וצדיקים, הרי ביסוד מעשיהם חייבת להיות אמונה בסיסית בצדק עלי אדמות. בחזון אחרית הימים קובע החזון, לא תאריך הביצוע. וכשאין חזון, או יש חזון קטנטן, ביתי, מיניאטורי, מציאותי, ריאליסטי, דמוגראפי, מפוכח – גם התוצאות קטנות, בהתאם למציאות. שלושה מיליוני יהודים בארץ־ישראל, ירושלים השלמה בירת מדינת ישראל, עליה המונית מברית־המועצות אחרי ששים שנות משטר קומוניסטי, גשרים פתוחים לעבר הירדן, כנס חוקרים על הר מצדה, קונצרט התזמורת הפילהרמונית באופירה, סחלבים ביפעת, כותנה על־פני כל הארץ, אוניברסיטה בבאר־שבע, צינור נפט מאילת לאשקלון – ההתחלות תמיד בחזון. ונעלי החזון חייבות להיות תמיד גדולות יותר מרגלי המציאות, אחרת נתקעים בבוץ.

אין מדינה קטנה כל כך, שסביבה היה רעש גדול כל כך; אין מדינה צעירה כל כך שהתפתחה במהירות כה גדולה; אין מדינה שהגדילה את אוכלוסייתה חמישה מונים בעשרים וחמש שנים; אין מדינה שבה היתה עליה כה גדולה ביצוא, אין מדינה שקלטה מהר יותר אזרחים חדשים, בקיצור – אין כמונו. זה כאשר משיבים לביקורת הגויים. אין מדינה שבה התבססה הביורוקראטיה כה עמוק בזמן כה קצר; אין מדינה שקלקלה נוף בקצב מהיר יותר; אין מדינה שבה יש פחות התחשבות בזולת; אין מדינה רועשת יותר, מזוהמת יותר – זה כאשר אנחנו בינינו לבין עצמנו. אם אוהבים, אם שונאים, אם נהנים, אם משתגעים, אם מזהמים, אם מסתייגים, אם נמשכים אליה, או בורחים ממנה – בה היסוד, בה המרכז, בה ההבטחה לכל השאר.

גם אם אומרים מאה פעמים: אנחנו כאן לתמיד, חזרנו לנצח, אנחנו עובדה קיימת – תמיד מתחשק להוסיף: בלי עין הרע, בעזרת השם, עם טיפת מזל. איכשהו עדיין קשה להאמין שהשתחררנו מן הגורל היהודי שפירושו צרות. ערב מלחמת ששת הימים צצו החששות על־פני השטח, גם כאשר לא הודינו בהן; אבל גם בימים שלווים ושבעים, עם סטייק בפיתה, ומינוי לבריכה, ומקסי למסיבה, וסטריאו לסלון – אי־שם נשארה הידיעה, כי יכול להיות גם אחרת, כי עוד נכונו לנו סבל והרס, כי כזה הגורל היהודי. זה בגלל האבן מבית־המקדש החרב, שכל אחד נושא בכיסו.

אנחנו מודעים לחטאים עוד לפני שבא העונש. כל אחד יכול לספק לנביאי הזעם, שיקומו על ישראל, רשימה ארוכה של חטאים הקוראים לעונש, אבל לתקן את דרכינו? זה מאמץ גדול מדי. אין עם שיכול לחיות במצב־הכן פרמאננטי. אולי אין הבדל בין עם ישראל והגויים, אולי אנחנו באמת ככל העמים, לא טובים ולא גרועים מהם, בהתאם לממוצע הארצי המקובל, וכל ייחודנו רק בעובדה, שאנחנו יודעים את מידת הכשלון, את המרחק מן השלמות, כי עלינו הוטל לשאוף אליה. התבגרנו, התפרקנו, התעייפנו והאצבע המאשימה כבר מציצה אי־שם בין העננים: הוי, עם חוטא. שלושת אלפים שנה של שטיפת־מוח היו לטבע שני.

בעשרים וחמש השנים הבאות חייבים לתקן עוול, לחסל פער, להעניק לכל אחד אפשרות לחיות חיים מלאים וטובים (לא נאמר מאושרים, כי האדם מאושר רק מעט מאוד בזמן חייו, ובדרך כלל ללא קשר עם מצב העולם בכלל ומצב הארץ בפרט, מסיבות שאינן קשורות לא בתבונה ולא באידיאלים), בעשרים וחמש השנים הבאות נקרב את השלום, בעשרים וחמש השנים הבאות תהיה לנו ארץ־ישראל יפה, נוחה ונקיה, בעשרים וחמש השנים הבאות נשוב להיות עם הספר. זה אשר לישראלי שבתוכנו. אבל היהודי אומר: אם לא יהיה גרוע יותר משהיה עד עכשיו, דיינו.

אולי אסור לעשות הכללות, אסור לדבר בשם הנופלים, ההורים השכולים, אלמנות המלחמה; אסור לקבוע בשם הישישים הבודדים, הנפשות האבודות – אבל לגבי הרוב הגדול של תושבי ארץ־ישראל נכון לומר: היה טוב לחיות במדינת ישראל ב־25 השנים הראשונות לקיומה – אולי לא תמיד מבחינה חמרית, אבל מבחינת תחושת ערך החיים, מבחינת ההרגשה שטוב שאני חי, עתה ובמקום הזה. כולנו – המספרים על הימים הטובים ההם כשהכוונה לאודיסה או לפרנקפורט, לאמסטרדם או לקזבלאנקה, מתוך הרגל ומתוך געגועים לילדות אבודה – יודעים היטב כי כאן היו ימים טובים מהם. וגם אם חוזרים אחורה בהיסטוריה היהודית, אל ימי זוהר ותפארת, אל טולדו, אל גראנאדה, אל אלכסנדריה, אל בבל, אילו היו שואלים את יהודה הלוי, את הרמב"ם, את הבעל־שם־טוב ונותנים להם לבחור – אני בטוחה, כי הדור הראשון לתקומת ישראל היה בעיניהם הטוב בזמנים באותה תקופת־ביניים שבין חורבן הבית ובוא המשיח. ואם לא עשינו בחיינו גדולות ונצורות, רק תיקנו נעליים או כתבנו שירים, גידלנו בננות או נהגנו אוטובוס, לימדנו עברית או אפינו לחם ורק חיינו בארץ־ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה – והיה חלקנו בעולם הזה גדול.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!