בואו נשיר שיר פשוט ואפר

על כל מה שיקר ואהוב ומרגש:

על זקני־קבצנים המקללים את הכפור

ועל אמהות, המברכות את האש.

על כלות עניות, באור־נר צהוב

מול ראי עמום בלילה עמוק,

מחפשות במראה פני אדם קרוב,

שאת אהבתן עשה לצחוק.

על מטילי גורלות, הבודים מלבם,

עד הגרוש האחרון, לפתות ולסחוט

מנשים עגונות, מקללות העולם,

ובדלת צדדית חומקות ויוצאות.

ועל משרתות יגעות עמלות –

מסתירות לעת ערב כל נתח מבחר

לחיל הבא מתגנב בלילות,

שבעל הבית לא ידע דבר.

בואו נשיר שיר פשוט ואפר

לכל מה שאהוב ויקר ומרגש:

על אמהות עניות המקללות את הכפור

ועל קבצנים המברכים את האש.

על נערות – בתמוז ממליטות

ממזרים על ספם של בתי זרים,

והן רועדות פן חובשי הכומתות

יוליכו אותן לבתי־אסורים.

על תבות־זמרה בצהרי יום וא"ו,

בחצרות עניים חורקות לצרוח;

וחבר גנבים שפשט את רגליו

מעל הגגות לנוס ולברוח.

על לוקטי סמרטוטים החופרים בכל גבב

וחושבים בלבם: אוצר ימצאו;

על משוררים שהאמינו לשוא

בכוכבים – ומדעתם יצאו.

בוא נשיר שיר פשוט ואפר

על כל מה שיקר ואהוב ומרגש:

על אנשים זקנים המקללים את הכפור

ועל תינוקות המברכים את האש.