אי שם בארץ יש מפעל גדול. על כמה דונמים. עושים בו זבל מכסף ומספקים פרנסה ליותר מתשע מאות משפחות הבעלות רובה ציבורית.
ושם במפעל הגדול סודרה משרה למר נתנאל עובדיה. שוטר היה, וקנה לו זכויות בתנועה ובמפלגה והמשרה: מפקד השמירה במפעל. שכר לא רע. עבודה כמעט אין. מסדרים לשומרים תור עבודה וחופש שבועי. פעם בפעם ישיבות עם מפקח הבטיחות. וזה הכל, למעשה. אך מר נתנאל עובדיה היה שוטר, ואז היו מפקדיו עורכים לו אינספקציה. עתה יוצא גם הוא לאינספקציה.
לילה. הכוכבים במקומותיהם, תודה לאל. נושבת רוח קלה. עוד מעט עשר. חבל שבא הנה. יכל לקחת את עליזה לקולנוע. אה, נו.
ובכן, פה צריך להיות אחד השומרים איה הוא? נתנאל עובדיה בודק פה ופה. אין שומר. הא! מאחורי הקיר עולות נחרות. הוי הוי. לא חנם היה שוטר. נחרות, משמע איש ישן. הולך נתנאל עובדיה בכיוון הנחרות, ורואה איש מוטל על השקים. מאיר נתנאל עובדיה את פני השוכב בפנס. השומר עקיבא תמרי. נתנאל עובדיה מפתח מעליו את אקדחו. הה הה! זה לא זע.
הולך נתנאל עובדיה אל השער המערבי. פה צריך לעמוד אברהם רונסקי. אין איש, מחפש נתנאל עובדיה ומחפש, ואינו מוצא. גם שוטר אינו מוצא לפעמים.
הולך נתנאל עובדיה אל שער הרכבת. שומע קולות דיבור. ניגש בחשאי. משה גלנטר ורחמים עטיאס יושבים על הקורות, נשענים אל הקיר, ומעשנים. הוא קרב אליהם. ירצה, יוכל לחטוף לעליהם את כובעיהם. אבל הם עסוקים בויכוח. עטיאס טוען כי העטלפים עופות, והא ראיה שהם מעופפים, וגלרנטר טוען שהם חיות. כך סיפר לו גיסו, וגיסו מלומד וגם יודע אנגלית.
הולך נתנאל עובדיה וחושב. זה לא בסדר. זה לא שמירה. יום אחד יגנבו משהו, תהיה חקירה, והאחריות עליו. לא טוב. הולך נתנאל עובדיה, בא הביתה, יושב וכותב ראפורט: “אל כבוד המנהל הכללי. אדון חבר נכבד, היום בלילה בדקתי השמירה. בשעה 21.50 לא מצאתי החבר שומר עקיבא תמרי” וכו'.
המנהל הכללי אינו מטפל בשטויות, והענין הועבר לסגן המנהל הכללי. סגן המנהל הכללי קרא את השורה הראשונה והעביר את הראפורט למנהל הפרסונל. מנהל הפרסונל יהודי פיקח. מיד ראה כי מעסק כזה יצמח סקאנדאל, ובכן העביר את הראפורט למנהל האדמיניסטראטיבי, שלמה זך, שגם הוא יהודי פיקח.
השומרים גם הם לא טמנו ידיהם בצלחות. תמרי הקיץ ולא מצא את האקדח. נבהל. הלך לחפש את חבריו. שאלוהו, עיינו בדבר, הרהרו. חזר דונסקי מההצגה השניה. שמע גם הוא, ואמר: “חברה, זה עובדיה מסדר אותנו.” אמר גלרנטר: “כך? עוד נראה. בבוקר נדבר עם מזכיר הועד.”
בבוקר דיברו עם מזכיר הועד. זה כבר היה במשרד, כמנהגו בכל בוקר, ודיבר עם המזכירה, ובכן ידע מה הענין. כעת לובנו הענינים: תמרי לא ישן כלל, אלא הסתתר. שומר אינו צריך להיות גלוי. הוא הרגיש כי עובדיה מפתח מעליו את האקדח, אבל מי הוא כי ימחה, ואם החבר עובדיה חושב שמותר להשאיר שומר בלילה בלי אקדח, זה עסקו. דונסקי אמנם לא היה ליד השער, אבל האם צריך שומר להישאר במקומו בלי הרף? שומר צריך לנוע. הוא ראה את עובדיה מרחוק, אבל הכיר אותו. גלרנטר ועטיאס דיברו, אבל בעניני השמירה. היו צריכים להבהיר כמה ענינים. – ובכן חברים,
החבר שלמה זך, המנהל האדמיניסטראטיבי, שגם הוא יהודי פקח, אינו מחבב סכסוכים עם מזכיר הועד. למה לו צרות? ומזכיר הועד אמר לו בדרך אגב: “זך, נדמה לי שעובדיה אינו תופס בדיוק מהם יחסי חברים. אולי תסביר לו? אני כבר ניסיתי להסביר לו. ואם גם אתה לא תצליח, נצטרך למצוא סידור.”
קרא החבר שלמה זך לחבר עובדיה, נתן לו סיגריה, שיבח אותו על חריצותו ועל מסירותו, והציע לו לקרוע את הראפורט. הקשה החבר עובדיה לתפוס מה רוצים ממנו. חייך החבר זך והסביר לו: “אתה, חבר עובדיה, חרוץ מאד, וזה באמת בסדר. אבל לא יפה שאתה חושד בחבריך. אינך צריך לבדוק אחריהם. להבא, מוטב שלא תצא לערוך בקורת. מובן?”
כך מסדרים ענינים בשלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.