להבין פירושו לסלוח.

כן. אבל עד היכן מותרת מידת הסליחה להגיע?

שמא מותר לסלוח גם לגנב מועד, שאינו גונב עבור פת־לחם, אלא עבור ארמונות־פאר, גם לגזלן, לרוצח, למלבין וחוזר ומלבין פני חבריו ברבים, לעריצים הדורכים על ראשי עמים ומחריבים ארצות?

לא, יש גבול לסליחה. סולחים לשוגג, לנאנס, לרמאי מרומה, לגונב דעת אחרים, שאף דעתו נגנבת מעמו אגב כך, למי שנכשל ונתפתה או נפל בשבי תאווה עזה, קטלנית, שנתפס לדבר עבירה. אבל הכיצד אפשר לסלוח לאדם נגח לפי טבעו והרפתקן מועד. שודד מתמיד, היושב במסתרים ואורב לנפשות נקיות בלי הרף, המאחז עיניים במחשבה תחילה, שאינו נתפס כלל לזדונותיו, אלא מניח את הרישעות והזדון במרכז תפיסת־עולמו?

לא. אין לסלוח הכל.

אבל משום־מה? הרי אפשר להבין הכל, ונמצא שצריך לסלוח הכל.

כן, אפשר להבין גם זד רשע וחדל־אישים. השכל מחייב, שכל אחד פועל לפי טבעו ועושה כפי יכלתו. האש שורפת, המים מכבים, הרעם רועם, הארי טורף ואיש רע מגשים את עצמו ברוע מעלליו. יכול שאין כלל פועלים ועושים, אלא נפעלים ונעשים. ואין אולי אפילו רצונות אלא כוחות, ואם תמצא לומר מלאכים, טובים או רעים, המפקדים על הבריות. מלאך טוב המלפף את זה מכה על ראשו ואומר לו: היה טוב, חונן ונותן, אוהב ומרחם. וכנגדו מלאך רע, שנטפל לפלוני, דוחפו לגלגל במעשי תעתועים, להרשיע ולחבל, לשבר ולמגר.

אם כך נמצא עולם קטן הפקר גמור. אין בו דין ואין עליו דיין. כל אחד הוא רק שליח. שליח לדבר עבירה או לדבר מצוה. אין הוא מחוייב כלל לתת דין וחשבון בפני מי שהוא. לא כל שכן שאינו בר־עונשין. אין הוא נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מצווים עליו הכוחות העילאיים או התתאים.

זאת תורת ההבנה המביאה עמה סליחה וזה פריה. עולם המוסר נחזר על ידה לתוהו ובוהו, כל הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ואף בין אדם לעצמו מתפרעים ומידרדרים לתהום של טמטום ושחיתות. מתוך רוב הבנה באים לידי חוסר־דעה גמור ומאבדים צלם האדם.

היוצא מכאן, שאנו צריכים לבוא לידי אחת משתי ההנחות הללו:

א. אין זה נכון שהבנה מחייבת סליחה. אפשר להבין את האש, אבל כשהיא יוצאת ללהב ולגרום היזקות, פוסקים להבינה ועומדים עליה לכבותה.

ב. אמנם, ההבנה מחייבת סליחה, אבל כשם שיש גבול לסליחה, כך דין שיהיה גבול להבנה. אסור להבין הכל. המבין הכל סופו שאינו מבין ולא כלום.

בינה כל־כוללת אינה מידה אנושית. היא עצמה מרד בחוקי הבריאה. מכלל שהיא בחזקת חטא.

אדם נולד במוגבל. הוא גן־עדן וזקוק לגדר מסביבו. תמצא לומר הוא גיהנום, כל שכן שצריך הוא להיות מסוייג. דין אדם להיות מוגבל, כשם שהוא חייב להיות מוגדר. היוצא מגבולותיו הוא יוצא־דופן. הפורץ גדרו של עולמו הקטן, פורץ גדרו של עולם. האמן ניכר בצמצומו. אף האדם ניכר בצמצומו. מי שאינו מכונס לתוך מסגרתו שמברייתו אין שיעור לכוח־תפיסתו ולאופק־השגותיו הוא סכנה לעולם וסכנה לנפשו.

הוצבו חולות לים וחולות לאדם: עד כאן! טפחות ניתנו ימינו ושנותינו קצובות. וכך יש קצבה לרוחב דעתנו. אין אנו בני אין־סוף ואסור לנו לעבור את הסף שמחוץ לעולמנו הפנימי. וברוך החונן לאדם דעת, אולם אף תשוקתנו לדעת טעונה ריסון והגבלה. חובת הצנע חלה גם על השכל. בינה יתירה מותרת, אבל רק במידה, ולא במידה יתירה.

הכשרון להגביל עצמו, לבלי להבין דברים שיסודם רעל ומגמתם הרס, הוא תפארתו של אדם, כבודו וגאונו. לא רק גדלות המוחין היא נכס יקר, אף קטנות המוחין היא ערך טוב.

חכם לכשירצה, שאינו מסוגל להיות שוטה. לכשירצה, אינו חכם כלל.

שמעתם מאמר החכם: תכלית הידיעה שלא נדע. חושבני שביסוד המאמר הזה הונחה ההרגשה הנכונה, שאנו שוחרי הדעת, חייבים לעשות סייג לסייג לתאבון הדעת שבנו. לא רק הגוף משביח לעתים ומרפא את תכלית הידיעה שלא נדע עד אין תכלית ואין שיעור וגבול. מוטב אהיה תחלואיו על ידי הצום. אף השכל הפועל חייב לקבוע עתים ומצבים לתענית. שוטה כל ימי ואל אהיה מבין לרשע אף לשעה אחת.

מן ההבנה היתירה מתחיל הדרדור למטה. אוי לרשע, אוי למי שיורד לסוף דעתו ולרוע תשוקותיו. ומי זה אמר שאני מחוייב להבין הכל? איני רוצה, איני רוצה להבין. אני מפחד מפני ההצצה לתהום השחיתות. השכל מציץ, מציץ בגניבה, בחשאי, בגישוש, עד שנעשה גנב.

ההבנה היא תחילת ההזדהות.

פעמים הננו חייבים להסתייג ולהתגונן מפני ההבנה עד כדי מסירות הנפש.