יש צהריים הטבועים בתו של דום, של משך ללא תיכלה. בכל השלך הס והכל כמו נתון על מכונו, אין פרץ דק או צווחה מעטה, אין אומר ואין דברים ואף נפש אנוש תאמר האח שלוותי. כל העולם שיר. בן אדם, אם פקדה בך שעה כזאת השמר לנפשך כי מוות בשיר הזה. מבשרי חזיתי זאת. אהבתי תמיד כי אשמע את קול השיר הזה והוא קול דממה דקה, המנסר רק מני דק עד לא נבדק, כציוץ הציפור, כגעית הכבשה, כרשרוש הגבעול, כפכפוך המעין, כלחש הרוח החרישית בין העפאים, כשריטת מצעדי הנמלה בין חגווי שטיח הפלוסין, תמה כל הגווייה לגווע ורק נפש כל חי תהלל יה באלם־ניב. אך רק עד ארגיעה רגעה בי רוחי, כמו דממתי גם אני מהגיוני בחובי ועד לנבכי רגשי. עוד אחת מעט תבואני החלחלה וצמרמורת עזה תעברני לטלטלני בטלטלת גבר, מגור יגיח מקרבי לאמור לא דממת כי אם נדמית, הה, נגזרת לך. זו הדממה אשר לפני הסער וזה רגש המבטחים, אשר לאחריו מוט ימוט כל מוסדי הרוח, ההגיון יבולע והנפש תתפורר. הה, נפל הפור, הפר האל ברית־שלומך עם בריאתו. פחד יקראך ורעדה, רוח על פניך יחלוף, תסמר שערת בשרך, יעמוד נכחך בן־שחץ ולא תכיר מראהו, מן הדממה קול תשמע: גר אתה בעולם הזה אשר יער הנהו לפריצי חיות ומשכן לכל עוף הטורף, נכרי הנך לכל באי העולם, מי לך פה ומה לך פה, אך מאכל תאווה לכל היצורים המהלכים על ארבע ועל שתיים. החושקים את בשרך וצמאים לדמך בחייך ולרימה ולתולעת במיתך. שא עיניך וראה את פני הבריאה בעת הזאת. העוטים מעטה שאנן למען כחש לך. שבתו ההרים והגבעות, לבשו כרים ענות־דום והעמקים התעטפו בשלוות השקט. השמים והארץ וכל צבאם ישאו אליך שלום רב. אך אין שלום. כתר נא זעיר, רגע קטן פור יתפורר הזר, מתרדימתו יקיץ השאר, עז כנמר, העולם אינו ישן, כי אם ער, רק למראה עיניים חיפף עליו ההוד והפאר. לא תושב זה תחת השמים האלה בלתי אם גר. בן אדם, היזהר. זה השקט הוא אך חזיון שרב, למעטה החן אל תאמר אמן. כי מתחת לו ינווּ התנין, הנחש, הערפד והעקרב. הה, הנך תמיד נתץ בכף. הכל בך ומסביבך אכזב.
לכן בצהריים השקויים דים ושלווה אקרא לא אחת. מי יתנני בוקר, ערב, בין הערבים, ליל אפל כשד משחת, יהיו עננים קודרים בשמים. יצטייר ממרום באותיות העבים שור פר מקרין קרניים. המשלח בי פחדיו, יבוא הרעם ורעדיו. ינועו, יזועו מוסדי העולם ועמודיו, ישתוללו רוחות עזים, ישתוללו, יצאו כל הברואים יחד במחול מחניים ויתבוללו, ישרקו דלתות ביתי שריקת גדולה ויתקרקר כל קיר, יהיו מטרות עוז, יביא סגריר, ואך אל יעמדו נכחי כאותות הבלהות השמים הטהורים והשלוים האלה ואל יכני בסנוורים היום הבהיר בשחקים, הנסוך תקוות נכות, הבטחות רמיה, אהבות נכזבות ועצם צלמם בם תרמית העולמים, חזיון נצח אשר ישקר נצח. שמחת עולם על דברים לא היו מעולם.
אמן אני אומר, אין הצהריים אלא חזית בינתיים, אשר כערפד תשת את לשד הלב, תכה בשממון את הנפש, כחלודה תאכל את הגו. הצהריים האלה אך צוהר הם לא לגן־עדן אשר לא אבד ממנו, יען כי לא היה לנו מעודנו, אך מזכרת לעג הם להגיוננו, אשר יש כי גם אדון עולמנו תתעטף נפשו בי בחיק בריאתו. או אז יגלה אלינו בחזיון העלפון. אות היא למגינתנו, כי אף הנצח ברום כבודו יעשה לעתים את מהלכו בין פסי החלוף, למען נראה בעליל, כי דבר לא יעמוד על מכונו, מוט תימוט הארץ והשמים כבגד יתקרעו וגם אלוהים חיים מות ימות. יקיץ הקץ על הכל. קץ. קוץ. הדי. מוח אנוש הזרוע קוצים. קצץ ונתקע בבשרי בחזיון הצהריים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.