רקע
אליעזר ירושלמי
אמן הנובלה (ג. שופמן)

יצירתו של גרשון שופמן כרוכה בתולדות חייו ומקפת שלושה דורות: ראשיתו נעוצה בעיירה אורשה שברוסיה הלבנה, הנתונה כבר בתקופת ההשכלה, המשכו הוא בצבא הצארי ובחוגי הפליטים שבגליציה, משם הוא עושה את דרכו לוינה ולכפרי שטייארמרק עד שמיטלטל ביחד עם גל הפליטים החדש, הנמלטים מסכנת הנאצים ומגיע לארץ ומקרקעה מנץ כשרונו מחדש ב“דברי עיון” ב“ציורי פחם” וב“נצנוצים”. עיקר יצירתו היא נחלת העבר: העיירה שבתחום המושב של היהדות הרוסית וכן גם קיבוצי היהודים במרכז אירופה ובמערבה כבר אינם. גבוריהם – חניכי ה“ישיבה” שהתמשכלו, פליטי המהפכה, המבלים ימיהם ללא תוחלת בבתי הקפה של הפליטים בברודי, למברג ווינה, מנסים להכות שורשים באדמת נכר ונשארים זרים מחוץ לחברה, חלפו ואינם. כל הדור של תמול רחוק מלב הקורא העברי החדש כרחוק הגלות מהמולדת. בכל זאת חבל שמבקרי הספרות ומוריה אינם מדריכים את הנוער שלנו בסיפוריו, כי שיפמן אינו רק מספר לדורותיו, הוא קלסיקן, שיצירותיו צריכות לימוד יסודי, ספוריו עד היום נוגעים עד הלב, מסעירים את הנפש, כי הבעיות הנידונות בהם הן אקטואליות ואנושיות תמיד; שופמן המספר חודר עד עמקי הנפש, מערטל את הנשמה עד תהומותיה, מגלה את הנסתר מעיני הזולת וחושף את הבלתי־ידוע גם לגבור עצמו. את מלאכתו עושה שופמן לא בהמצאות דמיון עשיר גם לא בהברקות סגנון חריף, כי אם בסגנון פשוט, כמעט פרוזאי. כלי מלאכתו הם לא צבעים גדושים, כי אם מיפסלת פסל, בה הוא מפסל משחם פשוט, מחומר יום יומי סיפורים מחוטבים, המזעזעים את הנפש ואינם נשכחים. הוא תלמידם של גדולי המספרים שבספרות הרוסית – צ’כוב, טולסטוי, קופרין ולפעמים גם דוסטויבסקי, שמיצירותיהם הוא יודע עד היום לצטט פרקים שלמים. כמוהם הוא חוצב בעומק וממעיט בתפאורה חיצונית. כל משפט הוא מדוייק כנוסחה מתימטית, כל מלה קולעת לעניין, צרופי הלשון שלו מעוררים גלים של אסוציאציות והיצירה כולה היא כמוסיקה הרמונית.


 

מאחורי המחיצה    🔗

כאמור, הגיבור הראשי של יצירת שופמן הוא הפליט, הפליט לא במובן המצומצם של המושג הזה, כי אם במובן הרחב המלה. פליטו של שופמן, שלכאורה הוא הסתדר, אפילו הכה שורשים בנכר, נשאר בכל זאת נכרי לעצמו ולסביבתו הנכרית. כי סיבת נכרותו היא לא רק הסביבה העויינות, הדוחה אותו כל פעם כשהוא רוצה להתקרב אליה ופולטתו סו“ס לגמרי מקרבה, זרותו היא בו בעצמו, בשאר־רוחו במסורת־דורות, שאינו יכול להשתחרר ממנה. מסתגלים בנכר ומצליחים הטיפוסים הגסים, הבהמיים, שאין להם בעולמם אלא סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים לבד, שאינם מרגישים במבטי השנאה הנעוצים בבשרם, בנחלי הרוק הנשפכים על פניהם. הם מנצלים קוניוקטורות של רעב ומחסור, צוברים הון בבורסות השחורות ומתהדרים ב”הישגיהם“. נשיהם השמנות מתקשטות בשרשרות זהב כבדות וביהלומים וב”כובעים" קורעי עינים (“סיוט” ספר ב'}. הבנימינים שב“חדר” ספגו מלקות, שבצבא נסטרו בפרצופיהם, צפים ועולים בבורסה אחרי מלחמת העולם בכל “הדרם”. אך הפליט בעל הנפש נשאר תמיד מעבר למחיצה. ברם, הוא נלחם במחיצה זו, המפרידה בינו לבין סביבתו, משתדל בכל כוח המצאתו להרחיקה, לבטלה ולדכאה בקרבו, ואינו מצליח. המספר מתאר מלחמה זו בדברים אלה (“המחיצה”) “כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת־עינים בלי מצוא דיאון בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו. ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בליבו להילחם עם עצמו במקרים כאלה, כל עוד רוחו בו, בכל זאת נזכר אחרי־כן כי גם הפעם נכשל”.

ב“דברי עיון” שבחלק ד' מנסה הסופר להסביר את “עניין הביישנות והתאדמות” כתכונה אנושית כללית. הוא ניתלה באילנות גדולים – אנטול פראנס, טולסטוי וטורגניב שגם הם היו בישנים. הוא אפילו קובע: “חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר, אבל כלום תכונה זו לבדה היא סיבת תלישותו מהסביבה? האם הרגשת הנכר הגולה והזרות היא תוצאה של אופי המספר או נעוצה היא גם בנסיבות החיצוניות: – הסופר עצמו נתן תשובתו וסתר דבריו שהובאו לעיל. רגש של זרות, נכר, היות מחוץ־לחברה מלווה את רוב גבוריו ולפיכך הם תמיד כעומדים מן הצד לכל פעולה, וכל נסיון שלהם להתמזג עם חברתם, להיות כאחד מהם, ליהנות מן החיים נגמר בכשלון ובמפח־נפש. הנה “הסתדר” גיבור. הסיפור “אדם בארץ” בארץ מושבו החדשה בכפר בשטיירמרק – נשא אשה מבנות הארץ, התערה במשפחתה, התיישב בפינה נפלאה של הטבע – עמק מוקף הרים, מכוסה שטיח שדות וכרמים ואפרים ירוקים, נושב ע"י שבט בריא ויפה – אידיליה. יש במקום זה גם חן אשה: מלבד אשתו היפה יושבת בדואר העלמה פאולינה, יפה להפליא, עדינה ונעימה בהליכותיה. אך הנה אירוע קטן אירע. סצינה רגילה בכפר, וכל התהום הרובצת בין דורות חניכי “הישיבה” לבין האמונים על נחירת־חזירים נתגלתה בכל עומקה:… "הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוארץ, השיר מפריו ארצה, לקט ושם בכיסיו, ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול פחדים – בן שווארץ הסתער עליו. הנער חתר להימלט אל הדואר, אך על המעקה הדביקו רודפו – בוא עמי, בואה, בורשל! – הדפו בן שוארץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר שוארץ, המלאה קרונות ואופנים הדפו; ואף נעלמו שניהם מאחורי השער, בקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער מוכה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז’נדרם. מבולבל קצת נכנס אל הדואר, מבצר־התרבות היחידי כאן, וסח את הדבר.

זהו טונרל (שם הקטנה מאנטון) – הטעימה הפקידה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פאולה – בנו היחיד של שוארץ, כן, זהו עלם חזק מאד. כן, זהו עלם חזק – ענתה פאולה. היא וכל חינה וקסמה, שהעסיקו בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין"… בן עם שנתחנך על הלאו – “לא תעמוד על דם רעך” – לא יכול היה להבין ולא יבין לעולם אדישותה המטומטמת של היפהפיה פאולה למשמע צעקת נער מוכה.


 

הכפר של שופמן    🔗

ובהזדמנות זו כדאי לציין ש“אדם בארץ” וכל צרור התיאורים והסיפורים מהכפר השטייארמרקי, הם מהסיפורים היפים, הריאליים והעמיתיים ביותר של הכפר והאכר בספרות העולם. מסדיוס עד רימונט סילפו הסופרים את הכפר ותושביו. תיארו אותו באידיליות. היללו את יושביו ועוררו געגועים על חיי השלווה והתום שלהם. גם בספרות החדשה, מברטולד אוארבך היהודי הגרמני עד רימונט הפולני, לא פסקו קושרים כתרים לאיכר, שעטו חייו הילה רומנטית, שיזרו פעולותיו ביריעות טבע נפלאות ועשוהו מלבב ותמים. שופמן מבקר קשה את רימונט וכותב (הפולנים – משוררים קטנים) “בערכם של ‘איכרי’ רימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד, על פני 4 כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר, בקושי גדול קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי – מות האיכר, הפרק – המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם עד כאן מאוד, אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא – מרחביה אין להלך נפש – כפר פולני – רשעות וארוס ופן יזוס – ודמיונך מתרפּק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן”… “מה, מה יכול להביאני לידי התפעלותך? שירת הטבע החוזרת ונישנית לבלי שיעור ולבלי־קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום? הרנדיוואים שבן אנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב יאגנה זו הגיבורה הראשית שבספר, הריהי יאשה אבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עיניים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידואליים) או הטיראדות של אותו ה”פילוסוף" הכפרי על פּן יזוס, שנולד לצערו בבית־לחם בין “היהודים המכוערים” ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?“… יפה כתב שופמן ולו גם הזכות, כי הוא נתן לנו את האיכר בדרכו, דרך שופמנית, ואין תיאורו נופל מתיאוריהם של טובי הסופרים הקלסיים. יפה הוא בשטייארמרק, במקום בו ישב כפר שנים רבות – הרים, עמקים, גנים, בתים טובלים בירק ואיכרים בריאים. אין זה הכפר הרוסי, בו שוררת דלות והתנוונות. כאן הכל בריא. האיכרים אמידים, חרוצים ומסורים למשקם יומם וליל (“הטבטונים”). הטבטונים הללו יודעים לעבוד ולסדר את משקם. כדרכו, אין הסופר חס על תיאורי־טבע ונותנם ביד האמן הברוכה שלו, אבל מה שונים הם חיים אלה מהאידיליה של אוארבך ורימונט. “אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת על חתחתי הרגבים החמים ולהרגיש בכפות־הרגליים את הכאב המתוק, כבימי הילדות. גבנוני ההרים עם השקל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים בשנים הכחולים־כהים, השמים החדשים והתפוח בראשית לבלובו משרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדם… אבל… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואָב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו ושזפק־זוועה לו מכת המדינה. כן, האדם ניוול כאן את הטבע”… וכאן באות תמונות מהווי החיים בכפר; הנה ה”בירגרמייסטר" (ראש הכפר) בכבודו ובעצמו תולה תיבות־עץ בשביל חזרזירים, וכשמגדלת האם את אפרוחיה, לוקחם ומולק אותם ל“גוליאַש” את העופות אין כופתים בשעת שחיטתם, אלא מולקים ראשיהם ומניחים להם להתרוצץ בלי ראש, כשדמם שותת עד נפלם. באיזו תאווה הם נוחרים חזיריהם! אין ממיתים אותם בבת־אחת, אלא דוקרים אותם ומענים למען יז דמם לאט לאט אל הכלים המוכנים, ממנו הם מכינים לעצמם “בלוטוורסט” (נקניק־דם), ובאיזו הנאָה משתתפת כל המשפּחה, לרבות הקטנים, בזבח־דמים זה!… וחיי־החברה של האיכרים הללו מעוררים זוועה – רשעים גמורים! הנה, “האיכר שוארץ העשיר ובנו יחידו מתועב־החותם מתעמרים בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשדד בשארית־כוחותיו את האדמה לא־לו”… בשעת המנוחה הקטועה בצהריים, הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהם את פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה. ומבט אחד אז! מבט קופא פס־תקוה לאדם ולבהמה! " – הרבים בספרות העולם תיאורים נפלאים כאלה?

קדוש הוא הרכוש הפרטי בכפר, בעדו נכונים תושביו לעשות כל מעשה פשע. “באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי הברזל באיזו רציחה הם חופרים במעדריהם, ביחוד נשיהם, נסה־נא להוציא מכאן בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף”…

גם תמימותם של אנשי הכפר מוטלת בספק. הה! איך הם יודעים לנצל ולרמות! גרוע מבני הכרך. הנה נמסרה לדודה בת אחותה זוזי. מהשנה העשירית לימי חייה. הדודה הבטיחה וחזרה והבטיחה לה חלקת־אדמה ויחס אימהי כאל בניה. אך היא, המנוולת, מרמה ומנצלת אותה כשפחה חרופה, מעבידתה יום ולילה ומאכילתה רק משיירי המזונות – מפרנסת אותה גרוע מאשר את החזירים. היא מלבישתה בשמלה שבילתה היא או בתה. ועל חלקת־האדמה מאן דכר שמיה! כשבאה בת אחותה השניה עם משפחתה, הציקה לה כל כך עד שזו ברחה מפניה… ואחרון, המקרה עם הילד המוכה בידי בן־שוארץ שנזכר לעיל… המשפט המקומי הוא משפט־דרקון בחברת־קדומים… בכל גסות, רוע־עין, פראות! “… זהו הסיכום שעושה שופמן עם הכפר. כזהו הכפר, בריאליות שלו… לא לחינם שימש הכפר ערש לאגדות־עם של האחים גרים המלאות רשע ורצח. אין פלא שתושבי כפר זה היו מוכשרים לקבל תורתו של אותו המנוול ולהצטרף אליו בנעריהם ובזקניהם. עוד זמן־מה מפקפק הסופר ב”טבטונים" הללו אם יישארו נאמנים לאמת או ייספחו כולם לתנועה העכורה. הם לא “הכזיבו”. ביום בו הופיע המנוול בעיר הסמוכה הצטרפו כולם עד אחד, מבלי הוציא מהכלל את הסנדלר ה“אדום”. בכפר נשארו רק בני המשפּחה היהודית לבדם (“לבדנו”).


 

הסמל    🔗

הסמל, הוא ה“אונטר” בצבא הרוסי, הפלדוובל הפרוסי, “זכה” לפרקים קצרים וארוכים אצל רבים מהסופרים: מדיארזשימורדה ב“רביזור” עד ה“אונטר” של רמרק; הוא מופיע כזרוע המבצעת של שלטון הדיכוי של כל משטר־רשע. הסמל תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן. הוא נתנו בשורה ארוכה של טיפוסים – לא מעט עינו הללו בקסרקטין של הצאר ומכרו את חייהם, שסבלו מגלות כפולה – כללית ויהודית. מזמנו של צ’כוב עוד לא השכיל סופר להחיותם כמוהו. “בז’וזה” (“נקמה”), מוריז (“סיוט”) ופנקרטוב הם נכדים ונינים לפרישיבייב של צ’כוב. כל הרע, הרשע, הטמטום והאכזריות שבהם מדברים מתוך כל תנועה מתנועותיהם ו“מונצחים” לכל הדורות. הנה פנקרטוב פנקרטושקה בפי פקודיו, מיפלצת־אדם, מורא כל כיתתו. לכאורה הוא עמוד התווך אבן־הפינה של עריצות־הצאר. אבל הוא אינו חולף גם עם חלוף הצאַריזם; הוא קם לתחייה בזמן ההפיכה, מסתנן אל תוכה ונעשה לאחד ממבצעיה של ה“צ’קה”. כל הסיפור כאילו מכריז ואומר: כל עוד תהיה בעולם עריצות, לא יעברו הפנקרטובים מהעולם.

קל לתאר בדמיון את עומק הסבל, את גודל־היסורים של החייל היהודי בשעה ששצף האנטישמיות מגיע לשיא פוגרומי. אז רבים יסוריו של החייל היהודי מיסורי הנתונים לפרעות. הללו יכולים במידת־מה להתגונן, או, לפחות, להימלט. אך לחייל אין מיפלט, כי כבול הוא במשמעת הצבאית ואָנוס להיות כמעט שותף לחבריו בפרעם פּרעות. לא ייפלא אם למראה ה“שקצות” הצוהלות לצער יהודי זקן המעונה בידי פורעים, או למראה חבריו הנהנים מ“גבורות” המתעללים בבנות ישראל מתרפּק הסופר על זכרו של דויד המלך, עליו נאמר: “וימדדם בחבל, שנים חבלים להמית” והוא קורא לעצמו: דויד, דויד שלנו!

אבל לא הכל רע ב“אונטרים”. יש לפעמים שגם תחת המדים הנוקשים של “האונטר” דופק לב אנוש. הנה ה“אונטר” חריטונוב, סמל ככל הסמלים, אבל עם כל הנוקשות החיצונית הוא ישר אינו מבין להתרפס ובגלל זה הוא מודח ומתאַּבד. “זה כוחו של הסופר הגדול שמגלה את האדם גם בשפלו ובקצווי הכרך”…

“בקצווי הכרך” תיאר שופמן את כל זוועות ה“בתים” שבקצווי הכרך.

תיאורי ה“בתים” האלה על רהיטיהם השבורים, כריהם המסואָבים ועל מחיצותיהם הססגוניות והקרועות משתזרים באופן אמנותי – עם כל הסביבה הרקובה. אנו יורדים אתו אל המדור התחתון של גיהנום חברתנו, אל רחוב מיודובה על בתי הקלון שלו, על “דודיהם” ו“דודותיהם” ו“מאהביהם” למיניהם, חלאַת־המין האנושי, אשפת־החברה שבה שולט הריקבון, בה רוחשים היצרים השפלים, שבע תועבות האדם, בה כל שהוא בריא ופורח קמל ונרקב… אבל גם במדור התחתון של שפלות האדם מוצא הסופר את היופי ומיצר בצער הגוף המתנוון. הנה תולדותיה הקצרות של הניה בת־הכפר המתגלגלת מ“ההר בחורשה שבכפר לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך”… “בראשונה הורגש שם פתאום רוח־יער,. נתרענן בבת־אחת האויר המסואב והמחניק”… אבל הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי ־הכרך, הרעבתנות שלא ידעה שבעה, התנפּלה על היצור היפה, צמח־השדה: ינקה לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפּה תאוותנית עוד… “והניה מתה מיתה מנוולת באחד הבתים”, כשבעל הבית כחול־החוטם ועב־הכרס מתרעם על אשתו על שהיא “יש לה חשק להחזיק תמיד גוססת”…

לפעמים קרובות חורגת נפש הסופר ממסגרת האובייקטיביות, בה סגר עצמו, ומלבו פורצת אנחת־כאב על היפה והעדין המתכער ונרמס ברגליים גסות.


 

האהבה    🔗

ברוב יצירותיו מרחפת דמות האשה. היא במרכז הסתכלותו. היא מלבבת אותו כדמות אורירית, כמשא־נפש, כחלום רחוק בנעוריו, דמותה מנעימה שבתו בקסרקטין “בין החומות” ומעוררת בו זוועה בשפלותה, בנפלה אל התהום; היא קוסמת לו מחדש בכל פעם כשמופיעה לפניו בדמות נערה צעירה עוברת ברחוב ומעוררת בלבו קנאָה כשהיא חבוקה בזרועותיו של אחר… כקרן־פז, כציפור הכחולה היא תמיד קרובה ורחוקה גם יחד, היא נחשקת כשהיא בלתי־מושגת, אך כשהיא נתפסת, מועם ברק־עלומיה וכשהוא מקיץ בזרועותיה, היא נראית לו והנה היא “אחת מאלו הנפשות המרוככות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיוורים ורופסים… והטעונות רחמים”… עזה כמוות אהבה. היא איננה מכירה בשום גדרים וסייגים. לא החוק, לא הידידות, לא הערצה למורה חביב משמשות לה מחיצה; היא הורסת את כל המחיצות, היא עוברת על כל המעצורים. שפה לה מיוחדת, מובנת רק לאנשי סודה; בעזרת שפה זו הא מקשרת ומקרבת רחוקים.


 

אהבת ילדים    🔗

קרוב לרגש האהבה לאשה היא אהבתו של המספר לילדים. הילדים הם נקודת־האור של יצירת שופמן. פינת הילדים היא כולה פינת־אור, כולה חסד. כנקודת אור מפזר הילד בכל מקום את אפילת־החיים המנודחת. כמשב־רוח קל הוא מפזר את ערפל הדאגות והתאוות הרוחשות מסביב; תום־אמונתו משכנע יותר מכל הגיון המחשבות המעמיקות. דמותו כשהיא לעצמה היא סתירה לכל השלילה שבחיים. הנה לוטה ואשתו נמצאים בכפר בתנאי דיור איומים: בעלת־בית “ארוכה ודקה, ירוקה וארסית בלי חתימת נקבות”, מרשעת בתכלית, יורדת לחייהם, מציקה להם עד מוות ולמרבה האסון קורעה הסערה את הגג והם נשאָרים עם הילד בלי כל מחסה… אך, אז “פּקח הילד את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן. הקשת השלמה – מאופק עד אופק… בת צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיוורים, שיצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים… ויצור מתוק זה הולם, הלם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב המסוער והמזוקק. הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל כך, השיגו סוף סוף את שלהם; אדם יפה בארץ היפה”…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!