רקע
אליעזר ירושלמי
יהודה בורלא – צייר היהדות המזרחית

 

א    🔗

יהודה בורלא חשף לפנינו את עולם היהדות המזרחית על כל גווניו. אך בהבדל ממנדלי, שצייר לנו בעיקר את ההווי של העירה היהודית ותיאר לנו טיפוסים בלבד של יהדות מזרח אירופה, נתן לנו בורלא את המיוחד, את האינדיבידואלי שביהדות המזרח. יצירותיו הן גלריה רחבה של אנשים ונשים מהיהדות העלומה הזו, המשקפים אותה לשכבותיה החברתיות ולכל צורות חייה.

יהדות זו שונה בתכלית מיהדות אירופה. אכן גם היא היתה נתונה במסגרת המסורת, אבל שונים היו תנאיה מתנאי יהדות אירופה שלפני האמנסיפציה. היהדות המזרחית היתה אמנם סגורה בגיטו, ככל יתר העדות הדתיות, אבל הקשר החברתי והתרבותי בינה לבין עם הארץ – הערבים, היה יותר הדוק: היהודים דיברו בלשון הערבית (פרט למספר קטן שעדיין השתמש בלדינו) ולא היתה אז בין בני ברית לשאינם בני ברית זרות כזו, כפי שהיתה באירופה. אצל המוסלמים לא היתה אותה חריפות השנאה, שנאת־דורות ליהודים כמו אצל הנוצרים באירופה. בין בני עדה אחת לבני השניה היה יחס של “מאמינים לכופרים”, משל מוסלמים לדרוזים. לפיכך היו היחסים בין עם הארץ ליהודים יותר אנושיים: יהודים רוכלים וסוחרים היו יוצאים נכנסים לבתי הערבים ואיש לא העליבם לא רדפם; גם לא היה הבדל גדול באופן החיים ובתרבות בין הרוב והמיעוט, כמו אצל המוסלמים והנוצרים היו גם אצל היהודים נושאי התרבות רק כוהני הדת בלבד, העם כולו היה רחוק מהשכלה, אמנם היהודים למדו ב“מדרשות”, קיבלו שם השכלה אלמנטרית בדת, אבל לא יותר מזה, להשכלה יותר גבוהה הגיעו רק החכמים בלבד. על רקע זה חדרה התרבות הערבית לרחוב היהודים דרך צנורות רבי­־השפעה, דרך המשא והמתן במסחר, על ידי בתי הקפה בשיחת רעים, באמונות־הבל וכדומה.

לעולם יהודי זה היתה זרה כל תנועה חברתית. נדמו מלפני מאות שנים הדי הפירוד בין רבנים לקראים, לא נתעוררה כל מחלוקת בין שבתאים למתנגדיהם, לא היה זכר לתנועה דומה לחסידות. חיי־שלום מאובנים שררו ברחוב היהודים ללא תנועה, ללא מאבק, ללא שאיפות, פרט לשאיפות האישיות. אכן, כברמץ של מדורה כבוייה עוד היבהבו ניצוצות ההתלהבות המשיחית, שבערה לפני מאות שנים בצפת והתבטאו בלימוד נפוץ של זוהר, במנהגי תיקון של תלמידי האר"י ובהתעמקות בספרי קבלה. בראשית המאה הקודמת קם גם מבשר לציון הוא ר' יהודה חי אלקלעי, אבל הוא נשאר יחידי בפועלו ותנועה לא קמה. העם נשאר אדיש ורחוק מן השאיפה הלאומית. הוא לא קם כשהחלה ההתיישבות החדשה בארץ. לכן היה בורלא לפה לפרט, לאישיות הבודדת ולא לחברה. אפילו הרומן “באופק”, הוא תולדות אישים אחדים ולא תולדות תנועה חברתית. אבל אם תנועה חברתית אין בסיפורים וברומנים של בורלא, ישנה חברה, וחברה מגוונת לפי שכבותיה, דרגת השכלתה, לפי המינים והגילים. יריעה ענקית המגוללת ומעבירה לעינינו תמונות תמונות, בהן בולט כל פרט ופרט בקווי פרצופו הפיסי והרוחני. כי בורלא הוא אמן פורטרטיסטן, צייר האדם האינדיבידואלי על עליותיו וירידותיו, אורותיו צלליו. הפרטים הרבים מצטרפים לקומפוזיציה הרמונית של חברה מגובשת על ההווי שלה, חכמת־הדורות האצורה בה, המתבטאת באמרות קצרות ובפיוטי קדמונים, בנימוסים מקובלים ובאורח החיים על כל האוירה העוטפתם. הטמפו של החיים על עלילותיהם הרפתקאותיהם הוא מזרחי. המאבקים וההתמרדויות של גבוריהם הם בסגנון ערבסקים, נפתולים בתוך נפתולים. הם עולים בסערת יצרים ויורדים ברוב המקרים בהשלמה פאטאלית עם הגורל. בתיאור ההווי הזה שלם הוא בורלא בתכלית השלמות, בשקט ובשלווה מזרחית הוא רוקם לו – כביריעה פרסית – תמונה אחר תמונה, מעטרן באמרי חן, בדברי חכמה של קדמונים, שומר בקפדנות על כל גינוני החן והנימוס המקובלים בשיחת־רעים של דורנו, הרוצה לתפוס הכל בדרך רמז וסמל, אבל מי שמבליג על עצבנותו המודרנית, “מתחייה” עם השאננות הפנימית השופעת מכל הסיפורים, נשכר כפליים משלימות הסיפור ומיפי התיאור. כי בשני אלה אמן בחסד הוא בורלא. אין דברים יתירים אצלו, אין נסיגות וקפיצות לצדדים, כפי שקורה אצל כמה סופרים גדולים, הכל מכוון לשלימות הבניין.

המוטיבים העיקריים של רוב יצירותיו הם אהבה וקנאה ואם כי חוזרים המוטיבים האלה ונשנים ביצירותיו, האישים הפועלים שונים וחדשים תמיד. כבסולם הטונים המוסיקליים ניתנה לנו האהבה על מדרגותיה – מן האהבה הפיסיולוגית הטבעית והפרימיטיבית של גבור “אשתו השנואה” עד האהבה העדינה “הנפשית” והמסתורית של שאול ב“מעגלי האהבה”. גם בקנאה שונים הצלילים. נקמנית ואכזרית היא אצל האחים ג’רער הערבים. עדינה וטראגית היא אצל בוסה רבקה (“בקדושה”). חדש הוא בורלא בכל סיפור ולפעמים בכל פרק של סיפור אחד. איזו דרך ארוכה עבר רחמו, מראשית דרכו בחיים כנער רוכל חסר־דאגות עד לבטיו ונפתוליו בשנותיו האחרונות. (“נפתולי אדם”).


 

ב    🔗

בדרך כלל בורלא הוא המספר של האדם הבינוני, זה שאינו רשע ואינו צדיק גדול, האדם הפשוט על כל חולשותיו האנושיות. ואולם יש והגיבור הפשוט והתמים חורג ממסגרת הבינוניות, היסורים הבאים עליו מזעזעים את ישותו התמימה השלמה, דוחים אותו אל תהום הייאוש ומעלים אותו לגובה המחשבה האוניברסלית. ביצירות אלה נהפך סיפור ההווי של בורלא לסיפור אנוש. אחד מאלה הוא רחמו הגבור הראשי של הסיפור “נפתולי אדם”. רחמו, כמעט גוי לפי טבעו ואופיו, אינו מרגיש בקרבו כל הבדל בינו לבין החברה הערבית עמה הוא נושא ונותן, בה הוא אוהב ונאהב, נותן ומקבל. אף החברה הערבית אינה זוכרת יהדותו, אלא כשהתקרבותו אליה מאיימת לעבור על גבולות קבועים ועומדים. רחמו מבורך מאלוהים ומאנשים, בריא ומלא חן, עליז ומבדח בחברה, טוב ומטיב עם הבריות. לרגלי משלוח ידו – רוכל בכפרים – ניתנת לו האפשרות לחדור לפני לפנים של הבית הערבי ולשבות לבותיהן של יפהפיות הכפר. ביחד עם זה הוא בעל נאמן ואב מסור למשפחתו. אהבתו השופעת מספיקה לכולם. אין הוא מתענה מהרגשת חטא וממוסר־כליות כשמחבק חיק נכריה. כדבורה הוא מרפרף מפרח לפרח, מוצץ דבש ופורח, עד שפוגש את שפיקה הגרושה מבעלה. בין שני ילדי הטבע מתלקחת אהבה עזה כמוות, השוכחת עולם ומלואו, מתעלמת מכל זהירות ונכונה להקריב כל היקר והמקובל, דת, משפחה ומסורת. בשיא התלהבות אהבתם ניחתת עליהם מהלומה איומה: אחי בעלה של שפיקה מתנפלים על רחמו מהמארב ומעוורים את עיניו. השואה האיומה הזאת הורסתו. אף עתה אהבתו עודנה בוערת בו בכל עוזה אם כי עולמו חשך עליו. כל עוד יש לו תקוה לראות אור הוא עדיין מבליג על יסוריו, אך משאפסה כל תקוה וקו האור האחרון נעלם מעיניו משתולל הוא בכל ייאושו. הוא נואש וזועם גם יחד. על אדם ואלוהים ועל אבדן עולמו. כמלבו של איוב פורצות קריאות־תגר נגד בורא־העולם. הוא קורע את חלון ביתו קורא אל העוברים והשבים – דעו אישים: לית דין ולית דיין! כל הנסיונות לבקש ניחומים בפרקי תהילים, שקרא לפניו החכם לפי בקשתו, היו ללא הועיל. הוא אינו מוצא לו מוצא אחר מאשר את המוות. עד שמצילו השיך עבדול קאדר אל טוניסי. הלז אינו מרפאו בלחשים או בתרופות־הבל כי אם באמרי־בינה. הוא מסביר לרחמו התמים את זה שהסביר ה' לאיוב: אלוהים הוא אוניברסלי ויצוריו הם כל כך עלובים עד שאין להם זכות לתבוע ממנו טעם ונימוק לפעליו. וגם הוא – עליו לקבל את הדין, ולשמוח בזה שעוד נשאר בחיים. חכמתו של השיך היא כעין מזיגה של תורת הסטואיקים והציניקנים גם יחד. רחמו מקבל עליו את הדין, משלים עם גורלו וכל עוד שפיקה (שנטרפה דעתה ונמצאת גם היא בטיפול השיך) בחיים, הוא מייחל לאהבתה. אך משמאבדת את עצמה לדעת הוא שב אל החיים ומסתפק בפירורים, שאלה עוד עלולים לתת לו – – –.

בסיפור זה, כבמיטב יצירות־המופת, מוצה כל הייאוש האנושי, בזעקת רחמו כבזעקת איבן איליטש (מותו של איבן איליטש ל. נ. טלסטוי). אנו שומעים קול האנושות המתמרדת נגד סדר העולם, נגד גזירת החדלון, בה נידונה מימות עולם. בהשלמתו ההדרגתית של רחמו יש מהשלמתם של גבורי דוסטוייבסקי, אך הסיפור הוא כולו מקורי, מזרחי, הוא הסברה מוחשית לספר איוב הנצחי – – –.


 

ג    🔗

רבת־תהפוכות, עזה ומתמרדת היא אהבתו של רחמו איש־הטבע. חסרת תוחלת ועדינה עד כדי אהבה שמיימית היא אהבתו של בן־הטובים שאול לקראית לינדה. כל הסיפור הנפלא הזה, הכתוב ברוב בנוסח מקאמה הוא מנגינה אחת העולה ומתנגנת עד הגיעה לאוקטאבה הגבוהה ונשברת – זהו שיר השירים של ירושלים שבין החומות, של הנפש המתלבטת בין מסרי הסייגים של חברה קנאית, מתלבטת ומתענה עד שמתמוטטת ונופלת. זוהי אהבת רומיאו ויוליה יהודית, אלא שרומיאו היהודי אינו שם קץ לחייו כשאהובתו מתאבדת, אינו יוצא מדעתו, הוא מוסיף לחיות, חותר למצוא תיקון לנפשו הנענית. הוא נושא בזו אחר זו שלוש שנים ומתייאש מהן. כחנן ב“דיבוק” הוא מבקש את גלגול אהבתו בסובלימציה, בחקרי קבלה ונפשו יוצאת באהבה. זהו סיפור עלילה המתעלה לדרגת שירה. ענוגה ועדינה ושמיימית היא אהבתו של שאול תלמיד חכם, אך לא פחות עדינה ונוגעת עד הלב היא אהבתו של עקביה (ב“עלילות עקביה”), הגבור המזרחי, לאנהיט הארמנית היפה. אהבה זו היא אבירית ומלווה מעשי גבורה כמעט אגדתיים (ניכרת בו השפעת האגדה המזרחית) ונשארת כמעט אפלטונית עד שלבסוף היא מתפרצת בתאווה סוערת ובוערת אל דיאמנטי, שבדמותה היא מעלה לפניו את זכר אהבתו לאנהיט. בסערת אהבתו זו מגיע גבורנו כמעט לידי חטא, ברם, בזכותה של דיאמנטי הוא מתגבר על תאוותו וכובש יצרו. אך הנאהבים משלמים מחיר יקר למדי: היא יוצאת מדעתה והוא בורח ונעלם…

ואולם במזרח יש לאהבה עוד פנים אחרות בנפשה של אשה. לגבר במזרח יש מרחב ידוע: במו“מ עם הבריות, ברחוב ובשדה, בביהמ”ד ובבית הקפה, אך האשה סגורה ומסוגרת בד' אמותיה. עולמה מצומצם בבית הוריה, אחר כך בבית בעלה. חייה עוברים בין חדר המיטות למטבח. לכן האהבה לגבר היא אצלה יותר עמוקה ובהיכזבה חרב עולמה. יש שהאשה משיגה אהבתה בערמה ויש שנלחמת עליה בגלוי בתוקפנות, ויש שהיא עומדת חדלת־אונים ונופלת ומתמוטטת. בצל האהבה תשתרך הקנאה. אהבת האשה היא עוד יותר רב־גונית מאשר אהבת הגבר: אהבתה של שפיקה היא טבעית ופרימיטיבית. סוערת תוקפנית היא אהבת נזרה ואהבת רוזה בבת ציון, עדינה ורכה היא אהבת לינדה הקראית, מחושבת ומתורבתת, כמקצוע אמנות, היא אהבתה של “המרננת”. הצד השווה שבכולן שהיא מהות חייהן. אך יש אהבה שמקומה הוא בהרמונים הסגורים ואינה יוצאת מתוך קירותיהם האטומים. אף ספרות המזרח לא העלתה את מסתריה על ספר. האגדה המזרחית יודעת לספר על מזימות האשה הצרה, אך לא על רגשותיה הכמוסים של האוהבת, החיה במחיצה אחת עם הצרה. והנה חשף י. בורלא לפנינו את אחד הפרקים הטרגיים שבסבל האנושי הזה, תיאר באמנות רבה את נתיב היסורים של האשה המביאה בעצם ידיה את צרתה לבעלה. בסיפור הנפלא “בקדושה” מציעה בוסה רבקה אלחנן, שה' מנע ממנה פרי בטן, לבעלה האהוב והנערץ, אשה שנייה צעירה. אין איש דורש זאת ממנה, להיפך, רבים מזהירים אותה מפני צעד זה, אך היא, מרוב אהבתה לבעלה רוצה שיהיה זרע לבעלה מאשתו השנייה. היא בעצמה מזמינה לו אשה שניה, בתולה יתומה, צעירה ויפה. את אהבתה לבעלה היא מעבירה גם על צרתה ומקריבה בלי הפסק קרבנות למענה: היא מוסרת לה עדייה, מוותרת על מעיל חדש, מפנה לה חדרה, משתדלת לשמחה ולענגה, למען לא תדע את אשר בלבה עליה. היא עושה כל זה מתוך כנות אימהית ומבליגה בכל יכולתה על רגשותיה הפנימיים. אך קרבנות אלה עולים לה ביסורים אין קץ. כל קרבן וקרבן הוא לה עקידה. עם כל מתת ומתת היא ממיתה חלק מנפשה. אהבתה לבעלה מתפלגת לאהבה אימהית לבעלה ולקנאה לוהטת לצרתה, שזכתה ביצוע בעלה. משבר נפשה מגיע להתפרצות גלויה, אך אחרי הסער בא השקט הפנימי: משנודע לה שצרתה הרתה ומשא נפשה בא על סיפוקו, הרי היא מבליגה על קנאתה, משלימה עם גורלה ושמחה בשמחת המשפחה.


 

ד    🔗

יצירתו של י. ב. לא היתה שלמה, לו היה מסתפק רק בתיאור ההווי בלבד של חיי היהדות המזרח. מאליה היתה מתעוררת השאלה: האם כל המתואר: אהבה, קנאה, ילדים, מהווים את כל מעגל החיים של יהדות המזרח? והיכן הם כל הגעגועים למולדת, כל ערגת־הנפש לגאולה, כל הזעם־אין־האונים על הגלות המשפילה, שמצאו ביטויים בשירת ימי הבינים של ספרד? היכן הם ההדים של חישובי הקץ של אברבנאל והתיקונים של אנשי “סוכת שלום” בצפת? הנעלמו לבלי קום רעיונות הגאולה שהסעירו את המזרח בימי שבתאי צבי? האם נתאבנו הגעגוגים במלמולי־סרק של תפילות ידועות ובמנהגים נוקשים, שנשארה מהם רק קליפתם? האם מתה יהדות־המזרח מיתה נפשית או נרדמה תרדמת־דורות? התשובה על כך נותנים הספרים “כיסופים” ושני ספרי “מאבק”. הם מספרים אל אחד חכם נפלא ר' יהודה אלקלעי, שעוד לפני מאה וחמישים שנה חלם חלום שבות־ציון, תיכנן תכנית כמעט הרצליאנית לגאולת העם. פנה בתכניתו זו לכמה אנשים, קרא לכל העם ולא נח ולא שקט כל ימי חייו, עורר את הלבבות. אבל קולו היה קול קורא במדבר. אטומות היו האוזניים לדברי הנבואה של הרב הנפלא הזה. באירופה נסתנוורו העינים מברק האמנסיפציה, שהאיר להם מאור המהפיכה הצרפתית ובמזרח עוד היתה היהדות נרדמת תרדמת־דורות. במזרח ובמערב עוד לא אוכשר הדור וצו ההיסטוריה נתגלה רק ליחידים.

מי היה האיש הזה? מה היתה סביבתו? כיצד הגיבו האנשים על חלומותיו של החכם המוזר? לכל זה אתה מוצא תשובה מוחשית מדובבת בשלושה ספריו אלה של בורלא. בריאליזם פלסטי, בתמונות חיות מגולל לפנינו בורלא את תולדות חייו של הרב, מדובב את החברה שבזמנו בירושלים ובזמלין הקטנה והנידחת. אתה מרגיש שלא הכל היה קפוא ומאובן, שבתוך חומות העיר החרבה רחשו חיי רוח ערים. דפקו לבבות למשמע פעמי התקופה החדשה, מאורעות שאירעו ביוון הרחוקה, שהתמרדה נגד שלטון התורכים, מצאו הד בכל הבלקן ופקחו גם עיני אחדים מן היהודים לראות ולהבין כיצד עמים מתעוררים לתחייה. נאבקים, שופכים דמם כמים ונגאלים בנהרי נחלי דם. ינקו הסרבי הוא הפרשן הגדול של תורת הגאולה לרב אלקלעי המקובל. דברי הלוחם הסרבי הוותיק לחרות עמו מעוררים רעיונותיו ומסעירים דמיו של הרב החולם, ואם כי אינו מסכים לדרך חייהם של גויי הארץ, אם כי חולם הוא עדיין את חלום אחרית הימים של גאולה בלי דם, בכל זאת מבין הוא שבלי מעשים של ממש לא ייגאל העם. הוא מתחיל לעשות להגשמת משא נפשו. לב ללב יבין. בפינות שונות של היהדות נמצאים יחידים שמבינים לרוחו ומחפשים דרכים להגשמת מטרתם. כל אחד מגשש בחושך, מנסה למצוא את דרכו לגאולה בתנאי סביבתו. הנה עמרם בדמשק בא בדברים עם ראשי שבטים בדואים, ליצור מגע בין יהודים וערבים, כעין “הכשרה” בנוסח המדבר, אך פתאום עד שהללו מבקשים דרכים אל ליבות הגויים והנה אסון עלילת־דמשק יורד כרעם ביום בהיר על היהדות השאננה. פתאום נפערת התהום שבין הגויים לישראל, מתגלה כל השנאה הכמוסה שבליבות ההמונים. לא רק שלטון עריצים ומזימות ישועים רוקמים ביחד את יריעת־השקרים, גם ההמון ברובו צוהל משמחה לאיד היהודים, מריע לבזיון ראש הדת, צורח ודורש את דם הנאשמים. ימי הבינים קמים מחדש וממחישים בתועבותיהם כל שפלות הגלות. לכיסופי הגאולה נוספת החרדה לגורל העם עד היגאלו. הספר מסתיים בידיעה, שהשר משה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל על מנת להתחיל בגאולתה… אות לתקופה החדשה. ובכל זאת מאז עד התעוררות היהדות המזרחית ועד גאולתה בחיק המולדת עברו יותר ממאה שנה, וגם העליות, הראשונה והשניה, עברו עליה כמעט בלי כל השפעה, ואין פלא בכך: הסביבה הנחשלת של המזרח הרדימה את ההכרה הלאומית. לא היו בתורכיה או בארצות ערב מחנכים גדולים כאנשי התנועה העממית ברוסיה. לא היה זכר בספרותה ליגון העולם, בו ספוגות יצירות דוסטוייבסקי, טולסטוי וצ’כוב ולא היו בקרבתה אוניברסיטאות מטיפות לחרות וקידמה כברוסיה וכבמערב אירופה. הצינור היחידי דרכו קבלה האינטליגנציה היהודית את השכלתה המקצועית היה באוניברסיטאות הישועיות האמריקאיות שבבירות שנתנו ללומדיהם רק מעטה של ציויליזציה, אבל לא תרבות יסודית. ואחרון אחרון: בתורכיה “הברברית” לא עבר נחשול של פוגרומים שעמד לכלות את היהודים כברוסיה “המתקדמת” ומבפנים לא היו “ישיבות” ולא היתה השכלה לוחמת, המעבר ממסורת להשכלה במזרח לא לווה במאבק בין אבות ובנים. הכל זרם בצינורות המשפחה בשאננות, רק קום המדינות העצמאיות הערביות עם המדיניות של נישול, שנקטו הממשלות הלאומיות ונחשול התעמולה הנאצית, זיעזע את היהדות המזרחית ועוררתה לבקש מקלט במולדת העתיקה.

הספרים “כיסופים” ו“מאבק” הם תרומה ספרותית וסוציולוגית חשובה להכרת תולדותיה של היהדות המזרחית בדורות האחרונים, בספרים אלה גילה הסופר יכולת רבה להעמיק בנבכי הדורות שעברו ולהחיותם כחברה חייה ופועלת.

בכל מקום בו נמצא הסופר בתחום היהדות המזרחית שם עומדים לו כשרון התאור והעין החודרת אל מעמקי הנפש, המדובבת אילמים ומפעילה נפשות דורות שחלפו, אך משיוצא הסופר מתחום זה, שם נשאר לו נאמן רק כשרון התיאור, אבל האינטואיציה האמנותית לא תמיד עומדת לו. מתקבלים אז תיאורים נאמנים וגם חיים, אבל הרציפות הפנימית לפעמים נפסקת. ואולם הדפקטים האלה הם מקריים. בדרך כלל בורלא הוא מספר בעל כשרון רב היודע לשלב פאבולה מרתקת בתאור חי, לפתחה בשיחה דרמתית ובעלילה גוברת ועולה עד לסיפא. בשטח היהדות המזרחית אין דומה לו בכשרון וביכולת ואין שני לו, כוחו רב בתאור ההווה והעבר. גם הרומן החדש על ר' יהודה הלוי, שפרקים ממנו נתפרסמו ב“כרמלית” ובעוד קבצים, מנבאים גילוי פרק חדש בתולדות יהדות ספרד, שלא עסק בו איש מהספרות היפה. ועוד עתיד בורלא להשיב לחיים את תקופת־הזוהר של ספרד בסיפור, ועוד רבים השטחים ביהדות הזאת המחכים לגאולתם מידו הברוכה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!