רקע
רות בונדי
פני הדור כפני הלחם

ריח של לחם טרי ביתי מסמל לדור המלחמות הרבות את כל הטוב של עולם האתמול השלו והפסטורלי, את בטחון הערכים והמנהגים הקבועים. בעיני רבים מיוצאי גלות אשכנז פרוסת לחם טרי, עם קרום עבה המכוסה מלמטה שכבת קמח, מרוחה בחמאה טריה ועליה מלח בגרגרים גדולים, מיזוג הטעם החמצמץ של לחם שיפון עם הטעם המתוק של חמאה כפרית, הם התגלמות הילדות האבודה, הבית שנחרב, העיירה שנהרסה; סמל ההנאות הפשוטות שלפני הנפילה לעולם הקידמה. כמו רוב דמדומי העבר, זכרונות לחם־חמודות הם סלקטיביים מאוד: נשאר רק המראה של שורות כיכרות לחם גדולות ועגולות אחר שהודחו מן התנור, שחומות, מבריקות, מבטיחות שובע לשבוע. מה שנשכח מרוב סנטימנטים היא העבודה המפרכת של לישת הבצק בתוך מישארת העץ, הקימה עם עלות השחר כדי להסיק את התנור, המאבק עם תהפוכות מזג־האוויר, שהשפיעו לרעה על תפיחת העיסה או על הבעירה בתנור, הצער כשנשרף הלחם מלמטה או נשאר דביק מבפנים. כמו כל זכרונות הנועם על איטריות תוצרת־בית, ריבות תוצרת־בית ומעיים ממולאים תוצרת־בית: הגעגועים הם ממין זכר, העבודה ממין נקבה.

אצל רוב תושבי המדינה שמעבר לגיל עוגת יום־ההולדת היחס ללחם אינו רציונאלי. מי שזוכר רעב, ומלבד יוצאי ארצות־הברית יש רק מעט מאוד מבוגרים שלא התנסו בו – בימי חוסר־עבודה, במלחמה, במצור, במחנות, בעוני – רואה בלחם את יסוד החיים, גם אם הוא מתקיים מזמן בעיקר על ירקות ופירות ובשר ותוצרת חלב, מטעמי בריאות או שובע, גיל או דיאֶטה, גם אם תצרוכת הלחם הצטמצמה לשלוש פרוסות דקות ליום במאבק המתמיד על הגיזרה החטובה. גם בסובסידיה על הלחם יש מעט מן היחס המיסטי ללחם מראשית מאבק הפועלים: לגבי חלק ניכר של האוכלוסיה, מחיר הלחם הוא פריט משני בתוך חשיבות הוצאות הקיום, בעיקר נוכח העליות המרקיעות שחקים של הדברים החיוניים האחרים כמו דיור חינוך ולבוש, אבל אסור להודות בכך, כי יש בכך טעם של רכושנות.

לפי ההגיון צריך היה להעלות את ההכנסות של משפחות מרובות־ילדים ואת קיצבות הזיקנה, כדי שלא יהיה על ילדים וזקנים לחיות על לחם ומרגרינה, במקום להעניק מתנה לשני השלישים של האוכלוסיה היכולים להרשות לעצמם לשלם את מחירו האמיתי של הלחם. אבל סובסידיה על הלחם מרגיעה את המצפון. היא הוכחה חותכת לחוש סוציאלי מפותח ותחליף לפתרונות־יסוד.

בלחם הישראלי יש אישור לכוח החיים של העם היהודי: עדיין הלחם טוב, עדיין יש לו טעם של לחם, של תבואה, עדיין יש לו ריח, עדיין הוא רחוק מן הקש הלעוס, צמר־הגפן הסטרילי, הספוג התפל המכונים לחם בארצות־הברית או באנגליה: עמים האוכלים לחם כזה מוכרחים להיות בנסיגה מתמדת. מי שמוכן, בתוך שובע, לאכול לחם חסר־חיים, ירקות מקופסאות וארוחות קפואות בתוך מגשי־אלומיניום מוכרח לחפש התפרקות בדרכים אחרות. אין לאדם כל כך הרבה תענוגות־חיים כדי שיוכל לוותר על ההנאה הבסיסית היום־יומית אשר בלחם האפוי כהלכה, בעגבניה שיש בה טעם של שדות, בבצל, בגבינה הלבנה, במזון שיש בו עדיין זכר לטבע.

ללחם שיפון וללחם קימל קוראים באמריקה לחם יהודי (כדברי המודעה הידועה ברכבת התחתית של ניו־יורק האומרת: You don’t have to be Jewish to love Levy’s real jewish rye וזה ציון לשבח, המעיד על כך שיש ביהדות אמריקה תאווה לחיים, שעדיין לא נבלעה כולה בעולם של צריכה לשם צריכה. יש קו ישיר בין לחם ומטרות־חיים. הלחם האמריקאי הלבן, הרכרוכי והחתוך, שאריזתו סוּפר־היגיינית, שיש בו תוספת ויטמינים ומינרלים ומי יודע מה עוד, לא ניתן לאכילה למחרת היום: על כן משליכים מה שנשאר לפח־האשפה וקונים חבילה חדשה. וזאת כל המטרה. את רוב הלחם הישראלי אפשר לאכול אחרי יום ואחרי יומיים וליהנות ממנו. עדיין יש מאפיות הגאות במוצר שלהן, עדיין אפשר לאכול לחם בזכות עצמו. יש מודד בדוק לטיב הלחם: אם הילד שנשלח למכולת להביא לחם נוגס בדרך חזרה בחשאי מן הקצה, בהתחלה אוכל את הקפלים בקרום, שאפשר לסלק אותם בלי לגרום נזק־יתר למראה החיצוני של הכיכר, ואחר־כך כשמתברר לו כי העסק אבוד ממילא ושיהיו צעקות בבית, מוריד את כל הנשיקה. בלחם רך, פרוס, ארוז, לא מתחשק לנגוס. זאת בדיקה שאושרה במכון התקנים.

יש אנשים השותים אלכוהול, בשעת צרה, יש המרבים לאכול ממתקים, יש המבקשים מאכלי חלב בתקופת מתח נפשי ויש המוצאים את נחמתם בלחם, בפרוסה עבה, לא דיאֶטטית, של לחם טרי עם חמאה (ושיסלחו לי כל יצרני המרגרינה: קיים הבדל). זה עניין של חינוך, של מסורת, של יחס נפשי ללחם. בצ’כיה נהגו לנשק לחם שנפל לארץ, לאסוף פירורים ממפת השולחן ולפזר אותם לציפורים, לפורר לחם יבש לפירורים, לחתוך לחם ישן לקוביות ולייבש אותן, כדי להשתמש בהן במרק או בכופתאות, להכין מיני פשטידות ומרקים מלחם יבש, גם אם היה ערך החמאה והתפוחים והצימוקים שנכנסו לתוך אותה פשטידת לחם־לבן, שנקראה בשפת־התערובת של היהודים זאֶמאֶל־באבא, כפול ומשולש מערך פרוסות הלחם היבש שהיו יסודה: לא השליכו לחם לפח – מתוך עקרון, לא מתוך כורח כלכלי.

להשליך לחם זה כמו למשוך לעין־הרע, כמו לעורר את זעם האלים, לקרב שנות רעב. לפי היחס ללחם אפשר לקבוע את גילה הרוחני של עקרת־הבית: אם היא מרגישה נקיפת מצפון, דקירה בלב, חוסר נוחות, בכל פעם שהיא משליכה לחם יבש לפח, ומתחשק לה לומר “יסלח לנו אלוהים על חטאינו”, סימן ששרשיה נעוצים בעולם שלפני עידן השפע. נחוצים עקרונות וכוח יקי לדבוק בהם, כדי לשמור על כבודו של הלחם. כאותו בעל מסעדה ברחוב נורדאו־שטראסה בחיפה, אשר היה מגיש לאורחיו לחם מיום אתמול ואם העז מישהו למחות, היה מעיר בחומרה: “תחילה יש לגמור את הלחם הישן”.

במסעדות אין מגישים עוד לכל לקוח שלוש פרוסות עבות כדבר מובן מאליו, בקיבוצים ירדה תצרוכת הלחם פלאים. מארחות כבר אינן מכינות סנדוויצ’ים אלא מגישות את הבשרים לחוד ואת הלחם לחוד. בקבלות־פנים, חתונות וחגיגות בר־מצווה נעלמו מן המזנונים אותן פרוסות־לחם קטנות המכוסות סמלית בפיסה זעירה של נקניק וחתיכת מלפפון חמוץ. על אף גידול האוכלוסיה לא עלתה תצרוכת הלחם בישראל בעשר השנים האחרונות. אלה תולדות חייו של אדם מצליח על פרוסה אחת: מהימים שלא היה יכול להרשות לעצמו לאכול לחם לשובע מתוך עוני, עד לימים שאין הוא יכול להרשות לעצמו לאכול לשובע מטעמי בריאות ופיגורה.

אנשים מתעצבנים כאשר אין לחם מעל ומעבר למשמעות המחסור המעשית:

כיום יש לרוב האוכלוסיה דרכים אחרות להשביע את הרעב (ולא רק בעוגות), אבל המדפים הריקים של ארונות הלחם בחנויות בימי שביתת האופים, התורים המחכים לבוא מכונית המאפיה, הקיצוב שהנהיגו בעלי־המכולת, הפרוטקציה הדרושה כדי להשיג כיכר לחם שלם, מעלים זכרונות עגומים, מעוררים לחיים צללי עבר נשכח, ואולי לא נשכח אלא נדחק למעמקי הלילה: את חסדי בעלי החנויות האריים אם השאירו לחם לשעה האחת אחרי הצהריים, כאשר ליהודים היה מותר לערוך קניות: את הכוח העצום שהעניק תפקיד חלוקת הלחם לממונה על הבית בגטו: את העיניים החדות והבוחנות שהיו עוקבות אחרי להב הסכין, כדי שהצדק ייעשה וכל שש המנות מן הלבנה הבוצית הכבדה שהגרמנים הגדירו אותה כלחם, יהיו שוות.

במחנות הכפייה התנהלו ויכוחים אין־סופיים על מה עדיף: לאכול את כל המנה בבת־אחת ולהרגיש לפחות פעם אחת ביום משהו דומה לשובע, או לחלק את המנה בקפדנות למנות־משנה ולאכול פרוסה בשעת החלוקה בערב ופרוסה בבוקר, ולקחת לעבודה פרוסה. מה קל יותר מבחינה נפשית: להיאבק כל היום נגד יצר הרע, עם הפרוסה בכיס, או לחשוב כל היום על הערב. בסופו של דבר לא היה זה עניין של עדיפות אלא של אופי, של גישה לחיים. אני בדרך־כלל דבקתי בחלוקה לפרוסות, מתוך אותה משמעת פנימית ארורה שאינה נותנת לאדם להתפרק.

בעצם אסור לומר על לחם ישן “לא ניתן לאכילה”. בשעת הכרח הוא ניתן לאכילה תמיד, גם אם הוא קשה כאבן, מתפורר, מלא בוץ או מכוסה עובש. היתה תקופה שהגרמנים – אם מתוך אחת התהפוכות הפתאומיות של הביורוקראטיה, אם כדי להשלות את היהודים שעדיין היו מחוץ למחנות כאילו אין כל רע במשלוחים מזרחה – הרשו לתושבי מחנה המשפחה בבירקנאו לקבל חבילות לחם מן העולם החיצון, שנראה רחוק יותר מן הירח. לנוכח מה שהתרחש בשנת 1944 בחזית נראתה הובלת הלחם למרחק אלפי קילומטרים כשגעון, אבל עובדה, החבילות הגיעו, בחלקן, עם לחם אפוי בבית ובתוכו מלית של בשר־נקניק, מעשה הדודה אנדה, אותה דודה אנדה שהמשפחה היהודית התרחקה ממנה בימים כתיקנם מפני שהיתה לא רק גויה, אלא גויה עוזרת אצל סבתא, ואחיה הצעיר של סבתא נשא אותה לאשה לתדהמת כל המשפחה. ובכן, הדודה אנדה היתה היחידה מכל המשפחה שנשארה בפראג, והיתה מסתירה חפצי־ערך, והיתה קונה מזון, והיתה שולחת חבילות, והיתה מחכה בתורים ומסכנת את עצמה בעת שלטון הגרמנים. שעה שהתייצבה דודה אנדה בפני בית־דין של מעלה לא היה צורך במלים רבות: כיכר לחם אחד הכריע את כף המאזניים.

*

מי שרואה את הישראלים בוררים את הלחם יבין, כי אין הם מקילים בו ראש. אפילו בחנויות שבהן העמידו את ארון הלחם הרחק מידי הקהל ונוזפים בלקוחות הממששים תריסר כיכרות־לחם לפני הבחירה, עוקבים הקונים במבטים חרדים אחרי מעשי המוכר, וכאשר זה מוציא כיכר אחד, הם אומרים אוטומטית: אולי את זה השני, שם בפינה? אולי יש לך אפוי יותר? כהה יותר? חלק יותר? פריך יותר? לפי כובד הראש שהם נוהגים בבחירת כיכר הלחם – היסוסים רבים, תוך מישוש ונגיעה זהירה (כדי לא לעורר את תשומת־לבה של אחת המשוגעות להיגיינה), בחירה ראשונה, חרטה, בחירה שניה, בדיקה מדוקדקת – אפשר היה להניח שקונים טבעת־נישואים, מזוזה או קערת בדולח, שזאת קנייה לכל החיים. אולי זה מרוב חכמה: איש אינו יודע אם אחרי כיכר־הלחם האחד יבוא נוסף ומתי שעת הלחם האחרון.

בלחם יש הבטחון של הידוע, משענת הקביעות. גם אם אפשר להשיג בכל צרכניה וחנות־מכולת תריסר סוגי לחם משתיים־שלוש מאפיות, לחם אחיד ולחם קימל ולחם חי ולחם שיפון ופומפרניקל ולחם לבן רגיל ולחם לבן ארוך ופיתה רגילה ופיתה עיראקית, שלא להזכיר את כל סוגי החלות, מתוקות ולא מתוקות, חלקות, קלועות, עם פרג ועם שומשום, קונים תמיד אותו סוג לחם מאותה מאפיה, ואם אפשר, כיכר בעל אותה צורה בדיוק. יש דברים שמוכרחים להישאר קבועים, שלא נחוץ לשקול לגביהם, שאינם דורשים החלטה, שהם כאן, תמיד. סקרים על הרגלי התזונה בין העדות בארץ הוכיחו, כי לגבי הלחם השמרנות גדולה יותר מאשר לגבי דרכי־הבישול והשימוש בתבלינים ובתבשילים חדשים. יש המחליפים לחם אחיד ללחם לבן כאשר הם יוצאים מדלות לקיום מבוסס, כסממן של מעמד. יוצאי ארצות המזרח עוברים מצריכת פיתות ללחם כשלב בהתאמה לדפוסים האשכנזים. המעבר מסוג לחם אחד לסוג לחם אחר בא לא מתוך דחף פתאומי. על פי־רוב יש לו משמעות לגבי דרכי־חיים, היעדים, המשאלות, אפשר לקנות פעם, להזדמנות מיוחדת, לצרכי אירוח, לחם מסוג שונה מן הרגיל, אבל רוב האנשים, רוב ימות השנה, רוצים את הלחם שלהם.

לכן סערו הרוחות כל־כך ביום שישי, כאשר לא היו חלות לשבת, ולא רק אצל שומרי המסורת, המברכים עליהן (אם כי בשעת־הדחק מותר לברך “המוציא” גם על שני כיכרות לחם או על שתי מצות), אלא גם בין אתאיסטים, עמי־ארצות, כופרים, גויים יהודים, כנענים, מתקדמים, שמאלנים חדשים, סוציאליסטים ישנים ושאר העם היושב בציון. בשבת בבוקר אוכלים חלה, אפילו יחד עם בשר חזיר וביצה, אפילו שומעים ברקע את הרקוויאֶם של מוצרט, אפילו יוצאים מיד אחרי זה במכונית לטיול. אבל חלה צריך. שרשי הדת היהודית באוכל, לכן היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך.

מעמדם הנחות של פועלי המאפיות והרווחים הנמוכים יחסית של האופים הם הוכחה לימי שפע: בשנות רעב אין איש מיוחס מאופה, חוץ מן הקצב. אולי מופרז לדרוש שר־אופים (אם כי בהיעדר משרדים מתאימים למועמדים הרבים למשרת שר עלול מישהו ביום מן הימים למצוא השראה בתנ"ך), אבל יש להתייחס בקצת יותר הערכה לאנשים המכינים לנו את לחם יומנו, ולא רק בגלל הקשר הישיר בין לחם וכוח עליון בכל הדתות, ולא רק מפני שהם עושים עבודה קשה בתנאים קשים, אלא גם מפני שהם תריס בפני עולם של גלולות־מזון ותחליפים. כל זמן שאנו אוכלים לחם שיש בו טעם, אנו מסוגלים להתמודד עם תלאות העולם האמיץ החדש.

אם אין נחתום מעיד על עיסתו, אנו מצווים לעשות זאת לעמנו: בשם כל אוהבי הלחם, אהבה מותרת ואהבה אסורה: תנו לאופים יותר כבוד ושכר כפי ערכם. חישבו עליהם כאשר תאכלו, בימים שלאחר השביתה, לחמניה טריה בשעה שבע בבוקר: הם קמו לאור הכוכבים כדי להכין אותה. אופים – כשענים, סנדלרים וחייטים – שייכים לעולם תבונת־הכפיים, שנבלע בעידן המכונה. אני יודעת שהאנושות צועדת לקראת ייעול, אני יודעת שבית־חרושת ללחם יכול לשמור על תנאי היגיינה מעולים יותר מן המאפיות הקטנות שעדיין נותרו במדינה (150 לעומת 600 לפני עשרים שנה), אני יודעת שהאידיאל הוא לחם שיד האדם לא נגעה בו לכל אורך ייצורו עד סופו הארוז, אבל מה יש לומר, בלחם החמים הבא ישר מן המאפיות – על אף הגלגולים שעוברים עליו בסלים ובמכוניות, על אף הידיים הרבות הנוגעות בו עד שהוא מסודר שורות שורות במדפים, יש בכל זאת טעם אחר, שלא לדבר על החלות של האדון בירנבוים, העולות על כל עוגה. וכיוון שאצלנו אין מתייחסים בזלזול לדברים חשובים כאוכל, נוסעים כל יום שישי במיוחד למרכז תל־אביב כדי לקנות “איינע גוט אויסגעבאקנע חלה”, כדברי הזקנה הממונה על מכירת הלחם והחלות בחנות, וגם בימים כתיקנם דרושה טיפ־טיפה של פרוטקציה כדי שהיא תשמור במחבוא שבמחסן האחורי חלה קלועה עם פרג, הטוב שבטוב, עונג השבת למי שאינו מבדיל בין קודש לחול.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!