יצירתו של גרשון שופמן כרוכה בתולדות חייו ומקפת שלושה דורות: ראשיתו נעוצה בעיירה אורשה שברוסיה הלבנה, הנתונה כבר בתקופת ההשכלה, המשכו הוא בצבא הצארי ובחוגי הפליטים שבגליציה, משם הוא עושה את דרכו לוינה ולכפרי שטייארמרק עד שמיטלטל ביחד עם גל הפליטים החדש, הנמלטים מסכנת הנאצים ומגיע לארץ ומקרקעה מנץ כשרונו מחדש ב"דברי עיון" ב"ציורי פחם" וב"נצנוצים". עיקר יצירתו היא נחלת העבר: העיירה שבתחום המושב של היהדות הרוסית וכן גם קיבוצי היהודים במרכז אירופה ובמערבה כבר אינם. גבוריהם – חניכי ה"ישיבה" שהתמשכלו, פליטי המהפכה, המבלים ימיהם ללא תוחלת בבתי הקפה של הפליטים בברודי, למברג ווינה, מנסים להכות שורשים באדמת נכר ונשארים זרים מחוץ לחברה, חלפו ואינם. כל הדור של תמול רחוק מלב הקורא העברי החדש כרחוק הגלות מהמולדת. בכל זאת חבל שמבקרי הספרות ומוריה אינם מדריכים את הנוער שלנו בסיפוריו, כי שיפמן אינו רק מספר לדורותיו, הוא קלסיקן, שיצירותיו צריכות לימוד יסודי, ספוריו עד היום נוגעים עד הלב, מסעירים את הנפש, כי הבעיות הנידונות בהם הן אקטואליות ואנושיות תמיד; שופמן המספר חודר עד עמקי הנפש, מערטל את הנשמה עד תהומותיה, מגלה את הנסתר מעיני הזולת וחושף את הבלתי־ידוע גם לגבור עצמו. את מלאכתו עושה שופמן לא בהמצאות דמיון עשיר גם לא בהברקות סגנון חריף, כי אם בסגנון פשוט, כמעט פרוזאי. כלי מלאכתו הם לא צבעים גדושים, כי אם מיפסלת פסל, בה הוא מפסל משחם פשוט, מחומר יום יומי סיפורים מחוטבים, המזעזעים את הנפש ואינם נשכחים. הוא תלמידם של גדולי המספרים שבספרות הרוסית – צ’כוב, טולסטוי, קופרין ולפעמים גם דוסטויבסקי, שמיצירותיהם הוא יודע עד היום לצטט פרקים שלמים. כמוהם הוא חוצב בעומק וממעיט בתפאורה חיצונית. כל משפט הוא מדוייק כנוסחה מתימטית, כל מלה קולעת לעניין, צרופי הלשון שלו מעוררים גלים של אסוציאציות והיצירה כולה היא כמוסיקה הרמונית.

מאחורי המחיצה

כאמור, הגיבור הראשי של יצירת שופמן הוא הפליט, הפליט לא במובן המצומצם של המושג הזה, כי אם במובן הרחב המלה. פליטו של שופמן, שלכאורה הוא הסתדר, אפילו הכה שורשים בנכר, נשאר בכל זאת נכרי לעצמו ולסביבתו הנכרית. כי סיבת נכרותו היא לא רק הסביבה העויינות, הדוחה אותו כל פעם כשהוא רוצה להתקרב אליה ופולטתו סו"ס לגמרי מקרבה, זרותו היא בו בעצמו, בשאר־רוחו במסורת־דורות, שאינו יכול להשתחרר ממנה. מסתגלים בנכר ומצליחים הטיפוסים הגסים, הבהמיים, שאין להם בעולמם אלא סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים לבד, שאינם מרגישים במבטי השנאה הנעוצים בבשרם, בנחלי הרוק הנשפכים על פניהם. הם מנצלים קוניוקטורות של רעב ומחסור, צוברים הון בבורסות השחורות ומתהדרים ב"הישגיהם". נשיהם השמנות מתקשטות בשרשרות זהב כבדות וביהלומים וב"כובעים" קורעי עינים (“סיוט” ספר ב'}. הבנימינים שב"חדר" ספגו מלקות, שבצבא נסטרו בפרצופיהם, צפים ועולים בבורסה אחרי מלחמת העולם בכל “הדרם”. אך הפליט בעל הנפש נשאר תמיד מעבר למחיצה. ברם, הוא נלחם במחיצה זו, המפרידה בינו לבין סביבתו, משתדל בכל כוח המצאתו להרחיקה, לבטלה ולדכאה בקרבו, ואינו מצליח. המספר מתאר מלחמה זו בדברים אלה (“המחיצה”) “כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת־עינים בלי מצוא דיאון בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו. ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בליבו להילחם עם עצמו במקרים כאלה, כל עוד רוחו בו, בכל זאת נזכר אחרי־כן כי גם הפעם נכשל”.

ב"דברי עיון" שבחלק ד' מנסה הסופר להסביר את “עניין הביישנות והתאדמות” כתכונה אנושית כללית. הוא ניתלה באילנות גדולים – אנטול פראנס, טולסטוי וטורגניב שגם הם היו בישנים. הוא אפילו קובע: “חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר, אבל כלום תכונה זו לבדה היא סיבת תלישותו מהסביבה? האם הרגשת הנכר הגולה והזרות היא תוצאה של אופי המספר או נעוצה היא גם בנסיבות החיצוניות: – הסופר עצמו נתן תשובתו וסתר דבריו שהובאו לעיל. רגש של זרות, נכר, היות מחוץ־לחברה מלווה את רוב גבוריו ולפיכך הם תמיד כעומדים מן הצד לכל פעולה, וכל נסיון שלהם להתמזג עם חברתם, להיות כאחד מהם, ליהנות מן החיים נגמר בכשלון ובמפח־נפש. הנה “הסתדר” גיבור. הסיפור “אדם בארץ” בארץ מושבו החדשה בכפר בשטיירמרק – נשא אשה מבנות הארץ, התערה במשפחתה, התיישב בפינה נפלאה של הטבע – עמק מוקף הרים, מכוסה שטיח שדות וכרמים ואפרים ירוקים, נושב ע"י שבט בריא ויפה – אידיליה. יש במקום זה גם חן אשה: מלבד אשתו היפה יושבת בדואר העלמה פאולינה, יפה להפליא, עדינה ונעימה בהליכותיה. אך הנה אירוע קטן אירע. סצינה רגילה בכפר, וכל התהום הרובצת בין דורות חניכי “הישיבה” לבין האמונים על נחירת־חזירים נתגלתה בכל עומקה:… "הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוארץ, השיר מפריו ארצה, לקט ושם בכיסיו, ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול פחדים – בן שווארץ הסתער עליו. הנער חתר להימלט אל הדואר, אך על המעקה הדביקו רודפו – בוא עמי, בואה, בורשל! – הדפו בן שוארץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר שוארץ, המלאה קרונות ואופנים הדפו; ואף נעלמו שניהם מאחורי השער, בקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער מוכה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז’נדרם. מבולבל קצת נכנס אל הדואר, מבצר־התרבות היחידי כאן, וסח את הדבר.

זהו טונרל (שם הקטנה מאנטון) – הטעימה הפקידה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פאולה – בנו היחיד של שוארץ, כן, זהו עלם חזק מאד. כן, זהו עלם חזק – ענתה פאולה. היא וכל חינה וקסמה, שהעסיקו בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין"… בן עם שנתחנך על הלאו – “לא תעמוד על דם רעך” – לא יכול היה להבין ולא יבין לעולם אדישותה המטומטמת של היפהפיה פאולה למשמע צעקת נער מוכה.

הכפר של שופמן

ובהזדמנות זו כדאי לציין ש"אדם בארץ" וכל צרור התיאורים והסיפורים מהכפר השטייארמרקי, הם מהסיפורים היפים, הריאליים והעמיתיים ביותר של הכפר והאכר בספרות העולם. מסדיוס עד רימונט סילפו הסופרים את הכפר ותושביו. תיארו אותו באידיליות. היללו את יושביו ועוררו געגועים על חיי השלווה והתום שלהם. גם בספרות החדשה, מברטולד אוארבך היהודי הגרמני עד רימונט הפולני, לא פסקו קושרים כתרים לאיכר, שעטו חייו הילה רומנטית, שיזרו פעולותיו ביריעות טבע נפלאות ועשוהו מלבב ותמים. שופמן מבקר קשה את רימונט וכותב (הפולנים – משוררים קטנים) “בערכם של ‘איכרי’ רימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד, על פני 4 כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר, בקושי גדול קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי – מות האיכר, הפרק – המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם עד כאן מאוד, אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא – מרחביה אין להלך נפש – כפר פולני – רשעות וארוס ופן יזוס – ודמיונך מתרפּק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן”… “מה, מה יכול להביאני לידי התפעלותך? שירת הטבע החוזרת ונישנית לבלי שיעור ולבלי־קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום? הרנדיוואים שבן אנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב יאגנה זו הגיבורה הראשית שבספר, הריהי יאשה אבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עיניים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידואליים) או הטיראדות של אותו ה”פילוסוף" הכפרי על פּן יזוס, שנולד לצערו בבית־לחם בין “היהודים המכוערים” ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?“… יפה כתב שופמן ולו גם הזכות, כי הוא נתן לנו את האיכר בדרכו, דרך שופמנית, ואין תיאורו נופל מתיאוריהם של טובי הסופרים הקלסיים. יפה הוא בשטייארמרק, במקום בו ישב כפר שנים רבות – הרים, עמקים, גנים, בתים טובלים בירק ואיכרים בריאים. אין זה הכפר הרוסי, בו שוררת דלות והתנוונות. כאן הכל בריא. האיכרים אמידים, חרוצים ומסורים למשקם יומם וליל (“הטבטונים”). הטבטונים הללו יודעים לעבוד ולסדר את משקם. כדרכו, אין הסופר חס על תיאורי־טבע ונותנם ביד האמן הברוכה שלו, אבל מה שונים הם חיים אלה מהאידיליה של אוארבך ורימונט. “אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת על חתחתי הרגבים החמים ולהרגיש בכפות־הרגליים את הכאב המתוק, כבימי הילדות. גבנוני ההרים עם השקל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים בשנים הכחולים־כהים, השמים החדשים והתפוח בראשית לבלובו משרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדם… אבל… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואָב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו ושזפק־זוועה לו מכת המדינה. כן, האדם ניוול כאן את הטבע”… וכאן באות תמונות מהווי החיים בכפר; הנה ה”בירגרמייסטר" (ראש הכפר) בכבודו ובעצמו תולה תיבות־עץ בשביל חזרזירים, וכשמגדלת האם את אפרוחיה, לוקחם ומולק אותם ל"גוליאַש" את העופות אין כופתים בשעת שחיטתם, אלא מולקים ראשיהם ומניחים להם להתרוצץ בלי ראש, כשדמם שותת עד נפלם. באיזו תאווה הם נוחרים חזיריהם! אין ממיתים אותם בבת־אחת, אלא דוקרים אותם ומענים למען יז דמם לאט לאט אל הכלים המוכנים, ממנו הם מכינים לעצמם “בלוטוורסט” (נקניק־דם), ובאיזו הנאָה משתתפת כל המשפּחה, לרבות הקטנים, בזבח־דמים זה!… וחיי־החברה של האיכרים הללו מעוררים זוועה – רשעים גמורים! הנה, “האיכר שוארץ העשיר ובנו יחידו מתועב־החותם מתעמרים בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשדד בשארית־כוחותיו את האדמה לא־לו”… בשעת המנוחה הקטועה בצהריים, הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהם את פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה. ומבט אחד אז! מבט קופא פס־תקוה לאדם ולבהמה! " – הרבים בספרות העולם תיאורים נפלאים כאלה?

קדוש הוא הרכוש הפרטי בכפר, בעדו נכונים תושביו לעשות כל מעשה פשע. “באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי הברזל באיזו רציחה הם חופרים במעדריהם, ביחוד נשיהם, נסה־נא להוציא מכאן בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף”…

גם תמימותם של אנשי הכפר מוטלת בספק. הה! איך הם יודעים לנצל ולרמות! גרוע מבני הכרך. הנה נמסרה לדודה בת אחותה זוזי. מהשנה העשירית לימי חייה. הדודה הבטיחה וחזרה והבטיחה לה חלקת־אדמה ויחס אימהי כאל בניה. אך היא, המנוולת, מרמה ומנצלת אותה כשפחה חרופה, מעבידתה יום ולילה ומאכילתה רק משיירי המזונות – מפרנסת אותה גרוע מאשר את החזירים. היא מלבישתה בשמלה שבילתה היא או בתה. ועל חלקת־האדמה מאן דכר שמיה! כשבאה בת אחותה השניה עם משפחתה, הציקה לה כל כך עד שזו ברחה מפניה… ואחרון, המקרה עם הילד המוכה בידי בן־שוארץ שנזכר לעיל… המשפט המקומי הוא משפט־דרקון בחברת־קדומים… בכל גסות, רוע־עין, פראות! “… זהו הסיכום שעושה שופמן עם הכפר. כזהו הכפר, בריאליות שלו… לא לחינם שימש הכפר ערש לאגדות־עם של האחים גרים המלאות רשע ורצח. אין פלא שתושבי כפר זה היו מוכשרים לקבל תורתו של אותו המנוול ולהצטרף אליו בנעריהם ובזקניהם. עוד זמן־מה מפקפק הסופר ב”טבטונים" הללו אם יישארו נאמנים לאמת או ייספחו כולם לתנועה העכורה. הם לא “הכזיבו”. ביום בו הופיע המנוול בעיר הסמוכה הצטרפו כולם עד אחד, מבלי הוציא מהכלל את הסנדלר ה"אדום". בכפר נשארו רק בני המשפּחה היהודית לבדם (“לבדנו”).

הסמל

הסמל, הוא ה"אונטר" בצבא הרוסי, הפלדוובל הפרוסי, “זכה” לפרקים קצרים וארוכים אצל רבים מהסופרים: מדיארזשימורדה ב"רביזור" עד ה"אונטר" של רמרק; הוא מופיע כזרוע המבצעת של שלטון הדיכוי של כל משטר־רשע. הסמל תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן. הוא נתנו בשורה ארוכה של טיפוסים – לא מעט עינו הללו בקסרקטין של הצאר ומכרו את חייהם, שסבלו מגלות כפולה – כללית ויהודית. מזמנו של צ’כוב עוד לא השכיל סופר להחיותם כמוהו. “בז’וזה” (“נקמה”), מוריז (“סיוט”) ופנקרטוב הם נכדים ונינים לפרישיבייב של צ’כוב. כל הרע, הרשע, הטמטום והאכזריות שבהם מדברים מתוך כל תנועה מתנועותיהם ו"מונצחים" לכל הדורות. הנה פנקרטוב פנקרטושקה בפי פקודיו, מיפלצת־אדם, מורא כל כיתתו. לכאורה הוא עמוד התווך אבן־הפינה של עריצות־הצאר. אבל הוא אינו חולף גם עם חלוף הצאַריזם; הוא קם לתחייה בזמן ההפיכה, מסתנן אל תוכה ונעשה לאחד ממבצעיה של ה"צ’קה". כל הסיפור כאילו מכריז ואומר: כל עוד תהיה בעולם עריצות, לא יעברו הפנקרטובים מהעולם.

קל לתאר בדמיון את עומק הסבל, את גודל־היסורים של החייל היהודי בשעה ששצף האנטישמיות מגיע לשיא פוגרומי. אז רבים יסוריו של החייל היהודי מיסורי הנתונים לפרעות. הללו יכולים במידת־מה להתגונן, או, לפחות, להימלט. אך לחייל אין מיפלט, כי כבול הוא במשמעת הצבאית ואָנוס להיות כמעט שותף לחבריו בפרעם פּרעות. לא ייפלא אם למראה ה"שקצות" הצוהלות לצער יהודי זקן המעונה בידי פורעים, או למראה חבריו הנהנים מ"גבורות" המתעללים בבנות ישראל מתרפּק הסופר על זכרו של דויד המלך, עליו נאמר: “וימדדם בחבל, שנים חבלים להמית” והוא קורא לעצמו: דויד, דויד שלנו!

אבל לא הכל רע ב"אונטרים". יש לפעמים שגם תחת המדים הנוקשים של “האונטר” דופק לב אנוש. הנה ה"אונטר" חריטונוב, סמל ככל הסמלים, אבל עם כל הנוקשות החיצונית הוא ישר אינו מבין להתרפס ובגלל זה הוא מודח ומתאַּבד. “זה כוחו של הסופר הגדול שמגלה את האדם גם בשפלו ובקצווי הכרך”…

“בקצווי הכרך” תיאר שופמן את כל זוועות ה"בתים" שבקצווי הכרך.

תיאורי ה"בתים" האלה על רהיטיהם השבורים, כריהם המסואָבים ועל מחיצותיהם הססגוניות והקרועות משתזרים באופן אמנותי – עם כל הסביבה הרקובה. אנו יורדים אתו אל המדור התחתון של גיהנום חברתנו, אל רחוב מיודובה על בתי הקלון שלו, על “דודיהם” ו"דודותיהם" ו"מאהביהם" למיניהם, חלאַת־המין האנושי, אשפת־החברה שבה שולט הריקבון, בה רוחשים היצרים השפלים, שבע תועבות האדם, בה כל שהוא בריא ופורח קמל ונרקב… אבל גם במדור התחתון של שפלות האדם מוצא הסופר את היופי ומיצר בצער הגוף המתנוון. הנה תולדותיה הקצרות של הניה בת־הכפר המתגלגלת מ"ההר בחורשה שבכפר לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך"… “בראשונה הורגש שם פתאום רוח־יער,. נתרענן בבת־אחת האויר המסואב והמחניק”… אבל הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי ־הכרך, הרעבתנות שלא ידעה שבעה, התנפּלה על היצור היפה, צמח־השדה: ינקה לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפּה תאוותנית עוד… “והניה מתה מיתה מנוולת באחד הבתים”, כשבעל הבית כחול־החוטם ועב־הכרס מתרעם על אשתו על שהיא “יש לה חשק להחזיק תמיד גוססת”…

לפעמים קרובות חורגת נפש הסופר ממסגרת האובייקטיביות, בה סגר עצמו, ומלבו פורצת אנחת־כאב על היפה והעדין המתכער ונרמס ברגליים גסות.

האהבה

ברוב יצירותיו מרחפת דמות האשה. היא במרכז הסתכלותו. היא מלבבת אותו כדמות אורירית, כמשא־נפש, כחלום רחוק בנעוריו, דמותה מנעימה שבתו בקסרקטין “בין החומות” ומעוררת בו זוועה בשפלותה, בנפלה אל התהום; היא קוסמת לו מחדש בכל פעם כשמופיעה לפניו בדמות נערה צעירה עוברת ברחוב ומעוררת בלבו קנאָה כשהיא חבוקה בזרועותיו של אחר… כקרן־פז, כציפור הכחולה היא תמיד קרובה ורחוקה גם יחד, היא נחשקת כשהיא בלתי־מושגת, אך כשהיא נתפסת, מועם ברק־עלומיה וכשהוא מקיץ בזרועותיה, היא נראית לו והנה היא “אחת מאלו הנפשות המרוככות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיוורים ורופסים… והטעונות רחמים”… עזה כמוות אהבה. היא איננה מכירה בשום גדרים וסייגים. לא החוק, לא הידידות, לא הערצה למורה חביב משמשות לה מחיצה; היא הורסת את כל המחיצות, היא עוברת על כל המעצורים. שפה לה מיוחדת, מובנת רק לאנשי סודה; בעזרת שפה זו הא מקשרת ומקרבת רחוקים.

אהבת ילדים

קרוב לרגש האהבה לאשה היא אהבתו של המספר לילדים. הילדים הם נקודת־האור של יצירת שופמן. פינת הילדים היא כולה פינת־אור, כולה חסד. כנקודת אור מפזר הילד בכל מקום את אפילת־החיים המנודחת. כמשב־רוח קל הוא מפזר את ערפל הדאגות והתאוות הרוחשות מסביב; תום־אמונתו משכנע יותר מכל הגיון המחשבות המעמיקות. דמותו כשהיא לעצמה היא סתירה לכל השלילה שבחיים. הנה לוטה ואשתו נמצאים בכפר בתנאי דיור איומים: בעלת־בית “ארוכה ודקה, ירוקה וארסית בלי חתימת נקבות”, מרשעת בתכלית, יורדת לחייהם, מציקה להם עד מוות ולמרבה האסון קורעה הסערה את הגג והם נשאָרים עם הילד בלי כל מחסה… אך, אז “פּקח הילד את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן. הקשת השלמה – מאופק עד אופק… בת צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיוורים, שיצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים… ויצור מתוק זה הולם, הלם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב המסוער והמזוקק. הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל כך, השיגו סוף סוף את שלהם; אדם יפה בארץ היפה”…

א

יהודה בורלא חשף לפנינו את עולם היהדות המזרחית על כל גווניו. אך בהבדל ממנדלי, שצייר לנו בעיקר את ההווי של העירה היהודית ותיאר לנו טיפוסים בלבד של יהדות מזרח אירופה, נתן לנו בורלא את המיוחד, את האינדיבידואלי שביהדות המזרח. יצירותיו הן גלריה רחבה של אנשים ונשים מהיהדות העלומה הזו, המשקפים אותה לשכבותיה החברתיות ולכל צורות חייה.

יהדות זו שונה בתכלית מיהדות אירופה. אכן גם היא היתה נתונה במסגרת המסורת, אבל שונים היו תנאיה מתנאי יהדות אירופה שלפני האמנסיפציה. היהדות המזרחית היתה אמנם סגורה בגיטו, ככל יתר העדות הדתיות, אבל הקשר החברתי והתרבותי בינה לבין עם הארץ – הערבים, היה יותר הדוק: היהודים דיברו בלשון הערבית (פרט למספר קטן שעדיין השתמש בלדינו) ולא היתה אז בין בני ברית לשאינם בני ברית זרות כזו, כפי שהיתה באירופה. אצל המוסלמים לא היתה אותה חריפות השנאה, שנאת־דורות ליהודים כמו אצל הנוצרים באירופה. בין בני עדה אחת לבני השניה היה יחס של “מאמינים לכופרים”, משל מוסלמים לדרוזים. לפיכך היו היחסים בין עם הארץ ליהודים יותר אנושיים: יהודים רוכלים וסוחרים היו יוצאים נכנסים לבתי הערבים ואיש לא העליבם לא רדפם; גם לא היה הבדל גדול באופן החיים ובתרבות בין הרוב והמיעוט, כמו אצל המוסלמים והנוצרים היו גם אצל היהודים נושאי התרבות רק כוהני הדת בלבד, העם כולו היה רחוק מהשכלה, אמנם היהודים למדו ב"מדרשות", קיבלו שם השכלה אלמנטרית בדת, אבל לא יותר מזה, להשכלה יותר גבוהה הגיעו רק החכמים בלבד. על רקע זה חדרה התרבות הערבית לרחוב היהודים דרך צנורות רבי­־השפעה, דרך המשא והמתן במסחר, על ידי בתי הקפה בשיחת רעים, באמונות־הבל וכדומה.

לעולם יהודי זה היתה זרה כל תנועה חברתית. נדמו מלפני מאות שנים הדי הפירוד בין רבנים לקראים, לא נתעוררה כל מחלוקת בין שבתאים למתנגדיהם, לא היה זכר לתנועה דומה לחסידות. חיי־שלום מאובנים שררו ברחוב היהודים ללא תנועה, ללא מאבק, ללא שאיפות, פרט לשאיפות האישיות. אכן, כברמץ של מדורה כבוייה עוד היבהבו ניצוצות ההתלהבות המשיחית, שבערה לפני מאות שנים בצפת והתבטאו בלימוד נפוץ של זוהר, במנהגי תיקון של תלמידי האר"י ובהתעמקות בספרי קבלה. בראשית המאה הקודמת קם גם מבשר לציון הוא ר' יהודה חי אלקלעי, אבל הוא נשאר יחידי בפועלו ותנועה לא קמה. העם נשאר אדיש ורחוק מן השאיפה הלאומית. הוא לא קם כשהחלה ההתיישבות החדשה בארץ. לכן היה בורלא לפה לפרט, לאישיות הבודדת ולא לחברה. אפילו הרומן “באופק”, הוא תולדות אישים אחדים ולא תולדות תנועה חברתית. אבל אם תנועה חברתית אין בסיפורים וברומנים של בורלא, ישנה חברה, וחברה מגוונת לפי שכבותיה, דרגת השכלתה, לפי המינים והגילים. יריעה ענקית המגוללת ומעבירה לעינינו תמונות תמונות, בהן בולט כל פרט ופרט בקווי פרצופו הפיסי והרוחני. כי בורלא הוא אמן פורטרטיסטן, צייר האדם האינדיבידואלי על עליותיו וירידותיו, אורותיו צלליו. הפרטים הרבים מצטרפים לקומפוזיציה הרמונית של חברה מגובשת על ההווי שלה, חכמת־הדורות האצורה בה, המתבטאת באמרות קצרות ובפיוטי קדמונים, בנימוסים מקובלים ובאורח החיים על כל האוירה העוטפתם. הטמפו של החיים על עלילותיהם הרפתקאותיהם הוא מזרחי. המאבקים וההתמרדויות של גבוריהם הם בסגנון ערבסקים, נפתולים בתוך נפתולים. הם עולים בסערת יצרים ויורדים ברוב המקרים בהשלמה פאטאלית עם הגורל. בתיאור ההווי הזה שלם הוא בורלא בתכלית השלמות, בשקט ובשלווה מזרחית הוא רוקם לו – כביריעה פרסית – תמונה אחר תמונה, מעטרן באמרי חן, בדברי חכמה של קדמונים, שומר בקפדנות על כל גינוני החן והנימוס המקובלים בשיחת־רעים של דורנו, הרוצה לתפוס הכל בדרך רמז וסמל, אבל מי שמבליג על עצבנותו המודרנית, “מתחייה” עם השאננות הפנימית השופעת מכל הסיפורים, נשכר כפליים משלימות הסיפור ומיפי התיאור. כי בשני אלה אמן בחסד הוא בורלא. אין דברים יתירים אצלו, אין נסיגות וקפיצות לצדדים, כפי שקורה אצל כמה סופרים גדולים, הכל מכוון לשלימות הבניין.

המוטיבים העיקריים של רוב יצירותיו הם אהבה וקנאה ואם כי חוזרים המוטיבים האלה ונשנים ביצירותיו, האישים הפועלים שונים וחדשים תמיד. כבסולם הטונים המוסיקליים ניתנה לנו האהבה על מדרגותיה – מן האהבה הפיסיולוגית הטבעית והפרימיטיבית של גבור “אשתו השנואה” עד האהבה העדינה “הנפשית” והמסתורית של שאול ב"מעגלי האהבה". גם בקנאה שונים הצלילים. נקמנית ואכזרית היא אצל האחים ג’רער הערבים. עדינה וטראגית היא אצל בוסה רבקה (“בקדושה”). חדש הוא בורלא בכל סיפור ולפעמים בכל פרק של סיפור אחד. איזו דרך ארוכה עבר רחמו, מראשית דרכו בחיים כנער רוכל חסר־דאגות עד לבטיו ונפתוליו בשנותיו האחרונות. (“נפתולי אדם”).

ב

בדרך כלל בורלא הוא המספר של האדם הבינוני, זה שאינו רשע ואינו צדיק גדול, האדם הפשוט על כל חולשותיו האנושיות. ואולם יש והגיבור הפשוט והתמים חורג ממסגרת הבינוניות, היסורים הבאים עליו מזעזעים את ישותו התמימה השלמה, דוחים אותו אל תהום הייאוש ומעלים אותו לגובה המחשבה האוניברסלית. ביצירות אלה נהפך סיפור ההווי של בורלא לסיפור אנוש. אחד מאלה הוא רחמו הגבור הראשי של הסיפור “נפתולי אדם”. רחמו, כמעט גוי לפי טבעו ואופיו, אינו מרגיש בקרבו כל הבדל בינו לבין החברה הערבית עמה הוא נושא ונותן, בה הוא אוהב ונאהב, נותן ומקבל. אף החברה הערבית אינה זוכרת יהדותו, אלא כשהתקרבותו אליה מאיימת לעבור על גבולות קבועים ועומדים. רחמו מבורך מאלוהים ומאנשים, בריא ומלא חן, עליז ומבדח בחברה, טוב ומטיב עם הבריות. לרגלי משלוח ידו – רוכל בכפרים – ניתנת לו האפשרות לחדור לפני לפנים של הבית הערבי ולשבות לבותיהן של יפהפיות הכפר. ביחד עם זה הוא בעל נאמן ואב מסור למשפחתו. אהבתו השופעת מספיקה לכולם. אין הוא מתענה מהרגשת חטא וממוסר־כליות כשמחבק חיק נכריה. כדבורה הוא מרפרף מפרח לפרח, מוצץ דבש ופורח, עד שפוגש את שפיקה הגרושה מבעלה. בין שני ילדי הטבע מתלקחת אהבה עזה כמוות, השוכחת עולם ומלואו, מתעלמת מכל זהירות ונכונה להקריב כל היקר והמקובל, דת, משפחה ומסורת. בשיא התלהבות אהבתם ניחתת עליהם מהלומה איומה: אחי בעלה של שפיקה מתנפלים על רחמו מהמארב ומעוורים את עיניו. השואה האיומה הזאת הורסתו. אף עתה אהבתו עודנה בוערת בו בכל עוזה אם כי עולמו חשך עליו. כל עוד יש לו תקוה לראות אור הוא עדיין מבליג על יסוריו, אך משאפסה כל תקוה וקו האור האחרון נעלם מעיניו משתולל הוא בכל ייאושו. הוא נואש וזועם גם יחד. על אדם ואלוהים ועל אבדן עולמו. כמלבו של איוב פורצות קריאות־תגר נגד בורא־העולם. הוא קורע את חלון ביתו קורא אל העוברים והשבים – דעו אישים: לית דין ולית דיין! כל הנסיונות לבקש ניחומים בפרקי תהילים, שקרא לפניו החכם לפי בקשתו, היו ללא הועיל. הוא אינו מוצא לו מוצא אחר מאשר את המוות. עד שמצילו השיך עבדול קאדר אל טוניסי. הלז אינו מרפאו בלחשים או בתרופות־הבל כי אם באמרי־בינה. הוא מסביר לרחמו התמים את זה שהסביר ה' לאיוב: אלוהים הוא אוניברסלי ויצוריו הם כל כך עלובים עד שאין להם זכות לתבוע ממנו טעם ונימוק לפעליו. וגם הוא – עליו לקבל את הדין, ולשמוח בזה שעוד נשאר בחיים. חכמתו של השיך היא כעין מזיגה של תורת הסטואיקים והציניקנים גם יחד. רחמו מקבל עליו את הדין, משלים עם גורלו וכל עוד שפיקה (שנטרפה דעתה ונמצאת גם היא בטיפול השיך) בחיים, הוא מייחל לאהבתה. אך משמאבדת את עצמה לדעת הוא שב אל החיים ומסתפק בפירורים, שאלה עוד עלולים לתת לו – – –.

בסיפור זה, כבמיטב יצירות־המופת, מוצה כל הייאוש האנושי, בזעקת רחמו כבזעקת איבן איליטש (מותו של איבן איליטש ל. נ. טלסטוי). אנו שומעים קול האנושות המתמרדת נגד סדר העולם, נגד גזירת החדלון, בה נידונה מימות עולם. בהשלמתו ההדרגתית של רחמו יש מהשלמתם של גבורי דוסטוייבסקי, אך הסיפור הוא כולו מקורי, מזרחי, הוא הסברה מוחשית לספר איוב הנצחי – – –.

ג

רבת־תהפוכות, עזה ומתמרדת היא אהבתו של רחמו איש־הטבע. חסרת תוחלת ועדינה עד כדי אהבה שמיימית היא אהבתו של בן־הטובים שאול לקראית לינדה. כל הסיפור הנפלא הזה, הכתוב ברוב בנוסח מקאמה הוא מנגינה אחת העולה ומתנגנת עד הגיעה לאוקטאבה הגבוהה ונשברת – זהו שיר השירים של ירושלים שבין החומות, של הנפש המתלבטת בין מסרי הסייגים של חברה קנאית, מתלבטת ומתענה עד שמתמוטטת ונופלת. זוהי אהבת רומיאו ויוליה יהודית, אלא שרומיאו היהודי אינו שם קץ לחייו כשאהובתו מתאבדת, אינו יוצא מדעתו, הוא מוסיף לחיות, חותר למצוא תיקון לנפשו הנענית. הוא נושא בזו אחר זו שלוש שנים ומתייאש מהן. כחנן ב"דיבוק" הוא מבקש את גלגול אהבתו בסובלימציה, בחקרי קבלה ונפשו יוצאת באהבה. זהו סיפור עלילה המתעלה לדרגת שירה. ענוגה ועדינה ושמיימית היא אהבתו של שאול תלמיד חכם, אך לא פחות עדינה ונוגעת עד הלב היא אהבתו של עקביה (ב"עלילות עקביה"), הגבור המזרחי, לאנהיט הארמנית היפה. אהבה זו היא אבירית ומלווה מעשי גבורה כמעט אגדתיים (ניכרת בו השפעת האגדה המזרחית) ונשארת כמעט אפלטונית עד שלבסוף היא מתפרצת בתאווה סוערת ובוערת אל דיאמנטי, שבדמותה היא מעלה לפניו את זכר אהבתו לאנהיט. בסערת אהבתו זו מגיע גבורנו כמעט לידי חטא, ברם, בזכותה של דיאמנטי הוא מתגבר על תאוותו וכובש יצרו. אך הנאהבים משלמים מחיר יקר למדי: היא יוצאת מדעתה והוא בורח ונעלם…

ואולם במזרח יש לאהבה עוד פנים אחרות בנפשה של אשה. לגבר במזרח יש מרחב ידוע: במו"מ עם הבריות, ברחוב ובשדה, בביהמ"ד ובבית הקפה, אך האשה סגורה ומסוגרת בד' אמותיה. עולמה מצומצם בבית הוריה, אחר כך בבית בעלה. חייה עוברים בין חדר המיטות למטבח. לכן האהבה לגבר היא אצלה יותר עמוקה ובהיכזבה חרב עולמה. יש שהאשה משיגה אהבתה בערמה ויש שנלחמת עליה בגלוי בתוקפנות, ויש שהיא עומדת חדלת־אונים ונופלת ומתמוטטת. בצל האהבה תשתרך הקנאה. אהבת האשה היא עוד יותר רב־גונית מאשר אהבת הגבר: אהבתה של שפיקה היא טבעית ופרימיטיבית. סוערת תוקפנית היא אהבת נזרה ואהבת רוזה בבת ציון, עדינה ורכה היא אהבת לינדה הקראית, מחושבת ומתורבתת, כמקצוע אמנות, היא אהבתה של “המרננת”. הצד השווה שבכולן שהיא מהות חייהן. אך יש אהבה שמקומה הוא בהרמונים הסגורים ואינה יוצאת מתוך קירותיהם האטומים. אף ספרות המזרח לא העלתה את מסתריה על ספר. האגדה המזרחית יודעת לספר על מזימות האשה הצרה, אך לא על רגשותיה הכמוסים של האוהבת, החיה במחיצה אחת עם הצרה. והנה חשף י. בורלא לפנינו את אחד הפרקים הטרגיים שבסבל האנושי הזה, תיאר באמנות רבה את נתיב היסורים של האשה המביאה בעצם ידיה את צרתה לבעלה. בסיפור הנפלא “בקדושה” מציעה בוסה רבקה אלחנן, שה' מנע ממנה פרי בטן, לבעלה האהוב והנערץ, אשה שנייה צעירה. אין איש דורש זאת ממנה, להיפך, רבים מזהירים אותה מפני צעד זה, אך היא, מרוב אהבתה לבעלה רוצה שיהיה זרע לבעלה מאשתו השנייה. היא בעצמה מזמינה לו אשה שניה, בתולה יתומה, צעירה ויפה. את אהבתה לבעלה היא מעבירה גם על צרתה ומקריבה בלי הפסק קרבנות למענה: היא מוסרת לה עדייה, מוותרת על מעיל חדש, מפנה לה חדרה, משתדלת לשמחה ולענגה, למען לא תדע את אשר בלבה עליה. היא עושה כל זה מתוך כנות אימהית ומבליגה בכל יכולתה על רגשותיה הפנימיים. אך קרבנות אלה עולים לה ביסורים אין קץ. כל קרבן וקרבן הוא לה עקידה. עם כל מתת ומתת היא ממיתה חלק מנפשה. אהבתה לבעלה מתפלגת לאהבה אימהית לבעלה ולקנאה לוהטת לצרתה, שזכתה ביצוע בעלה. משבר נפשה מגיע להתפרצות גלויה, אך אחרי הסער בא השקט הפנימי: משנודע לה שצרתה הרתה ומשא נפשה בא על סיפוקו, הרי היא מבליגה על קנאתה, משלימה עם גורלה ושמחה בשמחת המשפחה.

ד

יצירתו של י. ב. לא היתה שלמה, לו היה מסתפק רק בתיאור ההווי בלבד של חיי היהדות המזרח. מאליה היתה מתעוררת השאלה: האם כל המתואר: אהבה, קנאה, ילדים, מהווים את כל מעגל החיים של יהדות המזרח? והיכן הם כל הגעגועים למולדת, כל ערגת־הנפש לגאולה, כל הזעם־אין־האונים על הגלות המשפילה, שמצאו ביטויים בשירת ימי הבינים של ספרד? היכן הם ההדים של חישובי הקץ של אברבנאל והתיקונים של אנשי “סוכת שלום” בצפת? הנעלמו לבלי קום רעיונות הגאולה שהסעירו את המזרח בימי שבתאי צבי? האם נתאבנו הגעגוגים במלמולי־סרק של תפילות ידועות ובמנהגים נוקשים, שנשארה מהם רק קליפתם? האם מתה יהדות־המזרח מיתה נפשית או נרדמה תרדמת־דורות? התשובה על כך נותנים הספרים “כיסופים” ושני ספרי “מאבק”. הם מספרים אל אחד חכם נפלא ר' יהודה אלקלעי, שעוד לפני מאה וחמישים שנה חלם חלום שבות־ציון, תיכנן תכנית כמעט הרצליאנית לגאולת העם. פנה בתכניתו זו לכמה אנשים, קרא לכל העם ולא נח ולא שקט כל ימי חייו, עורר את הלבבות. אבל קולו היה קול קורא במדבר. אטומות היו האוזניים לדברי הנבואה של הרב הנפלא הזה. באירופה נסתנוורו העינים מברק האמנסיפציה, שהאיר להם מאור המהפיכה הצרפתית ובמזרח עוד היתה היהדות נרדמת תרדמת־דורות. במזרח ובמערב עוד לא אוכשר הדור וצו ההיסטוריה נתגלה רק ליחידים.

מי היה האיש הזה? מה היתה סביבתו? כיצד הגיבו האנשים על חלומותיו של החכם המוזר? לכל זה אתה מוצא תשובה מוחשית מדובבת בשלושה ספריו אלה של בורלא. בריאליזם פלסטי, בתמונות חיות מגולל לפנינו בורלא את תולדות חייו של הרב, מדובב את החברה שבזמנו בירושלים ובזמלין הקטנה והנידחת. אתה מרגיש שלא הכל היה קפוא ומאובן, שבתוך חומות העיר החרבה רחשו חיי רוח ערים. דפקו לבבות למשמע פעמי התקופה החדשה, מאורעות שאירעו ביוון הרחוקה, שהתמרדה נגד שלטון התורכים, מצאו הד בכל הבלקן ופקחו גם עיני אחדים מן היהודים לראות ולהבין כיצד עמים מתעוררים לתחייה. נאבקים, שופכים דמם כמים ונגאלים בנהרי נחלי דם. ינקו הסרבי הוא הפרשן הגדול של תורת הגאולה לרב אלקלעי המקובל. דברי הלוחם הסרבי הוותיק לחרות עמו מעוררים רעיונותיו ומסעירים דמיו של הרב החולם, ואם כי אינו מסכים לדרך חייהם של גויי הארץ, אם כי חולם הוא עדיין את חלום אחרית הימים של גאולה בלי דם, בכל זאת מבין הוא שבלי מעשים של ממש לא ייגאל העם. הוא מתחיל לעשות להגשמת משא נפשו. לב ללב יבין. בפינות שונות של היהדות נמצאים יחידים שמבינים לרוחו ומחפשים דרכים להגשמת מטרתם. כל אחד מגשש בחושך, מנסה למצוא את דרכו לגאולה בתנאי סביבתו. הנה עמרם בדמשק בא בדברים עם ראשי שבטים בדואים, ליצור מגע בין יהודים וערבים, כעין “הכשרה” בנוסח המדבר, אך פתאום עד שהללו מבקשים דרכים אל ליבות הגויים והנה אסון עלילת־דמשק יורד כרעם ביום בהיר על היהדות השאננה. פתאום נפערת התהום שבין הגויים לישראל, מתגלה כל השנאה הכמוסה שבליבות ההמונים. לא רק שלטון עריצים ומזימות ישועים רוקמים ביחד את יריעת־השקרים, גם ההמון ברובו צוהל משמחה לאיד היהודים, מריע לבזיון ראש הדת, צורח ודורש את דם הנאשמים. ימי הבינים קמים מחדש וממחישים בתועבותיהם כל שפלות הגלות. לכיסופי הגאולה נוספת החרדה לגורל העם עד היגאלו. הספר מסתיים בידיעה, שהשר משה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל על מנת להתחיל בגאולתה… אות לתקופה החדשה. ובכל זאת מאז עד התעוררות היהדות המזרחית ועד גאולתה בחיק המולדת עברו יותר ממאה שנה, וגם העליות, הראשונה והשניה, עברו עליה כמעט בלי כל השפעה, ואין פלא בכך: הסביבה הנחשלת של המזרח הרדימה את ההכרה הלאומית. לא היו בתורכיה או בארצות ערב מחנכים גדולים כאנשי התנועה העממית ברוסיה. לא היה זכר בספרותה ליגון העולם, בו ספוגות יצירות דוסטוייבסקי, טולסטוי וצ’כוב ולא היו בקרבתה אוניברסיטאות מטיפות לחרות וקידמה כברוסיה וכבמערב אירופה. הצינור היחידי דרכו קבלה האינטליגנציה היהודית את השכלתה המקצועית היה באוניברסיטאות הישועיות האמריקאיות שבבירות שנתנו ללומדיהם רק מעטה של ציויליזציה, אבל לא תרבות יסודית. ואחרון אחרון: בתורכיה “הברברית” לא עבר נחשול של פוגרומים שעמד לכלות את היהודים כברוסיה “המתקדמת” ומבפנים לא היו “ישיבות” ולא היתה השכלה לוחמת, המעבר ממסורת להשכלה במזרח לא לווה במאבק בין אבות ובנים. הכל זרם בצינורות המשפחה בשאננות, רק קום המדינות העצמאיות הערביות עם המדיניות של נישול, שנקטו הממשלות הלאומיות ונחשול התעמולה הנאצית, זיעזע את היהדות המזרחית ועוררתה לבקש מקלט במולדת העתיקה.

הספרים “כיסופים” ו"מאבק" הם תרומה ספרותית וסוציולוגית חשובה להכרת תולדותיה של היהדות המזרחית בדורות האחרונים, בספרים אלה גילה הסופר יכולת רבה להעמיק בנבכי הדורות שעברו ולהחיותם כחברה חייה ופועלת.

בכל מקום בו נמצא הסופר בתחום היהדות המזרחית שם עומדים לו כשרון התאור והעין החודרת אל מעמקי הנפש, המדובבת אילמים ומפעילה נפשות דורות שחלפו, אך משיוצא הסופר מתחום זה, שם נשאר לו נאמן רק כשרון התיאור, אבל האינטואיציה האמנותית לא תמיד עומדת לו. מתקבלים אז תיאורים נאמנים וגם חיים, אבל הרציפות הפנימית לפעמים נפסקת. ואולם הדפקטים האלה הם מקריים. בדרך כלל בורלא הוא מספר בעל כשרון רב היודע לשלב פאבולה מרתקת בתאור חי, לפתחה בשיחה דרמתית ובעלילה גוברת ועולה עד לסיפא. בשטח היהדות המזרחית אין דומה לו בכשרון וביכולת ואין שני לו, כוחו רב בתאור ההווה והעבר. גם הרומן החדש על ר' יהודה הלוי, שפרקים ממנו נתפרסמו ב"כרמלית" ובעוד קבצים, מנבאים גילוי פרק חדש בתולדות יהדות ספרד, שלא עסק בו איש מהספרות היפה. ועוד עתיד בורלא להשיב לחיים את תקופת־הזוהר של ספרד בסיפור, ועוד רבים השטחים ביהדות הזאת המחכים לגאולתם מידו הברוכה.

הרומן “רום ותהום” ליוחנן טברסקי הוא רומן היסטורי עברי במלוא מובן המלה: בו ניתנת תקופת המרד והחורבן מתוך נאמנות למקורות. אין בו גיבורים ראשיים, המאפילים בקסם־אישיותם על המאורעות – העם כולו, על שכבותיו השונות ומפלגותיו היריבות, הוא הגיבור העיקרי של הרומן, ומתואר בו בתיאור אמנותי מקיף.

הרומן שופע תיאורים חיים, בהם עוברת החברה על יצריה ולבטיה, על התלהבותה ומריבות נפשה, וכן גם על התרוצצויותיה וניגודיה הפנימיים. הקורא חי ממש באוירה של התקופה עד כדי התמזגות שלמה בתוכה.

המאורעות ניתנים תמונות תמונות, בדומה ל"מיניאטורות ההיסטוריות" לסטרינדברג או “בתמונות הרינסנס” לגובינו, אבל פה התמונות הבודדות משתלבות ליריעה אחת, אחידה ושלימה, המתפתחת לחזיון דרמתי.

אנו מרגישים באופן מוחשי את מתח העלילה; הטרגדיה הלאומית שלנו אינה באה כצירוף מקרים המתהווים לפי רצון הגיבורים, אלא, כטרגדיה קלאסית מתפתחת באופן אימאַננטי מתוך מצב הענינים כהכרח היסטורי, כפאַטום בלתי נמנע מתוך התנגשות שני העמים היריבים – היהודים והרומאים.

מכאן – העם הרומאי, המשעבד עמים, ההופך גם את אלה שנשארו יושבים על אדמתם, לנתינים משוללי כל זכויות אדם: מטיל עליהם מסי גולגולת וארנוניות שונות, ומוסרם לטרף למוכסים ולנציבים רומיים. ומכאן – עם אוהב חרות מדורות, שנלחם על חרותו והאמין שסופו של הצדק לנצח.

בתנאים אלה, לא היתה כל אפשרות של פשרה, רק ברזל בברזל ירוע ורק נצחון אחד יכול לגמור את היריב¹.

הנציבים מיסודם של פליקס ופלורוס עוד העמיקו את התהום. פלורוס שאף לעורר מרד, כדי שיוכל לכסות על פשעיו הרבים בדמי־העם המתקומם, ואת מבוקשו השיג – המרד פרץ.

איך מגיב העם על המאורעות? – גם כאן העמיק המחבר לנתח בהעבירו לפנינו את העם על שכבותיו השונות, ובתתו לכל שכבה להגיב על המאורעות על פי דרכה.

הנה העשירים, יקירי ירושלים, אלה שסבלו פחות מכולם מעול הרומאים ויותר מכולם היו עשויים להפסיד ממרד זה. הם מבקשים רק לבלום את המרד. הגרועים שבהם, דוגמת קמפסוס בן קמפסוס, הליודורוס ואגריפס הם בוגדים; הנבונים שבקרבם, כגון: נקדימון בן־גוריון, בן ציצית הכסת וחבריהם מקוים לעצור בעד נחשול העם המתפרץ בעבודות ציבוריות… כאלה כן אלה אינם מבינים, שלא רק המצוקה הכללית היא המקוממת את העם, כי אם גם השנאה למציק ולעבדות.

בקצה השני עומדים הסיקריקים. על גזירותיהם והתעללויותיהם של הרומאים, הם עונים במעשי אלימות ברומאים ובבעלי בריתם. את מצפונם הם מרגיעים בהכרח. כדברי נציגם אליעזר בן־חנניה: “אין לנו עכשיו זמן לדין באמצע כדיינים פושרים ופשרנים”. – והם רוצחים בלי דין ודיין, רומיים ויהודים, חוטאים וחפים מפשע. אין נימוקי הסיקריקים משכנעים אותנו, אבל אנו מרגישים גם בזעם חמומי־מוח אלה ומבינים אותם.

בין שני קצוות אלה עומד העם, עם האומנים והאיכרים, הנושא על גבו את כל משא עושק הרומאים ובעלי בריתם העשירים היהודיים, והמתקוממים מתוך אמונה ובטחון מלא בנצחוננו נצחון הצדק.

העם הזה לוחם בגבורה עילאית, בהרי הגליל ובירושלים הנצורה, מקבל בסבלנות בלתי רגילה את כל צרות המלחמה – את המצור, הרעב והצמא, ואינו נואש מתקוה עד הרגע האחרון.

זו הפעם הראשונה קורע המחבר מעל גבורי הקנאים את הילת הגבורה הלאומית ומציגם לפנינו בדמותם ובצלמם האמיתי: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר־גיורא ואלעזר בן חנניה הם ראשי מפלגות, אבל לא ראשי העם. וזה, שיכול היה, לפי השכלתו וכשרונותיו, להיות ראש העם – יוסף בן מתתיהו היה חולם וסופר. הסופר והסייף לא נתמזגו אצלו הרמונית, ומכאן פקפוקיו, ספקותיו וגם כשלונו. אמונתו ביעוד העם באחרית הימים לא הספיקה לשעה זו, כי חסרה לו האמונה בנצחונו היסודי. אוי לו לעם לוחם, שקברניטו אינו מאמין אמונה שלמה בנצחונו!

אמיתית וקרובה ללב היא בירוניקה; אין זו האשה הדימונית של שוהמכר, השואפת לשלטון בלי גבול, שאין לפניה אלא תאוותיה בלבד. בירוניקה של יוחנן טברסקי היא אשה מלאה ניגודים: דמי הורדוס והחשמונאים קולחים בדמה. תאוות השלטון של הראשון, והנכונות להקרבה עצמית של האחרונים מתרוצצות בקרבה. מושכות אותה לצדדים שונים וגוזלות ממנה את השלמות הנפשית. בחברת טיטוס היא חולמת להיות אסתר המלכה; בחברת יאיר אינה רוצה לוותר על כסא הקיסרות ברומא. בגלל התרוצצות זו אין היא מצליחה בשום מקום: בשביל טיטוס היא ידידת אחד המורדים והבוגדים ברומא ובעיני יאיר אוהבה – היא בוגדת בעמה. בירושלים היא מתגעגעת לשאון רומא ואלכסנדריה ובמחנה הרומאים – נתון לבה ליאיר ולעמה.

הרומן כתוב בסגנון נעלה: בלשון המשנה העסיסית, המתובלת בפתגמים ובמשלים עממיים. הולם את אוירת התקופה ההיא וטבעית בין הנפשות הפועלות. אין הסגנון הזה סגנוננו, אבל המשלים והמימרות העממיות של האגדה והמשנה, מעוררות בזכרוננו אסוציאציות מגיבורי התקופה ההיא.

התוכן והסגנון מתמזגים כאן לשלמות אחת, לגוש אחד של התקופה החשובה ההיא. המחבר הצליח כאן להחיות בתוכן ובצורה פרק, שהסעיר כל הימים את דמינו, עורר את סקרנותנו ונשאר בכל זאת נעלם ובלתי מובן לנו. ברומן זה הגיש לנו המחבר את התקופה בכל שלמותה ורבגוניותה.

סוג חדש נוסף בספרותנו ההיסטורית, המיניאטורה ההיסטורית. “מחרוזת סיפורים היסטוריים, שבהם צר הסופר את דמויותיהם של הוגים, חוזים ומנהיגים. כל דמות מצטיירת על רקע תקופתה וטבועה בחותמה. לעינינו מתגלים אישים גדולים, שהאירו את דברי הימים כהאיר לפּידים את הלילה”. כך ציין יוחנן טברסקי את ספרו “לפּידים בלילה”. ואָמנם, מעטים מסופרינו מומחים כמוהו לרומן ולתיאור היסטורי. הוא בקי בכל תקופות תולדותינו ויודע את רוחה של כל תקופה. השכלתו הרחבה בספרות העולם משתקפת בכל תמונה ומשווה לגיבוריו אופי אנושי אוניברסלי – של האָדם באשר הוא אָָדם.

דרכו של טברסקי ליתן את החזון ההיסטורי על רקע חיי יום־יום, להעלות את הנשגב מתוך הפּשטות. הוא בעל יכולת לצייר יריעות רחבות של הווי היסטורי – עדות ליכלתו זו הם הרומנים שלו, מ"אוריאל אקוסטו" ועד רש"י. אך בספר הזה ניסה כוח במיניאטורות היסטוריות, בתמונות קצרות וחטובות. ניסה והצליח. תקופות תקופות עוברות לנגד עינינו ומתגלמות באישיהן הגדולים, תקופה תקופה ובעיותיה, ומכולן יחד מאיר אור היחיד הלוחם לאמת, הבודד במערכתו, המוקף המונים מגששים באפילת תקופתם, שנוח להם בחשכתם, והם מתנפלים על כל נושא־לפּיד לכבות אורו, להשתיק קולו. אך נושאי הלפּיד נאבקים על אורם ואינם מרפּים מלפּידם. מקבלים עלבונם בשתיקה, אבל אינם נכנעים. אכן, ברגעי חולשה – ורבים בחייהם רגעים אלה והסופר מיטיב לציירם – הם עומדים אובדי־עצות, דעתם נחלשת עליהם. אך שוב הם מתאוששים וממשיכים בדרכם, דרך מאירי האפילה לדורות הבאים.

הנה ר' סעדיה הפּיתומי (“קול במדבר”), הרואה את סכנת הקרע הנשקפת מתנועת הקראים ורוצה לעמוד בפרץ; אך לא בקללות וחרמוֹת, כנהוג בתקופתו, כי אם בדברי חכמים שבנחת נשמעים, קול קריאתו הוא כקול קורא במדבר. מבין לרוחו רק מתנגדו הגדול ביותר, הקראי נסי בן נוח, המנסה בעדתו הוא לחקות מעשה יריבו הגדול, כלומר לשכך את המריבה, להשלים בין הצדדים, ואינו מצליח כמוהו. ר' סעדיה נרדף ונאלץ לברוח מפּני הקראים. אולם גם הרבניים אינם מבינים לרוחו. ועוד נכונו לו בדרך חייו הריב עם הנשיא התקיף בבבל, בריחה מפּני מרדפיו בני עדתו וסופו מוות במיטב שנותיו. אך רוחו עשויה בלי חת, אהבתו את האמת אינה יודעת פּשרות, הוא לא יכרע ולא ייכנע.

והנה תמונה “עם שחר”. העולם עטוף בחשכת ערפל. הריניסנס נגע רק בשכבה דקה של החברה, רוב רובה שקוע בבערות ובאמונות־הבל, הכיתות הדתיות נאבקות על קוצו של יו"ד. מגלי־האמת הגדולים נשכחו מלב או נכלאו בצינוק: תורת קופּרניקוס נחשבת ככפירה בעיקר, מפרשי תורתו, גליליאו וחבריו, מעונים בידי הכנסיה ותלמידיהם גונזים תורתם לדורות רחוקים ואינם מעיזים להרים את נס המרד לאמת. הנה דיקארט, אבי הראציונליזם החדש, יודע את האמת, אך כאיש־המעשה מבכר הוא להסתיר ספקנותו מעיני האדוקים בדת, ונוח לו, כנראה, בכך. האמת היא שעשועיו רק בלילה, בהיותו לבדו. אך פגישה מיקרית עם יהודי פּורטוגזי משונה, הוא אוריאל אקוסטה, מסעירה דמו השוקט. דיקארט הגדול המהולל רואה עצמו ניקלה וקטן בפני היהודי העני הזה. ובאותו לילה וחניך הישועים, שהכלל בחייו היה פתגם אובידיוס: “המיטיב להסתתר, מיטיב לחיות”, מתפּלל לאלוהיו: “הה, אדוני הגואל, הצילני ועשה חיי גלויים וברורים”. התמונה הזאת מתעלה על ידי הפגשת שני האישים הגדולים והתיאורים הנפלאים שבה למעלת יצירת־מופת.

דומות הנסיבות בפגישתם של שני גדולי המחשבה (“קולות מרחוק”) במאה השבע־עשרה – לייבניץ ושפּינוזה. הראשון מהולל ונכבד, “יועץ־סתרים”, רודף חכמה בכל עת, אולם הוא נרתע מפּני דרישתו הקיצונית של שפּינוזה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פּרס. מפּני חירות הוא ירא. מצטרפת לה הפּגישה המוזרה בין חיים מלאך ושפּינוזה. שניהם רואים את המדינה היהודית בחזונם, אך מלאך שואף אליה בכל רגשותיו, בעת ששפּינוזה רואה אותה בשכלו.

עליה צורך ירידה – מתהום היאוש על אהבתו המאוכזבת מתרוממת נשמתו של ר' משה חיים לוצאטו לאהבת המשיח והגאולה. “יש שאהבה שוטה נהפכת לאהבה רבה, כיסופים של מטה לכיסופים של מעלה. והכוֹתב ממעמקים אינו כותב באותיות הזיוף, וגם צערו – עצים לשלהבתו”.

מערפילי ימי הבינים מוציאנו המחבר לאור ראשית המאה שלנו, לחזון הרצל. המחבר בחר שתי נקודות עיקריות ב"דרך המלך" של החוזה, פּגישותיו עם הקיסר ווילהלם והתנגשותו עם באי־כוח יהדות רוסיה אחרי הצעת אוגנדה. בשתי הפגישות עומד החוזה בודד במערכה, משתיהן הוא יוצא מאוכזב, אולם אמונתו ביעודו אינה מתמוטטת: “כן, טעיתי בחשבוני על ווילהלם, אבל מלכים עולים ויורדים. אני לא טעיתי בעיקר, בחשבון ההיסטורי”.

והנה קפיצה לדור שני. השנה שנת 1929. זוועות אוקראינה כבר נשכחו ובזוועות העתידות לבוא אין מרגישים עדיין. רק אחד עדיין לא שכח את העבר הקרוב, והוא שלום שווארצבארד. כסיוט רודף אחריו צל רב־הטבחים וראש הבריונים של פּטליורה הנמצא בגבולות העיר פּאריס בה הוא שוכן, והוא מחליט להקריב נפשו ולעלות לגרדום למען תמות נפשו עם ראש הפּלשתים. בשבתו בכלא, בודד, הוא מתפּלל רק לדבר אחד – לבל ייחנק הענין במשרדים טרם תתגלה פרשת הפּרעות באוקראינה לעיני העולם. ומבוקשו ניתן לו.

“הדוקטור נשאר” דן בפרשת חייו האחרונים של אבי־היתומים יאנוש קורצ’אק. קשה לכתוב על נושא זה, אבל המחבר הוסיף נופך משלו, קו מלגו, את השמחה שבקידוש־השם מצד המחנך הגדול ואת ההתלהבות של שבת־אחים גם יחד של חניכיו ונתקבל ציור מזעזע ויחד עם זה ממלא את הנפש רטט־קודש.

יוצאת־דופן היא רק התמונה “מעלה מטה” המתארת חייו של ר' יהודה אריה די־מודינה. שלא כביתר התמונות מביא המחבר את הפּרטים המציינים רק את ירידתו של האיש בעל הנפש השסועה, ולא הזכיר את חיבורו “שאגת ארי”, שתיאורו היה משלים את אישיותו רבת־הניגודים של איש־הריניסנס הזה.

פה ושם השיחות הן על פי פּרד"ס, מגלה טפח ומכסה טפחיים, והן מובנות רק ליחידי־סגולה. סגנון זה הוא במקומו ב"דליקה בחצר", כי כאן הסגנון הוא נפש הסיפּור, אך במקומות אחרים הוא דורש מאמץ יתר מצד הקורא ופוגם בקסם התמונה. ואגב, מזמן שצמחה בספרותנו הרומנטיקה החסידית לא ניתנה החסידות מלבר ומלגו, בתמונות פּלאסטיות ובסגנון המלא־חן של יראים וקדושים, כבתמונה הזאת. ה"חצר" על כל חליפותיה, שורשיה ואוירתה, היא טבעית וחיה כתמונות הפּירות של מורילו, שהרואה אותם נכון להושיט ידו ולהוציאָם מתוך מסגרתם.

הספר “לפּידים בלילה” הוא אחד הספרים היפים ביותר שיצא מתחת ידו הברוכה של יוחנן טברסקי ואחד מספרי הקריאָה המעולים ביותר שיש להציעם לקורא המבוגר והצעיר.

רומן היסטורי מהו? ריאליזציה של מציאות, שנעלמה והשאירה עקבותיה בשרידי בניין, בכלים ובמגילות מקוטעות; ניסיון אדריכלי לשקם בניין מפואר מימי־קדם לפי יסודותיו ושברי עמודיו; החייאת עצמות יבשות והפכיתן למחנה חי. אך אין סופר יכול להחיות תקופה, אלא אם התחייה בה עד כדי הזדהות מלאה. המחבר חייב לדעת את התקופה המתוארת על כל פרטי־פרטיה, להבחין בגוני־גווניה של מציאותה. הוא צריך לנשום את אוירתה כדי שיוכל לפחת בה רוח־חיים. אמנם, אין המחבר חייב להיות נאמן לכל העובדות ההיסטוריות, הוא רשאי להוסיף ולגרוע ככוח הדמיון שלו, אך אינו רשאי לכתוב ולתאר דברים, שהם בניגוד למציאות ההיסטורית. כל שינוי בעובדות, כל תוספת פרטים, שאינה מתמזגת עם המציאות עד כדי היעלם בתוכה, הם חטא לאמת ההיסטורית. משום כך צריך הרומאניסטן ההיסטורי להקפיד יותר מן ההיסטוריון המקצועי; אזנו צריכה להבחין בכל עיוות וסילוף דק, כדי להימנע ממנו. לא לחינם נחשב הרומאן ההיסטורי סוג היצירה הקשה ביותר.

ההצליח מבחינה זו מחברו של “סנחריב ביהודה”?

בראש וראשונה יש לשבח את יגיעו. ניכר בו, שהוא לא רק חקר ובדק את רוב המקורות, אלא למד באופן יסודי את כל ההווי של החברה ההיא: בנייניה, טכסיסי צבאותיה, מנהגיה היום־יומיים, סיגנונה ושיחותיה. אגב שיקומם עלה בידי המחבר לדובב את העתיקות ולהחיותן בכל פינותיהן. הנה סנחריב בכל הדרו בראש צבאו (בפרק סנחריב עולה), אשר “אין עיף ואין כושל־בו, לא ינום ולא יישן, לא נפתח אזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו”. כיריעה רחבה מגולל המחבר לפנינו את כל מסע־הכיבוש האשורי על חלקי צבאו השונים, על צבאות־העזר של העמים המשועבדים ועל כוח־האדם המגויס לצרכי הצבא. כל עם ועיר משועבדת נרתמת למרכבת הניצחון של המלך האדיר, כל אחד נותן חלקו לנצחון הכובש – עמי ארם וארץ־ישראל בתבואותיהן, ערי כנען בספינותיהן, בימאיהן ובסוחריהן; מנגנון עצום של אימפריה כבירה מנוהל, מודרך ומכוון על־ידי שליט כובש, רודה בעמים בכוח צבאו וברוחו, שליט, שפעם הוא איום ואכזרי לאויביו ולמורדים בו ופעם הוא גדול־רוח וסלחן, פעם הוא לועג ומלגלג לכל דבר שברוח ופעם הוא יודע להעריך חכמת נתיניו ולנצלן למטרותיו.

המחבר השכיל להעביר לפנינו את כל הישגי התרבות העתיקה, כפי שהתגשמה בבנייה העצומה של מלכי אשור והגיעה לשיאה באוצרות התרבות, שעליהם מפקח אחיקר החכם. פרקים אלה תיכנן המחבר ביד אמונה ובאמנות מושלמת. הם נקראים בשטף ובעניין, ובהם נתון הקורא כולו בתוך אוירת התקופה, נושם אווירה, מתמזג בתוך מציאותה. לכאורה אחיקר הוא דמות בדויה, מיותרת וכמעט יוצאת־דופן בכל מערכת הכוח והשלטון, אשר עם־אשור ומלכה סנחריב מגשימים אותה. אך למעשה הדמות משלימה יסוד תרבותי חשוב, שעליו ישנם רמזים מקוטעים בספרותנו ובספרות הלועזית בת־דורה, והם שמות חכמים, שחכמתם נשתכחה או נבלעה בספרים שנשארו (גם איוב הוא מארץ עוץ, שהיא לפי החוקרים ארץ אדום). מסתבר, שהמזרח הקדום היה לא רק ערש התרבות הטכנית של האנושות, אלא גם בית־היוצר לכל הרעיונות הנעלים ולכל התורות הרווחות עוד בימינו בכל רבדי חברתנו: במזרח נוצר החוק והמוסר החברתי – חוקי חמורבי היו היסוד לכל חברה מסודרת בתקופה ההיא; אנו מוצאים קטעים מחוקיו כמעט בכל ארצות המזרח; יסוד לאפוס שימש ספר עלילות גילגמש, שהיה גם הוא נפוץ בארצות רבות; דברי־חכמים מקוטעים אנו מוצאים מפוזרים בכל שרידי הספרות, שנשתיירו עד ימינו. וללא ספק השפיעו הערכים הללו גם על תרבותנו. ספריית אשורבניפל היא עדות, שבכל ארץ היתה קבוצה של חכמים, שאספו את חכמת העמים, שמרו עליה והפיצום ברבים. אבל את ספריית אשורבניפל סידרו וניהלו אישים מסוגו של אחיקר. ללא ספק היה קיים בניין־על של תרבות רוחנית, על יסוד התרבות החומרית הגבוהה של המזרח הקדום. מדי פעם בפעם התנגשו ביניהם אנשי השלטון ואנשי הרוח; אנשי הרוח יכלו להשפיע על אנשי השלטון ולכוונם לפי רצונם, אבל לפעמים הביעו את מורת־רוחם מהתנהגות שליטי זמנם. ברוב המקרים הביעו דעתם בלשון מופשטת, בלשון־חכמים, אבל לפעמים נמצאו ביניהם אנשים בעלי שאר־רוח, שאמרו בפני אדוניהם את האמת, כמו שעשו נביאינו. בדיאלוגים באו לידי ביטוי ההשקפות המנוגדות – הערצת הכוח והשליטים מצד אחד והשאיפה להתעלות רוחנית ולצדק חברתי של החכמים מצד שני. ניגוד זה הובע יפה בדיאלוגים בין אחיקר לסנחריב ובין סנחריב ליהוכל, נציג גבל. כשם שאחיקר הוא נושא הערכים הרוחניים של המזרח, כך יהוכל הוא מפיץ הרעיונות הנבואיים בערי כנען. כל השיחה הזאת של סנחריב עם יהוכל היא לא רק המצאה מקורית מעניינת, אלא גם מתקבלת על הדעת: כשם שהיתה השפעת הכנענים על בני ישראל בעבודת הבעל והעשתורת, כן יכלה להיות גם השפעה הפוכה – התפשטות רעיונות הנביאים בין עמי כנען.

יפה ולא גדוש הוא הפרק “סנחריב בחדריו”. כאן יכול הסופר להתגנדר ולהיות “מודרני”, להתרחב ולהעלות תמונות ארוטיות מגרות, אבל הוא הסתפק בהכרחי ועבר בעדינות דרך חדרי הארמון.

זהיר וריאלי היה גם בפרקים על יהודה, לא הפליג ב"פאטריוטיזם". לא הוריד תמונות, לא ייפה פרצופים, אלא נתן את המציאות כפי שהיא מתוארת בפי הנביאים – על כל ניגודיה הסוציאליים. אחרי תיאור החיים האידיליים בקרת, במרשה – פרק מלבב ומעניין – העבירנו המחבר אל ירושלים, המפולגת בין עניי־העם ופליטי הערים החרבות, יושבי המרתפים, ובין יקירי־ירושלים יושבי העיר העליונה. אלה יושבים בהיכלי־חמד, נהנים מכל טוב “ולא נחלו על שבר יוסף”; בשעת המצור הם אוגרים מחסנים מלאים מזונות לעצמם ולמכירה במחירים ספסריים (“מתי יעבור החודש ונשבירה שבר”), מתענגים על כל טוב (“אכול ושתו”) – ואלה נמקים בקור ובטחב מרתפים, גוועים ברעב ומתים בחרב ובשבי. מפיו של אחד הפליטים עולה מחאה על סדר העולם. הוא מערער על אמונתו התמימה והמוחלטת של הנביא מיכה בסדר העולם הצודק. כשמנסה מיכה לתרץ את הרעות, שמצאו את עם יהודה, שהם שליחי אלוהים, מטיח הזקן כנגד סדר זה ואומר: הגד, בן אדם, האין לו שליחים טובים מאלה?… מבשר הוא הזקן את חבקוק ואת איוב ואת משוררי התהילים. יש בפרקים על יהודה הרחבת היריעה על נושאים, שכתבי־הקודש מזכירים אותם במקוטעין, והמחשה לדברים שהם מרומזים בלבד פה ושם בנבואת־תוכחה.

לפעמים מסתפק המחבר בתיאור אילם של העוול החברתי. הנה סיימו בהצלחה את חציבת הנקבה, המיבצע הטכני הגדול בזמנו. הכול חוגגים ומשבחים את יוזם המפעל המלך חזקיהו, אך שוכחים את העובדים, החוצבים, שבמשך חודשים עבדו עבודה מפרכת בחושך ובאבק והגשימו את המפעל. המחבר מציין את העלבון בשורות מעטות: “ואילו מיכה, אשר כל ימי חציבת המינהרה קשור היה בה ובחוצביה, ראה אותם לפתע בעלבונם, כי הנה כילו מלאכתם ואיש אינו שועה אליהם”.

תמונה ריאליסטית מעוררת־זוועה נותן לנו המחבר ממכרות הנחושת בנגב. לא קסמה לו הרומנטיקה של מכרות המלך שלמה. הוא ראה את המציאות כמות שהיא – את העובדים, שהיו בודאי אסירי המלך או עבדים נכרים, והיו נמקים בעבודה המפרכת, בחום ובצמא. כל זה הוא בלי ספק ריאלי וגם אמיתי, אבל במקצת גדושים הצבעים. מתוך המקורות ידוע לנו, כי מלכי מצרים, שקדמו למלכי יהודה, השכילו לסדר לעובדים במדבר תנאי קיום מינימליים – משכן אנושי, אוכל לשובע ואפילו מים לרווייה. מה ראה איפוא המחבר ל"הפלות לרעה" את מלכי ישראל אפילו ממלכי מצרים?… היה הרבה יותר מציאותי, אילו נתן לנו המחבר תמונה דומה ממכרות הברזל והנחושת באסיה הקטנה, שמהם קיבלו מלכי אשור את המתכת לתחמושתם הענקית; שם באמת עבדו עבדים שבויים בתנאים איומים.

המחבר לא הסיח דעתו ממראה החיצוני של ירושלים ונתן לנו תמונה יפה של ירושלים הבירה, בית־מקדשה ומלכה חזקיהו בבחינת “מלך ביפיו תחזינה עיניך”. המחבר הצליח לצייר את העיר בכל יופיה הטבעי ויופיה שבע מידי אדם, תיאר את קסם קדושתה ואת גודל־לבם וגבורתם של עמה ומלכה, והשרה עלינו מעט מהרומאנטיקה האופפת את “אהבת ציון”, בלי שהאפיל ובלי שעירפל את התמונות.

חסרה לשלימות העלילה אישיותו הכבירה של ישעיהו הנביא. הוא כאילו מסתתר בכל הספר בצל המאורעות. וגם כשהוא מופיע הוא מגיע רק לרקע החזיונות – מופיע רק כמסתכל, כמשיב על פנייה, לכל היותר כיועץ, אך לא כאישיות העומדת במלוא קומתה בתוך המאורעות. והלא ברומאן זה ניתנה למחבר ההזדמנות להעמיד זה קבל זה – את הכוח הרוחני והמוסרי העצום של הנביא, החודר לעומק העניינים, רואה התפתחותם לימים רחוקים, חוזה אחרית הימים – נגד סנחריב, סמל הכוח הגשמי והאכזרי, המדכא עמים, הבוטח בעצמו והמודרך על ידי מדיניות קצרת־ראות. כאן היתה לו למחבר האפשרות להעלות את גבוריו לשיא אוניברסלי ולתת בהם רוח הנצח. אך המחבר לא ניצל את ההזדמנות, ואין זה מקרה. רבים ניסו להתמודד עם אנשי הרוח הגדולים – ונכשלו: כמה סופרים גדולים תיארו את חיי ישו, האר"י, שבתי צבי ודומיהם – ולא הצליחו. אפשר להשיג את אנשי המעשה הגדולים, את קרומבל ונפוליאון, שביסודם קורצו מאותו החומר שממנו נבראו כל בני תמותה והם נתונים ליצרים ככל בשר־ודם, אך קשה להתעלות לעולמם של אנשי החזון הגדולים, הם רק לפעמים מובנים לנו, אך לעולם אינם מושגים. כל רציונליזציה של אישיותם רק מנמיכה קומתם, משטיחה פעולתם ומטשטשת פרצופם. להצליח יכול רק סופר, שיש בו ניצוץ מלהב־האש של אותם האישים, מי שמזדהה אתם ומתעלה על־ידי הזדהותו למדרגתם. הזדהות כזאת היא נס, המתרחש רק לעתים רחוקות, והנס הזה לא קרה למחברנו. על כן בחר לו את דרך העקיפין; העמיד את ישעיהו בצל, ושם כמה מרעיונותיו בפי אחיקר האשורי ויהוכל הכנעני. וכיוון שלא העלה את ישעיהו, נאלץ היה להנמיך גם את מיכה המורשתי; והוא מופיע יותר כסופר ופחות כנביא. וכשהוא מתפרץ כנביא וקורא קריאתו: “על כן ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה”, הוא עושה זאת במסתרים, בחשכת הלילה, בארמון שבנא, ולא בראש חוצות ירושלים.

אך למרות המגרעות הללו “סנחריב ביהודה” הוא רומן רחב־מידות, מלא תמונות נאמנות וחיות, מגלה פינות נסתרות מן העבר הרחוק ומאיר פרקים מקוטעים מספרותנו ומספרות העולם, מאלף וממלא את ידיעות הקורא; יצירה אמנותית טובה למבוגרים ולמתבגרים.

ספרות השואה

אם נעביר סך הכל תחת כל ספרות השואה שנכתבה בארצנו – אם נניח הצידה את כל המקורות שנשתיירו מהשואה, בהם מטפלים המכונים המיועדים לכך, ונשפוט רק לפי זה שמוגש לקורא הרגיל על ידי העיתונות היומית והפריודית – אז יישאר רק מאורע ראשי אחד, והוא מרד וארשה, התופס את כל החזית של הספרות וחלק של תוכה. בצלו ישתרכו עוד כמה מרידות ומעשי גבורה – מרד צ’נסטוכוב, קרקוב, מעשי ההתנגדות של הפרטיזנים וכיוצא באלה מאורעות, עליהם מכריזים, עורכים עצרות ומקוננים ביום השואה, ואילו כל יתר המאורעות הנוגעים בגורל ששת המיליונים, שלא זכו להימנות בין הגבורים, נבלעים בין השיטין ויוצאים ידי חובה נגדם באזכרה כללית, בחינת עליה לתורה עם כל הנערים, או בהבלעה חטופה של המיספר, משל לקריאת המגילה… ביחס לנושאים עצמם, ולששת המליונים בני האדם כמו שהם, קיים בדרך כלל קשר השתיקה: אין מרבים לדבר עליהם, ואם תרצה להתעמק, אפילו מתביישים בהם, כאילו הם האשמים בגורלם הטרגי, כאילו התנהגותם ראוייה להשתקה כהתנהגות יוצאת־דופן. אין אומרים זה במפורש, אבל בשתיקה זו יש מההכרזה בקול.

האם יש בזה מהצדק כלפי קרבנות השואה? האם מותר במידה כזו לסלף את ההיסטוריה? האם מותר לנו בפרק נורא וחשוב זה לעשות כרצוננו ולהשתעשע רק בדברי גבורה, כמו שעשו עמים בהיסטוריה הקדומה שלהם?

זוהי שאלה לא רק עיונית, היא גם אקטואלית, כי עד היום מונחים בכל סוגי הספרות מהשואה כתבי־יד חשובים כאבן שאין להם הופכין, ואין להם גואל. אם אתה כותב על שואה – תן דברים מרוממים את הרוח – מעשי גבורה או דברים מגרים את היצר כ"בית הבובות" – תיאור מהוי הגיטו והמחנה זקוק לסיעתא דפרוטקציה, או לשם מאד מצלצל כדי שיתפרסם.

משום כך תיתי לה לאגודת הסופרים שפירסמה את ספרי ש. ד. בונין וגאלה את האדם מן הגיטו כמו שהוא מקשר השתיקה. כל הסיפורים של בונין הם סיפורי סתם אדם הגיטו, שלא עשה מעשי גבורה, אלא סבל ועבר את נתיב היסורים הרגיל של כל שרידי הפליטה הנשארת.

“דפים תלושים מתוך יומן”

התחלתו הכרונולוגית של קובץ הסיפורים שלפנינו היא מ"דפים תלושים מתוך יומן", הדפים נפתחים עם פרוץ המלחמה. התקפות האוייב מכריחות את יושבי העיר לודז' לעזוב את העיר ולבקש מיפלט בערי השדה. בין הנמלטים נמצא גם המספר, אשתו ובנו. התלאות הן תלאות־מלחמה רגילות בהן שותפים כל עמי פולין. שותפות־הגורל מקרבת את האנשים, מפיגה את שנאת־הגזעים. המספר ומשפחתו מתקבלים ברצון ע"י הפולנים, מתחיים אתם גם אחרי עבור מהומות המלחמה. אבל הנה החל השטן בביצוע מזימותיו נגד היהודים. וראשית מעשהו היתה יצירת הגיטו: ההסגר הוא, לכאורה, רק פיסי, אבל פעולתו הפסיכולוגית היתה הרבה יותר הרסנית מפעולתו הפיסית. על ידי הבידוד נהפך העם היהודי למנודה לנמצא מחוץ לתחום, אפילו בעיני עם הארץ. האוכלוסיה היהודית מוצאת מכלל האנושות ונהפכת להמון יצורים שכל חוקי החברה אינם חלים עליהם, משל לבהמות ולחיות שנועדו לטבח, שדמם מותר לכל שואפו. נפסקים כמעט כל היחסים עם עָם הארץ, והאוכלוסיה היהודית על אנשיה, נשיה וטפה נמסרת כולה לרשותם של פריצי־חיות גרמניות ומסיעיהם. מתחילים היסורים שאין משלם אפילו בפרקי האכזריות האנושית הכי גרועים.

הבידוד הזה מדורים מדורים ניתן: היו גיטאות, היו מחנות – מחנות עבודה, כביכול, ומחנות־מות בעקיפין ומחנות־מות במישרין, הכל ערך במחשבה ובשיטה לפי כל מחקרי הפסיכולוגיה המדוייקים, הכל נעשה בשיטה – כיאות לעם השיטה והסדר – המטרה הסופית היתה אחת: השמדת עמנו. ולמטרה הסופית אמצעים שונים ומשונים, אך כולם יחד כוונה זידונית אחת להם והיא מבוטאת במילה אחת גרמנית, שאין לה תרגום מדוייק בשום לשון והיא Zermürbung התרגום המילולי מזה יהיה “ריכוך”, פרושו הדרכת מנוחתו של הקרבן בלי הפסק, הוגעתו עד כדי אפיסות־כוח גמורה, דיכויו עד קצה־גבול־היכולת, דכדוכו עד ייאוש – למען תיפסק כל התנגדות מצדו כשרוצחיו יובילוהו לטבח כבקר הלום הלט־פטיש.

לגיטו וארשה נועד תפקיד ראשי, בו צריך היה לרכז את המספר המכסימלי של יהודים ולכלותם בהקדם האפשרי, לכן הוטלו עליו, על הגיטו, כל מיני פורענויות בבת אחת: במשך זמן קצר נדחסו לתוך שטח קטן כחמש מאות אלף נפש. למרבה המהומה נזרקו לתוכו במשך ימים ספורים יהודי גיטאות כל הפלך; רובם היו ערומים ויחפים ומחוסרי כל אמצעי־קיום. כל אלה נסגרו בין החומות, נותקו מכל מקורות החיים ונידונו למות אטי של רעב. רחובות וארשה ראו תמונות־בלהה של רעב, כמוהו לא ראו אפילו המחנות, אבל ביחד עם זה נתן השלטון הנאצי לכמה שכבות החברה, והם אנשי היודנראט, משרדי העבודה, המשטרה, רובם פסולת המין האנושי, כמה זכויות־יתר. בעד כסף אפשר היה עוד להשיג כל מצרכי אוכל. היו גם כאלה, והם, השוטרים ויתר משתפי־הפעולה עם הנאצים והספסרים, שחיו חיי מותרות, והיתה וארשה גי חזיון להילולות מופקרות מחד גיסא ולשדה מות לנפוחי־רעב מאידך גיסא.

סופר אפּי, שעטו עט שלווה, ועיתותיו בידו, היה מגולל כאן יריעה רחבה של הסבל ההמוני, אבל לסופרנו חסר המרחק בזמן ובמקום מכדי שיוכל להתפשט בהמון פרטים, הוא יותר מדי סבל מכדי שיוכל לשמור על השקט הנפשי הדרוש למלאכת־מחשבה זו, הוא כתב ספרו בלשד עצמותיו וככתבו “לבו בקרבו דומה כאילו טיפטף וחזר וטיפטף טיפין של דם”… ולכן צמצם את כל חוויותיו מהגיטו בשלוש תמונות, מהן אחת סיפור שלם ושתים תמונות קצרות, כמעט רפורטז’ות. אבל בתוך שמונה עשר העמודים האלה ריכז את כל כוח הסתכלותו, את כל עומק חוויותיו והאיר את התמונות בלהט נפשו המעונה ונתקבלו שלושה ציורים המצטרפים לתמונה אחת שלמה ורצופה, לחזון־בלהות אחד של גיטו וארשה בשנת 1941.

“סקילה”

סיפור מיוחד הוא “סקילה”, הוא כאילו מהצד לכל קובץ הסיפורים. הוא היחידי הדן ביחסינו עם שכנינו. המקום הוא גיטו וארשה וסביבתו. הזמן – שנת 1941–1942. הנפשות הפועלות הן פולנים וילדה וילד יהודיים. אבל גזע הנפשות אינו הכרחי, זה יכול היה לקרות בכל ארץ נוצרית אחרת. זה קרה כמעט כל יום בליטא, במקום שם היה מחיר קבוע לראש יהודי, והוא ששים נקודה לחצי חליפה. זה יכול היה להיות בכל ארצות רוסיה הסובייטית בין כל שבטיה – אוקראינים, רוסים לבנים ורוסים גדולים, שקיבלו עשרים וחמש שנים לפני זה חינוך לסולידריות בינלאומית. בכולן היו ילדינו לחיות־ציד, אותן צדו אנשים נוצרים טובים לשם התועלת שהפיקו מדמנו או סתם לשם הנאה בעלמא. מאות אלפים מילדינו שניסו ליהנות מחסד הגויים ניצודו, נלכדו ונמסרו בנפש שקטה לידי מבקשי נפשם. ומעשים דומים לאלה המתוארים בסיפור סקילה היה חזיון רגיל, כמעט יום־יומי בכל רחבי אירופה החסודה. וככל מאורע רגיל מתארו המספר בטון מינורי, כמעט בשקט אפי, מצרף אירוע לאירוע, מקפיד על כל פרט ופרט והמעשה מאד פשוט: מעשה בילדה בת שמונה או שבע שיצאה או הוצאה מהגיטו, סבבה תעתה ברחובות האריים ולא מצאה לה מקלט אחר מאשר סוכת־כלבים עזובה, בעצם מצא את הסוכה בן־גורלה, ילד יהודי, תועה גם כן בצד הארי, מצא לעצמו ולבת־גורלו הילדה הנזכרת. כשהילד היהודי גורש על ידי בני גילו האריים לגיטו, יראה להישאר במלונתה הזמנית. אז אספה שומר זקן; ייתכן שעשה זאת מרוב רחמים על הילדה היהודית, אבל גם ייתכן שהיו לו כוונות אחרות, כי למה שלחה אל הרחוב לקבץ נדבות ולסכן נפשה כדי לקחת ממנה כל ערב פרוטותיה? אך הנה ניגלה מחבואה לילדי הרחוב, והילדים הנוצרים, הנפשות המשוסות לתומן – כי הלא על דעת עצמם לא היו יודעים להפלות בין ילד לילד ולא היו יודעים שדם ילד יהודי מותר – גרשוה ממחבואה, הדריכוה ממקומה ורדפו אחריה כעדת כלבי־ציד אחרי הצייד, ובהגיעה אל שערי הגיטו סקלוה באבנים, כך, סתם המיתוה בלבנים ובאבנים גדולות – כל זה קרה בוארשה הבירה, לעיני מאות אזרחים נוצרים הגונים. כל אלה עמדו והביטו בסקרנות וראו בהתנפל ילד הפקר וגם בני אבהין על ילדה מסכנה אחת ולא זזה יד להצילה, לא הרים אף איש קול למנוע מהתעלולים מעשה רצח, והביטו בשקט אפי על כל הרצח הקר הזה ולא הוציאו אף אנחה, לא כבשו פניהם מבושה, כאילו היתה זו נפש חיית־בר… לא! נפש חייה אילו היתה, היו בלי שום ספק מזדמנים מישהם מחברת צער בעלי חיים, וייתכן שהיה זה אחד מאנשי ס"ס, כי כידוע גדולים רחמיהם של הגרמנים על כל נפש חיה – והיו מצילים אותה, אבל כאן היתה זו רק ילדה יהודית, והילדה מתה לפני עיניהם הרחמניות של אזרחים הגונים, נשים חסודות ששם הילד ישו על שפתיהן תמיד…

והמספר מסיים באירוניה מרה: “לעומתה ניראו יתר האנשים לרבות הטפלים – על בולמוס־הציד של האחרונים ועל בולמוס־הקרנות של הראשונים – אנושיים, אנושיים למדי!.. ואילו הילדונת בת השמונה הרדופה על צואר – היא איבדה את צלמה האנושי!…”

אחרי דברי ביאליק “על השחיטה”, “נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, שנאמרו לרגלי מאורע “קל־ערך” כרצח ילדי עיר אחת – מה מלים אפשר להגיד למראה רצח מליון ילדים לעיני כל העולם הנוצרים, המלא רחמים רבים לילדים, המתפלל לישו, המתפלל עוד היום על קברות ילדים קדושים, שנרצחו, כביכול, על ידי יהודים צמאי־דם…

ביטוי יותר חריף, יותר נוקב למאורע זה לא היה מוצא אפילו משורר הזעם…

גיטו לודז'

בהבדל מסיפורי גיטו וארשה, שחדרו למהות המציאות שנגעו בצפור הנפש של הגיטו מתארים הסיפורים “לודז'” את שולי הגיטו. פרט לרשימה על וידבסקי מצטודד המספר לצדדין ומספר רק את שהתרחש בקצותיו. מחמשת הסיפורים של תקופה זו האופיני והטרגי ביותר הוא סיפור הערירית. המאורע הוא אופייני לגבי מעשי־הזוועה של הגרמנים הכלולים במבצע ההעברה (איבערזיעדלונג בלעז). העברת יהודים ממקום למקום היתה אחד האמצעים המובהקים ביותר של השמדת יהודים. נוהגים היו הגרמנים לטלטל את האוכלוסיה היהודית מעיירה לעיר, משם למחנות, ואגב טלטול לרוקנה מכל רכושה, לברור בה ברירה מתוך ברירה, לערוך סלקציה אחרי סלקציה, להפריד משפחות ואגב כך להוציא זקנים, נשים וילדים להורג. בשעת מעשה זו היו המבצעים מתעתעים את עיני קרבנותיהם, מבטיחים כל מיני הבטחות, משקרים ממש בעינים, וכשהיו הרמאים נתפשים בכזביהם, היו עונים על זה במכות־רצח או בצחוק ציני.

בסיפורו “הערירית” ריכז המספר את הטרגדיה של הפרדת המשפחות אגב איבערזיעדלונג, כדרכו בסופה המר. תכנו: ללודז' מגיע טרנספורט של נשים “מהוגרות” מאחת העיירות הסמוכות, בדרך הופרדו מילדיהן, הוגד להן שהילדים יוצאים בטרנספורט קודם ללודז', בעוד שעה קלה ייפגשו עם יקיריהן. אך בלודז' נתגלה לאמהות האומללות הכזב – הילדים אינם. בן־רגע נפתחה בפניהן תהום הערירות והכרת. הנשים הנואשות ממחות בקול, תובעות ילדיהן: “פתאום הוחרד האויר, כאילו הופצץ על ידי פצצה שאינה פוגעת באנשים אלא באויר, הופצץ ונשאר תלוי על עיי עצמו – על ידי צריחה נוקבת ממושכת של אותה אשה שבסיומה נסתננו המלים: איפה בני…?”

אושביץ

בלודז' ובכל הארצות מחוץ לגרמניה, ראו התליינים צורך להסתוות, לרמות, לשקר, להבטיח ולהתעות. בארץ לא גרמנית יכולים היו הקרבנות עוד להתמרד, להימלט ולמצוא אולי עזרה אצלל בני המקום. באושביץ שבגרמניה, שנוקתה כבר קודם כל תערובת דם זר ויושבה כולה גרמנים ופולקסדויטשע – שם לא היה להם צורך להסתוות. שם עשו מעשיה בגלוי, הובילו קרבנותיהם כצאן לכבשנים או לצריפים המכינים לכבשן, שם הפּרגול בן חמשת המטרים היה לאמצעי השיכנוע היחידי.

בתוך בתי המרחץ התעללו פריצי החיות בקרבנותיהם בגוויותיהם ובנפשותיהם עד קצה־גבול־האכזריות. שם ביצעו את מעשי הרצח של בנים על אבותיהם ואבות על בניהם בריש גליה. שם לא ניתן לקרבנות להביע מחאתם אף בקול צווחה, אף בהגה של סרוב, גם לא היה פנאי לכך: מעשה הטבח התנהל באופן תעשייתי מודרני, בשיטת הסרט הנע. הקרבנות אף לא הספיקו להסתכל ויקיריהם הועתקו מעליהם בידים הגסות של אנשי הס"ס. מיואשים ומבויישים עמדו הקרבנות שנשארו בחיים בפני תהום הערירות נדהמים מבלי הרגיש מה גדול יותר הכאב על אבדן יקיריהם או הבושה על חוסר־האונים. אחת מהקרבנות האלה מוצאת פורקנה ע"י התאבדות משונה, בכוונה היא נלפתת בגדר התיל המחושמל ומוצאת מותה ספק בשריפה, ספק בכדור הנשלח אליה ע"י אחד השומרים. בסיפור זה מוצא הסופר פורקן מעט לאסונו הפרטי, למכאובו ולחרפתו על אבדן אשתו ובנו בן התשע.

ב"מחנה העבודה"

מאושביץ הובל הסופר לדרנאו שבשלזיה למחנה־עבודה. מחנות העבודה שבדרנא, דאכאו, מאטהויזן, שטוטהוף, וכל יתר עשרות המחנות היו למעשה מחנות־מות כאושביץ, מידניק, טרמבלינקה, סוביבור. אלא בהבדל מהאחרונים היו הראשונים מחנות־מות בעקיפין. היו מרעיבים ומענים את השבויים עד שבעצמם היו תמים לגווע או שהיו מוצאים “לצריפי המבריאים” שבכל הצביעות הגרמנית ניתן להם שם “שאנונג”, טיפול בלעז, ולמעשה היו מקום־מעבר לכבשנים. במחנות האלה בארץ גרמניה היו האסירים מנותקים באופן מוחלט מעל כל העולם. העם הגרמני הממושמע לא התעניין בגורל האומללים, לא נקף אצבע כדי להושיעם, בהבדל מארצות אחרות שעזרת־מה היתה בכל זאת מגיעה להם מצד יושבי המקום. באחת הרשימות מחיי המחנות בשם “תקוה שבאפס־תקוה” מיצה המספר את כל טרגדית האומללים בס"ה קצר, את כל תלאותיהם. אחרי תיאור קצר ומזעזע של מראה האנשים “של הגוויות עם העינים הקמות, הכרסות הנפולות, אגני־הירכים נעדרי־העכוזים מזה ונפולי מבושים מזה, עצמות ידים ורגלים, המקשקשות כמקלות מדי תוזזנה ממקומן”… הוא מספר על אחד גווע החולם בשערי גסיסתו על החלמה ועל חיים מלאים, הרואה בעד דוק־הערפל של דמע, גוונים ורודים של עלי־הציצים שעל גבי השמשות שמנגד. “אך הוא ראה אותם כשהם ורודים, כעבור דקה – לאחר שנפח את נשמתו הפכו סגולים” – סיום איום של מאבק טראגי בין הקרבנות לטורפיהם של שארית הפליטה של היהדות האירופית…

אחרי השחרור

כל עוד נמשכו יסורי השואה, עוד נשתמר בשרידי ההרג הרצון לחיות, להיאבק על החיים ולבלות את המלכות הרשעה. עמדה להם לשרידי החרבן החיוניות המופלאה של עמנו, שנתנסתה בנסיונות קשים כאלה ויכלה להם. בער בלבם גם רגש הנקמה לראות את מרצחינו מושפלים ומנוקמים על כל מעשיהם המבישים. היבהבה עוד תקוה בלב כל אחד, שאולי עוד נשאר מישהו מיקיריו בחיים, אולי ניצל בדרך נס מהשואה…

אך משתם הסיוט ובא השחרור, החלה גם האכזבה המרה: רגש הנקמה לא בא על סיפוקו, כי מה ערך היה לכל משפטי נירנברג ווארשה נגד יחידים לעומת רוצח מליונים שבוצע ע"י עם שלם. במקומו בא רגש בושה ומכאוב על שנתנו את עצמם להוביל לכל מקומות הטבח בלי כל התנגדות. צרב מוסר הכליות על שנשארו בחיים. תהום הערירות של הנפש שנכרתה מעמיה בעודה בחיים נפתחה לפני כל אחד מהשרידים. החיים שבו למסלולם. הטבע האיר פניו אל כל היקום, לכל יצוריו, הטובים והרעים גם יחד. רק לו, לפליט, השמש אינה זורחת, כי אם מלגלגת על גורלו, על אפסותו…

התביישו השרידים החיים שנשארו ולא ידעו במה להתחיל את חייהם החדשים. בפני כל אחד מהם עמדה הבעייה הכואבת השותתת דם, המותר להם לשכוח את עברם ולהתחיל הכל מחדש. כל זכרונותיהם, כל רגשותיהם היו נתונים לעבר ולצללי המתים היקרים, הם חיו בתוכם, עד שלא הבדילו בין החיים למתים. כיצד אפשר היה לנתק עם כל העבר, בשעה שכל הנפש היתה עדיין כולה כואבת כאב־העבר.

בפרק “התגלות” אנו שומעים שיח מזעזע בין הסופר לבין יקיריו שניספו: “הכרך בו חיינו שנינו־שלושתנו יחד עם בננו – לפני המלחמה סואן כמלפני המלחמה. ואני – יושב בדד אל שולחן לא־שולחן בחדר, ששוב אינו עשוי לשמש מעון; בתוך כרך, ששוב אינו עשוי לשמש לי מגורים – הואיל ואת חיית בו, נשמת את אוירו, ועכשיו – את אינך עוד; במדינה, שאינה עשויה לשמש מולדת, אני יושב, יהודית, יהודית שלי והוגה רק בך – אני פורש את ידי ותומך את שני קירות־חדרי, משום צרותו של החדר, ומשוחח, כביכול עם כביכול…”

“הבית מספר 29” הוא מיסמך מחריד של ציבור, שנתנסה ביסורים, שאין משלם במגילת היסורים האנושית. כל סיפור הוא עולם שלם שנחרב, כל רשימה – ציון ומצבה לסבלות רבבות.