היו אלה השנים הראשונות, השנים הגדולות, השנים הקשות, השנים הטובות והשנים הרעות גם יחד, ואנו חסרים מרחק כדי לשפוט אותן כערכן. אנחנו בלב המערבולת ואיננו מסוגלים להשקיף על זרם הזמן כדי לברר את טיבו המדויק. אמונה, ספקות, אהבה, הסתייגות, גאווה – רגשות סבוכים מכדי שניתן יהיה לראות את עשרים וחמש השנים הראשונות של מדינת ישראל בפרספקטיבה היסטורית ולקבוע אם היה זה תור הזהב או תור הברזל, עת הזמיר או עת העורב. רק זאת נדע, כל אחד לגבי עצמו: היתה זו זכות גדול לחיות בדור זה, באלה השנים.

עשרים וחמש שנים הן תקופה קצרצרה בתולדות העם היהודי וכשאתה מנסה להגדיר אותה במלים ספורות, מנקודת־הראות של דורות העתיד, ואתה שואל את עצמך: ובכן, בקיצור, מה עשינו בעשרים וחמש השנים? – התשובה הראשונה היא: התקיימנו. זה לא הרבה, מבחינת תולדות האנושות, אבל לגבי העם היהודי בארץ־ישראל זה היה העיקר, בעשרים וחמש השנים הראשונות. בראשית היו החיים, הצמיחה, הביסוס, צבירת הכוח. אחר־כך, כאשר החיים בטוחים כמעט, אין בהם די. אז מבקשים גם את טיב החיים. זאת התכנית לעשרים וחמש השנים הבאות.

לא היו אלו השנים הרזות, לא כולן ולא לכולם, והשנים האחרונות אף נראות לגבי חלק גדול של האומה כשמנות, כמגושמות מדי, ואנחנו יחד אתן, מתוך רצון להשיג את כל שנבצר מאתנו בשנות הצמצום, מתוך חוסר אמון ביציבות הדברים, מתוך דחיפה לחטוף ולאכול כל עוד ניתן ואולי גם בהשפעת הלך־הרוח בעולם, שאנחנו – לא יאומן – רק חלקיק זעיר בתוכו. אכלנו ושתינו ובנינו בית ועכשיו, כיוון שדברים כה רבים מובנים מאליהם, אפשר להקל בהם ראש.

כאשר מדינת ישראל נראית כעובדה קיימת פחות או יותר, אפשר להמעיט בערכה: היא איננה מטרה לעצמה אלא רק שלב הכרחי לכל השאר, לחיים מלאים, לחיי צדק, שוויון, שלום ואהבת אדם. כאשר יש לנו מדינה רוצים אותה יפה וטובה וצודקת.

זה נשמע כתכנית פעולה לאחרית הימים, כמצע רעיוני לקראת ביאת המשיח, ובחיי מדינות אין לערבב פוליטיקה עם מוסר, או ליתר דיוק, אין לטפח אשליות על דו־קיום הדוק מדי בין שלטון פוליטי ומוסר. הרי אנחנו יודעים: כולנו בשר ודם, וגם קברניטי המדינה ונבחריה, ואין לצפות מאחרים למה שאין בתוכנו. מבחינה זו התבגרנו בעשרים וחמש השנים האחרונות; הרי על אף גילו המופלג של העם היהודי, בענייני שלטון עצמי זאת היא רק התחלה (המרחק מתקופת המלכים גדול מכדי שנלמד מנסיונו), היתה זו ילדות, היו אלו שנות בית־הספר היסודי והצורך בדמות אב, מורה ומגן ונושא באחריות. מאז שעזב בן־גוריון את ראשות הממשלה לא היה לנו עוד עמוד־תווך, שעליו אפשר להישען במלוא הכובד. כל אחד חייב לשאת את הצרור שלו בעצמו, ועוד משהו מן העול המשותף.

אין אפילו מפלגה חצובה כגוש אחד למשענת, לא במה שנוגע ליחסנו אל העולם הערבי, שלא לדבר על טיב החיים מבפנים. למשה רבנו היו דרושים רק שנים שיתמכו את ידיו, כדי שישראל ינצח – כיום חייב כל אחד בתחומו להרים את ידו שלו. זה קשה, ומכביד, ומפחיד קצת, לדעת שאין חכם מכל אדם. אבל ביום שכל אחד ירגיש, כי חיי העם היהודי בארץ־ישראל הם אחריותו, בתחום שלו, לפי כוחותיו, שאין מאחורי מי להסתתר, שאין אב גדול ואין אמא גדולה, שעל כל אחד מוטלת מנת האחריות המשותפת, שאין “הם” ואין “השלטונות”, ואין “המדינה הזאת”, אלא תמיד אני ואתה, יהיה זה צעד גדול לקראת חזון חיי הצדק.

הרי איש אינו רוצה באמת לחיות ברקיע השביעי, בעולם שכולו טוב ואין בו רע להתמודד עמו. כל היפה הוא להתקרב אליו, צעד אחרי צעד, לפועל לקראת השלמות ולדעת שהיא עדיין רחוקה. רק אסור לרצות פחות מדי, אסור להיות מציאותיים, אסור להשלים עם הקיים. אם בשנים האחרונות, בעיקר מאז שדה נס מלחמת ששת הימים, הביקורת על מחדלי מדינת היהודים קשה יותר והספקות רבים יותר – סימן שקיים אידיאל, ששואפים לחיים שלמים יותר, שהשלילה אינה מובנת מאליה. אולי מזל הוא שמרגישים כי ישראל אינה כליל השלמות ותושביה אינם בני דור הנפילים. קשה להעלות על הדעת מה היתה מידת השחצנות של הישראלי המצוי אילו באמת היינו מצליחים בכל.

דווקא הצלחות נעשות מובנות מאליהן עד שאין רואים אותן יותר ודרושות עינים של איש מבחוץ, של עולה, של תייר כדי להבחין בהן. צריך לדעת לחזור אל ההתחלה, אל יאוש הבורחים מפני המוות ומוצאים את ביתם נעול בפניהם, כדי להבין את פירוש השערים הפתוחים, לכל יהודי ובכל שעה; צריך לזכור את אין־האונים של השואה ואת אדישות העולם שעמד מנגד, כדי לחוש את משמעותו של צבא יהודי חזק; חייבים להיזכר בציפיה לאניות הנושאות תבואה, תפוחי־אדמה, בצל, שיכסו את צרכי המדינה לשבוע, לשבועיים, כדי לשמוח מחדש על שפע הפירות, הירקות, הפרחים; צריכים לראות שוב את המעברות, את האוהלים, את הילדים היחפים בגשם, כדי לדעת להעריך את יערות השיכונים; צריכים לחשוב על התורים הארוכים של גברים בלתי־מגולחים ליד לשכת העבודה, מחכים ליום של עבודת־דחק, כדי להבין פירושה של תעסוקה מלאה.

צריכים להביט על החיים בארץ בעיני זר, כדי להעריך את יפיים, לא מבחינה יהודית לאומית אלא כך סתם, כחיי אדם: יש שמש ויש ים, יש אלף מקומות לטייל בם. יש זמן לשחק עם הילדים, יש פנאי לשיחת רעים, יש עוד ערך לחיי יחיד. יש תחושה של חירות. אם היעדר פחד הוא אחד מסממני־היסוד של שלטון דמוקראטי, הרי הדמוקראטיה הישראלית, על עוונותיה הרבים, איתנה כאבני הגזית. ממי מפחד יהודי במדינת ישראל? משוטר? משופט? מקצין? ממעביד? ממורה? משר? רק מהעתונאי. ומאשתו, לפעמים. ואם כוח ההמצאה ומספר התגליות המדעיות הוא מודד לחירות המחשבה, הרי אין עם חפשי כישראל: כאן כל אחד ממציא לו פאטנטים. זה היסוד להיעדר כל משמעת, לאילתור, אבל זה גם האישור לתחושת חשיבות־היחיד. ואולי הדבר אינו קשור כלל בטיבה של מדינת ישראל, אלא במהות הדת היהודית, הטמונה עמוק בעצמותינו, גם אם הן טריפה: לכל אחד קו ישיר לאלהים, כל אחד יכול להגיע אליו, בלי מתווך, בתפילה, בשריקה, בזעקה.

בסחרחורת הראשונה היה נדמה, כאילו עם הקמת מדינת ישראל בא עידן חדש, נבדל, כאילו הכל בה התחיל מבראשית. עכשיו אנחנו מבוגרים בחצי יובל שנים וכבד מודעים להמשכיות, לעבר ולעתיד. לא קם לנו במדינה יהודי חדש – זהו אותו היהודי הישן, גם אם נולד בארץ, בשינויים קלים. השנים הקטינו את המרחק בין גלות וציון. עכשיו רואים שחלק גדול מן הגלות נשאר עמנו, גם במדינת ישראל, וחלק מציון עדיין בגלות; רואים שלא ניתן למחוק אלפיים שנות היסטוריה ולחיות כהמשך ישיר של תקופת הבית השני, כי הגלות היהודית היא חלק בלתי־נפרד מאתנו, לטוב ולרע. כאשר אתה מביט בקהל המטייל לאורך רחוב דיזנגוף, העורך פיקניק בחורשת טל, הבא לחוג בר־מצווה ליד הכותל המערבי, הקונה ירקות בשוק, המחכה לרכבת – אלה אותם יהודים בני יהודים, רק משהו שזופים יותר, חפשיים יותר, תוקפניים יותר. כיאה לתפיסה סוציאליסטית דימינו לעצמנו, כי עם שינוי תנאי החיים יבוא שינוי האדם, בבת אחת, תוך זמן קצר. עכשיו כבר חדלנו להאמין ברבולוציה. נשארה רק האבולוציה, האיטית, המייגעת. חייבים להתגבר על קוצר־הרוח המבקש לפתור את כל הבעיות עתה, מיד, בימינו, בדרך פלא, לפי צו מלמעלה. לא יכול להיות יהודי חדש. אם חדש, אז הוא לא יהודי; אם יהודי, אז ישן, משופר בהדרגה.

יש זמן אחיד לאנושות כולה וזמן שונה לכל מדינה, לפי גילה. הזמן העולמי נקבע כיום, במיוחד לגבינו, על־ידי מדינות המערב, אבל אנחנו, כאומה, חיים בעת שונה, ומכאן המבוכה שלנו. כאזרחי העולם אנחנו יודעים היטב, כי עבר זמנה של הלאומנות צרת האפקים, כי ההתפתחות הולכת לקראת הפדראציות הגדולות, לקראת שיתוף פעולה בין מדינות, טשטוש ההבדלים בין עם לעם. אבל אנחנו, כאזרחי מדינת ישראל, בני עשרים וחמש בסך־הכל, ועדיין צעירים, עדיין נהנים מסממני העצמאות, ממראהו של דגל ישראל המתנופף ליד הבית הלבן, מצירוף המלים ירושלים־בירת־ישראל. כאזרחי העולם אנחנו סולדים ממצעדים צבאיים וממפגני־ראווה של נשק ומטוסים, אבל כאזרחי מדינת ישראל אנחנו עדיין מתרגשים למראה צנחנים צועדים ופאנטומים חולפים במטס.

קשה יותר ויותר לשמור על קצב השעון הפנימי שלנו. היו זמנים שוותיקי הישוב הניחו, כי ניתן לסגור מדינה כמו בית־חינוך לבנות־טובים (בימים הרחוקים ההם), להקשות את היציאה מן הארץ, לטפח לבוש ישראלי ופזמון ישראל ומטבח ישראלי, ולשמור על בידוד מזהיר מן העולם המתפרק. עכשיו כבר מבינים, כי הגבולות חייבים להיות פתוחים לאנשים, למחשבות, למנגינות, וכי מה שיכול לשמור על ייחודנו הוא לא חומות, אלא כוח פנימי הבא מתוך אמונה. אנחנו יכולים להתמודד עם השפעות העולם רק כיהודים אזרחי ישראל – לא כישראלים – מתוך אמונה בצור ישראל, בגורל ישראל, או בשליחות ישראל, או בגאון ישראל, או בזכות ישראל – והיא תמונה אמונה יהודית. אין אמונה ישראלית – ובלי אמונה לא נוכל להתקיים, עם כל הפאנטומים, עם כל המחשבים, עם כל האוניברסיטאות, עם כל בתי־החרושת, עם כל הנציגים הדיפלומאטיים.

גם אם יודעים שיחסי מדינות אינם מבוססים על אמירת תהילים, ועסקי מדינה מתנהלים בידי קדושים וצדיקים, הרי ביסוד מעשיהם חייבת להיות אמונה בסיסית בצדק עלי אדמות. בחזון אחרית הימים קובע החזון, לא תאריך הביצוע. וכשאין חזון, או יש חזון קטנטן, ביתי, מיניאטורי, מציאותי, ריאליסטי, דמוגראפי, מפוכח – גם התוצאות קטנות, בהתאם למציאות. שלושה מיליוני יהודים בארץ־ישראל, ירושלים השלמה בירת מדינת ישראל, עליה המונית מברית־המועצות אחרי ששים שנות משטר קומוניסטי, גשרים פתוחים לעבר הירדן, כנס חוקרים על הר מצדה, קונצרט התזמורת הפילהרמונית באופירה, סחלבים ביפעת, כותנה על־פני כל הארץ, אוניברסיטה בבאר־שבע, צינור נפט מאילת לאשקלון – ההתחלות תמיד בחזון. ונעלי החזון חייבות להיות תמיד גדולות יותר מרגלי המציאות, אחרת נתקעים בבוץ.

אין מדינה קטנה כל כך, שסביבה היה רעש גדול כל כך; אין מדינה צעירה כל כך שהתפתחה במהירות כה גדולה; אין מדינה שהגדילה את אוכלוסייתה חמישה מונים בעשרים וחמש שנים; אין מדינה שבה היתה עליה כה גדולה ביצוא, אין מדינה שקלטה מהר יותר אזרחים חדשים, בקיצור – אין כמונו. זה כאשר משיבים לביקורת הגויים. אין מדינה שבה התבססה הביורוקראטיה כה עמוק בזמן כה קצר; אין מדינה שקלקלה נוף בקצב מהיר יותר; אין מדינה שבה יש פחות התחשבות בזולת; אין מדינה רועשת יותר, מזוהמת יותר – זה כאשר אנחנו בינינו לבין עצמנו. אם אוהבים, אם שונאים, אם נהנים, אם משתגעים, אם מזהמים, אם מסתייגים, אם נמשכים אליה, או בורחים ממנה – בה היסוד, בה המרכז, בה ההבטחה לכל השאר.

גם אם אומרים מאה פעמים: אנחנו כאן לתמיד, חזרנו לנצח, אנחנו עובדה קיימת – תמיד מתחשק להוסיף: בלי עין הרע, בעזרת השם, עם טיפת מזל. איכשהו עדיין קשה להאמין שהשתחררנו מן הגורל היהודי שפירושו צרות. ערב מלחמת ששת הימים צצו החששות על־פני השטח, גם כאשר לא הודינו בהן; אבל גם בימים שלווים ושבעים, עם סטייק בפיתה, ומינוי לבריכה, ומקסי למסיבה, וסטריאו לסלון – אי־שם נשארה הידיעה, כי יכול להיות גם אחרת, כי עוד נכונו לנו סבל והרס, כי כזה הגורל היהודי. זה בגלל האבן מבית־המקדש החרב, שכל אחד נושא בכיסו.

אנחנו מודעים לחטאים עוד לפני שבא העונש. כל אחד יכול לספק לנביאי הזעם, שיקומו על ישראל, רשימה ארוכה של חטאים הקוראים לעונש, אבל לתקן את דרכינו? זה מאמץ גדול מדי. אין עם שיכול לחיות במצב־הכן פרמאננטי. אולי אין הבדל בין עם ישראל והגויים, אולי אנחנו באמת ככל העמים, לא טובים ולא גרועים מהם, בהתאם לממוצע הארצי המקובל, וכל ייחודנו רק בעובדה, שאנחנו יודעים את מידת הכשלון, את המרחק מן השלמות, כי עלינו הוטל לשאוף אליה. התבגרנו, התפרקנו, התעייפנו והאצבע המאשימה כבר מציצה אי־שם בין העננים: הוי, עם חוטא. שלושת אלפים שנה של שטיפת־מוח היו לטבע שני.

בעשרים וחמש השנים הבאות חייבים לתקן עוול, לחסל פער, להעניק לכל אחד אפשרות לחיות חיים מלאים וטובים (לא נאמר מאושרים, כי האדם מאושר רק מעט מאוד בזמן חייו, ובדרך כלל ללא קשר עם מצב העולם בכלל ומצב הארץ בפרט, מסיבות שאינן קשורות לא בתבונה ולא באידיאלים), בעשרים וחמש השנים הבאות נקרב את השלום, בעשרים וחמש השנים הבאות תהיה לנו ארץ־ישראל יפה, נוחה ונקיה, בעשרים וחמש השנים הבאות נשוב להיות עם הספר. זה אשר לישראלי שבתוכנו. אבל היהודי אומר: אם לא יהיה גרוע יותר משהיה עד עכשיו, דיינו.

אולי אסור לעשות הכללות, אסור לדבר בשם הנופלים, ההורים השכולים, אלמנות המלחמה; אסור לקבוע בשם הישישים הבודדים, הנפשות האבודות – אבל לגבי הרוב הגדול של תושבי ארץ־ישראל נכון לומר: היה טוב לחיות במדינת ישראל ב־25 השנים הראשונות לקיומה – אולי לא תמיד מבחינה חמרית, אבל מבחינת תחושת ערך החיים, מבחינת ההרגשה שטוב שאני חי, עתה ובמקום הזה. כולנו – המספרים על הימים הטובים ההם כשהכוונה לאודיסה או לפרנקפורט, לאמסטרדם או לקזבלאנקה, מתוך הרגל ומתוך געגועים לילדות אבודה – יודעים היטב כי כאן היו ימים טובים מהם. וגם אם חוזרים אחורה בהיסטוריה היהודית, אל ימי זוהר ותפארת, אל טולדו, אל גראנאדה, אל אלכסנדריה, אל בבל, אילו היו שואלים את יהודה הלוי, את הרמב"ם, את הבעל־שם־טוב ונותנים להם לבחור – אני בטוחה, כי הדור הראשון לתקומת ישראל היה בעיניהם הטוב בזמנים באותה תקופת־ביניים שבין חורבן הבית ובוא המשיח. ואם לא עשינו בחיינו גדולות ונצורות, רק תיקנו נעליים או כתבנו שירים, גידלנו בננות או נהגנו אוטובוס, לימדנו עברית או אפינו לחם ורק חיינו בארץ־ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה – והיה חלקנו בעולם הזה גדול.

ריח של לחם טרי ביתי מסמל לדור המלחמות הרבות את כל הטוב של עולם האתמול השלו והפסטורלי, את בטחון הערכים והמנהגים הקבועים. בעיני רבים מיוצאי גלות אשכנז פרוסת לחם טרי, עם קרום עבה המכוסה מלמטה שכבת קמח, מרוחה בחמאה טריה ועליה מלח בגרגרים גדולים, מיזוג הטעם החמצמץ של לחם שיפון עם הטעם המתוק של חמאה כפרית, הם התגלמות הילדות האבודה, הבית שנחרב, העיירה שנהרסה; סמל ההנאות הפשוטות שלפני הנפילה לעולם הקידמה. כמו רוב דמדומי העבר, זכרונות לחם־חמודות הם סלקטיביים מאוד: נשאר רק המראה של שורות כיכרות לחם גדולות ועגולות אחר שהודחו מן התנור, שחומות, מבריקות, מבטיחות שובע לשבוע. מה שנשכח מרוב סנטימנטים היא העבודה המפרכת של לישת הבצק בתוך מישארת העץ, הקימה עם עלות השחר כדי להסיק את התנור, המאבק עם תהפוכות מזג־האוויר, שהשפיעו לרעה על תפיחת העיסה או על הבעירה בתנור, הצער כשנשרף הלחם מלמטה או נשאר דביק מבפנים. כמו כל זכרונות הנועם על איטריות תוצרת־בית, ריבות תוצרת־בית ומעיים ממולאים תוצרת־בית: הגעגועים הם ממין זכר, העבודה ממין נקבה.

אצל רוב תושבי המדינה שמעבר לגיל עוגת יום־ההולדת היחס ללחם אינו רציונאלי. מי שזוכר רעב, ומלבד יוצאי ארצות־הברית יש רק מעט מאוד מבוגרים שלא התנסו בו – בימי חוסר־עבודה, במלחמה, במצור, במחנות, בעוני – רואה בלחם את יסוד החיים, גם אם הוא מתקיים מזמן בעיקר על ירקות ופירות ובשר ותוצרת חלב, מטעמי בריאות או שובע, גיל או דיאֶטה, גם אם תצרוכת הלחם הצטמצמה לשלוש פרוסות דקות ליום במאבק המתמיד על הגיזרה החטובה. גם בסובסידיה על הלחם יש מעט מן היחס המיסטי ללחם מראשית מאבק הפועלים: לגבי חלק ניכר של האוכלוסיה, מחיר הלחם הוא פריט משני בתוך חשיבות הוצאות הקיום, בעיקר נוכח העליות המרקיעות שחקים של הדברים החיוניים האחרים כמו דיור חינוך ולבוש, אבל אסור להודות בכך, כי יש בכך טעם של רכושנות.

לפי ההגיון צריך היה להעלות את ההכנסות של משפחות מרובות־ילדים ואת קיצבות הזיקנה, כדי שלא יהיה על ילדים וזקנים לחיות על לחם ומרגרינה, במקום להעניק מתנה לשני השלישים של האוכלוסיה היכולים להרשות לעצמם לשלם את מחירו האמיתי של הלחם. אבל סובסידיה על הלחם מרגיעה את המצפון. היא הוכחה חותכת לחוש סוציאלי מפותח ותחליף לפתרונות־יסוד.

בלחם הישראלי יש אישור לכוח החיים של העם היהודי: עדיין הלחם טוב, עדיין יש לו טעם של לחם, של תבואה, עדיין יש לו ריח, עדיין הוא רחוק מן הקש הלעוס, צמר־הגפן הסטרילי, הספוג התפל המכונים לחם בארצות־הברית או באנגליה: עמים האוכלים לחם כזה מוכרחים להיות בנסיגה מתמדת. מי שמוכן, בתוך שובע, לאכול לחם חסר־חיים, ירקות מקופסאות וארוחות קפואות בתוך מגשי־אלומיניום מוכרח לחפש התפרקות בדרכים אחרות. אין לאדם כל כך הרבה תענוגות־חיים כדי שיוכל לוותר על ההנאה הבסיסית היום־יומית אשר בלחם האפוי כהלכה, בעגבניה שיש בה טעם של שדות, בבצל, בגבינה הלבנה, במזון שיש בו עדיין זכר לטבע.

ללחם שיפון וללחם קימל קוראים באמריקה לחם יהודי (כדברי המודעה הידועה ברכבת התחתית של ניו־יורק האומרת: You don’t have to be Jewish to love Levy’s real jewish rye וזה ציון לשבח, המעיד על כך שיש ביהדות אמריקה תאווה לחיים, שעדיין לא נבלעה כולה בעולם של צריכה לשם צריכה. יש קו ישיר בין לחם ומטרות־חיים. הלחם האמריקאי הלבן, הרכרוכי והחתוך, שאריזתו סוּפר־היגיינית, שיש בו תוספת ויטמינים ומינרלים ומי יודע מה עוד, לא ניתן לאכילה למחרת היום: על כן משליכים מה שנשאר לפח־האשפה וקונים חבילה חדשה. וזאת כל המטרה. את רוב הלחם הישראלי אפשר לאכול אחרי יום ואחרי יומיים וליהנות ממנו. עדיין יש מאפיות הגאות במוצר שלהן, עדיין אפשר לאכול לחם בזכות עצמו. יש מודד בדוק לטיב הלחם: אם הילד שנשלח למכולת להביא לחם נוגס בדרך חזרה בחשאי מן הקצה, בהתחלה אוכל את הקפלים בקרום, שאפשר לסלק אותם בלי לגרום נזק־יתר למראה החיצוני של הכיכר, ואחר־כך כשמתברר לו כי העסק אבוד ממילא ושיהיו צעקות בבית, מוריד את כל הנשיקה. בלחם רך, פרוס, ארוז, לא מתחשק לנגוס. זאת בדיקה שאושרה במכון התקנים.

יש אנשים השותים אלכוהול, בשעת צרה, יש המרבים לאכול ממתקים, יש המבקשים מאכלי חלב בתקופת מתח נפשי ויש המוצאים את נחמתם בלחם, בפרוסה עבה, לא דיאֶטטית, של לחם טרי עם חמאה (ושיסלחו לי כל יצרני המרגרינה: קיים הבדל). זה עניין של חינוך, של מסורת, של יחס נפשי ללחם. בצ’כיה נהגו לנשק לחם שנפל לארץ, לאסוף פירורים ממפת השולחן ולפזר אותם לציפורים, לפורר לחם יבש לפירורים, לחתוך לחם ישן לקוביות ולייבש אותן, כדי להשתמש בהן במרק או בכופתאות, להכין מיני פשטידות ומרקים מלחם יבש, גם אם היה ערך החמאה והתפוחים והצימוקים שנכנסו לתוך אותה פשטידת לחם־לבן, שנקראה בשפת־התערובת של היהודים זאֶמאֶל־באבא, כפול ומשולש מערך פרוסות הלחם היבש שהיו יסודה: לא השליכו לחם לפח – מתוך עקרון, לא מתוך כורח כלכלי.

להשליך לחם זה כמו למשוך לעין־הרע, כמו לעורר את זעם האלים, לקרב שנות רעב. לפי היחס ללחם אפשר לקבוע את גילה הרוחני של עקרת־הבית: אם היא מרגישה נקיפת מצפון, דקירה בלב, חוסר נוחות, בכל פעם שהיא משליכה לחם יבש לפח, ומתחשק לה לומר “יסלח לנו אלוהים על חטאינו”, סימן ששרשיה נעוצים בעולם שלפני עידן השפע. נחוצים עקרונות וכוח יקי לדבוק בהם, כדי לשמור על כבודו של הלחם. כאותו בעל מסעדה ברחוב נורדאו־שטראסה בחיפה, אשר היה מגיש לאורחיו לחם מיום אתמול ואם העז מישהו למחות, היה מעיר בחומרה: “תחילה יש לגמור את הלחם הישן”.

במסעדות אין מגישים עוד לכל לקוח שלוש פרוסות עבות כדבר מובן מאליו, בקיבוצים ירדה תצרוכת הלחם פלאים. מארחות כבר אינן מכינות סנדוויצ’ים אלא מגישות את הבשרים לחוד ואת הלחם לחוד. בקבלות־פנים, חתונות וחגיגות בר־מצווה נעלמו מן המזנונים אותן פרוסות־לחם קטנות המכוסות סמלית בפיסה זעירה של נקניק וחתיכת מלפפון חמוץ. על אף גידול האוכלוסיה לא עלתה תצרוכת הלחם בישראל בעשר השנים האחרונות. אלה תולדות חייו של אדם מצליח על פרוסה אחת: מהימים שלא היה יכול להרשות לעצמו לאכול לחם לשובע מתוך עוני, עד לימים שאין הוא יכול להרשות לעצמו לאכול לשובע מטעמי בריאות ופיגורה.

אנשים מתעצבנים כאשר אין לחם מעל ומעבר למשמעות המחסור המעשית:

כיום יש לרוב האוכלוסיה דרכים אחרות להשביע את הרעב (ולא רק בעוגות), אבל המדפים הריקים של ארונות הלחם בחנויות בימי שביתת האופים, התורים המחכים לבוא מכונית המאפיה, הקיצוב שהנהיגו בעלי־המכולת, הפרוטקציה הדרושה כדי להשיג כיכר לחם שלם, מעלים זכרונות עגומים, מעוררים לחיים צללי עבר נשכח, ואולי לא נשכח אלא נדחק למעמקי הלילה: את חסדי בעלי החנויות האריים אם השאירו לחם לשעה האחת אחרי הצהריים, כאשר ליהודים היה מותר לערוך קניות: את הכוח העצום שהעניק תפקיד חלוקת הלחם לממונה על הבית בגטו: את העיניים החדות והבוחנות שהיו עוקבות אחרי להב הסכין, כדי שהצדק ייעשה וכל שש המנות מן הלבנה הבוצית הכבדה שהגרמנים הגדירו אותה כלחם, יהיו שוות.

במחנות הכפייה התנהלו ויכוחים אין־סופיים על מה עדיף: לאכול את כל המנה בבת־אחת ולהרגיש לפחות פעם אחת ביום משהו דומה לשובע, או לחלק את המנה בקפדנות למנות־משנה ולאכול פרוסה בשעת החלוקה בערב ופרוסה בבוקר, ולקחת לעבודה פרוסה. מה קל יותר מבחינה נפשית: להיאבק כל היום נגד יצר הרע, עם הפרוסה בכיס, או לחשוב כל היום על הערב. בסופו של דבר לא היה זה עניין של עדיפות אלא של אופי, של גישה לחיים. אני בדרך־כלל דבקתי בחלוקה לפרוסות, מתוך אותה משמעת פנימית ארורה שאינה נותנת לאדם להתפרק.

בעצם אסור לומר על לחם ישן “לא ניתן לאכילה”. בשעת הכרח הוא ניתן לאכילה תמיד, גם אם הוא קשה כאבן, מתפורר, מלא בוץ או מכוסה עובש. היתה תקופה שהגרמנים – אם מתוך אחת התהפוכות הפתאומיות של הביורוקראטיה, אם כדי להשלות את היהודים שעדיין היו מחוץ למחנות כאילו אין כל רע במשלוחים מזרחה – הרשו לתושבי מחנה המשפחה בבירקנאו לקבל חבילות לחם מן העולם החיצון, שנראה רחוק יותר מן הירח. לנוכח מה שהתרחש בשנת 1944 בחזית נראתה הובלת הלחם למרחק אלפי קילומטרים כשגעון, אבל עובדה, החבילות הגיעו, בחלקן, עם לחם אפוי בבית ובתוכו מלית של בשר־נקניק, מעשה הדודה אנדה, אותה דודה אנדה שהמשפחה היהודית התרחקה ממנה בימים כתיקנם מפני שהיתה לא רק גויה, אלא גויה עוזרת אצל סבתא, ואחיה הצעיר של סבתא נשא אותה לאשה לתדהמת כל המשפחה. ובכן, הדודה אנדה היתה היחידה מכל המשפחה שנשארה בפראג, והיתה מסתירה חפצי־ערך, והיתה קונה מזון, והיתה שולחת חבילות, והיתה מחכה בתורים ומסכנת את עצמה בעת שלטון הגרמנים. שעה שהתייצבה דודה אנדה בפני בית־דין של מעלה לא היה צורך במלים רבות: כיכר לחם אחד הכריע את כף המאזניים.

*

מי שרואה את הישראלים בוררים את הלחם יבין, כי אין הם מקילים בו ראש. אפילו בחנויות שבהן העמידו את ארון הלחם הרחק מידי הקהל ונוזפים בלקוחות הממששים תריסר כיכרות־לחם לפני הבחירה, עוקבים הקונים במבטים חרדים אחרי מעשי המוכר, וכאשר זה מוציא כיכר אחד, הם אומרים אוטומטית: אולי את זה השני, שם בפינה? אולי יש לך אפוי יותר? כהה יותר? חלק יותר? פריך יותר? לפי כובד הראש שהם נוהגים בבחירת כיכר הלחם – היסוסים רבים, תוך מישוש ונגיעה זהירה (כדי לא לעורר את תשומת־לבה של אחת המשוגעות להיגיינה), בחירה ראשונה, חרטה, בחירה שניה, בדיקה מדוקדקת – אפשר היה להניח שקונים טבעת־נישואים, מזוזה או קערת בדולח, שזאת קנייה לכל החיים. אולי זה מרוב חכמה: איש אינו יודע אם אחרי כיכר־הלחם האחד יבוא נוסף ומתי שעת הלחם האחרון.

בלחם יש הבטחון של הידוע, משענת הקביעות. גם אם אפשר להשיג בכל צרכניה וחנות־מכולת תריסר סוגי לחם משתיים־שלוש מאפיות, לחם אחיד ולחם קימל ולחם חי ולחם שיפון ופומפרניקל ולחם לבן רגיל ולחם לבן ארוך ופיתה רגילה ופיתה עיראקית, שלא להזכיר את כל סוגי החלות, מתוקות ולא מתוקות, חלקות, קלועות, עם פרג ועם שומשום, קונים תמיד אותו סוג לחם מאותה מאפיה, ואם אפשר, כיכר בעל אותה צורה בדיוק. יש דברים שמוכרחים להישאר קבועים, שלא נחוץ לשקול לגביהם, שאינם דורשים החלטה, שהם כאן, תמיד. סקרים על הרגלי התזונה בין העדות בארץ הוכיחו, כי לגבי הלחם השמרנות גדולה יותר מאשר לגבי דרכי־הבישול והשימוש בתבלינים ובתבשילים חדשים. יש המחליפים לחם אחיד ללחם לבן כאשר הם יוצאים מדלות לקיום מבוסס, כסממן של מעמד. יוצאי ארצות המזרח עוברים מצריכת פיתות ללחם כשלב בהתאמה לדפוסים האשכנזים. המעבר מסוג לחם אחד לסוג לחם אחר בא לא מתוך דחף פתאומי. על פי־רוב יש לו משמעות לגבי דרכי־חיים, היעדים, המשאלות, אפשר לקנות פעם, להזדמנות מיוחדת, לצרכי אירוח, לחם מסוג שונה מן הרגיל, אבל רוב האנשים, רוב ימות השנה, רוצים את הלחם שלהם.

לכן סערו הרוחות כל־כך ביום שישי, כאשר לא היו חלות לשבת, ולא רק אצל שומרי המסורת, המברכים עליהן (אם כי בשעת־הדחק מותר לברך “המוציא” גם על שני כיכרות לחם או על שתי מצות), אלא גם בין אתאיסטים, עמי־ארצות, כופרים, גויים יהודים, כנענים, מתקדמים, שמאלנים חדשים, סוציאליסטים ישנים ושאר העם היושב בציון. בשבת בבוקר אוכלים חלה, אפילו יחד עם בשר חזיר וביצה, אפילו שומעים ברקע את הרקוויאֶם של מוצרט, אפילו יוצאים מיד אחרי זה במכונית לטיול. אבל חלה צריך. שרשי הדת היהודית באוכל, לכן היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך.

מעמדם הנחות של פועלי המאפיות והרווחים הנמוכים יחסית של האופים הם הוכחה לימי שפע: בשנות רעב אין איש מיוחס מאופה, חוץ מן הקצב. אולי מופרז לדרוש שר־אופים (אם כי בהיעדר משרדים מתאימים למועמדים הרבים למשרת שר עלול מישהו ביום מן הימים למצוא השראה בתנ"ך), אבל יש להתייחס בקצת יותר הערכה לאנשים המכינים לנו את לחם יומנו, ולא רק בגלל הקשר הישיר בין לחם וכוח עליון בכל הדתות, ולא רק מפני שהם עושים עבודה קשה בתנאים קשים, אלא גם מפני שהם תריס בפני עולם של גלולות־מזון ותחליפים. כל זמן שאנו אוכלים לחם שיש בו טעם, אנו מסוגלים להתמודד עם תלאות העולם האמיץ החדש.

אם אין נחתום מעיד על עיסתו, אנו מצווים לעשות זאת לעמנו: בשם כל אוהבי הלחם, אהבה מותרת ואהבה אסורה: תנו לאופים יותר כבוד ושכר כפי ערכם. חישבו עליהם כאשר תאכלו, בימים שלאחר השביתה, לחמניה טריה בשעה שבע בבוקר: הם קמו לאור הכוכבים כדי להכין אותה. אופים – כשענים, סנדלרים וחייטים – שייכים לעולם תבונת־הכפיים, שנבלע בעידן המכונה. אני יודעת שהאנושות צועדת לקראת ייעול, אני יודעת שבית־חרושת ללחם יכול לשמור על תנאי היגיינה מעולים יותר מן המאפיות הקטנות שעדיין נותרו במדינה (150 לעומת 600 לפני עשרים שנה), אני יודעת שהאידיאל הוא לחם שיד האדם לא נגעה בו לכל אורך ייצורו עד סופו הארוז, אבל מה יש לומר, בלחם החמים הבא ישר מן המאפיות – על אף הגלגולים שעוברים עליו בסלים ובמכוניות, על אף הידיים הרבות הנוגעות בו עד שהוא מסודר שורות שורות במדפים, יש בכל זאת טעם אחר, שלא לדבר על החלות של האדון בירנבוים, העולות על כל עוגה. וכיוון שאצלנו אין מתייחסים בזלזול לדברים חשובים כאוכל, נוסעים כל יום שישי במיוחד למרכז תל־אביב כדי לקנות “איינע גוט אויסגעבאקנע חלה”, כדברי הזקנה הממונה על מכירת הלחם והחלות בחנות, וגם בימים כתיקנם דרושה טיפ־טיפה של פרוטקציה כדי שהיא תשמור במחבוא שבמחסן האחורי חלה קלועה עם פרג, הטוב שבטוב, עונג השבת למי שאינו מבדיל בין קודש לחול.

ישו הנוצרי עדיין עמנו, עומד אחר כתלנו, משגיח מעל הצלב, נשמע מתקליטים, עדיין הוא גורם בחיינו, גם כאן במדינת היהודים בשנת אלף־תשע־מאות־שבעים־ושלוש לספירת הנוצרים. בשעת העליה ארצה נדמה היה כי הפרידה מעולם הגויים פירושה גם ניתוק כל היחסים עם הצלוב, אך למרבה הפלא הוא עדיין ניצב מולנו, תובע תשומת־לב, דורש התייחסות. אולם כאן, בארץ־ישראל, הוא נראה יהודי יותר וקרוב יותר כבן־אדם.

במרכז אירופה שלפני מלחמת־העולם הגדולה, שהיתה צריכה להיות האחרונה, היה ישו הנוצרי כולו של הגויים, לעתים היו לו עיניים כחולות ושיער בהיר, ולשמו היה צליל לועזי מובהק. רק כאן בארץ קיבל שם עברי, האנשים סביבו היו לארץ־ישראלים, המקומות שבהם התרחשו חייו נעשו מוחשיים וקרובים. מריה מגדלנה היתה דמות שונה מאוד ממרים המגדלית, יודאס איסקריות צמח בעולם אחר מיהודה איש קריות, gethsemeane capernaum היו רחוקים ושמימיים הרבה יותר מגת שמנים וכפר נחום. רק אחרי שלומדים עברית, רק אחרי שחיים בארץ מסוגלים לקרוא את “הברית החדשה” בלי תחושת טעם של פרי אסור, רק כאן אפשר להבין את דמותו כיהודי החי בין יהודים, בתוך נוף הארץ, מכיר את מציאות החיים בארץ־ישראל ומנהגי תושביה, עובדי אדמה ודייגים ובעלי מלאכה.

על אף היהדות הריקה מכל תוכן דתי, על אף ההתבוללות בין צ’כים וגרמנים, ישו של ילדותי היה דמות עוינת, שחסמה את המעבר אל עולם הגויים. על אף הסיורים התכופים על פני הכנסיות של פראג וכוח המשיכה של החלל האפלולי השקט עם ריח של קטורת ואור עמום, החודר דרך חלונות־זכוכית צבעוניים; על אף הנכונות להישאר בכיתה כאשר המורה לדת הקאתולית, שנקרא הר קאטכט, היה מסביר לתלמידים הנוצריים את עקרונות הדת; על אף קסמו הגדול של חג המולד עם האורות הדולקים על עצי אשוח – היתה נקודה שמעבר לה לא הניתן להתקדם: להצטלב ולכרוע ברך.

אינני זוכרת שאי־פעם הבהיר לי מישהו, כי דווקא אלה הם סממני ההזדהות עם הנוצרים. אבל לגבי היתה זו תמצית היהדות: יהודי אינו כורע ברך, לא בפני איש ולא בפני אלוהים. הייתי מקנאה בבנות הכיתה, שתפרו להן שמלות לבנות ארוכות לטקס הוידוי הראשון. הייתי מצפה לחג המולד: כי גם אני חילקתי מתנות וגם אני אהבתי לקבל מתנות בתמורה; הייתי חוזרת על מלות תפילת “אבינו שבשבמים יתקדש שמך כמו בשמים כן בארץ”, סתם ככה, כמו על דברי שיר, כדי להיווכח אם אני יודעת אותה על־פה, כמו כולם, אבל מעולם לא הייתי מוכנה לכרוע ברך, כי הכריעה נראתה כבגידה ביהדות.

גם אחרי ימי הילדות, במחנות הריכוז, נשארה לגבי כריעת־הברך סמל הכניעה המוחלטת שהבטחתי לעצמי לא להיכנע. רק מזלי הטוב שמר עלי מפני מבחן אמונה ולא דרש ממני הוכחה אחרונה של נאמנות לעקרון. לכל יהודי שחי בסביבה מתבוללת בין נוצרים היתה נקודה משלו – ומעבר לה היתה ממלכה אסורה.

מי שחי בין הגויים מחוץ למקלט המגן של העיירה היהודית, כל חייו הושפעו מן הנצרות, מחגיה, מתפיסת עולמה, אם ידע זאת ואם לא. לזרוס החולני, השומרוני הטוב, היו חלק מעולמו מבלי שחשב על מקורם, בשפתו הדהדה “הברית החדשה” – הוא דיבר על מפתחות פטרוס, על גמל שלא יכול לעבור דרך קוף של מחט ועל הצלב שכל אחד נושא על גבו. מושגי היופי שלו בציור, בפיסול, במוסיקה ובארכיטקטורה צמחו מתוך הנצרות.

מנהגי הנצרות היו חביבים, קוסמים, מושכים; צלילי הפעמונים בבוקר יום ראשון, עץ האשוח המקושט, זכר לעבר פאגאני, שנראה כהתגלמות כל היפה, הביצים המצוירות של חג הפסחא, החלות הקלועות של חג המולד, הכבדות מרוב חמאה וסוכר וצימוקים ושקדים, שהיו מונחות על הארון בחדר השינה, בדיוק כמו אצל השכנים, טקס התפילה בקאתדרלה, עם מקהלה ועוגב. קאפלות קטנות נשכחות ביער, במקום שהתחולל נס של הצלה, מוקדשות למיני קדושים. האיום היה רק בדמות ישו עצמו, בכתר־הקוצים שעל ראשו, בדם שנזל מפצעיו. לא היה צורך בכתובת “קדוש, קדוש” באותיות עבריות מעל פסל ישו, שיהודי פראג חוייבו להציב אותו על גשר קארל העתיק בדרך לארמון, כדי להזכיר את הקשר בין מותו והיהודים: דמותו הצלובה המעונה העידה נגדם בכל מקום.

העובדה שהיהודים צלבו את ישו היתה כל כך מובנת מאליה שלא הייתי מעלה על הדעת להתכחש לה. הדבר היחיד שקומם אותי היה הקשר האישי עם אותם היהודים שלפני אלפיים שנה, שצלבו אותו בארץ רחוקה, בעידן אחר, יהודים קנאים, עם זקנים ופיאות וקאפוטות שחורות, לא יהודים בעלי תרבות, לבושים לפי מיטב מנהגי אירופה, דוברי צ’כית וגרמנית ללא דופי כמו אצלנו במשפחה. לא הייתי מוכנה לקבל עלי את מות ישו, לא מפני שכפרתי באשמת היהודים, אלא מפני שלא ראיתי את עצמי קשורה למעשה האכזרי.

מי שחי בתוך סביבה נוצרית מבלי שקיבל צידה יהודית לדרך, בתוך יהדות שהצטמקה להשתייכות משפחתית ולנוהגים חברתיים מוסכמים, ללא אמונה וללא תוכן פנימי, זקוק לזעזוע, כדי לגלות את שרשיו. לדור שלי סיפק אותו היטלר, אבל אין לסמוך על כך שבכל דור ודור ובכל מקום יקום צורר חדש. לכן מגיעים צעירים יהודיים באמריקה, המחפשים אחרי משמעות החיים – באמצעות סמים והארי־קרישנה וזאֶן־בודהיזם – לנצרות קדומה, מוצאים בה משענת, מקלט, ולפעמים אמונת־אמת. אבל כאן, בארץ־ישראל, נראית תנועה של יהודים למען ישו כאבסורד גמור. גם אם התודעה היהודית היא רק העתק חיוור ומטושטש, כאשר הופכים אותה לחומר לימוד בבית־ספר, גם אם אין בכוחה של הציונות, בלי אמונה יהודית, לחשל בפני כל תלאות החיים נוסח־ישראל – אפשר היה להניח, כי החיים היומיומיים כיהודים, עם אלפי סממני היהדות המובנים מאליהם, מעניקים מידת חיסון מספקת בפני קסמי הנצרות. גם אם הובהר במרוצת השנים שילידי הארץ פגיעים לכל פגעי הגלות בדיוק כילידי הגולה, עדיין תמהים כיצד מסוגלים צעירים ישראלים, שנולדו במדינת היהודים וגדלו בה, לחפש את הישועה אצל ישו הנוצרי. גם אם מביאים בחשבון את רצון הישראלים שלא לפגר אחרי העולם, להשתייך, להיות בתוך העניינים, גם אם מתייחסים לפעילות יהודית למען ישו כאל אופנה מיובאת מבחוץ, כתופעה חולפת שולית לחלוטין, עדיין קשה להבין אותה, בעיקר למי שמצא את האישור ליהדותו בארץ ישראל.

אולי כאן ההבדל העיקרי בין פיתויי הנצרות בעבר, בעולם של אתמול, ובהווה. עיקר המשיכה של הנצרות היה פעם בכוחה האסתטי, ביפי טקסיה, דמותו של ישו היתה הגורם הדוחה, המפריע. כיום הצד הטקסי, עקרונות הכנסיה, הם הגורם המפריע, ועיקר המשיכה הוא בנצרות קדומה, בסיסית, פשוטה, מובנת, המדברת על אהבה ולא על מיסתרי השילוש הקדוש. נצרות שבמרכזה ישו האוהב. דמותו של ישו בימינו שונה מאוד מדמותו של ישו הישן. הוא נעשה צעיר יותר, שערותיו ארוכות יותר, הוא מעורה יותר בחיים, קדוש פחות. זהו ישו שאינו דורש התעמקות בכתבי קודש ולא טקסי טבילה ולא הסתגלות לעקרונות הכנסיה הקאתולית. זהו ישו נינוח, המעדיף חוטאים על צדיקים, בז לכסף ולנכסי העולם הזה, אינו רוצה בית משפחתי עם גינה ושתי מכוניות וחברות במועדון מיוחס, אלא רק אהבה. בגלגולו הנוכחי ישו הוא חביב יותר ותובעני פחות – וכרגע קשה מאוד לנביאי ישראל להתחרות אתו. כולם נראים זקנים ומחמירים ודורשים לימוד.

יהודים מומרים בארץ־ישראל אינם תופעה חדשה. הם פעלו עוד בישוב הישן, לעתים מתוך אמונה שלמה, כי אחיהם היהודים זקוקים לבשורה הגואלת של הנצרות, כדי שהמשיח ישוב עלי אדמות. אך אז היתה חובה להתנצר, וזה היה כמובן צעד גורלי ומרתיע. דרושים אמונה גדולה, פיתוי גדול, יאוש גדול, או רוגז גדול, כדי שיהודי בימינו יתנצר. להישאר יהודי ובכל זאת להאמין בישו נראה נוח הרבה יותר, ואולי אפשר בדרך זו לזכות בטוב שבשני העולמות – בדיוק כמו אותם היהודים הטובים, שרצו להיות גם ציונים וגם קומוניסטים.

ביהודים משיחיים, כפי שנקראו היהודים למען ישו מן האסכולה הישנה, נתקלתי לראשונה אחרי בואי ארצה, לפני יותר מעשרים שנה, ככתבת מתחילה בחיפה. היה זה בעיני קוריוז ראוי לכתבה, בדיוק כמו ממציא של אל“ף־בי”ת עולמי או השומר הזקן במגדלור. קומץ קטן של אנשים מבוגרים שהתכנסו בכנסיה הסקנדינבית בחיפה התחתית, רובם פליטי גלות, שאיבדו שרשים ולא הצמיחו אותם בארץ, שידעו לצטט עשרות פסוקים מן הנביאים על מנת להוכיח, על פי התנ"ך, כי המשיח כבר הופיע פעם אחת כדי לקחת על עצמו את יסורי האנושות – והוא עתיד להופיע שנית כדי לגאול אותה.

במרוצת השנים, כשעוד הייתי בחיפה – שהיא, כמו ירושלים, קרובה יותר לישו (לתל־אביב הוא מגיע אך מעט, כנראה שהיא יהודית מדי) – היו נשלחים אלי בדואר מכתבים חתומים על־ידי עמנואל או רות, שהעידו על המפנה שחל בחייהם עם קריאת “הברית החדשה” והציעו לפי לפנות לתיבת־דואר זו או אחרת לשם קבלת חומר נוסף, או צירפו רשימת כל הפסוקים בתנ"ך המעידים על התגלמו של ישו כמשיח. הדברים נראו כל כך רחוקים מן המציאות הישראלית שלא היה טעם לחקור מי הם הכותבים אלי ומנין להם כתובתי. אבל אז היתה לישו תקופת שפל בעולם כולו. בינתיים באו לו ימי גיאות, המגיעה בגלים קטנים עד לחופי ישראל. ושוב מנסים לחבב את ישו על היהודים, רק שאוהביו הצעירים בקיאים פחות בדיני ישראל ובכתבי הקודש מן היהודים המשיחיים, ומבססים את אמונתם פחות על פסוקים מספרי ישעיה ודניאל ויותר על תחושה ואהבה (דרישתו של ישו לאהוב את שונאינו נראתה לי תמיד כגזירה שאין לעמוד בה. בקושי מצליחים לאהוב את הידידים וקרובי המשפחה החיוניים ביותר).

כל עוד חיים בין הגויים, מנסים למצוא הצדקה למעשה יהודה איש קריות, רוצים לראות בו מכשיר בידי ישו, שהטיל עליו לבגוד בו כדי שיתמלאו דברי הנבואה, שבחר בו לשליחות הקשה מכל; שמחים על כל מחקר הבא להוכיח, כי הצליבה היתה עונש לפי דיני הרומאים והם הטילו אותו על מורד במלכות – וידי היהודים נקיות. רק כאן, בבטחון היחסי של מדינת ישראל, מוכנים לקבל גם חלקם של היהודים במותו של ישו מנצרת. אם אכן קראו “צלבו אותו! צלבו אותו!” הם עשו זאת מתוך אמונה, במסגרת חוקים בעלי משמעות בחייהם, שחייבו כל אחד מהם, מתוך הגנה על אמונתם וערכיהם. לעומת מה שהתחולל על־פני כדור הארץ במשך אלפיים השנה שעברו מאז, לעומת המיליונים של צלובים ונרצחים ושחוטים ונשרפים בגלל אמונתם, הדתית או הפוליטית, נראית צליבתו של מי שהכריז על עצמו כמשיח כפרט קטן. כמובן כל עוד רואים את ישו כבן־אדם.

אולי כאן, ולא בכריעת־הברך של ימי הילדות, המבחן האמיתי של זהות יהודית: בחוסר היכולת המוחלט לראות בישו בן אלהים. קריאה באבנגליונים רק מאשרת תחושה פנימית: מדובר בבן־אדם, באיש הנאבק על אמונתו, במי שנטל על עצמו מבחן עליון, וכאן בארץ הוא נראה מובן יותר וקרוב יותר ואנושי יותר. אפשר להבין, למעשה, יהודים המחפשים בנצרות את החוויה האסתטית, את האהבה, את המעמד, את כרטיס הכניסה, את השכחה, את הבטחון שבהליכה עם הזרם, אבל במוח יהודי אי־אפשר לתפוס את אבהותו של אלהים, אלא כאב כל חי.

לפעמים קשה להבין ללב מי שרוצה להתגייר (ולא מתוך אהבה לבשר ודם) בגלל הצרות שאדם מקבל עליו כשותף לגורל היהודי. אבל להבין ללבו של יהודי שהופך לנוצרי ולא מטעמי בצע, נוחיות, שאיפה חברתית, או כמיהה להתבוללות, קשה עוד יותר, מנקודת־ראות יהודית. איך אפשר לאכול מגופו של ישו ולשתות מדמו? איך אפשר לקבל את קדושת האפיפיור? את תיווך הכמורה? הרי כיהודי יש לאדם גישה ישירה לאלהים, הוא יכול לדבר עמו בלי מתווכים, לבוא בדרישות ובטענות, להתקומם נגד גזירתו, לתבוע צדק, ואלהים אינו דורש ממנו כניעה מוחלטת, אינו הופך אותו לגרגיר של אבק, משאיר לו שמץ של גאוותו, של כבודו העצמי.

יש לי איזו הסתייגות פנימית מדו־שיח או רב־שיח בין הדתות, אלא אם מדובר בתרגיל אקדמי גרידה. אם הדו־שיח בא מתוך עודפי סובלנות, סימן שהלהט הפנימי דועך; דו־שיח מתוך אמונה שלמה הוא בלתי־אפשרי, לכל היותר אפשר לשאת שני מונולוגים נפרדים, כמו בימי הוויכוחים בין כמרים ורבנים. אבל אין נזק בדו־שיח אם אין מתייחסים אליהם ברצינות יתרה ורואים בהם רק כנס מקצועי, כמו של רופא־שיניים או חוקרי רעידות אדמה.

קופרודוקציה בענייני דת היא בלתי־אפשרית ומי שחשב שישו כוכב עליון יכול להוסיף אהבה גם ליהודים, השלה את עצמו. ישו כוכב עליו נעשה על־ידי נוצרים למען עולם נוצרי. בספר דקיק, שמחיר ייצורו עשרת אלפים לירות, יכול חוקר דת להביע נימקים חדשניים להגנת היהודים בפרשת ישו, אבל כאשר מדובר בסרט יקר, שיקולי־קופה קודמים לכל; חייבים לשמור על יסודות מוכרים של מיתוס, אם רוצים למשוך המונים. אפשר לשנות את הקצב, אבל אי־אפשר לקרוא במקום “צלבו אותו! צלבו אותו!”, “ישו, חביב היהודים”. זה לא ילך.

ביסודו של דבר לא השתנה הרבה בענייני ישו, גם אם יהודים משלים את עצמם, כי בא עידן הסובלנות, ההבנה והתלות ההדדית בין יהודים ונוצרים בענייני דת מול עולם עובד אלילים ושומע לנביאי שקר. אפילו בארצות־הברית החילונית, הנאורה, עדיין מתנהל ויכוח בין פעילי מסע התעוררות המוני למען ישו, שכל הכנסיות הנוצריות של אמריקה משתתפות בו, אם יש ליהודים זכויות מיוחדות בין הכופרים. יש המוכנים להכיר ב“ברית הישנה” שיש לאלהים עם היהודים ושלא בוטלה עם בשורת “הברית החדשה”, אך רבים מהלוחמים למען ישו סבורים כי ליהודים, כלכל התועים, אין חלק במלכות השמים, כל זמן שאין הם מקבלים את ישו הגואל. יהירות כזאת מקוממת את הגאווה היהודית: מי הם הנוצרים, שצמחו מתוך היהדות, שיקבעו אם יש לנו חלק בעולם הבא אם אין. הרי זה אלוהים שלנו, ידיד משפחה ותיק, דובר עברית, תושב בירושלים. אם לנו אין מקומות מובטחים אצלו, אז אין לאיש עלי אדמות.

נוח לנו לשכוח, שחלק גדול מהנוצרים שהיו חסידי הציונות ותומכיה, פעלו ופועלים מתוך אמונה בישו, מתוך הנחה שהתקבצות היהודים בארץ הקודש היא שלב ראשון לבואו של המשיח. בעיניהם זאת תהיה הופעה חוזרת, ששעתה תגיע רק כאשר יאמינו גם היהודים קשי־העורף בישו הגואל. כרגע נראית לנו תמיכת הנוצרים בישראל חשובה יותר מתכניות גאולה רחוקות שאפשר לדחותן לתקופה ארוכה מאוד, למעשה עד ביאת המשיח, והוא כבר יסביר להם מי צדק מלכתחילה.

יהודי למוד נסיון דורות מביט על המתרחש בעולם מזווית־ראייה אחת, רואה מהפכות וחילופי שלטון מנקודת מבט יחידה: האם זה טוב ליהודים? האם זה רע ליהודים? והתשובה היא חד־משמעית רק לעתים רחוקות: מה שנראה טוב, קורא לעין־הרע, ומה שנראה רע יכול להיות גרוע יותר. מינויו של הנרי קיסינג’ר לשר־החוץ של ארצות־הברית הוסיף אמנם לגאווה היהודית: סוף־סוף, מי שמגיע לעמדת כוח זו, כיהודי, כפליט, כבעל מבטא יקי, חייב להיות בעל כשרונות יוצאים מגדר הרגיל, פשוט גאון יהודי מצוי. אבל בהרהור שני, פותח המינוי גם מקום לספקות: אולי זה לא טוב ליהודים? שר־חוץ לא־יהודי יכול להרשות לעצמו להיות ידיד גלוי של ישראל (אם כי שום שר־חוץ אמריקאי לא ניצל זכות זו עד עתה), אבל יהודי חייב להוכיח אובייקטיביות, כדי שלא יאשימו אותו במשוא־פנים או, ליתר דיוק, לא יאשימו אותו במשוא־פנים יותר מן המקובל. אם גוי סיבך את ארצות־הברית במלחמה, לכל היותר שונאים אותו כאימפריאליסטי וכמיליטריסט, אבל בשעת כשלון ישנאו יהודי קודם כל כיהודי, אולי, אם יביא קיסינג’ר לארצות־הברית את תור הזהב תתגבר האהבה ליהודים, אבל יותר מתקבל על הדעת, כי צעד מוטעה יוסיף על השנאה אליהם. בדרך כלל מגלים את תור הזהב רק אחרי שחלף, אבל ימים קשים חשים מיד. מינוי כזה מדרבן את שאיפות היהודים, מוסיף על דאגות היהודים, אך בראש וראשונה גוזל מהם את זכות הטענה על אנטישמיות.

זו גם הבעיה לגבי ברונו קרייסקי, ראש ממשלת אוסטריה: לולא היה יהודי, אפשר היה להוציא את מלוא התחמושת היהודית הכבדה, להאשים את אוסטריה באנטישמיות, להזכיר לה את כל פשעיה – מלידת אדולף שיקלגרובר עד סירובה לשלם פיצויים לנפגעי הנאצים, אבל בגלל קרייסקי חייבים להתאפק ולהסתפק ברמזים עדינים אודות שותפות מרצון. וייתכן שלולא היה קרייסקי יהודי וסוציאליסט, אלא היה לאומני, או מוטב נאצי לשעבר, לא היה מקבל על עצמו החלטה כמו סגירת מחנה לפליטים יהודים, החייבת להזכיר נשכחות ולגרור בעקבותיה זעקה על אנטישמיות. במקרה מעציב כזה, כאשר ראש הממשלה הוא יהודי לא נותר אלא לחפש את שורש מעשיו בפחדנות או ברצון למצוא חן בעיני אזרחיו אוהבי השלווה והגמיטליכקייט, או, לכל היותר, בכניעה לאינטרנאציונל האנטי־ציוני, אבל על אנטישמיות אין להסתמך כרגע.

לגבי יהודים לעולם אין נצחון פוליטי, חד וחלק. החוק לעדיפות בסחר של הסנטור הנרי ג’קסון אולי יגביר את יציאת היהודים מברית־המועצות, ואולי יגביר רק את אנטישמיות הקרמל (אם הדבר אפשרי). אולי תיקון החוק בעיני האנטישמים רק הוכחה, שהיהודים באמת שולטים בעולם בכלל, ובארצות־הברית בפרט – אם הנשיא אינו יכול להפעיל הסכם מסחרי בלי להתחשב בתביעות היהודים. מזל שהסנטור ג’קסון אינו יהודי. אולי דווקא בזכות זה היה לו האומץ להילחם בעקשנות כזאת, אבל אין צל של ספק שבפולקלור האנטישמי ביום מן הימים הוא ייהפך ליהודי, או ליהודי־למחצה, או למכוּר ליהודים. בדיוק כפי שאמרו בזמנו על הנשיא פרנקלין רוזוולט – באי־צדק משווע, אם לשפוט לפי מה שידוע כיום על יחסו לפליטי השואה.

להלכה ניתן להאשים גם יהודי באנטישמיות – הרי זה מונח כל כך מעורפל, כל כך לא מדוייק, שאפשר לכלול בו גם אנטישמיות שמית – רק שזה לא נעים. מבחינה זו הביא עמו המונח אנטי־ציוני ברכה רבה. הרי מאז השואה לא ניתן לשנוא את היהודים מבחינה גזעית מבלי להסתפח על הנאצים, ששמם יצא לגנאי. וכאן באה ההצלה על־ידי הקמת מדינת ישראל ושוב אפשר לשנוא את היהודים כבימים הטובים של האוכראנה ומשפט דרייפוס, לא מטעמים דתיים ולא מטעמים גזעיים ולא מטעמים כלכליים, אלא מתוך שיקול פוליטי גרידא. ואם בין האנטי־ציונים הקנאים בעולם יש גם מספר לא קטן של יהודים, הרי זה מפני שהאנטי־ציונות ממלאה צורך חשוב, מאפשרת להסתייג מן היהודים בלי תחושה של בגידה, נותנת פתח לשנאת יהודים מתוך עקרונות פוליטיים ושיקולים הגיוניים, שאין להם ולא כלום עם שנאה עצמית או עם רצון להשתחרר מברית שלא ניתן להשתחרר ממנה, להתקומם נגד “החולי העתיק הנסחב מעמק היאור”, כדברי היינה.

אין לנו שום אשליות שהאנטישמיות נעלמה ובכל זאת היא תמיד מפתיעה אותנו מחדש. מחנות ההשמדה נראו מחוץ לתחום האנושי, אך קבלת־הפנים המסוייגת עם השיבה הביתה, ריפאה כל מי שחלם במחנות על עידן חדש, שלא תהיה בו עוד שנאת יהודים. המפליא הוא שהשנאה מאריכה חיים אף מן היהודים עצמם. הציונות ביסודה פסימית לגבי היחס אל היהודים בגולה, אך בנקודה זו היתה אופטימית מדי: הרצל הניח, כי היהודים מביאים את האנטישמיות בעקבותיהם, אך הוא לא העלה על הדעת, כי היא תימשך גם אחרי הסתלקותם, לא מתוך אמונה דתית ולא מתוך קנאה כלכלית, אלא מתוך שיקול פוליטי: אין כשנאת יהודים בריאה לליכוד העם, ובתור שכזו היא חסרת תחליף. היכן לוקחים בגן־עדן סוציאליסטי נושא נוח כל כך לשנאה, אם את הרוסים מצוּוים לאהוב, האמריקאים רחוקים ועשירים מדי, והאימפריאליסטים אינם מוחשיים במידה מספקת? גם ציונים לא היה כל כך קל לשנוא, לולא היה מדובר באותם היהודים הבזויים, רק בשם אחר.

לפעמים, כתגובה לאמונה בכוחה הבין־לאומי של היהדות, שגם ששה מיליון מתים לא הספיקו לערער אותה, מתחשק להאמין באינטרנציונל של האנטישמים, להעמיד כנגד הצירופים המקובלים של יהודים־ציונים־קאפיטליסטים־אימפריאליסטים־

רבאנשיסטים, את הצירוף נאצים־קומוניסטים־מאואיסטים־מחרחרי מלחמה ערביים. נכון שבאופן תיאורטי ניתן להיות אנטי־ציוני מבלי להיות אנטי־יהודי. אך למעשה הדבר בלתי־אפשרי, כיוון שמדינת ישראל, עם כל חסרונותיה, עם כל מחדליה, היא תולדה ישירה של האמונה היהודית; אי־אפשר לאהוב יהודים ולשנוא את ציון, כי הם בתוכה והיא בתוכם. אם בראשיתה היתה הציונות המדינית תשובה לאנטישמיות, תוצאה של חוסר יכולת היהודים להתבולל בתוך העמים בתוכם ישבו, היום היא צעדה צעד אחד קדימה או, ליתר דיוק, צעד אחד אחורה אל העבר היהודי. כיום חשים, כי למדינת יהודים זכות קיום גם לולא היתה יותר אנטישמיות בעולם. מבחינה זו עברנו כברת־דרך, גם בתפיסה הציונית, גם באידיאלים: אם אי־פעם רצינו להיות ככל הגויים הודות למדינה היהודית, כיום אנחנו גויים במידה מספקת כדי לרצות להיות שונים מהם, לא להיות תשובה יהודית לאנטישמיות, אלא תשובה יהודית לצרכים יהודיים.

האנטישמיות הצמיחה רבים מן האידיאלים של ראשית העליה לארץ־ישראל: הגויים ראו בנו פחדנים, חיוורים, רכרוכיים, סוחרים ממולחים, אינטלקטואלים חסרי שרשים. לכן נראה להם כי אנו בעלי כושר גופני וכוחות פיזיים, חקלאים טובים וחיילים מעולים לא פחות מהם. אפילו האידיאל של הצבר הגבוה, התמיר השזוף, הבלתי־מסובך, בעל השערות הבהירות והמבט הבוטח (אם אפשר בעיניים כחולות) הוא ביסודו אנטישמי, והוא מושפע מדפוסי העולם הסלאבי־הגרמני, מאמונת הנוצרים, כי הבהיר הוא סמל הטוב, הטהור, היפה ואילו השחום, הכהה, הוא התגלמות הנחות, השפל, הרע. ההנחה היא כי לא רק גברים מעדיפים בלונדיניות, אלא גם אלוהים, ולכן גם הרקיע מאוכלס מלאכים בהירי־שיער וכחולי־עיניים. עתה כבר הוכחנו לעצמנו ולכל שונאינו, כי אין אנו נופלים מן הגויים בכל העיסוקים שהיו נחלתם, אם בחקלאות או באמנות המלחמה, ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעיסוקים יהודיים, להיות שוב עם־הספר. אם עוד אפשר.

כאשר חיים בישראל שוכחים אט־אט את השפעתה העדינה והסמויה, או התוקפנית והגלויה, של האנטישמיות על חי היהודים. אם מתקוממים נגדה או מנסים לעקוף אותה, שוכחים באיזו מידה היא קובעת את החיים, את דרך המחשבה, את השאיפות, את ההישגים של היהודים. לא חשוב אם הם משתדלים לא להתבלט, לא להרגיז ולא לעורר תשומת־לב או קנאה, או אם מתוך תגובה נגדית ללחץ הסביבה הם מנסים להראות לכולם שהם מצפצפים, מפגינים נוכחות, מציגים אושר לראווה, עונדים שרשרת עם מגן־דוד בגודל של צלחת. כיוון שהאנטישמיות איננה עוד גורם בחיי היום־יום שלהם, מסוגלים הישראלים לסייע להפקת סרט על ישו, המוגדר על־ידי יהודי העולם כאנטישמי, לספר בדיחות אנטי־יהודיות באזני גוי ללא רתיעה, להזדהות לעתים עם בני הגויים יותר מאשר עם היהודים בגולה, ואף לגלות הבנה מסוימת ליחס של זלזול ליהודי הגולה: מה לעשות, אך הם כל כך גלותיים.

אנחנו חולים באותן המחלות כמו האנטישמים. גם אנחנו מדגישים באותיות קידוש לבנה, אם שר או חתן־פרס, כוכבת קולנוע או כנר הם יהודים או יהודים־למחצה או יהודים מומרים. גם אנחנו מגיבים מיד על צליל שם יהודי, בין שודדי הבנק אוף אינגלנד או בעלי פרס אוסקר, בין אלופי שחמט או מועמדות לתואר מיס תבל. גם לנו נדמה, מתוך התרכזות בעצמנו, כי מספרם של היהודים גדול הרבה יותר ממספרם הריאלי, כי הם בכל מקום, כי התרבות האנושית בנויה בחלקה הגדול על הישגיהם – וההבדל הוא רק אם מציינים זאת לזכות או לחובה, אם עקרונות מוסר, מארקסיזם, או פסיכו־אנליזה, הם בגדר הישג או מכשול. מתוך שנאה ליהודים ומתוך אהבה אליהם מפריזים בחשיבותם באותה מידה.

בניגוד לטענת האנטישמים, משפיעה התעמולה היהודית אך מעט על עמי העולם ומעשיהם, אבל תעמולה אנטישמית חודרת עמוק, גם לבין היהודים. במשך תקופה כה ארוכה קשרו את הבולשביקים ליהודים, הזכירו את מספרם הגדול של היהודים בהנהגת המפלגה הבולשביקית, עד כי גם לנו היה נדמה, שאכן ניצחה בזכות היהודים, והרי בין מתנגדי הבולשביקים, בין מנשביקים וסוציאל־רבולוציונרים, היה מספר היהודים גדול יותר (ואילו רק ניתן להם היה חלקם גם עם הלבנים ותומכי הצאר). כיום, אם תשאלו יהודי על חברי הצמרת הבולשביקית הראשונה, מלבד לנין, ייזכרו רובם רק בטרוצקי, בזינובייב, בקאמנייב, כי הזכרון היהודי סלקטיבי בדיוק כזכרון האנטישמים.

אנטישמים וציונים פעלו לעתים במישור זהה. הרי אלה ואלה יצאו מתוך הנחה שאין עתיד ליהודים בגולה ואין אפשרות של התבוללות שלמה. משום כך, מנקודת מבטם של הרוסים, ניתן להבין את הטענה, כי היהודים הם אלמנט זר, שלא ניתן לסמוך עליו – ולא חשוב אם נשארו אלמנט זר רק בגלל האנטישמיות או מתוך רצון לזהות יהודית. כל מי שעזב את ארץ מגוריו בעקבות מהפכה, או שינוי, ועלה ארצה, הרגיש בשעת היציאה נקיפות מצפון, ראה מבט מאשים, גם מצד ידידים: ככה זה, באה שעת צרה והיהודים עוזבים. הקומוניסטים שבין יהודי צ’כיה נשארו בה אחרי המהפכה הקומוניסטית מתוך אמונה, הזקנים נשארו מחוסר ברירה, והאנטי־קומוניסטים היססו מתוך הרגשת בושה: אם זו היתה מולדת לזמנים טובים, היא חייבת להיות מולדת גם לזמנים רעים. למזלם של המהססים בא תמיד גל של רדיפות יהודים ופותר את בעיות ההזדהות במקום.

מי שיושב בישראל, גם אם לא פתר את הבעיה היהודית, בעיית האנטישמיות נפתרה לגביו: יהודי הממשיך לשבת בגולה עושה זאת על אחריותו, וקיים סיכוי, כי במוקדם או במאוחר יידחה על־ידי החברה הסובבת אותו. זה סיכון מקצועי, זה תשלום על הנאות החיים שבין הגויים. וכמו אצל האנטישמים, התגובה הראשונה לתלאות הבאות על היהודים בגולה היא שאלה: אז למה הם ממשיכים לשבת שם? אתה רואה את היהודים הקטנים, הנשחקים, הסוחבים את צרור צרותיהם בברוקלין ובברונקס ולאורך שדרת קולומבוס, מפוחדים, חוששים לחייהם, ואתה שואל את עצמך, מתוך חוסר סבלנות של איש הבטוח במעשיו: אז למה, לעזאזל, הם לא עולים לישראל?

נכון, גם לישראלים, כמו לכושים של ניו־יורק, נדמה, כי כל היהודים באמריקה עשירים (חוץ מן היורדים, שלגביהם מוכנים להניח ברצון כי מצבם שם גרוע מאשר היה כאן). שליש מיהודי ניו־יורק שייכים לדלת־העם, אבל עליהם עין שומעים בישראל. דמות היהודי האמריקאי מעוותת כאן כמו בין הכושים והפורטו־ריקנים, גם אם הסיבה הפוכה. כאן מרוב התפעלות, שם מרוב קנאה (אם כי גם כאן יש קצת קנאה, ובין הכושים קצת התפעלות). עצם המושג “ארצות־רווחה” יוצר דימוי מוטעה. נכון, ארצות רווחה, יחסית, אך בתוך ארץ רווחה כמו ארצות־הברית, כמו צרפת, יש כל כך הרבה עוני יהודי וחוסר בטחון כלכלי יהודי ופחדים יהודיים.

אם מגלים בארץ יתר הבנה לסבל יהודי ברית־המועצות מאשר לצרות היהודים בשאר חלקי העולם, הרי אין זה מפני שהנהגת המדינה מורכבת רובה מיוצאי מזרח־אירופה. ראשית, ההרכב כבר השתנה. שנית, מעולם לא היתה אהדה יתרה בין יהודי רומניה ורוסיה, פולין ורוסיה – אלא מפני שלגביהם לא ניתן לשאול: אז למה לא יצאתם בזמן? כי מאז המהפכה הקומוניסטית לא היתה להם בעצם אפשרות לצאת בהמונים. קיימת הזדהות כאשר היהודים בצרה, בכל העולם, אולם, אם כלפי חוץ מוכנים להפגין ולזעוק ולחתום על עצומות, הרי מבית חוזרת תמיד השאלה: ולמה צריכים יהודי פולין או צ’כיה, עיראק או מצרים לרבוץ שם עד היום הזה, כאשר לכולם היתה הזדמנות להסתלק משם בעוד מועד?

מוכנים להבין נימוק של דבקות ברכוש או חוסר נכונות לעזוב עמדות עד שמאוחר מדי. מוכנים להבין נימוקים חמריים, שקשרו את היהודים למקום מגוריהם על אף אותות הסכנה, אבל אין מסוגלים לתפוס שיש עוד יהודים המאמינים באפשרות של התבוללות מלאה, אין מבינים ללב בני דת משה בעלי לאום זה או אחר. כאשר מופיעים יהודים באסיפות פומביות, שבהן מוקיעים את מדינת ישראל או את מעשי הפעילים למען העליה. תמיד מניחים בארץ, כי הדבר נעשה בגלל לחץ השלטונות, מתוך כפייה. שוכחים כי עדיין, בכל מקום, גם בברית־המועצות, יש יהודים השואפים להתבוללות מלאה, הרוצים להיות חלק בלתי־נפרד של האומה הרוסית, והציונות היא לגביהם גורם מפריע, בדיוק כמו לכל אורך תולדות התנועה הציונית, שבה ראו מתנגדיה לא פתרון לאנטישמיות, אלא גורם לצמיחתה.

*

לנו קשה לשפוט: האם תרמה מדינת ישראל להפחתת האנטישמיות או הגבירה אותה? היא פתרה את בעיית האנטישמיות לגבי היהודים החיים בתוכה, היא נתנה ליהודים החיים בגולה הרגשה שקיים מקלט אחרון, אבל קשה לקבוע, אם כיום שונאים את היהודים פחות מאשר בעבר. אולי שונאים אחרת. הרי על מפת שנאת היהודים העולמית התווספו אזורים שלמים, שבעבר לא היה להם כל מגע עם היהודים: אינטרנאציונל האנטי־ציונות גדול יותר משהיה אינטרנאציונל האנטישמיות אי־פעם. גם כיום נשקפת סכנה ליהודים ואיש לא יעז לטעון, כי לא ייתכן עוד רצח המוני. לא ייתכן לפי שיטת הסדר הגרמני. לא ייתכן לפי תגובת היהודים לסכנה, אבל בהחלט ייתכן מבחינת נכונותם של העמים המארחים בימים של מבוכה, של פחד, של תיסכול שאין לו מפלט.

ייתכן מאוד, שאנו הולכים לקראת תקופה של אנטישמיות מוגברת. מעצורי זוועות הנאצים חדלים אט־אט להשפיע, ושוב מותר לשנוא יהודים בפרהסיה; העולם עייף מן היהודים וזעקותיהם. אנשים חרדים לחייהם, לבטחונם, נבוכים בעולם שהוא מהיר מדי, סוער מדי, חדשני מדי, מתגעגעים לערכים הישנים, הטובים, המקומיים, הלאומיים – והיהודים עלולים להופיע כהתגלמות כל החדש, המעוות, המהפכני, המפורר. במדינה כמו בארצות־הברית, שבה נתקעו היהודים בין העלית הלבנה השלטת ובין המיעוטים הנכשלים, עלולה השנאה ליהודים להוות גורם משחרר ותריס־מגן. דחיקת רגלי היהודים היא תחליף לפתרון ההפליה. גם משבר הדלק, כאשר יתחיל לפגוע ביום מן הימים, עלול להביא להתקוממות נגד היהודים, שהם מקור כל הצרות. כל מימשל חייב קודם כל לדאוג לשביעות רצונם של אזרחי מדינתו ואספקת דלק סדירה, דירה מחוממת בחורף וממוזגת בקיץ, טיולים ללא הגבלה, כלי חשמל פועלים כסדרם, שייכים לתחושת חיים טובים יותר מבטחון צבאי. תהיה זו הוכחה של בגרות יוצאת מגדר הרגיל אם לא יתרבו הקולות שישאלו: אם היהודים רוצים מדינה, למה אנחנו צריכים לסבול?

אשר לישראל, צרות מבחוץ משפיעות עליה כרגיל על הצד היותר טוב, הרוח הקרה של האנטישמיות בחוץ רק מגבירה את החום מבפנים. כמו באיגלוּ אסקימוסי.