קלו ימינו מני ארג, לכן כל נדבת־אהבה נאמנה לא נתרום בנאמנות. אף את ימי חיינו לא נאהב נדבה.

היום הזה, השעה הזאת, הרגעים האלה, יהיו לצנינים בעינינו. רק למחר נישא את עינינו ולשעה אשר במוצאי השעה הזאת תכל נפשנו. בוקר נאמר מי יתן ערב ולערב נאמר אך טוב בבוקר. איככה נראה חיים טובים, אחרי דופק גלגל הזמן יכה את לבנו בשממון ובתמהון גם יחד.

מאסנו בילדי היום ואך בילדי המחר נשפיק. לכן כל איש ואיש ימות בטרם יבוא יומו.

במחתרת האשמנים נשב כעטלפים לצפות לאושר, אשר פשרו סתום וחתום מאתנו. להוות לא נשעה, אך אל הבאות עינינו נשואות. אשר לא היה ולא נברא הוא מחוז־תשוקתנו. כדבר באופל יהלך, בכה נחיה תמיד במאפליה בזדון־אמונתנו, כי האושר בערפל חתולתו וכי הטוב לאמיתו הוא אור הגנוז מאתנו.

כל אשר נראהו בעליל כמו זר נחשב לנו, לכן זרים הננו איש לרעהו וגם איש לנפשו. אסירי־תקווה הננו תמיד. אך נקו לאשר איננו ולא יהיה לעולמים. כילדים ננהה אחרי כל תקיעה ותרועה, הנותנות קול מבשר: הנה. הנה הוא בא. הנה נראו על ההרים רגלי המבשר. הנה יבקע שחר החן, שחר האמת, שחר הצדק. רק שחר נשחר תמיד.

בעינינו הגדולות, הפקוחות לרוחה והמוכות תמהון, נארוב לפעמי אליהו הנביא, למען דעת, כי קרוב קץ משיחנו, משיח אשרנו.

בראשי כל הומיות ובקרב לבבותינו יצלצלו פעמוני המשיח. מכל רעה, מכל צרה ויגון.

כל טוב וחסד עולמים יבואו אלינו מיד המשיח: השמחה והאושר, הפדות מן היצרים הרעים, חמדת רעים ואהבת עולם, כל טוב סלה בא המשיח. צעד אחרי צעד ילך המשיח אלינו, הלוך ילך ולא יחדל. ואנחנו אך עמוד נעמוד באפס אונים ונצפה לבואו. לא נפלאת היא, כי נייחל תמיד ליום המחרת, אשר בכנפיו תבוא אלינו הישועה ועמו תשכון השמחה במעוננו.

בעקבות המשיח, הלך התמיד, אף אנו נהיה במהלכים תמיד ובכל נחזה רק הליכות עולם. אין איש אשר לא ירטה לו הדרך אי לאן, אף מלאכים יחפזון הכוכבים נעים במסילותיהם והשמש ייגלה בעינינו כגיבור לרוץ אורח, במראות יחזקאל החיות תהיינה ברצוא ושוב, מנשרים קלונו ומאריות גברנו לעבוד את בוראנו או לרוץ אחרי טרפנו. לא נפלאת היא כי גם ימינו ושנות חיינו לא יעמדו על עמדם, כי אם ינועו ויחפזו.

חזק חשקנו להיגאל. חזק פחדנו להיגאל. גיל ורעדה יאחזונו בזכרנו משיח צדקנו, פן באמנה יעלה ויבוא, ידרוך על סף ביתנו ואף ישכון בקרבנו. חזק חשקנו לאהבה. חזק פחדנו מאהבה. לכן כל ימינו ציפיה הם, תוחלת ממושכה ומחלת־לב.

לא במסילה ישרה נעלה בהר חיינו, כי אם בדרכי עקלתון הזרועים שושני המטרות, התקוות והציפיות. אך הכי לא כל השושנים סוגות בחוחים? לכן בעקב המטרות יבואו ההחטאות, משורש התקוות יצאו צפעוני האכזב והציפיות תעלינה בד בבד עם החרדות. תחת ללכת מחיל אל חיל בשלבי העתים נתפתל בסבכי עתותי הביניים, פעלינו יהיו לנו לדברי־ביניים וכל מקרינו במחולות המחניים בין תור הזהב אשר היה לבין האחרית הטובה, אשר תהיה, בין אשר לא עוד יש הנהו לבין אשר עדיין איננו יש… בשרנו ודמנו יהיו לנו לאני שיט על פני נחשולי תשוקותינו; ימינו לטלטלה; עשתונותינו לרוחות פרצים; רגשינו לצפרים עפות; חזיונותינו לצללים חולפים.

יען כי נשחר תמיד את מחרנו יהיה לנו יומנו דבר חסר־שחר. בשפכנו את כל המית אהבתנו לחיק הבאות, לא נאהב אף במעט את העת הזאת. ננהה אחרי הנהיות ונשכיח מלבנו את ההוות. לזאת לא יהיו לנו ימי־חיינו נווה שאנן, בלתי אם אוהל צוען ומערת פריצים. כל רגע טלה רך והנצח זאב טורף. וכאשר לא יגור הזאב עם הכבש, ככה לא ישרור שלום אמת בין הזמן הזה לאיתן הנצח. ויהי ערב ויהי בוקר, ולב אנוש לא ישלו.

אוי לנו ממרוצנו אחרי כל מקסם רם. קטנו ימינו בעינינו כחגבים ומן הפה נברח אל השם. לא נאהב בלתי את הטרם, את העד ואת העוד, עמנו תלין המשוגה הזאת, כי במו ידינו נעשה בנו את השוד. הנצח יהיה לנו לשוט ולהכות בו את היום הזה על קדקוד. לזאת חיינו טעמם בם לא יעמוד.