רקע
אליעזר שטיינמן
חדש וישן

אין חדש אלא הישן. שאינו מיושן כל שהוא אין התואר חדש הולמו כל עיקר. תינוק הנולד, צלמו ישן נושן הוא. כולו בתבנית כל בשר ודם. אילו הופיע פתאום לפתע אדם הולך על ארבע או בן־כנפיים, היה זה אדם חדש לגמרי. הרך הנולד אינו עדיין בגדר בן־אדם גמור, אלא לאחר שחי כמה שנים וגדל ומתפתח באברי־גופו ובסגולות־נפשו ולובש צורה משלו ועומד על צביונו. הוא מתכשר להיקרא אדם חדש.

כל בית שניבנה הוא ביסודו שלו ישן. תבניתו: ארבעה קירות, תקרה, רצפה, גג, חלונות ודלתות. קצת עיטורים ופיטורי־ציצים, שאין כמותם בבתים אחרים, אינם משנים הרבה מן התבנית הכללית. שייך הוא לבעליו רק מבחינה חוקית, בהבדל מבתים אחרים שאינם קנויים לו. ואילו שלו ממש אינו נעשה אלא רק לאחר שהוא מנווה אותו ברוחו, עושה בו ריהוט לפי טעמו, טובע בו את חותם הליכותיו ואת הלך רוחו, נותן בו נשמה. לאחר שהוא מאמץ את הבית אל ליבו וחי בו ועליו ועימו, הוא נעשה ביתו שלו בחנוכת הבית הוא מקדשו ומחדשו לו. מבחינה מסויימת, בית שהגיע לאדם בירושה הוא יותר שלו מביתו שקנה זה עכשיו בכספו, כשם שהרגלי־מסורת שרירים לאין ערוך ממנהג זה מקרוב בא. רק נחלת אבות היא נחלה לאמיתה משום שחיי האבות ואבות־האבות מושקעים בה וכל פינה מכריזה שדורות הסתופפו בה והניחו בה את רישומיהם.

על שום מה אנשים להוטים כל כך אחרי עתיקות? מפני שהם נראים להם חיותיים ומנושמים, כלומר –יציבים וחדשים יותר, כאילו בחביון הזמן פועלת מעבדה, המחדשת את הדברים. אפשר אם כן לומר, שמבחינה מסויימת כל העתיק יותר חדש יותר.

אדם העוזב את מולדתו ובא לגור לארץ אחרת, כלום רשאי הוא לומר שיש לו מולדת חדשה? אפילו כבר קיבל בה תעודת התאזרחות, איננו עדיין בן המקום אלא לאחר שהוא יושב בה שנים ולמד את לשונם של אנשי המקום ואת נימוסיהם. ולא רק למד אלא סיגלם לעצמו ונעשו חלק ממנו. לאחר שהלשון נעשתה רהוטה בפיו והוא בקי במכמניה, רשאי הוא לומר, שקנה לו לשון חדשה.

הקורא בספר בפעם הראשונה, שהיא גם אחרונה לו, כדרך שיש קוראים ברכבת, שכל דף נתלש תיכף לקריאתו ובסיומו נזרקת גם המעטפת, כלום יכול הוא לומר שהספר הזה בא בחשבון הספרים החדשים שרכש לו? אין זה עדיין בגדר חדש, לפי שאינו עומד כלל להתיישן עליו. לספירת החדש נכנס רק מה שהוא עתיד להיות ישן. אולם אדם המושיט, מפעם לפעם, את ידו לארון הספרים ומוציא משם ספר ישן וקורא בו והדברים נראים חדשים ומאירים כבקריאה ראשונה, על ספר כזה שייך לומר שהוא חדש. חדש הוא רק מה שהינהו תמיד חדש, מה שיש בו סגולה להתחדש תמיד. ספר תהלים, שיש קוראים בו כל החיים לשובב נפשם, הוא ספר חדש. ספר התנ"ך בכללו יש בו סגולה של התחדשות בלתי פוסקת. ספרי הומירוס או שקספיר, אפלטון וסניקה, אדם מוצא בהם עם כל קריאה חידושים. סידורי תפילות ליראים הם מעיינות המתחדשים תמיד.

אין חדש אלא מה שמחיה אותנו ומשובב את נפשנו. אולם כדי שהדברים יחיונו וישובבונו, עלינו לשקע בתוכם חיות משלנו, להזדהות עימם, לעשותם חלק מישותנו. היושב שנים רצופות במלון, אין לו זיקה נפשית אליו, אף על פי שהוא מלא חידושים. יש גר בביקתה והיא נראית בעיניו כעולם מלא. החדש היא פעילות נפשית וזיקת גומלין שבין האדם והחפץ. דברים אינם ניקנים בכסף בלבד ולא בחזקה בלבד, אלא בלב ונפש, בהסתגלות הדדית שבין האיש וקניינו.

חדש פירושו חג והחג הוא חדש. הרי זה יום ככל הימים ובכל זאת חג הוא ומכובד מכל הימים. על שום מה? על שום שהאדם מתחדש ומתקין עצמו לקראתו. אנו מברכים את החג, מקדשים ומחדשים אותו. לא באו החגים אלא ללמדנו יחס חדש אל כל הימים. האדם עושה את החג ולא החג עושה את האדם. לאחר שאדם עשה את החג שוב החג שופע אור וחוזר על האדם. שום חפץ אינו נותן לאדם אלא ממה שהוא נותן לו.

האומר אצא לשוטט בעולם, אסע ברכבת מהירה או במטוס, אראה בערים ובארצות פלאי חידושים, ואם אעבור מקצה תבל ועד קציה יהיה כל העולם נתון בי, לא רק שלא אמר כלום, אלא שלאחר כל נדודיו המרובים יהיה בידו פחות מכלום. לא רק שלא ירכוש דבר חדש, אלא שיאבד גם מה שהיה לו תחילה או יטשטש אותו. המעיף מבט על האלפים, על המונבלן, על האברסט ועל הניאגרה, לא ראה אותם עדיין כל עיקר, כשם שהעושה כמה צעדים בספריה רבת־כרכים לא קרא עדיין מה שכתוב בהם, והמציץ בפני חכם גדול לא עמד עדיין על טיבו ועל פלאי־ידיעותיו והיקף־שכלו.

כדי לתאר כהלכה גפרור אחד, סח פלובר, צריך להסתכל בו הרבה לאין שיעור, לראותו מצידי־צדדיו, בשעות היום ובשעות הלילה. בשביל לכתוב פסוק משיר אחד, אמר רילקה, צריך להתייסר עליו בייסורים רבים, לקפל בתוכו לילות נדודים רבים, להשקיע בו הרבה שעות עמל, ליתן את הנפש לכמה וכמה לבטים ומיבחנים. קזאלס בן התשעים ותשע העיד על עצמו שהוא כבר שמונים שנה רצופות מנגן את הסוויטות לצ׳לו של באך מדי יום ביומו ועדיין לא הגיע לנבכיהן.

רבים השתיינים אין להם כל הבחנה בטיב טעמו של היין, שאותו הם שותים כל ימיהם, כל שכן שאינם מסוגלים להבדיל בין סוגי היינות השונים, העולים על שולחנם, ואינם יכולים להגיד מי מהם חמוץ או חמצמץ, מתוק אי מתקתק, מי מהם גרוע ומי טוב, מי מהם משובח ומי משובח יותר. יודעי פרק בהלכות יין ומטיבי טעם, הם יחידי סגולה. ואף המבינים אינם מוכשרים לעמוד על הטיב, האיכות והגיל אלא לאחר טעימה מדוקדקת ומתוכננת יפה־יפה מתוך עיון־מחשבה ועיון הרגשה וכוונה עצומה, בשמירה על כללים מסויימים מאד חמורים. כגון, לא לטעום ממנו בשעת הבחינה מלוא הלוגמה אלא קמעה־קמעה, ולא על לב ריקן, אף לא על לב מדושן כל צרכו. להקפיד על הנסיבות הדרושות ועל הכוס המתאימה, לא באור מבהיק מדאי ולא באפלולית יתירה. טיב הזכוכית של הכוס או הכוסית, שקופה או אטומה, אף הוא משמש גורם מועיל או מפריע. הוא הדין מצב הרוח. כמו כן הרבה תלוי בכך, אם חוש הריח וחוש הטעם פועלים כתיקונם באותה שעה. אין היין חושף את צפונותיו לכל דורשיו. רק אניני הטעם, המתבקאים והמתמחים בו, זוכים לטייל בפרדסו ולבוא בסודו. יש לכל יין טעם ובן־טעם וכמה לוויות־טעם. והשותה צריך לשלשל עצמו לתוך רבדיו הרבים כלבאר עמוקה. יש בקיאים בו, שאינם חריפים, וחריפים שאינם בקיאים. יש זריזים ונשברים בו ושוב אינם מבינים כלום בטיבו ובטעמו ויש שאינם משתכרים וגם כן נפסדים מפני שחיכם שוטה הוא ואינו מבחין. קיצורו של דבר, שתיית היין תורה היא ושום תורה אינה נקנית בלי מסירת הנפש עליה, בלי הגות בה יומם ולילה, בלי שקידה לימודית עליה לכל פרטיה ודקדוקיה. לא די לתת את העין בכוס. צריך לתת בה את כל ההגות, ללון בסוגיותיה, לאמצה אל השכל והרגש.

דברים שנאמרו על בינה ביין חלים, יתר על כן, על בינה ועל בטיב־טעמן של כל חמודות הבריאה וחמודות החיים. אי אתה לומד על טעם מולדת, על אחוזת־נחלה, על ארבעה קירות מעונך, על יקר תכונתו של ידיד נפשך, על יפיים של נחל, אילן וגינת ירק, הנשקפים בחלונך, אלא אם אתה מסתכל בהם ימים ושנים, לומדם על בוריים, בחליפות כל העיתים ובתמורות מצבי הרוח השונים, אלא אם כן הינך רואה כיצד בזמנים שונים העצמים והנופים הרבים משתקפים בהם או לאורם. דעת דבר, משמעו לשימו לטוטפת בין עיניך ולהכירו מלפני ומלפנים. ואתה צא וראה, כמה מהבילים האנשים המדמים ללמוד דברים מתוך שוטטות בארצות תבל, תחת להתהלך בחלקה הקטנה לאורכה ולרוחבה, כפי שציווה אלהים לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. מובן מאליו גם לעומקה ולרומה.

אדם קונה כרטיס ועובר ביעף כך וכך ארצות והינה משך ולקח לו את כל העולם ושם בקופסתו. איזו תרמית גדולה. כדי להכיר חלקת אדמה קטנה כל צרכה צריך לראותה ימים ושנים, בימות החמה ובימות הגשמים, בשעת זריחת השמש ובשקיעתה, ביום בהיר בשחקים ובימי סגריר, בחברותא וביחידות. צריך להיתחד עימה, להתכנס לתוכה, לכנסה לתוך הלב והנפש, לגדול עימה, לשמוח בה ולהתעצב עליה, להתיישב בה, לגדל בנים ולייחד לו קבר בין רגביה, ועל הכל – לאהוב אותה, לשמור אמונים לה. בלי אהבה ואמונים אין כל קנין. גדולה מזו, צריך להיות מופעם מהרצון להנחילה לבנים ולבני־בנים. רק לאחר זאת היא מגלה את טובה וצביונה, את חמודותיה ומכמניה. נווד אינו קונה שום דבר ואין לו דעת אמיתית בשום דבר. כל העצמים אוהבים להיות נחבאים אל כליהם ואינם מגלים סודות מחדריהם אלא לדורשיהם באמת ובאמונה. רק לאחר שמקדשים אותם, הם מחדשים את עצמם ומחדשים אותנו.

לא רק האשה נקנית בחופה וקידושין. כל הדברים מצפים לטבעת הקידושין עד שהם מקבלים את בעלותנו עליהם ומגלים לנו את צפונותיהם. כך מסופר בפרשת ״לך לך״, שאלהים אמר לאברהם: “שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את הארץ אשר אתה רואה לך אתננה”. שמא תאמר כי, בראיה בלבד אדם קונה ארץ? בא הכתוב ומוסיף מיד: לך אתננה ולזרעך עד עולם. יתר על כן, הוא מוסיף לאלתר: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. תנאי יש בדבר: צריכה להיות הליכה לאורכה ולרוחבה קודמת לנתינה. ושם בפרק ט״ו, במעשה העלטה, נישנה דבר אלהים אל אברם במחזה, ושוב הוא אומר אל אברהם, שיתן לו את הארץ הזאת לרישתה לו ולזרעו. בלי ירושה והורשה אין שום קנין. אין נחלה חדשה שאין בה שותפות של שלושה דורות. אחד מקבל, ומוריש לשני, ושני לשלישי. הראשון מכל מקום צריך להיות אוהב, המארש לו את החפץ באמונה. וכך מעיד הכתוב על אברם: והאמין בה ויחשבה לו צדקה. הוא קנה לו את הארץ בצדק. היא שלו. במקום אהבה ואמונה, יש גם בחירה. לפיכך נקראת ארץ הבחירה. אין חפץ נעשה של האדם, אלא אם כן הוא בוחר בו באהבה, באמת ובאמונה, ואם קדמו לבחירתו שלושת התנאים האמורים, היא חדשה בעיניו תמיד.

כאן יש מקום למקשן לטעון: אם אינך נותן חלק בשום נחלה, אלא אם כן אדם משקיע בה ימים ושנים, בינה בעולם מניין לנו? הרי לדעת העולם לא יספיקו אלפי שנים. אבל סדן העולם חד הוא. המכיר חלקה אחת קטנה, את תוך התוך שבה, מכיר הכל. הסתכלו נא בפני הישיש, שישב כל ימיו תחת הגפן האחת או התאנה האחת וחינה הם מפיקים חוכמת־עולמים, כאילו נאגר בפרצוף שלו כל הנסיון של דורות רבים. והוא כך. מי שמחזיק בלב ובנפש בחלקתו, אפילו הוא מכווץ בפינה צרה ביותר, היא נעשית לו צינור המשקה אותו עם כל היקום. הוא שואב מחלקת אדמתו חוכמת־דורות וכל העולם נמשך ובא אליו. גדול כוחו של ריכוז בנקודה אחת שהוא כספוג הקולט הרבה. והיפוכו בפיזור הדעת. הנע ונד הרבה, סופג רשמים בלי הרף, האחרונים משבחים את הראשונים. כסבור הוא שהוא צד מפעם לפעם חדשות. אולם כל צייד עושק הוא ואין הגזילה מתקיימת בידו. הוא חי במטושטש. אין נחת מבהילות. לא מנחלה מבוהלת, לא מרשמים מבוהלים. אין החיים סובלים את זה המעלה על עצמו: באתי ראיתי ונצחתי. צריך ללון הרבה בכל סוגיה, קלה כחמורה. צריך על כל הישג להיאבק כיעקב עם המלאך, עם איש או עם שד. אפילו נוף אינו ניתן לראיה ממשית, אלא אם כן רואים אותו ראיות חוזרות ונישנות לאין שיעור, במוצאי בוקר ובמבואי ערב, על ההר ובעמק, בהיסח הדעת ובכוונה עצומה. אין חוטפים כלום. אדם לעמל יולד. כלום מי שטבל פעם אחת בים הגדול עם יורדי הים חלקו? צריך לעמוד בסערות רבות, לעלות הרים ולרדת בקעות בין הגלים. אף ידיד חדש אינו אלא זה שעמד במבחן שנים לרוב.

כללו של דבר, החדש הוא פרי הצומח על עץ הזמן. כל דבר יש לו תקופה של עורלה עד שמגיע לדרגת חדש. החדש טעון חנוכה. נוטעים אותו ככרם ובונים אותו כבית. וכך אנו קוראים בספר דברים כ׳: כי תצא למלחמה… מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו… ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו… ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה… ילך וישוב לביתו. לעולם דרוש לעשות חניכה. הזמן עושה את החנוכה.

מי האיש אשר נמנע ממנו בנסיבות חייו מלהיות משוטט בערים ובארצות, כי אם לישב על חלקתו הקטנה ולהסתופף בפינתו הצרה, אל נא יאמר אוי ואבוי לי, אך קרתני עלוב ומסכן אני. ולא היא. הוא אזרח כל העולם. ואל נא יצטער האיש אל ליבו, שכל ימיו שתה רק מבארו. חיים שלמים לא יספיקו לדעת כמה עמוקה הבאר. מי שכל העולם לנגד עיניו, אין לו אפילו ד׳ אמות. שלמה המלך אלף נשים היו לו, ואף באחת מהן לא ראה חזות הכל. יעקב ששתי נשים ושתי פילגשות היו לו, לא היתה לו אלא רחל האחת. ויען כי היו לו שתים נשים חוקיות, מתה עליו האחת, היחידה לו, בדמי ימיה, וכול האחרות היו זרות לו, ככתוב במשלי.

המשוטט בכל התחומים, הנע ונד ומתפזר בין הרבים, תבל כולה זרה לו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!