יותר משדרושה ההתנדבות ללחימה בחזית, היא נחוצה לנותרים בעורף. הקרב על ההתנדבות, המתנהל במלוא העצמה מאז פרוץ המלחמה, הוא לא רק ביטוי להזדהות, לשותפות גורל, אלא גם תולדה של סבך רגשות המבקשים פורקן. ההתנדבות היא ריפוי בעיסוק, אמצעי להתגבר על ייסורי הציפיה, להשתחרר מן המתח. היא תחליף ללחימה, בעיקר בין הבנים הקרובים לגיל הצבא, שכמעט היו יכולים לעמוד בחזית אלמלא העובדה, שנראית להם מצערת כל כך, כי נולדו שנה־שנתיים מאוחר מדי ומשום כך נותרו בשולי המלחמה. ההתנדבות מבטאת את רצון הנותרים בעורף, אם הם צעירים מדי או זקנים מדי או נשים מדי, לעמוד לצד הלוחמים. ואם לא ניתן להם לעמוד ממש לצדם, להגיש להם תחמושת, לבשל להם קפה, הרי לפחות לסייע להם מרחוק, לאפות עוגות, להכין תחבושות, לאסוף טרנזיסטורים, לשלוח חבילות, מתוך ידיעה, כי כל שייעשה בעורף, עם כל חשיבותו, הוא רק תחליף ולא המבחן האמיתי. רוצים לתת משהו – כוחות, זמן, כסף, נוחות, מסירות, כדי להקל על המועקה, כי מישהו אחר נתן למענך את החיים. כשאדם מבוגר בעורף, כמוני, שואל את עצמו, אם הוא אישית שווה זאת, שווה שחייל בן עשרים, מלא חדווה, ציפיות, תקוות, נכונות לעשות נפלאות, לשנות את העולם, יקריב למענו את החיים – התשובה היא שלילית. קיבלתי שנות חיים שאינן מגיעות לי.

קשה לתאר כמה ארוך יכול שבוע להיות, כמה שעות הוא מכיל בתוכו וכמה דקות מכילה כל שעה; איזו כמות של זמן הם שמונה ימים, ולא רק בגלל הציפיה לצלצול הטלפון, למכתב, לאות חיים, אלא מפני שכל סדרי החיים בטלים ומבוטלים, כל מה שמילא את היום עד שלא היה בו רגע פנוי, הפך חסר משמעות. עתה קשה להבין איך אפשר היה להקדיש זמן רב כל כך לדברים של מה בכך, לשטויות, למראה הדירה, לענייני לבוש, לקניות, להתחייבויות חברתיות שלא היתה בהן כל חובה, לעבודות שבימי מלחמה תופסות זמן מועט כל כך. מצד אחד יודעים, כי המלחמה הזאת היא על קיום עם ישראל – לא על קיום הרואי בין לחימה ללחימה, אלא על קיומו של יהודי בארץ ישראל, תחת גפנו ותחת תאנתו, על הקיום היום־יומי של עיסוקים קטנים והנאות קטנות – ומצד שני לא מסוגלים למצוא טעם ברוב הדברים שמילאו את היום עד פרוץ המלחמה.

מי שנתברך במקצוע, שדרוש במישרין למאמץ המלחמה – מנתח־עיניים או מהנדס־אלקטרוניקה, מסגר או נהג־אוטובוס, רפתן או אופה – כמה טוב לו; גם אם איננו מגוייס הוא מגוייס ונחסך ממנו רגע האמת, שעת השאלה: מה בעצם עשיתי בחיי? לכן מפעילים עתונאים ופרופסורים ואנשי־עסקים רבים כל כך טרור על צה"ל, כדי שיגייסו אותם, ישתמשו בכוחותיהם, כדי למלא את הריקנות הבאה על אדם כאשר נדמה לו שרוב חייו ומעשיו היו חסרי תכלית: מה זה חשוב אם עסק בחקר החוק הרומי או כתב מסות, אם הוא מומחה לפיסיולוגיה של חרקים או מתכנן אפנה, מה הטעם בידענותו באמנות סין או בשירה פרסית.

יודעים שהמלחמה מתנהלת על חיי שלום, שכלולים בהם כל תחומי הפעילות והחשיבה, כל מה שנראה כיום כמותרות וכבזבוז־זמן ולעתים אנוכי להחריד, ואף־על־פי־כן אי־אפשר להשתחרר משעת חשבון־הנפש. אולי בארץ הזאת ובעידן הזה צריך אדם לבחור מראש במקצוע, שהוא הכרחי לימי מלחמה כמו לימי שלום. אולי דרושים לו שני מקצועות, אחד לימים שלווים ואחד לימים קשים. משום כך גם כתיבתם של היושבים בעורף על־פי רוב רעה כל כך בימי מלחמה; מתוך רצון להצדיק את קיומו אין מסוגל סופר, משורר, פובליציסט, לכתוב למען עצמו ומכאן לאחרים, אלא הוא משתדל לכתוב ישירות למען האחרים – לעודד, לנחם, להזדהות, להשתתף בצער, להוסיף למוראל, להתגבר על המתח. בסופו של דבר אין זה משנה בלאו הכי, לאיש אין סבלנות לקרוא דבר, פרט לחדשות.

במתח המצטבר בנו אפשר היה להפעיל תחנת־חשמל שלמה. כל אחד מנסה להתפרק על־פי דרכו. הצרה היא שדרך הפורקן הטבעית, הפשוטה, המקובלת כל־כך בימי שלום כמעט בלתי־אפשרית: בימים כתיקנם היית, בשעת עצבנות, פותח בריב עם מישהו, בבית, במשרד, במפעל, בשעת הנהיגה, בחנות. היית צועק, מקלל, משתולל, נותן פליק. אבל בימי מלחמה אנשים מצווים להתחשב איש ברעהו ואין זה נאה לריב; אפילו על ילדים כבר אי־אפשר לצעוק, סוף־סוף גם עליהם עוברת תקופה קשה. ולכן לא נותר אלא להיות שליו ולכרסם את הצפרניים, לעשן, מי שמעשן, לשתות, מי ששותה, לבלוע גלולות, מי שמאמין בהן ולהעמיד פנים.

יש אנשים שמוצאים את נחמתם באוכל, מפצחים ערימות של גרעינים, אוכלים טונות של בוטנים, זוללים שוקולד, לחם בחמאה, תפוחים או גלידה, חוטפים פה וחוטפים שם. אין כל חשק לאכול ארוחה שלמה, תבשילי בשר, מאכלים מסובכים. אוכלים בהיסח־הדעת, דברים פשוטים, בסיסיים. אין רוצים הנאה מאוכל, רק נחמה. והוא הדין לגבי מוסיקה וכל שאר הנאות החיים. אפילו נמצאים בבית, אפילו סובלים מעודפי זמן, אפילו ניתן לעסוק בדבר מהנה, לשמוע תקליטים, לקרוא ספרים יפים, להשתזף בשמש, לטפל באוסף החנוכיות, אין כיף, אין לב, אין מצפון, אין חשק, אין סבלנות. גם אם אדם אומר לעצמו שדבר לא ישתנה בחזית ולאיש לא יוטב אם יאכל את עצמו במקום להתפרק, אין רצון לעשות משהו למען ההנאה שבדבר. לכל היותר למען חיזוק הנשמה: לקרוא תנ"ך, לחזור לשירים אהובים, לראות טלוויזיה ולדעת, כי זה אידיוטי להיות מתוח בגלל גורלו של איזה איירונסייד או מק־גארט או מאניקס, להיות מתוח בגלל אשליה כאשר גורל אנשים חיים על כף המאזניים ובכל זאת מרגישים הקלה – שעה עברה ולא הרגשנו בכובד משקלה.

אשרי המאמינים שיכולים לשפוך את כאב לבם, את תחנוניהם לפני אל בורא עולם, שר הצבאות. בימי המלחמה תמיד נדמה כי יש שיבה לדת, כיוון שבני־אדם זקוקים למשענת, להרגשה שיש כוח עליון ולא כל האחריות בידי בשר ודם, כיוון שהם שבירים, כה פגיעים, כה חלשים, כה נבוכים. זקוקים ליושב במרומים, לא לשם תפילה למען הנצחון אלא למען תפילה לנצחון החיים על המוות. אלוהים ודאי עייף מכל התפילות למען הנצחון במלחמה שהופנו אליו בכל הדורות, בכל השפות, מכל הצדדים הלוחמים. אבל מצד שני, אף שפנה לעמו עורף ולא שמע את קריאתו בימי השואה הגדולה, חייבת להיות קצת פרוטקציה ליהודים, בזכות כל הצדיקים היושבים לימינו ויכולים לומר מלה טובה למענם, בעיקר כאשר קיומם בארץ הקודש נתון בסכנה. שעה שחושבים על העדיפות המספרית העצומה של הערבים, שעה שנותנים את הדעת, כדרך היהודים בחוץ־לארץ, על מפת העולם, רואים את ים מדינות ערב סביב, על עשרות המיליונים, על אוצרות הנפט, על עושרם, על גודל צבאותיהם ומאחוריהם הכוח האדיר של ברית־המועצות, מוטב להאמין בהשגחה עליונה, בנצח ישראל, כדי לתפוס מידה של אומץ.

*

כאשר רואים בטלוויזיה טייס מצרי שבוי, שדומה לא מעט לטייס ישראלי, במראה, בצורת הדיבור, כאשר רואים את הטנקיסט הסורי, נבוך, תשוש, חשים ביתר שאת, כי בעצם חייבים היינו להיות, יהודים וערבים, בצד אחד של המיתרס מול המשחקים בחיי עמים, מול מעצמה המוכנה לזרוע הרס בנו ובהם מתוך תאוות שליטה; יותר מאשר כלפי הערבים חשים שנאה כלפי הסובייטים, צבועים, ציניקנים, שנותנים לאחרים להילחם את מלחמתם.

יש מרחק עצום בין ההגיון והרגשות. על־פי ההגיון אתה יודע, כי המלחמה היא קודם כל מערכה במאבק הבין־גושי, כי ברית־המועצות מפעילה אותנו כפי שהיא מפעילה את הערבים, מנצלת את רגשי התסכול של המצרים והסורים מול נכונותנו להיאבק על קיום מדינת ישראל, כי למלחמה זו סיבות סוציולוגיות וכלכליות ופסיכולוגיות, כי יש בה דחף לשמור על זהות קבוצתית, כי היא דומה לכל המלחמות, ובכל זאת, מבחינה רגשית היא יחידה, היא אחרת, היא שלך, של בניך. עצם המחשבה כי איזה חוקר לעתיד יסווג אותה, יהפוך אותה לסטאטיסטיקה, מקוממת בזה הרגע: הרי מדובר בחיי בני־אדם. סוציולוגים ופסיכולוגים והיסטוריונים ופילוסופים ואנתרופולוגים וסופרים והוגי־דעות ומומחים ליחסים בין־לאומיים, הנוהגים לראות את המלחמות באופן כולל, כחלק בלתי־נפרד מתרבות האדם, עד שלב התפתחותו הנוכחית – כאשר הדבר מגיע לביתם, למשפחתם, לעמם, שוכחים את כל האובייקטיביות המדעית. מלחמה עושה שמות באידיאולוגיות, במאבקים רעיוניים, בהשקפות פוליטיות. כאשר חיי עם ישראל בסכנה כל אידיאולוגיה היא חסרת טעם חוץ מן הרצון האחד: להבטיח את המשך קיומו.

גם השמועות הן דרך להתגבר על מועקה, על חוסר ודאות, שמועה היא מועקה שהלבישו אותה במלים, שמועה היא סיוט־לילה שיצא לאור היום. אוספים פירורי ידיעות, כיוון שיש הרגשה שלא כל שאפשר לומר נאמר בדרכי התקשורת המקובלות. יש אנשים שמפיצים שמועות מדאיגות, כיוון שהם מקווים למצוא מי שיפריך אותן, ירגיע את חששותיהם, כיוון שהם רוצים לשמוע, כי כל זה אינו נכון ופרי הדמיון. יש אנשים המחפשים על מי, על מה, לשפוך את זעמם, את אין־האונים, את החרדה, הזקוקים לשעיר לעזאזל. לפעמים תחילתה של שמועה, בחלקה של ידיעה־נכונה, שמישהו שמע אותה איכשהו ולא שמע בדיוק ומעביר אותה הלאה בבהילות, וכאשר היא חוזרת אליו כעבור שעה, ממה שנראה כמקור אחר, הוא משתכנע בנכונותה: אם כולם אומרים. כולם אומרים, כי כולם שמעו.

האסטרולוג שפירסם מיד עם פרוץ המלחמה מודעה על ספרו, שבו אפשר לקרוא את מה שיקרה בעתיד, הבין לצרכי השעה: שמועה היא דרך להתגבר על אי־ודאות בדיוק כקריאה בקלפים או בכוכבים ובמזלות, כפאראפסיכולוגיה או כשיחה עם הרוחות. אולי קל יותר לבשר את האמת בשעת נצחונות מאשר בשעת כשלון או סכנה, ולכן במלחמת יום הכיפורים נראתה הפעם האמינות הישראלית המהוללת לקויה במידת־מה. אולי קשה ללב היהודי הרך לבשר לציבור ידיעות מכאיבות, אבל מי שיש לו אומץ להנהיג צבא או אומה חייב להיות לו אומץ גם לומר דברים קשים. סוף־סוף אנחנו, המבוגרים, למודי צרות וצער ובכל ילד יהודי, גם אם נולד בארץ, מצוייה תמצית סבל היהודים. אין צורך לחוס עלינו.

אולי מבחינה פסיכולוגית אין זה טוב כלל שבעורף, על־פני רוב שטחי המדינה, פרט לישובי הגליל העליון ועמק החולה, מתנהלים למעשה החיים על מי מנוחות, יש כמעט הכל, מזון בשפע ושנת־לילה ללא אזעקה במיטה מוצעת, והתחבורה פועלת, ויש מים וחשמל ודלק ודבר איננו בקיצוב, החנויות פתוחות, והדואר מגיע, קיים קשר טלפוני עם כל העולם, וזובין מהטה, איזק שטרן, דניאל ברנבוים ופנחס צוקרמן נותנים קונצרטים חינם אין כסף, והטלוויזיה משדרת מבוקר עד לילה, והרדיו מנגן עשרים וארבע שעות ביממה ואנשים נותנים לו לדבר, בין אם הם מאזינים ובין אם אינם מאזינים, רק כדי שיהיה מי שידבר אליהם. יודעים, כי המאבק בחזית הוא למען החיים התקינים בעורף, כדי שילדים יוכלו לשחק כדורגל וזקנים יוכלו לקרוא עתון בגינה, ובחורות יוכלו להביט מבעד לחלונות־ראווה ובחורים יוכלו להביט עליהן. אבל קצת סבל, לא הרבה, רק מעט, קצת אי־נוחות ומכשולים ומאמץ דרושים למען הרגשת השוויון.

לפעמים, מול כל המבצעים המאולתרים ומיני סידורים שנעשו זה עתה, לפי שעה, זמנית, מתוך חפזון – העיקר שזה מחזיק, זה פועל, זה רץ, זה משיג את המטרה – נדמה כאילו זו האווירה שבה בעצם מרגישים הישראלים טוב ביותר. אין צורך לשמור לא על סדר ולא על נקיון, איש אינו מבלבל את המוח עם ארץ־ישראל יפה או שמירה על הטבע, אין מקפידים על חוקים ואיסורים, הלבוש אינו קובע, המראה אינו חשוב, העיקר שעושים, מוצאים עצה, מתגברים. לא ישנים, אוכלים בחפזון, נופלים מהרגליים, מסתובבים, נוסעים לכאן, לשם, ומרגישים סיפוק. בלגן, אבל יעיל. סדר, משמעת, נקיון, אקולוגיה, אחרי המלחמה, כשלא יהיו דברים חשובים יותר.

יודעים שוב להעריך את הדברים הבסיסיים: מקלחת, מיטה, דרישת שלום, תחושה של בית, קירבת המשפחה. כל הסבתות החוזרות בחפזון מחוץ־לארץ, כל ההורים המגיעים לארץ ונאבקים על מקום במטוס, אולי אינם דרושים למאמץ המלחמתי, אולי לא הם יקבעו את תוצאות המלחמה, אבל בימי סכנה חייבת המשפחה להיות יחד. שותפות גורל היא חצי נחמה. הישראלים חוזרים, המתנדבים באים, העולים ממשיכים להגיע. כל עולה מקבל אזרחות ישראלית פעמיים, פעם בשעת בואו ארצה, פורמאלית, ופעם שניה, סופית למעשה, כאשר הוא שותף למלחמה. העולים החדשים מברית־המועצות חדלו להיות חדשים, נבדלים, שונים. הוותק בארץ אינו עניין מהותי כעת, מה שנקבע זה ותק בצרות היהודים והוא גדול מאוד.

פעם כשהייתי עולה חדשה, נראה לי מחזהו של צ’אפק על חיי החרקים משמעותי כל כך; כאילו הן מלחמות האדם בתוך היקום: המאבק בין שתי ממלכות נמלים על שביל בין שני עצים. אבל כיום, כאשר אני נמלה בין הנמלים, נראית פיסת האדמה הקטנה הזאת כעולם כולו: אני שילמנו בעדה מחיר מלא.