כל מלחמה שונה מקודמתה, אבל המועקה תמיד זהה: כמה רגליים השאירו בפעם האחרונה עקבות בעפר, כמה שפתיים חשו בפעם האחרונה לחות של בוקר סתווי, כמה עיניים הביטו בפעם האחרונה בשמש אדומה נבלעת בחשכה, כמה חיילים דחסו לתוך יום חייכני זהוב את כל החיים: יצאו כנערים והיו לגברים ושבו כמתים. לולא נהרגו ונפצעו בני־אדם במלחמה אפשר היה לקבל את פניה בשקט, בבטחון, אפילו בשמץ של התרוממות רוח שבאה עם תחושת ההזדהות, עם ההתנדבות, עם האמונה המוחלטת בנצחון, עם הידיעה ששוב תהיה זאת שעתנו הנפלאה, בעוד יום, בעוד יומיים, בעוד שלושה ימים.

שוכחים כל כך מהר, גם אחרי ארבע מלחמות. ברגע ראשון של הפתעה לא זוכרים אם צפירות מקוטעות הן התחלת אזעקה או סופה, ואולי זאת בכלל לא אזעקה אלא מישהו לחץ בטעות על כפתור לא־נכון. ואולי זאת אזעקת נסיון, לבדוק אם הצופרים פועלים כסדרם. כל כך קשה להאמין – על אף הידיעות על ריכוזי צבא־סוריה בגבולות, על אף הצהרות סאדאת, על אף סימני הכוננות – שזה הפעם רציני, שוב רציני, עוד פעם רציני. בתדהמה הראשונה עושים דברים חסרי תכלית, מסדרים את הבית, או ממלאים תרמוס בקפה, או שוקלים אם להכין ילקוט לשעת־חירום. מצד אחד מתביישים, על שמעלים בכלל מחשבה על חדירת מטוסים סוריים או מצריים לליבה של ישראל, אבל מצד שני אם צופרים לאזעקה ביום־הכיפורים יש להתייחס אליה בכובד־ראש. אולי רק כלי־רחצה וחולצה נקיה וגם תנ"ך, על כל צרה שלא תבוא, וכמה ביסקוויטים ופנס. אבל בפנס אין סוללה, כי לא השתמשו בו מאז המלחמה האחרונה, והנרות אזלו כמעט, כי איש לא חשב לחדש את המלאי, אלא לקראת החורף והפסקות־החשמל שהוא מביא עמו כדרכו.

אחרי כל מלחמה מחליטים שוב לשמור על מנת־ברזל בקביעות ובקפדנות, אבל הקמח מעלה תולעים והסוכר סופג לחות והמלחמה נראית רחוקה יותר ויותר, ללא כל הגיון: הרי לפי הנסיון, ככל שהמלחמה האחרונה נראית רחוקה יותר, נעשית המלחמה הבאה קרובה יותר. אבל לא רוצים לדעת. דוחים כל מחשבה על מלחמה חדשה לאיזו פינה רחוקה של המוח, שמגיעים אליה רק החלומות, רק חלומות חוזרים על פרידה, שמתעוררים מהם בעיניים לחות ובגרון ניחר, על צו לדחוס בית שלם על כל חפציו שהיו לידידים לתוך מזוודה אחת. לארוז תוך שעה את הדברים החשובים בלי לדעת מה הדברים החשובים באמת, תצלומי משפּחה או מזכרות־ילדות, מלבושים או חפצי־זהב, מזון או ספרים ועומדים בחוסר־אונים וחשים כי הזמן קצוב ועוד מעט הוא אזל, ומתעוררים מפני שאי־אפשר עוד לשאת את אימת הדברים העתידים לבוא. הנביאים־שלאחר־המעשה נזכרים כי כבר מזמן היתה להם הרגשה מוזרה כזאת, היה משהו באוויר, זה היה צפוי. זה אפשר להבין. בעלי אמונות תפלות נזכרים בתמונה שנפלה מן הקיר ובשושנים שהשחירו בחמסין וברוח החמה של ראש־השנה, שבישרה על התחלה של שנה קשה. קודם־כל מנסים לטלפן, למערכת, לחבר במשרד הבטחון, לאלוף במילואים, לאנשים שהם בעניינים, אבל כל אלה שיודעים רחוק מן הבית, וכל היושבים בבית, בהישג הטלפון, חיים, בדיוק כמו קאהיר. על בשורות שכבר הורדנו עשרה מיגים ושלושים מיגים. אבל את הדבר החשוב, הקובע מכל לא יודע איש: כמה נפלו? כמה נפצעו?

כאשר אין עוד למי לטלפן מאלה העשויים לדעת, מטלפנים לבני־משפחה, לחברים: מה נשמע ואיך אצלכם ומה מספרים. הדעה הכללית היא שזה לא יכול להימשך. עוד יום, עוד יומיים. לרגע קט, כעננה שחורה, עוברת מחשבה על כל המלחמות שהיו עתידות להימשך ימים, שבועות לכל היותר, ולא הסתיימו גם אחרי ארבע שנים, אבל מגרשים אותה כיתוש, שזמזומו חודר לשינת הלילה. שטויות. עד סוף השבוע הכל יהיה מאחורינו.

מצד אחד הרגשת ההפתעה, חוסר הנכונות להאמין, ומצד שני התחושה: הכל כבר היה, הכל כבר ראינו. כבר שמענו את סיסמאות הגיוס ברדיו: סיר־בשר ונהג זהיר, חוט־צמר וזאב־הים; כבר ראינו את הגברים במדים־לא־מדים יוצאים עם תרמיל ביד. כבר שמענו את השירים העבריים של זמרות ארבע מלחמות. כבר חשנו את הקירבה הפתאומית אל כל שכן, אל כל עובר ברחוב, הבאה עם הסכנה המשותפת. הכל היה, צבע כחול על פנסים ומקומות־חנייה ריקים במרכז הערים. ובכל זאת הפעם זה שונה. יום־הכיפורים עם השקט הגדול והחוטאים בחשאי סגורים מאחורי תריסים והחוזרים בתשובה פעם בשנה סופרים את השעות עד לסעודה ויהודים יראי־שמיים המבקשים את מחילת אלהי ישראל. יום־הכיפורים שנגמר לפתע זמן רב לפני שיצא הכוכב הראשון, ומן הכביש נשמע רעש של מכוניות נוסעות, שהיו זוכות למטר של אבנים ביום קדוש כתיקנו, וגלי צה"ל משדרים לפתע ביום שכולו שתיקה.

אם מלחמת ששת הימים היתה המלחמה הראשונה של הטראנזיסטור, שהלך אתנו לכל מקום, בחזית ובעורף, הרי המלחמה הזאת היא המלחמה הראשונה שלנו של הטלוויזיה. ואף בה נחמה גדולה. כל אחד רואה את גולדה בתוך ביתו, שקטה, חזקה; כל אחד שומע את דיין ישירות אליו; “ונכה אותם שוק על ירך”. כל אחד רואה את הבחורים בכיפות ובנעליים רכות של יום־הכיפורים מתייצבים בנקודות־האיסוף, את השריוניות היוצאות לתוך החשכה. כל אחד עד אישי למלחמה. אין נפנוף דגלים ואין שירי־נצחון ואין נאומי־פרידה רוויי פאתוס ואין נערות מחלקות פרחים, אולי מפני שהמלחמה החלה פתאום כל־כך ואולי מפני שמבחינת המלחמות כבר עברנו את שלב הילדות, לא נלהבים, לא מסתחררים, רק עושים מה שצריך לעשות, בלי אשליות, עם קצת פחד בלב, מוסווה בשכבה עבה של בדיחות מאקאבריות.

שוב נעצרות מכוניות פרטיות ליד התחנות ואוספים טרמפיסטים, שוב העיר ריקה למחצה וכולה נשים, שוב בא יומם הגדול של אנשי הג“א ומיני פעלתנים, הששים להזדמנות להטיל את מרותם על הסביבה, שוב מוציאים מן הנפטלין את שירי תש”ח. שוב מאזינים לדבריו של האלוף חיים הרצוג, לפעמים סתמיים אבל תמיד מרגיעים. שוב מגיעה שעתו הגדולה של אבא אבן בעצרת האומות המאוחדות, שוב אלה ימי הנצחון של הכתבים הצבאיים, שוב זה יום הפדיון של חנויות המזון.

בעצם, איש לא התכונן לאגור מצרכים, אפילו לא לעשות קניות בהולות, שרק מגבירות את המתח. אבל רואים את השכנה נושאת סלים מלאים, וכאשר נכנסים לחנות המכולת, סתם כדי לקנות אשל וחלב ולחם, שום דבר מיוחד, בדיוק כמו בכל יום, רואים אחרים הקונים קמח וסוכר ושעועית ומי־יודע־מה ונדבקים: אולי בכל זאת כדאי? מי יכול לדעת? יש הקונים ללא בושה ודוחפים את העגלה העמוסה בהבעת נצחון ויש הקונים מתוך אי־נוחות, כבר היו רוצים לצאת מן החנות ולהיות בבית ולהעמיד פנים. אני? קניתי רק כמה דברים שהיו חסרים לי בבית.

עם כזה משונה. כאן הוא מוכן להיהרג על קילו אורז, להתקוטט על ארבע סוללות, להילחם כזאבים על כיכר לחם נוסף, וכאן הוא רץ עד קצה הארץ כדי להתייצב גם אם לא קראו לו וצובא על פתחי בתי־חולים ומתחנן לעבודה ועומד בתור לתרום דם, בלי שאיש ביקש זאת ממנו. לא מדובר בשני סוגי אנשים, שונים אלה מאלה, בני אור מול בני חושך, אלא כאלה אנחנו כולנו, שחורים גם לבנים, אנוכיים להחריד וגם ללא כל חשבון אישי. הפושטאקים, השלייגרים, הרוצחים בדרכים, הפראיירים, המבריחים, אנשי האגרוף, הרמאים הקטנים, הנוכלים הגדולים, ההיפים הבזים למימסד, נערי־השעשועים, כולם נעלמו, עברו מטאמורפוזה ובמקומם יש נושאי מדים שרוצים רק דבר אחד: להיות עם החברים במקום שחייל צריך להיות.

ותיקי שלוש מלחמות ומיבצעים רבים, ששירתו בהגנה ולחמו במלחמת הקוממיות והתמזל מזלם ומצאו להם עיסוק גם במלחמת ששת הימים, נשארים עתה בפעם הראשונה בבית, עם הנשים והילדים והזקנים, ומרגישים ריקים ומיותרים ונבוכים. מי שיש לו פרוטקציה בצה"ל מפעיל אותה. לפחות להיות מגויס, לפחות ללבוש מדים, לפחות ג’וב כלשהו, רק להיות עם כולם במקום שנחתכים הדברים. הקצינים שנשארו בבית מביטים בקנאה אחרי מילואים’ניקים קטנים ושמנים ומבוגרים הנקראים לשירות מפני שהם מסגרים וחרטים וחשמלאים ועובדי מוסך, כיוון שיש להם מקצוע בידיים והם בעלי־מלאכה קטנים ולא מנהלים מצליחים במכוניות אימפלה, ולפתע נראה חלקם גדול יותר.

שוב מקנאים במי שיש לו תפקיד, במשטרה, בהג"א, במגן־דוד־אדום, בבית־חולים, בעתון. אפילו עובדי בית־סוהר נקראים לגיוס מלא וגם תלמידי שמיניות. להם טוב, להם קראו, הם דרושים, הם אינם צריכים לשבת בבית עם מיני מחשבות של שטות; אם יבואו מחר לקחת כביסה או לא, אם כדאי לבדוק את האוויר בגלגלים, אם יביאו דואר. הם אינם נאלצים לחפש מיני עיסוקים כדי לקצר את הזמן בין חדשות לחדשות, הם בתוך המלחמה ואין להם זמן להרהר בה. ואם יש דבר גרוע מישיבה בבית בחוסר־מעשה, זה להיות בחוץ־לארץ, להתרוצץ בין שגרירות ונמל־תעופה ולחפש טיסה לארץ, לכרסם ציפורניים, לדעת: המלחמה הזאת תעבור בלעדי. היושבים בחוץ־לארץ מקנאים ביושבים בארץ, היושבים בבית מקנאים בממלאים תפקיד, הנמצאים בתפקיד מקנאים בנלחמים בחזית והנלחמים בחזית אין מה לקנא בהם.

ביום ששי נפרדנו מאנשים במה שנראה כשלום עמוק, וביום ראשון נפגשים במלחמה; אם עוד נפגשים, אם הם לא מגויסים. במלחמת ששת הימים היה זמן להתכונן למחשבה ומבחינה מסויימת באה הלחימה כשחרור ממועקה ממושכת. הפעם פרצה המלחמה פתאום מדי וביום של ניתוק מן העולם, וההודעות הראשונות רק הוסיפו למבוכה. האם באמת חדרו הערבים לשטח שלנו? המונח שטחים מוחזקים נראה מיושן מאוד וחסר משמעות בדיוק ככל הוויכוחים על מה להחזיר וכמה להחזיר ומתי להחזיר ולמי להחזיר. יבורכו מרחבי סיני. יבורך הגבול על הירדן. עד כדי כך התפנקנו, התרגלו לבטחון, שלא עולה כלל מחשבה על לחימה לאורך הגבול הישן, הנמחק עתה סופית.

דיסקיות הזיהוי, שהכנו בשביל הילדים במלחמת ששת הימים עדיין בבית, שמורות כמזכרת למלחמה שנראתה כאחרונה. רק שהילדים גדלו בינתיים ואם עדיין לא התגייסו כואב להם, על שלא הגיע תורם, ומנסים להידחף כדי לא להפסיד, מי יודע מתי תהיה שוב מלחמה. ותיקי המלחמות אינם יודעים, אם לשמוח על שגם הפעם, כאשר באה שעת־חירום, שכחו בני הנוער כל הסתייגות וכל פער־דורות ומביאים את חייהם על מגש פלדה כדבר מובן מאליו, או לכאוב את כאב ההתנדבות הזאת, על שעדיין, לדור אחרי דור, באה שעת מבחן עליונה. בשידורי ישראל משמיעים עשרות הודעות למגויסים על הולדת בנים ובנות וגם תאומים, האשה מרגישה בסדר. התינוק בריא. איחולים לבביים. וכבר לא מנבאים שבהגיע שעת גיוסם לא יהיו עוד מלחמות בארץ. אפילו אין מעזים לטעון כי המלחמה הבאה תחכה להם. הרי יעברו שמונה־עשרה שנה עד שיהיו חיילים, וכבר אין איש היכול לתאר לעצמו שמונה־עשרה שנות שלום בארץ.

יש דברים שאין מתרגלים אליהם אף פעם: הורים שאמרו שלום לבנים היוצאים לקרב פעם ופעמיים ושלוש, אבות שחייכו “תשמור על עצמך”; אמהות שחשבו: “לא, לו זה לא יקרה, יש לו קו חיים ארוך, הוא מוכרח לחזור”; נשים שזה להן הדור השלישי לחרדה ולתקווה; הכל כמו בפעם הראשונה. ושוב נראים החיים קשים מנשוא: כמה פעמים יכול אדם לרוקן את לבו ולהשאיר אותו סחוט, כמה פעמים עליו להעמיד את כל העולם מול חיי אדם אחד.

רק עתה אמרו: “ביום צום כיפור ייחתמון, מי יחיה ומי ימות”; ואם לא אמרו הם אמרו אחרים במקומם; וכבר נחתם וכבר נחרת וכבר נקבע מי לחיים ומי למוות. זאת התמונה הפותחת לכל ספר שייכתב, זה סמל “המלחמה של יום הכיפורים”, חייל עדיין עטוף טלית, עדיין בנעלי התעמלות, עדיין עם זיפי זקן של יום־התענית, וביד שניה תרמיל וצו־גיוס, עומד ליד תחנת האיסוף. זה יהיה הסמל, הזכרון שיישאר: טלית ותרמיל.

אתמול הותרו כל הנדרים והיום אפשר לבטל את כל ההבטחות, להיפטר מכל ההתחייבויות, לדחות כל טרדן: עכשיו מלחמה, למי יש ראש, למי יש זמן? הכסף אחרי המלחמה, התיקון אחרי המלחמה, הבדיקה אחרי המלחמה, המבחן אחרי המלחמה. ובמקום הנדרים שהותרו באים נדרים חדשים: אם הכל יעבור בשלום, אם יחזור, אם לא יאונה להם כל רע, ניסע, נעשה, נעזור, נהיה אחרים, טובים יותר, פחות חמרניים, יותר צנועים בדרישות, יותר שמחים בחלקנו, יותר בעלי אמונה. וכמו אחרי כל יום־כיפורים כך אחרי כל מלחמה: נחזור לדרכי הרע.

כל מה שהיה דחוף איננו דחוף עוד, כל מה שלא סבל דיחוי סובל אותו בנקל, כל מה שהיה בגדר התחייבות שאין מנוס ממנה אינו מחייב עוד, כל מה שמשך התעניינות אינו מעניין עוד. שוב סכר בזרם החיים: לפני מלחמת יום־הכיפורים ואחריה. שוב קו מפריד, שאחריו החיים אחרים. רק שנהיה כבר אחריו. רק שהמלחמה כבר תסתיים.

יותר משדרושה ההתנדבות ללחימה בחזית, היא נחוצה לנותרים בעורף. הקרב על ההתנדבות, המתנהל במלוא העצמה מאז פרוץ המלחמה, הוא לא רק ביטוי להזדהות, לשותפות גורל, אלא גם תולדה של סבך רגשות המבקשים פורקן. ההתנדבות היא ריפוי בעיסוק, אמצעי להתגבר על ייסורי הציפיה, להשתחרר מן המתח. היא תחליף ללחימה, בעיקר בין הבנים הקרובים לגיל הצבא, שכמעט היו יכולים לעמוד בחזית אלמלא העובדה, שנראית להם מצערת כל כך, כי נולדו שנה־שנתיים מאוחר מדי ומשום כך נותרו בשולי המלחמה. ההתנדבות מבטאת את רצון הנותרים בעורף, אם הם צעירים מדי או זקנים מדי או נשים מדי, לעמוד לצד הלוחמים. ואם לא ניתן להם לעמוד ממש לצדם, להגיש להם תחמושת, לבשל להם קפה, הרי לפחות לסייע להם מרחוק, לאפות עוגות, להכין תחבושות, לאסוף טרנזיסטורים, לשלוח חבילות, מתוך ידיעה, כי כל שייעשה בעורף, עם כל חשיבותו, הוא רק תחליף ולא המבחן האמיתי. רוצים לתת משהו – כוחות, זמן, כסף, נוחות, מסירות, כדי להקל על המועקה, כי מישהו אחר נתן למענך את החיים. כשאדם מבוגר בעורף, כמוני, שואל את עצמו, אם הוא אישית שווה זאת, שווה שחייל בן עשרים, מלא חדווה, ציפיות, תקוות, נכונות לעשות נפלאות, לשנות את העולם, יקריב למענו את החיים – התשובה היא שלילית. קיבלתי שנות חיים שאינן מגיעות לי.

קשה לתאר כמה ארוך יכול שבוע להיות, כמה שעות הוא מכיל בתוכו וכמה דקות מכילה כל שעה; איזו כמות של זמן הם שמונה ימים, ולא רק בגלל הציפיה לצלצול הטלפון, למכתב, לאות חיים, אלא מפני שכל סדרי החיים בטלים ומבוטלים, כל מה שמילא את היום עד שלא היה בו רגע פנוי, הפך חסר משמעות. עתה קשה להבין איך אפשר היה להקדיש זמן רב כל כך לדברים של מה בכך, לשטויות, למראה הדירה, לענייני לבוש, לקניות, להתחייבויות חברתיות שלא היתה בהן כל חובה, לעבודות שבימי מלחמה תופסות זמן מועט כל כך. מצד אחד יודעים, כי המלחמה הזאת היא על קיום עם ישראל – לא על קיום הרואי בין לחימה ללחימה, אלא על קיומו של יהודי בארץ ישראל, תחת גפנו ותחת תאנתו, על הקיום היום־יומי של עיסוקים קטנים והנאות קטנות – ומצד שני לא מסוגלים למצוא טעם ברוב הדברים שמילאו את היום עד פרוץ המלחמה.

מי שנתברך במקצוע, שדרוש במישרין למאמץ המלחמה – מנתח־עיניים או מהנדס־אלקטרוניקה, מסגר או נהג־אוטובוס, רפתן או אופה – כמה טוב לו; גם אם איננו מגוייס הוא מגוייס ונחסך ממנו רגע האמת, שעת השאלה: מה בעצם עשיתי בחיי? לכן מפעילים עתונאים ופרופסורים ואנשי־עסקים רבים כל כך טרור על צה"ל, כדי שיגייסו אותם, ישתמשו בכוחותיהם, כדי למלא את הריקנות הבאה על אדם כאשר נדמה לו שרוב חייו ומעשיו היו חסרי תכלית: מה זה חשוב אם עסק בחקר החוק הרומי או כתב מסות, אם הוא מומחה לפיסיולוגיה של חרקים או מתכנן אפנה, מה הטעם בידענותו באמנות סין או בשירה פרסית.

יודעים שהמלחמה מתנהלת על חיי שלום, שכלולים בהם כל תחומי הפעילות והחשיבה, כל מה שנראה כיום כמותרות וכבזבוז־זמן ולעתים אנוכי להחריד, ואף־על־פי־כן אי־אפשר להשתחרר משעת חשבון־הנפש. אולי בארץ הזאת ובעידן הזה צריך אדם לבחור מראש במקצוע, שהוא הכרחי לימי מלחמה כמו לימי שלום. אולי דרושים לו שני מקצועות, אחד לימים שלווים ואחד לימים קשים. משום כך גם כתיבתם של היושבים בעורף על־פי רוב רעה כל כך בימי מלחמה; מתוך רצון להצדיק את קיומו אין מסוגל סופר, משורר, פובליציסט, לכתוב למען עצמו ומכאן לאחרים, אלא הוא משתדל לכתוב ישירות למען האחרים – לעודד, לנחם, להזדהות, להשתתף בצער, להוסיף למוראל, להתגבר על המתח. בסופו של דבר אין זה משנה בלאו הכי, לאיש אין סבלנות לקרוא דבר, פרט לחדשות.

במתח המצטבר בנו אפשר היה להפעיל תחנת־חשמל שלמה. כל אחד מנסה להתפרק על־פי דרכו. הצרה היא שדרך הפורקן הטבעית, הפשוטה, המקובלת כל־כך בימי שלום כמעט בלתי־אפשרית: בימים כתיקנם היית, בשעת עצבנות, פותח בריב עם מישהו, בבית, במשרד, במפעל, בשעת הנהיגה, בחנות. היית צועק, מקלל, משתולל, נותן פליק. אבל בימי מלחמה אנשים מצווים להתחשב איש ברעהו ואין זה נאה לריב; אפילו על ילדים כבר אי־אפשר לצעוק, סוף־סוף גם עליהם עוברת תקופה קשה. ולכן לא נותר אלא להיות שליו ולכרסם את הצפרניים, לעשן, מי שמעשן, לשתות, מי ששותה, לבלוע גלולות, מי שמאמין בהן ולהעמיד פנים.

יש אנשים שמוצאים את נחמתם באוכל, מפצחים ערימות של גרעינים, אוכלים טונות של בוטנים, זוללים שוקולד, לחם בחמאה, תפוחים או גלידה, חוטפים פה וחוטפים שם. אין כל חשק לאכול ארוחה שלמה, תבשילי בשר, מאכלים מסובכים. אוכלים בהיסח־הדעת, דברים פשוטים, בסיסיים. אין רוצים הנאה מאוכל, רק נחמה. והוא הדין לגבי מוסיקה וכל שאר הנאות החיים. אפילו נמצאים בבית, אפילו סובלים מעודפי זמן, אפילו ניתן לעסוק בדבר מהנה, לשמוע תקליטים, לקרוא ספרים יפים, להשתזף בשמש, לטפל באוסף החנוכיות, אין כיף, אין לב, אין מצפון, אין חשק, אין סבלנות. גם אם אדם אומר לעצמו שדבר לא ישתנה בחזית ולאיש לא יוטב אם יאכל את עצמו במקום להתפרק, אין רצון לעשות משהו למען ההנאה שבדבר. לכל היותר למען חיזוק הנשמה: לקרוא תנ"ך, לחזור לשירים אהובים, לראות טלוויזיה ולדעת, כי זה אידיוטי להיות מתוח בגלל גורלו של איזה איירונסייד או מק־גארט או מאניקס, להיות מתוח בגלל אשליה כאשר גורל אנשים חיים על כף המאזניים ובכל זאת מרגישים הקלה – שעה עברה ולא הרגשנו בכובד משקלה.

אשרי המאמינים שיכולים לשפוך את כאב לבם, את תחנוניהם לפני אל בורא עולם, שר הצבאות. בימי המלחמה תמיד נדמה כי יש שיבה לדת, כיוון שבני־אדם זקוקים למשענת, להרגשה שיש כוח עליון ולא כל האחריות בידי בשר ודם, כיוון שהם שבירים, כה פגיעים, כה חלשים, כה נבוכים. זקוקים ליושב במרומים, לא לשם תפילה למען הנצחון אלא למען תפילה לנצחון החיים על המוות. אלוהים ודאי עייף מכל התפילות למען הנצחון במלחמה שהופנו אליו בכל הדורות, בכל השפות, מכל הצדדים הלוחמים. אבל מצד שני, אף שפנה לעמו עורף ולא שמע את קריאתו בימי השואה הגדולה, חייבת להיות קצת פרוטקציה ליהודים, בזכות כל הצדיקים היושבים לימינו ויכולים לומר מלה טובה למענם, בעיקר כאשר קיומם בארץ הקודש נתון בסכנה. שעה שחושבים על העדיפות המספרית העצומה של הערבים, שעה שנותנים את הדעת, כדרך היהודים בחוץ־לארץ, על מפת העולם, רואים את ים מדינות ערב סביב, על עשרות המיליונים, על אוצרות הנפט, על עושרם, על גודל צבאותיהם ומאחוריהם הכוח האדיר של ברית־המועצות, מוטב להאמין בהשגחה עליונה, בנצח ישראל, כדי לתפוס מידה של אומץ.

*

כאשר רואים בטלוויזיה טייס מצרי שבוי, שדומה לא מעט לטייס ישראלי, במראה, בצורת הדיבור, כאשר רואים את הטנקיסט הסורי, נבוך, תשוש, חשים ביתר שאת, כי בעצם חייבים היינו להיות, יהודים וערבים, בצד אחד של המיתרס מול המשחקים בחיי עמים, מול מעצמה המוכנה לזרוע הרס בנו ובהם מתוך תאוות שליטה; יותר מאשר כלפי הערבים חשים שנאה כלפי הסובייטים, צבועים, ציניקנים, שנותנים לאחרים להילחם את מלחמתם.

יש מרחק עצום בין ההגיון והרגשות. על־פי ההגיון אתה יודע, כי המלחמה היא קודם כל מערכה במאבק הבין־גושי, כי ברית־המועצות מפעילה אותנו כפי שהיא מפעילה את הערבים, מנצלת את רגשי התסכול של המצרים והסורים מול נכונותנו להיאבק על קיום מדינת ישראל, כי למלחמה זו סיבות סוציולוגיות וכלכליות ופסיכולוגיות, כי יש בה דחף לשמור על זהות קבוצתית, כי היא דומה לכל המלחמות, ובכל זאת, מבחינה רגשית היא יחידה, היא אחרת, היא שלך, של בניך. עצם המחשבה כי איזה חוקר לעתיד יסווג אותה, יהפוך אותה לסטאטיסטיקה, מקוממת בזה הרגע: הרי מדובר בחיי בני־אדם. סוציולוגים ופסיכולוגים והיסטוריונים ופילוסופים ואנתרופולוגים וסופרים והוגי־דעות ומומחים ליחסים בין־לאומיים, הנוהגים לראות את המלחמות באופן כולל, כחלק בלתי־נפרד מתרבות האדם, עד שלב התפתחותו הנוכחית – כאשר הדבר מגיע לביתם, למשפחתם, לעמם, שוכחים את כל האובייקטיביות המדעית. מלחמה עושה שמות באידיאולוגיות, במאבקים רעיוניים, בהשקפות פוליטיות. כאשר חיי עם ישראל בסכנה כל אידיאולוגיה היא חסרת טעם חוץ מן הרצון האחד: להבטיח את המשך קיומו.

גם השמועות הן דרך להתגבר על מועקה, על חוסר ודאות, שמועה היא מועקה שהלבישו אותה במלים, שמועה היא סיוט־לילה שיצא לאור היום. אוספים פירורי ידיעות, כיוון שיש הרגשה שלא כל שאפשר לומר נאמר בדרכי התקשורת המקובלות. יש אנשים שמפיצים שמועות מדאיגות, כיוון שהם מקווים למצוא מי שיפריך אותן, ירגיע את חששותיהם, כיוון שהם רוצים לשמוע, כי כל זה אינו נכון ופרי הדמיון. יש אנשים המחפשים על מי, על מה, לשפוך את זעמם, את אין־האונים, את החרדה, הזקוקים לשעיר לעזאזל. לפעמים תחילתה של שמועה, בחלקה של ידיעה־נכונה, שמישהו שמע אותה איכשהו ולא שמע בדיוק ומעביר אותה הלאה בבהילות, וכאשר היא חוזרת אליו כעבור שעה, ממה שנראה כמקור אחר, הוא משתכנע בנכונותה: אם כולם אומרים. כולם אומרים, כי כולם שמעו.

האסטרולוג שפירסם מיד עם פרוץ המלחמה מודעה על ספרו, שבו אפשר לקרוא את מה שיקרה בעתיד, הבין לצרכי השעה: שמועה היא דרך להתגבר על אי־ודאות בדיוק כקריאה בקלפים או בכוכבים ובמזלות, כפאראפסיכולוגיה או כשיחה עם הרוחות. אולי קל יותר לבשר את האמת בשעת נצחונות מאשר בשעת כשלון או סכנה, ולכן במלחמת יום הכיפורים נראתה הפעם האמינות הישראלית המהוללת לקויה במידת־מה. אולי קשה ללב היהודי הרך לבשר לציבור ידיעות מכאיבות, אבל מי שיש לו אומץ להנהיג צבא או אומה חייב להיות לו אומץ גם לומר דברים קשים. סוף־סוף אנחנו, המבוגרים, למודי צרות וצער ובכל ילד יהודי, גם אם נולד בארץ, מצוייה תמצית סבל היהודים. אין צורך לחוס עלינו.

אולי מבחינה פסיכולוגית אין זה טוב כלל שבעורף, על־פני רוב שטחי המדינה, פרט לישובי הגליל העליון ועמק החולה, מתנהלים למעשה החיים על מי מנוחות, יש כמעט הכל, מזון בשפע ושנת־לילה ללא אזעקה במיטה מוצעת, והתחבורה פועלת, ויש מים וחשמל ודלק ודבר איננו בקיצוב, החנויות פתוחות, והדואר מגיע, קיים קשר טלפוני עם כל העולם, וזובין מהטה, איזק שטרן, דניאל ברנבוים ופנחס צוקרמן נותנים קונצרטים חינם אין כסף, והטלוויזיה משדרת מבוקר עד לילה, והרדיו מנגן עשרים וארבע שעות ביממה ואנשים נותנים לו לדבר, בין אם הם מאזינים ובין אם אינם מאזינים, רק כדי שיהיה מי שידבר אליהם. יודעים, כי המאבק בחזית הוא למען החיים התקינים בעורף, כדי שילדים יוכלו לשחק כדורגל וזקנים יוכלו לקרוא עתון בגינה, ובחורות יוכלו להביט מבעד לחלונות־ראווה ובחורים יוכלו להביט עליהן. אבל קצת סבל, לא הרבה, רק מעט, קצת אי־נוחות ומכשולים ומאמץ דרושים למען הרגשת השוויון.

לפעמים, מול כל המבצעים המאולתרים ומיני סידורים שנעשו זה עתה, לפי שעה, זמנית, מתוך חפזון – העיקר שזה מחזיק, זה פועל, זה רץ, זה משיג את המטרה – נדמה כאילו זו האווירה שבה בעצם מרגישים הישראלים טוב ביותר. אין צורך לשמור לא על סדר ולא על נקיון, איש אינו מבלבל את המוח עם ארץ־ישראל יפה או שמירה על הטבע, אין מקפידים על חוקים ואיסורים, הלבוש אינו קובע, המראה אינו חשוב, העיקר שעושים, מוצאים עצה, מתגברים. לא ישנים, אוכלים בחפזון, נופלים מהרגליים, מסתובבים, נוסעים לכאן, לשם, ומרגישים סיפוק. בלגן, אבל יעיל. סדר, משמעת, נקיון, אקולוגיה, אחרי המלחמה, כשלא יהיו דברים חשובים יותר.

יודעים שוב להעריך את הדברים הבסיסיים: מקלחת, מיטה, דרישת שלום, תחושה של בית, קירבת המשפחה. כל הסבתות החוזרות בחפזון מחוץ־לארץ, כל ההורים המגיעים לארץ ונאבקים על מקום במטוס, אולי אינם דרושים למאמץ המלחמתי, אולי לא הם יקבעו את תוצאות המלחמה, אבל בימי סכנה חייבת המשפחה להיות יחד. שותפות גורל היא חצי נחמה. הישראלים חוזרים, המתנדבים באים, העולים ממשיכים להגיע. כל עולה מקבל אזרחות ישראלית פעמיים, פעם בשעת בואו ארצה, פורמאלית, ופעם שניה, סופית למעשה, כאשר הוא שותף למלחמה. העולים החדשים מברית־המועצות חדלו להיות חדשים, נבדלים, שונים. הוותק בארץ אינו עניין מהותי כעת, מה שנקבע זה ותק בצרות היהודים והוא גדול מאוד.

פעם כשהייתי עולה חדשה, נראה לי מחזהו של צ’אפק על חיי החרקים משמעותי כל כך; כאילו הן מלחמות האדם בתוך היקום: המאבק בין שתי ממלכות נמלים על שביל בין שני עצים. אבל כיום, כאשר אני נמלה בין הנמלים, נראית פיסת האדמה הקטנה הזאת כעולם כולו: אני שילמנו בעדה מחיר מלא.

כאשר שואל אדם את עצמו על יסוד מה היה בטוח כל כך עד ליום הכיפורים – ואף מעבר לו – שמלחמה נוספת בין ישראל וארצות ערב, אם תפרוץ אי־פעם, תהיה קצרה ומוחצת, הוא מוכרח להודות כי היה זה עניין של אמונה שאינה דורשת הוכחות. לחפש עתה את סיבת הבטחון בכוחה של ישראל בדברי אלוף זה או אחר או בדברי כל האלופים גם יחד או במטר אלבומי־הנצחון שירד על המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים, פירושו להחליף סיבה בתוצאות. עובדה, כיום מצביעים מומחים צבאיים על נצחון מזהיר של צה"ל מבחינת כושר הלחימה והראש אינו מסתחרר, ומי שרוצה לסכן את כספו יכול להוציא תריסר אלבומי נצחון ולא יחטפו אותם במאות אלפים, כמו שעשו אחרי מלחמת ששת הימים. אנשים קנו אותם לא מפני שמישהו שטף להם את המוח אלא מפני שהיה בהם ביטוי נאמן להרגשתם, הוכחה – שחור על גבי לבן, אופסט על גבי נייר כרום – שאכן התרחש הנס המיוחל, שבא השחרור לא רק ממועקת שלושת השבועות שקדמו למלחמה, אלא ממועקת כל שנות קיומה של מדינת ישראל.

עד מלחמת ששת הימים לא ראה איש נצחון חד וחלק של ישראל על ארצות ערב כדבר מובן מאליו, כפי שהוכיחה החרדה הכנה בימי הכוננות. ואף אם טענו אלופים במילואים אחרי שנים, שלפני מלחמת ששת הימים לא נשקפה סכנה לקיומה של מדינת ישראל, הציבור הרגיש אחרת. דברי עזר וייצמן, אז עדיין מפקד חיל האוויר, שאפשר לחסל את כל כוחות האוויר של מדינות ערב השכנות תוך ארבע שעות ולהכריע בכך את מהלך המלחמה, נשמעו לפני 1967 כשוויץ אפייני לעזר. אחר־כל באה מלחמת ששת הימים והוכיחה כי המציאות עולה על כל רהב ובפעם הראשונה בימי קיומה של מדינת ישראל ובכל תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל, הרגישו היהודים טעם של בטחון שנשען לא רק על אומץ נפשי או על צור ישראל. אם היו חילוקי־דעות בין נצים ויונים, בין אנשי שמאל ואנשי ימין, בין ליברלים ולאומנים, הם היו לגבי מידת הגמישות שעל ישראל להראות במשא־ומתן עם הערבים מתוך בטחונה הצבאי. אלה שדרשו החזרת שטחים שנכבשו גם בלי חוזי־שלום ואלה שאמרו “אף שעל”, פעלו מתוך אותה הנחת־היסוד – שזאת שעת־כושר לכוחה הצבאי של ישראל.

מאז ימי השואה, אם היו מודעים לכך ואם לא, חיו היהודים בישראל ובעולם בסיוט של זכרונות, של החלטות נחושות, של אומץ הבא מתוך יאוש, של כמיהה לבטחון בהמשכיות החיים. מלחמת ששת הימים נראתה כגאולה מכל הפחדים, החששות והספקות: מעתה לא נהיה זקוקים לחסדי הגויים, מעכשיו אנו מסוגלים להגן בכוחות עצמנו על חיי העם לאורך שנים. פניית הציבור – על כל גווניו – לענייני פנים היתה תוצאה הגיונית של תחושת הבטחון היסודית: שוב אין צורך לחיות כמדינה במצב של כוננות מתמדת, לנהל חיים נוסח ספרטה בשעה שמדינות המערב, שאליהן נשואות עינינו, חיות בעידן קיסרות רומא. עתה אפשר להקדיש תשומת־לב לבעיות המשותפות לעולם המתקדם: פער חברתי, זיהום הסביבה, השכלה תיכונית לכל, יחסי אנוש, קיצור שבוע העבודה, ניצול שעות הפנאי – להיות עם נורמלי עם כל השגעונות הנורמליים. פוליטיקאים, עתונאים והציבור הרחב היו, מבחינה זו, בדעה אחת ולא בגלל איזו ברית כוללת אלא מפני שהיתה זאת שאיפת כולם. אילו היה קם מנהיג זה או אחר ואומר: איך אתם משתעשעים בבעיות של על ככל העמים כאשר אנחנו על סף מלחמה? לא היה איש מאזין לו. רצינו להתפרק, כל אחד מבחינה אישית והאומה מבחינה קולקטיבית.

על אף כל הניגודים, שנראו בולטים כל כך בתקופת הרגיעה, עשוי הציבור הישראלי במידה רבה מקשה אחת. סוף־סוף מדובר בקהילה של שלושה מיליון איש בלבד, עם שאיפת־יסוד משותפת: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. מדינאים ואנשי־צבא ופרופסורים ואנשי תקשורת שייכים לאותה משפחה ונתונים לאותם הלכי־רוח. איש לא יצר את דעת הציבור לגבי כוחה הצבאי של ישראל, היא היתה בתוך כולנו. אינני מאמינה שאפשר ליצור דעת ציבור, ולא מפני שאצלנו שופט כל איש את הדברים רק מתוך שיקולים עצמאיים על סמך עובדות שבדק, אלא מפני שגם אלה היוצרים כביכול את דעת הציבור קודם כל הם מבטאים אותה.

אולי יש להבדיל בין דעת קהל לדעת ציבור. קהל הוא כמות של יחידים שאין להם מטרה משותפת וקשרים הדדיים, ואפשר לחקור אותו מה דעותיו על אבקות־כביסה או על יוקר־המחייה; ציבור הוא גוף מגובש העוסק בשאלות שברומו־של־עולם או לפחות בבעיות־היסוד של קיומו. קהל יכול לשפוט טיב שימורי ירקות לפי נסיונו ולהביע את דרישותיו לגבי שירותי התחבורה הציבורית; ציבור מגבש את דעותיו לפי השיטה המדעית של מגדת־העתידות ביריד: קצת אינטואיציה, קצת אינפורמציה והרבה משקע קפה. ואף אם קיים האחד המגיע למסקנה נוגדת לדעת הכלל, על סמך חוש נבואי או ניתוח מדעי מזהיר, אין מי שיתחשב בדבריו, אלא אם הוכיחה המציאות את נכונות טענותיו ואז לא נותר לו ברוב המקרים אלא התענוג לומר “אמרתי לכם”.

גם מומחה לאסטרטגיה צבאית אינו מסוגל לקבוע באופן מדעי את מהלכה הצפוי של מלחמה. נתונים רבים מדי נכנסים לתמונה: מלבד כמות הנשק וסוגיו, מספר הלוחמים, יכולת הלחימה בעבר ושאר נתונים הניתנים למדידה – כיוון שיש מקריות רבה גם במבצע המלחמה המתוכנן ביותר. לכל היותר הוא יכול להגיע להשערות, המבוססות על ידיעותיו, נסיונו, דעותיו ואישיותו. לא כל־שכן ציבור רחב, שאין בידו נתונים מדעיים, וגם אילו היו בידיו לא היה יודע מה לעשות בהם. קובעים דעה לפי תחושה, מחוזקת בנתונים שרוצים להאמין בהם. אם התמזל המזל והוענקה לנו פעם אחת תחושת בטחון, לא ששנו להיפרד ממנה כל עוד לא אילצה אותנו לכך המציאות.

מבחינה זו נהגנו אולי באותו חוסר תבונה של בני־עניים העורכים חתונה גדולה עם כל סממני־הפאר – גם אם היא משקיעה אותם בחובות לשנים רבות, מתוך רצון לחוש כמו עשירים לפחות פעם אחת בחיים. היתה תקופה קצרה של מותרות שלא נוכל עוד להרשות אותם לעצמנו זמן רב, ומי יודע אם נחוש עוד אי־פעם בחיים את טעמה של שלווה, של התפרקות. כמו אשה שנשחקה בתלאות החיים והיא פותחת שוב את התיבה בה מונח זר־הכלולות היבש, או מדפדפת באלבום עם תמונות־החתונה הצבעוניות כדי לאשר לעצמה שאכן היתה זאת היא; זוהרת, תמימה, מלאה בטחון. גם אנחנו נעלעל בזכרונות של תקופת הרגיעה ונתפלא: כאלה תמימים היינו, כאלה קלי־דעת?

העולם אינו גדול כפי שנדמה כאשר לומדים גיאוגרפיה, וההשפעה ההדדית בין הלכי־הרוח בישראל ובעולם מהירה וחוזרת. כיוון שהיינו בטוחים בנצחוננו, בעבר ולעתיד, התייחסו אלינו בעולם כאל מנצחים, לחיוב ולשלילה (יותר לשלילה), ומאחר שהעולם ראה בנו את המעצמה החזקה במזרח התיכון ראינו את עצמנו חזקים כפליים. מצד שני, כיוון שהעולם ראה בנו את החזקים, התקיפים, המיליטריסטים, התחלנו גם אנחנו לשכוח, שכל המלחמות שלנו התחוללו לשמירת קיומנו, כך נחלשה גם בנו האמונה בצדקת מאבקנו.

מתוך חכמה שבאה לאחר מעשה אתה מביט אחורה על שש השנים שעברו ותמה על איזה יסוד רעוע נבנתה תחושת הבטחון. הרוסים ישבו בסוריה ובמצרים. סוללות הטילים עמדו במצב הכן זה שלוש שנים. סאדאת דיבר ללא ליאות על מלחמה. המחבלים הכריזו על מאבק ללא־רחמים. מערב אירופה היתה בתהליך של כניעה לסחטנות הערבים. העולם ראה בנו מיטרד וקאדאפי השתולל. בורגיבה דיבר במתינות על חיסול הדרגתי של ישראל בעזרת שלום. ובכל זאת הרגשנו כמי שלא יאונה להם כל רע הודות לכוחנו המרתיע שחישובי יחסי כוחות אינם חלים עליו כלל. אמונה אינה דורשת הוכחות מדעיות; מי שמאמין בלב שלם בבתוליה של מרים אינו זקוק לחוות־דעתו של גינקולוג.

אין לבוא בטענות אל הפרשנים הצבאיים, הפובליציסטים, הערביסטים, הסובייטולוגים, ושאר ההוגים לטובת ההמונים מפני שלא צפו מראש את העומד להתרחש באוקטובר 1973. אי־אפשר לדעת מה עומד להתרחש מבחינה מדעית; בקושי אפשר לקבוע בוודאות מדעית מה שהתרחש בעבר, אין נתונים מדעיים לגבי עתיד יחסי אומות, שינויים פוליטיים, התפתחויות בין־לאומיות, רק השערות, השקפות, הערכות, ניתוחי־מצב וכאן קובעים האווירה הציבורית, האופי האישי והאינטואיציה, לא פחד מהמידע. או שצודקים או שטועים: מיום שנסתלקה הנבואה מישראל הפרשנות היא בערבון מוגבל.

אם בימים כתיקנם רואה כל אחד את עצמו מוסמך לפסוק בכל סוגיה שבעולם על סמך תבונתו, השכלתו ותחושותיו, בימים קשים משתוקקים לחכם, לגאון, לעילוי שיודע את כל התשובות. מי שמאמין ברבי מלובאביץ', מסתמך עליו. מי שלא נתברך באמונת־חסידים מחפש את הנחמה אצל חברי כנסת, עתונאים, סופרים או מלומדים, שעליהם לדעת מטבע מעמדם. רוצים להישען על מישהו, לשתות ממעיין חכמתו, מצטערים מפני שאין מכירים איזה איש חכם גדול שאפשר לפנות אליו ולבקש מענה על כל השאלות, הבהרות לכל הספקות, דואבים על שבובר, או אלתרמן, אינם בחיים, על שאין אל מי לפנות. מפחיד מאוד לדעת שהאנשים אינם חכמים הרבה יותר ממך, שכולם נתונים למצבי־רוח, שכולם עלולים לטעות, שכולם עשויים מאותו חומר פגיע. ומאחר שאותו יחיד המיטיב לדעת איננו, מעבירים את האמונה אל העם היהודי בכללותו וממנו לנצח ישראל רק פסיעה קטנה. ואולי מוטב לומר צור ישראל; משהו יציב, איתן, שאפשר להישען עליו במלוא הכובד ולומר מי אני ומה אני.

אדם זקוק לבטחון מסוים כדי להתמודד עם החיים. פעם חיפשו אותו תושבי ישראל בבן־גוריון, אחר־כך בצה"ל, ועתה או שאומרים תהילים או שאומרים אוי. היו זמנים שבהם האמינו בני־האדם בכוחו של מדע. לצ’כוסלובקיה של שנות השלושים היה אמון בחבר־הלאומים. הרפובליקאים בספרד האמינו באחווה סוציאליסטית. עם סיום מלחמת העולם השניה עדיין נראו אנשים שהאמינו בצדק ביחסי אומות. כיום מאמינים אנשים בגורל, וזה כמעט כמו להרים את הידיים ולא להאמין בשום דבר. אמונה המרחפת באוויר ואין לה במה להיאחז היא כמו רוח תזזית, מעלה אבק, מנענעת צמרות, מעיפה גגות.

אפשר להתייחס לדעת הציבור כמו סר רוברט פיל, ראש ממשלת בריטניה במאה ה־19, שהגדיר אותה – “תל גדול של כסילות, חולשות, משפטים קדומים, הרגשות נכונות, הרגשות מוטעות, עקשנות וקטעי עתונות”; אפשר לעמוד על המידה הרבה של אי־רציונאליות, כפיות־טובה והפכפכנות הכלולות בה, אפשר לחפש את מרכיביה בעזרת ההגיון ולראות בהלך־הרוח הקודר תוצאה של כאב על קרבנות המלחמה, השפעת הזעזוע של מה שהתחולל בימי הקרבות הראשונים, של האמון שהתערער, של החששות מפני מה שצופן העתיד, אפשר לנסות להתעלם מדעת הציבור, אפשר לנסות להרגיע אותה, אבל קשה מאוד לקבוע לאן תתגלגל, לאן תגיע. יש זמנים שדעת הציבור נראית כדבר ערטילאי, מעורפל, ויש ימים שהיא דבר מוחשי, סמיך, שאפשר כמעט לגעת בו. מבחינה מסוימת אפשר להתייחס לימי מלחמות היהודים הגלויות כאל ימי־זוהר, כיוון שיש בהן פורקן והן מתאימות לטבע אנוש. קשה לשאת את כורח האחדות הזאת מול סכנה משותפת, בעיקר מפני שהצטבר מתח רב כל כך: כמו לשבט פרימיטיבי דרוש לנו טקס להשבעת הרוחות, שבשפה בת ימינו אפשר לכנות אותו ועדת חקירה ממלכתית.

שני סנדוויצ’ים של גבינה על צלחת פלסטיק משותפת היו כעלה זית במקור היונה: אם נציג ישראל ונציג מצרים אוכלים יחד בשיחות על ביצוע הסכם הפסקת־האש, שהתקיימו ליד הקילומטר ה־101 בכביש סואץ, סימן שיש תקווה לשלום. ישראל דורשת משא־ומתן ישיר בין הצדדים המעורבים בסכסוך הערבי־ישראלי לא רק בגלל שיקולים פוליטיים. יש בדרישה זו גם מן האמונה היהודית בצלם האדם: אם אויבים נפגשים בחדר אחד, ליד שולחן אחד, מוכרחים להתהוות ביניהם יחסים אישיים בשעות הדיונים הארוכות, הקרח מוכרח להישבר, מוכרחים למצוא נקודות משותפות, ולו רק ברעב, בצמא, בעייפות וברצון למתוח את השרירים אחרי ישיבה ממושכת. תחילה אוכל כל צד בנפרד את הכריכים שלו, אחר־כך אוכלים שני הצדדים בעת ובעונה אחת ובסופו של דבר אוכלים במשותף. וכאשר בני־אדם אוכלים את לחמם בצוותא האיבה כבר איננה הרגש השולט. אפשר לדבר, יש שפה משותפת, הפגישה מתנהלת בין בני־אדם ולא בין עקרונות.

אנחתה של גולדה מאיר אחרי הפגישה עם ברונו קרייסקי, כמה ימים לפני המלחמה – “הוא לא הציע לי אפילו כוס מים” – שיקפה נאמנה את חומרת היחסים עם ראש ממשלת אוסטריה. אילו רק נתן לשני המחבלים הערבים שתקפו את רכבת העולים לצאת לחפשי, ניחא; אילו רק הודיע על החלטתו לסגור את מחנה שנאו, ניחא; אילו רק הודיע על הפסקת מתן שירותים לקבוצות עולים מברית־המועצות – ניחא. אבל חוסר נכונותו של הקאנצלר קרייסרי להגיש לגברת מאיר, בפגישתם בווינה, אפילו ספל קפה – שלא לדבר על כוס המים הקרים המוגשת בכל בית־קפה וינאי טוב יחד עם הקפה – מוכיחה לאיזה שפל הידרדרו היחסים בין שתי המדינות.

לכאורה מדובר רק בספל קפה. דבר של מה בכך, אך למעשה מבטא דיבורה של גולדה עם קרייסקי בגרון ניחר את היעדר השפה המשותפת ביניהם. הגשת התה ועוגיות־השקדים או הקפה והכריכים הדקיקים או הברנדי והאגוזים המלוחים בשיחות דיפלומטיות רמות־מעלה היא אקט פורמלי, אבל משמעותה הצהרת ידידות, או לפחות הימנעות מאיבה. שואלים: “סוכר? חלב?” אומרים: “תודה, אני שותה רק שחור”, עוברים לכמה דקות של שיחה על בריאות ודיאֶטה, מכרסמים עוגיות, מסירים כמה פירורים מן השפתיים ולרגע קט מדובר לא בנציגי שתי אומות אלא בשני בני־אדם עם חולשות, מיחושים, בעיות של כולסטרול או נדודי־שינה. רק אלוהים אינו אוכל אף פעם, אבל משום כך הוא גם לא בן־אדם. הגשת מזון – אם הוא עוגות משלושה סאים קמח־סולת, חמאה, חלב ובן־בקר רך וטוב כבימי אברהם אבינו (ארוחה בניגוד לכל צווי הכשרות, אבל אז עדיין לא היתה רבנות בארץ), תה ירוק בטעם תרד כמו ביפאן או לחם שיפון ומלח גס, כפי שנהוג בין העמים הסלאבים – היא כהצהרה על כוונות ידידותיות, כאישור לברית, לפחות כל זמן שנמשך המגע האישי: שני הצדדים באו על החתום בלגימה אחת ובנגיסות שתיים. אין אוכל אין יחסים.

מד"ר קרייסקי, כיהודי, אפשר לדרוש שיהיה ער לחשיבותו של מזון: הזהות היהודית בנויה לא מעט על המזון, קביעה שיש לה הוכחות כבדות־משקל בכל חגי ישראל. הכיסונים הממולאים, המעיים הממולאים, הטחול הממולא, הבורקס הממולאים, עלי־הכרוב הממולאים וכל שאר מטעמי היהודים מבטאים יפה את תוכן חגי ישראל בימי שלום: מתמלאים. שומרי מצוות כחילונים, שמאל חדש וימין ישן, צעירים וזקנים, בירכו על המזון, מקיבוצים ובתי מלון, מדירות עם חמישה כיווני־אוויר ומאוהלים על שפת הכינרת עולים צלילי עם ישראל הנוגס, הכוסס, המכסכס, הלועס, המלקק, הגומע, הלוגם והממצמץ כתפילה לשמים. שירת עם ישראל חי, ואם מאפיל משהו על שמחת החג זאת המחשבה על ימי חול ושקילה, ימי חשבון הגוף אחרי ימי חשבון הנפש.

דורות למודי רעב ומחסור חלמו על גן־עדן שמגישים בו צלי בשר לוויתן וסטייקים מבשר שור־הבר ללא הגבלה. בונצ’יה, גיבורו הנוגה של י.ל. פרץ, לא ידע משאלה גדולה יותר בעולם שכולו טוב מאשר לשתות יום־יום קפה בחלב ולאכול לחמניות בחמאה. מאז השתנה אידיאל הרקיע השביעי ביסודיות: לא התפריט קובע ולא גודל המנות, אלא ההרגשה: גן־עדן זה מקום שאפשר לאכול בו כמה שרוצים בלי נקיפות מצפון ובלי חשש השמנה. כאן, בעמק הבכא, לכל חטא עונשו ולכל קאלוריה תא השומן שלה. בכל זאת אין לתאר אווירה של חג תוך התעלמות מאוכל, חוץ מלגבי דמויות של קדושים שדעתם אינה פנויה לצרכי גוף, כרבי אריה לוין, זכר צדיק לברכה. איך נבטא אנחנו, החוטאים, את ההשתייכות, הקשר המשפחתי, יחסי ידידות וקרבת אהבה אם לא באכילה משותפת? במה נבטא שמחה של חג, של שיבה הביתה? בשירה? בסדר, שירה, אבל אחרי השירה רעבים. בתפילה? בסדר, תפילה, אבל אחרי התפילה רעבים. בשיחה, בחילופי זכרונות? בסדר, שיחה, אבל מכל הדיבורים הגרון ניחר. אין תחליף לאכילה בצוותא.

כנראה יש קשר ישיר בין הדבקות המשפחתית האופיינית ליהודים, המוחשית כל כך בימי מלחמה, ובין יחס הכבוד למזון הגוף: אוכל משותף הוא גורל משותף. ואם נראה שהישראלים אוכלים כל הזמן, אולי לא מנות גדולות יותר מן הגויים, אבל לעתים תכופות יותר או, ליתר דיוק, מפסיקים לאכול לתקופות קצרות יותר, הרי זה משום שזאת הדרך לבטא חיוניות ואהבה. אצל הגויים מרבים לדבר על אהבה, שואלים “דו יו לאב מי?” מצהירים “איי לאב יו”, אם לילדיה, אשה לבעלה; ענייני אהבה נדונים בארוחת־הבוקר, על קיבה ריקה, בין זוגות נשואים שלושים שנה, לאור השמש, ללא פיקוח־נפש, בלי כל בושה. בארץ אומרים “תאכל משהו” וזה אותו דבר. מאכילים את מי שאוהבים.

לא במקרה אפו נשי ישראל עוגות בימי הלחימה כאילו נשמתן בדבר: אפיית עוגות היתה הדרך הטבעית ביותר להביע אהבה והזדהות. פסיכולוגים קבעו מזמן שאשה המגישה לבני־משפחתה עוגה מעשה ידיה כאילו מגישה חלק מעצמה, העוגה הטריה היא לה תחליף לתינוק חדש. גם לפי הפולקלור, המבטא רגשות חבויים, יש קשר בין אפיית העוגות ותפקיד האשה: עוגה שנאפתה בימי נידה אינה עולה יפה, אמרו הסבתות. בימי מלחמה אין זכר לשוויון המינים – הגבר יוצא לקרב, האשה שומרת על הבית, בדיוק כמו בימי קדם – והתגובה הספונטנית של הנשים המצויות בעורף, היתה מתאימה לתפקידן המסורתי: הן אפו עוגות בשעה שהגברים ירו. כרוכית במקום פגז, צפיחית במקום קליע, טורט במקום רימון, שטרודל במקום טיל. העוגות אמרו במקהלה: הבית מחכה לכם.

המחשבה על ארוחה מורכבת משלוש גלולות המכילות את כל אבות המזון היא הדוחה ביותר מכל זוועות העולם החדש והאמיץ, ומעיקה יותר מכל על הלב היהודי ובעיקר על הקיבה היהודית. הרי אי־אפשר לנהל חיי משפחה סביב שלוש גלולות (של מזון). במה תתבטא האהבה המשפחתית? איזה זכרונות יוכל ילד לקחת עמו לחיים? מה יעוללו האנשים אלה לאלה אם אוכל משותף לא ירכך איבה, לא ירפה מתח, לא ירגיע רוחות? אכילה משותפת היא כשביתת־נשק, אפילו בתוך המשפחה. ברגע שמתחילים לריב מניחים לאוכל, עוזבים את השולחן, טורקים את הדלת. “אני לא בא לאכול”, זאת הצהרת מלחמה.

לגבי אנשים שאוהבים לאכול, יום בלי אוכל הוא יום אבוד, מחוק מרשימת הימים כאילו לא היה. מי שנגזר עליו לעבוד יום בלי מזון מטעמי בריאות, דת, בדיקות, יופי או עצבנות, מוצא את עצמו בים פתוח בלי גלגל הצלה; אין חלוקה של יום, אי־אפשר להתפרק. ואם אפשר לעבוד יום מלא וגדוש עבודה ופעולה בלי להרגיש בחסרונו של אוכל מבחינה פיסית, הרי בערוב יום, בשעת מנוחה, זקוקים לו קודם־כל מבחינה נפשית: שיהיה טוב על הנשמה.

בימי לחימה ומתח מתחלק הישוב לשני מחנות: אלה שאינם מסוגלים לאכול מרוב עצבנות ואלה שאינם מסוגלים להפסיק לאכול מרוב עצבנות, אלה שקיבתם מתכווצת, קשה כאבן, כגוף זר, וכל דרכי הגישה אליה מנותקות, ואלה שקיבתם מלאה חורים כספוג, שאוכלים ואינם מתמלאים. לאלה החיים על קפה וסיגריות יש לפחות תועלת אחת מהמלחמה: הם מקבלים פיגורה. למכורים לאוכל מזון הוא נחמה, לטיפה, עידוד: יהיה טוב.

האוכל הוא אישור לנצחון החיים על המוות. בתדהמה הראשונה אחרי בשורת המוות נראית המחשבה על אוכל כחילול המת. יושבים בבית שנשמת המת עדיין נמצאת בו, עם בני־המשפחה, ידידים, שכנים, ונדמה כאילו העולם עמד מלכת. כאשר שואלת אחת הנפשות המעשיות, המצויות בכל מקום ובכל עת צרה, אם מישהו רוצה תה או קפה, מניעים כולם בראשיהם לאות שלילה, אבל ברגע שהקפה על השולחן ואחד האמיצים טעם ממנו ואף הושיט את ידו, מתוך היסוס, אל העוגיות המונחות לידו שותים כולם, שותים ומתביישים על שהתעוררה בהם הרגשה בזויה כרעב או צמא, אוכלים ומרגישים כבוגדים, אוכלים ומבקשים את סליחת המת. המזון הראשון הוא הוכחה שהחיים חזקים מן המוות, שהם חייבים להימשך.

סעודת ההבראה אחרי לוויה היתה תולדה של מציאות החיים: אנשים באו ברגל ממרחקים, ליוו את הארון ברגל עד בית־העלמין שבירכתי־העיר ושבו ברגל לבית־הנפטר והיתה לפניהם דרך ארוכה למקום מגוריהם – היה צורך להאכיל אותם, כדי לחזק את לבם. אבל נוסף לטעם המעשי היתה לסעודת ההבראה גם משמעות נפשית, חיזוק כוח־החיים נגד אימת המוות, נחמת המוּכר מול הפחד מהלא־נודע, אישור שגם המוות הוא חלק בלתי־נפרד מן החיים.

כאשר ערך חיל האוויר – שבועות מספר לפני מלחמת יום־הכיפורים – פגישת־חברים לזכר ג’ו אלון, הנספח האווירי באוושינגטון שנרצח בידי מחבלים, הופתעו המוזמנים למראה שולחנות עמוסים כיבוד ומדורה וגריל לצליית בשר על שפודים ובקבוקי משקאות חריפים. התגובה הראשונה היתה רתיעה, חוסר נוחות. אבל עם האוכל והשתייה נעלמו המועקה, הדיבור הבלתי־טבעי של אנשים שאינם יודעים כיצד לנהוג ובמקום נאומים עם ערימות של מלים ממורקות ומסודרות, העומדות בניגוד למעשה הפראי של המוות, באו זכרונות של חברים על מעשי קונדס, חולשות, הרפתקאות, עקרונות, אהבות, שאיפות ושגעונות של ג’ו. לפתע היה לג’ו אלון שוב חלק בין החיים ובלהט השיחה אמר מישהו: “ג’ו קפדן”, או “ג’ו משוגע לסדר” בלשון הווה, מפני שהיתה הרגשה אילו הוא בקירבת מקום, עשוי לחזור כל רגע. ישבו ושרו ואכלו ודיברו וכאשר הלכו חבריו של ג’ו הביתה, בשעות הקטנות של הלילה, שבעי קבאב, בוטנים וגלידה, בלחיים חמות מן הוויסקי, הקפה והמדורה, אמר כל אחד לעצמו: “אזכרה כזאת הייתי רוצה גם אני”, גם זוריק, מפקד רמת דוד היה ביניהם. ביום הרביעי למלחמה נפל ועכשיו המתים רבים מכדי לערוך קומזיץ לכבודו של כל אחד.

*

במסגרת השינויים בסגנון־החיים, שבאו בעקבות מלחמת יום־הכיפורים, אולי תשתנה גם צורת הדירה הישראלית, שגם בה היה ביטוי נאמן להלך־רוח בחברה: הדירה היתה קודם־כל מוצג לראווה. דירות עם מטבחים גדולים יותר וסלונים קטנים יותר יוסיפו לחיזוק העם היהודי לפחות כמו הוראת תודעה יהודית בבתי־ספר. כל הצרות של ניו־יורק נובעות מאותם מטבחים קטנים ללא חלון, ללא אור־יום, שאי־אפשר לשבת בהם, המצויים ברוב הדירות השכורות בעיר. מן המטבח, שבו יצרו דברים, אכלו, שתו, בישלו, ריכלו, גיהצו, תפרו, שיחקו, שאנשים חיו בו את חייהם – עבר מרכז־החיים של המשפחה אל הסלון שבו יושבים כצופים מן הצד ומביטים בחיי האחרים בטלוויזיה. מטבח גדול אינו ערובה לאושר משפחתי אבל הוא לפחות בסיס. מטבח הוא מציאות, סלון הוא לעתים אחיזת־עיניים. אפילו מנקודת מבטה של אשה שלחמה – או ליתר דיוק חלמה – על שוויון זכויות ובעיקר חובות, עדיף מטבח גדול, שיש בו מקום לכל המשפחה, מן המטבח הקומפקטי, התכליתי והקטן המבודד אותה. מטבח גדול הוא שיבה למשפחה כמרכז החיים, להנאה שבאוכל הביתי, לקירבת ידידים.

אולי עשו הערבים טובה לארצות המערב בכך שצמצמו את אספקת־הדלק ונתנו לתושביהן, ובעיקר לתושבי ארצות־הברית, הזדמנות לעצור לרגע במירוץ הרדיפה אחרי רמת־החיים וללכת לאט וברגל, להביט סביב ולשוב להנאות קטנות ונשכחות, ולנו נעשתה טובה כפולה: רוויזיה במסגרת ארצות המערב, המשפיעות כל כך על צורת חיינו, ורוויזיה ישראלית מיוחדת בעקבות זעזוע המלחמה, אפשרות לסגת אחורה, להיות לא גוי ככל הגוים אלא יהודים ככל היהודים וקצת יותר. ויהדות פירושה דבקות משפחתית, ודבקות משפחתית פירושה שיבה למטבח, ומטבח פירושו אוכל עם טעם של בית.

לפי התפתחות העניינים אני חוזה עתיד גדול לאוכל. לא לצעצועים הקטנים שנהגו מארחות להגיש במסיבות, בעזרת מגישות מדופלמות, אלא לארוחות ביתיות, עם בני משפחה וחברים. כאשר מצטמקת רמת־החיים יש לארוחה לא רק ערך הפגנתי אלא גם ערך ממשי. כאשר המסעדות מחוץ לתחום, מטעמי תקציב, נפגשים בבית. כאשר רוצים להשכיח מתח ותלאות מבשלים משהו טעים. כאשר יש הגבלות על חשמל וחימום, יושבים סביב מקור אחד של אור וחום, כבימים עברו, וכאשר יושבים בצוותא, נכנס שכן, קופץ ידיד, מגישים לשולחן משהו מתוצרת־בית, כי חשבון החסכון בזמן חשוב פחות מאשר החסכון בכסף. ככל שייעשה הנשק סביבנו מתוחכם, אלקטרוני והרסני יותר כן נחפש את הבטחון בתוך הבית. המלחמה עוברת למאה העשרים ואחת ואנחנו חוזרים למאה התשע־עשרה.

במסגרת הנסיגה בזמן אולי נחליף שוב את סוגי המתירנות. הרי תקופתנו אינה מתירנית כמו שחושבים. רק שטחי המתירנות השתנו, לא מידת החופש בכללותה. נותנים להשתולל בענייני מין (כך אומרים), אבל בענייני אוכל, השייך להנאות־החיים לא פחות ותקופה ממושכת יותר, מגבילה החברה המודרנית יותר מן החברה הפוריטאנית, ומסיבות פחות נעלות. זמרי פופ, נשמה, מחתרת ושאר גיבורי התהילה בעולם, מספרים בפומבי בלי היסוס על אהבותיהם, תנוחות, סטיות וכל השאר, אבל אם אחד מהם אוהב לאכול הוא ישמור את סוד חולשתו לעצמו. העולם אינו חייב לדעת. אלילי ההמון בעבר אהבו מאחורי דלתיים סגורות ואכלו בפרהסיה; כיום עדיף לאהוב לעיני כל ולאכול בחדרי חדרים. אם אנחנו, ממילא, עם מפגר אחרי הזמן בשאיפות הלאומיות, בנכונות ללחום, בדבקות במשפחה, שיהיה לפחות האוכל שוב בגדר ההנאות המותרות.

כל הטבחים בבסיסי צה"ל, במחנות ובחזית, שעמלו שעות כדי לחתוך ראשי־כרוב למאות אנשים, שעבדו לילות כדי להכין לחבר’ה פלאצ’ינקים (אני יודעת שהמלה העברית היא כרוכית אבל אין לזה אותו טעם. אולי כאן המקום לציין, שהמלה פלאצ’ינקה מקורה בפלאצנטה, דהיינו שליה, לידיעת כל הרס"רים אשר על המטבח), שבישלו רוטבים פיקאנטיים או מרק ביתי תחת הפגזות, הוסיפו לכוח הלחימה של החיילים הרבה יותר מאתנו, המתפרנסים על כתיבה, שניערנו את דכאוננו על ראשי הציבור וכך גרמנו לירידה תלולה בטיב האוכל על־פני המדינה. הנסיון מוכיח שיש קשר ישיר בין מצב־הרוח וטעם האוכל; כאשר המרה שחורה, הכבד חרוך, הלב קשה, החזה יבש. שירים אפשר לכתוב מתוך יאוש, אבל לבשל צריך מתוך אמונה בחיים, אחרת אין לאוכל טעם.

כאשר תשקוט החזית אולי יישמע קול ההגיון. אולי הפעם לא תהיה שביתת־הנשק רק הכנה למלחמה הבאה אלא פתח לשלום. ואם לא לשלום גדול, חגיגי, עם חצוצרות ותופים ודגלים מתבדרים ברוח, לפחות שלום שקט, הבא על קצות האצבעות. נכון, כך בדיוק קיווינו גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נדמה היה שהשלום בהישג־יד ועלינו רק לחכות לצלצול הטלפון. שיחת הטלפון המחייבת, הרשמית של המלך, לא באה, אבל במקומה באו מאות אלפי שיחות בין תושבי ירדן ותושבי ישראל, אלפי מכוניות־משא עמוסות, אלפי עסקות מסחר, גשרים פתוחים – הוכחה שמדינה ערבית ומדינה יהודית יכולות למצוא דרך חיים, משהו דמוי שלום, מכינה לשלום, מבוא לשלום.

אולי עתה, אחרי שתיפסק הלחימה בחזית מצרים, ייפתחו גשרים גם אליה, אולי לא בטקס רשמי ובגזירת סרט, אלא לאט־לאט בצירים חורקים, ואנשים יעברו עליהם בצעדים הססניים, כחולים הלומדים שוב ללכת. אולי הפעם יבינו שליטי מצרים מה שלמד העם על עורו מזמן, שמלחמה מובילה רק לבית־קברות. אבל כתמיד, קובע לא מה שחשים עמי האיזור, קובע מה שתתכנן ברית־המועצות. ואם אפשר לתאר דו־קיום עם מצרים, אם לא בשלום לפחות בהיעדר איבה, מתוך אופטימיות המתלווית תמיד להרגשת הרווחה הבאה עם התקווה להפסקת קציר הדמים, הרי קשה מאוד לתאר, אפילו מתוך אופטימיות עילאית, שזה סוף־פסוק לנסיונות של ברית־המועצות להשיג שליטה מלאה על המזרח התיכון בעזרת הסכסוך היהודי־ערבי. יותר מדי יוקרה, יותר מדי כסף, יותר מדי אמביציות השקיעו הרוסים באיזור משיוותרו על התכנית שלהגשמתה פעלו במשך שנים רבות ובעקביות גדולה כל כך. אנחנו מפתח דלת הכניסה לאפריקה ולמזרח הרחוק, והם ינסו לפרוץ שוב ושוב, כל זמן שלא ישתנה משטר ברית־המועצות מבפנים – ודבר זה נראה כיום פחות־מציאותי מאפשרות של שלום במזרח התיכון.

כאשר תסתיים המלחמה היא תזכה לשם קבוע. ייתכן מאוד שנדבק בשם “מלחמת יום־הכיפורים”. הנסיון מראה שאנו נוטים לתת למלחמותינו שמות המקובלים על הגויים, שמות שאין בהם מטען רגשי אלא תיאור עובדתי. שמות שיש בהם התחייבות לגבי העתיד, כמו המלחמה הגדולה, או המלחמה האחרונה, נשכחים כאשר באה מלחמה גדולה ואחרונה עוד יותר. שמות סמליים כמו מלחמת־הנצחון, מלחמת בני־אור בבני־חושך, או מלחמת יום־הדין, מאבדים את משמעותם מהר מאוד: אין מלחמת נצחון אלא רק מלחמה שמנעה השמדה, אין מלחמת יום־הדין, כי אחריה חייבים לבוא ימות המשיח. טוב היה אילו שמרנו על השם מלחמת יום־הכיפורים, שיש בו תזכורת, שיש בו משמעות גם לגבי דורות של עם ישראל, שבעיניהם יהיו ארבע מלחמות כמלחמה אחת. בחירת יום־הכיפורים לפתיחת המלחמה היתה לדעתי לא רק תוצאה של שיקול אסטרטגי, אלא נבעה גם מתוך איבה דתית לעם היהודי, לתורתו ולקיומו. מלחמת יום־הכיפורים היתה נסיון להתמודד לא רק עם עם ישראל אלא גם אם אלוהי ישראל.

כאשר ישקוט הנשק ותתחדש התחבורה האווירית במלואה יזרמו לארץ אלפי מתנדבים שירצו להביע בכך את הזדהותם עם גורל ישראל, לפרוע את החוב שהם חבים ללוחמים, לפי הרגשתם. אסור שיחזור מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, אשר אלפי צעירים, שעזבו לימודים, עבודה ובית ובאו לעזור, מצאו את עצמם מיותרים, חוץ מן המאושרים המעטים שניתן להם לקטוף תפוחים בקיבוצים. גם אילו לא היינו זקוקים לעזרת איש אסור היה לנו להשאיר אותם באפס־מעשה, אם לא למעננו לפחות למענם, למען חיוב יהדותם. לא כל שכן כאשר אנו זקוקים לידיים עובדות. היינו זקוקים להן לפני המלחמה ונהיה זקוקים להן כפליים אחרי המלחמה, כדי להתגבר עליה מבחינה כלכלית. הכל תלוי בכושר הארגוני שלנו, בדמיון שלנו, ביכולתנו להפעיל, לווסת, להדריך. המלחמה הזאת הוכיחה לנו כמה רצון טוב, כמה אהבה, כמה אחווה טמונה בעם היהודי, מה נפלאות הוא מסוגל לחולל. ואם כי אין עם היודע לחיות לאורך שנים בהתרוממות־רוח מתמדת, הרי אפשר לשמור על קצת מתחושת־הקירבה לימים שלווים, בעיקר מאחר שלעם היהודי לא היו ימים שלווים אלא תמיד רק אשליה של שלווה.

כאשר תסתיים הלחימה נביט בראי ונראה פנים אחרות, נראה ארבע מאות שעות רשומות בהן בקווים דקיקים כבתחריט נחושת. נראה את צל המוות בעיניים. כאשר יבקרו הלוחמים בבית הם יהיו שונים מאשר היו כשיצאו; מבוגרים בשנים, באימה, בצער, שמחים על שנותרו בחיים ומתביישים בשמחתם, כאילו היתה זאת בגידה בחברים שנפלו לצדם. כאשר תשקוט המלחמה תבוא עת השאלות, אחרי שתיפסק המלחמה עם הערבים יחזרו מלחמות היהודים, שכה התגעגענו אליהן בשעת האחדות מול הסכנה המשותפת, יבואו חיפושים אחרי שעיר לעזאזל, אחרי מפלט למתח שהצטבר, אחרי מי שישא באשמה. תבוא שעת החשבונות. הפנקסים כבר פתוחים והרשימות בהם ארוכות. נכון, עלינו לנתח את קורות השנים האחרונות כדי להבין מה שאירע לנו בשלושת השבועות של הלחימה, אילו ידענו לעשות זאת מתוך גישה עניינית, ללא חשבונות אישיים. היתה זאת תעודת בגרות לכולנו, שמאל וימין, יונים ונצים, אבל למה לי אשליות? השרוולים כבר מופשלים. אחרי שתיגמר המלחמה נתפרק, נצעק, נתקוטט, נשנא כאוות־נפשנו ונדע כי בא שלום על ישראל.

כאשר המלחמה כבדה מכדי שמלים יוכלו לשאת אותה חושבים על השלום, ואם לא על השלום הגדול, המוצק, הסופי, לפחות על שלום דקיק כזה, שברירי, שהוא בעצם רק היעדר לחימה, אבל אפשר ליהנות בו מן החיים, להיות פסימי, מר־נפש, מאוכזב, ממורמר, לראות שחורות, לשאול עד היכן ומה הלאה. אבל עד שנגיע לימים הטובים של אמונה ברע, עלינו לעבור את התקופה הקשה כל כך עד שלא רק מרה שחורה אלא גם צער נראה כדבר מותרות, שיש לשמור אותו כסוד פרטי. עכשיו העת לחייב את החיים בלב שלם, כדי לא לבגוד במתים, עתה הזמן לומר תודה על כל מה שנפל בחלקנו; על חרדה ופחד ומתח וכאב, על תקוות ונפלאות, על רגעי אושר שהיו לנו כאשר היינו עסוקים בכדי לחוש בהם, על הגורל היהודי שלימד אותנו לצחוק מתוך דמעות.

לליצנים באו ימי מבחן, כי הכל פגיע כל כך, רגיש לכל נגיעה, והנושאים הפתוחים לבדיחות־דעת מעטים כל כך, כיוון ששכבת־המגן של כל אחד מאתנו דקיקה, עד שגם דקירת סיכה עלולה לקרוע אותה. פה ושם צוחקים על קומנדו בית־סוקולוב, על לוחמים בדימוס שהיתה להם עדנה, על המומחים לאסטרטגיה צבאית שצצו בהמונים על פני המדינה, ורובם נראים זקוקים לחמלה יותר מאשר ראויים ללעג. וכך לא נותר לאדם אלא ללעוג לעצמו, על שהזקין ולא הוסיף דעת ולא למד מאומה ולא הבחין בימים טובים אלא אחרי שעברו, על שהתרפים שכבר הדביק שבריהם כמה פעמים בחייו שוב ברסיסים. ועתה, כמו תמיד אחרי סופה גדולה, נדמה לו כי לעולם לא ישוב אליהם. מעתה, אחרי שיבוא השלום, כשיבוא, אם יבוא, יידע לחוש באושר כאשר הוא בהישג ידו. יראה את היופי כאשר הוא מביט בו ולא רק אחרי שנהפך לזכרון. ידע ליהנות מן הדברים הטובים באמת: רסיסי טל על קורי עכביש בבוקר צונן, השקט של דירה מסודרת לקראת שבת, משחק מאטקות בחול לח, מטר של שאלות “למה?”, שיחה עם חבר על כוס קפה, צער על ספר יפה שקריאתו הולכת ומסתיימת. אנחנו בני דור שהמוות צעד בעקבותיו והחיים נראים לו כזכות – לעולם לא מובנים מאליהם. אנו מצווים לאהוב את החיים גם בשם המתים, במקומם, למענם, כי אנו האחרונים שזוכרים אותם, בנו הם חיים, בחיוך, באימרה, בזיק של חלום, אנחנו נושאים גם את חייהם ולכן אסור להתעייף. חיינו אינם שלנו.

*

כאשר ישבות הנשק יהיה זמן להודות למי שעמד לצדנו. לא רק ליהודים, שהמלחמה הזאת בנפשם, אלא גם לעולם, שלעתים האשמנו אותו שהוא כולו נגדנו. ולא נשפוט לפי שיקולי ממשלות, אלא לפי יחידים שחרדו עמנו ונתנו לנו לא רק את אהדתם אלא סייעו בהשפעה, בכסף, במעשים, שקיוו לנצחוננו, שדיברו בזכותנו בלשונות רבות, בנוסחאות שונות. נודה גם לערביי ישראל, שלהם היתה מלחמה זאת מבחן של התנגשות נאמנויות, אשר עמדו לצדנו, אולי לא תמיד מתוך הזדהות פוליטית, אבל לעתים מתוך יחס אישי לחברים בעבודה, לשכנים, לידידים, וגם לערביי יהודה ושומרון שישבו בשקט, כי בשקט היה ביטוי לאמונה בכוחה של ישראל.

כאשר תסתיים המלחמה נבין שצעדנו צעד נוסף לקראת התגשמות החלום הציוני הישן, שמדינת היהודים תהיה מדינתו של כל עם ישראל, למי שחי בה ולמי שיושב בין הגויים, וכל היהודים שותפים לגורלה. כאשר שומעים על סכומי הענק הנאספים בין יהודי העולם, שלמדו מבשרם שאין לזלזל באיומי השמדה, נזכרים בתוגה בימים הראשונים אחרי הצהרת בלפור, כאשר גם עבר הירדן היה בגדר ארץ מובטחת, כאשר הכל, או כמעט הכל, היה תלוי בהיענות מהירה של העם היהודי בתפוצות, והוא נכשל, כי את התרומות ספרו רק באלפים ואת העולים במאות. הפעם עבר העם היהודי את המבחן. אפילו יהודים לומדים לקח, רק שמחיר השיעור תמיד יקר מאוד.

כאשר תבוטל ההאפלה ויידלקו האורות, לא נראה עוד את שמי הכוכבים, לא נשמע עוד את שקט הלילה; כאשר תיעלם החשכה, יחדל הבית להיות נקודת־אור בודדה בעולם אפל. כאשר תיפסק האש יתחילו שוב להופיע עתונים שמנים ולא עלוני קרב ושוב יתמלאו מדורי המודעות בדירות־פאר ומכוניות־פאר ורהיטי־פאר וכל פיתויי החברה הצרכנית, ושוב נסתחב עם הזרם בחיפוש אחרי החיים הזוהרים. הייתי רוצה שאחרי הקרבות נהיה שקטים יותר וצנועים יותר ומופנים יותר פנימה, מאשר היינו לפני יום־הכיפורים, נמצא משענת איש ברעהו ואיש במשפחתו ולא נחפש את תוכן החיים בעץ ובמתכת, בכוחות־סוס ובמטרים מרובעים. כיום עוד קשה לתאר, שאי־פעם שוב נשבות על חצי־דרגה ועל תוספת לתוספת, ששוב ייערכו מסיבות חתונה, שעין לא ראתה, ששוב נרוץ אחרי עולם דוהר אחרי רמת־חיים ואינו מגיע אלא לישימון. אבל כבר הוכחנו הרבה פעמים, כי אנו אלופי השיכחה.

אולי כדאי שכל אחד ירשום לעצמו על דף־נייר את כל ההחלטות הטובות, שהגיע אליהן בלילות ללא־שינה, וישים אותו במסגרת ליד הספה בחדר המגורים, כדי שיהיה לנגד עיניו כאשר נתחיל שוב לברבר ולומר “במדינה הזאת”, כאשר שוב נתרברב ונרגיש כפאר הבריאה. אבל בהרהור שני: כיצד אפשר לחיות כעם בן שלושה מיליונים בין מאה מיליון אויבים־לנשק ומי יודע כמה מיליונים של תומכיהם בפועל, מכל הגוונים, מכל הגזעים – מנאמני האיסלם עד עמודי התווך של העולם השלישי – בלי להאמין בכוחות מיוחדים שלנו, בלי להאמין שהמשקל הסגולי שלנו גדול יותר משל שכנינו. קשה מאוד למצוא את האיזון העדין בין שחצנות ובטחון, בין רהב ואמונה בכוחנו, בין שוויץ ואומץ־לב.

כשתיפסק האש נתפנה להביט במפת אפריקה, נראה את השטחים הריקים במקום שישבו פעם ידידים ונחוש ביתר־שאת את בדידותנו באזור. נבין, כי נוסף למלחמה בין הגושים נתקענו גם למאבק בין גזעים ותרבויות, כיוון שחלקנו עם האדם הלבן, עם תרבות המערב, אם נרצה ואם נמאן. אולי נתגבר על ניתוק היחסים מצד שש־עשרה מדינות אפריקה ללא־צער, במשיכת־כתפיים, מבלי שהדבר יעיק עלינו (מחוץ לשאלה המטרידה מה לעשות בתריסר שגרירים ללא נציגויות), אך ניתוק היחסים עם אתיופיה מכאיב: כאן בנינו על שותפות אינטרסים של נוצרים ויהודים מול האיסלם, של מיעוטים ברוב הערבי, על קשרי משפחה, על סנטימנטים, על לקח מלחמת־העולם השניה. אולי חשב היילה סלאסיה שאנו עומדים בפני תבוסה סופית, אולי נפל עליו הפחד, אולי פשוט התעייף מרוב שנים, אולי הוא חי באשליה כי הדבר יוסיף למעמדו ביבשת אפריקה.

כאשר תבוא שביתת הנשק ייפסקו כל התירוצים של היושבים בעורף לא לעשות מה שלא מתחשק לעשות, לא לשלם חובות, לא לספק הזמנה, לא לבצע תיקון, לא לענות למכתבים, לא לשמור על הסדר ולהשיב על כל טענה “מה לעשות, מלחמה”. אחרי שתיפסק האש לא תהיה עוד אמתלה להתחמק מלימודים, השיעורים לא יופסקו עוד לשמיעת החדשות ברדיו, המורים לא יקלו עוד ראש בהכנת שיעורי־בית, יחזור שוב השעמום המצוי. זו הבעיה של כולנו, אם בגיל בית־ספר או בגיל בית־הבראה, כי הרבה יותר קל לנו להיות נפילים בימים קשים מאשר להיות בני־אדם בימים כתיקנם.

אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו כחולמים. עתה אנחנו כמתעוררים מסיוט. אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו שיכורי נצחון, עתה אנחנו מפוכחים מאוד ויודעים, כי גם אם ישבות הנשק, מלחמתנו רק מתחילה ובזירה שאין לנו בה לא טייסים ולא יחידות קומנדו.

תולדות ועידות שלום הן חומר קריאה מרתק, בתנאי שרואים אותן ממרחק זמן, שמתייחסים אליהן כאל תחנות בדרך ההיסטוריה, שאפשר לחייך למראה הנחות מוטעות, דרישות שנמצאו במרוצת הזמן חסרות משמעות, הבטחות שלא קוימו, תמימות, דעות קדומות והיעדר ידיעה של נציגי הכוחות שהשתתפו בהן. אבל כאשר ועידת שלום נכנסת לחייך וקובעת את גורלך ואת עתיד עמך, מתברר, כי זכרון ועידות העבר מדכא למדי – כי בכל אחת מהן היו, למעשה, טמונים ניצני המלחמה הבאה. לפחות בשטח זה אין לבני תקופתנו האשליות שליוו את ועידת ורסיי: איש אינו מצפה כיום מוועידות שלום להסדר של דורות. גם היעדר מלחמה לדור אחד נראה כהישג נאה בתקופתנו למודת המלחמות.

אין בטחון מוחלט בחוזי שלום, ולא בגבולות, ולא בצבא, ולא בערובות. אין בטחון מוחלט בכלל, לא בחיי היחיד ולא בחיי אומות, כי אין בטחון בחיים. הבטחון היחיד הוא המוות, כי אחריו אין עוד שינוי. רק אנחנו, החדשים במשחקי האומות, השלינו עצמנו שיש דרך – פוליטית או צבאית – להבטיח את קיומו של עם ישראל לעולם ועד. הבטחון היחיד ייתכן באמונה. אך דברים מוחשיים יותר – חוזים, גבולות, נשק, ערובות – בטחונם כבטחון קיום האדם: רופף עד רופף מאוד. אם יש הרגשת בטחון, בעיקר לגבי אומה קטנה, בעידן גרעיני, על פני כדור־ארץ עמוס לעייפה, זו רק אשליה, אבל נעים לטעום ממנה פעם אחת בחיים.

רק דור שהספיק לשכוח את מלחמות העבר היה מסוגל לחשוב שמלחמת העולם הראשונה תהיה המלחמה האחרונה, שתשים קץ לכל המלחמות, וששלום ורסיי יהיה ראשיתו של עידן אשר בו לא ישא גוי אל גוי חרב; אך כיום – אחרי ששים שנה של מלחמות עם תקופות רגיעה קצרות – לא יעלה גם על דעת האופטימיסט המועד לחשוב שוועידת שלום כלשהי עשויה להיות ערובה לשלום־אמת ממושך. אם הגיעו מדינות שכנות לדו־קיום בשלום אין הן זקוקות לחוזה, ואם הן זקוקות לחוזה הרי זמן תוקפו כמשך הרצון לשמור עליו. חוזה שלום עשוי, לכל היותר ובמקרה הטוב, להכשיר את הקרקע, להצמיח קיום בלי איבה, אך אין הוא יכול להבטיח זאת.

מדינות, כבני־אדם, עוברות שלבי גיל שונים. רובן נעשות עם השנים מיושבות ופשרניות יותר, אך ככל שעצמאותן צעירה יותר הן נוטות פחות לוויתורים. על ארצות ערב – ועל רוב מדינות אפריקה – עובר כיום שלב של נעורים שנתחדשו עם השחרור מהשלטון הקולוניאלי והן רחוקות בחמישים שנה, לפחות, ממדינות מערב־אירופה, הכמהות לחיים שקטים ורגועים. אשר לנו, גם אצלנו יש סממני מדינה בראשית דרכה, אם כי זכרון ההיסטוריה היהודית מונע מאתנו להיות צעירים באמת. אך אפילו היינו עתה בני גילן של הולנד, דניה או נורווגיה, שאינן רוצות כלום חוץ מחיים טובים בתוך קהיליה שאין בה חשיבות לגבולות, לא היתה הסביבה מניחה לנו לחיות כמותן. אם אין אנו רוצים להתאבד, כל זמן שסביבנו מדינות שיכורות מהכוח שבא להן אחרי שנים של חיים תחת שלטון זרים, איננו יכולים לצפות לחיי שלווה – עם חוזה שלום או בלעדיו.

מי שמצפה לראות באיזור הזה, תוך שנים מעטות, חיים של שלום עמוק, כמו בין הולנד ובלגיה כיום, חייב לדלג על שנות התפתחות הכרחיות; לפני מאה וארבעים שנה היו ההולנדים הפרוטסטאנטים והבלגים הקאתולים אויבים־בנפש, מוכנים להילחם אלה באלה עד לשלום צודק; שיבה לארצות השפלה המאוחדות עם הולנד, בלגיה ולוקסמבורג לפי התפיסה ההולנדית, או שתי מדינות נפרדות לפי התפיסה הבלגית. מדינות מערב־אירופה התעייפו מרוב מלחמות בינן לבין עצמן, אך לנו אסור להתעייף, כי אנו חיים בחלק־עולם אחר, בעידן אחר. לשלום, כמו לנישואים, דרושים שניים לפחות. אין מפלגה בארץ המסוגלת להבטיח לנו שלום, מפני שהשלום אינו בהישג־ידה של מפלגה כלשהי. אין מפלגה אחת היכולה להבטיח לא־עוד־מלחמות, כי לא בנו תלוי הדבר. אפילו היתה קמה לנו, מהיום למחר, מדינה על טהרת אנשים השוללים מלחמה מתוך עקרון, לא היו מובטחים חיי־שלום, לא למדינה יהודית וגם לא לקהיליה יהודית בתוך עמי האיזור. עלינו לנסות דרכים שונות להידברות, גישושים לקראת מידת־מה של קיום בלי יצר־השמדה, אך שלום־אמת עדיין רחוק מאוד.

למי שחי בתוך האיזור ומגדל בו את ילדיו קשה מאוד לשאת את המחשבה שהוא יכול להעניק להם בית, השכלה, מקצוע ורגש השתייכות ואפילו רכוש, אך אין הוא יכול להבטיח להם את השלום. הנחמה היחידה אולי בכך שאין כיום אדם בעולם – גם לא במערב־אירופה השבעה מלחמות ולא באוסטרליה הנראית רחוקה ממוקדי־ההתנגשויות – היכול להבטיח לילדיו שלא יידעו מלחמה. כל העולם חי בחוסר בטחון, רק שבחלקנו נפלה מנה גדולה יותר, בכל הדורות.

מי שעלה לארץ מתוך בחירה, מי שפנה לציונות בעקבות משפט דרייפוס, אחרי פוגרומים בקייב, תליות בעיראק או השואה, עלה לא מפני שחשב כי יוכל לחיות בשלום בארץ־ישראל – רק תקופה קצרה מאוד אחרי הצהרת בלפור, היה נדמה כי השלום בא גם לעם ישראל, אך מאז הפרעות הראשונות לא הישלה כבר איש את עצמו שהוא בא לחיות בשלווה בארץ האבות – אלא מפני שסבר כי כאן, בארץ־ישראל, יכולים היהודים להגן על חייהם בנשק ולא ללכת כצאן לטבח. זה הכל, וזה ניתן לנו. אנשים עלו לארץ לא מפני שחשבו כי כאן מובטחים להם, תיכף ומיד, חיים שקטים של פריון ויצירה, אף לא מפני שהחיים בישראל נראו להם שלווים יותר מאשר בצרפת או ברומניה, אלא מתוך אמונה שבשעת סכנה מוטב לחיות כיהודי בין יהודים מאשר כיהודי בין גויים. במשך כעשרים ושש שנות קיום המדינה היו תקופות קצרות מאוד של אשליית־שלום, ובכל זאת עלו לארץ מיליון וחצי יהודים מתוך ידיעה שעליהם, או על ילדיהם, יהיה להילחם. לעומת חוסר־האונים של דורות עברו נראה גם זה כזכות.

אילו הייתי אני עצמי בחזית, אילו היה בני שם, היה לי קל יותר לומר, כי במצבנו כיום אין דבר מסוכן יותר מעייפות מופגנת ממלחמות. מי שמבטיח לילדתו בקול ערב שזאת תהיה המלחמה האחרונה, מי ששואל “כמה פעמים עוד?” ומי שאומר “הכל טוב יותר מן ההרג”, פועל לפי רגשותיו. אבל יש מצבים שבהם גם הרגשות הן דבר של מותרות. כאשר אתה מביט בפנים החייכניות, בעיניים המהורהרות של חיילי צה"ל על מסך הטלוויזיה, נהפך לפעמים המקלט, לרגע, למסגרת שחורה ויש רצון לזעוק: הכל עדיף על מלחמה נוספת. שטחים, גבולות, בטחון, שום דבר אינו שווה מול חיים שהם עדיין בגדר הבטחה. אבל אתה יודע כי שלום, אפילו זמני, אפילו יחסי, אפילו מוגבל, ייתכן רק כל זמן שעמי האיזור יודעים כי אנו מוכנים להילחם עליו ולחיות עם המוות. ברגע שבו יחשבו הערבים כי אין בנו עוד כוח ונכונות להילחם לא נזכה לשלום ולא לחיים.

אצל אומות אחרות השלום אינו גורלי כל כך. אפילו בימי דיכוי ובתקופות כיבוש, אפילו נהרסת המדינה כמסגרת פוליטית, ממשיכה האומה להתקיים על אדמתה. צ’כוסלובקיה האומללה, שזכתה לעצמאות קצרה כל כך בין שלטון ההאבסבורגים לשלטון הנאצים ושלטון הקומוניסטים, גם אם כיום היא אומה מדוכדכת וחסרת אמונה בכוחותיה, תתעורר ודאי לחיים חדשים בבוא היום, בעוד דור או שני דורות – אם לא יהיה הרס כללי במלחמה גרעינית. אבל לנו, ליהודים, לא ניתן חסד זה. אין אנחנו יכולים לחיות כשווייקים, לצחוק לכובשים ולחכות לשעתנו בסבלנות. לנו יש רק אפשרות אחת, לעת־עתה, לחיות עם נכונות למות. אחרת גם החיים לא יהיו לנו. אין גבולות בטוחים ואין חוזים בטוחים, אין ערובות בטוחות ואפילו בנשק החדיש ביותר אין ערובה לבטחון, אם אין בנו ההכרה, שעוד שנים רבות לא נדע שלום־אמת. אולי אם נדע לזמן־מה היעדר מלחמה, אך לא ייתכנו חיי שלווה בתוך איזור המועד לסערות, מאבקים, מהפכות ומלחמות, גם לולא היתה מדינת ישראל. גם אם המצרים אמנם עייפים ממלחמות, גם אם יש בהם רצון כן לשלום, הם רק חלקה קטנה ביבשת החיה בעידן של התמודדויות ששום גוף בין־לאומי לא יוכל למנוע אותן.

את מה שהיינו רוצים להשיג – שלום־אמת, שלום כולל, שלום בטוח, שלום לדורות – לא נוכל להשיג אלא אם כן נעביר את ארץ־ישראל לחלק־עולם אחר, שאינו חי בתקופה של לאומנות תוקפנית. כאן, במזרח התיכון, עם נתוניו האסטרטגיים והכלכליים, בתוך עולם ערבי הרואה את עצמו כיום כמעצמה עולה בזירת העולם העובר מרגשי נחיתות לרגשי עליונות – מול מדינות אירופה הנראות קשישות ופגיעות, אנו יכולים לקוות לכל היותר להפוגות, עד שמדינות ערב, או לפחות רובן, תגענה להלך־הרוח של מדינות מערב־אירופה כיום, ואלו שהגיעו לכך לא בזכות תבונה, ראיית הנולד ותרבות נאורה, אלא עקב מלחמות רבות וממושכות.

כל מה שאפשר לקוות לו, ברוב אופטימיות, הוא שנזכה כאן לחיי שלום, עם גבולות פתוחים, בפרק זמן קצר מזה שהיה דרוש לאירופה עד שהגיעה לשלום היחסי שבו יכולה מדינה רומאנית להתקיים בין סלאבים ומדינה סלאבית בין גרמנים והבדלי גזע, או דת, חדלו לשמש עילה למלחמה. שוודיה רודפת השלום, מופת למדינת רווחה וסעד, מקלט כל סרבני המלחמה, היתה פעם אימתה של מרכז אירופה; העם הדני, המחפש עתה סיפוק בחיים משוחררים מדוגמות ומדעות קדומות, היה עם כובש, שהסתבך במלחמות עם מלכים ונסיכים שוודים ונורווגים, גרמנים ואנגלים עד שמפלותיו הרבות הכריחו אותו להסתגל לגבולות הנוכחיים. מאחר שסכנת ההרס הכללי בעקבות מלחמה גדולה הרבה יותר וקצב החיים, של יחידים ושל אומות, מהיר הרבה יותר, נוכל – אולי – להתקרב תוך כמה עשרות שנים למצב שאירופה הגיעה אליו אחרי מאות שנים. אפילו כיום אין השלום של מערב־אירופה נראה כמובטח לעולמי־עד, מול סכנת העימות עם ברית־המועצות, אבל הוא כבר נמשך כשלושים שנה וגם זה הישג רב.

אילו רק יכולנו להרשות לעצמנו להביט אל התקופה שלנו מתוך ריחוק זמן, לראות בה שלב מעבר הכרחי, אילו רק לא חשנו על בשרנו שרוב התקופות המעניינות מבחינה היסטורית היו התקופות שקשה לחיות בהן. תקופות שאפשר היה לחיות בהן חיים שלווים, משעממים וחסרי־מעוף לא זכו מעולם לתשומת־לב מרובה מצד ההיסטוריונים והדורות הבאים, כיוון שבסך הכל לא אירע בהן דבר. אנשים חיו סתם את חייהם, זרעו, קצרו, בנו בתים, הביאו ילדים לעולם ומתו בשיבה טובה אם לא קטלו אותם מחלה, מגיפה, רעידת־אדמה, מבול, בצורת, רעב, טייפון או חיות טורפות. אילו היו לנו ימי שלום ספק אם היינו יודעים להעריך אותם.

מי נותן את דעתו על שלום בימי שלום? אנשים טרודים בענייני יום־יום, מרוכזים בעצמם, במשפחתם, מודאגים מבעיות הקיום. אך ככל שהוא נראה רחוק יותר, בלתי־מציאותי יותר, כן מהרהרים בו יותר והוא נהפך לעיקר. אין דבר בחיים – לא מחשבה ולא מעשה – שאינו מוביל בדרך זו או אחרת, אליו או אל המלחמה. אם אדם נושא אשה, קונה אפודה, כותב מאמר, עובד על מחקר, מתכנן בית או שותל ורדים, המחשבה על המלחמה תמיד עמו. אם הוא אומר לעצמו “לא כדאי” ואם “מוכרחים להמשיך”, אם הוא רוצה לזכור או לשכוח, אם מתוך צער, אם מתוך השלמה עם הגורל, אם הוא צוחק, אם הוא אוהב, המלחמה בעצמותיו וקסמה של השלווה כה גדול, עד שמתחשק לומר לעזאזל שטחים, לעזאזל עצמאות, לעזאזל מדינת היהודים. מתחשק להתחמק מן האחריות הנוראה שאדם מקבל על עצמ בהיותו יהודי, כיוון שגם בו, האחד, היחיד, הופקד גורלו של כל עם ישראל. אבל בסופו־של־דבר יודעים שאין רשות להתעייף ולהתאייש ולהסתלק. לרגע קצר חשבנו, כי להיות ישראלי זה דבר שונה מלהיות יהודי, כי דווקא כאן, על אדמת ישראל, ניתן להשתחרר מעול היהדות; אבל כיום, אחרי מלחמת־יום־הכיפורים, לא רק אנחנו, ילידי הגולה, אלא גם בני הארץ הזאת יודעים, כי לא ניתן להפריד בין ישראלי ויהודי ומאבקנו ומלחמתנו הם על המשך קיומו של העם היהודי, לא של מדינת ישראל בלבד.

על־פי הנסיון בשואה לא היה כוח העמידה בסבל עניין של כושר גופני, לא של גיל, אלא בראש־ובראשונה של אמונה בחיים. כל עוד האמין איש כי חשוב שהוא יחיה, כי יש מי שזקוק לו – במחנה, מעבר לו, בזה הרגע, בבוא הזמן – הוא החזיק מעמד, הוא נאחז בחיים, כל עוד לא נלקחו ממנו בכוח. מה שנכון לגבי יחידים נכון גם לגבי אומות, בעיקר לגבי אומה קטנה כמו שלנו, שרק אתמול זכתה לאישור מחודש כי אכן אומה היא. כל עוד אנחנו יודעים, מאמינים, חדורים הכרה כי חשוב שהאומה היהודית תמשיך להתקיים, לנו ולעולם כולו, נדע לעמוד על נפשנו.

בעולם של דיפלומטיה אין אוהבים קנאים הנלחמים על עקרונות. הרבה יותר נוח לנהל משא־ומתן על אינטרסים, על חלוקת אזורי השפעה, על יתרונות כלכליים, בראש צלול, ללא רגשות, בצורה עניינית – ומבחינה זו אפשר להאמין, כי מה שמפריע למעצמות להשיג שלום באיזור הם הצדדים המעורבים בעניין, לגביהם זה עניין של חיים ומוות, שנשמעים כל כך אמוציונאליים, חסרי־הגיון. הרי שכל התנועה הציונית אינה בנויה על הגיון, אחרת לא היתה קיימת כלל; לא על־פי ההגיון נבנו הישובים הראשונים בארץ, לא על־פי ההגיון הצרוף קמה המדינה, לא על־פי ההגיון באה העליה ההמונית. לא בזכות ההגיון אנחנו קיימים, אלא על אף ההגיון. על־פי ההגיון לא ייתכן לקיים מדינה בת שלושה מיליון תושבים בין מאה מיליון אויבים. על־פי ההגיון כל העם היהודי חדל מזמן להתקיים ואם הוא עדיין כאן, לוחם כפי שלא נלחמו עמים רבים, מלא חיוניות כאילו לא היתה אחריו גלות של אלפיים שנה, הרי זה רק הודות לאמונה כי הוא חייב להוסיף ולהתקיים.

עם פרוץ המלחמה רצה כל אחד להיות בחזית, כעבור ארבעה חדשים רוצה כל אחד להיות בעורף; באוקטובר התהלך כל מי שלא גוייס מתוסכל, כעבור מאה ועשרים יום כל מי שעדיין לא שוחרר מרגיש עצמו מקופח. לזמן קצר מסוגלת מלחמה להשכיח כל צורך אישי, כל בעיה משפחתית, כל הבדל מעמד, ליצור שותפות גורל, להפוך את כל העם לצבא. אבל ככל שנמשך מצב הלוחמה ועמו גיוס המילואים מתברר יותר ויותר כי חזית ועורף אינם יכולים, מטבעם, להיות אחד. אין פלא שהחיילים מתלוננים, אחרי ארבעה חדשי גיוס, שעורף וחזית הם שני עולמות נפרדים. הפלא הוא שזמן קצר אפשר היה לחשוב אחרת.

יציאה לחזית פירושה ניתוק מחיי האזרח הרגילים. מי ששכב תקופה ממושכת בבית־חולים, מי שישב בכלא, מי שהיה במחנה־ריכוז מכיר את הרגשת הזעם על שבחוץ מתנהלים החיים כרגיל, על ששם, מעבר לחומה, עולם כמנהגו נוהג. אדם העוזב את ביתו, את עבודתו ואת חוג ידידיו, שמוסט ממסלול חייו, רוצה להשאיר לפחות חלל ריק קטן, רוצה שגם העולם ירגיש בשינוי שעבר עליו, מתקומם נגד המחשבה שהחיים בלעדיו יתנהלו כאילו כבר לא היה קיים. וכאשר מתברר לו כי הנערות מחייכות בלעדיו, על מגרש הכדורגל צועקים “גול!” בלעדיו, בעבודה מסתדרים בלעדיו, באוניברסיטה מלמדים בלעדיו, בתיאטרון מציגים בלעדיו ובמועדון נפגשים בלעדיו – מתחשק לו לטלטל את כולם בסערה: האם כבר שכחתם אותי?

כל פרידה היא בחזקת מוות קצר, ומי שחוזר מן החזית לעיר חוזר כל פעם מעולם אחר. מי שמת אינו יכול לספר על המוות, אבל מי שכמעט מת ושב לחיים, היה על סף ההשמדה והוחזר, יודע את ההרגשה: רק זמן קצר נעדר וכבר ישן מישהו אחר על מזרנו, כבר סחבו את השמיכות שלו, כבר נועל מישהו את נעליו, כבר חילקו את רכושו, כבר אין לו לאן לחזור. שום מקום לא נשאר ריק לאורך זמן.

המקום היחיד שבו נשאר באמת חלל ריק הוא בתוך הבית, בתוך המשפחה, אבל גם את תוצאותיו קשה לשאת. כאשר המגויס חוזר לחופשה, אל האשה, אל הילדים, אל הבית, יש אלף הוכחות לכך שהוא חסר: עליו לטפל בעניין ההלוואה, להסדיר את חוזה השכירות, לדבר עם מנהל הבנק, המכונית התקלקלה, האשה עצבנית מרוב חובות, הילדים מתפרעים מפני שחסרה להם יד חזקה, ובמקום המנוחה המתוקה שחלם עליה בלילות הארוכים מאחורי שקי־החול באה ריצה מטורפת בין מוסדות ופקידים, והעורף נראה מאוס יותר מאי־פעם – ולא בצדק. אילו היה הכל בסדר בבית, ענייני הכספים מנוהלים כשורה, העסק ממשיך להתקיים ללא בעיות, המכונית במצב תקין, בבית לא מחכים תיקונים, האשה משתלטת על הכל, הילדים מלאכים ואין מה לדאוג, אז היתה סיבה אמיתית להתעצבן. אם שום דבר אינו מסתדר בלעדיך זה אולי מרגיז, אבל אם הכל מסתדר בלעדיך, זה מרגיז הרבה יותר.

לחיילים הסופרים את הימים עד לחופשה, המדברים שעות על שעות על החיים המשוגעים שיעשו בעיר, שהמחשבה על הבית היא מקלטם היחיד בלילות קרים בשעות שמירה, נראים הילדים חכמים יותר, האשה יפה יותר, ההורים מבינים יותר, הבית ביתי ואורות רחוב דיזנגוף מושכים כפי שלא היו אף פעם. אך כאשר חוזרים הביתה, הפגישה עם המציאות היא לעתים בבחינת הלם. על כל החיילים ששבו לביתם מכל המלחמות, עבר אותו זעזוע, כשהיה על המציאות להתמודד עם החלומות, ומול ההזיות עמדו אנשים בשר ודם. רק בבית ההורים, לפעמים, אפשר למצוא בדיוק את הגשמת כל החלומות על מיטה ואמבטיה ואוכל ושינה ותפנוקים, אבל מעבר לחממה של בית אמא אורבת המציאות שלא התאימה עצמה לגעגועים.

חזית ועורף אינם יכולים להיות כיחידה אחת. מדובר בשתי דרכי חיים שונות מאוד, בעיקר אם בעורף מתנהלים החיים כרגיל, פחות או יותר. אולי רק הפצצות של ריכוזים אזרחיים מטשטשות את ההבדלים בין חזית ועורף מבחינת הקירבה למוות, אבל אז עוד יותר קשה לחזור, מפני שלעתים אין לאן. ככל שהצבא מגן על הבית ממרחק רב יותר, ככל שהישוב מוגן יותר מהרס ומוות, כן גדל החיץ בין עורף לחזית. עצוב לחזור ממלחמות במרחקים ולמצוא בבית הריסות, רעב ודכאון, אבל גם לא משמח לחזור הביתה ולראות אורות דולקים ופני רוקדים מחייכים וגבר מודד חליפה בחנות ואשה יוצאת מסלון ליופי ובתי־הקפה מלאים כאילו מאומה לא קרה, כאילו לא היתה חזית.

ובעורף מהססים: להמשיך, ככל האפשר, בחיים כרגיל, מתוך כוונה, מתוך עקרון; ליהנות מן החיים דווקא משום שנעשו יקרי־ערך יותר על רקע המלחמה? אם כן עד לאן, ואם לא איך לנהוג? להמשיך בהצגה או לשנות את תוכנה? מאז המהלומה הנוראה של מלחמת יום־הכיפורים עומדת המדינה קולקטיבית בפני הבעיה, כמו היחיד באבלו, כל אחד מתמודד עם צל המוות על פי דרכו, מנסה לשכוח ומנסה לא לשכוח, מנסה למצוא טעם בחיים אך לא יותר מדי, מנסה להתרחק מן המתים ולא רחוק מדי, מנסה למצוא איזון נפשי אך לא שלווה.

אחרי שפסקה הלחימה עשה כל אחד את הצעדים הראשונים כמגשש: הזמין כמה חברים הביתה ולא קרא לזה מסיבה, רק פגישה. קנה נעליים חדשות ולא מטעמי אופנה אלא בגלל החורף. הלך למספרה לא למען היופי אלא כדי שתהיה צורה לשערות. ביקר בקולנוע לא למען עצמו אלא בגלל הילדים. כל כך קשה לקבוע עד היכן הנאה מן החיים היא צו, חובה והבטחת המשך והיכן מתחילה אטימות־לב והתעלמות מן המצב. כל אחד קובע לו כללים משלו: מסיבת סילבסטר פסולה אבל מסיבת יום־הולדת, להדגשת חיוב החיים, מותרת ואפילו רצויה; ביקור בקונצרט סימפוני נחמה אבל ביקור במועדון ג’אז הוא בגדר בילוי שלא עתה זמנו. לצאת לבילוי ערב מותר אבל לא בלבוש חגיגי מדי; לנסוע לגליל לבקר חברים רצוי אבל לצאת סתם לטיול עדיין מוקדם מדי; לחשוב על חופשה באילת אפשר אבל לחשוב על נסיעה לחוץ־לארץ אסור לעת־עתה. המודד משתנה מדי שבוע בשבוע לפי הלך־הרוח, לפי קצב הסביבה, בהתאם למצב הכלכלי, מתוך הנחה שאין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער.

כל חייל בחזית מוכן לסכן את חייו, לנקות טנק בכפור, לשאת בחדשים ארוכים של גיוס בשביל משפחתו ובני ביתו, וגם בשביל האומה באופן מופשט. רק כאשר פורטים את האומה ליחידים שואלים: למען מי, בעצם, אני רובץ בבוץ? למען העם היהודי כולו אני מוכן, אבל לא למען השכן מלמעלה המשליך את האשפה למרפסת שלי, לא למען נהג האוטובוס הסוגר את הדלת מול האף, לא למען הפקיד בחברת־השיכון המושך בכתפיים, לא למען הנשים המתקוטטות בתור לביצים, לא למען בעל החנות האוגר שמן, לא למען הפוליטיקאים המשמיצים איש את רעהו ועוד פחות למען הגונבים חוטי טלפון בעיצומה של מלחמה ושודדים עסק של מגויס והורסים מכונית חונה ליד הבית ועושים רווחים על חשבון המלחמה. לפעמים כאשר חייל חוזר מן החזית ורואה מה נעשה בעורף מתחשק לו לשבור את לוחות־הברית כמשה או למוטט את עמודי המקדש על הפלשתים כשמשון, אבל עליו להיות רחמן יותר מאלוהים ולחוס על הארץ כולה בעבור פחות מעשרה צדיקים.

בזמן שכל הגברים בגיל הגיוס נקראו לשירות לא היה מקום להרהורים על אנחנו – והם. איש לא קינא בילדים, בנשים או בזקנים שישבו לבטח בשעה שבחזית התעופפו הטילים. הממורמרים היו אלה שנשארו בצד, שלא נמצא להם שימוש בתוך הצבא. הלוחמים היו בעלי־זכויות. הגיוס נעשה מעיק יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתחררים. אם חמישים אחוז מהמגויסים כבר שוחררו לא גברה הרגשת ההקלה בחמישים אחוז, אך תחושת התיסכול גדלה במאה אחוז. מקנאים לא באופן כללי, אלא באופן פרטי. למורה לנהיגה לא איכפת ששוחררו מאה אלף ספרים וחייטים, מה שמקומם אותו זה שחרור מורה־נהיגה אחד, המתחרה, הסוחב לקוחות. מחפשים לא את הצדק האבסולוטי אלא את הצדק המוגבל, בתוך המקצוע, בתוך הסביבה המיידית: שכל מורי־הנהיגה יהיו מגוייסים, קצת, ויפסידו לקוחות, חלקית, ויצמצמו את הכנסותיהם, יחסית. דרושה תחלופה גדולה יותר בשירות המילואים, אבל גם אז הצדק לא ייעשה. אין צדק בחלוקת נטל המלחמה. לכל היותר ייתכן צמצום אי־הצדק, במידת מה.

לא תיתכן חלוקה צודקת, קודם כל מפני שאין חלוקה צודקת בין החיים והמתים. לפי הצדק היה על כל אחד מאתנו לתרום למלחמה שנה אחת מחייו, אבל המוות אינו מקבל מגביות, אצלו זה הכל או לא כלום. מבני ששים הוא מתעלם ולבני עשרים הוא אומר: אחרי. אין צדק לפליט השואה שבנו היחיד נפל. אין צדק להורים ששכלו שני בנים במלחמה. אין צדק בחלוקת הכאב; מי שכואב את מות בנו ומי שכואב את מותם של אלפיים וחמש מאות בנים, הכף של האחד תמיד כבדה יותר. אין צדק בין הלוחמים, רק מקריות, רק גורל. אין צדק בין הנכים לכל ימי חייהם ובין השבים ללא שריטה. חלוקת הקרבנות אינה שוויונית ובמלחמה הזאת היא מעיקה יותר מאשר אי־פעם, מפני שנשארו כל כך הרבה סימני שאלה, מפני שהמוות לא נראה כבלתי־נמנע, כיוון שאין תמורה בשמחה על עצמאות, על נצחון מכריע או על שחרור מאימת המלחמה לשנים רבות.

כאן גם אחת הסיבות להתמרמרות בין המגויסים שאינם מקווים לשחרור בקרוב: לא תחושת נצחון, העושה את הקרבן בזמן, בבריאות, בכסף אם לא לכדאי לפחות לנסבל; לא הילת גבורה, שעליה אין מרבים לדבר עתה, כאילו עבר זמנה; לא הרגשה שלא היתה ברירה; לא אמון במנהיגות המיטיבה לדעת; לא משענת באלופים המתעלים מעל כל שיקול אישי. זה קרה ללוחמים רבים במלחמות, רבות, אבל אצלנו זאת הפעם הראשונה שהרגשת התיסכול באה לביטוי מיד, בגלוי, באזני רבים. מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים היו קצרות מכדי שהמשתתפים בהן ישאלו “לשם מה הכל” ובמלחמת השחרור השתיק פלא הקוממיות כל ספק. ודאי היו גם אז משתמטים וג’ובניקים ומתחמקים לחוץ־לארץ, אבל הלוחמים היו בעלי־זכות, בעיני עצמם ובעיני החברה. נדמה כאילו זאת הפעם הראשונה שמגויסים רבים כל כך מגדירים את עצמם כ“דפוקים”.

עובר זמן עד שמתרגלים לשינוי סגנון המלחמות. התפנקנו במלחמות קצרות, מהירות, מוחצות; היה קשה, אבל הכל היה מאחורינו מהר וזמנים חדשים עמדו על הסף. עכשיו יודעים: היה קשה ועדיין קשה ומי יודע אם לא יהיה קשה יותר. בתולדות המלחמות בעולם גיוס של ארבעה חדשים הוא כמעט לא־כלום, קצרצר. לנו הוא נראה כנצח. מצד אחד נראים ארבעה חדשים כנצח ומצד שני כאילו הלכו מאה ועשרים יום לאיבוד, נגזלו מן החיים, מפני שלא יכולים ליהנות בהם ממה שרוצים ליהנות, לבצע את מה שמתוכנן, מפני שלא ניתן להתקדם לקראת המטרה, תואר אקדמי, קריירה מדעית, ביסוס העסק, עליה בדרגה. אבל החיים אינם רק לוח־זמנים מתוכנן מראש, ולעתים דווקא השיעורים שמחוץ למסגרת הלוח שנקבע מראש הם המאלפים ביותר. אלה שהשתתפו במלחמת יום־הכיפורים ויצאו ממנה בשלום יידעו ממרחק השנים להעריך את מה שהמלחמה נתנה להם, אחוות לוחמים והרגשת קירבה בין איש לרעהו שרק לעתים רחוקות זוכים לה בחיים הסלולים היטב, יכולת להבדיל בין טפל ועיקר בחיים, לקבל את המוות כחלק בלתי־נפרד מן החיים ולהבין לסבל הזולת, אפשרות להרהר בתכלית החיים, הזדמנות ללמוד שלא לקבל דברים טובים כמובנים מאליהם וידיעה שאי־אפשר לחלק שווה בשווה את האחריות לקיומו של עם, שיש המסוגלים לשאת רק מנה קטנה של אחריות ויש הנושאים עול גדול.

השאלה היא איפה שביל הזהב בין חיוב־חיים ובין התחמקות מאחריות, איפה נפסקת ההתמודדות עם המשבר ומתחילה ההתפרקות מעול, מתי ההצגה חייבת להימשך ומתי היא נהפכת לפארסה ולזיוף. כמה עלינו להילחם בנטייה הטבעית לחזור ל“עסקים כרגיל”, לשיגרה, לבטחון הדברים המוכרים. קצת מוזר לאסוף בולים, לרקום כרית, לשתול פרחי גן־עדן שיפרחו רק בעוד שבע שנים, לרשום מתכונים, ללמוד את אמנות הרנסאנס, לקרוא את ג’יימס ג’ויס, לעקוב אחרי תוצאות משחקי הליגה כאילו לא היתה מלחמה בעולם, וקצת קשה לחיות רק למען צרכי השעה כאילו לא היה שלום בעולם.

כאשר הרוח בחוץ שורקת והצינה חודרת מתחת לדלת מתכרבל אדם בתוך הקן שבנה לעצמו מכרית ושמיכת פוך ומרגיש שטוב לו – ובאותו רגע הוא נזכר בחיילים היוצאים לסיור בליל חורף, בבוץ, בקור חודר לעצמות ורע לו. ואז הוא אומר לעצמו: ומה יעזור לאחרים אם אשכב ער תוך נקיפות־מצפון, ומבטיח לעצמו לשלוח בבוקר תרומה לוועד־למען־החייל ונרדם מרוצה מעצמו.

מצד אחד אנו טופחים לעצמנו על השכם מפני שידענו – על אף מצב הלוחמה – לקיים בחירות דמוקרטיות כמעט במועדן, ומצד שני מתחלחלים למחשבה שכל סחר־הסוסים המתלווה להקמת קואליציה מתנהל בימים שרק האש נפסקה בהם ולא המלחמה. יודעים שאם החיים הפוליטיים נמשכים כרגיל זה סימן ליציבות, ועם זאת קשה לתפוס: עכשיו הזמן להתווכח על “מיהו יהודי” ופסולי חיתון ולהתעקש על כסאות, מחלקות וסגנים־בשכר בעיריה? מבינים שחידוש הפרסומת הוא סימן להתאוששות כלכלית אך מרגישים אי־נחת: כבר אנחנו בחזרה במקום שהפסקנו בראשית אוקטובר? בשבועות הראשונים למלחמה לא היתה פרסומת מסחרית כלל, כאילו לא נאה לחשוב בשעה כזו על פדיון ומכירות. אחר־כך באה הפרסומת המוסווית: נהג, עזור לחייל להגיע הביתה, ביקשה חברת הדלק; על אף המחסור בכוח אדם אנו ממשיכים לפעול, הודיע סוכן מכשירי הטלוויזיה. המודעות הגלויות הראשונות התבססו על צרכי השעה: שילחו לחייל שוקולד, קנו לו גופיות מאקרילן, עתה הרגע לבטח את בני־ביתכם למקרה של מוות. כיום חזרנו לחיים המתוקים: את חושבת על קניות? חשבי על לונדון; יפה בגילך עם תכשירי היוקרה; הקמצן האציל, לנצ’יה 1800 – 11 ק"מ לליטר. הלוואי והייתי יודעת: האם זה סימן טוב למוראל? אולי סימן רע? השד יודע. בענייני מוראל כבר איבדתי כל בטחון מה טוב ליהודים. מוראל הוא גם מלה כל כך לא חביבה, נוקשה ולא מתחשבת בחולשות האדם. כל מי שפרנסתו על הכתיבה נאבק עם המוראל כיעקב עם המלאך ואינו יכול לו, רוצה לחזק אותו ולא לשקר, רוצה לגרש את המרה־השחורה והיא מסתתרת בתוך לבו.

“אינטלקטואלים לשלטון!” נטולה כל סיכוי להצלחה כסיסמה מבצעית, אפילו בתקופה שבה הכל כמהים לשינויים פוליטיים, כיוון שהמונח אינטלקטואלים אינו יכול לשמש קנה־מידה מעשי כשנבחרים המועמדים לתפקידי שררה. איך אפשר לדעת בוודאות מיהו אינטלקטואל? בהסתמך על הצהרה אישית: אני החתום מטה רואה את עצמי משתייך? לפי מספר שנות ההשכלה? מראה הפנים? מספר הספרים שקרא? המקצוע? מנת־המישכל? הרי לא תיתכן קבוצה פוליטית השואפת לשלטון בלי כרטיס־חבר, ולא ייתכן להעניק אישור לכל דכפין: נושא תעודה זו מוכר כאינטלקטואל בהתאם לתקן מספר/קו נטוי. הרי ברגע שהאינטלקט יהיה אמצעי להגיע לשלטון עלולים להידחק לשורות האינטלקטואלים גם פסבדו־אינטלקטואלים ואינטלקטואלים־למחצה ולרביע וביצועיסטים במסווה של אנשי מחשבה, וכך יתהוו אנדרלמוסיה ובלבול רעיוני עוד יותר מאלה הקיימים בלאו־הכי.

אקדמאים לשלטון נשמע הרבה יותר מתקבל על הדעת. אך דרושים סייגים: בעלי תואר ראשון שייכים בקושי למשכילים, לפי המצב בשוק כיום. נאמר, מדוקטור ומעלה, עם ותק של לפחות עשר אסיפות־מחאה ועשרים חתימות על כרוזים. אקדמאים הם סקטור באוכלוסיה הכללית, כמו חקלאים, פנסיונרים, או תעשיינים, וטבעי וסביר שהם רוצים לשפר את מעמדם ולהגביר את השפעתם. כך עושים הכל. בני אצולה כבר היו בשלטון, וגם בעלי הון, וגם הפרולטריון, וגם עסקני מפלגות. אף אחד מן הנסיונות האלה לא עלה יפה במיוחד. אפשר לתת שאנס גם לאקדמאים, ולו רק למען החילופים והצדק. גם למרצה בכיר לספרות מגיע פעם לנסוע במכונית “דארט” עם נהג צמוד. כבר יוהן ווֹלפגאנג גיתה היה שר בחצר הדוכס מויימאר ורכב על סוס שרד שקרא לו פואזיה.

אם אקדמאים לשלטון אז עכשיו! ללא דיחוי, בהקדם האפשרי, לפני שההשכלה הגבוהה תהיה לנחלת הרוב ולא יהיה בה ייחוד יותר מאשר בהשכלה התיכונית כיום. הרי איש לא יעלה כיום על דעתו סיסמה בנוסח “בעלי תעודת בגרות לשלטון!” אף כי רק לפני שנים מעטות היתה ההשכלה התיכונית מזכה את בעליה בתואר משכיל ומעוררת ציפיה למשרה מכובדת. כיום דבק בתואר משכיל הד מימים עברו, ימי חברה חקלאית עניה שהיתה שולחת את בניה המוכשרים ללמוד בעיר, בגימנסיה של הישועים או בבית־הספר של המיסיון; זכר ההפרדה הגמורה בין החקלאות והמלאכה ובין ההשכלה הפורמאלית. אבל בימים שבהם בית־ספר מקצועי תיכוני הוא בגדר השכלה מינימאלית בכל משלח־יד, ירד המונח משכיל מגדולתו. אגב, אצל יהודים לא היתה לו אף פעם אותה משמעות. יהודי שלמד היה תלמיד־חכם, ואם הוגדר כמשכיל היתה הכוונה לבקיאות בחכמת הגויים.

בהרהור שני: גם הסיסמה “אקדמאים לשלטון” אינה הבטחה לשינוי. הרי גם עורכי־דין הם בגדר אקדמאים, ובכל זאת זה דורות הם מזוהים עם השלטון. השכלה משפטית היתה לא־פעם השלב היסודי בקריירה פוליטית, ולפעמים הכושלת ביותר. אולי, בכל זאת, מוטב לשמור אמונים למונח הישראלי המצוי “פרופסורים” (גם אם יש בכך מן ההפליה לגבי דוקטורים ומרצים). הכוונה לחברי הסגל האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אנשים שהעמידו את השכלתם במבחן, שבקיאותם בשטח התמחותם אינה תלויה בספק, שעמדו במאבק האיתנים על התואר הרם ויכלו לו. “פרופסורים לשלטון” נשמע משכנע הרבה יותר אם אין מכירים אישית יותר מדי פרופסורים. מי שמונה כמה פרופסורים בין חבריו הטובים ביותר עלול להיתפס לשיקולים פרסונליים. וככל שהאיש מבריק יותר במקצועו כך הוא נראה פחות מתאים לתפקיד חבר כנסת או שר. והרי תפקידים אלה, בהיעדר מודד אחר, נחשבים כיום לשיא הקריירה הפוליטית. נכון שרבים מחברי שלושים וחמש הממשלות שקמו באיטליה מאז סיום מלחמת־העולם השניה היו פרופסורים, וגם כיום נושאים כשמונים מבעלי התפקידים המרכזיים בשלטון האיטלקי את התואר פרופסורה, אך מזה לא נוספה הילה, לא לפוליטיקה האיטלקית ולא לפרופסורה.

מובן ששום פרופסור נאור לא ישים לב למדינה נחשלת יחסית כמו איטליה. כל העיניים מופנות לארצות־הברית, שבה זכו הפרופסורים שלזינגר, רוסטאו, גלבריית והלר להשפעה פוליטית מרחיקת־לכת בימי הנשיא קנדי ובה חי ופועל, בשעה שאינו מרחף על־פני העולם, האיש שהוסיף לפרופסורים יוקרה יותר ממיליון מחקרים. אך תהיה זאת אופטימיות־יתר להוציא מעלייתו המסחררת של פרופ' הנרי קיסינג’ר מסקנות נמהרות לגבי עתיד כל פרופסיית הפרופסורים: הוא תופעה יחידה במינה ואין ללמוד ממנה שדי להיות פרופסור להיסטוריה כדי להיות שר־חוץ מוכשר, בדיוק כשם שאין להניח כי די להתחיל את החיים כמוכר־עיתונים, כדי להיות תומס אלווה אדיסון.

אין להיתפס לעמדתו הקיצונית של לנין, שטען כי ברגע ששאיפות העם מופקדות בידי פרופסורים הן אבודות, אך גם אין להפריז בכוח יכולתם. הם ממש דומים לבני־אדם, עם כל היתרונות וכל החסרונות, ומצויים בכל הביצועים מלבלרים עד גאונים. גיוס אינטלקטואלים או פרופסורים לשלטון מבטיח מדיניות נאורה ובעלת השראה בדיוק כמו בחירת בעלי עיניים כחולות או נועלי נעליים מספר 42 לשלטון. יתכן מאוד שאפשר למצוא מדינאים מוצלחים ביותר בין בעלי העיניים הכחולות ורגל מס' 42, אך אין ערובה לכך. השכלה אקדמית עשויה לסייע לפוליטיקאי בדיוק כמו לכל בעל מקצוע אחר – ופוליטיקה זה מקצוע ולא תחביב – אך כדי שאדם יהיה מדינאי מעולה דרוש לו הרבה יותר: חוש פוליטי, חזון מדיני, עמוד שידרה, כוח התמדה, יושר פנימי, כושר מנהיגות, אמונה בצדק ואהבת אדם. כנגד רשימת כל התכונות הנעלות הנ"ל עומדת רק שאלה אחת: אז למה לא רואים אותן במציאות? לא אמור בשום מקום שבלעדיהן אין אדם יכול להגיע לצמרת השלטון, אך מי שמבקש לראות אינטלקטואלים בשלטון אינו רוצה להחליף חסרונות בחסרונות או כשלון בכשלון, אלא הוא מאמין שהאינטלקט יביא את הישועה הפוליטית. ההיסטוריה מספקת אסמכתות ביד רחבה גם למי שרוצה להוכיח שאינטלקט ושררה הם זיווג מוצלח, וגם למי שסבור כי מדינאי טוב אינו מוכרח להיות אינטלקטואל דווקא; אלה נזכרים במאסאריק, בבלפור ובראטנאו ואלה בטרומן, בביסמרק ובגלדסטון. אלה ואלה צודקים.

גם אם מעיינים ברשימת השמות של ששים האנשים ששימשו בתפקיד שרים בממשלת ישראל מאז קום המדינה ועד היום, קשה מאוד לקבוע מי אינטלקטואל ומי לא, ומי הם השרים שמילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, בעלי התואר האקדמי או חסרי השכלה גבוהה, שידעו להעסיק את הצוות הנכון. בסופו של דבר נראה שהאישיות היא העיקר, ואותה אי־אפשר לסווג. אפילו את בן־גוריון קשה להגדיר מבחינה זו. על־אף בקיאותו במשפט התורכי, סקרנותו העצומה, נכונותו ללמוד תמיד ורצונו הבלתי־נלאה לדעת, אינני סבורה שהאינטלקטואלים היו מסכימים לקבל אותו לשורותיהם, מאחר שהוא היה קודם כל מדינאי, וכל תכונותיו האחרות היו רק אמצעי־עזר בדרך למטרה. במידה מסוימת ניצב אותו סימן־שאלה ליד רבים ממעצבי תנועת העבודה: על ברל כצנלסון, טבנקין, א.ד. גורדון, האינטלקט לא היה המקצוע שלהם אלא כלי־שרת להגשמה, והם האחרונים שהיו רוצים שיגדירו אותם כאינטלקטואלים.

השאלה היא כמובן מה זה אינטלקט. אם הוא תבונה או שכל, הרי אפשר למצוא תבונה ושכל בכל שדרות העם, בקרב מלצרים ומגדלי עופות לרבייה, מיילדות ומרכזניות; אם פירושו סקרנות שאין לה רווייה ונכונות תמידית להעמיד את ההשקפות מחדש למבחן הביקורת, חשיבה עצמאית או אי־תלות רעיונית, הרי אלה אינם מובילים למשרות ממלכתיות דווקא אלא להיפך. רק לעתים רחוקות מסוגלים אינטלקטואלים אמיתיים לסבול את המשמעת ההכרחית בחיי הפוליטיקה. קשה מאוד להבטיח את נאמנות האינטלקטואל לשליט, כפי שהוכיחה התפתחות היחסים בין גינתר גראס לווילי בראנדט. רוב הזיווגים בין סופרים ומדיניות של יום־יום – להבדיל מהכנה למהפכות – נדונים לכשלון. סופר יכול להרעיד עולמות בכוח יצירתו, להעניק השראה ולהיות מצפן, אבל הוא לא נועד לזירה המדינית. עם כל הערצתנו לאומץ־לבו של סולז’ניצין, עם כל ההערכה אליו כסופר, לפי המניפסט הפוליטי הוא נראה לי כנער כפרי תמים ולא הייתי מפקידה בידיו ניהול מדינה בגודל של אנדורה. אולי זה מעיד נגד הפוליטיקה, יותר מאשר נגד סולז’ניצין, אך אמת נושנה היא שנביאים לא נועדו להיות מלכים, מפני שהם שואפים לשלמות ושררה מתבססת תמיד על פשרות עם המציאות.

אם אינטלקט פירושו שיפוט מוסרי, אין בתולדות המאה שלנו עדויות רבות על יתרונו בשטח זה דווקא. רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים (ולא רק הם, גם קנוט המסון, סוון הדין ואחרים) כללו את הנאציונל־סוציאליזם נוסח היטלר בתפיסת־עולמם, או לפחות חיו אתו ללא התנגשות; האינטלקטואלים הסוציאליסטים האנגלים של שנות השלושים – סידני וביאטריס ואֶב, ברנרד שוֹ, ג.ה. וולס וסטיפן ספנדר – עצמו עין מלראות עיוותי המשטר הסטאליניסטי אם כי ידעו עליהם וסלחו למשטר הרודני הרחוק מגבול ארצם מה שלא היו סובלים אף לרגע אחד בבריטניה – אולי מתוך תמימות, אולי בגלל הכמיהה לעולם שכולו טוב. תומכי השמאל הרדיקאלי בארצות המערב של שנות השישים, חסידי מאו וצ’ה גאווארה, אף הם לא הוסיפו הוכחות רבות לעליונות האינטלקט בשיקול פוליטי, אלא אם כן נובעת ההזדהות עם משטר מהפכני מיצר הרס עצמי: הרי בכל מקרה עתידים הם להיות קרבנותיו הראשונים.

אינטלקט דורש יותר מכל חירות, מידת־ריחוק, ניכור־מה – זה המחיר שהאינטלקטואל חייב לשלם אותו בעד מתנת השמים והכוח שנפלו בחלקו לא בזכות אלא בתורשה – ואלה הדברים שמשטר מהפכני מסוגל לספק אותם פחות מכל. אולי מרגיז שבישראל אין מתייחסים לאינטלקטואלים ברצינות, עד כדי כך שמותר להם לומר כל מה שבלבם אך אין מתחשבים בדבריהם. אבל רק מי שטעם טעמה של דיקטטורה, מכל גוון, יודע בוודאות שהבנה סובלנית ואפילו התפעלות בורגנית עדיפות מידיים כבולות וממכונת־כתיבה בלי קלידים.

יש ארצות המעדיפות לדבר על אינטליגנציה במקום על אינטלקטואלים, כינוי שדבק בו, לפחות בארצות דוברות גרמנית, שמץ חוסר־מעשיות. בטלנות, ביקורת לשם ביקורת ועשן בתי־קפה. אבל אצלנו גם המונח אינטליגנציה, על אף מקורו הרוסי המהפכני, אינו ממלא אחר הדרישות. רבנים ותלמידי חכמים, חברי העליות החלוציות, אנשי קיבוצים וקציני צה“ל שייכים לעתים לאינטליגנציה, בזכות השכל, כושר התפיסה, רמת המישכל או היקף ההשכלה ולא לפי מקצועם. עורכי דין, עתונאים ורופאים שייכים לאינטליגנציה לפי מקצועם, מבחינה טכנית, אך לא תמיד מבחינת נתוניהם האישיים. ומעל הכל, המלה אינטליגנציה בכל צירופיה, אינה נוחה לסיסמאות. “אינטליגנציה לשלטון” נשמע מגוחך, ו”אינטליגנטים לשלטון" נשמע כעלבון, בעיקר בעל־פה, כי אינטליגנט, או ליתר דיוק אינטליגנט־אחד, נושא את כל מטען הבוז למי שמתנשא ולא משתייך.

אשר לי, אני בדילמה: על־פי המקצוע אני רשאית להיכלל באינטליגנציה, באישור כל הסוציולוגים, אבל עם תשע הכיתות של בית־הספר העממי, שהן כל השכלתי, לא היו מקבלים אותי אפילו כגוזרת קטעי־עתונים, שלא לדבר על חברות בגוף אקדמי כלשהו. לפי מספר השאלות המנקרות במוחי אולי אני יכולה להסתפח אל האינטלקטואלים, אבל מיעוט התשובות הברורות מוציא אותי מחברת אנשי־הרוח. לפי הספריה הסיווג שלי הוא, לכל היותר, בורגנית־קוראת־ללא־אבחנה, לפי המראה, סתם יהודיה. אהדתי לאינטלקטואלים שאין להם אלא שכלם להתפרנס עליו, אך לבי עם כל הנאלצים לעבוד כל ימי חייהם בעבודה שאין בה עניין והתמודדות מתמדת. בקיצור, אינני שייכת לשום מקום, אלא אם כן נסכים להנחה שאינטלקטואלים ממלאים את תפקיד ליצני החצר.

אולי, בסופו־של־דבר, שפת עבר טובה מכולן, ומוטב לומר “אנשי־רוח לשלטון”. אם כי יש בכך אפליה ברורה לטובת מדעי החברה והספרות, הרי זכותם של כלכלנים, מהנדסים, רופאים או וטרינארים לשלטון אינה נופלת מזכותם של משוררים, היסטוריונים או פילוסופים. אבל משום־מה אין הם נכללים במונח אנשי רוח. לפי מושגי איש־רוח הוא אדם מבוגר, עם שיער מכסיף, קורן נשמה־יתרה, מחשבותיו נעלות, ספרייתו גדושה ומי שיושב בחברתו חש במשק כנפי המוזות. במספר רבים, אנשי־רוח, אני מסוגלת לראות לכל היותר את אסיפת אגודת הסופרים, המקום האחרון לחפש בו מועמדים מתאימים לתפקיד שר השיכון או שר התיירות. רק הצרפתים ממנים את סופריהם לשרים, מתוך כבוד למלה הכתובה; רוב העמים מעדיפים להפריד בין ספרות לשלטון, אם מטיפשות ואם מחכמה. הרי לא היה בארץ משורר שהשפיע על אנשי פוליטיקה יותר מנתן אלתרמן, ובכל זאת קשה לי לתאר אותו כשר בממשלה, כחבר־כנסת, כמנהל מועצה או בכל תפקיד ממלכתי אחר, עם מזכירות, טלפונים, ישיבות, הצבעות וכוסות־תה.

אינטלקטואלים אינם נוחים מטבעם לשאת במשמעת מפלגתית, ואם הם זכו בתפקיד פוליטי – לא כפוליטיקאים בעלי נטיות אינטלקטואליות אלא כאינטלקטואלים בעלי עניין־מה בפוליטיקה – היה זה ברוב המקרים מחווה לשם קישוט ולא לאורך־ימים. יש לאהוב את הפוליטיקה, כדי להקדיש לה זמן, מחשבות וכוחות. מי שאוהב יותר את ייעודו מוטב שיישאר צופה מן הצד, משפיע דרך יצירתו.

יש מידת־מה של הגיון בדברי הפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה אמריקאית, שחייל משוחרר הציג בפניו, בסוף מלחמת־העולם השניה, את השאלה המאשימה: “ומה אתה עשית במלחמה?” והפרופסור ענה: “שמרתי על נכסי הרוח שאתה יצאת להגן עליהם”. אמנם, תשובה זו פסולה מבחינה מוסרית: החובה להילחם ברע המוחלט חלה על כל אחד. אולם לעתים רחוקות הרע כולו רע והטוב הוא טוב עליון, בעיקר בעיני פילוסוף הרואה את כל הצדדים ואינו יודע להזדהות. אינטלקט פירושו תמיד בדידות, גם בתוך מולדת. אולי משום כך השמות הראשונים שעולים על דעתי, כאשר מזכירים אינטלקטואלים, הם ארתור קסטלר וג’ורג' סטיינר. יהדות בגולה היא בית־ספר טוב לבדידות, אבל בישראל אסור לעמוד מן הצד, כי כל שעה הרת גורל. מוכרחים להתארגן, בתנאי שיודעים למה.

השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה היא שעת כושר לחוזי כוכבים ומגידי עתידות, הקוראים את הגורל לפי הלוח הגרגוריאני המתוקן. נבואותיהם, ככל הכתוב בעתונים, מבוססות על הזכרון הקצר של הקוראים ועל כך שאנשים אינם שומרים על עתונים ישנים שנה תמימה רק כדי לבדוק, אחרי שנים־עשר חדשים, באיזו מידה התגשמה הנבואה. אם כי יש כמה נבואות גלובאליות שאי אפשר לטעות בהן: מי שמנבא לעולם משברים כלכליים, זעזועים בשוקי הכספים וסכנת מלחמה לא יכול לטעות. אשר להורוסקופים אישיים, מבוססים על גלגל המזלות, ספק אם האנשים רוצים באמת לדעת מה יקרה להם, אם אכן זה גזר־הדין של הגורל שאין מנוס ממנו. איזו תועלת תצמח לנוהג במכונית אם יוגד לו שבין אפריל ומאי יהיה קרבן לתאונת דרכים? הרי בעצם ההרהור בתאונה כבר צפונה התגשמותה. אם אכן נקבע הגורל בכוכבים אין טעם שיפסיק לנהוג ויסע באוטובוס, כי הגורל ימצא אותו גם בתוך קו חמש ואם ילך ברגל ייפגע בחציית הכביש ואם לא ייצא מפתח ביתו תחדור מכונית גרר לתוך הבית, כי כך גזר הגורל. בדיוק כמו באגדה הפרסית על המשרת שהמוות נגע במרפקו בשוק בבגדד והבהילו והוא מיהר אל אדונו והתחנן שיציל את חייו. שלח האדון את המשרת מבגדד לסאמארה, ואחר־כך ביקש מן המוות הסבר להתנהגותו. “הופתעתי”, אמר המוות, “לפגוש היום בבגדד איש שיש לי פגישה איתו מחר בסאמארה”.

אני, למזלי, אינני מאמינה בכוכבים, הצלחתי לעבור כברת חיים ארוכה, בלי עין־הרע, משוחררת מאמונות תפלות. ולכוחות הנסתרים, שלא נדע, אין שליטה עלי. אני פועלת רק לפי ההגיון, וטפו־טפו־טפו, עד עכשיו לא קרה לי דבר. לא הייתי רוצה לדעת את הצפוי לי אפילו היה נוסטרדאמוס עצמו קורא את גורלי. אם אנחנו מצליחים לשמור, פחות או יותר, על טיפה של שיווי־משקל, על קצת שמחה בלב, הרי זה רק הודות לאי־ידיעתנו את הצפוי לנו בחיים, במיוחד כאשר מדובר בחיי יהודים. רק היפאנים והסינים, בחכמתם המזרחית, מתייחסים לעתידות בדרך הנכונה: ליד המקדש קונה המאמין את פיסת הנייר שעתידו רשום עליה, ואם עתיד זה אינו לפי טעמו, הוא קושר את פיסת הנייר לאחד העצים הקרובים ומחזיר אותו לרוחות: נא לראות את הגורל הנ"ל כמבוטל.

כל היופי הוא לחיות באשליות על אושר, הצלחות, הישגים, הנאות. מי רוצה לדעת שיעבוד כחמור כל חייו? שיישאר עד סוף חייו צייר בינוני מאוד? שיהיו לו אבנים בכליות? שבתו תתגרש שלוש פעמים? שימות סנילי ובודד? על אף גזירות הגורל יכול אדם למצוא בחייו משמעות, סיפוק, אהבה ושמחה, בתנאי שלא יידע עליהם לפני שיגיעו עדיו. לכן לא הושטתי מימי את כף־ידי לצועניה בשוק, לא הלכתי אל חוזת־עתידות בכדור בדולח, לא ביקשתי שתוכי ימצא את גורלי מתוך קופסת פתקי־עתידות, לא שאלתי בקלפים, לא קראתי הורוסקופים. אם הם משקרים אין טעם להוציא עליהם כסף, ואם הם אומרים אמת על אחת כמה וכמה שלא. אפילו צודק האדון שווילי מירושלים, המחשב את עתיד העולם על־פי הכתוב בספר הזוהר ובספרי הנביאים, וטוען כי אחרית הימים הנה באה, ומלחמת גוג ומגוג, שרק שליש מאוכלוסיית העולם יינצל ממנה, על הסף, אינני מעוניינת לדעת, גם אם הובטח שעם ישראל לא יושמד. עם כל אהדתי למשיח ולמר שווילי, אני מעדיפה את הציפיה.

פעם אחת ויחידה באה אלי מגדת־עתידות. היה זה בימי המלחמה הגדולה, במחנה בירקנאו, בבית הילדים. אם של קרליצ’ק, ילד חיוור מילדי הגן שלי, הציעה לי לקרוא את עתידי. אבי היה אז בגטו טרזין, במה שנראה כבטחון יחסי. המחנה שלנו עמד בפני החיסול הסופי, שנקבע לפי הסדר הגרמני חדשיים מראש, ל־18 ביוני. “אני אמות עם כל הילדים”, אמרה לי האם, “אבל את תינצלי, אם כי את אביך לא תפגשי עוד בחיים”. וזה מה שקרה. פיוטר יקיר מספר בזכרונותיו סיפור דומה: אחרי מעצר אביו, גנרל יונה יקיר, במסגרת הטיהורים של סטאלין בשנות ה־30, והוא, פיוטר, עדיין ילד, באה אליו מגדת־עתידות סרבית ואמרה לו: “לא תראה עוד את אביך. לפניך שנים רבות בבניין ממשלתי, אך הכל ייגמר בטוב ובסופו של דבר יהיו לך שני ילדים”. מגדת העתידות הסרבית צדקה, ולא לגמרי: אחרי שהכל כבר היה בסדר נעצר פיוטר יקיר שוב, והפעם שברו אותו. אילו ידע את המשך גורלו לא היה בו הכוח להתגבר גם על מחצית חייו הראשונה, אני בטוחה בכך.

מגידי־עתידות על־פי כדור בדולח, מעי־תרנגול, כף־היד, קלפים, ממשקע של קפה, עלים של תה (אנגלי) ועופרת מותכת, שייכים לעולם האתמול, עולם של שווקים וירידים, שדים ורוחות רפאים, פחדים ואמונות תפלות, קמיעות וכישופים, אבל האדם התקדם בצעדי ענק; אם הוא פוגש תופעות המעיקות עליו ואין להן הסבר במדע או בהגיון ונופל עליו פחד מפני הלא־נודע, הוא קורא להן בשמות לטיניים – פסיכוקינזיס, קריפטומנזיה, אנדופאזיה, אוטונוגראפיה – ומיד משתנה תדמיתן.

עולם הפאראפסיכולוגיה הוא עדיין עולם של אמונה, אם כי יודעי־דבר טוענים שתופעות הפאראפסיכולוגיה של היום הן הפיסיקה והכימיה של מחר. גם ברק, להבות מרקדות על גבי ביצה שחורה ואש נפלטת מן האדמה היו שייכים פעם לעולם הכוחות העל־טבעיים. ייתכן מאוד שבכל ספקן מסתתרת נפש נפחדת, שאינה רוצה להיות מוטרדת בדברים שאין להם הסבר, כאילו לא די בתופעות היקום – קוואזארים, שנות־אור, גאלאקסיות, אנטי־חומר – שיש להם הסבר מדעי ובכל זאת אינם ניתנים לתפיסה. רק מתוך תמימות של ילד או סקרנות של גאון אפשר לבקש תשובות לסודות היקום. רוב האנשים דוחקים רוב ימי חייהם את כל השאלות המטרידות הצידה, ועוסקים בבעיות היום־יום המובנות, הקרובות.

ההגיון הישראלי הפראגמאטי אומר: אם יש דברים שאין להם הסבר אז למה להרהר דווקא בהם? כאילו חסרות צרות בחיים? לכן אולי לא זכה אורי גלר בארץ לאותה הילה שנפלה עתה בחלקו באירופה. גם אם היה תקופת־מה אורח רצוי בכל מסיבה תל־אביבית, תמורת תשלום סמלי, תמיד התייחסו אליו כאן כאל קוסם: משהו משעשע, משהו מפליא, משהו מדהים, אבל לא רציני במיוחד. מובן שקשה לייחס כוחות נסתרים או אבחנה על־חושית לאחד מן השכונה, צנחן, חתיך, אבל בסך־הכל בחור ככל הבחורים. ניחא, איזה מאהאראשי הודי עם טורבאן ומבטא של פיטר סלרס, או פרופסור צרפתי עם זקנקן ובלורית לבנה, אבל אחד מהשכונה? זה מוכרח להיות בלוף. אין פסיכוקינזי בעירו.

בימים קשים, ימי מלחמה, כאשר עול המציאות כבד מכדי שנישא אותו בכוח ההגיון, כאשר מתערער הבטחון, מחפשים משענת בדברים שמעל לשכל באמונה בכוחות נסתרים. יש מי שסומך על ההשגחה העליונה, יש מי שסומך על המזל ויש מי שדבק בקמיע מן הבית – בצרור־מכתבים, בתצלומי הילדים, במטבע, בספרון־תהילים – כאילו בו הערובה לשיבה בשלום. במחנות סיכנו אנשים את חייהם כדי לשמור על מדליון, על טבעת, על תצלום, על קווצת שיער, על צעיף משי, על משהו מן הבית, אולי כאישור אחרון לזהותם האמיתית, אולי כקרן־תקווה אחרונה. כאשר אין עוד אמונה באנושות ולא בצדק, ואף קיומו של אלוהים נראה כבלתי־אפשרי מול המציאות, יש בקמיע, שידיים אוהבות החזיקו בו, הבטחה אחרונה לחיים אחרים. כאשר הוחרמה המזכרת האחרונה מן הבית באחת הבדיקות התכופות, היה זה כגזר־דין: מעתה אין עוד מציאות מלבד המחנות.

אחרי כל מלחמה מתהלכים סיפורים על נסים: ספר תהילים קטן, תיק־תפילין או צרור מכתבי־ילדים עצרו רסיס מלחדור ללב. ואכן, הם קרו ויש להם עדים. וכל אלה שהיה להם קמיע בכיס ובגד בהם, אינם יכולים עוד להעיד. גם אם אנו יודעים שהכל אשליה, אמונה תפלה, ומוכנים להסכים, באופן כללי, שהכל רק מקרה, גורל ומזל, אנו זקוקים באופן פרטי למשהו שאפשר להחזיק בו בשעה הקשה.

אנשים תכליתיים כמוני אינם מאמינים במה שאינם תופסים באופן כללי, אך מוכנים להודות באופן פרטי: יש מקרים, יש תחושת־הבאות, יש טלפאטיה. אתה חושב על איש, ובו ברגע מצלצל הטלפון וקולו מעבר לקו. אתה חולם על ידיד שלא ראית אותו שנים, ולמחרת אתה פוגש בו ברחוב. אולי צירוף־מקרים, אולי זכרון סלקטיבי: מאות פעמים חשבת על אנשים והם לא טילפנו, והדבר נשכח כי לא היה מה לזכור, אבל הצירוף האחד של מחשבה וצלצול נשאר חרוט בזכרון. אולם אם יספר לי מישהו שבדיוק בשעה שבה מת אדם אהוב עליו במרחקים התעורר משנתו והרגיש שקרה משהו איום, אני מוכנה להאמין לו. אחרי כל מלחמה אומרות אמהות ונשים של שבויים שחזרו הביתה: אני ידעתי שהוא יחזור בשלום; אחרי הודעה על נפילה בקרב אומרת אם, אומרת אשה: אני הרגשתי שיקרה לו משהו. נכון, בימי הציפיה הארוכים נעות המחשבות בין תקווה ופחד ובין אמונה ויאוש, ומה שלא יקרה, לטוב ולרע, התחושה היתה בלב. אבל יש מקרים שבהם הידיעה ברורה, חדה ופתאומית. השאלה איננה אם להאמין בטלפאטיה – אמונה אינה דורשת הוכחות – אלא איך להוכיח אותה מדעית. מעניין: דווקא הרוסים חוקרים את הטלפאטיה בשיטה מדעית, וקודם כל לצרכים צבאיים. באחד הניסויים לקחו החוקרים גורי שפנים לצוללת וירדו למעמקי הים, והאם נשארה במעבדה עם אלקטרודות שתולות במוחה. ברגעים שבהם הומתו גוריה בהפסקות קצובות נרשמו תגובות חזקות בגלי־מוח האם. אפשר לקבל, אפשר לדחות. זאת הבעיה של הפאראפסיכולוגיה: כמעט אי־אפשר להאמין באמיתותה, וכמעט אי־אפשר להאמין שהיא כזב.

בערב ראש־השנה הופיע בגליון החג של “מעריב” עמוד של שירי אורי צבי גרינברג, ואני עברתי עליהם ברפרוף, בין שינה וארוחה, ואמרתי: מה קרה לו, לאורי צבי? אולי זה הגיל? היתה בשירים אימה נוראה מפני מלחמה, מפני חורבן, מפני אובדן ירושלים. אמרתי: עכשיו אין לי כוח. אקרא אותם ביום־הכיפורים. אבל ביום־הכיפורים כבר ייבבה האזעקה.

את העליות מיינו לפי מספרים ושנים, עליה עליה וייחודה. אך את הירידות השארנו באלמוניותן, כאילו בעצם מתן השם יש גם הענקת זכות, ערובה לזכרון. יהודים ירדו מארץ־ישראל מפני שהקדחת אכלה אותם, מפני שהיו רעבים ללחם, מפני שלא היתה עבודה. הם ירדו מפני שחדלו להאמין באפשרות הגשמת חלומם, מפני שהפסידו את כל הונם, מפני שלא יכלו לשאת את החיים במעברה, ירדו מתוך עייפות ומתוך אכזבה ומתוך חיפושים אחרי כסף, הצלחה וחיים שלווים, ירדו בהיסח־הדעת וירדו מפני שלא עלו מעולם אלא רק התעכבו כאן בדרך, ירדו מפני שהרגישו כמיותרים. סיבות הירידה החדשות השכיחו תמיד את צרות הירידה הישנות. כבר לא היתה קדחת בארץ, ולא חוסר־עבודה, הלכו הבריטים וקמה המדינה, נעלמו המעברות ובאה הרווחה, נוצחו צבאות ערב וגברה תחושת הבטחון, והירידה לא פסקה אף פעם. רק לדבר עליה פסקו לפעמים.

בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום־הכיפורים חדלה כמעט הירידה להיות ירידה, היא היתה לתנועת אוכלוסיה, שאנו עדים לה בכל העולם. בימים שיש תעסוקה בשפע והכסף אינו חסר, מצב הבטחון שפיר, האדם צעיר והמרחקים מושכים, העולם קטן והניידות סממן של חברת־המחר, כמעט אין יורדים, רק יוצאים מהארץ ואין חוזרים אליה. ירידה היא תוצאה של החלטה, היא מעשה מכוון, ניתוק. שנים רבות יצאו היורדים מן הארץ מבויישים, על קצות האצבעות, במחתרת; בימי המיתון הגדול היתה ירידה גלויה יותר ומובנת במידת־מה, אם היו היורדים בין מבקשי־העבודה, ובעקבות זעזוע מלחמת יום הכיפורים, מנסים למצוא לירידה גם צידוק רעיוני.

ממרחק הדורות קל להבין את היורדים בעבר. אולי אפילו קשה לתפוס איך היה לאנשי העליות הראשונות הכוח לשאת את כל תלאות הארץ האוכלת יושביה – שממה ובדידות, עוני ורעב, מחלות ופרעות. קל להבין את הסתלקותם מן הזירה. בכל זאת לא ניתן היתר לירידה גם בימים הקשים ביותר. גם אם הצטערו, גם אם הבינו שלא כל אחד בנוי לתנאים הקשים, לא ניתן פטור מהרגשת־הנסיגה; תשעים אחוז מאנשי העליה השניה ירדו, אך הצדק נותר עם עשרת האחוזים הנותרים. אולי אני פסולה לדבר בגנות המבינים ללב צעירים השוקלים ירידה לא בגלל רעב, המצדיק ירידה אפילו בהיתר־התורה, אלא בגלל טיב השלטון או העדר סיכויים לשלום: הרי לא נולדתי כאן, אלא באתי מתוך בחירה חפשית, פחות או יותר, ואני בגיל שאדם נעשה בו כבד תנועה יותר, יש לי כאן משפחה ובית וזכויות־פנסיה, שתלתי עצים, כתבתי ספרים, אני אינטרסנט, שמתי את כל קלפי על מדינה ציונית. רק מי שנולד בארץ או חי בה מילדותו, רק מי שקיבל הכל כמובן מאליו – שם עברי, טיול בית־ספר לכנרת, דרכון כחול וזכות לשאת נשק, ליל־סדר היורד על הארץ כולה והרגשת־בית – יכול להפחית בערכם עד כדי הסתייגות מכל קנאות לארץ ולא לשפוט את היוצאים מחירות לגלות.

אם מדובר בפסילה מוחלטת של הרעיון הציוני, כמו שקרה לאנשי גדוד העבודה שנעשו קומוניסטים בשנות העשרים, יש צידוק לירידה; אבל למי שרוצה בהמשך קיומה של מדינת ישראל הירידה היא מעשה של התחמקות מאחריות אישית. זהות לאומית משותפת היא אחריות משותפת, בטוב וברע. מי שאינו מסוגל לאהוב את ארצו גם בימי שפל ובעת צרה, בימי שקיעה והשפלה, כשלון או נסיגה, אינו יודע את כאב המולדת. בכל הדורות ברחו בני המים מרדיפות השלטון כדי להציל את חייהם, יצאו מארצם כשונאי המשטר אבל לעולם לא כשונאי המדינה. יוונים וצ’כים, ספרדים ורוסים שברחו מבית־סוהר, עינויים ומוות, נמלטו בעצבות נוראה, התגעגעו לאנשים, לנופים, למלים המוכרות עוד לפני שעברו את הגבול לארץ־המקלט. איטלקים, אירים ופולנים נדדו בהמוניהם אל מעבר לים מפני שהיו רעבים ולא היה להם קיום בארצם, אבל לא חדלו לאהוב את מולדתם. אין בכך הגיון, אין תבונה באהבת אדם למקום מסיבה מקרית כל כך – מפני שנולד שם ולא במקום אחר. אבל אהבה, אם מותר להשתמש במונח טעון־רגשות כל כך, איננה תוצאה של שיקול והגיון, של חשבון יתרונות ומגרעות. אוהבים מפני שאי אפשר לא לאהוב.

בני־אדם נודדים על פני העולם. חצי כדור־הארץ מאוכלס מהגרים וצאצאיהם, ואיש אינו זוקף את ההגירה לחובתם. להיפך, המהגרים נמנו לא פעם עם הכוחות המקוריים, החדשניים, העצמאיים, שחיפשו בעולם החדש לא רק לחם אלא גם ירושלים חדשה. היהודים נדדו כל ימי הגלות על פני־העולם בתקווה למקלט, למקום מבטחים, לפרנסה, להשכלה, לחופש. מה שמקומם נגד ההבנה לירידת יהודים ממדינת ישראל (ולא לירידת עולים חדשים, שאין להם הכוח להתגבר על שנות ההסתגלות הקשות) הוא קוצר הזכרון. במשך כארבעת אלפים שנה לא שכחו היהודים את יציאת מצרים, לא חדלו להודות ולשבח, להלל ולפאר את אלוהים שהוציא אותם מעבדות לחירות, ועתה די בעשרים ושש שנה, די בדור אחד, כדי שילידי ארץ־ישראל ישכחו את אלפיים שנות הגלות, ויוותרו מרצונם על הזכות שנפלה בחלקם לומר: כאן ביתי.

אילו היינו ככל העמים; למה בכלל משתמשים במונח “ירידה”, שיש בו טעם שלילה? למה אין אומרים הגירה, למה לא ניידות? הרי אנחנו מתייחסים במלוא ההבנה לצעירים משווייץ או מגרמניה, מדניה או מאנגליה שהחליטו להתיישב בישראל מפני שטוב להם כאן, מפני שהם אוהבים את האקלים, או את הים או את הנוף, או את היהודים, או את הקיבוץ. הלאומנות מצרה אופקים, כובלת מבחינה נפשית, מקימה מחיצות בין בני־אדם. אין להתייחס להחלפת ארץ מגורים כאל טרגדיה לאומית. אכן, יש תקופה קצרה שבה יכול אדם להרגיש את עצמו כאזרח־העולם שאינו חייב בקשר קבוע – עד שהוא מתחתן, מקים משפחה, עד שעליו להעניק חינוך לילדיו, עד שדרושה לו ולוּ רק בגללם, הזדהות לשפה, לדת, לנוף, לתרבות, למנהגי חיים.

כדור הארץ הצטמק, לכל מקום שתפנה, בכל מקום שתתיישב, תיקלע לשטח של לאום, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליך להגדיר את יחסך אליו. בירידה אין פתרון למצוקה נפשית אלא נסיון להתרחק מבעיות, אין בה אפילו תשובה אחת לשאלות המטרידות על מהות מדינת היהודים, ועל דרך השתלבותנו באיזור, רק רצון להתחמק, להשכיח, להסיר אחריות. מדינה איננה איזה גוף עליון הקיים בזכות עצמו, היא אינה מתגלמת בשליט זה או אחר אפילו במשטר הרודני המחניק ביותר; היא ציבור של בני־אדם המרגישים שותפות־גורל ולכל אחד יש בה חלקה משלו – בביתו, במשפחתו, במקצועו, בתחביבו, בחבריו, בדאגותיו – מקום שעליו חלה אחריותו.

ניתוק מכל אחריות נראה בשעת עייפות קוסם למדי; לחיות רק למען ההנאות והדאגות הפרטיות, לא חשוב מה נעשה סביב, מי בשלטון, מי יושב בבית־הנבחרים, מה המדיניות הסוציאלית, מה פני החברה, אם יש שחיתות, אם אין שחיתות, לא לדעת, לא להכיר לא להיות צד. לפעמים לזמן קצר הניכור מושך: שלא יהיה איכפת, שלא יכאב, להיפטר מעול השותפות, מכבלי ההשתייכות, להשתחרר מחיק משפחת ישראל החונקת מרוב קירבה, להיות חפשי. רק שכיום אזלו כל האיים המרוחקים, שבהם אפשר היה לשוב לגן־עדן שלפני הנפילה ולחיות כאילו לא היו שלושה מיליארד בני־אדם בעולם ואוויר מורעל מעל כולם, בניתוק מוחלט מכל בעיה פוליטית וכלכלית. אפשר לחיות גם בעיר – ניו־יורק, מונטריאול או פאריס – בניתוק מזרם החיים הראשי, משוחרר מכל התחייבות ציבורית, אדם רק לעצמו. עוזבים את הארץ מפני שכאן ההשפעה על מהלך הדברים פחותה מדי או איטית מדי, מפני שהדמוקרטיה לקויה או הממשלה לא לפי הטעם האישי, כדי לחיות בארץ אחרת בשוליים כאורח, כצופה, אך שם זה לא נכנס לנשמה.

מי שיורד מפני שנמאסו לו הביורוקרטיה או הפוליטיקאים, המלחמות או יוקר הדיור, מסתלק בעצם בגלל עודף ציפיותיו, כיוון שהמציאות רחוקה כל כך מן החלום, כיוון שאין צדק או אין התחשבות, אין יושר או אין בטחון. גם ארץ־המגורים החדשה תהיה אולי רחוקה משלמות, אבל שם אין זה משנה, שם אין מחפשים את האידיאל. על האדם לשאוף לשלמות אבל מתוך ידיעה ברורה שאי־אפשר להגיע אליה בשום תחום, כיוון שאין היא קיימת בעולם המציאות. רוב האסונות באו על העמים מידי אנשים שהיו קנאים לשלמות מוחלטת, שלא התחשבו בבני­­־אדם, בחולשותיהם, בדלות כוחותיהם, בחוסר יכולתם להשתנות מן היסוד. מדינה היא רק אוסף של בני־אדם, היא משתנה כמותם, רק לאט, רק מעט, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, לפעמים קשה לדעת. למדינה דרושה סבלנות, כמו לבני־אדם, ועמים אחרים למדו אותה במרוצת הדורות. אולי דרוש גם כשרון למדינה, ועל כך רק ימים יעידו. רק אם חושבים לא בחודשים ולא בשנים אלא בדורות, במאות שנים, לא מתייאשים ממשלה אחת, ממחדל אחד, מדור אחד של מלחמות.

קהילה נהפכת לאומה רק לעתים רחוקות בזכות שנות הזוהר והשגשוג, על פי רוב זה בזכות שנות הסבל המשותף. לא רק הגאווה מאחדת, אלא גם הבושה, לא רק השמחה אלא גם הצער. לכל אומה יש ימי כיבוש זר ושנות רעב, ימי רדיפות מטעמי דת או השקפה פוליטית, מלחמות אזרחים ומלכים מושחתים, שלטון רודני מימין או משמאל, שנות שפל ודכאון, אבל העם נשאר ומחכה לשעה טובה יותר. יוצאים היהודים, יוצאים מתנגדי המשטר שסכנה אורבת לחייהם, יוצאים אנשי־רוח שאינם יכולים לפעול בלי חופש ביטוי, אבל העם נשאר, מחכה, זוכר, מקווה ויודע שכל משטר הוא זמני. הקבוע היחיד הוא העם שדבק בביתו.

*

מחפשים משענת בכמות. מי שמחליט אחת ולתמיד: כאן חיי וכאן מותי, רוצה שיהיו המונים כמוהו כדי לשאוב מהם כוח. מי שמחליט: די, אני מסתלק, שואב עידוד מהסכמת אחרים, מחפש שותפים כדי להרגיש עצמו בטוח יותר. גבולות הארץ פתוחים ועליהם להישאר פתוחים לכל יוצא. הירידה היא החלטה אישית, אבל היחס אליה הוא עניין של הכלל. אם אתה מאמין במשהו אמונה שלמה, אם אתה מאמין לא רק בזכות קיומה של מדינת ישראל אלא גם בחובת קיומה, לא רק למען תושבי הארץ ואפילו לא רק למען היהודים באשר הם שם, אינך יכול לעמוד כצופה מן הצד: ירצו יירדו, לא ירצו לא יירדו. אין לך זכות לעצור בעד איש, אבל יש לך זכות לומר: זאת טעות נוראה. לא רק מתוך שיקולים של העם כולו, לא רק מפני שלכל אדם יש כאן חשיבות ומשקל (אם כי לא תמיד מניחים לו להרגיש זאת), אלא בראש וראשונה בגלל היורד עצמו. מי שעוזב מפני שלא מצא בארץ את שלמות החיים שחיפש, מבחינה כלכלית או מבחינה חברתית, או מבחינה לאומית – יישאר בחוץ־לארץ תמיד חצוי, סדוק; גם אם יעלה לשיא ההצלחה בקאריירה מדעית, גם אם יעשה הון, אין לו מה להוריש לדורות הבאים. על מי שחי בחוץ־לארץ – ומחנך את ילדיו כאמריקאים, או כקנדים בני דת משה – לכבות זיק שדלק בו כל זמן שחי בארצו. מי שמחנך אותם כציונים, כדי שהם יעלו ביום מן הימים, רק הוסיף דור־מעבר. אפשר לאהוב את ישראל גם מרחוק – למעשה קל הרבה יותר לאהוב אותה מרחוק – אבל להבטיח את עצמאותה ואת קיומה אפשר רק אם חיים בה.

היו זמנים שבהם הנחנו כי תלאות העולם יביאו את היוצאים בחזרה; הם יראו שיש מאבק קיום קשה בכל העולם, שיש שחיתות, צביעות וקשיחות גם בין שאר העמים, יטעמו טעם של חיי זרים בשולי החברה, תלויים בחסדי אחרים, יחושו את בדידותו של המהגר, ימשיכו במה שעשו כאן, יעבדו הרבה ויחסכו מעט – אז יודו שטעו וישובו. אבל הנסיון הוכיח שרק מעטים מן העוזבים חוזרים. לא מפני שהחיים בחוץ־לארץ היטיבו עמם כל כך, ולא מפני שהם מאושרים באשר הם שם, אלא מפני שרק לעתים רחוקות מוכן אדם לחזור אחרי תבוסה. אולי כמנצח, כמדען בעל שם, כמיליונר, כסוחר אמיד, אבל לא עם זנב מקופל, לא כמי שחייב להודות: טעיתי, רוב היורדים אינם חוזרים לא מפני שכל כך טוב להם, אלא מפני שלא כל כך טוב להם, או מפני שהם עייפים מכדי להתחיל מחדש. אבל אין לנו צורך להתנחם בלבטי היושבים בחוץ־לארץ כדי לדעת שגורלנו שפיר. אפילו היה כל יורד זוכה בכל אוצרות תבל, כסף, הצלחה, מעמד, אין זה משנה: כאן בארץ יוכרע גורלם כיהודים. אנו יושבים בארץ לא מפני שגם בחוץ קשה לחיות, מפני שגם שם יש אינפלציה ומשבר כלכלי ואלימות וגם שם חיי אדם תלויים על בלימה, אלא מפני שכאן יש למאבק־הקיום משמעות מעבר להופעת היחיד החד־פעמית.

אזרחיה של מדינה גדולה ומבוססת ובעלת תרבות מגובשת כמו אנגליה יכולים לנדוד על־פני העולם ולהתיישב בכל מקום שמוצא חן בעיניהם. גם הרחק מחופיה הם ימשיכו לשתות תה של חמש והרגיש כאנגלים, לשלוח את בניהם ללמוד בלונדון או באוקספורד ולבוא לחופשת מולדת אחת לכל כמה שנים. אם הגרעין מוצק אין חשיבות לגרגירים המתפזרים. אולי גם אצלנו יבוא יום שבו תתבטל המלה ירידה וכל המטען השלילי הקשור בה. אנשים רק ייצאו מארץ־ישראל ויתיישבו מחוצה לה בלי שתושט לעברם אצבע מאשימה, בלי נקיפת־מצפון. אבל עד אז אין מנוס מדבקות במקום, מנכונות למאבק, מאחריות אישית הגדלה עם כל מלחמה. האחריות לגבי החיים כיום מחייבת, האחריות לגבי אלה שייולדו מחר קשה יותר – אבל ההתחייבות הגדולה מכל היא למתים.

שלושת אלפים שנה חיים היהודים כעם קטן בעולם גדול ועויין, ועדיין לא השלימו עם גורלם. עודפי הבטחון העצמי לאחר מלחמת ששת הימים היו – בין השאר – תוצאה ישירה של הרצון להרגיש, ולו רק פעם אחת, כמו הגדולים, בלתי־תלויים ובוטחים בכוחם. כיום אנחנו יודעים שהיתה זאת אשליה: עם חצי־האי סיני או בלעדיו, עם עליה במאות אלפים או ברבבות, כמדינה בת שלושה מיליון או חמישה מליון תושבים, תמיד נישאר עם קטן שעליו לשמור על נפשו מפני הכרישים. זה לא רק עניין של גבולות, או צבא. לעם קטן יש רמת התפתחות, דרך חיים ואופי שונים מאלה הגדולים.

אין ספק שלגודל יש יתרונות רבים, מלבד בטחון הגבולות והמשאבים הצבאיים והכלכליים; מבחר הכשרונות רב יותר, היכולת גדולה יותר, אפשרויות ההתפתחות מבחינה כלכלית ורוחנית רבות יותר. מדינה קטנה מוגבלת בכוחותיה, אין היא יכולה להתמודד עם הגדולות אלא בשטחים מעטים ומיוחדים, בתעשיה, בחקלאות, במדע, או בתרבות. על עם קטן לחיות עם מיגבלותיו ולמצות את הטוב שבהן. לגביו הברירה איננה בין מעצמה לעם קטן, אלא בין עם קטן לעם קטן גדול. גם אוהדי היהודים וגם שונאיהם חשבו אותם לעם קטן גדול – לכל אורך ההיסטוריה. עד היום, כאשר בני עמים קטנים מתמרדים נגד אי־הצדק ואי־השוויון של הגורל ורוצים להיות גדולים וחזקים, רק כדי שיוכלו להיות קטנים על־פי דרכם, והם מנסים להוכיח שציבור קטן שקול לפעמים כנגד עולם שלם, הם מסתמכים על האתונאים ועל היהודים. אלא שעם קטן, כמו בן־אדם קטן, מוכרח להתאמץ יותר כדי להבטיח את מקומו, לשמור על ייחודו.

כיום, יותר מאשר אי־פעם, קשה להיות עם קטן. המרחק הניתוק והבדידות, שהיו הכרחיים לצמיחת זהות נפרדת אינם קיימים. אשרי עם קטן שהספיק להתגבש ולמצוא סגנון חיים לפני שבטלו המרחקים, דוגמת הדנים, ההולנדים והשווייצים – ואף הם נלחמים בלי הרף נגד טשטוש הזהות, נגד השפעתה המאגית של המעצמה שהם נשענים עליה. עמים קטנים שעידן התקשורת הדביק אותם באמצע הדרך, לפני שלמדו לחיות כעם ריבוני, מוכרחים להתאמץ כפליים כדי להגן על עצמם מבחינה פיסית וגם מבחינה רוחנית. לצ’כים לא ניתנו חמישים השנים שביקש נשיאם הראשון תומאס מאסאריק, כדי ללמוד לחיות כעם חפשי בטוח בעצמו ובכוחותיו, אחרי שלוש מאות שנות שעבוד. כאשר יצליחו אי־פעם להשתחרר מן השעבוד החדש, יהיה עליהם ללמוד זאת מן ההתחלה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בהשראת הנשיא וודרו וילסון, באה תקופת זוהר לעמים קטנים מבחינה פוליטית ותרבותית, אבל כיום, בעידן העימות הגרעיני, נראים העמים הקטנים מנקודת ראות כוללת כמטרד, כשריד שעבר זמנו. האנושות אינה שקוקה לקרואטים או לבאסקים, לוואֶלשים או לוואלוֹנים. אלא שהם מסרבים להשלים עם זאת.

מי שגדל בתוך עם קטן, כמוני, קל לו יותר מבחינה מסוימת להתאקלם בארץ, כי הוא רגיל לממדים קטנים, לערים גדולות שהן קטנות. למגבלות של קהיליה קטנה, לחיים בשולי הזרם, לטובה ולרעה, חרף כל המאמצים, למאבק נגד כוח המשיכה של המרכז, פאריס, לונדון או ניו־יורק. אבל מי שעולה לארץ מארצות־הברית או מברית־המועצות מוכרח לעתים לצמצם את קנה־המידה שלו. מרגיש ביתר שאת את החסרונות של ציבור קטן, ער יותר לכך, שכל הסערות הגדולות של מדינתו מתחוללות בעצם בצלוחית קטנה. העליה לארץ היא לגביו צמצום אופקים, לעתים במודע ומתוך רצון, לעתים נטל מכביד ומקומם. מדינה קטנה היא תמיד ארץ של אפשרויות מוגבלות.

אין פירושו של דבר שאי־אפשר להגיע כאן להישגים בקנה-מידה עולמי, אבל בתחומים מעטים. מאגר הכשרונות בציבור של שלושה או ארבעה מיליון נפש אינו זהה עם מאגר של מאתיים מיליון, ויש בכך יתרון, כי משקלו של היחיד גדול יותר, אך גם סכנה: התחרות בתוך עם קטן פחות אכזרית, היחס סלחני יותר וכך אפשר להגיע לפרופורציה מוטעית, כאותו ראש עיירה כל־יכול במרגיש את עצמו ברחוב הראשי כמלך, הכל מסירים לפניו את הכובעים, הכל מברכים אותו לשלום, דברו קובע, רצונו ייעשה בתחום שיפוטו, אך במרחק עשרה קילומטרים גם כלב אינו נובח אחריו. במדינה קטנה היוצר מוגן יותר, עומד פחות לביקורת, מצוי במאבק חיים פחות מתיש. מבחינה אחרת מותאם מודד האיכות לא פעם לממדי הארץ, והמצטיין, הוא רק לפעמים הטוב שבנמצא.

לא ייתכן שעם של שלושה מיליונים ואפילו של עשרה מיליונים, יגיע בכל השטחים – בצבא ובתעשיה, בציור ובתיאטרון, בספורט ובאופרה, במחקר ובעתונות – לרמה של מעצמה, אך עליו לשאוף לרמת איכות, ובעיקר לדעת את קנה־המידה הכללי. לא במקרה עומדת ישראל בתחום המוסיקה ברמה גבוהה יותר מאשר בתחום התיאטרון, גם מפני שמוסיקאים מעולים רבים כל כך בעולם הם יהודים, אבל לא מעט הודות לכך שהתזמורת הפילהרמונית והאמנים הסולנים מוכרחים להתמודד תמיד עם העולם, שאין קני־מידה שונים לכנר הישראלי, לכנר איטלקי או לכנר אמריקאי. התיאטרון העברי מוגן במידה רבה מפני רוחות קרות של העולם. חוץ מהזמנה אחת בתריסר שנים לפסטיבל התיאטרון הבין־לאומי (ללא תהילה רבה), הוא אינו עומד למבחן. שחקנים מעטים מצליחים לעבור את מחסום השפה, וכך קורה שגם שחקנית ישראלית מהוללת ביותר נשארת בינונית לפי קנה־המידה העולמי. אין מנוס מבינוניות בשטח זה או אחר וזה לא נורא כל זמן שיודעים זאת, כל זמן שאין מאבדים את חוש־המידה; כל עוד יודע מנהל רכבות ישראל כי ממלכתו גדולה כממלכתו של מנהל תחנה אחת במדינה רחבת ידיים. כל זמן שאין אשליות.

זמרים, ציירים, מדענים ושחקני כדורגל ישראלים יוצאים לעתים לחוץ־לארץ מתוך הנחה שהעולם מצפה להם, או מפני שהמדינה נראית קטנה עליהם, או כדי לעשות קאריירה וכסף. אבל לא־פעם הם יוצאים כדי להיווכח אם הם מסוגלים להתמודד עם העולם, כדי לדעת מה ערכם האמיתי, כדי לזכות באישור בין־לאומי למעמדם בתוך עמם. לאמן החי במדינה קטנה דרוש בטחון פנימי רב, אמונה בערך יצירתו ובכוחותיו, כדי שלא יחוש בכוח משיכתו של המטרופולין, כדי שיידע שהמרכז מצוי במקום שבו הוא נמצא. כאשר התגורר פאבלו קאזאלס בפראד, היה הכפר הנידח שבהרי הפירינאים למרכז העולם בתחום הנגינה בצ’לו. כאשר מרטין בובר ישב ברחביה, היה העולם בא אליו לירושלים. פרובינציה זה עניין של הרגשה, לא של מרחק.

לגבי גאון אין עם קטן ואין מקום נידח. הוא מטביע את חותמו על המקום ולא המקום עליו, אך יש מידה רבה של אי־שוויון בדרג הבינוני (ופרס נובל עדות נאמנה לכך), אם שם עולמי, או תפוצה הם מודד שיש להתחשב בו. סופר אנגלי או אמריקאי בינוני ידוע לעתים בעולם כולו בזכות שפתו, שהיא קניין של מאות מיליונים, כשפת־אם או כשפת־קריאה; סופר לטבי או איסלנדי, בעל אותה יכולת, חי במעגל הקטן של שפת כתיבתו. מי שגדל בתוך תרבות הלאום מילדות ואינו מכיר דבר זולתה, מתחנך על שמות סופרי האומה ואינו מגיע לכלל הרהור אם אכן היו גדולים לפי קנה־מידה כללי או רק במסגרת המצומצמת של שעתם.

יוסף פאלאצקי וקארל האבליצ’ק, אלויס ייראסק ויאן נרודה, נראו כענקים בתוך התרבות הצ’כית, אבל אין להם משקל בתרבות העולם; הוא הדין לגבי וילאנד וקלופשטוק, בירגר והרדר בגרמניה או כל נבחרת לאומית אחרת, שתלמידי בתי־הספר נאבקים אתה שנים רבות כל כך. לפעמים בעיקר לסופר או משורר צעיר, נראית מגבלת שפתו כאי־צדק משווע והוא מנסה להיצמד לשׂפה עולמית, כותב צרפתית, אנגלית או רוסית, אבל זה איננו פתרון, מפני שסופר שניתק את עצמו משפת צמיחתו (והוא איננו גאון כנאבוקוב או כבאֶקאֶט) נותר ללא שרשים – אולי קוריוז לזמן קצר, אבל לא נכס לאורך־שנים.

סופר היוצר בתוך עם קטן, בשפה שמעטים חושבים בה, נושא את צמצום כוח דבריו מתוך אהבה, אם קיום האומה חשוב לו, מתוך תחושת יעוד, בחוסר־אונים ולפעמים תוך הרהור: כמה זמן יחלוף עד שהשפה והעם הקטן עמה ייבלעו בלועי הלווייתנים? מבחינה זו שפיר יותר מצב הכותבים בעברית. הם עושים חשבון לא של מספר קוראי העברית בימינו אלא של קוראי העברית לעומק הזמן: לא שני מיליון קוראים אלא שלושת אלפי שנות קריאה. בזכות אריכות השנים של הספר העברי שוכחים לעתים את ממדיו הקטנים של העם היהודי בכלל ושל העם היושב בציון בפרט, ומדברים כמנהג הגדולים בנימה של סלחנות על שאיפות עמים קטנים וחלומותיהם, על אסטונים וקאטאלאנים, סקוטים או ולשים, ספיחים קטנים בשולי זרם התרבות הכללי.

אומה גדולה מבחינת שטחים ואוכלוסיה יכולה להבטיח את מקומה בתחרות הבין־לאומית המתמדת, הנקראת קיומה של אנושות, בזכות הממדים; אומה קטנה רק בזכות האיכות. העולם אינו מקל ראש בתרבות הפינים, לא מפני שידוע עליה כה הרבה אלא מפני שבשטח אחד לפחות – רהיטים וחפצי־בית – הם מעצבים את טעם העולם והכל מחקים אותם. אם מדינה קטנה עולה על האחרות בתחום אחד, או בשניים, צבעונים וציור, או שעונים וגראפיקה, או חמאה ובאלט קלאסי, אין היא חשה עצמה קטנה, יש לה הבטחון של איש היודע את מלאכתו היטב. על מדינה קטנה ללמוד את סוד הצמצום, לא אצטדיונים גראנדיוזיים ולא בנייני משרדים שאינם לפי ממדיה, לא יצור כל דבר, מלחצנים עד אניה, ממחט עד מכונית, רק כדי לספק את האמביציות הלאומיות ולהיות ממש כמו מעצמה, אלא התמחות במספר ענפים מצומצם, לא בינוניות בכל דבר אלא מדרגה ראשונה בדברים מעטים.

בן מדינה קטנה מאחל לפעמים לבני עמו, שמספרם יהיה רב יותר, ולא מטעמי התפשטות או שררה אלא כדי שמבחר האנשים בעלי הכשרונות יהיה גדול יותר, כדי שלא אותם אנשים יגיעו שוב ושוב לכל התפקידים, לכל המשרות הציבוריות, לכל הראיונות בעתונים, ברדיו ובטלוויזיה, לכל הסימפוזיונים. פה ושם קצת מקנאים בגדולים בימי אולימפיאדה ומיני תחרויות בין־לאומיות, כאשר רגשי הלאומנות מגיעים לשיא, רק מפני שהם שואבים ממאגר אנשים גדול כזה. כמעט בכל שטח יש גם מדינה קטנה בין המצטיינים, אך אצלה זה עניין של סדר עדיפויות; במה להתרכז, על מה לשים את הדגש, על ספורט, או על התנ"ך, על צעדות, או על מרוצי־סוסים. מדינה קטנה חייבת ללמוד מה שיחיד לומד עם הגיל; שאי־אפשר לעשות הכל, ללמוד הכל, להספיק הכל, להצטיין בכל. יש לעשות מאזן־כוחות ולקבוע סדר עדיפויות.

עמים קטנים מוכרחים להתאמץ יותר כדי להשאר בחיים – מפני שמרווח־הבטיחות שלהם צר יותר, הם פגיעים יותר ללחצים כלכליים (להוציא שעת גיאות קצרה כמו של כוּויית או לוב). למדינה גדולה יש לאן לסגת בהתגוננות ויכולת לצאת להתקפה מחודשת. מדינה קטנה כולה גבול. קוטוזוב נתן לצבא נאפוליון לכבוש את מוסקוה מתוך ידיעה שהיא חלק קטנטן מרוסיה, אבל מדינה קטנה היא כעל כף־היד, כפריה, עריה, בירתה. אפשר להילחם על כל שעל, כמו שעשו הפינים, אפשר להיכנע, כמעשה הצ’כים. אבל מדינה קטנה אינה יכולה בכוחות עצמה לעצור נחשול של מעצמה כובשת. על מדינות קטנות להתאחד או להיצמד למעצמת־חסות, אם הן רוצות להתקיים בעולם של גדולים. “עם לבדד ישכון” יכולה להיות הרגשה, אך לא תפיסה מדינית או תרבותית במאה העשרים.

חומה לא הצילה אפילו את סין הענקית מפני כיבוש והשפעות זרות. מדינה השוכנת על קבוצת איים אינה יכולה עוד לחיות רק לעצמה, כמו שניסתה יפאן לעשות במשך מאתיים שנה. כיום אין אפשרות להינתק, להסתגר, להתבודד מבחינה פוליטית, צבאית ותרבותית. להיות עם קטן פירושו התמודדות מתמדת, חיפושים בלתי־פוסקים אחרי שביל הזהב בין זהות לאומית נפרדת – שהיא תנאי להמשך קיומו, ובין דלתות פתוחות לעולם, שגם הן, למעשה, דרושות להמשך הקיום. כאשר ראה ז’אן ז’אק רוסו בדמיונו את האומה האידיאלית, הוא ראה חינוך לערכי האומה, שפתה, אגדותיה, ספרותה ומנהגיה בלבד, עד שצעיר המגיע לפרקו לא יידע מאומה מלבדם. כיום זה בלתי־אפשרי, אף לא באמצעי כפייה. הרי חלק לא־מבוטל מן התרבות בכל מדינה קטנה מיובא. בנכסי תרבות כמו בתעשיה, הייצור יקר מכדי שמדינה קטנה לא תהיה תלויה באחרים. עליה להתמודד עם זרמי העולם בכל השטחים, לא להיגרר אחריהם ולא להסתגר בפניהם, לא להיות מאובן אך גם לא גרורה.

להיות עם קטן זה אתגר גדול. על בני עם קטן לדעת יותר, ללמוד יותר. לבני עם גדול די בשפה אחת, לקטנים דרושות לפחות שתיים, אחת כדי לדעת את ערך עצמך ואחת כדי להבין את העולם. בני אומה גדולה יכולים להתעלם מתרבות עמים קטנים. בני אומה קטנה מוכרחים להכיר את תרבות הגדולים, לא מתוך רגשי נחיתות אלא מתוך ידיעה שנדרש מהם יותר. יהיה זה עולם עצוב מאוד אם לא יהיה בו מקום לגיוון, אם עמים קטנים יחדלו להתקיים. מדי פעם בפעם מגיע הוגה־דעות כלשהו למסקנה שעל העמים הקטנים להיעלם, שאין מקום לפיצול. רוב ההוגים האלה הם, כמובן, בני עמים גדולים, הרואים את המשך קיום ארצם, שפתם ותרבותם כמובן מאליו. אפילו ליבראל גדול כמאציני שלל את זכות הקיום מרוב העמים הקטנים והניח שהנורווגים, השוודים והדנים יתמזגו לאומה סקנדינאווית אחת; ספרד ופורטוגל יתאחדו, ההונגרים והרומנים יצטרפו לסלאווים הדרומיים, אך לאיטליה, כמובן, זכות קיום משלה. למזלו, או לרוע מזלו, של עם קטן, איש אינו מעניק לו את זכות הקיום; עליו להילחם עליה תמיד מחדש ובכל החזיתות: פוליטית, כלכלית ותרבותית. בליל של שפות והתפלגות לעמים היו קללת מגדל בבל, אבל זה טבעו של האדם, הוא למד לאהוב גם את הקללה.

עתה, בשעת הרגיעה הזמנית אחרי הפרדת הכוחות בין צבאות ישראל וסוריה, הגיע הזמן להרהר באפשרות של הפרדת כוחות בין האזרח ומדינתו. הרי לאורך־ימים לא ניתן לשאת בזהות המוחלטת הזאת בין חיי היחיד וחיי הכלל, כאשר איש בריא ברוחו ובגופו, בעל משפחה מאושרת ומקצוע מעניין, מבוסס מבחינה כלכלית – הכל פחות או יותר – מתהלך כמו צל, גורר את רגליו, אינו ישן בלילות, אינו נהנה מאוכל, מדוכא עד עפר, רק מפני שהוא דואג לשלום המדינה. באיזה שהוא מקום חייב אדם לומר לעצמו: עד כאן חיי כפרט, כבן־אדם, כיצור בעל נשמה, ועד כאן חיי כישראלי, כיהודי, כתושב המדינה הזאת, שיותר קשה לגדלה מאשר שחלבים במדבר. אבל זה לא ניתן. כל הנאות החיים של הפרט יש בהן טעם רק אחרי שנתמלא התנאי הבסיסי: כאשר חשים בטחון בקיום המדינה, לא בטחון שבא לידי ביטוי במלים, בהערכות צבאיות ומדיניות, אלא בטחון בסיסי ראשוני כפי שמרגיש אולי כלב לגבי בעליו, בטחון שהוא בנשמה, לא בהגיון.

ייתכן כי זאת פסיכוזה המונית. אולי אין זה בריא כלל שתושבים של מדינה יקשרו את כל נפשם למסגרת פוליטית עד שאוֹשרם־אוֹשרה ובריאותם־בריאותה. הרי אפילו לשאלה פשוטה כמו “מה נשמע?” או “איך העניינים?” אדם בישראל אינו מסוגל לענות לפי מצבו האישי, לומר: “תודה, טוב” ולחשוב על בריאות, משפחה, כסף. לכל היותר ניתן לומר: “תודה, באופן אישי טוב” בליווי אנחה גדולה שפירושה: מה לי אשה, מה לי ילדים, מה לי עבודה – אני דואג למדינה.

חכמי הרפואה בארץ לא נתנו את דעתם עדיין על החולי – הטעם המר בפה, הקיבה המתכווצת, היעדר התיאבון, כאבי הראש, התקפי העייפות, נדודי השינה, סיוטי הלילה, הלב הכבד והמיגוון הגדול של מיחושים אחרים, איש איש לפי מבנה גופו ומצב נפשו – שבא מתוך הזדהות־יתר עם המדינה. קם לו אדם בבוקר ומרגיש כאילו קם מתוך מחלה ולרגע אין הוא יודע מה קרה לו. אחר־כך הוא נזכר בחדשה האחרונה של יום אתמול, בוויכוח שקדם לשינה, בפרק זכרונות על קרבות יום הכיפורים שקרא לפני שנרדם ופשר המועקה נעשה נהיר: הוא חולה־מדינה.

יש אנשים המנסים ריפוי עצמי. קונים חליפה חדשה, יוצאים לפיקניק ביער ירושלים, מבלים סוף־שבוע על שפת הכינרת, אומרים לעצמם: “לעזאזל הכסף, צריך ליהנות מהחיים”. מנסים לשים טריז בינם לבין המדינה. מחליטים: אני אלך לי בדרכי והמדינה תדאג לעצמה. אמלא את חובתי כאזרח, כחיל במילואים, כמשלם מסים, אבל לא יותר. לא אקח לנשמה. וזה לא עוזר. המדינה בתוך הבית, ליד שולחן־האוכל, מאחורי הכורסה, בתוך חדר־השינה, ויש המחליטים להתרחק ממוקד הצרות ולנסוע לחוץ־לארץ. רואים פיורדים והרים מושלגים, רואים מלחמת שוורים ופייסטות, רואים את לורנס אוליבייה ב“מסע ארוך אל תוך הלילה” ואת דיאנה ריג ב“פיגמליון”, משתדלים לא להקשיב לחדשות חמש פעמים ביום, מצליחים לא לחפש בכל תחנה עתונים מן הארץ ונדמה להם כאילו נרפאו. מעתה יידעו לשמור על המרחק הנכון בינם לבין המדינה, יזכרו שיש עולם גדול ומופלא, שיהודי העולם חיים להם בנחת הרחק מישראל, יראו את קיומו של עם ישראל המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות.

אמת, יום שמחה למדינה הוא גם יום שמחה אישית, אלא שהשמחות מעטות יחסית. אולי מפני שקל יותר לזהות סיבה לצער ולדאגה, מאשר סיבה לחדווה ולרינה. רק ביום של החזרת שבויים חשים שמחה אמיתית, שאינה מהולה ב“כן, אבל”, בהתרוממות־רוח שאין אחריה הרהורים. אבל לגבי כל שאר המאורעות שניתן לקבל אותם בשמה – כינון ממשלה חדשה, או חתימה על הסכם הפרדת כוחות הצבא בגבול – מלוּוה הרגשת ההקלה תמיד בתחושה, כי מדובר רק ברגיעה זמנית, כי עדיין מוקדם מדי לשמוח. הסיבה לאבל, לצער, לדכאון כללי על אבדן חיים היא תמיד חדה, מוחשית, ברורה, שעה שרוב הסיבות לשמחה נסתרות. כאשר נכרת עץ, רואים אותו נופל וכאשר צומח חדש, אולי יפה ממנו, אין משגיחים בו; כאשר מת מנהיג, יקיר האומה, יודעים זאת בוודאות, אך כאשר נולד מושיע חדש אין איש מודע לכך. כאשר נופל מטוס חשים את כאב האבידה, אך כאשר חוזרים מאה בשלום אומרים רק “כן, הפעם, אבל”, כי אותו הבטחון המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות, כאשר מאומה לא יכול לקרות יותר.

לגבי קיום העם היהודי בארץ ישראל לא הגיוני לדרוש בטחון במידה שלא היה קיים בהיסטוריה, כפי שלא ייתכן על פני כדור־הארץ שנזרק ליקום, בטחון כפי שרק בעל אמונה בהשגחה העליונה יכול לחוש בו. על־פי ההגיון יודעים, שאומות צומחות ואומות נשחקות, עמים מתעצמים ועמים נמחקים, מדינות קמות ומדינות נעלמות, בחיי מדינה כמו בחיי פרט שום דבר אינו עומד במקום אחד, שום דבר אינו מובטח לאורך ימים והמוות אורב בכל מקום. אבל הרגש מסרב להשלים עם כך. במיוחד כשמדובר במדינת ישראל – אחרי התגשמות געגועים של אלפיים שנה.

משאלי דעת־הקהל בשוודיה מראים כי מה שמעיק על תושבי ארץ זו הוא היעדר תחושת הבטחון. הרי לא ייאמן. אם השוודים במדינה המרופדת שלהם בין פינלנד ונורווגיה והים, עם ממלכה בת ארבע־מאות שנה, עם ווֹלווֹ, חינוך גבוה חינם, ביטוח כללי ובלונדיניות חטובות – אינם מסוגלים לחוש בטחון, אז מה נעשה אנחנו היהודים עלי אדמות? זה רק מוכיח, שבטחון הוא עניין של תחושה, או אשליה או אמונה שאינה דורשת הוכחות, לא של מציאות. אבל על אמונה, כמו על כבוד, יש לעבוד. לצום בתשעה באב ולא לנסוע בשבת, לחבוש כיפה, להניח תפילין, ללמוד גמרא, ללכת שלוש פעמים ביום לבית־הכנסת, לוותר על הרבה הנאות, להשלים עם הרבה מיגבלות, לחיות לפי כללים, מתוך משמעת פנימית ואז אולי, כחסד, אפשר לטעום טעמה של אמונה. אבל ככה סתם, אמונה גדולה, מחזקת, מנחמת, כפי שהיו רוצים לזכות בה כל אוכלי הטריפה, כל מחללי שבת בפרהסיה, כל הבורים ועמי הארץ? לא, זה לא ילך. כל הנאות החיים ועוד בטחון האמונה בתוספת? שיכרסמו בהם החששות, שידאגו.

מחכים לרוח גדולה שתבוא, למאורע האחד שלפתע ישנה את הכל והכל יבוא על מקומו בשלום, לא יהלך עוד פחד המלחמה ולא יהיה עוד צורך לדאוג לקיומה של ישראל, לא יהיו עוד נופלים ולא יהיו עוד סיוטים, לא נזדקק לחסות ולא לחסדים. שיבוא יום שנדע כי טוב. אבל באותה מידה אפשר לחכות למשיח, השינויים הגדולים באים על קצות האצבעות, לאט־לאט ובלי שחשים בבואם, ואיש אינו יודע לאן פניהם מועדות, אם לטובה, אם לרעה. נחיה ולא נדע מנוחה, נמות ולא נדע בטחון.

היה טוב אילו יכולת להגדיר את רגשותיך כאהבת מולדת, אבל אהבת־מולדת נשמעת כהצהרת נואם בעצרת־עם רבתי, ככותרת בספר לימוד, מה שאתה חש אינו אהבה כלל, אלא חוסר־אונים ולעתים אף לא מדובר בארץ מולדת, אלא רק בארץ הבחירה, וכלל לא אוהבים אותה. רואים אותה בעיניים מפוכחות, חסרת תרבות או חסרת איזון, לוקה באי־נקיון או לוקה באי־סובלנות, אלא שקשורים אליה באלפי חוטים, לכודים בה כבתוך קורי עכביש. זאת לא אהבת מולדת, אלא צער מולדת. לוט, שאף הוא היה חוטא, ניתק את עצמו מסדום ורק אשתו, לא מתוך סקרנות ולא מתוך געגועים לכלים ולבגדים ולרהיטים שנותרו בבית שנעזב בחפזון, אלא מתוך הרגשת בגידה בשכנים וידידים הביטה אחורה, אולי במכוון. לגבי לוט היתה, איפוא, סדום רק תחנת מעבר בלבד. שאם לא כן היה מוצא אלף ואחת סיבות להישאר בה עוד יום ועוד יום, מנסה להסדיר את העניינים, מקווה לשינוי עד שיהיה מאוחר מדי.

הקירבה היתרה בין קיום הפרט וקיום המדינה אינה יכולה להיות בריאה, בה מקור התקפות ההיסטריה ההמונית, בה שורש מצבי־הרוח הממלכתיים, בה יסוד חוסר האיזון הנפשי במישור הכלל, בה הסבר לתחושת העליונות הכללית לפני מלחמת יום הכיפורים והדכאון הקולקטיבי אחריה. הרי ביסודו של דבר נועדה המדינה לאזרחיה, היא רק מסגרת חיים, לא תכלית, רק צורה אפשרית אחת של התארגנות. אבל לנו נהפכה המדינה למרכז החיים, לדיבוק, להקבעה, לפסיכוזה, לנברוזה, לאובססיה. אלפיים שנה חי לו עם ישראל בלי מדינה, סובל, נאנק, נרדף, אבל חי וקיים ולפתע אינו יכול עוד בלעדיה. כבר הוכח שניתן להתקיים ללא ממשלה; בלי נשיא אפשר ואפשר; בלי כנסת – ההבדל אינו גדול; בלי הימנון – מי עוד מתייחס אל “התקווה” ברצינות; אפילו בלי צבא אפשר, רק לא בלי תחושת העצמאות, כל כמה שהיא מצומצמת, כל כמה שהיא מדומה, כל כמה שהיא אשליה.

מתבלבלים בחישובי תמחיר, לא מסוגלים להתרכז בכתיבה, עושים שגיאות בדוגמת האריגה, חופרים תעלות עקומות, מדפיסים על נייר העתקה הפוך, מתקשים ללמוד, העבודה אינה מתקדמת, במקצוע אין נחת – ללא הסבר סביר, בלי סיבה אישית, רק מפני שדואגים את דאגות המדינה. לא מסוגלים לשמוח בטקס ברית־מילה, לא נהנים מסעודה, לא שבעים נחת מעליה בדרגה, לא חשים התרוממות־רוח ביום־ הולדת, גם כאשר מבחינה אישית הכל כשורה, מפני שחרדים לשלום המדינה.

אולי, אילו היינו אומה של עשרים, של חמישים מיליונים, לא בגלל חישובי יתרונות צבאיים או מתוך שיקולים דמוגראפיים – אלא רק מתוך תקווה, כי אז ניתן היה להבדיל בין משפחה ועם. רק ישו היה מוכן לקבל עליו את יסורי העולם כולו, רק קפקא היה מסוגל, לזמן קצר, לשאת את סיוטי האנושות, אבל לאדם רגיל דרושה מידה רבה של ריכוז עצמי, של ריחוק מהסביבה. זה נפלא כאשר אומה שלמה חשה כאב על מות כל ילד שנרצח, כל טייס שנפל, אבל דרוש לכך כוח נפילים. סופרים בני ימינו כתבו מחזות מרטיטים את הלב על ניכורו של האדם, אבל הם אינם יודעים, כי קל יותר לשאת ניכור מעודפי הזדהות. אולי משום כך יוצאים צעירים רבים כל כך לחוץ־לארץ, קצת מתוך תחושת אכול ושתה (וקצת מפני שההורים נעשו לפתע נדיבי-לב, אם מתוך רגשי תודה, הרגשת אשמה, אולי מתוך יראת העתיד), אבל בראש וראשונה יוצאים כדי להתרחק ולו לזמן קצר מכבלי ההזדהות, להקים מחיצה בינם לבין המדינה.

אדם בישראל אינו נשוי לאשתו אלא למדינה, אינו אחראי למשפחתו אלא למדינה, היא בעצמותיו, בלבו, בגרונו, בעצביו, בחלומותיו. ביום שלום למדינה הוא מרגיש צעיר ורענן. ביום שחור למדינה כאילו נזדקן בעשרים שנה, כאילו גזלו ממנו את כוח החיות. ביום ששלומו הפרטי טוב, אבל המדינה חולה, גם הוא חולה ואנחתו אנחה ממלכתית, וביום ששלום המדינה נראה שפיר הוא מלא אופטימיות, אפילו עם גרעון בבנק, עם חור בגרב, עם פנצ’ר בגלגל, עם פיגור בייצור. זה הקושי – שלכאוב כואבים בלב שלם ולשמוח אין מעיזים בלב שלם, בגלל עין הרע, מתוך חשש לבאות. כאשר פורצת מלחמה זה נורא, אבל הפסקת האש או ועידת שלום עדיין אין פירושן כי טוב. כאשר ארגוני המחבלים מחליטים להגביר את הטרור, יודעים שיש סיבה לדאגה, אבל אילו החליטו על הפסקת פעולות החבלה לא היה עדיין מקום לשמחה, כי מי יודע מה מסתתר מאחוריה. דיבורים על מלחמה מדאיגים, אבל מדיבורים על שלום עדיין אין נחת.

אתה יכול לבדוק את מדד מצב הרוח הקולקטיבי לפי כמות ההזמנות למסיבות פרטיות. מלחמת התשה, משבר ממשלה. רצח בעיירה וכל אחד יושב לו בבית, אוכל את עצמו, לכל היותר בחברת בני משפחתו או ידיד קרוב, אבל רק יש קצת שקט בגבולות, רק חוזרים ששים שבויים וההזמנות באות כמו מבול. פתאום חוגגים שוב את ימי ההולדת, פתאום עורכים שוב מסיבות לכבוד אורחים מחוץ־לארץ, פתאום שוב מתחשק להכין ארוחה לתריסר ידידים. זה לא עניין של הידברות, של החלטה משותפת, זאת תוצאה של זהות קולקטיבית.

ישראל היא המעבדה הטובה לחקר פסיכוזה קולקטיבית. כאן אין נכנסים לטראנס המוני ולא להתעלות דתית קולקטיבית, אלא לדאגה קולקטיבית, ל“אוי” גדול הנשמע מקצה הארץ ועד קצה. לא גוף אחד, לא נשמה אחת, רק אנחה גדולה אחת: “מה יהיה?” מה יהיה בשלב הבא של שיחות ז’נווה? מה יהיה אם כאשר ניסוג מסיני? מה יהיה עם כוחן הכלכלי הגובר של מדינות הנפט? מה יהיה עם הפלשתינאים? מה יהיה בלי הפלשתינאים? מה יהיה עם ניקסון? מה יהיה אחרי ניקסון? מה יהיה בשעת משבר כלכלי עולמי? מה יש לומר? אפשר רק להיאנח.

לפעמים מנסה אדם להתגונן מפני עול ההזדהות, לסגת למגדל הבטון שלו, לחדר־העבודה, או לגינה, לשקוע בחקר חלזונות או בהכנת ספר הדרכה לשיט מפרשיות, בלימודי יוגה, או בסידור אוסף הבולים, להתבודד, לא לשים לב לנעשה – עד למהדורת החדשות הבאה, עד שמגיעים עתוני הערב. כאשר מטיילים בחוץ־לארץ, בשווייץ או בנורווגיה, בצרפת או באיטליה, מגלים לעתים שעדיין חיים בעולם אנשים, שאליהם מגיעות החדשות רק כהד רחוק וחלוש, שלמאורעות פוליטיים אין שליטה על חייהם, שחיים סתם כבני־אדם, לא נושאים על גבם שום אחריות אלא לקיומם, למשפחתם, למעמדם, לכבודם. אך בארץ מה לך בית בנוי לתפארת, מה לך מעמד, מה לך לימודים, מה לך תואר, מה לך פרס בימים שחרדים למדינה? גם שמש, גם ים, גם אבטיח קר, גם כורסה, גם ספר, גם מכונית חדשה – הכל בתנאי שאין דואגים לשלום המדינה.

אי־אפשר לערוך טיול לעין־גב, סתם ככה, למען הילדים, ולא לראות את הרי הגולן ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לסייר בחפירות קיסריה, סתם ככה, כדי להעסיק תייר, ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לקרוא את “ארכיפלג גולאג” ככה סתם, למען ההשכלה כללית ולא לחשוב על גורל המדינה. מדברים על מה שמדברים, עוסקים במה שעוסקים, קוראים מה שקוראים, מאזינים למה שמאזינים, הכל תמיד קשור, איכשהו, באיזו שהיא נקודה, לקיום העם היהודי בארץ ישראל. חגיגה בגן הילדים וקטטה על מגרש כדורגל, בחירת מלכת־יופי ועליית שער הנת"ד – לכל דבר משמעות לגבי קיום המדינה. לקחנו על עצמנו את עול המדינה כמו שאדם מתחתן, בלי לחשוב הרבה, מתוך דחף שאין להתגבר עליו, בלי להרהר הרבה בתוצאות לאורך שנים. כאשר הפעוט כבר בלול והתינוק בעגלה חשים לפעמים בעול האחריות העצומה שמשפחה מטילה על אדם, אבל אז כבר מאוחר, כבר לא יכולים אחרת, כבר לא רוצים אחרת, כבר אין טעם לחיים אחרת. כבר רגילים לכבלים (ולקירבה, לבית, למקלט, לתוכן חיים).