יצירתו של גרשון שופמן כרוכה בתולדות חייו ומקפת שלושה דורות: ראשיתו נעוצה בעיירה אורשה שברוסיה הלבנה, הנתונה כבר בתקופת ההשכלה, המשכו הוא בצבא הצארי ובחוגי הפליטים שבגליציה, משם הוא עושה את דרכו לוינה ולכפרי שטייארמרק עד שמיטלטל ביחד עם גל הפליטים החדש, הנמלטים מסכנת הנאצים ומגיע לארץ ומקרקעה מנץ כשרונו מחדש ב“דברי עיון” ב“ציורי פחם” וב“נצנוצים”. עיקר יצירתו היא נחלת העבר: העיירה שבתחום המושב של היהדות הרוסית וכן גם קיבוצי היהודים במרכז אירופה ובמערבה כבר אינם. גבוריהם – חניכי ה“ישיבה” שהתמשכלו, פליטי המהפכה, המבלים ימיהם ללא תוחלת בבתי הקפה של הפליטים בברודי, למברג ווינה, מנסים להכות שורשים באדמת נכר ונשארים זרים מחוץ לחברה, חלפו ואינם. כל הדור של תמול רחוק מלב הקורא העברי החדש כרחוק הגלות מהמולדת. בכל זאת חבל שמבקרי הספרות ומוריה אינם מדריכים את הנוער שלנו בסיפוריו, כי שיפמן אינו רק מספר לדורותיו, הוא קלסיקן, שיצירותיו צריכות לימוד יסודי, ספוריו עד היום נוגעים עד הלב, מסעירים את הנפש, כי הבעיות הנידונות בהם הן אקטואליות ואנושיות תמיד; שופמן המספר חודר עד עמקי הנפש, מערטל את הנשמה עד תהומותיה, מגלה את הנסתר מעיני הזולת וחושף את הבלתי־ידוע גם לגבור עצמו. את מלאכתו עושה שופמן לא בהמצאות דמיון עשיר גם לא בהברקות סגנון חריף, כי אם בסגנון פשוט, כמעט פרוזאי. כלי מלאכתו הם לא צבעים גדושים, כי אם מיפסלת פסל, בה הוא מפסל משחם פשוט, מחומר יום יומי סיפורים מחוטבים, המזעזעים את הנפש ואינם נשכחים. הוא תלמידם של גדולי המספרים שבספרות הרוסית – צ’כוב, טולסטוי, קופרין ולפעמים גם דוסטויבסקי, שמיצירותיהם הוא יודע עד היום לצטט פרקים שלמים. כמוהם הוא חוצב בעומק וממעיט בתפאורה חיצונית. כל משפט הוא מדוייק כנוסחה מתימטית, כל מלה קולעת לעניין, צרופי הלשון שלו מעוררים גלים של אסוציאציות והיצירה כולה היא כמוסיקה הרמונית.

מאחורי המחיצה

כאמור, הגיבור הראשי של יצירת שופמן הוא הפליט, הפליט לא במובן המצומצם של המושג הזה, כי אם במובן הרחב המלה. פליטו של שופמן, שלכאורה הוא הסתדר, אפילו הכה שורשים בנכר, נשאר בכל זאת נכרי לעצמו ולסביבתו הנכרית. כי סיבת נכרותו היא לא רק הסביבה העויינות, הדוחה אותו כל פעם כשהוא רוצה להתקרב אליה ופולטתו סו“ס לגמרי מקרבה, זרותו היא בו בעצמו, בשאר־רוחו במסורת־דורות, שאינו יכול להשתחרר ממנה. מסתגלים בנכר ומצליחים הטיפוסים הגסים, הבהמיים, שאין להם בעולמם אלא סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים לבד, שאינם מרגישים במבטי השנאה הנעוצים בבשרם, בנחלי הרוק הנשפכים על פניהם. הם מנצלים קוניוקטורות של רעב ומחסור, צוברים הון בבורסות השחורות ומתהדרים ב”הישגיהם“. נשיהם השמנות מתקשטות בשרשרות זהב כבדות וביהלומים וב”כובעים" קורעי עינים (“סיוט” ספר ב'}. הבנימינים שב“חדר” ספגו מלקות, שבצבא נסטרו בפרצופיהם, צפים ועולים בבורסה אחרי מלחמת העולם בכל “הדרם”. אך הפליט בעל הנפש נשאר תמיד מעבר למחיצה. ברם, הוא נלחם במחיצה זו, המפרידה בינו לבין סביבתו, משתדל בכל כוח המצאתו להרחיקה, לבטלה ולדכאה בקרבו, ואינו מצליח. המספר מתאר מלחמה זו בדברים אלה (“המחיצה”) “כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת־עינים בלי מצוא דיאון בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו. ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בליבו להילחם עם עצמו במקרים כאלה, כל עוד רוחו בו, בכל זאת נזכר אחרי־כן כי גם הפעם נכשל”.

ב“דברי עיון” שבחלק ד' מנסה הסופר להסביר את “עניין הביישנות והתאדמות” כתכונה אנושית כללית. הוא ניתלה באילנות גדולים – אנטול פראנס, טולסטוי וטורגניב שגם הם היו בישנים. הוא אפילו קובע: “חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר, אבל כלום תכונה זו לבדה היא סיבת תלישותו מהסביבה? האם הרגשת הנכר הגולה והזרות היא תוצאה של אופי המספר או נעוצה היא גם בנסיבות החיצוניות: – הסופר עצמו נתן תשובתו וסתר דבריו שהובאו לעיל. רגש של זרות, נכר, היות מחוץ־לחברה מלווה את רוב גבוריו ולפיכך הם תמיד כעומדים מן הצד לכל פעולה, וכל נסיון שלהם להתמזג עם חברתם, להיות כאחד מהם, ליהנות מן החיים נגמר בכשלון ובמפח־נפש. הנה “הסתדר” גיבור. הסיפור “אדם בארץ” בארץ מושבו החדשה בכפר בשטיירמרק – נשא אשה מבנות הארץ, התערה במשפחתה, התיישב בפינה נפלאה של הטבע – עמק מוקף הרים, מכוסה שטיח שדות וכרמים ואפרים ירוקים, נושב ע"י שבט בריא ויפה – אידיליה. יש במקום זה גם חן אשה: מלבד אשתו היפה יושבת בדואר העלמה פאולינה, יפה להפליא, עדינה ונעימה בהליכותיה. אך הנה אירוע קטן אירע. סצינה רגילה בכפר, וכל התהום הרובצת בין דורות חניכי “הישיבה” לבין האמונים על נחירת־חזירים נתגלתה בכל עומקה:… "הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוארץ, השיר מפריו ארצה, לקט ושם בכיסיו, ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול פחדים – בן שווארץ הסתער עליו. הנער חתר להימלט אל הדואר, אך על המעקה הדביקו רודפו – בוא עמי, בואה, בורשל! – הדפו בן שוארץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר שוארץ, המלאה קרונות ואופנים הדפו; ואף נעלמו שניהם מאחורי השער, בקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער מוכה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז’נדרם. מבולבל קצת נכנס אל הדואר, מבצר־התרבות היחידי כאן, וסח את הדבר.

זהו טונרל (שם הקטנה מאנטון) – הטעימה הפקידה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פאולה – בנו היחיד של שוארץ, כן, זהו עלם חזק מאד. כן, זהו עלם חזק – ענתה פאולה. היא וכל חינה וקסמה, שהעסיקו בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין"… בן עם שנתחנך על הלאו – “לא תעמוד על דם רעך” – לא יכול היה להבין ולא יבין לעולם אדישותה המטומטמת של היפהפיה פאולה למשמע צעקת נער מוכה.

הכפר של שופמן

ובהזדמנות זו כדאי לציין ש“אדם בארץ” וכל צרור התיאורים והסיפורים מהכפר השטייארמרקי, הם מהסיפורים היפים, הריאליים והעמיתיים ביותר של הכפר והאכר בספרות העולם. מסדיוס עד רימונט סילפו הסופרים את הכפר ותושביו. תיארו אותו באידיליות. היללו את יושביו ועוררו געגועים על חיי השלווה והתום שלהם. גם בספרות החדשה, מברטולד אוארבך היהודי הגרמני עד רימונט הפולני, לא פסקו קושרים כתרים לאיכר, שעטו חייו הילה רומנטית, שיזרו פעולותיו ביריעות טבע נפלאות ועשוהו מלבב ותמים. שופמן מבקר קשה את רימונט וכותב (הפולנים – משוררים קטנים) “בערכם של ‘איכרי’ רימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד, על פני 4 כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר, בקושי גדול קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי – מות האיכר, הפרק – המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם עד כאן מאוד, אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא – מרחביה אין להלך נפש – כפר פולני – רשעות וארוס ופן יזוס – ודמיונך מתרפּק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן”… “מה, מה יכול להביאני לידי התפעלותך? שירת הטבע החוזרת ונישנית לבלי שיעור ולבלי־קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום? הרנדיוואים שבן אנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב יאגנה זו הגיבורה הראשית שבספר, הריהי יאשה אבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עיניים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידואליים) או הטיראדות של אותו ה”פילוסוף" הכפרי על פּן יזוס, שנולד לצערו בבית־לחם בין “היהודים המכוערים” ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?“… יפה כתב שופמן ולו גם הזכות, כי הוא נתן לנו את האיכר בדרכו, דרך שופמנית, ואין תיאורו נופל מתיאוריהם של טובי הסופרים הקלסיים. יפה הוא בשטייארמרק, במקום בו ישב כפר שנים רבות – הרים, עמקים, גנים, בתים טובלים בירק ואיכרים בריאים. אין זה הכפר הרוסי, בו שוררת דלות והתנוונות. כאן הכל בריא. האיכרים אמידים, חרוצים ומסורים למשקם יומם וליל (“הטבטונים”). הטבטונים הללו יודעים לעבוד ולסדר את משקם. כדרכו, אין הסופר חס על תיאורי־טבע ונותנם ביד האמן הברוכה שלו, אבל מה שונים הם חיים אלה מהאידיליה של אוארבך ורימונט. “אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת על חתחתי הרגבים החמים ולהרגיש בכפות־הרגליים את הכאב המתוק, כבימי הילדות. גבנוני ההרים עם השקל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים בשנים הכחולים־כהים, השמים החדשים והתפוח בראשית לבלובו משרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדם… אבל… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואָב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו ושזפק־זוועה לו מכת המדינה. כן, האדם ניוול כאן את הטבע”… וכאן באות תמונות מהווי החיים בכפר; הנה ה”בירגרמייסטר" (ראש הכפר) בכבודו ובעצמו תולה תיבות־עץ בשביל חזרזירים, וכשמגדלת האם את אפרוחיה, לוקחם ומולק אותם ל“גוליאַש” את העופות אין כופתים בשעת שחיטתם, אלא מולקים ראשיהם ומניחים להם להתרוצץ בלי ראש, כשדמם שותת עד נפלם. באיזו תאווה הם נוחרים חזיריהם! אין ממיתים אותם בבת־אחת, אלא דוקרים אותם ומענים למען יז דמם לאט לאט אל הכלים המוכנים, ממנו הם מכינים לעצמם “בלוטוורסט” (נקניק־דם), ובאיזו הנאָה משתתפת כל המשפּחה, לרבות הקטנים, בזבח־דמים זה!… וחיי־החברה של האיכרים הללו מעוררים זוועה – רשעים גמורים! הנה, “האיכר שוארץ העשיר ובנו יחידו מתועב־החותם מתעמרים בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשדד בשארית־כוחותיו את האדמה לא־לו”… בשעת המנוחה הקטועה בצהריים, הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהם את פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה. ומבט אחד אז! מבט קופא פס־תקוה לאדם ולבהמה! " – הרבים בספרות העולם תיאורים נפלאים כאלה?

קדוש הוא הרכוש הפרטי בכפר, בעדו נכונים תושביו לעשות כל מעשה פשע. “באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי הברזל באיזו רציחה הם חופרים במעדריהם, ביחוד נשיהם, נסה־נא להוציא מכאן בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף”…

גם תמימותם של אנשי הכפר מוטלת בספק. הה! איך הם יודעים לנצל ולרמות! גרוע מבני הכרך. הנה נמסרה לדודה בת אחותה זוזי. מהשנה העשירית לימי חייה. הדודה הבטיחה וחזרה והבטיחה לה חלקת־אדמה ויחס אימהי כאל בניה. אך היא, המנוולת, מרמה ומנצלת אותה כשפחה חרופה, מעבידתה יום ולילה ומאכילתה רק משיירי המזונות – מפרנסת אותה גרוע מאשר את החזירים. היא מלבישתה בשמלה שבילתה היא או בתה. ועל חלקת־האדמה מאן דכר שמיה! כשבאה בת אחותה השניה עם משפחתה, הציקה לה כל כך עד שזו ברחה מפניה… ואחרון, המקרה עם הילד המוכה בידי בן־שוארץ שנזכר לעיל… המשפט המקומי הוא משפט־דרקון בחברת־קדומים… בכל גסות, רוע־עין, פראות! “… זהו הסיכום שעושה שופמן עם הכפר. כזהו הכפר, בריאליות שלו… לא לחינם שימש הכפר ערש לאגדות־עם של האחים גרים המלאות רשע ורצח. אין פלא שתושבי כפר זה היו מוכשרים לקבל תורתו של אותו המנוול ולהצטרף אליו בנעריהם ובזקניהם. עוד זמן־מה מפקפק הסופר ב”טבטונים" הללו אם יישארו נאמנים לאמת או ייספחו כולם לתנועה העכורה. הם לא “הכזיבו”. ביום בו הופיע המנוול בעיר הסמוכה הצטרפו כולם עד אחד, מבלי הוציא מהכלל את הסנדלר ה“אדום”. בכפר נשארו רק בני המשפּחה היהודית לבדם (“לבדנו”).

הסמל

הסמל, הוא ה“אונטר” בצבא הרוסי, הפלדוובל הפרוסי, “זכה” לפרקים קצרים וארוכים אצל רבים מהסופרים: מדיארזשימורדה ב“רביזור” עד ה“אונטר” של רמרק; הוא מופיע כזרוע המבצעת של שלטון הדיכוי של כל משטר־רשע. הסמל תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן. הוא נתנו בשורה ארוכה של טיפוסים – לא מעט עינו הללו בקסרקטין של הצאר ומכרו את חייהם, שסבלו מגלות כפולה – כללית ויהודית. מזמנו של צ’כוב עוד לא השכיל סופר להחיותם כמוהו. “בז’וזה” (“נקמה”), מוריז (“סיוט”) ופנקרטוב הם נכדים ונינים לפרישיבייב של צ’כוב. כל הרע, הרשע, הטמטום והאכזריות שבהם מדברים מתוך כל תנועה מתנועותיהם ו“מונצחים” לכל הדורות. הנה פנקרטוב פנקרטושקה בפי פקודיו, מיפלצת־אדם, מורא כל כיתתו. לכאורה הוא עמוד התווך אבן־הפינה של עריצות־הצאר. אבל הוא אינו חולף גם עם חלוף הצאַריזם; הוא קם לתחייה בזמן ההפיכה, מסתנן אל תוכה ונעשה לאחד ממבצעיה של ה“צ’קה”. כל הסיפור כאילו מכריז ואומר: כל עוד תהיה בעולם עריצות, לא יעברו הפנקרטובים מהעולם.

קל לתאר בדמיון את עומק הסבל, את גודל־היסורים של החייל היהודי בשעה ששצף האנטישמיות מגיע לשיא פוגרומי. אז רבים יסוריו של החייל היהודי מיסורי הנתונים לפרעות. הללו יכולים במידת־מה להתגונן, או, לפחות, להימלט. אך לחייל אין מיפלט, כי כבול הוא במשמעת הצבאית ואָנוס להיות כמעט שותף לחבריו בפרעם פּרעות. לא ייפלא אם למראה ה“שקצות” הצוהלות לצער יהודי זקן המעונה בידי פורעים, או למראה חבריו הנהנים מ“גבורות” המתעללים בבנות ישראל מתרפּק הסופר על זכרו של דויד המלך, עליו נאמר: “וימדדם בחבל, שנים חבלים להמית” והוא קורא לעצמו: דויד, דויד שלנו!

אבל לא הכל רע ב“אונטרים”. יש לפעמים שגם תחת המדים הנוקשים של “האונטר” דופק לב אנוש. הנה ה“אונטר” חריטונוב, סמל ככל הסמלים, אבל עם כל הנוקשות החיצונית הוא ישר אינו מבין להתרפס ובגלל זה הוא מודח ומתאַּבד. “זה כוחו של הסופר הגדול שמגלה את האדם גם בשפלו ובקצווי הכרך”…

“בקצווי הכרך” תיאר שופמן את כל זוועות ה“בתים” שבקצווי הכרך.

תיאורי ה“בתים” האלה על רהיטיהם השבורים, כריהם המסואָבים ועל מחיצותיהם הססגוניות והקרועות משתזרים באופן אמנותי – עם כל הסביבה הרקובה. אנו יורדים אתו אל המדור התחתון של גיהנום חברתנו, אל רחוב מיודובה על בתי הקלון שלו, על “דודיהם” ו“דודותיהם” ו“מאהביהם” למיניהם, חלאַת־המין האנושי, אשפת־החברה שבה שולט הריקבון, בה רוחשים היצרים השפלים, שבע תועבות האדם, בה כל שהוא בריא ופורח קמל ונרקב… אבל גם במדור התחתון של שפלות האדם מוצא הסופר את היופי ומיצר בצער הגוף המתנוון. הנה תולדותיה הקצרות של הניה בת־הכפר המתגלגלת מ“ההר בחורשה שבכפר לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך”… “בראשונה הורגש שם פתאום רוח־יער,. נתרענן בבת־אחת האויר המסואב והמחניק”… אבל הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי ־הכרך, הרעבתנות שלא ידעה שבעה, התנפּלה על היצור היפה, צמח־השדה: ינקה לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפּה תאוותנית עוד… “והניה מתה מיתה מנוולת באחד הבתים”, כשבעל הבית כחול־החוטם ועב־הכרס מתרעם על אשתו על שהיא “יש לה חשק להחזיק תמיד גוססת”…

לפעמים קרובות חורגת נפש הסופר ממסגרת האובייקטיביות, בה סגר עצמו, ומלבו פורצת אנחת־כאב על היפה והעדין המתכער ונרמס ברגליים גסות.

האהבה

ברוב יצירותיו מרחפת דמות האשה. היא במרכז הסתכלותו. היא מלבבת אותו כדמות אורירית, כמשא־נפש, כחלום רחוק בנעוריו, דמותה מנעימה שבתו בקסרקטין “בין החומות” ומעוררת בו זוועה בשפלותה, בנפלה אל התהום; היא קוסמת לו מחדש בכל פעם כשמופיעה לפניו בדמות נערה צעירה עוברת ברחוב ומעוררת בלבו קנאָה כשהיא חבוקה בזרועותיו של אחר… כקרן־פז, כציפור הכחולה היא תמיד קרובה ורחוקה גם יחד, היא נחשקת כשהיא בלתי־מושגת, אך כשהיא נתפסת, מועם ברק־עלומיה וכשהוא מקיץ בזרועותיה, היא נראית לו והנה היא “אחת מאלו הנפשות המרוככות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיוורים ורופסים… והטעונות רחמים”… עזה כמוות אהבה. היא איננה מכירה בשום גדרים וסייגים. לא החוק, לא הידידות, לא הערצה למורה חביב משמשות לה מחיצה; היא הורסת את כל המחיצות, היא עוברת על כל המעצורים. שפה לה מיוחדת, מובנת רק לאנשי סודה; בעזרת שפה זו הא מקשרת ומקרבת רחוקים.

אהבת ילדים

קרוב לרגש האהבה לאשה היא אהבתו של המספר לילדים. הילדים הם נקודת־האור של יצירת שופמן. פינת הילדים היא כולה פינת־אור, כולה חסד. כנקודת אור מפזר הילד בכל מקום את אפילת־החיים המנודחת. כמשב־רוח קל הוא מפזר את ערפל הדאגות והתאוות הרוחשות מסביב; תום־אמונתו משכנע יותר מכל הגיון המחשבות המעמיקות. דמותו כשהיא לעצמה היא סתירה לכל השלילה שבחיים. הנה לוטה ואשתו נמצאים בכפר בתנאי דיור איומים: בעלת־בית “ארוכה ודקה, ירוקה וארסית בלי חתימת נקבות”, מרשעת בתכלית, יורדת לחייהם, מציקה להם עד מוות ולמרבה האסון קורעה הסערה את הגג והם נשאָרים עם הילד בלי כל מחסה… אך, אז “פּקח הילד את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן. הקשת השלמה – מאופק עד אופק… בת צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיוורים, שיצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים… ויצור מתוק זה הולם, הלם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב המסוער והמזוקק. הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל כך, השיגו סוף סוף את שלהם; אדם יפה בארץ היפה”…

א

יהודה בורלא חשף לפנינו את עולם היהדות המזרחית על כל גווניו. אך בהבדל ממנדלי, שצייר לנו בעיקר את ההווי של העירה היהודית ותיאר לנו טיפוסים בלבד של יהדות מזרח אירופה, נתן לנו בורלא את המיוחד, את האינדיבידואלי שביהדות המזרח. יצירותיו הן גלריה רחבה של אנשים ונשים מהיהדות העלומה הזו, המשקפים אותה לשכבותיה החברתיות ולכל צורות חייה.

יהדות זו שונה בתכלית מיהדות אירופה. אכן גם היא היתה נתונה במסגרת המסורת, אבל שונים היו תנאיה מתנאי יהדות אירופה שלפני האמנסיפציה. היהדות המזרחית היתה אמנם סגורה בגיטו, ככל יתר העדות הדתיות, אבל הקשר החברתי והתרבותי בינה לבין עם הארץ – הערבים, היה יותר הדוק: היהודים דיברו בלשון הערבית (פרט למספר קטן שעדיין השתמש בלדינו) ולא היתה אז בין בני ברית לשאינם בני ברית זרות כזו, כפי שהיתה באירופה. אצל המוסלמים לא היתה אותה חריפות השנאה, שנאת־דורות ליהודים כמו אצל הנוצרים באירופה. בין בני עדה אחת לבני השניה היה יחס של “מאמינים לכופרים”, משל מוסלמים לדרוזים. לפיכך היו היחסים בין עם הארץ ליהודים יותר אנושיים: יהודים רוכלים וסוחרים היו יוצאים נכנסים לבתי הערבים ואיש לא העליבם לא רדפם; גם לא היה הבדל גדול באופן החיים ובתרבות בין הרוב והמיעוט, כמו אצל המוסלמים והנוצרים היו גם אצל היהודים נושאי התרבות רק כוהני הדת בלבד, העם כולו היה רחוק מהשכלה, אמנם היהודים למדו ב“מדרשות”, קיבלו שם השכלה אלמנטרית בדת, אבל לא יותר מזה, להשכלה יותר גבוהה הגיעו רק החכמים בלבד. על רקע זה חדרה התרבות הערבית לרחוב היהודים דרך צנורות רבי­־השפעה, דרך המשא והמתן במסחר, על ידי בתי הקפה בשיחת רעים, באמונות־הבל וכדומה.

לעולם יהודי זה היתה זרה כל תנועה חברתית. נדמו מלפני מאות שנים הדי הפירוד בין רבנים לקראים, לא נתעוררה כל מחלוקת בין שבתאים למתנגדיהם, לא היה זכר לתנועה דומה לחסידות. חיי־שלום מאובנים שררו ברחוב היהודים ללא תנועה, ללא מאבק, ללא שאיפות, פרט לשאיפות האישיות. אכן, כברמץ של מדורה כבוייה עוד היבהבו ניצוצות ההתלהבות המשיחית, שבערה לפני מאות שנים בצפת והתבטאו בלימוד נפוץ של זוהר, במנהגי תיקון של תלמידי האר"י ובהתעמקות בספרי קבלה. בראשית המאה הקודמת קם גם מבשר לציון הוא ר' יהודה חי אלקלעי, אבל הוא נשאר יחידי בפועלו ותנועה לא קמה. העם נשאר אדיש ורחוק מן השאיפה הלאומית. הוא לא קם כשהחלה ההתיישבות החדשה בארץ. לכן היה בורלא לפה לפרט, לאישיות הבודדת ולא לחברה. אפילו הרומן “באופק”, הוא תולדות אישים אחדים ולא תולדות תנועה חברתית. אבל אם תנועה חברתית אין בסיפורים וברומנים של בורלא, ישנה חברה, וחברה מגוונת לפי שכבותיה, דרגת השכלתה, לפי המינים והגילים. יריעה ענקית המגוללת ומעבירה לעינינו תמונות תמונות, בהן בולט כל פרט ופרט בקווי פרצופו הפיסי והרוחני. כי בורלא הוא אמן פורטרטיסטן, צייר האדם האינדיבידואלי על עליותיו וירידותיו, אורותיו צלליו. הפרטים הרבים מצטרפים לקומפוזיציה הרמונית של חברה מגובשת על ההווי שלה, חכמת־הדורות האצורה בה, המתבטאת באמרות קצרות ובפיוטי קדמונים, בנימוסים מקובלים ובאורח החיים על כל האוירה העוטפתם. הטמפו של החיים על עלילותיהם הרפתקאותיהם הוא מזרחי. המאבקים וההתמרדויות של גבוריהם הם בסגנון ערבסקים, נפתולים בתוך נפתולים. הם עולים בסערת יצרים ויורדים ברוב המקרים בהשלמה פאטאלית עם הגורל. בתיאור ההווי הזה שלם הוא בורלא בתכלית השלמות, בשקט ובשלווה מזרחית הוא רוקם לו – כביריעה פרסית – תמונה אחר תמונה, מעטרן באמרי חן, בדברי חכמה של קדמונים, שומר בקפדנות על כל גינוני החן והנימוס המקובלים בשיחת־רעים של דורנו, הרוצה לתפוס הכל בדרך רמז וסמל, אבל מי שמבליג על עצבנותו המודרנית, “מתחייה” עם השאננות הפנימית השופעת מכל הסיפורים, נשכר כפליים משלימות הסיפור ומיפי התיאור. כי בשני אלה אמן בחסד הוא בורלא. אין דברים יתירים אצלו, אין נסיגות וקפיצות לצדדים, כפי שקורה אצל כמה סופרים גדולים, הכל מכוון לשלימות הבניין.

המוטיבים העיקריים של רוב יצירותיו הם אהבה וקנאה ואם כי חוזרים המוטיבים האלה ונשנים ביצירותיו, האישים הפועלים שונים וחדשים תמיד. כבסולם הטונים המוסיקליים ניתנה לנו האהבה על מדרגותיה – מן האהבה הפיסיולוגית הטבעית והפרימיטיבית של גבור “אשתו השנואה” עד האהבה העדינה “הנפשית” והמסתורית של שאול ב“מעגלי האהבה”. גם בקנאה שונים הצלילים. נקמנית ואכזרית היא אצל האחים ג’רער הערבים. עדינה וטראגית היא אצל בוסה רבקה (“בקדושה”). חדש הוא בורלא בכל סיפור ולפעמים בכל פרק של סיפור אחד. איזו דרך ארוכה עבר רחמו, מראשית דרכו בחיים כנער רוכל חסר־דאגות עד לבטיו ונפתוליו בשנותיו האחרונות. (“נפתולי אדם”).

ב

בדרך כלל בורלא הוא המספר של האדם הבינוני, זה שאינו רשע ואינו צדיק גדול, האדם הפשוט על כל חולשותיו האנושיות. ואולם יש והגיבור הפשוט והתמים חורג ממסגרת הבינוניות, היסורים הבאים עליו מזעזעים את ישותו התמימה השלמה, דוחים אותו אל תהום הייאוש ומעלים אותו לגובה המחשבה האוניברסלית. ביצירות אלה נהפך סיפור ההווי של בורלא לסיפור אנוש. אחד מאלה הוא רחמו הגבור הראשי של הסיפור “נפתולי אדם”. רחמו, כמעט גוי לפי טבעו ואופיו, אינו מרגיש בקרבו כל הבדל בינו לבין החברה הערבית עמה הוא נושא ונותן, בה הוא אוהב ונאהב, נותן ומקבל. אף החברה הערבית אינה זוכרת יהדותו, אלא כשהתקרבותו אליה מאיימת לעבור על גבולות קבועים ועומדים. רחמו מבורך מאלוהים ומאנשים, בריא ומלא חן, עליז ומבדח בחברה, טוב ומטיב עם הבריות. לרגלי משלוח ידו – רוכל בכפרים – ניתנת לו האפשרות לחדור לפני לפנים של הבית הערבי ולשבות לבותיהן של יפהפיות הכפר. ביחד עם זה הוא בעל נאמן ואב מסור למשפחתו. אהבתו השופעת מספיקה לכולם. אין הוא מתענה מהרגשת חטא וממוסר־כליות כשמחבק חיק נכריה. כדבורה הוא מרפרף מפרח לפרח, מוצץ דבש ופורח, עד שפוגש את שפיקה הגרושה מבעלה. בין שני ילדי הטבע מתלקחת אהבה עזה כמוות, השוכחת עולם ומלואו, מתעלמת מכל זהירות ונכונה להקריב כל היקר והמקובל, דת, משפחה ומסורת. בשיא התלהבות אהבתם ניחתת עליהם מהלומה איומה: אחי בעלה של שפיקה מתנפלים על רחמו מהמארב ומעוורים את עיניו. השואה האיומה הזאת הורסתו. אף עתה אהבתו עודנה בוערת בו בכל עוזה אם כי עולמו חשך עליו. כל עוד יש לו תקוה לראות אור הוא עדיין מבליג על יסוריו, אך משאפסה כל תקוה וקו האור האחרון נעלם מעיניו משתולל הוא בכל ייאושו. הוא נואש וזועם גם יחד. על אדם ואלוהים ועל אבדן עולמו. כמלבו של איוב פורצות קריאות־תגר נגד בורא־העולם. הוא קורע את חלון ביתו קורא אל העוברים והשבים – דעו אישים: לית דין ולית דיין! כל הנסיונות לבקש ניחומים בפרקי תהילים, שקרא לפניו החכם לפי בקשתו, היו ללא הועיל. הוא אינו מוצא לו מוצא אחר מאשר את המוות. עד שמצילו השיך עבדול קאדר אל טוניסי. הלז אינו מרפאו בלחשים או בתרופות־הבל כי אם באמרי־בינה. הוא מסביר לרחמו התמים את זה שהסביר ה' לאיוב: אלוהים הוא אוניברסלי ויצוריו הם כל כך עלובים עד שאין להם זכות לתבוע ממנו טעם ונימוק לפעליו. וגם הוא – עליו לקבל את הדין, ולשמוח בזה שעוד נשאר בחיים. חכמתו של השיך היא כעין מזיגה של תורת הסטואיקים והציניקנים גם יחד. רחמו מקבל עליו את הדין, משלים עם גורלו וכל עוד שפיקה (שנטרפה דעתה ונמצאת גם היא בטיפול השיך) בחיים, הוא מייחל לאהבתה. אך משמאבדת את עצמה לדעת הוא שב אל החיים ומסתפק בפירורים, שאלה עוד עלולים לתת לו – – –.

בסיפור זה, כבמיטב יצירות־המופת, מוצה כל הייאוש האנושי, בזעקת רחמו כבזעקת איבן איליטש (מותו של איבן איליטש ל. נ. טלסטוי). אנו שומעים קול האנושות המתמרדת נגד סדר העולם, נגד גזירת החדלון, בה נידונה מימות עולם. בהשלמתו ההדרגתית של רחמו יש מהשלמתם של גבורי דוסטוייבסקי, אך הסיפור הוא כולו מקורי, מזרחי, הוא הסברה מוחשית לספר איוב הנצחי – – –.

ג

רבת־תהפוכות, עזה ומתמרדת היא אהבתו של רחמו איש־הטבע. חסרת תוחלת ועדינה עד כדי אהבה שמיימית היא אהבתו של בן־הטובים שאול לקראית לינדה. כל הסיפור הנפלא הזה, הכתוב ברוב בנוסח מקאמה הוא מנגינה אחת העולה ומתנגנת עד הגיעה לאוקטאבה הגבוהה ונשברת – זהו שיר השירים של ירושלים שבין החומות, של הנפש המתלבטת בין מסרי הסייגים של חברה קנאית, מתלבטת ומתענה עד שמתמוטטת ונופלת. זוהי אהבת רומיאו ויוליה יהודית, אלא שרומיאו היהודי אינו שם קץ לחייו כשאהובתו מתאבדת, אינו יוצא מדעתו, הוא מוסיף לחיות, חותר למצוא תיקון לנפשו הנענית. הוא נושא בזו אחר זו שלוש שנים ומתייאש מהן. כחנן ב“דיבוק” הוא מבקש את גלגול אהבתו בסובלימציה, בחקרי קבלה ונפשו יוצאת באהבה. זהו סיפור עלילה המתעלה לדרגת שירה. ענוגה ועדינה ושמיימית היא אהבתו של שאול תלמיד חכם, אך לא פחות עדינה ונוגעת עד הלב היא אהבתו של עקביה (ב“עלילות עקביה”), הגבור המזרחי, לאנהיט הארמנית היפה. אהבה זו היא אבירית ומלווה מעשי גבורה כמעט אגדתיים (ניכרת בו השפעת האגדה המזרחית) ונשארת כמעט אפלטונית עד שלבסוף היא מתפרצת בתאווה סוערת ובוערת אל דיאמנטי, שבדמותה היא מעלה לפניו את זכר אהבתו לאנהיט. בסערת אהבתו זו מגיע גבורנו כמעט לידי חטא, ברם, בזכותה של דיאמנטי הוא מתגבר על תאוותו וכובש יצרו. אך הנאהבים משלמים מחיר יקר למדי: היא יוצאת מדעתה והוא בורח ונעלם…

ואולם במזרח יש לאהבה עוד פנים אחרות בנפשה של אשה. לגבר במזרח יש מרחב ידוע: במו“מ עם הבריות, ברחוב ובשדה, בביהמ”ד ובבית הקפה, אך האשה סגורה ומסוגרת בד' אמותיה. עולמה מצומצם בבית הוריה, אחר כך בבית בעלה. חייה עוברים בין חדר המיטות למטבח. לכן האהבה לגבר היא אצלה יותר עמוקה ובהיכזבה חרב עולמה. יש שהאשה משיגה אהבתה בערמה ויש שנלחמת עליה בגלוי בתוקפנות, ויש שהיא עומדת חדלת־אונים ונופלת ומתמוטטת. בצל האהבה תשתרך הקנאה. אהבת האשה היא עוד יותר רב־גונית מאשר אהבת הגבר: אהבתה של שפיקה היא טבעית ופרימיטיבית. סוערת תוקפנית היא אהבת נזרה ואהבת רוזה בבת ציון, עדינה ורכה היא אהבת לינדה הקראית, מחושבת ומתורבתת, כמקצוע אמנות, היא אהבתה של “המרננת”. הצד השווה שבכולן שהיא מהות חייהן. אך יש אהבה שמקומה הוא בהרמונים הסגורים ואינה יוצאת מתוך קירותיהם האטומים. אף ספרות המזרח לא העלתה את מסתריה על ספר. האגדה המזרחית יודעת לספר על מזימות האשה הצרה, אך לא על רגשותיה הכמוסים של האוהבת, החיה במחיצה אחת עם הצרה. והנה חשף י. בורלא לפנינו את אחד הפרקים הטרגיים שבסבל האנושי הזה, תיאר באמנות רבה את נתיב היסורים של האשה המביאה בעצם ידיה את צרתה לבעלה. בסיפור הנפלא “בקדושה” מציעה בוסה רבקה אלחנן, שה' מנע ממנה פרי בטן, לבעלה האהוב והנערץ, אשה שנייה צעירה. אין איש דורש זאת ממנה, להיפך, רבים מזהירים אותה מפני צעד זה, אך היא, מרוב אהבתה לבעלה רוצה שיהיה זרע לבעלה מאשתו השנייה. היא בעצמה מזמינה לו אשה שניה, בתולה יתומה, צעירה ויפה. את אהבתה לבעלה היא מעבירה גם על צרתה ומקריבה בלי הפסק קרבנות למענה: היא מוסרת לה עדייה, מוותרת על מעיל חדש, מפנה לה חדרה, משתדלת לשמחה ולענגה, למען לא תדע את אשר בלבה עליה. היא עושה כל זה מתוך כנות אימהית ומבליגה בכל יכולתה על רגשותיה הפנימיים. אך קרבנות אלה עולים לה ביסורים אין קץ. כל קרבן וקרבן הוא לה עקידה. עם כל מתת ומתת היא ממיתה חלק מנפשה. אהבתה לבעלה מתפלגת לאהבה אימהית לבעלה ולקנאה לוהטת לצרתה, שזכתה ביצוע בעלה. משבר נפשה מגיע להתפרצות גלויה, אך אחרי הסער בא השקט הפנימי: משנודע לה שצרתה הרתה ומשא נפשה בא על סיפוקו, הרי היא מבליגה על קנאתה, משלימה עם גורלה ושמחה בשמחת המשפחה.

ד

יצירתו של י. ב. לא היתה שלמה, לו היה מסתפק רק בתיאור ההווי בלבד של חיי היהדות המזרח. מאליה היתה מתעוררת השאלה: האם כל המתואר: אהבה, קנאה, ילדים, מהווים את כל מעגל החיים של יהדות המזרח? והיכן הם כל הגעגועים למולדת, כל ערגת־הנפש לגאולה, כל הזעם־אין־האונים על הגלות המשפילה, שמצאו ביטויים בשירת ימי הבינים של ספרד? היכן הם ההדים של חישובי הקץ של אברבנאל והתיקונים של אנשי “סוכת שלום” בצפת? הנעלמו לבלי קום רעיונות הגאולה שהסעירו את המזרח בימי שבתאי צבי? האם נתאבנו הגעגוגים במלמולי־סרק של תפילות ידועות ובמנהגים נוקשים, שנשארה מהם רק קליפתם? האם מתה יהדות־המזרח מיתה נפשית או נרדמה תרדמת־דורות? התשובה על כך נותנים הספרים “כיסופים” ושני ספרי “מאבק”. הם מספרים אל אחד חכם נפלא ר' יהודה אלקלעי, שעוד לפני מאה וחמישים שנה חלם חלום שבות־ציון, תיכנן תכנית כמעט הרצליאנית לגאולת העם. פנה בתכניתו זו לכמה אנשים, קרא לכל העם ולא נח ולא שקט כל ימי חייו, עורר את הלבבות. אבל קולו היה קול קורא במדבר. אטומות היו האוזניים לדברי הנבואה של הרב הנפלא הזה. באירופה נסתנוורו העינים מברק האמנסיפציה, שהאיר להם מאור המהפיכה הצרפתית ובמזרח עוד היתה היהדות נרדמת תרדמת־דורות. במזרח ובמערב עוד לא אוכשר הדור וצו ההיסטוריה נתגלה רק ליחידים.

מי היה האיש הזה? מה היתה סביבתו? כיצד הגיבו האנשים על חלומותיו של החכם המוזר? לכל זה אתה מוצא תשובה מוחשית מדובבת בשלושה ספריו אלה של בורלא. בריאליזם פלסטי, בתמונות חיות מגולל לפנינו בורלא את תולדות חייו של הרב, מדובב את החברה שבזמנו בירושלים ובזמלין הקטנה והנידחת. אתה מרגיש שלא הכל היה קפוא ומאובן, שבתוך חומות העיר החרבה רחשו חיי רוח ערים. דפקו לבבות למשמע פעמי התקופה החדשה, מאורעות שאירעו ביוון הרחוקה, שהתמרדה נגד שלטון התורכים, מצאו הד בכל הבלקן ופקחו גם עיני אחדים מן היהודים לראות ולהבין כיצד עמים מתעוררים לתחייה. נאבקים, שופכים דמם כמים ונגאלים בנהרי נחלי דם. ינקו הסרבי הוא הפרשן הגדול של תורת הגאולה לרב אלקלעי המקובל. דברי הלוחם הסרבי הוותיק לחרות עמו מעוררים רעיונותיו ומסעירים דמיו של הרב החולם, ואם כי אינו מסכים לדרך חייהם של גויי הארץ, אם כי חולם הוא עדיין את חלום אחרית הימים של גאולה בלי דם, בכל זאת מבין הוא שבלי מעשים של ממש לא ייגאל העם. הוא מתחיל לעשות להגשמת משא נפשו. לב ללב יבין. בפינות שונות של היהדות נמצאים יחידים שמבינים לרוחו ומחפשים דרכים להגשמת מטרתם. כל אחד מגשש בחושך, מנסה למצוא את דרכו לגאולה בתנאי סביבתו. הנה עמרם בדמשק בא בדברים עם ראשי שבטים בדואים, ליצור מגע בין יהודים וערבים, כעין “הכשרה” בנוסח המדבר, אך פתאום עד שהללו מבקשים דרכים אל ליבות הגויים והנה אסון עלילת־דמשק יורד כרעם ביום בהיר על היהדות השאננה. פתאום נפערת התהום שבין הגויים לישראל, מתגלה כל השנאה הכמוסה שבליבות ההמונים. לא רק שלטון עריצים ומזימות ישועים רוקמים ביחד את יריעת־השקרים, גם ההמון ברובו צוהל משמחה לאיד היהודים, מריע לבזיון ראש הדת, צורח ודורש את דם הנאשמים. ימי הבינים קמים מחדש וממחישים בתועבותיהם כל שפלות הגלות. לכיסופי הגאולה נוספת החרדה לגורל העם עד היגאלו. הספר מסתיים בידיעה, שהשר משה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל על מנת להתחיל בגאולתה… אות לתקופה החדשה. ובכל זאת מאז עד התעוררות היהדות המזרחית ועד גאולתה בחיק המולדת עברו יותר ממאה שנה, וגם העליות, הראשונה והשניה, עברו עליה כמעט בלי כל השפעה, ואין פלא בכך: הסביבה הנחשלת של המזרח הרדימה את ההכרה הלאומית. לא היו בתורכיה או בארצות ערב מחנכים גדולים כאנשי התנועה העממית ברוסיה. לא היה זכר בספרותה ליגון העולם, בו ספוגות יצירות דוסטוייבסקי, טולסטוי וצ’כוב ולא היו בקרבתה אוניברסיטאות מטיפות לחרות וקידמה כברוסיה וכבמערב אירופה. הצינור היחידי דרכו קבלה האינטליגנציה היהודית את השכלתה המקצועית היה באוניברסיטאות הישועיות האמריקאיות שבבירות שנתנו ללומדיהם רק מעטה של ציויליזציה, אבל לא תרבות יסודית. ואחרון אחרון: בתורכיה “הברברית” לא עבר נחשול של פוגרומים שעמד לכלות את היהודים כברוסיה “המתקדמת” ומבפנים לא היו “ישיבות” ולא היתה השכלה לוחמת, המעבר ממסורת להשכלה במזרח לא לווה במאבק בין אבות ובנים. הכל זרם בצינורות המשפחה בשאננות, רק קום המדינות העצמאיות הערביות עם המדיניות של נישול, שנקטו הממשלות הלאומיות ונחשול התעמולה הנאצית, זיעזע את היהדות המזרחית ועוררתה לבקש מקלט במולדת העתיקה.

הספרים “כיסופים” ו“מאבק” הם תרומה ספרותית וסוציולוגית חשובה להכרת תולדותיה של היהדות המזרחית בדורות האחרונים, בספרים אלה גילה הסופר יכולת רבה להעמיק בנבכי הדורות שעברו ולהחיותם כחברה חייה ופועלת.

בכל מקום בו נמצא הסופר בתחום היהדות המזרחית שם עומדים לו כשרון התאור והעין החודרת אל מעמקי הנפש, המדובבת אילמים ומפעילה נפשות דורות שחלפו, אך משיוצא הסופר מתחום זה, שם נשאר לו נאמן רק כשרון התיאור, אבל האינטואיציה האמנותית לא תמיד עומדת לו. מתקבלים אז תיאורים נאמנים וגם חיים, אבל הרציפות הפנימית לפעמים נפסקת. ואולם הדפקטים האלה הם מקריים. בדרך כלל בורלא הוא מספר בעל כשרון רב היודע לשלב פאבולה מרתקת בתאור חי, לפתחה בשיחה דרמתית ובעלילה גוברת ועולה עד לסיפא. בשטח היהדות המזרחית אין דומה לו בכשרון וביכולת ואין שני לו, כוחו רב בתאור ההווה והעבר. גם הרומן החדש על ר' יהודה הלוי, שפרקים ממנו נתפרסמו ב“כרמלית” ובעוד קבצים, מנבאים גילוי פרק חדש בתולדות יהדות ספרד, שלא עסק בו איש מהספרות היפה. ועוד עתיד בורלא להשיב לחיים את תקופת־הזוהר של ספרד בסיפור, ועוד רבים השטחים ביהדות הזאת המחכים לגאולתם מידו הברוכה.