רקע
רות בונדי
אנטישמיות: מאז ועד עולם

יהודי למוד נסיון דורות מביט על המתרחש בעולם מזווית־ראייה אחת, רואה מהפכות וחילופי שלטון מנקודת מבט יחידה: האם זה טוב ליהודים? האם זה רע ליהודים? והתשובה היא חד־משמעית רק לעתים רחוקות: מה שנראה טוב, קורא לעין־הרע, ומה שנראה רע יכול להיות גרוע יותר. מינויו של הנרי קיסינג’ר לשר־החוץ של ארצות־הברית הוסיף אמנם לגאווה היהודית: סוף־סוף, מי שמגיע לעמדת כוח זו, כיהודי, כפליט, כבעל מבטא יקי, חייב להיות בעל כשרונות יוצאים מגדר הרגיל, פשוט גאון יהודי מצוי. אבל בהרהור שני, פותח המינוי גם מקום לספקות: אולי זה לא טוב ליהודים? שר־חוץ לא־יהודי יכול להרשות לעצמו להיות ידיד גלוי של ישראל (אם כי שום שר־חוץ אמריקאי לא ניצל זכות זו עד עתה), אבל יהודי חייב להוכיח אובייקטיביות, כדי שלא יאשימו אותו במשוא־פנים או, ליתר דיוק, לא יאשימו אותו במשוא־פנים יותר מן המקובל. אם גוי סיבך את ארצות־הברית במלחמה, לכל היותר שונאים אותו כאימפריאליסטי וכמיליטריסט, אבל בשעת כשלון ישנאו יהודי קודם כל כיהודי, אולי, אם יביא קיסינג’ר לארצות־הברית את תור הזהב תתגבר האהבה ליהודים, אבל יותר מתקבל על הדעת, כי צעד מוטעה יוסיף על השנאה אליהם. בדרך כלל מגלים את תור הזהב רק אחרי שחלף, אבל ימים קשים חשים מיד. מינוי כזה מדרבן את שאיפות היהודים, מוסיף על דאגות היהודים, אך בראש וראשונה גוזל מהם את זכות הטענה על אנטישמיות.

זו גם הבעיה לגבי ברונו קרייסקי, ראש ממשלת אוסטריה: לולא היה יהודי, אפשר היה להוציא את מלוא התחמושת היהודית הכבדה, להאשים את אוסטריה באנטישמיות, להזכיר לה את כל פשעיה – מלידת אדולף שיקלגרובר עד סירובה לשלם פיצויים לנפגעי הנאצים, אבל בגלל קרייסקי חייבים להתאפק ולהסתפק ברמזים עדינים אודות שותפות מרצון. וייתכן שלולא היה קרייסקי יהודי וסוציאליסט, אלא היה לאומני, או מוטב נאצי לשעבר, לא היה מקבל על עצמו החלטה כמו סגירת מחנה לפליטים יהודים, החייבת להזכיר נשכחות ולגרור בעקבותיה זעקה על אנטישמיות. במקרה מעציב כזה, כאשר ראש הממשלה הוא יהודי לא נותר אלא לחפש את שורש מעשיו בפחדנות או ברצון למצוא חן בעיני אזרחיו אוהבי השלווה והגמיטליכקייט, או, לכל היותר, בכניעה לאינטרנאציונל האנטי־ציוני, אבל על אנטישמיות אין להסתמך כרגע.

לגבי יהודים לעולם אין נצחון פוליטי, חד וחלק. החוק לעדיפות בסחר של הסנטור הנרי ג’קסון אולי יגביר את יציאת היהודים מברית־המועצות, ואולי יגביר רק את אנטישמיות הקרמל (אם הדבר אפשרי). אולי תיקון החוק בעיני האנטישמים רק הוכחה, שהיהודים באמת שולטים בעולם בכלל, ובארצות־הברית בפרט – אם הנשיא אינו יכול להפעיל הסכם מסחרי בלי להתחשב בתביעות היהודים. מזל שהסנטור ג’קסון אינו יהודי. אולי דווקא בזכות זה היה לו האומץ להילחם בעקשנות כזאת, אבל אין צל של ספק שבפולקלור האנטישמי ביום מן הימים הוא ייהפך ליהודי, או ליהודי־למחצה, או למכוּר ליהודים. בדיוק כפי שאמרו בזמנו על הנשיא פרנקלין רוזוולט – באי־צדק משווע, אם לשפוט לפי מה שידוע כיום על יחסו לפליטי השואה.

להלכה ניתן להאשים גם יהודי באנטישמיות – הרי זה מונח כל כך מעורפל, כל כך לא מדוייק, שאפשר לכלול בו גם אנטישמיות שמית – רק שזה לא נעים. מבחינה זו הביא עמו המונח אנטי־ציוני ברכה רבה. הרי מאז השואה לא ניתן לשנוא את היהודים מבחינה גזעית מבלי להסתפח על הנאצים, ששמם יצא לגנאי. וכאן באה ההצלה על־ידי הקמת מדינת ישראל ושוב אפשר לשנוא את היהודים כבימים הטובים של האוכראנה ומשפט דרייפוס, לא מטעמים דתיים ולא מטעמים גזעיים ולא מטעמים כלכליים, אלא מתוך שיקול פוליטי גרידא. ואם בין האנטי־ציונים הקנאים בעולם יש גם מספר לא קטן של יהודים, הרי זה מפני שהאנטי־ציונות ממלאה צורך חשוב, מאפשרת להסתייג מן היהודים בלי תחושה של בגידה, נותנת פתח לשנאת יהודים מתוך עקרונות פוליטיים ושיקולים הגיוניים, שאין להם ולא כלום עם שנאה עצמית או עם רצון להשתחרר מברית שלא ניתן להשתחרר ממנה, להתקומם נגד “החולי העתיק הנסחב מעמק היאור”, כדברי היינה.

אין לנו שום אשליות שהאנטישמיות נעלמה ובכל זאת היא תמיד מפתיעה אותנו מחדש. מחנות ההשמדה נראו מחוץ לתחום האנושי, אך קבלת־הפנים המסוייגת עם השיבה הביתה, ריפאה כל מי שחלם במחנות על עידן חדש, שלא תהיה בו עוד שנאת יהודים. המפליא הוא שהשנאה מאריכה חיים אף מן היהודים עצמם. הציונות ביסודה פסימית לגבי היחס אל היהודים בגולה, אך בנקודה זו היתה אופטימית מדי: הרצל הניח, כי היהודים מביאים את האנטישמיות בעקבותיהם, אך הוא לא העלה על הדעת, כי היא תימשך גם אחרי הסתלקותם, לא מתוך אמונה דתית ולא מתוך קנאה כלכלית, אלא מתוך שיקול פוליטי: אין כשנאת יהודים בריאה לליכוד העם, ובתור שכזו היא חסרת תחליף. היכן לוקחים בגן־עדן סוציאליסטי נושא נוח כל כך לשנאה, אם את הרוסים מצוּוים לאהוב, האמריקאים רחוקים ועשירים מדי, והאימפריאליסטים אינם מוחשיים במידה מספקת? גם ציונים לא היה כל כך קל לשנוא, לולא היה מדובר באותם היהודים הבזויים, רק בשם אחר.

לפעמים, כתגובה לאמונה בכוחה הבין־לאומי של היהדות, שגם ששה מיליון מתים לא הספיקו לערער אותה, מתחשק להאמין באינטרנציונל של האנטישמים, להעמיד כנגד הצירופים המקובלים של יהודים־ציונים־קאפיטליסטים־אימפריאליסטים־

רבאנשיסטים, את הצירוף נאצים־קומוניסטים־מאואיסטים־מחרחרי מלחמה ערביים. נכון שבאופן תיאורטי ניתן להיות אנטי־ציוני מבלי להיות אנטי־יהודי. אך למעשה הדבר בלתי־אפשרי, כיוון שמדינת ישראל, עם כל חסרונותיה, עם כל מחדליה, היא תולדה ישירה של האמונה היהודית; אי־אפשר לאהוב יהודים ולשנוא את ציון, כי הם בתוכה והיא בתוכם. אם בראשיתה היתה הציונות המדינית תשובה לאנטישמיות, תוצאה של חוסר יכולת היהודים להתבולל בתוך העמים בתוכם ישבו, היום היא צעדה צעד אחד קדימה או, ליתר דיוק, צעד אחד אחורה אל העבר היהודי. כיום חשים, כי למדינת יהודים זכות קיום גם לולא היתה יותר אנטישמיות בעולם. מבחינה זו עברנו כברת־דרך, גם בתפיסה הציונית, גם באידיאלים: אם אי־פעם רצינו להיות ככל הגויים הודות למדינה היהודית, כיום אנחנו גויים במידה מספקת כדי לרצות להיות שונים מהם, לא להיות תשובה יהודית לאנטישמיות, אלא תשובה יהודית לצרכים יהודיים.

האנטישמיות הצמיחה רבים מן האידיאלים של ראשית העליה לארץ־ישראל: הגויים ראו בנו פחדנים, חיוורים, רכרוכיים, סוחרים ממולחים, אינטלקטואלים חסרי שרשים. לכן נראה להם כי אנו בעלי כושר גופני וכוחות פיזיים, חקלאים טובים וחיילים מעולים לא פחות מהם. אפילו האידיאל של הצבר הגבוה, התמיר השזוף, הבלתי־מסובך, בעל השערות הבהירות והמבט הבוטח (אם אפשר בעיניים כחולות) הוא ביסודו אנטישמי, והוא מושפע מדפוסי העולם הסלאבי־הגרמני, מאמונת הנוצרים, כי הבהיר הוא סמל הטוב, הטהור, היפה ואילו השחום, הכהה, הוא התגלמות הנחות, השפל, הרע. ההנחה היא כי לא רק גברים מעדיפים בלונדיניות, אלא גם אלוהים, ולכן גם הרקיע מאוכלס מלאכים בהירי־שיער וכחולי־עיניים. עתה כבר הוכחנו לעצמנו ולכל שונאינו, כי אין אנו נופלים מן הגויים בכל העיסוקים שהיו נחלתם, אם בחקלאות או באמנות המלחמה, ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעיסוקים יהודיים, להיות שוב עם־הספר. אם עוד אפשר.

כאשר חיים בישראל שוכחים אט־אט את השפעתה העדינה והסמויה, או התוקפנית והגלויה, של האנטישמיות על חי היהודים. אם מתקוממים נגדה או מנסים לעקוף אותה, שוכחים באיזו מידה היא קובעת את החיים, את דרך המחשבה, את השאיפות, את ההישגים של היהודים. לא חשוב אם הם משתדלים לא להתבלט, לא להרגיז ולא לעורר תשומת־לב או קנאה, או אם מתוך תגובה נגדית ללחץ הסביבה הם מנסים להראות לכולם שהם מצפצפים, מפגינים נוכחות, מציגים אושר לראווה, עונדים שרשרת עם מגן־דוד בגודל של צלחת. כיוון שהאנטישמיות איננה עוד גורם בחיי היום־יום שלהם, מסוגלים הישראלים לסייע להפקת סרט על ישו, המוגדר על־ידי יהודי העולם כאנטישמי, לספר בדיחות אנטי־יהודיות באזני גוי ללא רתיעה, להזדהות לעתים עם בני הגויים יותר מאשר עם היהודים בגולה, ואף לגלות הבנה מסוימת ליחס של זלזול ליהודי הגולה: מה לעשות, אך הם כל כך גלותיים.

אנחנו חולים באותן המחלות כמו האנטישמים. גם אנחנו מדגישים באותיות קידוש לבנה, אם שר או חתן־פרס, כוכבת קולנוע או כנר הם יהודים או יהודים־למחצה או יהודים מומרים. גם אנחנו מגיבים מיד על צליל שם יהודי, בין שודדי הבנק אוף אינגלנד או בעלי פרס אוסקר, בין אלופי שחמט או מועמדות לתואר מיס תבל. גם לנו נדמה, מתוך התרכזות בעצמנו, כי מספרם של היהודים גדול הרבה יותר ממספרם הריאלי, כי הם בכל מקום, כי התרבות האנושית בנויה בחלקה הגדול על הישגיהם – וההבדל הוא רק אם מציינים זאת לזכות או לחובה, אם עקרונות מוסר, מארקסיזם, או פסיכו־אנליזה, הם בגדר הישג או מכשול. מתוך שנאה ליהודים ומתוך אהבה אליהם מפריזים בחשיבותם באותה מידה.

בניגוד לטענת האנטישמים, משפיעה התעמולה היהודית אך מעט על עמי העולם ומעשיהם, אבל תעמולה אנטישמית חודרת עמוק, גם לבין היהודים. במשך תקופה כה ארוכה קשרו את הבולשביקים ליהודים, הזכירו את מספרם הגדול של היהודים בהנהגת המפלגה הבולשביקית, עד כי גם לנו היה נדמה, שאכן ניצחה בזכות היהודים, והרי בין מתנגדי הבולשביקים, בין מנשביקים וסוציאל־רבולוציונרים, היה מספר היהודים גדול יותר (ואילו רק ניתן להם היה חלקם גם עם הלבנים ותומכי הצאר). כיום, אם תשאלו יהודי על חברי הצמרת הבולשביקית הראשונה, מלבד לנין, ייזכרו רובם רק בטרוצקי, בזינובייב, בקאמנייב, כי הזכרון היהודי סלקטיבי בדיוק כזכרון האנטישמים.

אנטישמים וציונים פעלו לעתים במישור זהה. הרי אלה ואלה יצאו מתוך הנחה שאין עתיד ליהודים בגולה ואין אפשרות של התבוללות שלמה. משום כך, מנקודת מבטם של הרוסים, ניתן להבין את הטענה, כי היהודים הם אלמנט זר, שלא ניתן לסמוך עליו – ולא חשוב אם נשארו אלמנט זר רק בגלל האנטישמיות או מתוך רצון לזהות יהודית. כל מי שעזב את ארץ מגוריו בעקבות מהפכה, או שינוי, ועלה ארצה, הרגיש בשעת היציאה נקיפות מצפון, ראה מבט מאשים, גם מצד ידידים: ככה זה, באה שעת צרה והיהודים עוזבים. הקומוניסטים שבין יהודי צ’כיה נשארו בה אחרי המהפכה הקומוניסטית מתוך אמונה, הזקנים נשארו מחוסר ברירה, והאנטי־קומוניסטים היססו מתוך הרגשת בושה: אם זו היתה מולדת לזמנים טובים, היא חייבת להיות מולדת גם לזמנים רעים. למזלם של המהססים בא תמיד גל של רדיפות יהודים ופותר את בעיות ההזדהות במקום.

מי שיושב בישראל, גם אם לא פתר את הבעיה היהודית, בעיית האנטישמיות נפתרה לגביו: יהודי הממשיך לשבת בגולה עושה זאת על אחריותו, וקיים סיכוי, כי במוקדם או במאוחר יידחה על־ידי החברה הסובבת אותו. זה סיכון מקצועי, זה תשלום על הנאות החיים שבין הגויים. וכמו אצל האנטישמים, התגובה הראשונה לתלאות הבאות על היהודים בגולה היא שאלה: אז למה הם ממשיכים לשבת שם? אתה רואה את היהודים הקטנים, הנשחקים, הסוחבים את צרור צרותיהם בברוקלין ובברונקס ולאורך שדרת קולומבוס, מפוחדים, חוששים לחייהם, ואתה שואל את עצמך, מתוך חוסר סבלנות של איש הבטוח במעשיו: אז למה, לעזאזל, הם לא עולים לישראל?

נכון, גם לישראלים, כמו לכושים של ניו־יורק, נדמה, כי כל היהודים באמריקה עשירים (חוץ מן היורדים, שלגביהם מוכנים להניח ברצון כי מצבם שם גרוע מאשר היה כאן). שליש מיהודי ניו־יורק שייכים לדלת־העם, אבל עליהם עין שומעים בישראל. דמות היהודי האמריקאי מעוותת כאן כמו בין הכושים והפורטו־ריקנים, גם אם הסיבה הפוכה. כאן מרוב התפעלות, שם מרוב קנאה (אם כי גם כאן יש קצת קנאה, ובין הכושים קצת התפעלות). עצם המושג “ארצות־רווחה” יוצר דימוי מוטעה. נכון, ארצות רווחה, יחסית, אך בתוך ארץ רווחה כמו ארצות־הברית, כמו צרפת, יש כל כך הרבה עוני יהודי וחוסר בטחון כלכלי יהודי ופחדים יהודיים.

אם מגלים בארץ יתר הבנה לסבל יהודי ברית־המועצות מאשר לצרות היהודים בשאר חלקי העולם, הרי אין זה מפני שהנהגת המדינה מורכבת רובה מיוצאי מזרח־אירופה. ראשית, ההרכב כבר השתנה. שנית, מעולם לא היתה אהדה יתרה בין יהודי רומניה ורוסיה, פולין ורוסיה – אלא מפני שלגביהם לא ניתן לשאול: אז למה לא יצאתם בזמן? כי מאז המהפכה הקומוניסטית לא היתה להם בעצם אפשרות לצאת בהמונים. קיימת הזדהות כאשר היהודים בצרה, בכל העולם, אולם, אם כלפי חוץ מוכנים להפגין ולזעוק ולחתום על עצומות, הרי מבית חוזרת תמיד השאלה: ולמה צריכים יהודי פולין או צ’כיה, עיראק או מצרים לרבוץ שם עד היום הזה, כאשר לכולם היתה הזדמנות להסתלק משם בעוד מועד?

מוכנים להבין נימוק של דבקות ברכוש או חוסר נכונות לעזוב עמדות עד שמאוחר מדי. מוכנים להבין נימוקים חמריים, שקשרו את היהודים למקום מגוריהם על אף אותות הסכנה, אבל אין מסוגלים לתפוס שיש עוד יהודים המאמינים באפשרות של התבוללות מלאה, אין מבינים ללב בני דת משה בעלי לאום זה או אחר. כאשר מופיעים יהודים באסיפות פומביות, שבהן מוקיעים את מדינת ישראל או את מעשי הפעילים למען העליה. תמיד מניחים בארץ, כי הדבר נעשה בגלל לחץ השלטונות, מתוך כפייה. שוכחים כי עדיין, בכל מקום, גם בברית־המועצות, יש יהודים השואפים להתבוללות מלאה, הרוצים להיות חלק בלתי־נפרד של האומה הרוסית, והציונות היא לגביהם גורם מפריע, בדיוק כמו לכל אורך תולדות התנועה הציונית, שבה ראו מתנגדיה לא פתרון לאנטישמיות, אלא גורם לצמיחתה.

*

לנו קשה לשפוט: האם תרמה מדינת ישראל להפחתת האנטישמיות או הגבירה אותה? היא פתרה את בעיית האנטישמיות לגבי היהודים החיים בתוכה, היא נתנה ליהודים החיים בגולה הרגשה שקיים מקלט אחרון, אבל קשה לקבוע, אם כיום שונאים את היהודים פחות מאשר בעבר. אולי שונאים אחרת. הרי על מפת שנאת היהודים העולמית התווספו אזורים שלמים, שבעבר לא היה להם כל מגע עם היהודים: אינטרנאציונל האנטי־ציונות גדול יותר משהיה אינטרנאציונל האנטישמיות אי־פעם. גם כיום נשקפת סכנה ליהודים ואיש לא יעז לטעון, כי לא ייתכן עוד רצח המוני. לא ייתכן לפי שיטת הסדר הגרמני. לא ייתכן לפי תגובת היהודים לסכנה, אבל בהחלט ייתכן מבחינת נכונותם של העמים המארחים בימים של מבוכה, של פחד, של תיסכול שאין לו מפלט.

ייתכן מאוד, שאנו הולכים לקראת תקופה של אנטישמיות מוגברת. מעצורי זוועות הנאצים חדלים אט־אט להשפיע, ושוב מותר לשנוא יהודים בפרהסיה; העולם עייף מן היהודים וזעקותיהם. אנשים חרדים לחייהם, לבטחונם, נבוכים בעולם שהוא מהיר מדי, סוער מדי, חדשני מדי, מתגעגעים לערכים הישנים, הטובים, המקומיים, הלאומיים – והיהודים עלולים להופיע כהתגלמות כל החדש, המעוות, המהפכני, המפורר. במדינה כמו בארצות־הברית, שבה נתקעו היהודים בין העלית הלבנה השלטת ובין המיעוטים הנכשלים, עלולה השנאה ליהודים להוות גורם משחרר ותריס־מגן. דחיקת רגלי היהודים היא תחליף לפתרון ההפליה. גם משבר הדלק, כאשר יתחיל לפגוע ביום מן הימים, עלול להביא להתקוממות נגד היהודים, שהם מקור כל הצרות. כל מימשל חייב קודם כל לדאוג לשביעות רצונם של אזרחי מדינתו ואספקת דלק סדירה, דירה מחוממת בחורף וממוזגת בקיץ, טיולים ללא הגבלה, כלי חשמל פועלים כסדרם, שייכים לתחושת חיים טובים יותר מבטחון צבאי. תהיה זו הוכחה של בגרות יוצאת מגדר הרגיל אם לא יתרבו הקולות שישאלו: אם היהודים רוצים מדינה, למה אנחנו צריכים לסבול?

אשר לישראל, צרות מבחוץ משפיעות עליה כרגיל על הצד היותר טוב, הרוח הקרה של האנטישמיות בחוץ רק מגבירה את החום מבפנים. כמו באיגלוּ אסקימוסי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!