כל מלחמה שונה מקודמתה, אבל המועקה תמיד זהה: כמה רגליים השאירו בפעם האחרונה עקבות בעפר, כמה שפתיים חשו בפעם האחרונה לחות של בוקר סתווי, כמה עיניים הביטו בפעם האחרונה בשמש אדומה נבלעת בחשכה, כמה חיילים דחסו לתוך יום חייכני זהוב את כל החיים: יצאו כנערים והיו לגברים ושבו כמתים. לולא נהרגו ונפצעו בני־אדם במלחמה אפשר היה לקבל את פניה בשקט, בבטחון, אפילו בשמץ של התרוממות רוח שבאה עם תחושת ההזדהות, עם ההתנדבות, עם האמונה המוחלטת בנצחון, עם הידיעה ששוב תהיה זאת שעתנו הנפלאה, בעוד יום, בעוד יומיים, בעוד שלושה ימים.
שוכחים כל כך מהר, גם אחרי ארבע מלחמות. ברגע ראשון של הפתעה לא זוכרים אם צפירות מקוטעות הן התחלת אזעקה או סופה, ואולי זאת בכלל לא אזעקה אלא מישהו לחץ בטעות על כפתור לא־נכון. ואולי זאת אזעקת נסיון, לבדוק אם הצופרים פועלים כסדרם. כל כך קשה להאמין – על אף הידיעות על ריכוזי צבא־סוריה בגבולות, על אף הצהרות סאדאת, על אף סימני הכוננות – שזה הפעם רציני, שוב רציני, עוד פעם רציני. בתדהמה הראשונה עושים דברים חסרי תכלית, מסדרים את הבית, או ממלאים תרמוס בקפה, או שוקלים אם להכין ילקוט לשעת־חירום. מצד אחד מתביישים, על שמעלים בכלל מחשבה על חדירת מטוסים סוריים או מצריים לליבה של ישראל, אבל מצד שני אם צופרים לאזעקה ביום־הכיפורים יש להתייחס אליה בכובד־ראש. אולי רק כלי־רחצה וחולצה נקיה וגם תנ"ך, על כל צרה שלא תבוא, וכמה ביסקוויטים ופנס. אבל בפנס אין סוללה, כי לא השתמשו בו מאז המלחמה האחרונה, והנרות אזלו כמעט, כי איש לא חשב לחדש את המלאי, אלא לקראת החורף והפסקות־החשמל שהוא מביא עמו כדרכו.
אחרי כל מלחמה מחליטים שוב לשמור על מנת־ברזל בקביעות ובקפדנות, אבל הקמח מעלה תולעים והסוכר סופג לחות והמלחמה נראית רחוקה יותר ויותר, ללא כל הגיון: הרי לפי הנסיון, ככל שהמלחמה האחרונה נראית רחוקה יותר, נעשית המלחמה הבאה קרובה יותר. אבל לא רוצים לדעת. דוחים כל מחשבה על מלחמה חדשה לאיזו פינה רחוקה של המוח, שמגיעים אליה רק החלומות, רק חלומות חוזרים על פרידה, שמתעוררים מהם בעיניים לחות ובגרון ניחר, על צו לדחוס בית שלם על כל חפציו שהיו לידידים לתוך מזוודה אחת. לארוז תוך שעה את הדברים החשובים בלי לדעת מה הדברים החשובים באמת, תצלומי משפּחה או מזכרות־ילדות, מלבושים או חפצי־זהב, מזון או ספרים ועומדים בחוסר־אונים וחשים כי הזמן קצוב ועוד מעט הוא אזל, ומתעוררים מפני שאי־אפשר עוד לשאת את אימת הדברים העתידים לבוא. הנביאים־שלאחר־המעשה נזכרים כי כבר מזמן היתה להם הרגשה מוזרה כזאת, היה משהו באוויר, זה היה צפוי. זה אפשר להבין. בעלי אמונות תפלות נזכרים בתמונה שנפלה מן הקיר ובשושנים שהשחירו בחמסין וברוח החמה של ראש־השנה, שבישרה על התחלה של שנה קשה. קודם־כל מנסים לטלפן, למערכת, לחבר במשרד הבטחון, לאלוף במילואים, לאנשים שהם בעניינים, אבל כל אלה שיודעים רחוק מן הבית, וכל היושבים בבית, בהישג הטלפון, חיים, בדיוק כמו קאהיר. על בשורות שכבר הורדנו עשרה מיגים ושלושים מיגים. אבל את הדבר החשוב, הקובע מכל לא יודע איש: כמה נפלו? כמה נפצעו?
כאשר אין עוד למי לטלפן מאלה העשויים לדעת, מטלפנים לבני־משפחה, לחברים: מה נשמע ואיך אצלכם ומה מספרים. הדעה הכללית היא שזה לא יכול להימשך. עוד יום, עוד יומיים. לרגע קט, כעננה שחורה, עוברת מחשבה על כל המלחמות שהיו עתידות להימשך ימים, שבועות לכל היותר, ולא הסתיימו גם אחרי ארבע שנים, אבל מגרשים אותה כיתוש, שזמזומו חודר לשינת הלילה. שטויות. עד סוף השבוע הכל יהיה מאחורינו.
מצד אחד הרגשת ההפתעה, חוסר הנכונות להאמין, ומצד שני התחושה: הכל כבר היה, הכל כבר ראינו. כבר שמענו את סיסמאות הגיוס ברדיו: סיר־בשר ונהג זהיר, חוט־צמר וזאב־הים; כבר ראינו את הגברים במדים־לא־מדים יוצאים עם תרמיל ביד. כבר שמענו את השירים העבריים של זמרות ארבע מלחמות. כבר חשנו את הקירבה הפתאומית אל כל שכן, אל כל עובר ברחוב, הבאה עם הסכנה המשותפת. הכל היה, צבע כחול על פנסים ומקומות־חנייה ריקים במרכז הערים. ובכל זאת הפעם זה שונה. יום־הכיפורים עם השקט הגדול והחוטאים בחשאי סגורים מאחורי תריסים והחוזרים בתשובה פעם בשנה סופרים את השעות עד לסעודה ויהודים יראי־שמיים המבקשים את מחילת אלהי ישראל. יום־הכיפורים שנגמר לפתע זמן רב לפני שיצא הכוכב הראשון, ומן הכביש נשמע רעש של מכוניות נוסעות, שהיו זוכות למטר של אבנים ביום קדוש כתיקנו, וגלי צה"ל משדרים לפתע ביום שכולו שתיקה.
אם מלחמת ששת הימים היתה המלחמה הראשונה של הטראנזיסטור, שהלך אתנו לכל מקום, בחזית ובעורף, הרי המלחמה הזאת היא המלחמה הראשונה שלנו של הטלוויזיה. ואף בה נחמה גדולה. כל אחד רואה את גולדה בתוך ביתו, שקטה, חזקה; כל אחד שומע את דיין ישירות אליו; “ונכה אותם שוק על ירך”. כל אחד רואה את הבחורים בכיפות ובנעליים רכות של יום־הכיפורים מתייצבים בנקודות־האיסוף, את השריוניות היוצאות לתוך החשכה. כל אחד עד אישי למלחמה. אין נפנוף דגלים ואין שירי־נצחון ואין נאומי־פרידה רוויי פאתוס ואין נערות מחלקות פרחים, אולי מפני שהמלחמה החלה פתאום כל־כך ואולי מפני שמבחינת המלחמות כבר עברנו את שלב הילדות, לא נלהבים, לא מסתחררים, רק עושים מה שצריך לעשות, בלי אשליות, עם קצת פחד בלב, מוסווה בשכבה עבה של בדיחות מאקאבריות.
שוב נעצרות מכוניות פרטיות ליד התחנות ואוספים טרמפיסטים, שוב העיר ריקה למחצה וכולה נשים, שוב בא יומם הגדול של אנשי הג“א ומיני פעלתנים, הששים להזדמנות להטיל את מרותם על הסביבה, שוב מוציאים מן הנפטלין את שירי תש”ח. שוב מאזינים לדבריו של האלוף חיים הרצוג, לפעמים סתמיים אבל תמיד מרגיעים. שוב מגיעה שעתו הגדולה של אבא אבן בעצרת האומות המאוחדות, שוב אלה ימי הנצחון של הכתבים הצבאיים, שוב זה יום הפדיון של חנויות המזון.
בעצם, איש לא התכונן לאגור מצרכים, אפילו לא לעשות קניות בהולות, שרק מגבירות את המתח. אבל רואים את השכנה נושאת סלים מלאים, וכאשר נכנסים לחנות המכולת, סתם כדי לקנות אשל וחלב ולחם, שום דבר מיוחד, בדיוק כמו בכל יום, רואים אחרים הקונים קמח וסוכר ושעועית ומי־יודע־מה ונדבקים: אולי בכל זאת כדאי? מי יכול לדעת? יש הקונים ללא בושה ודוחפים את העגלה העמוסה בהבעת נצחון ויש הקונים מתוך אי־נוחות, כבר היו רוצים לצאת מן החנות ולהיות בבית ולהעמיד פנים. אני? קניתי רק כמה דברים שהיו חסרים לי בבית.
עם כזה משונה. כאן הוא מוכן להיהרג על קילו אורז, להתקוטט על ארבע סוללות, להילחם כזאבים על כיכר לחם נוסף, וכאן הוא רץ עד קצה הארץ כדי להתייצב גם אם לא קראו לו וצובא על פתחי בתי־חולים ומתחנן לעבודה ועומד בתור לתרום דם, בלי שאיש ביקש זאת ממנו. לא מדובר בשני סוגי אנשים, שונים אלה מאלה, בני אור מול בני חושך, אלא כאלה אנחנו כולנו, שחורים גם לבנים, אנוכיים להחריד וגם ללא כל חשבון אישי. הפושטאקים, השלייגרים, הרוצחים בדרכים, הפראיירים, המבריחים, אנשי האגרוף, הרמאים הקטנים, הנוכלים הגדולים, ההיפים הבזים למימסד, נערי־השעשועים, כולם נעלמו, עברו מטאמורפוזה ובמקומם יש נושאי מדים שרוצים רק דבר אחד: להיות עם החברים במקום שחייל צריך להיות.
ותיקי שלוש מלחמות ומיבצעים רבים, ששירתו בהגנה ולחמו במלחמת הקוממיות והתמזל מזלם ומצאו להם עיסוק גם במלחמת ששת הימים, נשארים עתה בפעם הראשונה בבית, עם הנשים והילדים והזקנים, ומרגישים ריקים ומיותרים ונבוכים. מי שיש לו פרוטקציה בצה"ל מפעיל אותה. לפחות להיות מגויס, לפחות ללבוש מדים, לפחות ג’וב כלשהו, רק להיות עם כולם במקום שנחתכים הדברים. הקצינים שנשארו בבית מביטים בקנאה אחרי מילואים’ניקים קטנים ושמנים ומבוגרים הנקראים לשירות מפני שהם מסגרים וחרטים וחשמלאים ועובדי מוסך, כיוון שיש להם מקצוע בידיים והם בעלי־מלאכה קטנים ולא מנהלים מצליחים במכוניות אימפלה, ולפתע נראה חלקם גדול יותר.
שוב מקנאים במי שיש לו תפקיד, במשטרה, בהג"א, במגן־דוד־אדום, בבית־חולים, בעתון. אפילו עובדי בית־סוהר נקראים לגיוס מלא וגם תלמידי שמיניות. להם טוב, להם קראו, הם דרושים, הם אינם צריכים לשבת בבית עם מיני מחשבות של שטות; אם יבואו מחר לקחת כביסה או לא, אם כדאי לבדוק את האוויר בגלגלים, אם יביאו דואר. הם אינם נאלצים לחפש מיני עיסוקים כדי לקצר את הזמן בין חדשות לחדשות, הם בתוך המלחמה ואין להם זמן להרהר בה. ואם יש דבר גרוע מישיבה בבית בחוסר־מעשה, זה להיות בחוץ־לארץ, להתרוצץ בין שגרירות ונמל־תעופה ולחפש טיסה לארץ, לכרסם ציפורניים, לדעת: המלחמה הזאת תעבור בלעדי. היושבים בחוץ־לארץ מקנאים ביושבים בארץ, היושבים בבית מקנאים בממלאים תפקיד, הנמצאים בתפקיד מקנאים בנלחמים בחזית והנלחמים בחזית אין מה לקנא בהם.
ביום ששי נפרדנו מאנשים במה שנראה כשלום עמוק, וביום ראשון נפגשים במלחמה; אם עוד נפגשים, אם הם לא מגויסים. במלחמת ששת הימים היה זמן להתכונן למחשבה ומבחינה מסויימת באה הלחימה כשחרור ממועקה ממושכת. הפעם פרצה המלחמה פתאום מדי וביום של ניתוק מן העולם, וההודעות הראשונות רק הוסיפו למבוכה. האם באמת חדרו הערבים לשטח שלנו? המונח שטחים מוחזקים נראה מיושן מאוד וחסר משמעות בדיוק ככל הוויכוחים על מה להחזיר וכמה להחזיר ומתי להחזיר ולמי להחזיר. יבורכו מרחבי סיני. יבורך הגבול על הירדן. עד כדי כך התפנקנו, התרגלו לבטחון, שלא עולה כלל מחשבה על לחימה לאורך הגבול הישן, הנמחק עתה סופית.
דיסקיות הזיהוי, שהכנו בשביל הילדים במלחמת ששת הימים עדיין בבית, שמורות כמזכרת למלחמה שנראתה כאחרונה. רק שהילדים גדלו בינתיים ואם עדיין לא התגייסו כואב להם, על שלא הגיע תורם, ומנסים להידחף כדי לא להפסיד, מי יודע מתי תהיה שוב מלחמה. ותיקי המלחמות אינם יודעים, אם לשמוח על שגם הפעם, כאשר באה שעת־חירום, שכחו בני הנוער כל הסתייגות וכל פער־דורות ומביאים את חייהם על מגש פלדה כדבר מובן מאליו, או לכאוב את כאב ההתנדבות הזאת, על שעדיין, לדור אחרי דור, באה שעת מבחן עליונה. בשידורי ישראל משמיעים עשרות הודעות למגויסים על הולדת בנים ובנות וגם תאומים, האשה מרגישה בסדר. התינוק בריא. איחולים לבביים. וכבר לא מנבאים שבהגיע שעת גיוסם לא יהיו עוד מלחמות בארץ. אפילו אין מעזים לטעון כי המלחמה הבאה תחכה להם. הרי יעברו שמונה־עשרה שנה עד שיהיו חיילים, וכבר אין איש היכול לתאר לעצמו שמונה־עשרה שנות שלום בארץ.
יש דברים שאין מתרגלים אליהם אף פעם: הורים שאמרו שלום לבנים היוצאים לקרב פעם ופעמיים ושלוש, אבות שחייכו “תשמור על עצמך”; אמהות שחשבו: “לא, לו זה לא יקרה, יש לו קו חיים ארוך, הוא מוכרח לחזור”; נשים שזה להן הדור השלישי לחרדה ולתקווה; הכל כמו בפעם הראשונה. ושוב נראים החיים קשים מנשוא: כמה פעמים יכול אדם לרוקן את לבו ולהשאיר אותו סחוט, כמה פעמים עליו להעמיד את כל העולם מול חיי אדם אחד.
רק עתה אמרו: “ביום צום כיפור ייחתמון, מי יחיה ומי ימות”; ואם לא אמרו הם אמרו אחרים במקומם; וכבר נחתם וכבר נחרת וכבר נקבע מי לחיים ומי למוות. זאת התמונה הפותחת לכל ספר שייכתב, זה סמל “המלחמה של יום הכיפורים”, חייל עדיין עטוף טלית, עדיין בנעלי התעמלות, עדיין עם זיפי זקן של יום־התענית, וביד שניה תרמיל וצו־גיוס, עומד ליד תחנת האיסוף. זה יהיה הסמל, הזכרון שיישאר: טלית ותרמיל.
אתמול הותרו כל הנדרים והיום אפשר לבטל את כל ההבטחות, להיפטר מכל ההתחייבויות, לדחות כל טרדן: עכשיו מלחמה, למי יש ראש, למי יש זמן? הכסף אחרי המלחמה, התיקון אחרי המלחמה, הבדיקה אחרי המלחמה, המבחן אחרי המלחמה. ובמקום הנדרים שהותרו באים נדרים חדשים: אם הכל יעבור בשלום, אם יחזור, אם לא יאונה להם כל רע, ניסע, נעשה, נעזור, נהיה אחרים, טובים יותר, פחות חמרניים, יותר צנועים בדרישות, יותר שמחים בחלקנו, יותר בעלי אמונה. וכמו אחרי כל יום־כיפורים כך אחרי כל מלחמה: נחזור לדרכי הרע.
כל מה שהיה דחוף איננו דחוף עוד, כל מה שלא סבל דיחוי סובל אותו בנקל, כל מה שהיה בגדר התחייבות שאין מנוס ממנה אינו מחייב עוד, כל מה שמשך התעניינות אינו מעניין עוד. שוב סכר בזרם החיים: לפני מלחמת יום־הכיפורים ואחריה. שוב קו מפריד, שאחריו החיים אחרים. רק שנהיה כבר אחריו. רק שהמלחמה כבר תסתיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.