איזהו משכיל ובן־תרבות? היודע להשכיל אל ניגודו ולהרבות דעת גם בשאינו כיוצא בו. עיקרה של תרבות יחסי־שכנות טובים, כשם שעיקרה של חברה יחסי־ציבור הוגנים. עיקרון השכנות חל על אנשים ועל רשויות, היינו גם על רשויות הדעת והיצירה, וכן על התקופות. כשם שאין אדם יכול לומר אני ואפסי עוד, כך אין שום תקופה יכולה להשתבח בעליונותה על כל הקודמות לה ואף לא לומר, שהיא נושאת את עצמה וסמוכה אל שולחן עצמה בלבד. אין חוליה שהיא שרשרת או שכוחה יפה כשרשרת. דורות לווים זה מזה וכולם יניקתם מן הקדמון. תרבות ענינה אחדות הריבויים ושיתוף השונים ואף הנוגדים זה לזה.
איש האשכולות, ששבילי כל החכמות נהירים לו, אולי לא היה ולא נברא כלל, אבל אנשים צמאי־דעת, המצויים בענפי־מדע שונים אם כמורים ותלמידים ואם כחברים מקשיבים, היו בכל הזמנים. הסקרנות, אם כל לימוד, ככל שמרובה מידתה, גדולה ברכתה. בעל המלאכה האחת, שרבים כל כך הרימוהו על נס, באמת אין בידו אלא המלאכה, העשייה הפשוטה, ולו גם המתוקנת, הפועלת לפי המתכונת המוכנה בידי אחרים. טובה רבה צפונה במלאכה לעולם, אולם ניצוצות של יצירה והמצאה מתלקחים רק מתוך זיווג ההפכים ומיזוג השונים. לומדים מגזירה שווה ומקל וחומר. כשמסמיכים שתי פרשיות הסותרות זו את זו מגלים איזה דבר חדש. שני כתובים המכחישים זה את זה בא הכתוב השלישי ומכריע.
קשה להשלים עם הרעיון, ששדה הרוח זרוע רשויות נפרדות לגמרי ועץ הדעת מוציא מתוכו ענפים נבדלים, שאין ביניהם כל יחסי־גומלין. לעולם יש מי שגוער בפלוני החכם המומחה לנגעים, כשהוא בא לדרוש גם באהלות. רבים קובעים הלכה כמספר נטוע, שכל אחד חייב להתייחד במקצועו, לא לצאת מד' האמות של אומנותו והתמחותו. “הסנדלר, הוי צמוד לשרפרפך!” בעל שלטון השכל, מה לו ולדברים שברגש? אם צייר אתה מצוה עליך להיות בור בספרות ובנגינה, ואם לאו הריך מלכתחילה מוחשד שתערבב מין כשאינו מינו ויצירתך תהא זרועה כלאיים. הפחד מפני הכלאיים, מפני סטיה כל שהיא מן התא המקורי, מן ההתעסקות המצומצמת, הביא רבים לידי כך, שנשתכנו במסכתא שלהם כאותו תולע בחזרת. ההיצמדות גורמת להיצמתות. יש משתבח שהוא שותה בכוס קטנה והיא שלו. אבל הוא שוכח, שגם הקטנה עשויה להיות שאולה. לא כל קוטן הוא מעלה. הים גדול ורחב ידיים, ואף הוא בר־ערך. הוא הדין לא כל צמצום סגולה לריכוז. יש מפוזר בתוך שלולית קטנה.
כל התחומים יונקים זה מזה, כשם שכל אדם מסוגל להשפיע על חברו ולהיות מושפע ממנו. תורת המונדות הסגורות היא צרת־עין, קצצנית וצייקנית. העולם מלא חלונות. אין שום מקצוע סוגר על עצמו. כלום ראיתם ענף של אילן, שאינו כפוף לחברו, שאינו מתחבק ומתנשק עמו? רוח מצויה, קל וחומר שאינה מצויה, והענף משתחווה לכאן ולכאן. כל פרט נכסף לזולתו. אמנם, החברות אינה מלאכה קלה ותקלות רבות מזומנות לה, אפשר לקיימה רק במסירות־נפש. אבל אם היא לפעמים, ואולי על הרוב, נכשלת, אין אנו פטורים מן השאיפה אליה. הכיסופים לחברות הם הגרעין שלה. התשוקה לאהבה היא גם כן אהבה. אף הכיסופים לאדם השלם, כלומר, לאדם המשתוקק להשלמת הנפש בשטחי־דעת מרובים ככל האפשר, הם עצמם דרגה של שלימות.
כל האנשים חברים, אף כל רשויות החכמה חוברות אשה אל אחותה. הוא הדין כוחות וסגולות שונים מסייעים זה לזה. השותפות היא רוח החיה ככלל. השכל והרגש, המוסר והיופי, תורת הנוי ותורת הכלכלה, השירה והמדע, אף המדע השימושי, כולם גילוייה של הרוח האחת, השוקדת על בנין העולם, על תקנתה של החברה ועל השלמתה של האישיות.
יש מדע בפיוט וגם המדע אומר שירה. רק בר־דעת הוא בעל־רגש. שאינו שפוי בדעתו, אף רגשותיו מסתלפים ומתגוונים. תכלית המוסר להרבות יופי: השחיתות כולה כיעור, אפילו ממשיכים עליה דוק של חן־שוא. כל ההשבחות החמריות, המכוונות להגביר את הנוחות, נתונות בשירות הרוחני. הנוחות גורמת קורת־רוח. מהירות התחבורה גרמה למולד של קצב חדש. תכלית הקצב קשרי־גומלין ודרכי־תואם וזיווגין חדשים. כבלים צפונים גם בהרמוניה. בוודאי כל אחד כפוף לחוקי־הרמוניה משלו. אבל חלילה להסתגר בתוכם. מחנות־הסגר הם ממידת הרשעים. כל רשע מוקצה מחמת מיאוס וניוון. אין אדם יכול להיות כל־יכול, כל־שומע, כל־יודע, אבל גזירת הצמצום מדעת היא כרת מרצון. אין חוש נבנה מחורבנו של חברו, אלא, אדרבה, עזרה הדדית בין חוש לחברו מגבירה את שניהם, וככל שהכושרות והסגולות מתפתחים בהיקף כן הם מתעשרים בעומק.
אין בונים מן ההרס, אלא מן הבנין. אף עיי המפולת, שמשקיעים לתוך הבנין, הם בגדר מבנים. האבנים הן חלקי־יש ולא חלקי־הרס. אף החולות בנויים גרגיר לגרגיר וכל גרגיר הוא מצבר של חלקים וחלקיקים. לא ניתנו מחיצות, אלא על מנת להפילן ולא באו הגבולין, אלא כדי לעבור אותם. הדעת משמעה חדירה מבעד למסכים, הסרת מחיצות, כניסה לפני ולפנים. נמצא, כל חקירה אפילו בשטח מצומצם ביותר הוא חתירה אל מעבר לו. כל לימוד הוא יציאה מחוץ לתחום. והכיצד נקבע גבולות למדעים ולהשגות בכלל ואף נקים סייגים לשכל לחוד ולרגש לחוד, למדע הרוח מכאן ולמדע השימושי מכאן?
אין כל חדש. אף שיטת ההתמחות אינה מחודשת. יוהרה של בעלי־מקצוע כבר היתה לעולמים. אבל רבים, שלא נענד לראשם כתר המומחה, זכו בכל הזמנים לחידושי תורה ולחידושי־המצאות. אל תהא חקירת הדיוט קלה בעיניך. אין ההדיוט נכנס דרך שער הכבוד ואין חזהו מוכתר באותות כבוד ובתארים, אבל יש מציאות נכבדות שמזדמנות לאנשים, הנכנסים להיכל בשבילים צדדיים.
המומחה לעתים כבול בהגדרות ומסתבך בקליפות, ויש שמרוב הבהירות, שנקנתה לו בענין, הוא נעשה מוכה סנורים וכוח החידוש מתקהה עליו. הוא כביכול אינו מסוגל לחדש אלא בתחום הישן. החידוש נובע ממקומות האופל לכן פעמים ההדיוט, השרוי באופל, זוכה לאיזה גילוי. מכל מקום זלזול המומחים בהדיוטות או בחובבים הוא עתיק־יומין ובוודאי יוסיף לנסר גם להבא, מכיוון שבאמת שתי פנים לדבר. רק בעל המקצוע יודע את ענינו על בוריו, לכן הוא רואה את עצמו לבדו זכאי להורות ולדון בו. אולם כנגד זה המקצוע מחניט את הנושא ומקהה את החוש. ענין זה היה בצריך עיון בכל זמן. לא יוכרע גם להבא.
הסתעפות המדעים, שגברה בזמננו, אין בה כדי להכריע את הכף. המדעים היו מסועפים אף בימי ליאונרדו דה וינצי, ואפילו בימי־קדם. לעולם אין מכלל הדעת בגדר תפיסתו של איש אחד. אולם גם האדם בטבעו שלו מסועף ויש מקום בראשו להניח כמה וכמה תפלין. בלבו בוער חשק לדעת רחבה ומקיפה. אם אין שום אדם בגדר ארז הלבנון, כלום מצווה הוא להשפיל עצמו עד כדי איזוב? לא ענק, אבל גם לא גמד. ואם לא אדם השלם, כלום אין אנו חייבים לעשות את השלימות מחוז־חפץ ומגדלור לעצמנו?
אין רעיון נואל מהפרדת השכל מן הרגש ואת החקירה מן השירה. כלום מהי מלאכתו של חוקר? להסתכל במראות הבריאה ולהאזין לתהליכי החיים. אך הבריאה, כשם שהיא עשויה בתבונה, כך היא הומה רגשות וכל החיים אומרים שירה. אדם חסר־רגש, הכיצד יהא חוקר עצמים ומעשים תוכם רצוף סערת רגש? וכלום יש פרקי פיוט, שאינם כפופים לחוקי התבונה, שאינם פרי השכל הבונה וההגיון הצורף והמצרף, השוקל והמתכנן, הבורר והמנפה. כל האומר על פלוני הפייטן או האמן, שהוא שכלתני, מסופקני אם יודע הוא מהו סח. אני על כל פנים איני יודע מהו סח. בלי פעירת השכל אין שום הויה, כל שכן שאין יצירה. האמנות היא מלאכת מחשבת. אמנם, בית היוצר הוא בית אפל, אבל בלי אור השכל אין לרדת לשם כלל וכל המנסים להישען על אי־שכל מגיעים באותו בית אפל למקום, ששמו תוהו. התוהו הוא עקר, אם כי קצת תוהו, כסגולה כנגד השיגרה וכרפואה ליוהרה, אינה מזיקה מסתמא. במידה מרובה של תוהו אנו יוצאים מתחום הרוח ונכנסים לתוך ספירת ההבאי. מסתבר שגם ההבאי מפרנס את מי שהוא מפרנס, אבל יותר מכך הוא מרוקן ומדלדל את הנשמות. מן ההבאי אי אפשר ליצור צורות קיימות. אולם תרבות היא צורה. כל שאינו יונק מן השכל הוא חסר־צורה וממילא גם חסר־חן.
הגולם אינו זקוק לשכל. הגולם של זמננו מחולל נפלאות אפילו במושכלות וללא שכל. אבל חסר־שכל זה הוא חסר־רגש. הכיסופים לאדם השלם, שהוא רחב־דעה וגדל־נפש, גדול במוחין ובמידות, בשכל טוב וברגש נכון, הלכו תמיד שלובי־רצון עם הכיסופים ליצירת הגולם, הבמקום־אדם ממלא המקום של נזר הבריאה. מתוך ההיסוסים בכשרנו לשלימות, ניזונים הכיסופים ליצירת הגולם האיתן, המיועד להשיג אותה רחבות הדעת וגבורת התושיה, שהן למעלה מכוחו של האדם. הכפירה באנושי משמשת זבל לגידול הגולם ולטיפול המרובה בשכלולו. אדם זעירא יצטמצם בד׳ אמות, אך הגולם הגדול יהיה החכם הכולל, הקורא בשמות והשופע הגדרות, המחשב חשבונות מסובכים והפותר את כל התשבצים. אמלאה החרבה. ככל שמגבירים את כוח־שליטתו והיקף־שירותו של הגולם, כן מצטמצם מרחב המחיה לסגולות האדם, לכושריו ולכשרונותיו. הגולם יאכילנו, הוא יפרנסנו, הוא יחכימנו והוא ילחם לנו. הוא יהיה החלוץ והאדם המאסף. הוא יאהב, הוא ישנא, הוא ישיר והוא יבכה בעדנו. האדם יהיה הולך בטל או פועל בטל. לכל היותר יעבד את החלקה הקטנה שלו. יתקין פכים קטנים, יתעסק בפריטים. גם את הבגד יתפור הגולם והאדם ידביק אליו את הכפתור.
אחת משתי אלה: או שנטפח ונגביר בנו את הכיסופים לאדם השלם. כלומר, לבעל המלאכות הרבות והידיעות המעונפות, או שניהפך כולנו לחייטי כפתורים ולציידי חרקים. איש וערוגות הנגיפים שלו.
ההתמחות, הבנויה על ההפרדה, מביאה לא רק לידי פירוד בין רשויות הדעת, אלא גם בין נושאי התפקידים והשירותים. בעבר נבדלנו לשבטים, לגזעים, לעמים ולעדות, אולם קשה מכל תהיה ההבדלה בין בעלי המקצועות, מניין המלאכות והשירותים יהיה מניין העמים והארגונים בתוך המדינה. הפירוד סופו להתחלחל לתוך האדם גופו. כל איש בגפו יהיה מחולק לכמה תאים או ביתנים. שוב לא יהיה אדם השלם אפילו מבחינת ראיית העולם כדבר השלם וראיית האדם כבן למשפחת האדם וכחבר לכלל החברה, ששום עניין אנושי אינו זר לו. אף לא יהיה עוד האדם בגדר עולם קטן, אלא יהיה פלג אדם או בדל־אדם, פירור או חבור־פירורים. לא עוד אדם באלף רבתי, אלא באלף זוטא, כמו הכף בלבכותה של אברהם על שרה. לא אדם בגד הכבוד, שכתר מלכות בראשו, אלא אדם־כפתור. אדם־כפתור יהיה טוב לכפתר בו כל ענין שהוא, כל מכון או מוסד, אבל ללא כוח יצירה בחיי הרוח. לא עוד אישיות, אף לא עוד איש, בחינת קומה שלימה. כי אם צל־איש, צל מיומן ומתוכנן בתוך העוגה הקטנה שעגו לו מעבידיו – אדם חלקי או חלקיקי דרך כלל שוב אינו יוזם ופועל, אלא מודרך ונפעל – ואף על פי כן רק צל ולא למעלה ממנו.
“נרגן מפריד אלוף”. כל הפרדה הוא ריגון. עולם הרוח, שחלקיו מוקפים גדרי־תיל, הוא עולם הפירוד, עולם התוהו, בו שולט חוק ה“גזורו” של האם החורגת. עולם עשוי גדרים זקוק לפמליה של מפקחים ומשגיחים כנגד מבריחי הגבולות. מרבה מפקחים ושומרים מרבה מבריחים. ריבוי המבריחים מחייב רשת של ריגול. ככל שמרבים פירודים והפרדות, כן משגשגת והולכת אומנות הריגול. כל המצמיח כנף, המועילה להברחה, יתחייב קיצוצה אף אנשי־מדע יהיו כבלי השכל. מומחה גדול במקצועו עלול להיות בור בכל חכמה, אף במוסר ובדרך ארץ. הוא ידע להתפלל רק “בסידור” שלו. תרבות קצוצה זו תגדל אנשים קצוצים, קצוצי־דעה וקצוצי־מעוף. לא רק טיפוס המושלם, אף טיפוס המשכיל ותלמיד חכם עלול לעבור ולהיבטל מן העולם. שוטים היו, משמע, ראשונים, שהעמידו במרכז הכבוד את האדם השלם, את החכם שלבו רחב כאולם ושכל העולם נתון בלבו. מעכשיו ולהבא בואו ונפנה דרך לאדם־תא, לאדם בנרתיק, לאדם נער־שליח, החי ופועל לפי טיוטה.
אדם הטיוטה, אתה מטיל בי צמרצורת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.