רקע
רות בונדי
זה הקטן גדול יהיה

שלושת אלפים שנה חיים היהודים כעם קטן בעולם גדול ועויין, ועדיין לא השלימו עם גורלם. עודפי הבטחון העצמי לאחר מלחמת ששת הימים היו – בין השאר – תוצאה ישירה של הרצון להרגיש, ולו רק פעם אחת, כמו הגדולים, בלתי־תלויים ובוטחים בכוחם. כיום אנחנו יודעים שהיתה זאת אשליה: עם חצי־האי סיני או בלעדיו, עם עליה במאות אלפים או ברבבות, כמדינה בת שלושה מיליון או חמישה מליון תושבים, תמיד נישאר עם קטן שעליו לשמור על נפשו מפני הכרישים. זה לא רק עניין של גבולות, או צבא. לעם קטן יש רמת התפתחות, דרך חיים ואופי שונים מאלה הגדולים.

אין ספק שלגודל יש יתרונות רבים, מלבד בטחון הגבולות והמשאבים הצבאיים והכלכליים; מבחר הכשרונות רב יותר, היכולת גדולה יותר, אפשרויות ההתפתחות מבחינה כלכלית ורוחנית רבות יותר. מדינה קטנה מוגבלת בכוחותיה, אין היא יכולה להתמודד עם הגדולות אלא בשטחים מעטים ומיוחדים, בתעשיה, בחקלאות, במדע, או בתרבות. על עם קטן לחיות עם מיגבלותיו ולמצות את הטוב שבהן. לגביו הברירה איננה בין מעצמה לעם קטן, אלא בין עם קטן לעם קטן גדול. גם אוהדי היהודים וגם שונאיהם חשבו אותם לעם קטן גדול – לכל אורך ההיסטוריה. עד היום, כאשר בני עמים קטנים מתמרדים נגד אי־הצדק ואי־השוויון של הגורל ורוצים להיות גדולים וחזקים, רק כדי שיוכלו להיות קטנים על־פי דרכם, והם מנסים להוכיח שציבור קטן שקול לפעמים כנגד עולם שלם, הם מסתמכים על האתונאים ועל היהודים. אלא שעם קטן, כמו בן־אדם קטן, מוכרח להתאמץ יותר כדי להבטיח את מקומו, לשמור על ייחודו.

כיום, יותר מאשר אי־פעם, קשה להיות עם קטן. המרחק הניתוק והבדידות, שהיו הכרחיים לצמיחת זהות נפרדת אינם קיימים. אשרי עם קטן שהספיק להתגבש ולמצוא סגנון חיים לפני שבטלו המרחקים, דוגמת הדנים, ההולנדים והשווייצים – ואף הם נלחמים בלי הרף נגד טשטוש הזהות, נגד השפעתה המאגית של המעצמה שהם נשענים עליה. עמים קטנים שעידן התקשורת הדביק אותם באמצע הדרך, לפני שלמדו לחיות כעם ריבוני, מוכרחים להתאמץ כפליים כדי להגן על עצמם מבחינה פיסית וגם מבחינה רוחנית. לצ’כים לא ניתנו חמישים השנים שביקש נשיאם הראשון תומאס מאסאריק, כדי ללמוד לחיות כעם חפשי בטוח בעצמו ובכוחותיו, אחרי שלוש מאות שנות שעבוד. כאשר יצליחו אי־פעם להשתחרר מן השעבוד החדש, יהיה עליהם ללמוד זאת מן ההתחלה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בהשראת הנשיא וודרו וילסון, באה תקופת זוהר לעמים קטנים מבחינה פוליטית ותרבותית, אבל כיום, בעידן העימות הגרעיני, נראים העמים הקטנים מנקודת ראות כוללת כמטרד, כשריד שעבר זמנו. האנושות אינה שקוקה לקרואטים או לבאסקים, לוואֶלשים או לוואלוֹנים. אלא שהם מסרבים להשלים עם זאת.

מי שגדל בתוך עם קטן, כמוני, קל לו יותר מבחינה מסוימת להתאקלם בארץ, כי הוא רגיל לממדים קטנים, לערים גדולות שהן קטנות. למגבלות של קהיליה קטנה, לחיים בשולי הזרם, לטובה ולרעה, חרף כל המאמצים, למאבק נגד כוח המשיכה של המרכז, פאריס, לונדון או ניו־יורק. אבל מי שעולה לארץ מארצות־הברית או מברית־המועצות מוכרח לעתים לצמצם את קנה־המידה שלו. מרגיש ביתר שאת את החסרונות של ציבור קטן, ער יותר לכך, שכל הסערות הגדולות של מדינתו מתחוללות בעצם בצלוחית קטנה. העליה לארץ היא לגביו צמצום אופקים, לעתים במודע ומתוך רצון, לעתים נטל מכביד ומקומם. מדינה קטנה היא תמיד ארץ של אפשרויות מוגבלות.

אין פירושו של דבר שאי־אפשר להגיע כאן להישגים בקנה-מידה עולמי, אבל בתחומים מעטים. מאגר הכשרונות בציבור של שלושה או ארבעה מיליון נפש אינו זהה עם מאגר של מאתיים מיליון, ויש בכך יתרון, כי משקלו של היחיד גדול יותר, אך גם סכנה: התחרות בתוך עם קטן פחות אכזרית, היחס סלחני יותר וכך אפשר להגיע לפרופורציה מוטעית, כאותו ראש עיירה כל־יכול במרגיש את עצמו ברחוב הראשי כמלך, הכל מסירים לפניו את הכובעים, הכל מברכים אותו לשלום, דברו קובע, רצונו ייעשה בתחום שיפוטו, אך במרחק עשרה קילומטרים גם כלב אינו נובח אחריו. במדינה קטנה היוצר מוגן יותר, עומד פחות לביקורת, מצוי במאבק חיים פחות מתיש. מבחינה אחרת מותאם מודד האיכות לא פעם לממדי הארץ, והמצטיין, הוא רק לפעמים הטוב שבנמצא.

לא ייתכן שעם של שלושה מיליונים ואפילו של עשרה מיליונים, יגיע בכל השטחים – בצבא ובתעשיה, בציור ובתיאטרון, בספורט ובאופרה, במחקר ובעתונות – לרמה של מעצמה, אך עליו לשאוף לרמת איכות, ובעיקר לדעת את קנה־המידה הכללי. לא במקרה עומדת ישראל בתחום המוסיקה ברמה גבוהה יותר מאשר בתחום התיאטרון, גם מפני שמוסיקאים מעולים רבים כל כך בעולם הם יהודים, אבל לא מעט הודות לכך שהתזמורת הפילהרמונית והאמנים הסולנים מוכרחים להתמודד תמיד עם העולם, שאין קני־מידה שונים לכנר הישראלי, לכנר איטלקי או לכנר אמריקאי. התיאטרון העברי מוגן במידה רבה מפני רוחות קרות של העולם. חוץ מהזמנה אחת בתריסר שנים לפסטיבל התיאטרון הבין־לאומי (ללא תהילה רבה), הוא אינו עומד למבחן. שחקנים מעטים מצליחים לעבור את מחסום השפה, וכך קורה שגם שחקנית ישראלית מהוללת ביותר נשארת בינונית לפי קנה־המידה העולמי. אין מנוס מבינוניות בשטח זה או אחר וזה לא נורא כל זמן שיודעים זאת, כל זמן שאין מאבדים את חוש־המידה; כל עוד יודע מנהל רכבות ישראל כי ממלכתו גדולה כממלכתו של מנהל תחנה אחת במדינה רחבת ידיים. כל זמן שאין אשליות.

זמרים, ציירים, מדענים ושחקני כדורגל ישראלים יוצאים לעתים לחוץ־לארץ מתוך הנחה שהעולם מצפה להם, או מפני שהמדינה נראית קטנה עליהם, או כדי לעשות קאריירה וכסף. אבל לא־פעם הם יוצאים כדי להיווכח אם הם מסוגלים להתמודד עם העולם, כדי לדעת מה ערכם האמיתי, כדי לזכות באישור בין־לאומי למעמדם בתוך עמם. לאמן החי במדינה קטנה דרוש בטחון פנימי רב, אמונה בערך יצירתו ובכוחותיו, כדי שלא יחוש בכוח משיכתו של המטרופולין, כדי שיידע שהמרכז מצוי במקום שבו הוא נמצא. כאשר התגורר פאבלו קאזאלס בפראד, היה הכפר הנידח שבהרי הפירינאים למרכז העולם בתחום הנגינה בצ’לו. כאשר מרטין בובר ישב ברחביה, היה העולם בא אליו לירושלים. פרובינציה זה עניין של הרגשה, לא של מרחק.

לגבי גאון אין עם קטן ואין מקום נידח. הוא מטביע את חותמו על המקום ולא המקום עליו, אך יש מידה רבה של אי־שוויון בדרג הבינוני (ופרס נובל עדות נאמנה לכך), אם שם עולמי, או תפוצה הם מודד שיש להתחשב בו. סופר אנגלי או אמריקאי בינוני ידוע לעתים בעולם כולו בזכות שפתו, שהיא קניין של מאות מיליונים, כשפת־אם או כשפת־קריאה; סופר לטבי או איסלנדי, בעל אותה יכולת, חי במעגל הקטן של שפת כתיבתו. מי שגדל בתוך תרבות הלאום מילדות ואינו מכיר דבר זולתה, מתחנך על שמות סופרי האומה ואינו מגיע לכלל הרהור אם אכן היו גדולים לפי קנה־מידה כללי או רק במסגרת המצומצמת של שעתם.

יוסף פאלאצקי וקארל האבליצ’ק, אלויס ייראסק ויאן נרודה, נראו כענקים בתוך התרבות הצ’כית, אבל אין להם משקל בתרבות העולם; הוא הדין לגבי וילאנד וקלופשטוק, בירגר והרדר בגרמניה או כל נבחרת לאומית אחרת, שתלמידי בתי־הספר נאבקים אתה שנים רבות כל כך. לפעמים בעיקר לסופר או משורר צעיר, נראית מגבלת שפתו כאי־צדק משווע והוא מנסה להיצמד לשׂפה עולמית, כותב צרפתית, אנגלית או רוסית, אבל זה איננו פתרון, מפני שסופר שניתק את עצמו משפת צמיחתו (והוא איננו גאון כנאבוקוב או כבאֶקאֶט) נותר ללא שרשים – אולי קוריוז לזמן קצר, אבל לא נכס לאורך־שנים.

סופר היוצר בתוך עם קטן, בשפה שמעטים חושבים בה, נושא את צמצום כוח דבריו מתוך אהבה, אם קיום האומה חשוב לו, מתוך תחושת יעוד, בחוסר־אונים ולפעמים תוך הרהור: כמה זמן יחלוף עד שהשפה והעם הקטן עמה ייבלעו בלועי הלווייתנים? מבחינה זו שפיר יותר מצב הכותבים בעברית. הם עושים חשבון לא של מספר קוראי העברית בימינו אלא של קוראי העברית לעומק הזמן: לא שני מיליון קוראים אלא שלושת אלפי שנות קריאה. בזכות אריכות השנים של הספר העברי שוכחים לעתים את ממדיו הקטנים של העם היהודי בכלל ושל העם היושב בציון בפרט, ומדברים כמנהג הגדולים בנימה של סלחנות על שאיפות עמים קטנים וחלומותיהם, על אסטונים וקאטאלאנים, סקוטים או ולשים, ספיחים קטנים בשולי זרם התרבות הכללי.

אומה גדולה מבחינת שטחים ואוכלוסיה יכולה להבטיח את מקומה בתחרות הבין־לאומית המתמדת, הנקראת קיומה של אנושות, בזכות הממדים; אומה קטנה רק בזכות האיכות. העולם אינו מקל ראש בתרבות הפינים, לא מפני שידוע עליה כה הרבה אלא מפני שבשטח אחד לפחות – רהיטים וחפצי־בית – הם מעצבים את טעם העולם והכל מחקים אותם. אם מדינה קטנה עולה על האחרות בתחום אחד, או בשניים, צבעונים וציור, או שעונים וגראפיקה, או חמאה ובאלט קלאסי, אין היא חשה עצמה קטנה, יש לה הבטחון של איש היודע את מלאכתו היטב. על מדינה קטנה ללמוד את סוד הצמצום, לא אצטדיונים גראנדיוזיים ולא בנייני משרדים שאינם לפי ממדיה, לא יצור כל דבר, מלחצנים עד אניה, ממחט עד מכונית, רק כדי לספק את האמביציות הלאומיות ולהיות ממש כמו מעצמה, אלא התמחות במספר ענפים מצומצם, לא בינוניות בכל דבר אלא מדרגה ראשונה בדברים מעטים.

בן מדינה קטנה מאחל לפעמים לבני עמו, שמספרם יהיה רב יותר, ולא מטעמי התפשטות או שררה אלא כדי שמבחר האנשים בעלי הכשרונות יהיה גדול יותר, כדי שלא אותם אנשים יגיעו שוב ושוב לכל התפקידים, לכל המשרות הציבוריות, לכל הראיונות בעתונים, ברדיו ובטלוויזיה, לכל הסימפוזיונים. פה ושם קצת מקנאים בגדולים בימי אולימפיאדה ומיני תחרויות בין־לאומיות, כאשר רגשי הלאומנות מגיעים לשיא, רק מפני שהם שואבים ממאגר אנשים גדול כזה. כמעט בכל שטח יש גם מדינה קטנה בין המצטיינים, אך אצלה זה עניין של סדר עדיפויות; במה להתרכז, על מה לשים את הדגש, על ספורט, או על התנ"ך, על צעדות, או על מרוצי־סוסים. מדינה קטנה חייבת ללמוד מה שיחיד לומד עם הגיל; שאי־אפשר לעשות הכל, ללמוד הכל, להספיק הכל, להצטיין בכל. יש לעשות מאזן־כוחות ולקבוע סדר עדיפויות.

עמים קטנים מוכרחים להתאמץ יותר כדי להשאר בחיים – מפני שמרווח־הבטיחות שלהם צר יותר, הם פגיעים יותר ללחצים כלכליים (להוציא שעת גיאות קצרה כמו של כוּויית או לוב). למדינה גדולה יש לאן לסגת בהתגוננות ויכולת לצאת להתקפה מחודשת. מדינה קטנה כולה גבול. קוטוזוב נתן לצבא נאפוליון לכבוש את מוסקוה מתוך ידיעה שהיא חלק קטנטן מרוסיה, אבל מדינה קטנה היא כעל כף־היד, כפריה, עריה, בירתה. אפשר להילחם על כל שעל, כמו שעשו הפינים, אפשר להיכנע, כמעשה הצ’כים. אבל מדינה קטנה אינה יכולה בכוחות עצמה לעצור נחשול של מעצמה כובשת. על מדינות קטנות להתאחד או להיצמד למעצמת־חסות, אם הן רוצות להתקיים בעולם של גדולים. “עם לבדד ישכון” יכולה להיות הרגשה, אך לא תפיסה מדינית או תרבותית במאה העשרים.

חומה לא הצילה אפילו את סין הענקית מפני כיבוש והשפעות זרות. מדינה השוכנת על קבוצת איים אינה יכולה עוד לחיות רק לעצמה, כמו שניסתה יפאן לעשות במשך מאתיים שנה. כיום אין אפשרות להינתק, להסתגר, להתבודד מבחינה פוליטית, צבאית ותרבותית. להיות עם קטן פירושו התמודדות מתמדת, חיפושים בלתי־פוסקים אחרי שביל הזהב בין זהות לאומית נפרדת – שהיא תנאי להמשך קיומו, ובין דלתות פתוחות לעולם, שגם הן, למעשה, דרושות להמשך הקיום. כאשר ראה ז’אן ז’אק רוסו בדמיונו את האומה האידיאלית, הוא ראה חינוך לערכי האומה, שפתה, אגדותיה, ספרותה ומנהגיה בלבד, עד שצעיר המגיע לפרקו לא יידע מאומה מלבדם. כיום זה בלתי־אפשרי, אף לא באמצעי כפייה. הרי חלק לא־מבוטל מן התרבות בכל מדינה קטנה מיובא. בנכסי תרבות כמו בתעשיה, הייצור יקר מכדי שמדינה קטנה לא תהיה תלויה באחרים. עליה להתמודד עם זרמי העולם בכל השטחים, לא להיגרר אחריהם ולא להסתגר בפניהם, לא להיות מאובן אך גם לא גרורה.

להיות עם קטן זה אתגר גדול. על בני עם קטן לדעת יותר, ללמוד יותר. לבני עם גדול די בשפה אחת, לקטנים דרושות לפחות שתיים, אחת כדי לדעת את ערך עצמך ואחת כדי להבין את העולם. בני אומה גדולה יכולים להתעלם מתרבות עמים קטנים. בני אומה קטנה מוכרחים להכיר את תרבות הגדולים, לא מתוך רגשי נחיתות אלא מתוך ידיעה שנדרש מהם יותר. יהיה זה עולם עצוב מאוד אם לא יהיה בו מקום לגיוון, אם עמים קטנים יחדלו להתקיים. מדי פעם בפעם מגיע הוגה־דעות כלשהו למסקנה שעל העמים הקטנים להיעלם, שאין מקום לפיצול. רוב ההוגים האלה הם, כמובן, בני עמים גדולים, הרואים את המשך קיום ארצם, שפתם ותרבותם כמובן מאליו. אפילו ליבראל גדול כמאציני שלל את זכות הקיום מרוב העמים הקטנים והניח שהנורווגים, השוודים והדנים יתמזגו לאומה סקנדינאווית אחת; ספרד ופורטוגל יתאחדו, ההונגרים והרומנים יצטרפו לסלאווים הדרומיים, אך לאיטליה, כמובן, זכות קיום משלה. למזלו, או לרוע מזלו, של עם קטן, איש אינו מעניק לו את זכות הקיום; עליו להילחם עליה תמיד מחדש ובכל החזיתות: פוליטית, כלכלית ותרבותית. בליל של שפות והתפלגות לעמים היו קללת מגדל בבל, אבל זה טבעו של האדם, הוא למד לאהוב גם את הקללה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!