הזמן הוא דמות הרזים. הניצבת לפנינו על אם כל הארחות ובפיה הצו לפתור את חידתה: הוא כלב אלוהים. החורג משרשרת הנצח לנבוח עלינו בקול־חרדות: הב, הב. הב הגיון לזרם השעות והרגעים חסר השחר.
אוי לנו מתיק־תק שעונו וממראה־אימים אשר למחוגיו. ורק בזוכרנו כי יש עליון במרומים, מורה השעות, אשר ממקווה־עתיו הקדום יזרמו הרגעים, נעצור כוח להאזין ללא קפאון הדם ופלצות הלב להלך ימינו עדי אבדן בקרב הליכות עולם. אשר יעמוד לנצחים.
וי לאזניים אשר לא תקשבנה לקול ממעמקי־הימים והשעות בצלצלי־שמע אשר לנצח. שוכחי הנצח הלא שוכחי־אלוה המה.
זמן נטוש. משולח פרע. מפלצתי בו, איכה נוכל להתהלך בחצרות הזמן הריקות מקול שדי, ואיכה נעמוד ברעש גלגליו, כאשר סוב יסובו באפס דבר כריחיים הריקים אשר לא יטחנו מאומה? רק כאשר ידבר אלינו הזמן במאליפות הקולות אשר לאל במרומים, קול ה׳ בכוח. קול ה׳ בהדר, קול הדממה הדקה אשר לסוד־שיח וקול המצהלות אשר לפרץ הסער, נעמוד בלב הימים ללא חת ובאין רעד. אפס הזמן בגפו אך ארי טורף הנהו.
הבו לנו גחלי־רתמים מעל המזבח, אש תמיד הבו לנו מאש הקודש, לחמם את לבבותינו הקופאים כקרחוני הימים. לפידים דולקים הבו לנו, להאיר בהם את ימינו הנמקים בחושך.
כנשורת מעץ החיים הם רגעינו מתחת למשור הכליון המנסר בנו בלי הרף. הנה היא הנשורת בערימה. הנה היא. ואיה האש הגדולה לעשותה למאכולת? ואם יש אשר יתלקח בנו בן־רשף ויהי לתבערת הכיסופים לנעלם, הלא חיש־מהר נעמיק לשאול: ואיה שה תום־אמונה לעולה לחלץ בו את נפשותינו מטיט היוון של חולין הימים להתרומם במעלות טהורים לחזות במחזות שדי? הזמן ללא עין האל הצופיה עליו היא כאילה שלוחה, המדלגת בהרים ומקפצת על הבקעות –ואיככה נעמוד בקרב רגעיו? ויש אשר יהיה לעינינו כשור פר מקרין מפריס והשור בין קרניו ישאנו, ידהירנו. יטלטלנו טלטלת גבר אין איל, עד אשר יפילנו למדחפות, לא נוכל קום.
עמוק עמוק הזמן עד לא נוכל לדלות ממצולותיו בלתי אם רגע אחד, כל רגע רק רגע, רגע ללא רוגע. או כי גלגל החוזר הנהו במירוץ גליו־רגעיו, כל גל בגפו יבוא ללא משנהו מלווהו. הלא לא ישכון איש על גל או אגל דק אחד. ככה לא יכילונו הרגעים הנבדלים איש מרעהו ללא המיץ האלוהי המחברם יחד בדבק אין־סוף.
אשרי המאמין אוהב האל, כי הוא ידבק לאהבה בזמן פועל־רוחו.
מכל מפעלי הבריאה שבעתיים יפליאנו הזמן. כי לא ככל הברואים המתנוססים נבחנו, יקנן הוא בחובנו פנימה, וכיין המשומר מבראשית ירוצו דמיו בעורקינו. לכן תענגנו חמדת הימים רב יתר מכל חמודות תבל. הלא מבעד לצוהר הימים והשעות נשקף אלינו זוהר הקדומים ממקורו חוצבנו.
ברוך המקום ברוך הוא אשר נטע בלבנו הגיון חיי־עולם. ולבעבור יקל מעלינו את משא הנצח, אשר נבצר ממוחנו הכושל להכילו, פירט את מתנתו הגדולה לאשכרים קטנים, אשכר ליום, לשעה ולרגע, אשר גם כל אחד מהם, כמשל הנטף מן הים, יהיה לנו בבואה מים הנצחים.
כאשר לא תתיצב כף רגל על גרגיר־עפר אחד ככה לא יוכל המושכל באנוש להתאחז על דק אחד, נטף קט מים השעות.
כל פריט ופריט מן הזמן צר הוא לעמוד עליו. אך מה טוב ומה נעים להתהלך בזמן, אשר הוא חצרות בית אלוהים.
במקדש האל כל באי־עולם עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.
כאשר נתהלך לפני האלוהים לא נהדוף איש את רעהו בצד ובכתף ולא נדהר במרוצה כחיות־טרף, צאן־מרעיתו של האל רובצת בשובה ובנחת ואין מחריד. “תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב”. ואף הזמן במירוץ רגעיו לא ידהירנו לשגעון. רק הניצבים לפני האל יעמדו באיתן, לא ינועו, לא יזועו ולא יצעדו בבהלה.
“ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ־נוד”. רק יצא קין מלפני ה׳ וכבר נעשה נע ונד.
וי למפחדים מפני דרקון הזמן, המחפשים להם מחבוא בחיק השעשועים. הכי לא בזעזועים השעשועים? כבורח מן הפח אל הפחת משפט האיש הבורח
מן הפחד של הלבד אל אימת היחד. יען כי הזמן הוא להם תן, אחד מבוקשם להשכיח את יבבותיו במנגינות הזמן. את שעמום הימים ידמו להשכיח בטרדותיהם. ככה יהיו להם כל פעליהם סמי־שכחה וכל שיחם ושיגם אילה שלוחה להימלט עליה מפני אויבם, הוא שממונם, הרודף אחריהם. את ימיהם לא יאהבו, אף לא את עבודתם, מקלטם משממונם, כי לא יאהב אדם את מקלטו הסוגר עליו את העולם ומקיפו כבית־כלא. אך על אפם ועל חמתם ישאו בעול עמלם, וינודו יראי הזמן מיגיעת־בשרם בעבודתם לעמל־רוחם בשעשועיהם. תחת ללכת מחיל אל חיל בחמדת־עולם – והזמן הוא העולם – ילכו מדחי אל דחי בשנאת הימים. אך השונא זמן, כלום יאהב חיים?
כל גני השעשועים לא יפיגו את אימת הימים וכל כינורות תבל לא יעצרו כוח להחריש את צרצר השממון המנסר בלב.
לך הבחירה כי לך. הזמן הוא בידך כחומר ביד היוצר. ברצותך הוא עזר כנגדך וברצותך הוא אויבך הקדום. רצה והוא ינעים לך זמירות ככנפי־רננים, רצה ויופיע אליך בתבנית הנחש, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אך מה כוחך, אדם, לעמוד בקרב העז והנואש הזה! אם לא תכרות ברית שלום עם ימי־חייך הם יכלו בך את כל חמתם, חמת זוחלי־עפר בבני־רשף.
מהי דביקות? כי תיצמד הנפש לניצוץ – והוא שלהבת; לנקודה – ובה חזות הכל. לא נוכל לחבק בזרועותינו עולם ומלואו, אך הנקודה האחת קניננו היא לעולמים. הרי נקודת־זמן כהרי נקודת־מקום. אין לאדם אלא רגע־חיים אחד. יידבק בו – ויהיה גם הנצח מנת־חלקו.
אשרי משכיל אל הרגע לעמוד על חודו ברגל נכונה ובלב בוטח. להיכנס אל תוכו פנימה כלהיכל התמיד. הכי לא כל רגע בן התמיד? עמוד עליו, עמוד, עמוד ובל תימוט. באי־עולם רצים ושבים. הנה הם באים, והנה הם הולכים, אין מנוח לכף רגלם על האדמה הזאת ועל הזמן הזה. אך באי־אלוהים יהיו כמלאכי השרת. אשר אינם מן המהלכים, כי אם מן העומדים.
מה לך אדם חלכה, להיות הלך תמיד? התיצב בכל רגע כמו נועדת לעמוד לגורלך.
קווי האל יחליפו כוח, כי לפניו הם ניצבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.