ישו הנוצרי עדיין עמנו, עומד אחר כתלנו, משגיח מעל הצלב, נשמע מתקליטים, עדיין הוא גורם בחיינו, גם כאן במדינת היהודים בשנת אלף־תשע־מאות־שבעים־ושלוש לספירת הנוצרים. בשעת העליה ארצה נדמה היה כי הפרידה מעולם הגויים פירושה גם ניתוק כל היחסים עם הצלוב, אך למרבה הפלא הוא עדיין ניצב מולנו, תובע תשומת־לב, דורש התייחסות. אולם כאן, בארץ־ישראל, הוא נראה יהודי יותר וקרוב יותר כבן־אדם.
במרכז אירופה שלפני מלחמת־העולם הגדולה, שהיתה צריכה להיות האחרונה, היה ישו הנוצרי כולו של הגויים, לעתים היו לו עיניים כחולות ושיער בהיר, ולשמו היה צליל לועזי מובהק. רק כאן בארץ קיבל שם עברי, האנשים סביבו היו לארץ־ישראלים, המקומות שבהם התרחשו חייו נעשו מוחשיים וקרובים. מריה מגדלנה היתה דמות שונה מאוד ממרים המגדלית, יודאס איסקריות צמח בעולם אחר מיהודה איש קריות, gethsemeane capernaum היו רחוקים ושמימיים הרבה יותר מגת שמנים וכפר נחום. רק אחרי שלומדים עברית, רק אחרי שחיים בארץ מסוגלים לקרוא את “הברית החדשה” בלי תחושת טעם של פרי אסור, רק כאן אפשר להבין את דמותו כיהודי החי בין יהודים, בתוך נוף הארץ, מכיר את מציאות החיים בארץ־ישראל ומנהגי תושביה, עובדי אדמה ודייגים ובעלי מלאכה.
על אף היהדות הריקה מכל תוכן דתי, על אף ההתבוללות בין צ’כים וגרמנים, ישו של ילדותי היה דמות עוינת, שחסמה את המעבר אל עולם הגויים. על אף הסיורים התכופים על פני הכנסיות של פראג וכוח המשיכה של החלל האפלולי השקט עם ריח של קטורת ואור עמום, החודר דרך חלונות־זכוכית צבעוניים; על אף הנכונות להישאר בכיתה כאשר המורה לדת הקאתולית, שנקרא הר קאטכט, היה מסביר לתלמידים הנוצריים את עקרונות הדת; על אף קסמו הגדול של חג המולד עם האורות הדולקים על עצי אשוח – היתה נקודה שמעבר לה לא הניתן להתקדם: להצטלב ולכרוע ברך.
אינני זוכרת שאי־פעם הבהיר לי מישהו, כי דווקא אלה הם סממני ההזדהות עם הנוצרים. אבל לגבי היתה זו תמצית היהדות: יהודי אינו כורע ברך, לא בפני איש ולא בפני אלוהים. הייתי מקנאה בבנות הכיתה, שתפרו להן שמלות לבנות ארוכות לטקס הוידוי הראשון. הייתי מצפה לחג המולד: כי גם אני חילקתי מתנות וגם אני אהבתי לקבל מתנות בתמורה; הייתי חוזרת על מלות תפילת “אבינו שבשבמים יתקדש שמך כמו בשמים כן בארץ”, סתם ככה, כמו על דברי שיר, כדי להיווכח אם אני יודעת אותה על־פה, כמו כולם, אבל מעולם לא הייתי מוכנה לכרוע ברך, כי הכריעה נראתה כבגידה ביהדות.
גם אחרי ימי הילדות, במחנות הריכוז, נשארה לגבי כריעת־הברך סמל הכניעה המוחלטת שהבטחתי לעצמי לא להיכנע. רק מזלי הטוב שמר עלי מפני מבחן אמונה ולא דרש ממני הוכחה אחרונה של נאמנות לעקרון. לכל יהודי שחי בסביבה מתבוללת בין נוצרים היתה נקודה משלו – ומעבר לה היתה ממלכה אסורה.
מי שחי בין הגויים מחוץ למקלט המגן של העיירה היהודית, כל חייו הושפעו מן הנצרות, מחגיה, מתפיסת עולמה, אם ידע זאת ואם לא. לזרוס החולני, השומרוני הטוב, היו חלק מעולמו מבלי שחשב על מקורם, בשפתו הדהדה “הברית החדשה” – הוא דיבר על מפתחות פטרוס, על גמל שלא יכול לעבור דרך קוף של מחט ועל הצלב שכל אחד נושא על גבו. מושגי היופי שלו בציור, בפיסול, במוסיקה ובארכיטקטורה צמחו מתוך הנצרות.
מנהגי הנצרות היו חביבים, קוסמים, מושכים; צלילי הפעמונים בבוקר יום ראשון, עץ האשוח המקושט, זכר לעבר פאגאני, שנראה כהתגלמות כל היפה, הביצים המצוירות של חג הפסחא, החלות הקלועות של חג המולד, הכבדות מרוב חמאה וסוכר וצימוקים ושקדים, שהיו מונחות על הארון בחדר השינה, בדיוק כמו אצל השכנים, טקס התפילה בקאתדרלה, עם מקהלה ועוגב. קאפלות קטנות נשכחות ביער, במקום שהתחולל נס של הצלה, מוקדשות למיני קדושים. האיום היה רק בדמות ישו עצמו, בכתר־הקוצים שעל ראשו, בדם שנזל מפצעיו. לא היה צורך בכתובת “קדוש, קדוש” באותיות עבריות מעל פסל ישו, שיהודי פראג חוייבו להציב אותו על גשר קארל העתיק בדרך לארמון, כדי להזכיר את הקשר בין מותו והיהודים: דמותו הצלובה המעונה העידה נגדם בכל מקום.
העובדה שהיהודים צלבו את ישו היתה כל כך מובנת מאליה שלא הייתי מעלה על הדעת להתכחש לה. הדבר היחיד שקומם אותי היה הקשר האישי עם אותם היהודים שלפני אלפיים שנה, שצלבו אותו בארץ רחוקה, בעידן אחר, יהודים קנאים, עם זקנים ופיאות וקאפוטות שחורות, לא יהודים בעלי תרבות, לבושים לפי מיטב מנהגי אירופה, דוברי צ’כית וגרמנית ללא דופי כמו אצלנו במשפחה. לא הייתי מוכנה לקבל עלי את מות ישו, לא מפני שכפרתי באשמת היהודים, אלא מפני שלא ראיתי את עצמי קשורה למעשה האכזרי.
מי שחי בתוך סביבה נוצרית מבלי שקיבל צידה יהודית לדרך, בתוך יהדות שהצטמקה להשתייכות משפחתית ולנוהגים חברתיים מוסכמים, ללא אמונה וללא תוכן פנימי, זקוק לזעזוע, כדי לגלות את שרשיו. לדור שלי סיפק אותו היטלר, אבל אין לסמוך על כך שבכל דור ודור ובכל מקום יקום צורר חדש. לכן מגיעים צעירים יהודיים באמריקה, המחפשים אחרי משמעות החיים – באמצעות סמים והארי־קרישנה וזאֶן־בודהיזם – לנצרות קדומה, מוצאים בה משענת, מקלט, ולפעמים אמונת־אמת. אבל כאן, בארץ־ישראל, נראית תנועה של יהודים למען ישו כאבסורד גמור. גם אם התודעה היהודית היא רק העתק חיוור ומטושטש, כאשר הופכים אותה לחומר לימוד בבית־ספר, גם אם אין בכוחה של הציונות, בלי אמונה יהודית, לחשל בפני כל תלאות החיים נוסח־ישראל – אפשר היה להניח, כי החיים היומיומיים כיהודים, עם אלפי סממני היהדות המובנים מאליהם, מעניקים מידת חיסון מספקת בפני קסמי הנצרות. גם אם הובהר במרוצת השנים שילידי הארץ פגיעים לכל פגעי הגלות בדיוק כילידי הגולה, עדיין תמהים כיצד מסוגלים צעירים ישראלים, שנולדו במדינת היהודים וגדלו בה, לחפש את הישועה אצל ישו הנוצרי. גם אם מביאים בחשבון את רצון הישראלים שלא לפגר אחרי העולם, להשתייך, להיות בתוך העניינים, גם אם מתייחסים לפעילות יהודית למען ישו כאל אופנה מיובאת מבחוץ, כתופעה חולפת שולית לחלוטין, עדיין קשה להבין אותה, בעיקר למי שמצא את האישור ליהדותו בארץ ישראל.
אולי כאן ההבדל העיקרי בין פיתויי הנצרות בעבר, בעולם של אתמול, ובהווה. עיקר המשיכה של הנצרות היה פעם בכוחה האסתטי, ביפי טקסיה, דמותו של ישו היתה הגורם הדוחה, המפריע. כיום הצד הטקסי, עקרונות הכנסיה, הם הגורם המפריע, ועיקר המשיכה הוא בנצרות קדומה, בסיסית, פשוטה, מובנת, המדברת על אהבה ולא על מיסתרי השילוש הקדוש. נצרות שבמרכזה ישו האוהב. דמותו של ישו בימינו שונה מאוד מדמותו של ישו הישן. הוא נעשה צעיר יותר, שערותיו ארוכות יותר, הוא מעורה יותר בחיים, קדוש פחות. זהו ישו שאינו דורש התעמקות בכתבי קודש ולא טקסי טבילה ולא הסתגלות לעקרונות הכנסיה הקאתולית. זהו ישו נינוח, המעדיף חוטאים על צדיקים, בז לכסף ולנכסי העולם הזה, אינו רוצה בית משפחתי עם גינה ושתי מכוניות וחברות במועדון מיוחס, אלא רק אהבה. בגלגולו הנוכחי ישו הוא חביב יותר ותובעני פחות – וכרגע קשה מאוד לנביאי ישראל להתחרות אתו. כולם נראים זקנים ומחמירים ודורשים לימוד.
יהודים מומרים בארץ־ישראל אינם תופעה חדשה. הם פעלו עוד בישוב הישן, לעתים מתוך אמונה שלמה, כי אחיהם היהודים זקוקים לבשורה הגואלת של הנצרות, כדי שהמשיח ישוב עלי אדמות. אך אז היתה חובה להתנצר, וזה היה כמובן צעד גורלי ומרתיע. דרושים אמונה גדולה, פיתוי גדול, יאוש גדול, או רוגז גדול, כדי שיהודי בימינו יתנצר. להישאר יהודי ובכל זאת להאמין בישו נראה נוח הרבה יותר, ואולי אפשר בדרך זו לזכות בטוב שבשני העולמות – בדיוק כמו אותם היהודים הטובים, שרצו להיות גם ציונים וגם קומוניסטים.
ביהודים משיחיים, כפי שנקראו היהודים למען ישו מן האסכולה הישנה, נתקלתי לראשונה אחרי בואי ארצה, לפני יותר מעשרים שנה, ככתבת מתחילה בחיפה. היה זה בעיני קוריוז ראוי לכתבה, בדיוק כמו ממציא של אל“ף־בי”ת עולמי או השומר הזקן במגדלור. קומץ קטן של אנשים מבוגרים שהתכנסו בכנסיה הסקנדינבית בחיפה התחתית, רובם פליטי גלות, שאיבדו שרשים ולא הצמיחו אותם בארץ, שידעו לצטט עשרות פסוקים מן הנביאים על מנת להוכיח, על פי התנ"ך, כי המשיח כבר הופיע פעם אחת כדי לקחת על עצמו את יסורי האנושות – והוא עתיד להופיע שנית כדי לגאול אותה.
במרוצת השנים, כשעוד הייתי בחיפה – שהיא, כמו ירושלים, קרובה יותר לישו (לתל־אביב הוא מגיע אך מעט, כנראה שהיא יהודית מדי) – היו נשלחים אלי בדואר מכתבים חתומים על־ידי עמנואל או רות, שהעידו על המפנה שחל בחייהם עם קריאת “הברית החדשה” והציעו לפי לפנות לתיבת־דואר זו או אחרת לשם קבלת חומר נוסף, או צירפו רשימת כל הפסוקים בתנ"ך המעידים על התגלמו של ישו כמשיח. הדברים נראו כל כך רחוקים מן המציאות הישראלית שלא היה טעם לחקור מי הם הכותבים אלי ומנין להם כתובתי. אבל אז היתה לישו תקופת שפל בעולם כולו. בינתיים באו לו ימי גיאות, המגיעה בגלים קטנים עד לחופי ישראל. ושוב מנסים לחבב את ישו על היהודים, רק שאוהביו הצעירים בקיאים פחות בדיני ישראל ובכתבי הקודש מן היהודים המשיחיים, ומבססים את אמונתם פחות על פסוקים מספרי ישעיה ודניאל ויותר על תחושה ואהבה (דרישתו של ישו לאהוב את שונאינו נראתה לי תמיד כגזירה שאין לעמוד בה. בקושי מצליחים לאהוב את הידידים וקרובי המשפחה החיוניים ביותר).
כל עוד חיים בין הגויים, מנסים למצוא הצדקה למעשה יהודה איש קריות, רוצים לראות בו מכשיר בידי ישו, שהטיל עליו לבגוד בו כדי שיתמלאו דברי הנבואה, שבחר בו לשליחות הקשה מכל; שמחים על כל מחקר הבא להוכיח, כי הצליבה היתה עונש לפי דיני הרומאים והם הטילו אותו על מורד במלכות – וידי היהודים נקיות. רק כאן, בבטחון היחסי של מדינת ישראל, מוכנים לקבל גם חלקם של היהודים במותו של ישו מנצרת. אם אכן קראו “צלבו אותו! צלבו אותו!” הם עשו זאת מתוך אמונה, במסגרת חוקים בעלי משמעות בחייהם, שחייבו כל אחד מהם, מתוך הגנה על אמונתם וערכיהם. לעומת מה שהתחולל על־פני כדור הארץ במשך אלפיים השנה שעברו מאז, לעומת המיליונים של צלובים ונרצחים ושחוטים ונשרפים בגלל אמונתם, הדתית או הפוליטית, נראית צליבתו של מי שהכריז על עצמו כמשיח כפרט קטן. כמובן כל עוד רואים את ישו כבן־אדם.
אולי כאן, ולא בכריעת־הברך של ימי הילדות, המבחן האמיתי של זהות יהודית: בחוסר היכולת המוחלט לראות בישו בן אלהים. קריאה באבנגליונים רק מאשרת תחושה פנימית: מדובר בבן־אדם, באיש הנאבק על אמונתו, במי שנטל על עצמו מבחן עליון, וכאן בארץ הוא נראה מובן יותר וקרוב יותר ואנושי יותר. אפשר להבין, למעשה, יהודים המחפשים בנצרות את החוויה האסתטית, את האהבה, את המעמד, את כרטיס הכניסה, את השכחה, את הבטחון שבהליכה עם הזרם, אבל במוח יהודי אי־אפשר לתפוס את אבהותו של אלהים, אלא כאב כל חי.
לפעמים קשה להבין ללב מי שרוצה להתגייר (ולא מתוך אהבה לבשר ודם) בגלל הצרות שאדם מקבל עליו כשותף לגורל היהודי. אבל להבין ללבו של יהודי שהופך לנוצרי ולא מטעמי בצע, נוחיות, שאיפה חברתית, או כמיהה להתבוללות, קשה עוד יותר, מנקודת־ראות יהודית. איך אפשר לאכול מגופו של ישו ולשתות מדמו? איך אפשר לקבל את קדושת האפיפיור? את תיווך הכמורה? הרי כיהודי יש לאדם גישה ישירה לאלהים, הוא יכול לדבר עמו בלי מתווכים, לבוא בדרישות ובטענות, להתקומם נגד גזירתו, לתבוע צדק, ואלהים אינו דורש ממנו כניעה מוחלטת, אינו הופך אותו לגרגיר של אבק, משאיר לו שמץ של גאוותו, של כבודו העצמי.
יש לי איזו הסתייגות פנימית מדו־שיח או רב־שיח בין הדתות, אלא אם מדובר בתרגיל אקדמי גרידה. אם הדו־שיח בא מתוך עודפי סובלנות, סימן שהלהט הפנימי דועך; דו־שיח מתוך אמונה שלמה הוא בלתי־אפשרי, לכל היותר אפשר לשאת שני מונולוגים נפרדים, כמו בימי הוויכוחים בין כמרים ורבנים. אבל אין נזק בדו־שיח אם אין מתייחסים אליהם ברצינות יתרה ורואים בהם רק כנס מקצועי, כמו של רופא־שיניים או חוקרי רעידות אדמה.
קופרודוקציה בענייני דת היא בלתי־אפשרית ומי שחשב שישו כוכב עליון יכול להוסיף אהבה גם ליהודים, השלה את עצמו. ישו כוכב עליו נעשה על־ידי נוצרים למען עולם נוצרי. בספר דקיק, שמחיר ייצורו עשרת אלפים לירות, יכול חוקר דת להביע נימקים חדשניים להגנת היהודים בפרשת ישו, אבל כאשר מדובר בסרט יקר, שיקולי־קופה קודמים לכל; חייבים לשמור על יסודות מוכרים של מיתוס, אם רוצים למשוך המונים. אפשר לשנות את הקצב, אבל אי־אפשר לקרוא במקום “צלבו אותו! צלבו אותו!”, “ישו, חביב היהודים”. זה לא ילך.
ביסודו של דבר לא השתנה הרבה בענייני ישו, גם אם יהודים משלים את עצמם, כי בא עידן הסובלנות, ההבנה והתלות ההדדית בין יהודים ונוצרים בענייני דת מול עולם עובד אלילים ושומע לנביאי שקר. אפילו בארצות־הברית החילונית, הנאורה, עדיין מתנהל ויכוח בין פעילי מסע התעוררות המוני למען ישו, שכל הכנסיות הנוצריות של אמריקה משתתפות בו, אם יש ליהודים זכויות מיוחדות בין הכופרים. יש המוכנים להכיר ב“ברית הישנה” שיש לאלהים עם היהודים ושלא בוטלה עם בשורת “הברית החדשה”, אך רבים מהלוחמים למען ישו סבורים כי ליהודים, כלכל התועים, אין חלק במלכות השמים, כל זמן שאין הם מקבלים את ישו הגואל. יהירות כזאת מקוממת את הגאווה היהודית: מי הם הנוצרים, שצמחו מתוך היהדות, שיקבעו אם יש לנו חלק בעולם הבא אם אין. הרי זה אלוהים שלנו, ידיד משפחה ותיק, דובר עברית, תושב בירושלים. אם לנו אין מקומות מובטחים אצלו, אז אין לאיש עלי אדמות.
נוח לנו לשכוח, שחלק גדול מהנוצרים שהיו חסידי הציונות ותומכיה, פעלו ופועלים מתוך אמונה בישו, מתוך הנחה שהתקבצות היהודים בארץ הקודש היא שלב ראשון לבואו של המשיח. בעיניהם זאת תהיה הופעה חוזרת, ששעתה תגיע רק כאשר יאמינו גם היהודים קשי־העורף בישו הגואל. כרגע נראית לנו תמיכת הנוצרים בישראל חשובה יותר מתכניות גאולה רחוקות שאפשר לדחותן לתקופה ארוכה מאוד, למעשה עד ביאת המשיח, והוא כבר יסביר להם מי צדק מלכתחילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.