מה אתה שח?" השתומם מר פּוֹפֶּל הזקן. “אז הוא מת? ומה היה לו בעצם?”

“טַרֶשֶת,” אמר הדוקטור בקיצור; הוא התכוון להוסיף משהו על גיל, אבל לאחר שזרק מבט מלוכסן אל האדון הזקן, לא אמר דבר.

מר פופל הרהר רגע קט, לאמור שאצלו בינתים הכל בסדר, ברוך השם; לא, הוא לא מרגיש כלום שהיה בו כדי סימן לזה או זה. “אז הוא כבר מת,” הוא חזר מתוך פיזור־נפש. “הלא הוא היה יכול להיות בקושי בן שבעים, נכון? הוא היה רק קצת יותר צעיר ממני. הכרתי אותו… הכרנו מאז שהיינו נערים בבית הספר. אחר־כך שנים על שנים לא ראיתי אותו, עד שהוא הגיע לפראג למיניסטריון. פה ושם הייתי פוגש אותו… פעם או פעמיים בשנה. אדם הגון כזה הוא היה.”

“אדם טוב,” אמר הדוקטור והמשיך לקשור את הוורדים לתמוכה. “הכרתי אותו כאן בגן. יום אחד קורא אלי מישהו מעבר לגדר: ‘סלח לי, איזה זן של Malus זה שפורח לך שם?’ ‘זה Mallus Halliana,’ אני אומר והזמנתי אותו להיכנס. אתה יודע, כששני גננים ‘מסתחבקים’ – לפעמים הוא היה עוצר פה בדרכו כשראה שאין לי עיסוק אחר – ותמיד על פרחים. אפילו לא ידעתי מי ומה הוא בעצם, עד שיום אחד קרא לי אליו – אז כבר מצבו היה רע למדי. אבל גינה יפה היתה לו.”

“זה דומה לו,” העיר מר פופל. מאז שאני זוכר אותו הוא היה אדם כזה מסודר ומהימן. פקיד טוב, וככה. הבן־אדם בעצם יודע רק מעט מאד על אנשים הגונים כאלה, הלא כן?"

“הוא רשם את זה,” אמר הדוקטור לפתע.

“מה רשם?”

“את מהלך חייו. בשנה שעברה הוא מצא אצלי איזו ביוגרפיה מפורסמת ואמר שצריך היה פעם לכתוב ביוגרפיה של אדם רגיל. וכאשר תקפה אותו מחלתו, התחיל לרשום את קורות חייו. כאשר… כאשר מצבו הורע, הוא נתן לי את זה. אפילו לא היה לו למי להוריש את זה.” הדוקטור היסס קצת “אני יכול לתת לך לקרוא את זה, באשר אתה חבר ותיק שלו.”

מר פופל הזקן היה נרגש קמעה. “זה יהיה נחמד מאד מצדך. ברור, הייתי רוצה לעשות משהו למענו…” הדבר נראה בעיניו כמו שירות לנפטר. “אז הוא, מסכן, כתב את קורות החיים של עצמו?”

“אביא לך אותו מייד,” אמר הדוקטור והסיר טפיל מאחד הוורדים. “תראו, תראו, איך הענף הפראי הזה רצה להיות פרח. צריך לדכא בהם את העקרים.” הדוקטור הזדקף. “אה, אני הבטחתי לך את כתב היד,” אמר בפיזור הדעת והשקיף סביב על גינתו בטרם יעזוב, כאילו בניגוד לרצונו.

אז הוא הלך לעולמו, הרהר האדון הזקן בעצב. זה מן הסתם דבר רגיל לגמרי למות, אם אדם רגיל כמוהו יודע לעשות את זה. אבל בטח הוא הלך באי־רצון, לכן אולי כתב את קורות חייו, כי הוא דבק בחיים. מי היה אומר: אדם מסודר כזה, וצ’יק־צ’ק מת לו.

“אז הא לך,” אמר הדוקטור. היה זה תיק כרוך למשעי של גיליונות נייר, קשור בסרט כמו אוסף של מסמכים סגורים. מר פופל לקח לידיו את התיק בארשת התרגשות ועלעל בדפים הראשונים. “איזה כתב יד נקי,” פלט בנשימה רכה, כמעט כמחזיק כתב מקודש. “רואים את הביורוקרט הותיק: בימיו, אדוני, לא היו עוד מכונות כתיבה, הכל נכתב ביד; אז הקפידו על כתיבה תמה ונקיה.”

“בהמשך זה כבר לא כתוב בכתב כל כך נקי,” נהם הדוקטור. “שם הוא כבר מחק הרבה וכאילו נחפז – וגם הכתב עצמו כבר איננו כל כך שוטף וסדיר.”

זה מוזר, חשב מר פופל בלבו. לקרוא כתב ידו של נפטר, זה כמו לגעת ביד מתה. וגם בכתב היד הזה יש משהו של בר־מינן. לא הייתי צריך לקחת את זה הביתה. לא הייתי צריך לומר שאקרא את זה.

“האם כל זה שווה קריאה?” הוא שאל בנימת אי־בטחון.

הדוקטור משך בכתפיו.

 

פרק א'    🔗

לפני שלושה ימים כרעתי בגינה ליד שיח של פרחי גרניום שהיה בפריחה, בכדי לנקות אותו מעשבים שוטים; נתקפתי סחרחורת קלה, אבל זה קרה לי לעתים קרובות. אולי הסחרחורת היא שגרמה לי לראות את המקום במלוא יופיו, יותר מאשר אי פעם עד אז; הפרחים הנוצצים באדום ומאחוריהם המַכְבֵּדִים של פריחה לבנה – זה היה כל כך יפה וכמעט מסתורי, שראשי הסתחרר ממש. שני צעדים ממני ישב לו פרוש על אבן גדולה, ראשו שמוט לצד, והסתכל בי בעין אחת: מה אתה, בעצם? לא נשמתי אפילו לבל אגרש אותו; הרגשתי את הולם לבי. ולפתע זה בא. אינני יודע איך לתאר זאת, אבל היתה לי מין תחושה חזקה נוראה ובטוחה: תחושת מות.

אני ממש לא יודע לבטא זאת אחרת; אני חושב שנאבקתי על נשימתי, אבל הדבר האחד שהייתי מודע לו היתה מועקה נוראה. כאשר זה הרפה, אני עדיין כורע, אבל ידי היו מלאות עלים טרופים. זה ירד ממני כמו גל, אבל הותיר אחריו עצבות שלא היתה בלתי נעימה. הרגשתי שרגליי רועדות מתחתיי עד גיחוך; הלכתי לאט ובזהירות לשבת ואמרתי בלבי כשעיניי עצומות: הנה זה בא, הנה זה הגיע. אבל לא היה בה במחשבה הזאת משום אימה, רק הפתעה, והכרה שעלי איכשהו לסדר את העניין. אחר־כך כבר העזתי לפקוח את העיניים ולהזיז את הראש; אל־אלוהים כמה יפה הגינה בעיניי, כפי שלא היתה מעולם, מימיי; הלא אינני רוצה דבר לבד מבקשתי לשבת ולהתבונן באור ובצל, בפריחת הגרניום ובקיכלי זה הנאבק בתולעת. אי פעם בעבר הרחוק, זה היה אמש, החלטתי לעקור שני שיחי דורבנית שנפגעו מקימחון ואשתול אחרים במקומם. ככל הנראה כבר לא אספיק לעשות זאת, ובשנה הבאה יצמחו פה שיחים מעוותים כמו מצרעת. הצטערתי על זה, הצטערתי על דברים רבים; התרגשתי, וריגושי היה איכשהו רך, על שעלי לפרוש.

התייסרתי שאולי עלי לומר את הדבר למנהלת משק הבית שלי. היא גברת טובה, אלא שהיא מתרגשת כמו דוגרת; היא תתרוצץ מן הסתם בפנים נפוחים מבכי והכל ייפול לה מהידיים. רק שלא יהיו אי־נעימויות ובהלה; ככל שהדבר יוסדר באורח חלק, כן ייטב. אני חייב לסדר את ענייניי, אמרתי בלבי בהקלה; השבח לאל, יש לי כמה ימים מה לעשות. כמה עבודה דרושה לו לאדם, שהוא אלמן וגמלאי כמוני, לעשות סדר בחפציו? ככל הנראה כבר לא אחליף את הדורבניות ולא אזמור את העץ שענפיו הזדקנו בטרם עת החורף; אבל במגירותיי ישרור ניקיון מוחלט ולא ייוותר בהן דבר שיזכיר תיק לא סגור.

אני רושם את הפרטים של אותו רגע בכדי שיהיה ברור, כיצד ולשם מה ניעור בי הצורך להסדיר את ענייניי. היתה לי הרגשה שכבר עברתי משהו דומה, ואפילו לא פעם אחת בלבד. כל אימת שהועברתי במסלול חיי הרשמיים למקום אחר, סידרתי את שולחן עבודתי במקום שעמדתי לעזוב, לבל אשאיר עליו שום דבר בלתי גמור או מבולבל; בפעם האחרונה זה היה כאשר פרשתי לגמלאות; עשר פעמים עברתי על כל דף ודף ויישרתי אותו, ועוד התמהמהתי לשוב ולבדוק שמא נפל שם פתק כלשהו שלא שייך לשם או ששומה היה לטפל בו. עמדתי לפרוש בכדי לנוח אחרי שנים כה רבות של שירות; אבל לבי היה כבד עלי, ועוד זמן רב היתה חוזרת הדאגה שמא השארתי אחרי משהו שתויק מבלי לשאת את סימן הטיפול הראוי.

כגון אלה עברו עלי, אם כן, כבר כמה פעמים, ולכן הוקל לי עתה על שאני יכול לעשות משהו מוכר לי; חדלתי לפחד, וההפתעה, שבאה לי בשל תחושת המוות, התפוגגה בהקלה של מעין מוּכָּרוּת וקרבה רגשית. אני חושב שהבריות מדברים על המוות כעל שינה או מנוחה בכדי לצור לו צורה של משהו המוכר להם; לכן הם מקווים לפגוש את יקיריהם שהלכו לעולמם, בכדי שלא לחוש את אימת ההליכה אל הבלתי ידוע; אולי גם בשל כך נוהגים לכתוב צוואות, שיש בהן כדי לעצב את המוות כאירוע בעל משמעות כלכלית. הנה, אין ממה לפחד; הדבר שלפנינו דומה לדברים שאנו מכירים היטב ובאורח אישי. אני הולך לסדר את ענייניי, לא פחות ולא יותר; השבח לאל, זה לא יהיה כל כך קשה.

במשך יומיים נברתי בניירותיי; עכשיו הם מסודרים ומתויקים והתיקים קשורים בסרטים. נמצאות שם כל תעודותיי, החל מכיתה אלף; אל־אלוהים, כמה ציוני ‘טוב מאד ' יש בהן, שהבאתי הביתה בתרועת ניצחון ובתמורתן זכיתי לליטופי ידו השמנה של אבי, ואמירותיו הנרגשות: תמשיך כך, ילד! תעודת הלידה ותעודת האזרחות, תעודת נישואין, כתבי מינוי, הכל מסודר ודבר לא חסר; רק לְמַסְפֵּר ולתייק לפי הסדר. כל מכתביה של אשתי המנוחה; מספרם מועט, כי רק לעתים רחוקות ולפרקי זמן קצרים לא היינו יחד. כמה מכתבים מחברים – וזה הכל. סך הכל כמה תיקים קשורים המונחים במגירת השולחן. לא חסר דבר, פרט אולי לכתב בקשה כתוב בכתיבה תמה: XY, עובד המדינה בדימוס מבקש העברה לעולם האמת. מצורפים לוטים א’ עד ת'.

היו אלה יומיים שקטים וכמעט חביבים שבהם עסקתי במסמכים שלי; לבד מהכאב בלבי הוקל לי – אולי בשל השקט הזה, בחדר מוצל וקריר, בחוץ ציוץ הציפורים ולפני על השולחן פרוסות התעודות הנושנות הנוגעות ללב קמעה: תעודות בית הספר הכתובות בכתיבה תמה, כתב היד של נערה הלא היא אשתי, הנייר הנוקשה של מסמכים רשמיים – הייתי שמח לוא ניתן לי לקרוא ולסדר יותר מזה, אלא שחיי היו חיים פשוטים; תמיד אהבתי את הסדר ולעולם לא שמרתי על ניירות מיותרים. אל־אלוהים, אין לי אפילו מה לסדר; כאלו היו חיי – חיים פשוטים ורגילים.

אין כבר מה לסדר, אבל יש בי עוד – איך לומר? – אותו שיגעון לסדר. מיותר למתוח את קפיץ השעון, שהרי מתחתי אותו לפני כמה רגעים; מיותר לפתוח את המגירה, אם לא נותר בה דבר שלא שמתי לב אליו. אני נזכר במשרות שמילאתי לפנים: האם לא נותר שם משהו שלא סיימתי את טיפולי בו או לא ארזתי בתיק עטוף בסרט בד? אני כבר לא חושב על הפרוש שהסתכל בי בעין אחת כשואל: מה אתה בעצם? כן, הכל מוכן כאילו אני יוצא למסע וממתין לרכב שיגיע; לפתע אתה חש ריקנות, לא יודע מה עוד לקחת ביד ומסתכל לצדדים בתחושת אי בטחון שמא שכחת משהו. כן, זה הוא: אי שקט. חיפשתי משהו שאפשר עוד לסדר, אבל לא היה כלום: רק אי השקט שמא פסחתי על משהו חשוב; שטות שכזאת, אבל זה מתנפח לכדי מצוקה, מועקה פיזית ליד הלב. יהא אפוא, פה כבר אין מה לסדר; אבל מה עכשיו? ואז עולה על דעתי: אני אכניס סדר לחיים שלי וזהו. בקיצור ובפשטות, אני אכתוב את זה ואכרוך בסרט בד.

תחילה זה הצחיק אותי כמעט: מה פתאום, לשם מה ומה לעשות בזה? בשביל מי תכתוב? חיים רגילים שכאלה: מה יש פה בכלל לכתוב? אבל אז כבר ידעתי שאכתוב, רק עוד קצת התגוננתי, כאילו מענווה או משהו דומה. כילד ראיתי שכנה זקנה אחת בגסיסתה; אמא היתה שולחת אותי להביא לה דברים או להגיש לה אם היא צריכה משהו. היא היתה זקנה ערירית, לעולם לא ראינו אותה ברחוב או בשיחה עם מישהו; הילדים קצת פחדו ממנה, כיון שהיתה לבדה. יום אחד אמרה אמא: עכשיו אסור לך לגשת לשם, נמצא אצלה הכומר המוודה. לא יכולתי לתפוס ממה יש לסבתא כזאת להתוודות; היה לי חשק להצמיד את אפי לשמשת החלון בכדי לראות איך היא מתוודה. הכומר היה שם זמן רב עד כדי מסתורין. כאשר נכנסתי אחר־כך אליה, היא שכבה בעיניים עצומות ופניה קרנו שקט וחגיגיות עד להציק. את צריכה משהו? שאלתי מהר; היא נענעה בראשה לשלילה. עכשיו אני יודע, שגם היא עשתה סדר בחייה, וזאת הקדושה המיוחדת האופפת את ההולכים לעולמם.

 

פרק ב'    🔗

זה נכון; למה שלא ייכתבו קורות חיים רגילים לגמרי שכאלה? ראשית כל, זה ענייני הפרטי: אולי לא הייתי צריך לכתוב את זה אילו היה לי למי לספר. פה ושם מתגנב לו לאדם באמצע דבריו זיכרון כלשהו מן העבר, אפילו זה משהו כמו מה אמא היתה מבשלת. עם כל העלאת זיכרון מעין זה היתה מנהלת משק הבית שלי מהנהנת בראשה בחמלה כאומרת: כן, כן, עבר עליך הרבה; אני מכירה את זה; גם לי היו חיים קשים. איתה אי אפשר לדבר על עניינים רגילים שכאלה; היא מטבעה רחמנית ומחפשת בכל דבר את המרגש. אחרים מקשיבים לזכרונות בחצי אוזן ומתוך חוסר סבלנות, בכדי לנתק את דיבורך ולהעיר: אצלנו ובשנות נעוריי זה היה כך וכך. מפעם בפעם פוקד אותי הרושם שהבריות מתפארים איכשהו בזכרונותיהם; תפארתם באה להם ממגפת האסכרה שהשתוללה בילדותם או מהסופה הגדולה שהם חוו, כאילו זה שייך לרשימת הישגיהם האישיים. אולי יש לכל אדם הצורך לראות בחייו הוא משהו הראוי לתשומת לב, חשוב וממש דרמטי; לכן הוא אוהב להצביע על אירועים מיוחדים שפקדו אותו, ומצפה שבעטיים הוא יזכה להתעניינות והתפעלות מוגברת.

בחיי לא קרה דבר בלתי רגיל או דרמטי; אם יש לי במה להיזכר, הרי זה שטף הימים השקט, המובן מאליו, כמעט מכני, עד לנקודת הסיום הניצבת לפני, שתהיה, אני מקווה, בלתי דרמטית באותה מידה כמו קודמותיה. עלי להודות שבמבט לאחור אני מייחס ממש חן מיוחד לדרך הישירה והברורה הנמצאת מאחורי; יש בזה יופי סגולי כמו בכביש טוב וישר שאין לתעות בו. אני כמעט גאה שזאת דרך כזאת – נוחה ונכונה; אני יכול להקיפה במבט אחד עד לימי הילדות ולשוב ולשמוח בבהירותה. איזה חיים יפים, רגילים ובלתי מעניינים! שום הרפתקה, שום מאבק, בשום מקום אין משהו יוצא דופן או טראגי. זהו מראה יפה, ואפילו חזק, כמו מראה של מכונה הפועלת ללא דופי היא תיעצר בלי זעזוע; שום דבר לא יחרוק, היא תגיע לקיצה בדממה ובהכנעה. כך זה צריך להיות.

כל ימי הייתי קורא ספרים. כמה הרפתקאות יוצאות דופן קראתי, כמה אנשים טראגיים ובעלי אופי מיוחדים פגשתי – כאילו אין על מה לכתוב זולת מקרים ואירועים יוצאי דופן, מיוחדים ויחידים במינם! הלא החיים אינם הרפתקה יוצאת דופן, אלא חוק חובק כל; מה שחבוי בהם והוא בלתי רגיל ויוצא דופן איננו אלא חריקה בתוך מנגנון גלגליהם. האם לא היה ראוי בעצם להעלות על נס את החיים בכל הנורמליות והרְגִילוּת שלהם? האם הם פחות חיים מכיון שדבר לא חרק ולא שרק בהם ולא איים להתפוצץ. במקום זאת עשינו עבודת פרך ומלאנו את כל הצפיות למן הלידה ועת למות. היו אלה חיים מאושרים בסך הכל, ואין אני מתבייש באושר הקטן והסדיר שמצאתי באידיליה הפדנטית של חיי.

אני נזכר בהלוויות בעיירה שבה נולדתי. בראש התהלוכה פרח כמורה עוטה גלימה ונושא צלב; אחריו תזמורת, חצוצרה נוצצת, קרן היער, קלרנית, והיפה בכולם – הֶלִיקוֹן; בעקבותיהם הכומר בגלימה לבנה וכיפה מרובעת, הארון הנישא על ידי ששה גברים, וההמון השחור, כולם מרצינים פנים, חגיגיים ואיכשהו דומים למריונטות. ומכל לכל אלה נישא במרומים ובעוצמה מרש האבל, צליל החצוצרה, שריקת הקלרנית והנהי העמוק של הטרומבונים השמימיים; זה מילא את כל הרחוב, ואף את כל העיירה, ועד שערי השמיים דימה להגיע. הכל הניחו את מלאכתם ויצאו פתח הבית על מנת לתת כבוד לאדם הפורש מן העולם הזה. מי זה שמת? האם זה היה מלך או רוזן, אולי איזה גיבור, שנושאים אותו כה ברמה ובהדר? לא, זה היה בעל מכולת, ייתן לו אלוהים מנוחת עולמים; אדם טוב והגון, נו, מלאו לו כבר שנותיו. או עגלון, או פרוון; הנה הם סיימו את מלאכתם וזו דרכם האחרונה. אני, הנער הקטן, רציתי יותר מכל להיות משרת בקודש, העוזר לכומר שבראש התהלוכה, או לא, מוטב להיות זה הנישא בתוך הארון. הלא זאת תהלוכת כבוד שכזאת, כאילו נושאים מלך; כל העולם מרכין את ראשו לתת כבוד לדרכו המפוארת של אדם הגון ושכן, הפעמונים מריעים כבודו והחצוצרה בוכה כמנצחת – רק לכרוע ברך ולסגוד לדבר הקדוש והגדול ששמו בן־אדם.

 

פרק ג'    🔗

אבא היה נגר. זכרוני הראשון: אני יושב על ערימת נסורת חמה בחצר בית המלאכה ומשחק בשבבים המתולתלים; פראנק, השוליה של אבא, מגחך כלפי וניגש אלי עם מקצועה בידו: בוא הנה, אני אחתוך את ראשך. אני כנראה התחלתי לפתוח את סכר הדמעות, כי אמא יצאה החוצה ולקחה אותי לזרועותיה. הרחש הזה, היפה, של נגריה עוטף את כל ילדותי: רעש הקרשים, זמזום המַקְצוּעוֹת הנעצרות בסיקוסים, הרשרוש היבש של השבבים והחרחור החלוד של המַסּוֹרִים; ריח העץ, הדבק והפוליטורה; פועלים מופשלי שרוולים, אבא מצייר משהו על גבי לוחות העץ באצבעותיו העבות ובעפרון נגרים עבה. החולצה המיוזעת נדבקת לו לגבו הרחב, והוא מתנשף ורוכן על מעשה ידיו. מה זה יהיה? מן הסתם ארון; לוח יתחבר ללוח, שיני ההתאמה ישתלבו, והנה ארון; אבא מחליק באצבע של מומחה על המוצר המוגמר, בדופן הפנימית והחיצונית, והנה טוב, חלק כמו מראה. או אולי זה יהיה ארון מתים; זה כבר לא דורש עבודה כל כך יסודית; רק להרכיב, להדביק כמה קישוטים, ועכשיו, בחורים, מרחו על זה לקה שזה יהיה נוצץ כמו שצריך. את ארונות המתים אבא לא מלטף, אלא אם הוא מהסוג המשובח יותר, מעץ אלון, כבד כמו פסנתר כנף.

למעלה ברום ערימת הקרשים יושב ילדון. איפה, ילדים אחרים לא יכולים לשבת כל כך גבוה, ואין להם שברי עץ לשחק בהם, וגם לא שבבים מבריקים כמשי. נגיד הילד של הזגג אין לו כלום, כי בזכוכית אין לשחק. עזוב את השברים, תיפצע, היתה אומרת לו אמא. או אצל צַבָּע אצלו גם כן אין כלום; אלא אם לקחתָ מכחול ומרחתָ צֶבַע בקיר, אבל צבע הפוליטורה יותר טוב, מחזיק יותר. צחוק־צחוק, לנו יש צֶבַע כחול, מתפאר בנו של הצַבָּע, וגם כל היתר הצבעים שבעולם; אבל בנו של הנגר לא ייכנע. איזה צבעים, הלא זה רק אבקה בשקיות נייר. אמת נכון, הצַבָּעים נוהגים לשיר בשעת עבודתם, אבל הנגרות נקיה יותר. בחצר השכנה עובד קדר, אבל אין לו ילדים; הקדרות גם היא עבודה יפה. אפשר להסתכל בגלגל המסתובב, ובקדר המחליק באצבעו על החימר הרך, עד שהוא נהפך לקדרה; בחצרו מסודרת שורה ארוכה של קדרות, רכות עדיין, וכשהקדר איננו מסתכל, יוכל הנער להטביע בקדרה כזאת את טביעת אצבעותיו. לעומת זאת הסתתות איננה כל כך מעניינת: אתה מסתכל שעה ארוכה, והסתת מקיש במקבת עץ על ידית המפסלת, ואין מה לראות, אינך יכול לדעת איך זה תיהפך האבן לדמות מלאך כורע ברך המחזיק בידו עלה דקל שבור.

למעלה ברום ערימת הקרשים יושב ילדון; הקרשים מסודרים עד גובה צמרות עצי השזיף העתיקים, אתה יכול לאחוז בהן ולהתיישב בצמרת העץ. זה עוד יותר גבוה, איכשהו אוחזת בך סחרחורת; הילדון כבר איננו חלק מחצר הנגרייה, יש לו עולם משלו, הקשור בעולם האחר רק בגזע עץ יחיד. זה קצת משכר, הנה לא יגיעו אבא או אמא, ואפילו הפועל פראנק; והאדם הקטנטן שותה לראשונה את שיקוי הבדידות. יש עוד עולמות אחרים שהם מנת חלקו של הילד, למשל במקומות שבהם מסודרים קרשים קצרים יותר בין ארוכים יותר, ונוצרת מעין מערה קטנה בעלת תקרה וקירות, חדורת ריח שרף ועץ מחומם; לאדם מבוגר לא היה כאן מקום לזוז, אבל לנער ולעולמו החבוי יש ויש מקום. או תוקעים יתדות באדמה בצורת גדר, ממלאים את השטח המגודר בנסורת ומפזרים בו פולים צבעוניים; אלה הן תרנגולות, והפול הגדול ביותר והמנוקד, זה תרנגול. בירכתי החצר יש אמנם גדר אמיתית, ובתוכה מקרקרות תרנגולות אמיתיות יחד עם תרנגול אמיתי המקושט בצבעי זהב, העומד על רגל אחת ומביט סביב בעיניים לוהטות, אבל זה לא זה; הילדון יושב בשפיפה מעל לשטח האשליות הקטן שלו, שופך נסורת וקורא בקול עמום: קח, קח, קח! זה המשק שלו, ואתם המבוגרים – עליכם להעמיד פני לא רואים; הייתם מפוגגים את הקסם, אילו הסתכלתם.

אבל לאחר ככלות הכל יש דברים שהגדולים בכל זאת מביאים בהם תועלת: למשל, כשהשעון שבראש מגדל הכנסייה מצלצל צהרים, חדלים הפועלים לנסר, שולפים את המַסּוֹר מלוח העץ שהתחילו לנסר ומתיישבים בנינוחות על ערימת הקרשים על מנת לאכול. או אז יטפס הילדון על כתפי הפועל החזק פראנק ויתיישב בפיסוק רגליים על עורפו הלח; זאת היא זכותו המוקנית, וזה מה שמעניק הדר לכל היום. פראנק הוא איש מדון מסוכן והוא נשך פעם בקטטה את אוזן יריבו, אבל את זה הילדון איננו יודע; הוא מעריץ אותו בשל כוחו ובשל זכותו למלוך ממרומי עורפו במסע ניצחון מדי צהרים. ויש שם עוד פועל, קוראים לו מר מַרְטִינֶק; הוא שקט ורזה, יש לו שפם אנכי ועיניים יפות וגדולות; אתו אסור לילדון לשחק, כי אומרים שיש לו שחפת; הילדון אמנם איננו יודע מה זה, ורק מרגיש איזו מבוכה או פחד, כאשר מר מרטינק שולח אליו את מבטו היפה והידידותי.

ויש גם גיחות אל תוך העולם שלהם. אמא תאמר: “לך, ילד, תביא לי לחם מהאופה.” האופה הוא גבר שמן מלא קמח; לפעמים אפשר לראות אותו בעד דלת הזכוכית של חנותו מתרוצץ סביב הגיגית לש את עיסתו. מי היה מאמין שאדם שמן וגדול יוכל להתרוצץ ככה סביב־סביב, עד שסוליו נשמעים סופקים על עקביו. הילדון מביא הביתה כיכר שעודו חם, כלחם הקודש ממש, מְבוֹסֵס ברגליו היחפות באבק הדרך החם, ומרחרח בהתלהבות את ריחו הזהוב של הכיכר. או ללכת אל הקצב להביא בשר; על גבי הווים תלויות חתיכות בשר נוראות, רוויות דם, הקצב ואשתו בעלי לחיים נוצצות, מבתרים בגרזן קצבים עצמות ורודות וטראח, הבשר מושלך על המאזניים; פלא שאינם גודעים את אצבעותיהם! במכולת זה עניין שונה לגמרי: ריח של זנגביל, עוגות למיניהן ודברים שכאלה; בעלת החנות מדברת בשקט ובעדינות ושוקלת במאזניים קטנטנות את התבלינים; והבן־אדם יכול לקבל כתשר שני אגוזי מלך, שאחד מהם היה בדרך כלל אכול תולעים ומיובש, אבל לא חשוב; די שהם מורכבים משתי קליפות זעירות – ולו בכדי לרקוע עליהן ולהפיק מהן קול נפץ.

אני נזכר באנשים האלה שכבר הלכו לעולמם, והייתי רוצה לשוב ולראותם כפי שראיתי אותם אז. לכל אחד מהם היה עולם משלו ובו הם עסקו במלאכותיהם המסתוריות. כל משלוח יד היה עולם בפני עצמו, כל אחד מחומר אחר ובפולחנים שונים, יום הראשון בשבת היה יום מוזר, כי הבריות לא עטו סינרים ולא הפשילו שרווליהם, אלא לבשו בגדי חג, ונראו כמעט זה כגון זה; הם נראו לי איכשהו זרים ולא הייתי מורגל אליהם. לפעמים היה אבא שולח אותי עם כד להביא בירה; בשעה שהפונדקאי היה מוזג את הנוזל המקציף לתוך הכד שבדפנותיו נתגבשו אגלי הנוזל, הייתי מציץ בביישנות אל הפינה: ישב שם ליד השולחן הקצב, האופה, הספר, ולפעמים גם השוטר, שמן, שכפתורי מדיו מותרים ורובהו נשען אל הקיר, והם שוחחו בקול רם וברעש. היה מוזר בעיני לראותם מחוץ לבתי מלאכתם או חנותם; וזה נראה לי קצת בלתי הולם ובלתי מסודר. היום הייתי אומר שזה בלבל והביך אותי לראות את עולמותיהם הסגורים מתכלאים זה בזה. אולי הם היו כל כך רועשים, כיון שהפרו מעין סדר קבוע.

לכל אחד היה עולם משלו – עולם משלח ידו. היו שהיו בחזקת טאבו, כגון מר מרטינק, כמו משוגע העיירה שהיה סובב וגועה ברחובות, או הסתת, שבוּדד בלא אומר, כי היה שתקן וספיריטואליסט. ובין העולמות האלה של המבוגרים היו גם לילדון עולמות משלו, עולמות תחומים וזעירים; היה לו האילן שלו, החצר הקטנה הגדורה בשברי עץ, והפינה בין הקרשים; אלה היו האתרים המסתוריים של אושרו העילאי שלא חלק אותו עם איש. ישוב בשפיפה ועוצר את נשימתו – הנה הכל נשפך ומתאחד לזרם רחב ונעים: הלמות הקרשים ורחש המלאכות העמום, הקשות חדות בחצר הסתת, צלצול הפחים בסדנת הפחח, פעימות בסדן מהנפחייה, פה מישהו משחיז חרמש, ואי־שם מתייפח תינוק, במרחקים צעקות הילדים, קרקורן העצבני של התרנגולות, ואמא הקוראת “איפה אתה?” קל לך לומר עיירה, ובכל זאת יש בה כל כך הרבה גוני חיים כמו בנהר גדול; קפוץ מהר לתוך סירתך ואל תזוז, שהיא תנענע אותך, שהיא תישא אותך עד שראשך יסתחרר וכמעט תחוש מועקה. להתחבא מכולם – גם זה הוא מסע אל העולם.

 

פרק ד'    🔗

עולמם המשותף של הילדים – זה עניין אחר לגמרי. ילד גלמוד במשחקו ישכח את עצמו וכל אשר סביבו, ושכחתו היא מחוץ לזמן. משחקם המשותף של ילדים מושך לתוכו סביבה רחבה יותר ועולמם הקיבוצי נשלט על ידי חוק עונות השנה. שום שעמום לא יאלץ את הילדים לשחק בגולות בקיץ. גולות משחקים באביב, לאחר שהאדמה הקפואה הפשירה; זהו חוק רציני שאין לעמוד בפניו, כמו החוק המצווה על השקדייה לפרוח או לאמהות לאפות עוגות פסחא. רק מאוחר יותר משחקים בתופסת או במחבואים, בעוד שתקופת החופש הגדול של בתי הספר היא תקופת ההרפתקאות הגדולות: לפשוט בשדות ולתפוס חגבים, או לשחות בנהר בסודי סודות. שום נער המכבד את עצמו לא ירגיש בקיץ צורך להדליק מדורה; את זאת עושים בסתיו, בעונה שבה מעיפים עפיפונים. חג הפסחא, החופש הגדול וחג המולד, היריד השנתי, גן השעשועים הנודד, חגיגות הקדושים – אלה הם תאריכים חשובים, מעין פרשות מים במרחב הזמן. לשנתם של הילדים סדר משלו, היא מתחלקת באורח טקסי על פי עונות השנה; ילד גלמוד משחק בנצח; ואילו חבורת ילדים – בזמן.

באותה חבורה לא היה בן הנגר בחזקת אישיות שתתייצב בקידמת האירועים; התעלמו ממנו קצת, טענו כנגדו שהוא “מותק של אמא” ושהוא פחדן. האם לא היה לו באביב רעשן מעשה ידיו של מר מרטינק, האם לא יכול היה לספק לכל שבבי עץ לשמש כחרבות, ושברים כמה שעלה על דעתו? העץ הוא חומר יקר ערך. מה הוא לעומתו בן הזגג עם גושי המֶרֶק המלוכלכים שלו? בן הצַבָּע – זה משהו אחר: פעם הוא מרח את כל פניו בצבע תכלת, ומאותו זמן נהנה מכבוד מיוחד. אבל בחצר הנגרייה היו מונחים קרשים שיכלו לשמש נדנדות שבהן ניתן להתנדנד דומם ובארשת רצינית; האין גם בכך מין הינתקות מהאדמה, ובכך מעשה שיש בו כדי למלא כל מה שהלב יבקש? שבן הצַבָּע ימרח על פניו את כל הכחול שבעולם; הוא לא הוזמן לעולם לבוא ולהתנדנד.

משחק הוא משחק, עניין רציני, עניין של כבוד; אין שום שוויון במשחק, רק הצטיינות או הכנעה. ייאמר מייד שלא הצטיינתי; לא הייתי לא החזק ביותר ולא האמיץ ביותר בקרב בני החבורה, ואני חושב שזה גרם לי לסבל. לא עזר שהשוטר המקומי היה מצדיע לאבא ולצַבָּע לא. כאשר אבא לבש את חליפתו השחורה והלך למועצת העיירה, הייתי תופס את אצבעו העבה ורציתי לצעוד בצעדים ארוכים כמוהו; ראו גם ראו, בחורים, איזה אדם חשוב הוא אבא שלי – אפילו נושא אחד התרנים של אפיריון הכומר בחג התחייה; ובערב יום הולדתו מופיעים הנגנים המקומיים ומנגנים לכבודו. אבא ניצב פתח הדלת, עכשיו בלי סינר, ומקבל את פני הבאים לכבדו ביום חגו. ואני, בשכרון גאוותי המתוקה והמייסרת תר אחרי חבריי המקשיבים ביראה, חווה את שיא תהילת העולם הזה המצמררת ונוגע באבא, שהכל יראו שאני שייך אליו. למחרת החברים כבר לא רצו לדעת על דבר תהילתי; ושוב הייתי מי שלא מתבלט בכלום, שאיש לא רוצה לציית לו, אלא אם אזמין אותם לבוא להתנדנד בחצר שלנו. ודווקא לא; מוטב לי שלא להתנדנד בעצמי; ומתוך צער ומרי גמרתי אומר להתבלט לפחות בבית הספר.

בית הספר הוא שוב עולם אחר לגמרי. שם כבר לא מבדילים בין ילד לילד על פי אבותיהם, אלא על פי שמותיהם. הם כבר לא מוגדרים האחד כבן הזגג והאחר כבן הסנדלר, אלא בכך ששמו של האחד הוא אַדַמֶץ ושמו של האחר בָּרַן. לילדון של הנגר נגרם בכך זעזוע שלא התרגל אליו ימים רבים. עד כה הוא השתייך למשפחה, לבית המלאכה, לבית ולחבורת הנערים שלו; עתה הוא ישב גלמוד נורא בקרב ארבעים ילדונים כמוהו שאת רובם לא הכיר ושלא חלק עמהם שום עולם. אילו ישב לידו אבא או אמא, או לפחות הפועל פראנק, או אפילו מר מרטינק העצוב וארוך הגֵו – הרי היה זה משהו אחר; הוא היה מחזיק בכנף בגדיהם ולא היה מאבד את הקשר אל העולם שלו; הוא היה חש אותו מאחוריו כמגן. בא לו לבכות, אבל הוא פחד שהאחרים ילעגו לו. לעולם לא התמזג בכיתתו. האחרים התיידדו לאחר זמן קצר ודחפו זה את זה מתחת לספסל, אבל להם היה קל: להם לא היתה בבית נגרייה ולא גדר משבבים ובו מילוי נסורת, וגם לא פראנק החזק, ואפילו לא מר מרטינק; לא היה להם דבר להתגעגע אליו כל כך נורא. בנו של הנגר ישב בתוך המולת הכיתה נבוך ובתחושת חנק בגרון. המורה עצר לידו. “אתה ילד שקט וטוב,” אמר בנימת שבח. הילדון הסמיק ועיניו נשטפו פרץ של דמעות אושר שלא ידע עד אז. מאותו רגע הוא נהפך לילד שקט וטוב בבית הספר, דבר שהרחיק אותו כמובן עוד יותר מהאחרים.

אולם בחייו של ילד מביא בית הספר עוד חוויה גדולה וחדשה: כאן פוגש הילד לראשונה את הסדר ההיררכי של החיים. עד אז הוא חייב היה, אמת נכון, לציית לזה או אחר; אמא פוקדת עליו, אבל אמא היא שלנו, ואמא נמצאת פה בכדי לבשל, ואמא גם מנשקת ומלטפת; אבא כועס לפעמים, אבל פעמים אחרות אתה יכול לטפס לו על הברכיים או להחזיק באצבעו העבה. גדולים אחרים צועקים לפעמים או מגדפים, אבל לדברים האלה אפשר לא לשים לב ולברוח. המורה, זה משהו אחר; המורה נמצא פה רק בכדי לגעור ולתת פקודות. ואינך יכול לברוח ולהתחבא, עליך רק להסמיק ולחוש את אימת בושתך. ולעולם לא תטפס על ברכיו, לעולם לא תתפוס את אצבעו המרוחצת; לעולם הוא מעליך, בלתי נגיש ואין לגעת בו. והכומר – עוד יותר. אם הוא מלטף את ראשך, אתה לא רק מלוטף, אלא מסומן ומורם מכל היתר, ועליך לעמול קשה לבל יבגדו בך דמעות עיניך הזולגות מרוב תחושת התודה. עד אז היה לילדון עולם משלו, וסביבו היו עולמות סגורים וקסומים לרוב: עולם האופה, עולם הסתת, וכל היתר. כעת העולם כולו מתפצל לשני רבדים: העולם הגבוה יותר שבו מצויים המורה והכומר וגם עוד אלה שמותר להם לדבר אתם: הרוקח והדוקטור והנוטריון והשופט; ומאידך העולם הרגיל, שבו דרים האבאים וילדיהם; האבאים מצויים בבתי מלאכה ובחנויות ויוצאים רק פתח הבית, כאילו הם חייבים להחזיק בבתיהם; בני העולם העליון נפגשים בכיכר העיירה, מברכים איש את רעהו בתנועת ברכה רחבה ועוצרים מלכת לשיחת חולין או מלווים איש את רעהו כברת דרך. למענם פרוסה מפה לבנה על שולחן במסעדת הכיכר, בעוד אשר המפות האחרות עשויות מבד משובץ אדום או כחול; זה נראה כמעט כמו מזבח. היום אני יודע שהמפה הלבנה לא היתה כל כך בוהקת בנקיונה, שהכומר היה אדם טוב לב ושמן שאהב את מנת טבק ההרחה שלו והמורה היה רווק זקן בן כפר, בעל חוטם אדום; אבל אז הם היו בעיני התגלמות של משהו נשגב וכמעט על־אנושי; היתה זאת לדידי מערכת ריבוד ראשונה של העולם על פי הדר ועוצמה.

הייתי תלמידון שקט וחרוץ, שהצביעו עליו כמופת לאחרים; אבל בחשאי נטרתי בחיל ורעדה רגשי התפעלות כלפי בן הצַבָּע, נבל שטני שמעשה הנבלה שלו הוציאו את המורה מדעתו ושנשך פעם את אצבעו של הכומר. הכל פחדו ממנו ולא ידעו איך לנהוג בו. יכו אותו ככל שירצו, הוא צחק להם בפנים; היה זה מתחת לכבודו הפראי לפרוץ בבכי, יהא אשר יהא. מי יודע: אולי היה זה המאורע המכריע בחיי, שבן הצבע לא אבה לקבלני כחבר. הייתי מוכן לתת עולם ומלואו בעד הסכמתו להתחבר אתי. יום אחד, השד יודע מה הוא זמם, נפל קרש על ידו ומחץ אותה; יתר הילדים פתחו בצווחות, אבל הוא –כלום, רק החוויר והידק את שיניו. ראיתי אותו חוזר לביתו ונושא את יד שמאלו המדממת בידו השניה, כאילו זה שלל מלחמה. הילדים נאספו סביבו והלכו אחריו, צווחים: “נפל עליו קרש!” יצאתי מדעתי מרוב אימה וחמלה, רגלי רעדו, חשתי בחילה. “כואב לך?” נשפתי מבוהל. הוא שלח אלי מבט יהיר מעיניו הלוהטות והלועגות. “מה זה עסקך?” הוא סינן בין שיניו. נשארתי עומד דחוי ומבוייש. חכה, אני אראה לך, מה אני יכול לסבול! נכנסתי לנגרייה והכנסתי את ידי השמאלית למלחצת להידוק קרשים; הידקתי את הבורג, אתם עוד תראו כולכם! דמעות נקוו בעיניי, עכשיו זה כואב לי כמו לו; אני אראה לו! הידקתי את הבורג עוד יותר, עוד יותר, עכשיו כבר לא הרגשתי את הכאב, רק התעלות. מצאו אותי שם מעולף, כשאצבעותיי לכודות במלחצת; עד היום יש לי מום בקצות אצבעות שמאלי. כיום היד הזאת מיובשת ומצומקת כמו טלף של תרנגול־הודו, אבל עדיין רשומה בו המזכרת הזאת – על מה בעצם? על שנאה ילדותית נקמנית, או חברות עד כדי תשוקה?

 

פרק ה'    🔗

באותם ימים קרה שאל שערי עיירתנו הגיעה מסילת הברזל. כבר זמן רב עבדו בסלילתה, אבל עכשיו היא התקרבה מאד; אפילו בחצר הנגרייה אפשר היה לשמוע את פיצוצי הסלעים במורדות ההר. היו איסורים מחמירים, שלנו הילדים אסור להתקרב לשם, מצד אחד כיון שמפוצצים שם דינמיט, ומצד שני כיון שמסתובבים שם אנשים מוזרים; שהשד יאמין לאספסוף הזה, היו אומרים. בפעם הראשונה הביא אותי לשם אבא, שאראה, כדבריו, איך בונים רכבת. לפתתי את אצבעו בחוזקה, פחדתי מ“האנשים האלה”; הם גרו בצריפי עץ, שבינם נמתחו חבלים, ומהם היתה תלויה כביסה קרועה; הצריף הגדול ביותר היה הקנטינה, ובה אשה שמנה ורעה שקיללה בלי הפסקה. בשטח הסלעים עבדו גברים עירומים־למחצה במכושים; הם קראו משהו לעברו של אבא, אבל הוא לא ענה להם. אחר־כך עמד שם אחד מהם עם דגל אדום בידו. “אתה רואה, עכשיו יתחילו לפוצץ,” אמר אבא, ואני תפסתי את אצבעו ביתר חוזקה “אל תפחד, הלא אני פה אתך,” אומר אבא בנימת מהימנות, ואני חש באנחת רווחה כמה הוא חזק ובעל עוצמה; שום דבר לא יכול לקרות במקום שהוא נמצא.

יום אחד נעמדה ליד גדר הנגרייה שלנו ילדה לבושת בלויים, תחבה את אפה בעד חריצי הגדר ופטפטה משהו. “מה את מספרת?” שאל פראנק. הילדה חרצה את לשונה בכעס והמשיכה לפטפט. לפיכך קרא פראנק לאבא. אבא נשען על הגדר ואומר: “מה את רוצה, קטנטונת?” הקטנטונת חזרה על דבריה ביתר מהירות. “אני לא מבין אותך,” אמר אבא בארשת רצינות, “מי יודע מאיזה עם את. חכי פה!” וקרא לאמא. “תסתכלי איזה עיניים יש לילדה הזאת.” עיניה היו גדולות ושחורות, ריסיה ארוכים ביותר. “איזו ילדה יפהפייה,” נשפה אמא בהתפעלות. “את רוצה לאכול?” הילדה כלום – רק הסתכלה בה בעיניים האלה שלה. אמא הביאה לה פרוסת לחם בחמאה, אבל הקטנה נענעה בראשה. “אולי היא איטלקייה, או הונגרייה,” סבר אבא בחוסר בטחון. “או רומנייה. מי יודע מה היא רוצה.” והלך אל ענייניו. לאחר שעזב הוציא מר מרטינק מכיסו מטבע ונתן אותה לילדה בלא לומר דבר.

למחרת היום, כאשר חזרתי מבית הספר, היא ישבה על הגדר שלנו. “היא באה לבקר אותך,” צחק פראנק, ואני כעסתי נורא; לא שמתי לב אליה יותר, על אף שהיא שלפה ממשהו, שאולי יכול היה להיות כיס, מטבע נוצצת והסתכלה בה בכדי להסב את תשומת לבי. סובבתי קרש ממרומי ערימת הקרשים בכיוון ניצב, כאילו נדנדה, והתיישבתי בקצה אחד; שהקצה השני יגיע עד לב השמיים, מה איכפת לי; סובבתי את גבי כלפי כל העולם. קודר ואיכשהו כועס. ולפתע התחיל הקרש שהייתי ישוב עליו להתרומם, בהיסוס מה; לא סובבתי את ראשי, אבל נשטפתי בתחושת אושר עילאי, כמעט כואב. גלשתי עד מלוא הגובה, מאושר עד כדי סחרחורת; הטיתי את גופי בכדי שהצד שלי יירד ארצה, הקצה השני ענה בקלות ובאורח חלק, ובו יושבת בפישוק רגליים הילדה ולא אומרת דבר, מתנדנדת דומם ובאורח חגיגי, ובקצה האחר יושב דומם ובאורח חגיגי ילד; הם אינם מביטים זה בזה, ומתמסרים בלב ובנפש לנדנודים, שכן הם אוהבים; לפחות הילד אוהב, גם אם איננו יודע לכנות זאת כך; זה ממלא אותו עד תום, זה יפה ומייסר בעת ובעונה אחת; וכך הם מתנדנדים בלא לומר מלה, כמעט כפולחן, לאט ככל האפשר בכדי שזה יהיה יותר חגיגי.

היא היתה גדולה ממני בקומתה ובשנותיה, שחורת שיער ושחומה כמו חתול שחור; אינני יודע את שמה ולא את לשונה. הראיתי לה את הלול שלי העשוי שבבים, אבל היא לא שמה לב אליו; שמא לא הבחינה שהפולים הם התרנגולות שלי; הדבר כאב לי, ומאותה עת חדלתי להשתעשע בלולי. לעומת זאת היא תפסה את החתלתול של השכנים וחיבקה אותו, בעיניים בהולות ובוהות; היא ידעה לרקום באצבעותיה מחתיכת חוט קשירה כוכב מדהים, כאילו זה מעשה קסם. נער איננו מסוגל לאהוב כל הזמן, האהבה היא רגש כבד מדי ומייסר מדי. מפעם בפעם צריך להקל ולהמירה בחברות סתם. החברים לעגו לי שאני מתחבר עם ילדה, זה לא היה לפי כבודם; אני נשאתי זאת בגבורה, אבל התהום ביני ובינם העמיקה. יום אחד היא שרטה את בן הרצען; הדבר גרר קטטה, אבל בן הצבע התערב וסינן בין שיניו בבוז: “תעזבו אותה, היא בחורה!” וירק בקשת, כמו שוליה. אילו רמז לי אז, הייתי הולך אחריו, במקום אחרי השחרחורת הקטנה; אלא שהוא הפנה אלי את גבו, ופנה להנהיג את כנופייתו להצלחות אחרות. הייתי פגוע מרוב עלבון וקנאה. “אל תדאגי,” איימתי, “אילו היו ניגשים אלינו, הייתי נותן להם!” אבל היא ממילא לא הבינה; חרצה את לשונה בעקבותיהם וכללית התנהגה, כאילו אני תחת חסותה.

הגיעו ימי החופש הגדול, והיו ימים שהיינו יחד יום שלם; רק לפנות ערב היה מר מרטינק מוביל אותה אל הצריפים מעבר לנהר. לפעמים לא הגיעה ואני לא ידעתי מרוב ייאוש מה לעשות; התכרבלתי עם ספר ביד לתוך מחבואי בין הקרשים והעמדתי פני קורא. מרחוק אפשר היה לשמוע את שאון הילדים, שכבר לא השתייכתי אליהם, ואת קולות הנפץ מכיוון הסלעים. מר מרטינק גחן על הקרשים, כאילו הוא סופר אותם, ונהם בנימת חמלה: “מה, היום היא לא הגיעה?” העמדתי פנים שאני לא שומע וקורא בלהט בספר; אבל הרגשתי כמעט בהנאה את דם לבי הנשפך, וידעתי שמר מרטינק יודע. פעם כבר לא יכולתי לעמוד בזה ויצאתי לתור בעקבותיה; היתה זאת הרפתקה נוראה: הייתי צריך לחצות את הגשרון הצר אל מעבר לנהר שנראה לי אותו יום נורא ופראי כפי שלא היה מעולם. לבי הלם בחוזקה והלכתי כחולם חלום לכיוון הצריפים שנראו כנטושים; רק הפונדקאית מהקנטינה צרחה באיזה מקום ואשה אחרת לבושת כותונת וחצאית עסקה בתליית כבסים, תוך שהיא מפהקת בקול, כמו כלבו הגדול של הקצב. הילדה השחרחורת ישבה פתח אחד הצריפים על ארגז ותפרה איזה סמרטוטים, מצמצה בריסיה הארוכים ושלפה את קצה לשונה מרוב ריכוז. היא פינתה לי מקום לידה בלי אומר והתחילה לספר לי משהו בשטף מהיר בשפתה. מימי לא חשתי כה רחוק מהבית; כאילו כאן הוא עולם אחר; כאילו נגזר עלי שלא אחזור עוד לעולם הביתה; היתה זאת תחושה נואשת והרואית כאחד. היא שילבה את זרועה הרזה והחשופה סביב צווארי ולחשה לאוזני לחישה ארוכה, לחה ומדגדגת; אולי היא אמרה בשפתה הזרה לי שהיא אוהבת אותי, ואני הייתי מאושר עד מוות. היא הראתה לי את פנים הצריף שבו היא כנראה גרה; הוא היה לוהט מקרני השמש עד כדי חנק ושררה בו צחנה כמו במלונת כלבים; מעל מסמר היה תלוי מקטורן של גבר, על הרצפה פזורים כמה סמרטוטים ואיזה ארגזים במקום רהיטים. היתה שם אפלולית, ועיניה היו תקועות בי, כל כך קרובות וכל כך יפות, שהייתי פורץ בבכי – אינני יודע בשל מה: בשל אהבה, חוסר ישע או אימה. היא התיישבה על ארגז, ברכיה מתחת לסנטרה, לחשה משהו כמו שיר והסתכלה בי בעיניה המקובעות והרחבות האלה; זה היה כאילו שהיא מפעילה מעשה קסם. הרוח טרקה את הדלת, ולפתע השתררה חשכה גמורה; זה היה נורא, הלמות לבי הגיעה עד גרוני, אינני יודע מה יקרה עכשיו; נשמע רשרוש חרישי בחושך והדלת נפתחה; היא עמדה בה כצללית מול האור והביטה החוצה ללא ניע. אחר־כך נשמע קול פיצוץ עמום מכיוון המורד והיא חזרה על הנשמע: “בום”. לפתע היא היתה שוב עליזה והראתה לי, מה היא יודעת לעשות מחתיכות חוט; אלוהים היודע מדוע היא התחילה להתנהג אלי כמו אמא או מטפלת קטנה; היא אפילו הושיטה לי יד ורצתה להוליך אותי הביתה, כאילו אני ילד קטן. משכתי את ידי מידה והתחלתי לשרוק בקולי קולות בכדי שהיא תדע מי אני ומה אני; באמצע הגשרון אפילו עצרתי מלכת וירקתי לתוך המים, להראות לה שאני כבר גדול ולא מפחד מכלום. בבית שאלו אותי איפה הסתובבתי; שיקרתי, אבל הרגשתי, על אף שהרביתי לשקר כמו כל ילד, שהפעם השקר שלי הוא איכשהו יותר כבד ויותר חמור; לפיכך שיקרתי ביתר פזיזות ולהט – אני מתפלא שלא גילו את השקר.

למחרת היא הגיעה כאילו כלום וניסתה לשרוק בשפתיים מכווצות; אני לימדתי אותה לשרוק כך תוך שאני מקריב חלק מיתרוני; ידידות היא דבר גדול. תמורת זאת נקל היה לי יותר לתור אחריה אל הצריפים; שרקנו זה כלפי זה כבר ממרחק, דבר שחיזק את ידידותנו. טיפסנו במורדות ההר למקומות שמהם אפשר היה לראות את החופרים; היא התחממה בשפע כמו צפע, בעוד אני מתבונן בגגות העיירה ובקימור דמוי הבצל של מגדל הכנסייה. כמה שזה רחוק! שם, במקום שנראה הגג המזופת יש נגרייה; אבא מתנשף ומודד איזה קרשים, מר מרטינק משתעל ואמא עומדת על המפתן ומנענעת את ראשה: איפה נעלם הילד הפרוע שלי? כאן, בשום מקום, אני מוסתר; כאן, במורד שטוף השמש, היכן שפורחים הבוצין ולשון הפר ולוע הארי; כאן בגדה השניה, במקום שהמכושים מצלצלים והדינמיט מפוצץ והכל אחרת לגמרי. כאן יש מקום כזה סודי בהחלט; מכאן רואים הכל ואיש אינו רואה הנה. ולמטה כבר הניחו את הפסים ומסלקים את הסלעים ועפר בקרוניות. אחד קופץ על קרונית והיא נוסעת מעצמה על המסילה; גם אני הייתי רוצה לעשות את זה ולחבוש כיסוי ראש כזה עשוי ממטפחת אדומה., ולגור בצריף שאדון מרטינק היה בונה בשבילי. הילדה השחרחורת מביטה בי בריכוז, טיפשי שאינני יכול לומר לה דבר. ניסיתי לדבר אליה בשפת סתרים: “אֲבּ־נִיבִּי רוֹבּוֹצֶהבֶּה לְבּהַבַּגִיבִּיד לָבָּך מַבַּשֶׁבֶּהוּבּוּ,” אבל היא לא הבינה גם את זה. לא נותר אלא לחרוץ את הלשונות זה כלפי זו ולעשות העוויות איומות ביותר זה כלפי זו, בכדי להפגין את אחדות הלבבות. או להשליך יחוד אבנים. ברגע זה התור הוא של חריצת הלשונות; לשונה זריזה ודקה כמו נחש צח ואדום; בכלל הלשון היא איבר מוזר, מקרוב היא נראית כאילו היא עשויה גרגירי סולת ורודות. למטה נשמעות צעקות, אבל שם יש צעקות כל הזמן. ובהסתכלות הדדית בעיניים, מי ימצמץ ראשון? זה מוזר, עיניה נראות שחורות, אבל מקרוב יש בהן דברים זהובים וירוקים; והראש הקטן הזה באמצע – זה אני. ולפתע התרחבו אישוני עיניה, והיא קפצה על רגליה, צעקה משהו ורצה במדרון למטה.

למטה משרך טור אנשים מבולבל את דרכו אל הקנטינה. נשארו מאחוריהם רק מכושים זרוקים.

עם ערב סיפרו הבריות בהתרגשות, שאחד “האנשים האלה” דקר בקטטה את מנהל העבודה שלו; לקחו אותו משם, כך סופר, שוטרים, ועל ידיו ראו אזיקים; מאחוריהם רצה ילדה שלו.

מר מרטינק הסב אלי את עיניו הגדולות והיפות והניד את ידו. “ומי ידע, מי מהם זה היה,” הוא נהם. “האנשים האלה נמצאים כל יום במקום אחר.”

לא ראיתי אותה עוד. קראתי מרוב עצבות כל מה שנפל לידי, מוחבא בין הקרשים. “יש לך בן טוב,” היו אומרים השכנים, בעוד אבא מעיר בצניעות אבהית: “רק שיצא ממנו משהו!”

 

פרק ו'    🔗

את אבא אהבתי, מכיון שהיה חזק ופשוט. לגעת בו – זאת היתה תחושה כמו להישען על קיר או על עמוד איתן. אני חשבתי שהוא האדם החזק בין כל האנשים; אפשר היה להרגיש בקרבתו ריח של טבק זול, בירה וזיעה, ונוכחותו הגופנית רבת העוצמה מילאה אותי מעין הנאה של בטחון, ותחושת מהימנות וכוח. לפעמים הוא היה מתכעס, ואז הוא היה איום, מרעים כמו סופה; ככל שכך, כן נעמה מקצת האימה שבה טיפסתי אחר־כך על ברכיו. הוא לא הרבה לדבר, ואם דיבר, לא על עצמו דיבר: לעולם לא נפטרתי מהתחושה שאילו רצה, היה יכול לדבר על מעשי גבורה שעשה בחייו ואני הייתי אז שם את ידי על חזהו האדיר והשעיר להרגיש את ההולם בפנים. הוא חי ברחבות וביסודיות בנגרות שלו; והיה חסכן מאד, כי הוא מדד את הכסף במונחי עבודתו שהשקיע בו. אני זוכר שבימי ראשון בשבת היה שולף מהמגירה את פנקסי החסכון ומתבונן בהם; זה היה כאילו הוא סוקר בשביעות רצון ערמה של קרשים טובים וישרים; בזה גלום המון עבודה וזיעה, ילד. לבזבז כסף, זה משהו כמו לבטל מלאכה גמורה; זה חטא. ובשביל מה, אבא, נועד הכסף שחסכת? לימי הזקנה, היה אבא אומר מן הסתם; אבל זה לא זה, כך רק אומרים; הכסף נועד להראות את העבודה שהושקעה, את כל חיי היושר, המאמץ וההסתפקות במועט. הנה אתה יכול לקרוא כאן – זאת התוצאה של מפעל חיי; כאן כתוב שחייתי בשקידה ובחסכנות כראוי. הגיע הזמן שאבא היה כבר זקן; אמא מזמן נחה תחת לוח השיש שבבית העלמין (הוא עלה כסף רב, היה אבא מעיר ביראת כבוד) ולי היתה משרה טובה; ואבא עודנו משרך את רגליו הנפוחות והכבדות בדרכי חצר הנגרייה, שכבר כמעט לא היה מה לעשות בה, חוסך, עורך חשבון, ובבוקרו של יום ראשון בשבת, לבדו וגלמוד בקן המשפחתי לשעבר, שולף את פנקסי החסכונות להתבונן בסיכום המספרי של חיים ביושר.

אמא לא היתה כל כך פשוטה; היא היתה רגשנית יותר, אימפולסיבית ושופעת אהבה אלי; היו רגעים שבהם היתה מחבקת אותי בחוזקה ונאנקת, יחידי שלי, הייתי מתה בעבורך! מאוחר יותר, כשהייתי נער, היו התפרצויות האהבה האלה איכשהו מכבידות עלי; התביישתי שמא יראו חבריי את אמא מנשקת אותי בלהיטות שכזאת; אך בימי ילדותי הרכה הרעיפה עלי אהבתה העזה מעין עבדות או שעבוד; ואני אהבתי אותה נורא. כאשר בכיתי והיא הרימה אותי לזרועותיה חשתי כאילו אני נמס; התייפחתי נורא על צווארה הרך, המורטב בדמעותיו של דרדק ובריר הנוטף מפיו; חילצתי מפי אנקות שבר ככל שיכולתי עד שהכל נתמוסס במלמול של אושר מנומנם: אמא! אמא! באופן כללי היתה אמא קשורה לדידי בצורך לבכות ולהיות מנוחם, ובצורך רגיש יתר על המידה להתענג על ייסוריי. רק משהייתי לגבר קטן בן חמש, צמחה בי התנגדות לגילויי רגשנות נשיים שכאלה; הפניתי את ראשי לצד כשהיא אימצה אותי אל שדיה, וחשבתי בלבי מה היא נהנית מזה כל כך; אבא יותר טוב, נודף ממנו טבק וכוח.

כיון שהיתה רגשנית כל כך, היא חוותה את הכל באורח איכשהו דרמטי; מריבות משפחתיות זעירות היו מסתיימות בעיניים נפוחות ושתיקה טרגית; ואבא, תוך שהוא טורק דלתות, ניגש לעבודתו בעקשנות זועפת, בעוד שהמטבח שידר דומיה נוראה ומאשימה. היא טיפחה את המחשבה שאני ילד חלוש, שיכול לפקוד אותי איזה אסון או שאני עלול למות. (על צד האמת מת ילדה הראשון, אחי שלא ידעתיו.) לכן היא נהגה לצאת במרוצה לראות היכן אני, מה אני עושה; מאוחר יותר הייתי כועס כדרכו של גבר על שהיא מטילה עלי כך את שמירתה, והייתי עונה לשאלותיה באי־רצון ובזעף. והיא התמידה לשאול: אתה מרגיש לא טוב? כואבת לך הבטן? בהתחלה זה החמיא לי: האדם מרגיש חשוב כשהוא חולה ועושים לו תחבושות; ואמא לופתת אותו ומאמצת אותו אל שדיה, אתה יקירי, אל נא תמות לי! או שהיתה לוקחת אותי בידי לאתרי נסים להתפלל לבריאותי; שם היתה מקריבה פסלוני חזה לבתולה מריה בטענה שאני חלש בחזה. התביישתי נורא שהיא מקריבה פסלוני נקבה בעבורי, זה השפיל את גאוותי הגברית. בכלל העליות־לרגל האלה היו מוזרות בעיני; אמא היתה מתפללת בהשקט או נאנחת כשעיניה תקועות אי שם ומלאות דמעות; הרגשתי באופן עמום ומכאיב שלא מדובר רק בי. אחר־כך היתה קונה לי לחמנייה, שהיתה כמובן משהו מיוחד ואחר לגמרי מהלחמניות שבבית; אך אף על פי כן הייתי משתתף בעליות הרגל שלה באי־רצון. התמונה הכוללת הזאת נותרה אתי לכל החיים: אמא כרוכה במחלות וכאב. אני חושב שגם כיום הייתי מעדיף להישען על אבא עם ריח הטבק והגבריות. אבא היה כמו עמוד.

אין לי כלפי מי ליפות את בית ילדותי. הוא היה רגיל וטוב כמו אלפי בתים אחרים; כיבדתי את אבי ואהבתי את אמי, והנה טוב היה חלקי עלי אדמות. הם עיצבו אותי כאדם הגון בדמותם ובצלמם. לא הייתי חזק כמו אבא ולא גדול באהבה כמו אמא, אבל לפחות חרוץ וישר, ובמידה מסויימת שאפתן – שאפתנות זו היא בלי ספק תורשת חיוניותה של אמי; באופן כללי, מה שהיה בי פצוע, בא לי כנראה מצד אמי. והנה, גם זו היתה לטובה: לצד האדם החרוץ היה בי גם אדם חולם. זה למשל איננו תורשת אבי, שאני נוטה להתבונן בעברי כמו במראה; אבא היה האובייקטיבי בהחלט, מימיו לא היה לו זמן למשהו זולת ההווה, כי הוא חי בעבודתו. הזכרונות והעתיד שייכים לבעלי הנטייה לחלום ולעסוק בהם בעצמם. זה חלקה של אמא בחיי. ובהביטי עכשיו במה שהיה בי של אבא ושל אמא, אני מוצא ששניהם צעדו אתי לאורך כל חיי ושבית ילדותי איננו נגמר: שגם כיום אני ילד בעל עולמו הטמיר, בעוד אבא עובד ומחשב ואמא עוקבת אחרי במבטי פחד ואהבה.

 

פרק ז'    🔗

כיון שהצלחתי בלימודי היסוד והייתי, רק בשל היותי גלמוד ונזיר מחברויות, בחזקת “תולעת ספרים”, שלח אותי אבא ללימודי המשך; מלבד זאת זה היה איכשהו מובן מאליו, שכן הוא העריץ אדונים, והתקדמות חומרית וחברתית היתה לדידו משימתו המובנת מאליה והקדושה של כל אדם הגון וצאצאיו. שמתי לב לכך שהילדים המצליחים ביותר (במונחי הקריירה האישית) באים בדרך כלל משכבות הביניים השקדניות, שהיו רק בראשית כינונו, בצנעה ובהקרבה, של משהו כמו שאיפות לחיים טובים יותר; התקדמותנו מוּנעת בלחץ מאמציהם של אבותינו. לפיכך לא היה לי מושג כלשהו על מה אני רוצה להיות; לכל היותר משהו מרשים, כמו הלוליין שהופיע ערב אחד מתנדנד על החבל מעל לכיכר העיירה, או פרש רכוב על סוס שעצר פעם את סוסו ליד הגדר שלנו ושאל משהו בגרמנית; אמא הגישה לו כוס מים, הפרש הצדיע, הסוס רקד ואמא הסמיקה כמו פרח. הייתי רוצה להיות פרש, או שמא קונדוקטור ברכבת, הטורק את דלתות הקרונות וקופץ באלגנטיות עילאית על מדרגת הקרון לאחר שהרכבת יצאה לדרכה. אבל אין לדעת מה לעשות על מנת להיות קונדוקטור או פרש. יום אחד הודיע לי אבא בהתרגשות, שלאחר החופש הגדול הוא ישלח אותי ללימודים, אמא בכתה, המורה בבית הספר אמר שעלי להעריך את הסיכוי שניתן לי להיות אדם משכיל והכומר התחיל לברך אותי בברכת servus¹ ולכנות אותי “סטודנט”. הסמקתי מרוב גאווה, היה זה חזיון חגיגי כל כך; התביישתי מכאן ואילך לשחק סתם, והבשלתי, תוך שספר תדיר בידי, בכאב של בדידות, להיות לצעיר רציני.

מוזר ששמונה השנים הבאות בגימנסיה² הן בעיני לא־רלוונטיות – לפחות בהשוואה לשנות ילדותי בבית. ילד חי חיים מלאים, בעיניו אין ילדותו, מצבו הנוכחי, משהו זמני או חולף; והוא מצוי בביתו, כלומר הוא אישיות חשובה הממלאת את מקומה המוקנה לה בזכות. ויום אחד באים ומעבירים את הנער הכפרי אל העיר ללמוד שם. שמונה שנים בקהל אנשים זרים, כך אפשר לתאר זאת; שכן כאן הוא לא יהיה כבר בבית, הוא יהיה בן־אדם קטן וזר, ולעולם לא יחוש עוד את תחושת הבטחון שהוא שייך לכאן. הוא ירגיש בלתי חשוב להחריד בתוך האנשים הזרים האלה, כל העת יזכירו לו, שהוא עודנו כלום. בית הספר וכל הסביבה הזרה יטפחו בו תחושה של קטנות מושפלת, שחוחות ונחיתות, תחושה שהוא ישתדל להתגבר עליה על ידי שקידה יתרה ושינון חומר הלימודים – או, באי אלה מקרים ובמועד מאוחר יותר – מרי מטורף נגד המורים ומשמעת המוסד החינוכי. ובבית הספר משננים לו כל העת שכל זה איננו אלא הכנה לבאות; שנתו של תלמיד כיתה ה' איננה אלא הכנה לכיתה ו' וטעם קיומה של כיתה ח' איננו אלא עלייה לכיתה ט', כמובן אם יהיה תלמיד טוב וחרוץ. וכל שמונה השנים הארוכות אינן אלא הכנה לבחינות הבגרות, ורק אחר־כך, סטודנטים, מתחילים הלימודים של אמת. אנחנו מכינים אתכם לחיים, מטיפים אנשי סגל ההוראה, כאילו מה שנע לנגד עיניהם בספסלי הכיתה איננו בחזקת חיים הראויים לציון זה. החיים הם מה שיבוא אחרי בחינות הבגרות; זאת בקווים כללים הרעיון המרכזי והעז שבית הספר התיכון מטפח בנו; לפיכך אנחנו יוצאים ממנו כאילו השתחררנו ושולחנו לחופשי, במקום לחוש בהתרגשות קמעה, שבפרישתנו מכאן אנו נפרדים מנעורינו.

אולי זה בשל כך שזכרונותינו מבתי הספר כל כך מקוטעים ומפוזרים; ובכל זאת, כמה חד כושר התפיסה בשנות החיים האלה! כמה חד ומדויק הוא זכרוני על מוריי, על הקפדנים המצחיקים והמבולבלים קמעה, האנשים הטובים ביסודם שניסו לשווא להשתלט על להקת נערים משתוללת, ועל כמה גברים מלומדים ונאצלים שלמרגלותיהם אפילו נער יחוש תחושה עמומה וכמעט מצמררת שהמדובר איננו בהכנה אלא בקניית דעת, ושכבר ברגע זה הוא היה למשהו ולמישהו. אני רואה גם את חברי לספסל הלימודים, את הספסלים השרוטים, את מסדרונות הבניין הנושן של בית הספר המקודש מזה דורות, אלף קטעי זיכרון חיים כמו חלום חי; אבל כל תקופת בית הספר, כל שמונה השנים כמכלול בלא פנים ובלא טעם כמעט; היו אלה שנות נעורים שעברו עלינו מתוך אי־סבלנות והמתנה שזה כבר ייגמר.

ושוב: באיזה להט ובאיזו עוצמה חווה נער בגילים האלה כל דבר שאיננו בחזקת בית הספר; כל דבר שאיננו “הכנה לחיים” אלא החיים עצמם: תהא זו ידידות, או מה שמכנים האהבה הראשונה, קונפליקטים, קריאה, משבר דתי או מעשה שובב. כאן יש משהו שהוא יכול להיכנס לעובי קורתו בכל מאודו ושהוא שלו כבר כאן ועכשיו, ולא לאחר בחינות הבגרות, או עד אשר יהיה, כמאמר בית הספר, “מוכן”. רוב הזעזועים הפנימיים ומשובות הנעורים הנחווים ברצינות טרגית הם, אני חושב, תוצאה של החיים הדחויים שבהם מתרחשים נעורינו. זאת כמעט נקמה על כך שלא לוקחים אותנו ברצינות. מתוך מרי נגד הזמניות הכרונית הזאת אנו עורגים לחוות לפחות משהו במלוא החוויה ובאמת. לפיכך קורים הדברים כפי שקורים; לכן חדוּרוֹת זו בזו, בשנות הנעורים, באורח מבולבל ומכאיב לפעמים, משובות מטופשות ורצינות טרגית מפתיעה. אין החיים זורמים כך, שהילד יהיה בהדרגה וכמעט בלי משים לאיש; לפתע מתגלים בילד קרעים בשלים עד דם ומוגמרים להחריד של אדם; זה לא מתאחה מייד, זה לא מאורגן; זה נאבק בתוכו באורח כה מקוטע ובניגוד להגיון, עד שנראה הדבר כמעט כשיגעון. למרבה המזל אנחנו הזקנים מורגלים להשקיף על התופעה בהקלת הדין, ואנו מרגיעים את הנערים המתחילים להתייחס לחיים ברצינות קטלנית ונותנים להם להבין שזה יעבור להם.

(איזו גסות רוח היא לדבר על אושר הנעורים! אנו מתכוונים, ככל הנראה, לשינינו הבריאות ולקיבותינו הבריאות דאז; מה איכפת שסבלנו בכאבי נפש בגין עניינים של מה בכך! להשקיף קדימה על כמות כזאת של חיים שלפנינו: מייד היינו מתחלפים, יהא אשר יהא. אני יודע: היתה זאת בעצם תקופת חיי חשוכת האושר, תקופת הצער והבדידות; אבל אני יודע: גם אני הייתי מתחלף, בשתי ידיים הייתי לוקח את נעורי הדיכאון האלה – ומה איכפת שהיתה כואבת לי כל כך עד ייאוש הנשמה!)

 

פרק ח'    🔗

כל אלה קרוני כשם שקרו לכל נער, אך אולי בפחות סער ובפחות מובהקות מאשר ליתר. ראש לכל, הרבה מתסיסת הנעורים התפוגג אצלי בשל געגועיי התמידיים הביתה, בבדידותו של נער כפרי באווירה זרה ואיכשהו בכירה משלו. אבא חסך, שכר לי מקום מגורים אצל משפחת חייט, משפחה קטנה אכולת דאגות יום־יום; היתה לי לראשונה ההרגשה שאני בעצם תלמיד חסר־כל וכמעט אביון שנידון להסתפקות במועט ולהתבדלות והייתי נער כפרי ביישן שחש שהליצנים העירוניים החצופים מתעלמים ממנו; כמה שהם הרגישו פה בבית, מה לא הכירו וכמה עניינים היו משותפים להם! כיון שלא הייתי מסוגל להתקרב אליהם, גמרתי אומר להתבלט מעליהם; הייתי לנער השקדן של הכיתה שמצא את ייעודו בחיים, מעין נקמה, מעין ניצחון בכך שעלה מכיתה לכיתה כתלמיד המצטיין של המחזור שנתלווה לו חוסר אהדה מצד חבריו לכיתה, שראו בשקידתו הערירית והקשה ניסיון מגעיל “לטפס”. התחפרתי יותר ויותר בשינון החומר, אגרופיי על אוזניי, ביובש החונק שנגרם על ידי מגהצי החייט, בצחנה מצד המטבח, שבו היתה אשת החייט המתמידה להיאנח מבשלת אוכל חוור ותמיד קצת חמצמץ. שיננתי עד טמטום; בכל אשר הלכתי נעו שפתי בחזרה מתמדת על השיעורים; אבל איזה ניצחון זה היה כאשר בכיתה ידעתי והתיישבתי על מקומי אפוף בשתיקה מרושעת ובלתי ידידותית של בני הכיתה! לא הסבתי את ראשי, אבל הרגשתי את מבטיהם העוינים. ותאוות הכבוד הקטנה הזאת סייעה לי לעבור בשלום את משברי הנעורים ותהפוכותיהם; הייתי נמלט מפני עצמי בלומדי בעל פה את שמות האיים הסונדיים או את הפעלים החריגים ביוונית. זה היה לדידי מופת אבי הרכון על עבודתו, עד כדי השמעת קול נשיפה חזק מרוב ריכוז ולהט; אבא הבודק באגודלו את המוצר המוגמר, זה בסדר, אין בו פגם. וכבר לא רואים את חומר הלימודים, כי החשיך היום, בעד החלון הפתוח בוקעת תרועת האשכבה מהקסרקטין הסמוך; בחלון ניצב נער צרוב עיניים הנחנק מרוב עצב יפה להפליא ומיואש. מדוע בעצם? אין לזה שם, זה כל כך רחב ועמוק עד שנמסות בזה המחטים הזעירות הדוקרות של העלבונות הקטנים וההשפלות, הכישלונות והאכזבות הנתקעות בבשרו של הנער מכל עבר. כן, זאת שוב אמא, גלישת המכאובים הזאת ושפעת האהבה. הריכוז והפרך זה אבא, והרגישות ללא מצרים ולהט העדנה היא אמא; כיצד לדחוס ולסדר את שניהם בחזהו הצר של נער?

היתה תקופה שבה היה לי חבר שנקשרה בינינו חברות רבת הזיות; היה זה בן כפר, מבוגר ממני, בעל פלומה בהירה בסנטרו, בלתי מוכשר להחריד ועדין נפש; אמו הקדישה אותו לאלוהים כמנחת תודה על הבראת אביו; הוא היה אמור ללמוד לימודי כְּמוּרָה. כאשר קראו לו ללוח, התרחשה טרגדיה שלמה של רצון ופאניקה; הוא רעד כעלה ולא היה מסוגל לגמגם אפילו מלה. לימדתי אותו במאמץ מסור לעזור לו; הוא הקשיב לי בפה פעור ותקע בי את עיניו היפות מלאות ההערצה. כאשר בחנו אותו, סבלתי בעבורו סבל נורא שאין לתארו; כל הכיתה ניסתה לעזור לו וללחוש לו, אפילו בי השתמשו מרוב חמלה עליו ודחפו אותי, תגיד מה התשובה? אחר־כך הוא היה מתיישב סמוק והרוס; אני הלכתי אליו בעיניים מלאות דמעות וניחמתי אותו, אתה רואה הפעם היה קצת יותר טוב, כמעט כבר ענית, חכה, זה עוד ילך! בבחנים הייתי שולח לו פתקים מגולגלים עם התשובה הכתובה; הוא ישב בפינה הנגדית של הכיתה; הלפיד שלי עבר מיד ליד, ואיש לא פתח אותו: זה היה בשבילו; הנעורים נוטים להיות גסי רוח, אבל יש בהם מקום לאבירות. הבאנו אותו בכוחות משותפים עד כיתה ז', ושם הוא נכשל ללא תקנה, וחזר הביתה; נודע לי שבבית הוא תלה את עצמו. הבחור הזה היה אולי האהבה הגדולה והלוהטת של חיי. נזכרתי בה מאוחר יותר משקראתי סיפורים על מניעים מיניים של ידידות נעורים. אל־אלוהים, איזה שטויות! בקושי ובמגושמות, הושטנו יד זה לזה, חווינו כמעט בדכדוך את העובדה המדהימה שאנחנו נפשות; היינו מאושרים שאנחנו יכולים להסתכל באותם הדברים. היתה לי ההרגשה שאני לומד בשבילו, שאוכל לעזור לו; זה היה פרק הזמן היחידי שבו באמת אהבתי ללמוד והיתה לכל זה תכלית טובה ויפה. עד היום אני שומע את קולי הרך, הנלהב וההחלטי: “תראה, חזור על זה אחריי: צמחי זרע מתחלקים לחד־פסיגיים, דו־פסיגיים וחסרי־פסיגים.” “צמחים מתחלקים לחד־זרע,” נהם חברי הגדול בקול שהיה כבר גברי, ותקע בי מבט עיניו הטהורות, הנאמנות והמסורות מסירות של כלב. @@@

קצת יותר מאוחר היתה לי פרשת אהבה אחרת; היא היתה בת ארבע־עשרה ואני בן חמש־עשרה; היא היתה אחותו של אחד מבני כיתתי שנכשל בלטינית ויוונית, פרחח גדול ולא־יוצלח. באחד הימים חיכה לי במסדרון בית הספר אדון בעל מראה מוזנח, עצוב ושיכור קמעה, הסיר את כובעו, הציג את עצמו כזה וזה, פקיד זוטר; בתוך כך נקש סנטרו; סיפרו לו שאני תלמיד מצויין, ושמא אוכל להואיל בטובי לעזור קצת לבנו בלטינית ויוונית. “אינני יכול להרשות לעצמי מורה פרטי,” הוא גמגם, "אבל אילו השפעת עליו מטובך הרב, אדוני – " הוא אמר “אדוני”, וזה הספיק; היכולתי לבקש יותר? עמסתי בהתלהבות את מטלתי החדשה וניסיתי ללמד את הפרחח הפרוע. היתה זאת משפחה משונה: האב בילה את רוב הזמן במשרד או בשתייה, והאם הלכה לעבוד בתפירה בבתי הלקוחות או משהו כזה; הם גרו בסמטה צרה שיצאו לה מוניטין לרעה, שבו היו עם ערב יוצאות בחורות שמנות ומזקינות, מתנועעות כמו ברווזים. בבית היה שוהה או לא שוהה הבחור ואחותו הצעירה ממנו, נקיה וטהורה, ביישנית, בעלת פנים צרים ועיניים בולטות מקוצר ראייה, שהיתה רכונה כל העת על עבודות רקמה או תפירה. תוצאות הוראתי היו עלובות, הבחור לא רצה ללמוד, ודי; לעומת זאת התאהבתי ראשי ורובי ובייסורי נפש בנערה הביישנית הזאת שישבה בדומיה על שרפרף כשתפירתה סמוכה עד עיניה. היא היתה מרימה תמיד לפתע את מבטה כאילו נבהלה, ואחר־כך מסתירה את מבוכתה בחיוך רוטט. הבחור אפילו לא הואיל לקבל את שיעורי, הסכים ברוחב לבו שאכין את שיעוריו והלך לדרכו. ישבתי רכון על מחברותיו, כאילו זה מעסיק אותי מי יודע מה; כאשר הרמתי את ראשי, היא השפילה מהר את עיניה, מסמיקה עד שורשי שערותיה; כאשר פתחתי את פי לומר דבר מה, קפצו עיניה בבהלה ובשפתיה רטט חיוך ביישני מעורר רחמים. לא היה לנו מה לומר זה לזו, כל זה היה כל כך מביך; בקיר החדר תקתק שעון וחרחר במקום צלצול; היו מקרים שבהם חשתי בחוש בלתי מוכר לי, שהיא נושמת לפתע בקצב מוחש וגם מושכת את החוט דרך רקמתה במהירות יתר, או אז גם לבי הלם ביתר שאת ולא העזתי להרים את ראשי, רק התחלתי לעלעל, ללא צורך, במחברותיו של הבחור, בכדי שלפחות משהו יקרה. התביישתי עד לשד עצמותיי על מבוכתי וגמרתי אומר בנפשי: מחר אגיד לה משהו, משהו שתתחיל לשוחח אתי. הגיתי מאות פתיחות שיחה, כולל במה שתאמר היא; למשל: תראי לי את הרקמה הזאת, מה זה יהיה, או כדומה. אבל כשהייתי במקום ורציתי לומר זאת, התחיל לבי להלום, גרוני נשנק ולא יכולתי להוציא מלה; והיא הרימה את עיניה המבוהלות, ואני רכנתי על המחברת, תוך נהמה גברית שיש שם המון שגיאות, ובדרך הביתה, בבית, בבית־הספר נתמלא ראשי במחשבות: מה אומר לה, מה אעשה; אלטף את שערותיה, אתן שיעורים פרטיים בתשלום ואקנה לה טבעת, אציל אותה איכשהו מהבית שבו היא שרויה; אתיישב לידה, אחבק אותה בצווארה ומי יודע מה עוד. ככל שהרביתי להגות בזה, גברה הלמות הלב ואני נפלתי יותר ויותר לתהום המבוכה. והבחור הותיר אותנו לבדנו בכוונה תחילה הפגנתית; אתה תלחש לי בשעת השיעור, הוא אמר בנימת סחיטה ויצא מהבית. עד שיום אחד, כן: עכשיו אנשק אותה, עכשיו אנשק אותה; אגש אליה ואעשה את זה; עכשיו אקום ואגש אליה. ולפתע אני מודע לכך מתוך אימה, שאני באמת קם והולך אליה. והיא קמה, ידיה רועדות מעל לרקמתה, פיה פעור בתדהמה; נתקלנו זה בזו במצח, לא יותר; היא הפנתה את ראשה ופרצה בבכי: “אני אוהבת אותך כל כך, אני אוהבת אותך כל כך!” גם לי בא לבכות. לא ידעתי מה לעשות; אלוהים אדירים, מה לעשות עכשיו? “מישהו בא,” אמרתי בטיפשות; היא חדלה לבכות, אבל זה היה גם הסיום של הרגע הגדול; חזרתי לשולחן סמוק ונבוך והתחלתי לקפל את המחברות. היא ישבה ורקמתה סמוכה לעיניה, ברכיה רועדות. “אז אני אלך,” גמגמתי ובשפתיה הופיע חיוך רוטט כנוע ומפוחד.

למחרת אמר לי הבחור, כְּדַבֵּר מומחה ובחצי פה: “אני יודע מה אתה עושה עם אחותי!” ומצמץ בעין אחת מצמוץ של יודע דבר. הנעורים הם עקיבים ואינם נוטים להתפשר. לא שבתי לשם לעולם.

 

פרק ט'    🔗

בסופו של דבר מוּנָע מהלך החיים בעיקר בשני כוחות: ההרגל והמקרה. כאשר עמדתי בבחינת הבגרות (כמעט מאוכזב כמה זה היה קל), לא היה לי מושג ברור מה בעצם ברצוני להיות; אבל כיון שכבר פעמיים קודם לכן לימדתי את מישהו (ובשני המקרים היו אלה תקופות שבהן הרגשתי חשוב וגדול), היה זה הדבר היחידי שהיה לו דימוי כלשהו למורגל: ללמד אחרים; אשר על כן החלטתי להירשם ללימודי פילוסופיה. אבא היה שבע רצון: להיות פרופסור זאת בכל זאת משרה כבודה וכרוכה בפנסיה. אז כבר הייתי צעיר מגודל ורציני, הותר לי לשבת ליד השולחן המכוסה במפה לבנה יחד עם הכומר, הנוטריון ובני הכבודה האחרים, והתנפחתי בהתאם; החיים פרוסים לפני. פתאום ראיתי כמה הכבודה המקומית היא זעיר־בורגנית ופרובינציאלית; הרגשתי שאני נועד להגיע למדרגה גבוהה משלהם, והעמדתי באורח מסתורי פני אדם שתכניות גדולות באמתחתו; אבל גם בזה היתה מידה של אי בטחון ופחד מפני הצעד אל הבלתי ידוע.

אני חושב שהיה זה הרגע הקשה ביותר בחיי, כאשר ירדתי מהרכבת בפראג ובידי מזוודה קטנה; לפתע איבדתי את ראשי: מה עכשיו ולאן ללכת? היה נדמה לי שכל האנשים מביטים בי וצוחקים לי, העומד אובד עצות ומזוודתו הקטנה ליד רגליו; עמדתי בדרכם של הסבלים, עוברי אורח דחפו אותי, נהגי מוניות קראו אלי, לאן, איש צעיר? בפאניקה שתקפה אותי הרמתי את המזוודה והתחלתי לתור את הרחובות. היי, תוריד את המזוודה מהמדרכה, קרא לעברי שוטר. ברחתי לרחוב צדדי, אבוד ובלא מטרה, מעביר את המזוודה מיד ליד. לאן אני רץ בעצם? אינני יודע, ולכן אני חייב לרוץ; אם אעצור, זה יהיה גרוע עוד יותר. לבסוף נפלה המזוודה מידי שאצבעותיה נתקשחו בעווית כואבת. היה זה ברחוב שקט, בין אבני הריצוף בצבצו עשבים כמו בכיכר העיירה בבית; וממש מול עיניי אני רואה פתק מוצמד לשער כניסה: חדר להשכיר לרווק. נאנחתי בהקלה עצומה: הנה־הנה, בכל זאת מצאתי.

שכרתי את החדר מידי הזקנה השתקנית; היתה שם מיטה וכורסה, המקום הדיף ריח קודר, אבל מה זה חשוב? לפחות הייתי מוגן. חומי עלה מרוב התרגשות, לא יכולתי לאכול; אך למען הרושם העמדתי פנים שאני יוצא לאכול, ושוטטתי ברחובות בפחד שמא אאבד את דרכי לנמל הבית. אותו לילה בלבלה קדחת העצבים שלי את חלומותיי ועיוותה אותם; לפנות בוקר התעוררתי ועל קצה מיטתי ישב צעיר שמן, הדיף ריח של בירה ודיקלם איזה חרוזים. “אתה תוהה, מה?” אמר והמשיך לדקלם. חשבתי שה עוד שייך לחלום, ועצמתי את עיניי. “אל־אלוהים,” איזו בהמה," שח הצעיר והתחיל להתפשט. התיישבתי במיטה; הצעיר ישב בקצה וחלץ את נעליו. “שוב להתרגל לחמור אחר,” הוא התאונן. “כמה עמל שהשקעתי להשתיק את זה שהיה פה לפניך, ואתה ישן כמו בול עץ,” קבל מרה. שמחתי עד מאד שמישהו מדבר אלי: “איזה שירים אלה היו?” שאלתי. הצעיר נתכעס. “שירים! אתה תדבר לי על שירים, ראש כרוב שכמוך! שמע,” גמגם, “אם אתה רוצה להסתדר אתי, אז ישמרך אלוהים שלא תבוא אלי בפרנסיזם המטופש הזה. מה אתה יודע על שירה!” הוא ישב ונעלו בידו והתבונן במעמקיה; התחיל לדקלם בלחש ובלהט איזה שיר. הייתי מוקסם ואחזה בי צמרמורת, כיון שכל זה היה כה חדש ומוזר בעיני עד אין קץ. המשורר זרק את נעלו על הדלת לאות שזה נגמר, וקם על רגליו. “איזה צרות,” נאנח, “איזה צרות.” כיבה את עששית הנפט ונשכב בכובד בכורסה; אפשר היה עוד לשמוע אותו לוחש משהו. “שמע,” הגיח קולו מהחשכה: “איך זה נמשך הלאה: מלאך אלוהים, שומרי הטוב – מה, גם אתה לא יודע? כשתהיה חזיר כמוני, אז גם לך זה יחסר, חכה, כמה זה יחסר לך –”

בבוקר הוא עוד ישן, נפוח ופרוע. כאשר התעורר, מדד אותי בעיניו הזועפות. “מה, להירשם לפילוסופיה? בשביל מה? בן־אדם, מה פתאום?” אף על פי כן לקח אותי כבן חסותו לאוניברסיטה. הא לך זה, והא לך זה, וייקח אותך האופל. הייתי מבולבל ומוקסם. – זאת, אם כן, פראג, ואלה האנשים החיים פה; זה כנראה חלק מהעניין ועלי להתנהג בהתאם. כעבור כמה ימים למדתי את רזי השגרה של לימודים אוניברסיטאיים; שרבטתי במחברת דברי מלומדים שלא יכולתי להבינם עד כה, ובלילות הייתי מתווכח עם המשורר השיכור על שירה, בחורות, והחיים בכלל; גם זה וגם זה גרם לראשי הכפרי להסתחרר קמעה, והסחרחורת לא היתה בלתי נעימה. מלבד זאת היו דברים רבים להסתכל בהם. היה זה בכלל יותר מדי בבת אחת, זה שטף אותי כמבול כאוטי; אולי הייתי שב ושוקע בערירות שקדנותי הבוטחת, אלמלא המשורר השמן והשיכור שהרבה להטיף לי ולעודד אותי. הכל חרא, היה אומר בבטחה, ובזה נגמר העניין; רק השירה היתה, חלקית, יוצאת דופן במכלול הבוז הפראי שבו התייחס לכל. הזדהיתי בשקיקה עם עליונותו הצינית על מערכות החיים; הוא עזר לי להתגבר בהצלחה על המון הרשמים החדשים ודברים שאין להשיגם; יכולתי להשקיף בגאווה ובשביעות רצון על כל מה שאני מצפצף עליו. האם זה לא העניק לי תחושת עליונות על כל דבר שאני דוחה? האם זה לא שחרר אותי מחלומות רומנטיים וכואבים על החיים שעדיין חמקו מהישג ידי על אף חירותי המהוללת ובגרותי המאושרת־בכתובים? אדם צעיר רוצה כל דבר שהוא רואה, וכועס אם אינו יכול להשיגו; אשר על כן הוא מתנקם בזולתו ובעולם כולו ומחפש מה לשלול מהם. ואחר־כך הוא מבקש להוכיח לעצמו את סערת רוחו; מכאן לילות הוללות, סיורים אל שולי החיים, ויכוחי פטפוטים ומסעות צייד אחרי התנסויות באהבה, כאילו אלה הם שלל גברותו המפוארת.

אולי זה היה גם אחרת; אולי נערמה בתוכי מידת הפראות והאיוולת של שמונה שנות יושבי שחוח בבית־הספר, ועכשיו זה היה מוכרח לצאת. אולי זה פשוט חלק מהנעורים, כמו צמיחת זקן או היעלמותה של בלוטת התימוס. היה זה כנראה טבעי והכרחי לעבור את השלב הזה; אבל בממדי החיים בכללותם, היה זה פרק זמן מוזר ויוצא דופן, אותו בזבוז בזמן פזרני ומשהו כמו שמחה על שהצלחנו להפר את טעם החיים. כבר לא הייתי רשום באוניברסיטה; כתבתי שירים, אני חושב שהיו גרועים; אף על פי כן הם התפרסמו בכתבי עת שאיש כבר אינו יודע עליהם דבר. אני שמח שלא שמרתי עליהם ולא נותר מהם זכר אפילו בזכרוני שלי.

כמובן שהעניין התפוצץ. אבא בא אלי ועשה רעש גדול; אם כך, הוא לא יהיה המשוגע שישלח לילד החמודות שלו כסף להתהולל. התנפחתי כנעלב, כנראה בשל מוסר כליות, שאני אראה לו שאתפרנס בכוחות עצמי. הגשתי בקשה להנהלת הרכבות להתקבל כצוער פקידות, ולהפתעתי קיבלתי תשובה חיובית.

 

פרק י'    🔗

הוצבתי בתחנה על שם פראנץ־יוזף בפראג, ללמוד שם את ענייני התחבורה וסדרי מינהל: משרד שחלונו השקיף על רציף חשוך והיה צורך להאיר בו תאורה במשך כל שעות היום; חור נורא וחסר תקווה שבו חישבתי תעריפי הובלה ודברים כאלה. לפני החלון מתרוצצים אנשים הממתינים למישהו או נוסעים למקום כלשהו; כרוכה בכך אווירה עצבנית, כמעט פתטית של הגעות ויציאות, בעוד שהיושב מאחורי החלון משרבט מספרים מטופשים וחסרי טעם. עזוב, יש בזה משהו. מפעם בפעם לחלץ עצמות ברציף, בארשת אדישות, לאמור פה אני בבית, שתדעו לכם. מלבד זאת שעמום אין קץ, עגום ושומם; הסיפוק היחידי, העמוק: שהנה אני כבר גבר המפרנס את עצמו. כן, אני רכון מתחת לעששית, ממש כמו אז כשהייתי מכין שיעורים בחשבון; אלא שאז זאת היתה רק הכנה לחיים, בעוד שעכשיו זה החיים עצמם. זה הבדל עצום, אדני. התחלתי לבוז לברנשים שאתם הייתי מבלה בשנה הקודמת; אלה נערים בלתי בשלים שאינם עומדים ברשות עצמם, בעוד שאני הייתי לאיש הניצב על רגליו הוא. בכלל הייתי נמנע מלפגוש בהם; העדפתי לשבת בפונדק של גברים מיושבים, שבה היו היושבים מספרים על צרותיהם ומחליפים דעות. רבותי, גם אני אינני יושב פה סתם; אני אדם מבוגר ומוגמר המתפרנס מעבודה מפרכת חשוכת שמחות. זה הלא נורא מה שמוטל עלי לעשות בכדי להתפרנס; המקום מואר כל היום בעששית גאז רועשת, בזה הלא אי אפשר לעמוד; צוער או לא צוער, אני כבר יודע, רבותי, מה זה חיים. מדוע נכנסתי לזה? זה ככה, נסיבות משפחתיות וכדומה. בימי נעוריי סללו אצלנו מסילת ברזל, ואני רציתי להיות קונדוקטור או הבחור המסיע בקרוניות שברי סלעים שפוצצו. אתם מבינים, אידיאל של נערים; לכן אני משרבט ויזות ודברים שכאלה. – איש לא שם לב אלי, לכל אדם מבוגר יש דאגות משלו; אני פשוט פחדתי ללכת הביתה, כי הייתי נאלץ לשכב במיטה בשל העייפות, ואחר־כך הייתי מקבל בלילה חום והיתה ניגרת ממני הזיעה הטיפשית הזאת, זה מהחשכה במשרד, מובן? אסור שמישהו ידע על זה, כי צוער אסור לו להיות חולה, אחרת יפטרו אותו; עליו לשמור בסוד מה קורה אתו בלילה. זה טוב שצברתי כמה וכמה חוויות בחיי, לפחות יש לי על מה לחלום. ואיזה חלומות כבדים: הכל מעורבב ומטעה; זה ממש מפלצתי. חיי הם חיים כל כך אמיתיים ורציניים, שאני הולך למות מהם. עליך לזרוק מעליך את חייך בכדי להבין את ערכם.

הפרק הזה בחיי היה איכשהו מונולוג מתמיד; מונולוג הוא דבר נורא, קצת כמו השמדה עצמית, משהו כמו ניתוק הקשרים הקושרים אותך לחיים; אדם העוסק במונולוג איננו סתם ערירי, אלא נטוש ואבוד. אלוהים היודע איזה מרי זה היה בתוכי או מה; אני מצאתי במשרתי מעין תענוג נרגז על שהיא היתה הורסת אותי; הוסף לכך את החיפזון העצבני הכרוך בהגעות ויציאות, ההתרוצצות המתמדת, אי הסדר הנמשך; תחנת רכבת, בעיקר בעיר גדולה, סובלת מגודש כמו מפרק המעלה מוגלה – השד יודע לשם מה נאסף פה אספסוף גדול שכזה, גנבים, רועי זונות ופרוצות ובכלל בני אדם מוזרים; אולי זה כיון שאנשים הנמצאים בנסיעה מוּצָאִים כבר בכך ממסלול הרגליהם, והם – אם כך לומר – קרקע פורייה שבה יכולים להיאחז חטאים למיניהם. אני הרחתי בסיפוק את ריח ההתפרקות החלש; זה הלם את מצב רוחי הקודח, את התחושה הנקמנית של גוויעה וחידלון. ועוד, אנחנו זוכרים, היה עוד מקור סיפוק־של־ניצחון: כאן ברציף הזה ירדתי – זה כבר למעלה משנה – מהרכבת, נער כפרי גמלוני, ומזוודת עץ קטנה בידו, שלא ידע לאן ללכת. ועכשיו אני חוצה את המסילות ברגל מנופף בויזות, אדיש ומשועמם; איזה מרחק עברתי בתקופה הזאת; היכן השארתי את שנות ביישנותי המטופשות! איזה מרחק, כמעט עד הסוף!

יום אחד, כשהשתעלתי מעל ניירותי, פלטתי לממחטתי גוש דם, ובעוד אני מתבונן בו בהפתעה, נוסף עליו עוד גוש, גדול יותר, גדול מאד. אנשים התגודדו סביבי, מבוהלים ואובדי עצות, בתוכם פקיד ותיק אחד שניגב את מצחי המזיע במגבת; בזכרוני עלה מר מרטינק אצלנו בבית; זה תפס אותו אז באמצע העבודה, והוא התיישב על ערמת קרשים, חיוור נורא ומזיע, פניו בכפת ידיו; התבוננתי בו ממרחק, מופתע ומבוהל – כעת היתה לי אותה תחושה של מרחק ואימה כמו אז. הפקיד הותיק הממושקף שדמה לחיפושית שחורה ואיטית, הביא אותי הביתה והשכיב אותי במיטה; הוא אפילו בא לבקר אותי, כיון שידע שאני פוחד. כעבור כמה ימים קמתי, לאלוהים פתרונים מה קרה אתי: היה בי רצון עז לחיות, גם אם בהשקט ובלאט כמו תנועות הפקיד ההוא; ערגה לשבת ליד שולחן ולהפוך במסמכים, בעוד נשמע קול השריקה החרישי של הגאז היוצא וזורם לתוך העששית.

אז נמצא במשרד “למעלה” מישהו נבון מאד; בלי סיבוכים יתרים וחקירות ודרישות במצבי הבריאותי הם העבירו אותי לתפקיד בתחנת רכבת קטנה בהרים.

 

פרק י"א    🔗

במובן מסויים זה היה סוף העולם; המסילה נגמרה כאן; כמה צעדים מעבר לתחנונת היה אוטם, שמעבר לו כיסו עשבים את הקטע האחרון של המסילה המחלידה. אין המשך; מעבר לזה כבר הומה נהר הרים זעיר בסיבובו של הגיא הצר. די; הגענו לתחתית הכיס, סוף, אין שום הלאה. אני חושב שהמסילה הונחה עד הנה רק להובלת קרשים מהמנסרה וגזעי אורן ארוכים וישרים הקשורים בשרשראות. נוסף על התחנה והמנסרה היה שם פונדק, כמה צריפי עץ, כמה גרמנים נוקשים ויער שהרוח ניגנה בו כבעוגב.

מנהל התחנה היה אדם נרגן, דומה לסוס־ים; הוא מדד אותי בחשדנות – מי יודע בעבור מה העבירו הנה צעיר מפראג, כנראה כעונש. צריך להסתכל טוב על אצבעותיו. פעמיים ביום הגיעה רכבת־מאסף בת שני קרונות, שמהם בקעה חבורת בעלי שפמים, אוחזי מסורים וגרזנים, חובשי כובעים ירוקים על ראשיהם האדמוני; בהישמע הפעמון המבשר את הגעתם – בים־בים־בים, בים־בים־בים, יצאו הכל לרציף בכדי להשתתף באירוע היומי הגדול. מנהל התחנה מדבר עם נהג הקטר כשידיו שלובות לו על גבו, המכונאי הולך לקנות בירה, המסיק מעמיד פנים שהוא מנקה את הקטר בסמרטוטו מלוכלך, ושוב משתרר שקט; רק במרחק מה נשמעים קולות הנקישה של העמסת קרשים.

במשרדון המוצל מתקתק הטלגרף, משמע שאיזה אדון מהמנסרה מודיע על הגעתו; בערב יתייצב ליד התחנה עגלון בעל שפם עם מרכבתו, ויגרש בקצה שוטו בחרון אף את הזבובים מגופם האדמוני של הסוסים. “הויסה, הויס,” יאמר בקולו הדק, הסוסים יחליפו רגליים ושוב שקט. אחר־כך תגיע רכבת הצעצועים על שני קרונותיה, המנהל יצדיע קצת בהכנעה וקצת בהפגנת הכרות לאדון הנכבד מהמנסרה, הממהר לעלות על מרכבתו, בעוד הוא מדבר בקול רם מופגן; יתר בני התמותה מדברים בתוך התחנה רק בקולות עמומים ושנוקים. כך, וזה סוף היום; עכשיו לא נותר אלא ללכת לפונדק, שבו באחד השולחנות פרוסה מפה לבנה בשביל האדונים מתחנת הרכבת, מהמנסרה ויחידת היערנים; או לטייל עוד קצת לאורך המסילה עד למקום שבו מתחילים העשבים לכסות את הפסים, להתיישב על ערמת הקרשים ולנשום את האוויר הצח. ברום הערימה יושב ילדון – לא, זה כבר לא כל כך גבוה, והילדון היה לאדון במקטורן שירות מכופתר, כובע שרד על ראשו ושפם זעיר ומעניין בפניו החיוורים והמעניינים; השד יודע לשם מה שלחו אותו הנה, מהרהר בלבו מנהל התחנה האחרונה בעולם. אני מודיע, אדוני המנהל, ששלחו אותו הנה לשם כך: על מנת שישב על הקרשים, כפי שהיה יושב בבית. על הבן־אדם צריך לעבור הרבה עד שיזכה לחזור הביתה. עליו ללמוד הרבה, ולחוות הרבה שטויות, עליו לפלוט בשיעולו חתיכת חיים בכדי למצוא את עצמו שוב על הקרשים המדיפים ריח של עץ ושרף. אומרים שזה בריא לריאות. וכבר מחשיך היום, בשמיים מתחילים להציץ כוכבים; גם בבית היו כוכבים, אבל בעיר לא. כמה שהם רבים פה, לא, כמה שהם רבים, קשה להאמין. והבן־אדם חושב – מי יודע מה העניינים, מי יודע מה הכל עבר עליו; ובינתיים המון כזה של כוכבים! וזה כאן, זאת באמת התחנה האחרונה בעולם; והמסילה נמוגה בעשב, ואחר־כך מייד היקום תיכף מאחורי האוטם. הבן־אדם היה אומר – הנה המיית הנהר והיער, אבל מה שהומה הוא היקום; הכוכבים מרשרשים כמו עלוות האלמון ואוויר ההרים נושב בין העולמות; אלוהים, איזו נשימה!

או ללכת עם חכה לדוג דגי שֶׁמֶך, להתיישב בשפת הפלג הזורם בחטף ולהעמיד פנים שאנו דגים באמת; ולאמיתו של דבר רק להתבונן במים, כמה הם חולפים מהר; זה כל הזמן אותו פלג, אותה אדוה, וכל הזמן הוא מתחדש, כל הזמן נשאר על מקומו ומתחדש, ואין לזה סוף; בן־אדם, כמה חולף עם המים! כאילו בתוכך משהו מתפלג, משהו צף מתוכך, והמים חוטפים את זה ולוקחים את זה אתם. מאין בא כל זה בתוך האדם? כל הזמן זורם ממנו והלאה איזה עצב ואיזה צער, וכל הזמן נותר די לפעם הבאה. כמה בדידות כבר זרמה, ואין לה סוף. אדם צעיר יושב ליד הפלג ונאנח מרוב בדידות. ככה טוב, אומר משהו בתוכו, רק תמשיך להיאנח ומעומק הלב; זה בריא לריאות. ודייג הטרוטות נאנח הרבה ומעומק הלב.

ברם, ייאמר מייד: הוא לא נכנע בנקל ולא השלים סתם כך עם התחנה האחרונה בעולם. ראש לכל צריך להראות שהוא בא מפראג ושהוא לא סתם מישהו; עושה לו טוב להיות קצת מסתורי, וכלפי שומרי היער והמזוקנים אדומי החוטם מהיערות הוא מעמיד פנים של אדם שעבר עליו הרבה; רק ראו את הקמטים העמוקים והאירוניים שהחיים חרטו סביב פיו. הם לא הבינו זאת היטב, הם היו בריאים מדי; הם התפארו בהרפתקאותיהם עם בחורות קוטפות הפטל או הרוקדות בחגיגות המחול הכפריות; הם היו מסוגלים לבלות במשחקי כדורת לאורך כל שעות אחרי הצהריים של ימי ראשון בשבת. הגבר החיוור והמעניין הבין לבסוף, שגם הוא נמשך להתבונן בשקט ובשלווה בגלגול הכדור ובנפילת היתדות, כל הזמן אותן יתדות וכל הזמן נופלות מחדש, כמו הגלים על פני הפלג. מסילה הנעלמת תחת צמחיית העשבים. המון קרשים מובלים מכאן, ושוב מופיעים קרשים חדשים. כל הזמן אותו הדבר וכל הזמן מתחדש. רבותי, הצלחתי לתפוס חמש טרוטות; איפה? מייד מאחורי התחנה, כאלה. לפעמים נבהלתי: האם אלה החיים? כן, אלה חיים, שתי רכבות זעירות ליום, שלוחת מסילה עיוורת שעלו בה עשבים ומייד מאחוריה יְקוּם כמו קיר.

והאיש הצעיר המעניין, היושב על ערמת קרשים, התכופף בנחת להרים אבן ולזרוק אותה על התרנגולת של פקח המסילה. כך, עכשיו תתרגזי, טיפשה; אני כבר אדם מאוזן.

 

פרק י"ב    🔗

עכשיו אני מבין: כל החריקות וכל הנקישות – זה היה רק מעבר על פני הסתעפות פסים; מרוב רעשים בתוכי חשבתי להמריא, והנה אני עולה על הפס הנכון והארוך של החיים. משהו מתגונן בתוכך כאשר חייך עולים על נתיבם הסופי: עד אז פתוחה היתה לפניך האפשרות העמומה להיות כזה או כזה, ללכת ליעד זה או אחר, אבל עכשיו עומדת לפניך הכרעה שתיפול בתוקף עדיף על רצונך. לכן ההתמרדות מבפנים והזעזוע, בלא דעת שזעזועים אלה הם דווקא נקישות גלגלי הגורל העולים על הפס הנכון.

עכשיו אני מבין עד כמה הכל מתפתח מאז ימי הילדות, נאה ועקיב; כלום, כמעט כלום לא היה מקרה גרידא, אלא חוליה בשרשרת הכורח. הייתי אומר שגורלי הוכרע עם התחלת הנחתה של מסילת הברזל בסביבת ילדותי; העולם הקטן של העיירה העתיקה חובר לפתע לחלל הגדול, הלכה ונפתחה הדרך לעולם הגדול, העיירה נעלה נעלי שבעת המילין; היא נשתנתה נורא מאז אותם ימים, קמו בה בתי חרושת, כסף ועוני, היתה זאת, בקיצור, תחייתה ההיסטורית. אף שלא הבנתי זאת כך אז, הקסימו אותי הדברים החדשים, הרועשים, הגבריים שפרצו לתוך עולמו של הילד, הכנופיות הצורחות של בריונים שנאספו כאן מקצווי עולם, פיצוצי הדינמיט והמדרונות המצולקים. אני חושב שאהבת היַלְדוּת ההיא לילדה הזרה היתה ברובה ביטוי לקסם הזה. זה נשאר בתוכי ברמת תת־ההכרה ובדרך שאין חזרה ממנה: כיצד להסביר אחרת את העובדה שבהזדמנות הראשונה עלה על דעתי להגיש את מועמדותי למשרה ברכבת?

שנות הלימודים, אני יודע, היו מסילה אחרת; אבל האם לא התגעגעתי, האם לא הרגשתי כמו אבוד? אבל מצאתי את סיפוקי ותחושת בטחון במילוי חובותיי; היתה זאת הקלה להיצמד לדרך הסלולה של השעות והמטלות; היה בזה מין סדר, כן, היתה מסילה קבועה שעליה יכולתי לנוע. אני כנראה ביורוקרט מטבעי; אני זקוק לכך שחיי יכוונו על ידי תחושת חובה, שתהיה לי ההרגשה שאני מתפקד היטב ובמלוא יכולתי. לכן אותה קטסטרופה לאחר בואי, כשאיבדתי את המסילה הבטוחה שתוביל אותי. לפתע לא הייתי מובל על ידי שום לוח זמנים ושום מטלה שהיתה חייבת להסתיים עד מחר בבוקר. כיון שלא שלטה בי עוד שום סמכות אחרת, התמסרתי לסמכותו של משורר שמן ושיכור. אלוהים, כמה שזה פשוט, ואני חשבתי אז שאני חווה מי יודע מה. גם שירים כתבתי, כמו כל סטודנט שני באותם הימים, וחשבתי שסוף־סוף מצאתי את עצמי. כאשר הגשתי את מועמדותי למשרה ברכבת, עשיתי זאת מתוך מרי, להראות לאבא; לאמתו של דבר חיפשתי כבר, בלא מודעות ובדרך עיוורת, דרך יציבה ומשלי מתחת לרגלי.

ויש עוד דבר, זעום לכאורה, ואינני יודע האם אני לא מגדיל את חשיבותו: ירידתי מהפסים התחילה ברגע שבו נתקעתי עם מזוודה קטנה בידי ברציף, אובד עצות ומסכן, קרוב לבכי מרוב מבוכה ובושה. עוד זמן רב התייבשתי באותה תבוסה. מי יודע: אולי הייתי לאיש חשוב ברכבת ולבסוף גלגל די בכיר בתחבורה גם כיון שרציתי לבטל בעיניי שלי ולתקן את הרגע המביך והמשפיל על הרציף.

אמת נכון, אלה הסברים לאחר מעשה; אבל מפעם בפעם פקדה אותי התנסות מוזרה ואינטנסיבית, שהרגע שאני חווה עכשיו, הוא תשובה והד למשהו השקוע עמוק בעברי; שעכשיו מתמלא משהו שנחווה כבר קודם לכן. נגיד רכינתי על הויזות לאור עששית הגאז השורקת; אלוהים אדירים, הלא זה ממש זהה לרכינתי על שיעוריי בבית הספר, עת כססתי את קצה העפרון רדוף על ידי תחושת האימה שאני חייב לגמור את זה. או תחושת התלמיד החרוץ שלא נפטרתי ממנו במשך כל חיי: שכל שיעוריי מוכנים. המוזר הוא שהרגעים, שבהם התוודעתי אל הקשר הרחוק אך הבהיר באורח מפליא אל משהו שחלף מזמן, הרטיטו אותי כמו התגלות של משהו מסתורי וגדול; ברגעים האלה נתגלו לי החיים כאחדות עמוקה והכרחית שבה רקומים קשרים בלתי נראים, שאנו תופסים אותם רק בהזדמנויות יוצאות דופן. כאשר הייתי יושב בתחנה האחרונה בעולם על הקרשים שהזכירו לי את חצר הנגריה של אבא, התחלתי לחוות לראשונה בפליאה ובהכנעה את הסדר היפה והפשוט של החיים.

 

פרק י"ג    🔗

לאחר פרק זמן הולם הועברתי לתחנה בדרגה גבוהה יותר. היתה זאת, אמת, תחנה לא גדולה ותחנת מעבר, אבל היא היתה על קו ראשי; שש פעמים ביום היו עובדות בה רכבות אקספרס, כמובן מבלי להיעצר בה. מנהל התחנה היה גרמני ובעל מזג טוב; בכל שעות היום הוא היה מעשן מקטרת עשויה מגבס, אבל כאשר הגיע האיתות אל התקרבות האקספרס, הוא הניח אותה בפינה, הבריש את מדיו ויצא אל הרציף לתת את הכבוד הראוי לקשר הבינלאומי. התחנה היתה מסודרת כמו קופסת ממתקים, בכל החלונות פרחי פטוניה ובכל מקום פזורות אדניות עם לוֹבֶּליוֹת ופרחי כובע הנזיר; הגינה מלאה לילכים, יסמין וורדים ועוד לאורך המחסן ובין האיתות מלא ערוגות, מלוא ציפורני חתול, זכריות ולוע הארי. והכל היה חייב להיות נוצץ, חלונות, פנסים, משאבות מים צבועות ירוק, שאם לא כן היה האדון הזקן כועס נורא: “מה זה פה,” היה מתריס, “כאן עוברות רכבות אקספרס בינלאומיות, ואתם משאירים פה לכלוך כמו בדיר חזירים!” דיר החזירים היה נניח פיסת נייר זרוקה; אבל אסור שזה יקרה, כי קרב הרגע הגדול, שם מאחורי עיקול המסילה יופיע מתוך הערפל, תוך השמעת שריקה צרודה, חזהו הרחב והגבוה של קטר הרכבת המהירה, האדון הזקן יצעד שלושה צעדים קדימה, וכבר זה מסתער, קדימה, נהג הקטר מניף את ידו לברכה, על מדרגות הרכבת המהירה מצדיעים הקונדוקטורים, האדון הזקן עומד דום בעקבים סגורים, נעליו מצוחצחות כמו ראי, והוא מרים בחגיגיות את יד ימינו אל כובעו האדום. (חמישה צעדים מאחוריו, הפקיד החיוור (מעניין על שום מה הוא חיוור), חובש הכובע הגבוה, במכנסיים הנוצצים מרוב ישיבה, המצדיע ברישול־מה, זה אני.) אחר־כך יביט האדון הזקן במבט של בעל בית אל שמי התכלת, החלונות הנקיים, הפטוניות הפורחות, החול הגרוף, נעליו הזוהרות והפסים הנוצצים כאילו צוחצחו במיוחד למטרה זו, וחוזר להדליק לעצמו את המקטרת. הטקס הזה התקיים שש פעמים ביום, תמיד באותו הוד והדר ובאותה חגיגיות. עַם הרכבת מכל המונרכיה הכיר היטב את האדון הזקן ותחנתו המופתית; המעבר החגיגי היה משחק רציני וחביב שהכל שמחו לקראתו. כל ראשון בשבת התקיים ברציף המקורה מעין פולחן של בילוי בטיול חגיגי; האוכלוסייה המקומית היתה מטיילת, לבושת חג ומעומלנת, מתנהגת בנימוס רב ובשקט, למרגלות אדניות הלוֹבֶּלְיוֹת, בעוד האדון הזקן היה חוצה את הרצף הלוך ושוב, ידיו שלובות על גבו לאורך המסילה כמו מנהל מפעל המשגיח האם הכל בסדר. זאת היתה התחנה שלו, המשק שלו; אבל אילו נתאפשר נס, למען יותן גמול ותהילה לנפשות הצדיקים, היה באחד הימים נעצר האקספרס הבינלאומי (זה של שעה 12.17) על יד הרציף והיה יורד ממנו הקיסר ירום הודו בכבודו ובעצמו; היה מרים שתי אצבעות אל כובעו ואומר: “יש לך פה תחנה יפה, אדוני המנהל. כבר הרבה פעמים שמתי עליה עין.”

הוא אהב את תחנתו, אהב כל מה שהיה שייך לרכבת, ומה שאהב במיוחד היו קטרים. הוא הכיר את כולם על פי מספרי סדרותיהם ולפי סגולותיהם. זה וזה מתקשה קצת בעליות, אבל מצד שני, אדוני, ראה איזו קומה! וזה שם, תסתכל איזה אורך, אלוהים אדירים, איזה דוּד! הוא היה מדבר בהם כמו בבחורות, בהערכה ובאבירות. אמת נכון, כאן השלושים־ושש הקצר והעגלגל, עם הארובה כמו קצוצה, אתה צוחק ממנו, אדוני; אבל תחשוב כמה הוא נושן, איש צעיר! לקטרי הרכבות המהירות הוא שמר יראת כבוד של קרוב לתאווה: הארובה האתלטית הקצרצרה, החזה הגבוה, והגלגלים, ראה איזה יופי! חייו היו ממש פתטיים בכך שכל היופי הזה היה חולף על פניו ביעף, כמו רעם; ואף על פי כן הוא צחצח למענו את נעליו, למענו קישט את החלונות בפטוניות והסתובב לפקוח עין שלא יהיה בשום מקום ולוא כתם זעיר. אל־אלוהים, כמה פשוט הוא מרשם האושר: לעשות את מה שאנו עושים מתוך אהבת העניין.

ואלוהים היודע באיזה נס התקבץ בתחנה הזאת אוסף כזה של אנשים טובי לב. איש המברקה, צעיר ביישן, נחבא אל הכלים שהיה אספן בולי דואר והתבייש בכך נורא; תמיד היה מחביא אותם במגירה, מסמיק עד שורשי שערותיו; כולנו היינו מעמידים פנים שאנו כאילו לא יודעים מזה, ויחד עם זאת מפזרים בחשאי על שולחנו, בין ניירותיו, בין דפי הספר שהוא קרא בולים ככל שיכולנו לשים יד עליהם. את הבולים סיפקו לנו עובדי הדואר ברכבת. כנראה שהם קלפו אותם מכל דברי הדואר שהגיעו מחוץ־לארץ ועברו בידיהם; כיון שזה לא צריך לקרות העמיד גם האדון הזקן פנים שהוא לא יודע כלום, ועלי היה מוטל לעסוק בחלק האסור של מפעלנו החשאי; אשר על כן הוא עזר בהתלהבות במעשי הקונדס שעשינו במברקן הביישן. הצעיר המסכן היה מוצא בולים מפרס בכיס מקטורנו הישן, או בול של קונגו בנייר מקומט שבו היתה ארוזה ארוחת העשר שלו; מתחת למנורת שולחנו הוא מצא בול סיני עם דרקון ומשניער את ממחטתו נפלה מתוכה בוליביה הכחולה. הוא היה תמיד מסמיק, ובעיניו נקוו דמעות של התרגשות והשתאות; הוא היה פוזל לעברנו, אבל אנחנו – כלום, אין לנו שום מושג שמישהו פה אוסף בולים. מאושרים הם המבוגרים העוסקים במשחק.

השוער הרוטן שהיה מרסס עשר פעמים ביום את הרציף בזרם דקיק של מים ורב עם אנשים המייצגים לדידו את הגורם חשוך התקנה של אי סדר ובלבול בתחנה. אילו רק אפשר היה לא לתת לאיש להיכנס לכאן; אבל לך עשה משהו עם הזקנות וסליהן וחבילותיהן. הוא מנסה כל הזמן להפחיד, ואיש איננו מפחד ממנו; חייו מרגיזים וקשים מנשוא; רק בעבור בשאון הרכבת המהירה הבינלאומית, הוא חדל לרטון ומותח את חזהו שתדעו, כאן אני הוא הדואג שיהיה פה סדר!

הזקן הממונה על התאורה, אדם מלנכולי וקורא בשקיקה; עיניים יפות ונוגעות ללב כמו אלה של מר מרטינק בבית, או חברי המנוח מהלימודים; הוא בכלל היה מזכיר לי אותם, ולכן הייתי מפעם בפעם פוקד את מחסן התאורה עשוי העץ, מתיישב על הספסל הצר ועוסק בחברת השתקן הזקן במדיטציה אטית ונבוכה; נניח על הנושא מדוע הנשים הן כאלה ומה יכול להיות לאחר המוות. זה היה מסתיים באנחה של קבלת הדין; ובכלל מי יודע; אבל גם זה היה איכשהו רגוע ומרגיע; אומר לך, בן־אדם עני חייב להשלים עם דברים שבעולם הזה ובעולם הבא, יהיו כאשר יהיו.

האיש אשר על המחסנים, אב לתשעה או כך ילדים; ילדיו היו רוב הזמן גם הם במחסן, ומשניגש מישהו, היו נעלמים חיש מהר מאחורי הארגזים כמו עכברים. זה לא היה צריך להיות, אבל מה לעשות באבהות כל כך מבורכת. בצהרים הם היו יושבים על הרַמְפָּה בשורה על פי הגודל, בהירי שיער איש מאחיו, ואוכלים עוגות בריבת שזיפים, כנראה בכדי לצייר על פניהם שפמים עשויי ריבה מאוזן עד אוזן. אינני מסוגל להיזכר איך היה נראה אבא שלהם ואיזה אדם הוא היה; אני רק רואה בעיני רוחי את מכנסיו הרחבים עם קמטים עמוקים, כנראה עקבות דאגנותו האבהית. וכן הלאה; כולם אנשים הגונים, מסורים, רגישים – גם זה שייך ככל הנראה לרְגילוּת חיי, שהכרתי במהלכם אנשים הגונים כה רבים.

פעם עמדתי מאחורי מערכת קרונות; בצדה השני הלכו איש התאורה ופקח המסילה; הם לא ראו אותי ודיברו עלי.

“… אדם הגון,” אמר פקח המסילה.

“כזה בחור טוב,” נהם איש התאורה האטי.

ובכן כך. הנה זה לפנינו, ואנחנו כבר בבית. ומהר להתחבא מהאנשים, בכדי להסתגל לעובדה שאני בעצם אדם מאושר ופשוט.

 

פרק י"ד    🔗

תחנת רכבת שכזאת היא עולם בפני עצמו; היא כרוכה יותר עם יתר התחנות שקושרת ביניהם מסילה מאשר עם מה שמצוי מעבר לגדר. אולי עוד הרחבה שבחזית התחנה, שבה ממתינה מרכבת הדואר הצהובה, שייכת איכשהו אלינו; אבל העירה הולכים כמו לארץ זרה, שם כבר איננו על קרקע שלנו ושום דבר איננו קושר אותה אתנו. כאן יש שלט “לזרים הכניסה אסורה”, ומה שמאחורי זה הוא רק שלנו; אתם האחרים תשמחו שאנחנו מרשים לכם לגשת לרציפים ולהיכנס לרכבות. אתם לא יכולים לקבוע שלט בכניסה לעיר “לזרים הכניסה אסורה”, לכם לא ניתנה ממלכה כזאת, בלבדית ומסוגרת. אנחנו כמו אי התלוי על מסילת ברזל, שבה מושחלים עוד ועוד איים ואיונים; כל זה הוא שלנו ומובדל מהעולם החיצון בגדרות ומחסומים, שלטים ואיסורים.

אשר על כן שימו לב לכך שאנו צועדים על פני האדמה הסגורה הזאת שלנו אחרת משאר האנשים, חשובים מהם ובמין רישול השונה כל כך מהחיפזון המבולבל שלכם. אם תשאלו אותנו על משהו, נרכין קמעה את ראשנו כאילו אנחנו מתפלאים שמדבר אלינו יצור מעולם אחר. כן, נאמר, רכבת מס' 62 מאחרת שבע דקות. אתם רוצים לדעת על מה מדבר פקיד תחנה עם ממונה על רכבת הגוחן מחלון קרון השירות? רציתם לדעת מדוע פקיד התחנה הניצב על הרציף וידיו שלובות על גבו, פנה לפתע לאחור וניגש בצעדים ארוכים, מהירים ונמרצים אל משרדו? כל עולם מסוגר נהפך לעולם מסתורי קמעה; ובמידה מסויימת הוא גם מודע לכך והוא נהנה מזה בסיפוק עמוק.

בהיזכרי באותם ימים אני רואה את התחנה כאילו מלמעלה, כצעצוע קטן ונקי; הקוביות האחרות זה המחסן, חדר התאורה, חדר האיתות וביתני שומרי המסילה; כאן באמצע עוברת המסילה־הצעצוע, והקופסאות הזעירות הן כאילו קרונות ורכבות. ש־ש־ש, ש־ש־ש, לאורך מסילות הצעצוע נעים קטרים זעירים. הבובה הזעירה השמנה היא מנהל התחנה, זה הרגע יצא מהתחנה וניצב ליד המסילה המיניאטורית. והשני, זה החובש את הכובע הגבוה ורגליו מתוחות עד כלות, זה אני, הכחול הוא השוער, וזה הלובש חולצה פתוחה הוא התאורן; כולם אנשים טובים וסימפתיים ומצטיירים בבהירות חביבה. ש־ש־ש, ש־ש־ש, זהירות, עכשיו מגיעה הרכבת המהירה. היכן כבר חוויתי את זה? הלא זה כמו בימים שהייתי ילדון בחצרו של אבא: תוקעים שבבי עץ בקרקע בתור גדר, מכסים את השטח המוקף בנסורת נקיה ומוסיפים כמה פולים צבעוניים; אלה תרנגולות, והגדול בהם, המנוקד, הוא תרנגול. הילדון רוכן על חצרו, על עולמו הקטנטן, מרוב ריכוז עוצר נשימתו והוא לוחש קריאה: פּוּט־פּוּט־פּוּט! אלא שהילדון לא היה יכול להכניס לתוך מכלאתו אנשים אחרים, את המבוגרים; אלה שחקו משחקים אחרים, כל אחד את שלו, משחק המלאכה, משחק משק הבית, משחק העיירה; אבל עכשיו, משגדלנו והיינו לאנשים רציניים, אנחנו משחקים משחק משותף, משחק התחנה. ולכן כל כך יִפְיַיפְנוּ אותה, בכדי שזה יהיה יותר שלנו ויותר צעצוע; לכן, כן; הכל קשור, גם זה שזה היה עולם מסוגר שכזה הגדור בגדר ובאיסורים. כל עולם מסוגר הופך להיות מעין משחק; אשר על כן אנחנו יוצרים אזורים בלעדיים של בילויינו ותחביבינו, רק שלנו, גדורים בקנאות, בכדי שנוכל להתמסר למשחקנו האהוב מכולם.

משחק – זה עניין רציני; יש לו כללים משלו וסדר מחייב משלו. משחק הוא התרכזות מעמיקה, מעודנת או לוהטת על משהו, על משהו בלבד; לכן על הדבר שאנו מתרכזים בו להיות מבודד מכל יתר הדברים, מובדל מכוח כלליו וּמוּצָא מכלל המציאות שמסביב. לכן, אני חושב, מעדיף המשחק להתרחש בקנה מידה מוקטן; אם משהו נעשה קטנטן וממוזער, הוא ממילא מוּצָא מהמציאות האחרת, הוא במובהק וביתר עומק עולם בפני עצמו, עולמנו אנו, שבו נקל לשכוח שיש עוד עולם מלבדו. כך, עכשיו הצלחנו להיקרע מהעולם האחר, אנחנו מצויים בתוך תוכו של החוג הקסום המבודד אותנו; קיים עולמו של הילד, של בית הספר, של חבורת המשורר הבוהמית, של התחנה האחרונה בעולם; של תחנת הרכבת המבהיקה בניקיונה ובה חול מגורף ומלוא קישוטי פרחים, וכן הלאה, עד הגיענו לבסוף לגינתו של הגמלאי, העולם המסוגר האחרון, המִשְׂחָק השקט והמרוכז האחרון; השיבולים האדמדמות של פרחי הגרניום, המַכְבֵּדִים הקרירים של הפריחה הלבנה ושני צעדים מכאן הפרוש היושב כשראשו נטוי לצדו ומסתכל בעין אחת: מה אתה בעצם?

השטח הגדור בשבבים תקועים באדמה, פסי הצעצוע הנפרדים ושוב מתאחדים, צעצוע התחנה, קוביות המחסנים, הסעפים והרמזורים; בתי איתות צבעוניים ומשאבות; קופסאות הקרונות והקטרים המתנשפים; הדמות הכחולה הרוטנת ומרססת את הרציף, האדון השמן בכובע האדום; בעל כובע הליצנים שרגליו מתוחות עד כלות, הלא הוא אני. למעלה בחלון מאחורי הפטוניות הפורחות – בובה של נערה, זאת בתו של האדון הזקן. הליצן מצדיע, הבובה מהנהנת מהר, וזהו. עם ערב תצא הבובה ותתיישב על הספסל הירוק מתחת לתפרחת הלילך והיסמין. בעל הכובע הגבוה עומד לידה, רגליו מתוחות עד כלות. החשכה יורדת, לאורך הפסים מנצנצים אורות ירוקים ואדומים, לאורך הרציפים נעים אנשי רכבת ובידיהם פנסים דולקים. בסיבוב המסילה נשמעת צפירה צרודה, זאת רכבת הערב המהירה, עוברת ביעף כשכל חלונותיה מוארים בעל הכובע הגבוה לא שולח אפילו מבט, יש לו פה עניין יותר חשוב; אלא שזה עובר על פני שני הצעירים ומרעיד בהם התרגשות מוזרה של מרחקים והרפתקאות, ועיני הבובה נוצצות אף בחושך. כן היא כבר חייבת ללכת הביתה, והיא מושיטה לבעל הכובע הגבוה אצבעות רועדות ולחות קמעה. ממחסן התאורה יוצא סבא־האתת הממלמל משהו, ככל הנראה; ובכלל, מי יודע. ברציף ניצב בעל הכובע הגבוה ושולח מבטים אל חלון אחד למעלה. מה הפלא, הלא זאת הנערה היחידה כאן באי הזה, אשה צעירה יחידה בממלכה המסוגרת הזאת; זה לבד מעניק לה מעמד יוצא מן הכלל ורב חשיבות של מְשׂוֹרָה, היא יפה מכוח נעוריה וטוהרתה; אבא של הוא אדם כל כך טוב לב ואמא שלה כבודה וכמעט אצילה, כאילו נודפת ריח סוכר ווניל. הבובה היא גרמניה, אבל זה מעניק לה נופך של ארץ רחוקה. ריבונו של עולם, גם דברים כאלה כבר היו, אז כאשר הנערונת הקטנה הדוברת שפה בלתי מוכרת – ובכן הנכון הוא שחיים כולם קרוצים כאילו ממקשה אחת?

ואחר־כך שני הצעירים כבר נוהגים לשבת על הספסל זה לצד זה ומשוחחים לרוב על עצמם; כבר לא פורח היסמין אלא הדליה הסתווית. הכל מעמידם פנים כאילו אינם רואים את השניים בירכתי התחנה; האדון הזקן מעדיף שלא ללכת לאותו כיוון, והאתת, משמוכרח לעבור שם, משתעל כבר מרחוק, היזהרו, זה אני. אה, אנשים טובים, בשביל מה כל הטרחה; כאילו שזה משהו נדיר ובלתי רגיל שאדם יתאהב עד שורשי שערותיו בבתו של הממונה עליו! זה קורה, זה כבר שייך לחיי המוסכמות הרגילים; הלא זה כמו באגדות ילדים: לבקש את יד הנסיכה. הכל כאילו מונח על כף היד; אלא שזה שייך לצד הפואטי של העניין, להתמהמה ולא להעיז, כאילו מדובר על דבר בלתי ניתן להשגה. וגם הבובה תקועה בזה עד שורשי שערותיה, אלא שעמוק בתוכה רשומים כללי המשחק; תחילה להושיט רק קצות אצבעות עצבניות; להציץ בחסות הפטוניות ולנהוג כאילו כלום. אחר־כך מתברר שהאחר חלה במחלה קשה, נוראה ומסוכנת; בהיות הדברים כך, אפשר להחזיק את ידו ביד אמהית ולהטיף לו בלהט ובהתרגשות: עליך לשמור על עצמך, עליך לדאוג לבריאותך; אני הייתי רוצה כל כך לעזור לך! והנה הגשר שעליו חוצים מחוף אל חוף המוני רגשות נלבבים, שופעים ואינטימיים; וכבר אפילו הגשר איננו מספיק, יש צורך בלחיצות ידיים, להעביר את המסר גם ללא מלים. רגע, מתי זה היה כבר בעבר, מתי חוויתי את העונג להתפנק ולהיות נחמל בכאבי? כן, זה היה כאשר אמא הרימה את התינוק הצורח, מחמדי אוצרי היחיד עלי אדמות! אילו חליתי עכשיו לא היה בא אלי הפקיד הזקן נטול הצוואר שנראה כמו חיפושית שחורה; אילו שכבתי חיוור וקודח היתה מתגנבת לחדר בובה בוכייה, ואני הייתי מעמיד פני ישן; והיא רוכנת עלי, פורצת לפתע בבכי: יחידי שלי אסור שתמות! כן, כמו אמא. גם עם הבובה זה מיטיב, להיות איכשהו אמא ולעטוף את בן חסותה בדאגתה הרגשנית; היא מהרהרת, בעיניים דומעות, אילו חלה, איך אני הייתי מטפלת בו! היא אינה מודעת, שבכך היא נוטלת אותו לרשותה, ועד כמה היא חפצה לשעבדו לה; היא רוצה שהוא יהיה שלה, שלא יוכל להתגונן וייכנע להקרבתה הנוראה על מזבח אהבתה.

אנחנו אומרים אהבה, אבל זה המון רב של רגשות, עד כי אפילו לא נצליח לזהות כל אחד בלב ההמון הזה. למשל, לא רק הצורך להיות נחמל, אלא גם להרשים. שתדעי, בובה שלי, אני חזק ואפוף מסתורין; חזק ונורא כמו החיים. את תמימה כל כך, את לא יודעת מה זה. וערב שחור אחד שהסתיר הכל, יתחיל הגבר על הספסל להתוודות. האם הוא מתפאר, או שמא הוא כנוע ונדכא ליד טוהרה השמימי של הבובה שאת ידה הוא מחזיק. אינני יודע, אבל צריך לספר הכל. אהבות שהיו. החיים הפרועים והמבישים שם בפראג, בחורות, מלצריות, והתנסויות שכאלה. הבובה לא זעה ולא נעה, רק שומטת את ידה מידו ויושבת דומם; מי יודע איזה רגשות בהמוניהם עוברים עליה. וזה הכל, נשמתי טהורה עתה וגאולה; מה תאמרי, בובה שלי טהורה, מה תאמרי לי על זה? לא אמרה דבר, רק לחצה את ידי בחוזקה כבעווית או בכאב חד, וברחה. למחרת אין בובה בחלון מאחורי הפטוניות. הכל אבוד, אני חזיר מלוכלך וגס. ושוב בא לילה שחור, על הספסל מתחת לפרחי היסמין בובה לבנה; בעל הכובע הגבוה אפילו איננו מעיז להתיישב לידה וממלמל כמבקש משהו; היא מפנה את ראשה, כנראה שעיניה שטופות דמע, ומפנה מקום לידה. ידה כאילו מתה, אי אפשר לחלץ ממנה מלה, הו, אלוהים, מה לעשות? אני מבקש, מתחנן, אולי תוכלי לשכוח מה שסיפרתי לך אתמול? לפתע היא הפנתה את מבטה אלי, התנגשנו במצחינו (כמו אז עם הנערה ההיא בעלת העיניים המבוהלות), אבל איכשהו מצאתי את שפתיה הפעורות והמעוותות. מישהו עובר ברציף; אבל עכשיו לא איכפת; בובתי לוקחת את ידי בידה, מניחה אותה על שדיה הקטנים הרכים ולוחצת אותה אליהם כמעט בייאוש – הנה אני שלך, כאן, ואם גם זה שייך לעניין, יהא גם זה! אין נשים אחרות, הנני; אני לא רוצה שתוכל לחשוב על אחרת. דעתי כמעט נטרפה מרוב צער ואהבה. ישמרני אלוהים, בובה שלי, לקבל מידך קורבן כזה; שום דבר כזה לא חייב להיות, די לי לנשק את עינייך הבוכיות, לנגב את הדמעות, להיות נרגש נורא ובקדושה. הבובה נסערת עד אין קץ מהאבירות הזאת, היא אסירת תודה על כך, כל כך שמרוב תודה והכרה ואמון היא מסוגלת להתמסר עוד יותר. אלוהים שבשמיים, כך אי אפשר להמשיך; גם היא יודעת זאת, אבל בנפשה רשום עמוק יותר סדר הדברים: היא לוקחת את ידי בתבונה ואומרת: מתי מתחתנים?

אותו ערב אפילו לא אמרה שהיא צריכה לחזור הביתה; לשם מה, עכשיו אנחנו שקטים ונבונים; מרגע זה יש ברגשותינו סדר נהדר ומושלם. מובן מאליו שאני מלווה אותה על לדלת, אנחנו ממשיכים לעמוד שם ולא ממהרים להיפרד. השוער הרוטן נעלם מאחורי איזו דלת אחרת, ועכשיו קיימים רק אנחנו שנינו, כל זה שלנו: התחנה, הפסים, האורות האדומים והירוקים ושורות הקרונות הישֵנים. הבובה כבר לא תסתתר מאחורי הפטוניות; תמיד היא תיראה שם כאשר בעל הכובע הגבוה ייצא מבניין התחנה אל הרציף, יקרוץ לתוך החלון ובחזה מתוח, מאושר ומהימן יעשה את מה שמכונה שירות.

אולם נסובב את התמונה, נסובב אותה; זה לא היה משחק גרידא, זה לא היה משחק בכלל; דבר גדול וכבד היא האהבה, אבל גם המאושרת שבהן היא נוראת הוד ומוחצת בשפעה. אין אנו יכולים לאהוב בלא מכאובים, הלוואי ומתנו מרוב אהבה, הלוואי ומדדנו בייסורינו את אינסופיותה, כי שום שמחה איננה מגיעה עד תחתיתה. אנו מאושרים למעלה מכל שיעור ומידה, ואנו לוחצים את ידי אהובינו כמעט בייאוש: את, הצילי אותי, אני גדוש אהבה. טוב שיש כוכבים מעל ראשינו, טוב שיש מקום מספיק לדבר גדול ועצום כמו האהבה. אנחנו מדברים רק לבל תמחץ אותנו השתיקה למול גודל הדברים. לילה טוב, לילה טוב, כמה קשה הוא לנתק את הנצח ולפרסו לנתחיי זמן! אנחנו לא נישן, יהיה לנו כבד מדי וגרוננו יישנק מבכי האהבה. הלוואי ויהיה כבר יום, אלוהים, הבא את היום שאוכל לברכה בחלון!

 

פרק ט"ו    🔗

זמן קצר לאחר החתונה הועברתי לתחנה גדולה; אולי המליץ על כך האדון הזקן, שאימץ אותי לתחום דאגתו האבהית ברצון וכמעט בתיאבון. עכשיו אתה אחד מאתנו, הוא אמר, וזהו זה. הגברת היתה יותר עצורה; היא היתה בת לשושלת פקידותית נכבדה, והיתה מעדיפה לחתן את בתה לדרגה גבוהה יותר בשירות; היא בכתה קצת בכי של אכזבה, אבל כיון שהיתה רומנטית וסנטימנטלית, הרי עובדת האהבה הלוהטת כל כך סייעה לה להשלים.

התחנה שאליה הגעתי היתה קודרת ורועשת כמו בית חרושת; צומת חשוב, קילומטרים של פסים, מחסנים ומוסכי קטרים, תנועת משאות כבדה; בכל מקום היתה פרוסה שכבת אבק פחם ופיח בעובי של אצבע, עדרים של קטרים מעשנים, תחנת רכבת ישנה וצרה; כמה פעמים ביום נוצרו פקקים ששומה היה להתיר בחיפזון, כפי שמתירים בידיים משופשפות כבר ומדממות חבל שנסתבכו בו קשרים. פקידים עצבניים ומרוגזים, צוות עובדים רוטן ובכלל קצת גיהינום. הכניסה לשם דמתה לכניסת כורים תוך מכרה שבקירותיו נִבְעוּ סדקים: כל רגע זה יכול להתמוטט, אבל זאת עבודת גברים; כאן לפחות אתה מרגיש גבר, צועק, מחליט ונושא באחריות.

ואחר־כך הביתה, לקרצף את גופך ולשאוג בהנאה מהמים הזכים; האשה כבר מחכה ומגבת בידה ומחייכת. זה כבר לא הצעיר החיוור והמעניין; זה פועל רחב גו, יגע ושעיר, ובית חזה, אדוני, כמו ארון; בכל פעם היא טופחת על גבו הרטוב כאילו הוא חיה גדולה וטובה. כך, עכשיו אנחנו רחוצים, עכשיו כבר לא נלכלך את גברתנו הנקיה; רק עוד לנגב את הפה, שלא ייוותר בו משהו שנאמר בין הפסים, ואחר־כך לנשק נשיקה מהוגנת וחגיגית לרעיה. כך, עכשיו סַפֵּר. ובכן היו דברים מרגיזים, זה וזה, את כל התחנה הזאת צריך להרוס, או לפחות את המחסנים מאחור. מייד היה מתפנה מקום לשש מסילות חדשות, והעבודה היתה יותר חלקה; אמרתי את זה היום לזה וזה, אבל הוא שלח אלי מבט כמו ירייה: אתה תספר לנו, אתה נמצא פה בקושי כמה חודשים! – היא הנהנה בהבנה; זה האדם היחידי שאתו אפשר לדבר על הכל – ומה את עשית, מותק? – היא מחייכת, שאלה כזאת טיפשית של גבר! מה עושות הנשים? זה או זה, ואחר־כך מחכות לבעל. – אני יודע, מותק; לא רואים את זה, הכל זה זוטות, פה כמה תפרים ושם הכנת ארוחת ערב, אבל הכל יחד הוא המהווה בית; אילו נישקתי את אצבעותייך, הייתי מרגיש בשפתיי שתפרת. – וכמה היא יפה כשהיא מגישה את ארוחת הערב; הארוחה צנועה, גרמנית, והיא עצמה, ראשה בפלג־צל, ורק ידיה היפות והענוגות מתנועעות בחוג הזהב של אור המשפחה. אילו נישקתי לה בבית המרפק, היא היתה נרתעת ואולי מסמיקה; זה כביכול לא עושים; וכך לא נותר לי אלא לפזול אל ידיה הטובות והנשיות ואני ממלמל את תהילת הארוחה.

לא רצינו עדיין שיהיו לנו ילדים. כאן, היא היתה אומרת, יש יותר מדי עשן; זה לא בשביל ריאות של ילדים. כמה זמן חלף מאז שהיא היתה בובה חסרת ניסיון ואובדת עצות באופן פתטי? ועכשיו היא אשה כל כך נבונה היודעת מה נחוץ; גם באהבת אשת איש היא שקטה ומיטיבה, שעה שהיא מגישה ארוחת ערב וזרועותיה חשופות עד מרפקיה. היא שמעה או קראה באיזה מקום ששחפנים נוטים להיות לוהטים במעשי האהבה; לפיכך היא עוקבת בקפידה אחרי אותות כל דבר שנראה לה כמעיד על תאוות יתר. לפעמים היא מקדירה פנים: אסור לעתים קרובות כל כך. – מה את שחה, מותק, מדוע? – היא צוחקת בידידות לתוך אוזני. שלא תהיה מחר מפוזר בעבודה, וזה גם לא בריא. תישן, תישן. –אני מעמיד פני ישן והיא מביטה לתוך החושך ברצינות ומתוך דאגה לבריאותי ולקידומי בעבודה. לפעמים, אינני יודע איך לומר זאת; לפעמים הייתי רוצה נורא שהיא לא תחשוב רק עלי; זה לא רק בשבילי, יקירתי, זה גם בשבילך; אילו רק לחשת לי באוזן, אתה, יחידי, כמה שהתגעגעתי אליך! ועכשיו היא ישנה, ותורי לא לישון; אני חושב כמה טוב לי אתה וכמה בטוח, מימיי לא היה לי ידיד נאמן כזה.

היה זה פרק זמן טוב וחזק; היתה לי עבודה קשה ואחראית שבה יכולתי להוכיח את יכולתי; היה לי בית, שוב עולם מסוגר כזה, עולם רק של שנינו. אנחנו, זה כבר לא תחנת הרכבת, זה לא הגברים המשרתים אתי; זה רק שנינו, אשתי ואני. השולחן שלנו, הפנס שלנו, ארוחת הערב שלנו, המיטה שלנו; ה“שלנו” הזה הוא כמו תאורה נעימה הנופלת על דברי הבית ומשנה אותם, מיפה אותם ומוקירה אותם מאחרים. תסתכלי, מותק, הוילון הזה היה נראה יפה אצלנו, את לא חושבת? וזו, כנראה, דרכה של אהבה: תחילה הספיק לנו לרכוש זה את זו, זה היה הדבר היחיד שעניין אותנו; כאשר רכשנו זה את זו בגוף ובנפש, אנחנו מספחים דברים אל תוך העולם המשותף שלנו; אנחנו שמחים שמחת אין קץ כאשר אנו הופכים משהו חדש לשלנו, ועורכים תכניות איזה דברים חדשים נהפוך לשלנו באחד הימים בכדי שה“שלנו” יתרחב. לפתע אנו מוצאים עניין, שלא היה, ברכושנות; ניהול משק הבית משמח אותי, ואני חוסך ושם הצידה איזה גרושים – הלא זה שלנו וזו חובתי. גם במשרד אני מצמיח מרפקים ואני נאבק על קידומי בכל כוחי; האחרים מסתכלים בי בחשדנות וכמעט בעוינות, הם רָעים ובלתי חברותיים, אבל זה לא חשוב; לזה יש לאדם בית ואשה נבונה, לזה יש לו עולם משלו, עולם פרטי של אמון, סימפתיה ונינוחות, ואת היתר שייקח האופל. כאן יושב האדם בפאר הזהוב של עששית הבית, מסתכל בידיה הלבנות הנאות של אשתו ומתענג בסיפורים על האנשים הרשעים, אכולי הקנאה וחסרי הכשרון במשרד. את מבינה, הם רוצים לעמוד בדרכי. האשה מהנהנת בהסכמה ובהכרת צדקתי; אתה אפשר לדבר על הכל והיא מבינה; היא יודעת שכל זה בשבילנו. כאן האדם מרגיש חזק וטוב. לוא רק רצתה פעם בלילה ללחוש באוזן, מבולבלת ומבלבלת: אתה, יקירי, כמה אני התגעגעתי אליך!

 

פרק ט"ז    🔗

ואחר־כך קיבלתי כבר תחנה טובה ויפה; הייתי מנהל תחנה צעיר יחסית, אבל האם לא היה רשום שמי לטובה למעלה? אולי גם חותני עזר במקצת, אינני יודע אל נכון; אבל אני הייתי עכשיו בעבודה כבתוך שלי, היתה לי תחנה שלי, וכאשר עברנו עם האשה לגור שם, הרגשתי בסיפוק עמוק וחגיגי: הגענו בשלום, בתוך נחלתנו אנו, וזה, ברצון האלוהים, כבר לכל החיים.

היתה זאת תחנה טובה, צומת תחבורה של תובלת נוסעים בעיקר; סביבה יפה, עמקים זרועים כרי דשא לחים, טחנות ונקישותיהן ויערות עבותים השייכים לאצולה, זרועים אחוזות צייד. עם ערב התפשטו ריחות חציר משטחי הדשא, ובשדרות עצי הערמון טרטרו מרכבות האצילים. בבוא הסתיו הגיעו האדונים לצייד, הגבירות בשמלות טוויד, האדונים בבגדי צייד, עם כלבים מנומרים ורובי צייד בנרתיקים חסיני מים; הדוכס כך ככך; כמה רוזנים ופה ושם איזה אורח מיוחד מאחד מבתי המלוכה. או אז המתינו בחזית תחנת הרכבת מרכבות רתומות לסוסים לבנים, עם סייסים, משרתים ועגלונים קשוחים וזקופים. בחורף היו מגיעים שומרי יערות כחושים בעלי שפמים עצומים כמו זנבות שועלים, ומנהלי האחוזות הכל־יכולים שהיו ניגשים מפעם בפעם העירה להתהולל ברוב פאר לתפארת. בקיצור היתה זאת תחנה שבה הכל מוכרח לדפוק ללא דופי; כבר לא חגיגה עממית כזאת עם סרטים צבעוניים כמו בתחנתו של האדון הזקן, אלא תחנה שקטה מלאת הוד, שבה נעצרות בהשקט רכבות מהירות, על מנת שירד ממנה אדון או שניים, חובשי כובע ובו תקוע קצה זנבו של יעל, ושבה גם הקונדוקטורים סוגרים את דלתות הקרונות בנימוס ובשקט. לכאן לא היו מתאימות הערוגות הנאיביות והמתרברבות של האדון הזקן; לתחנה הזאת יש נשמה שונה, קצת כמו חצר אחוזה; אשר על כן ישרור כאן סדר קפדני, חול נקי פזור סביב־סביב, בלי שקשוק חיי מטבח.

זה הצריך עבודת פרך וליטוש רב, עד אשר הצלחתי להפוך את התחנה הזאת ליצירה משלי. עד אז היתה זאת תחנה מסודרת, אבל חסרת אופי. לא שרתה בה, אם כך לומר, רוח של המצאה; אבל סביב־סביב היו אילנות עתיקים ויפים והאוויר נשא את ריח האחו. אני אעשה מזה תחנה נקיה ושקטה כמו בית תפילה, קפדנית כמו חצר אחוזה. יש מאות בעיות קטנות, כגון: הסדרת השירות, שינוי סדר הדברים, חניית המרכבות הריקות ועוד ועוד; אני לא מעצב את התחנה שלי בפרחים כמו האדון הזקן, אלא ממערכות קרונות, מסדר יפה, מזרימה חלקה ושקטה של העניינים. כל חפץ הוא יפה אם הוא נמצא במקומו הנכון; אבל מקום כזה הוא בדרך כלל ייחודי, ולא כל אחד זוכה למצוא אותו. ופתאום יש פה כאילו חלל גדול יותר ופתוח יותר; לדברים יש קווי זהות מובהקים יותר והם רוכשים מידה של הוד והדר; כך, עכשיו הכל במקומו. בניתי את התחנה שלי בלי בנאים, רק ממה שהיה מצוי שם מקודם; והגיעה השעה שבה יכולתי לברך על המוגמר. האדון הזקן הגיע לראות אותה, הרים את גבותיו והחליק בידו על אפו בהפתעה. “נו, יש לך תחנה יפה,” הוא נהם ופזל לעברי באי שקט; היה נדמה לי שבאותו רגע אין הוא בטוח האם הערוגות שלו הם הדבר הנכון.

כן, עכשיו זה באמת התחנה שלי, ולראשונה בחיי יש לי הרגשה של משהו משלי עד עומק נשמתי, הרגשה חזקה וטובה של האני שלי. האשה מרגישה שאני מתרחק ממנה ושאני עושה את הדברים רק למען עצמי; אבל היא נבונה ומניחה לדברים בחיוך על שפתיה, נו, לך לך, זה עניין משלך, אתה תשמור על שלך ואני אשמור על שלנו. – את צודקת, מותק, אולי באמת התרחקתי ממה שהיה שלנו; אני מרגיש זאת בעצמי, ולכן אני מקפיד להתחשב בך, ככל שאני מתפנה; אבל את הלא רואה כמה עבודה שיש לי! – היא מסתכלת בי בחמלה ובנדיבות אמהית. לך, אני הלא יודעת שאצלכם הגברים אי אפשר אחרת; אתם שקועים עמוק בעבודתכם, כמו – – כמו ילדים השקועים במשחק, נכון? – כן, כמו ילד משחק. – כל זה מתרחש ללא מלים, אין צורך לדבר בו; אין מה להגיד, משהו משלנו הועלה קורבן עולה למה שהוא רק שלי. היצירה שלי, האמביציה שלי, התחנה שלי. והיא אפילו לא פולטת אנחה, רק לפעמים מקפלת את ידיה בחיקה ומביטה בי בדאה מיטיבה. “שמע,” היא אומרת בהיסוס, אולי לא היית צריך לעבוד כל כך הרבה; אולי זה לא נחוץ – " אני קצת מזעיף פנים; מה את יודעת מה נחוץ על מנת שהתחנה הזאת תהיה תחנה למופת! יכולת לומר לפעמים: אתה בחור כארז ואתה עושה עבודה טובה; ולא כל הזמן: תחוס על עצמך וכדומה. – ברגעים כאלה הייתי משרך את דרכי החוצה, כאילו להיווכח שהכל בסדר ושהעבודה שלי היתה כדאית; אבל חלף זמן עד שמצאתי שוב בדברים שמחת אמת.

אין מה להגיד: התחנה היתה מופתית, הבריות היו מהלכים בה כמעט על בהונותיהם, כמו בארמון; הכל היה נקי ושקוף. האצילים בכובעיהם הירוקים חשבו ככל הנראה שאני עושה זאת למענם; הם היו באים להושיט לי יד כמו לבעל מלון שהשביע עד מאד את רצונם, וגם הגברות בשמלות הטוויד היו מחייכות לעברי בידידות ובהכרת תודה; אפילו הכלבים המנומרים כשכשו בזנבותיהם בנימוס בעבור האדון בעל כובע השרד. אה, אתם אל תרמו את עצמכם: אני עושה זאת למען עצמי, ברור? מה איכפת לי מהאורחים המטופשים שלכם מבתי המלוכה? אם זה מוכרח להיות, אני מצדיע ומתמתח ודי. האם אתם יודעים בכלל מה זה רכבת, מה זה תחנה כזאת, מה זה סדר ומהלך עניינים חלק כזה? האדון הזקן – הוא מבין משהו. השבח מפיו הוא משמעותי; זה כמו אבא בלטפו את דפנותיו של רהיט לאמור זה טוב. איש מכם לא יידע להעריך מה היא התחנה שלי ומה השקעתי בה. אפילו אשתי איננה מבינה זאת; היא רוצה שאהיה כולי שלה, ולכן היא אומרת שמור על כוחותיך. היא נכונה להקריב עצמה, האמת חייבת להיאמר; היא יודעת להקריב קורבן למען הזולת, אבל למען ענין גדול, כמו שצריך – זה לא. כעת, היא חושבת, אילו היו לנו ילדים, אז הגבר שלי לא היה כל־כך זולל את השירות והיה יותר בבית. והנה, כמו קללה: אין ילדים. אני יודע כמה מחשבה את משקיעה בזה; ולכן את כל הזמן חוזרת: שלא אתאמץ כל כך, ואת מתרוצצת ומאכילה אותי כמו חוטב עצים. אני משמין, אני גדול ומגושם, וכלום. ואת יושבת בעיניים יבשות על תפירה הנופלת על ברכייך – כמו אצל אמא, שאלא שאמא היתה תמיד קרובה לדמעות. זה מונח בינינו כמו תהום פעורה; אין מה לעשות, עכשיו את נצמדת אלי כבעווית, אבל התהום נשארת. אחר־כך את שוכבת ערה, וגם אני לא ישן, אבל אנחנו שותקים לבל תיאמר מלה שמשהו חסר. אני יודע, טובה שלי, זה קצת עוול: לי יש עבודה משלי, תחנה משלי, לי זה מספיק, אבל לך לא.

והאדון בכובע השרד העובר על פני הרציף, מחווה קצת בידיו: טוב, מה לעשות; לפחות התחנה היא כולה שלי, היא מופתית ונקיה ומתפקדת כמו מכונה משומנת הסובבת על צירים מטופחים היטב. מה לעשות, בסופו של דבר ביתו של גבר הוא בעבודתו.

 

פרק י"ז    🔗

ובכן, הכל מסתדר עם הזמן; הזמן הוא על אף הכל הכוח הבכיר בחיים. האשה התרגלה והשלימה עם מה שיש; היא כבר איננה משתעשעת בתקוות לילדים, ובמקום זאת מצאה לה שליחות אחרת בחיים. כאילו אמרה בלבה: לבעלי יש עבודה משלו, ולי יש בעל משלי; הוא מקיים את הסדר בחלק של העולם, ואני מקיימת את הסדר בחייו. היא המציאה שורה שלמה של דברים שייחסה, לא ברור לי מדוע, לי כמנהגיי וצרכיי; את זה בעלי אוהב וזה לא עושה לו טוב; כך הוא רוצה שייערך שולחנו ולא אחרת, כאן הוא רוצה למצוא את המים והמגבת, כאן צריך שיימצאו נעליו; הכרית צריך שתונח כך וכותונת הלילה כך ולא אחרת. בעלי רוצה שהכל יהיה נגיש בנקל, בעלי רגיל לסדר משלו וכן הלאה. ואני מגיע הביתה וכבר אני מוקף בסדר הפדנטי של הרגליי שלי; היתה זאת היא שהגתה אותם, ועלי לקיים אותם בכדי לפייס את דעתה שכך אני רוצה. מבלי דעת כיצד, אני משתלב במערכת הנהגים שהוכנו בעבורי; מבלי שארצה בכך אני מרגיש נורא חשוב ונשוא פנים, שכן הכל מסתובב סביב אישיותי; הייתי מרים גבה בפליאה אילו המתינו לי נעליי מרחק אצבע ממקומם הרגיל. אני מודע לזה שאשתי משתלטת עלי באמצעות מנהגיי ושליטתה בי נעשית יותר ויותר מוחלטת; אני נכנע לזה ברצון מחד מתוך נוחיות, ומאידך כיון שזה בעצם מחמיא לי ומגביר את הכרת ערך עצמי. וכנראה אני גם מזדקן קמעה, כי אני מתחיל להרגיש בעוצמה ובנועם שאני בביתי בחוג מנהגיי.

ואשתי נהנית ממלכותה זו בקומה השניה של תחנת הרכבת מאחורי החלונות המלאים פטוניות לבנות. כל יום ומהלכו הקבוע וכמעט מקודש; אני מכיר בעל פה את הקולות הקטנים, היומיומיים הנעימים; עכשיו האשה קמה, לובשת חלוק והולכת על בהונותיה למטבח. משם נשמע קולה הצרוד של מטחנת הקפה, לחישת פקודות, ידיה מניחות חרש את חליפתי המוברשת על משענת הכורסה; אני מעמיד בצייתנות פני ישן עד לרגע שבו מגיעה האשה, מסודרת ויפה, ומקפלת את התריסים. אילו פקחתי את עיניי מוקדם יותר, היתה נעצבת ואומרת: “הערתי אותך?” וכך זה קורה מדי יום, שנה אחר שנה; קוראים לזה “הסדר שלי”, אלא שהיא היא שיצרה אותו ושומרת עליו בעין פקוחה; היא המולכת כאן, אבל הכל נעשה למעני – זאת החלוקה הזוגית הצודקת. אני נמצא למטה בכובע השרד שלי, פוקד את כל אתרי התחנה מקצה עד קצה, זה המשק שלי; ככל הנראה אני בעל עוצמה ומחמיר בדרכי, כי כולם מדייקים להפליא כל עוד אני בטווח הראייה; להסתכל, זה עיקר עיסוקי. אחר־כך אני הולך ללחוץ את ידי היערנים, הם אנשים מנוסים היודעים מה הוא סדר. האדונים בכובעים הירוקים חושבים כבר לחובתם לגשת ללחוץ את ידי מנהל תחנת הרכבת; עכשיו הוא כבר שייך למקום כמו הכומר או הרופא המקומי, אשר על כן ראוי להחליף אתו דעות על הבריאות ומזג האוויר. בערב ייאמר כבדרך אגב: היה פה הרוזן כך וכך, פניו רעים." האשה תהנהן ותאמר שזה בגלל הגיל. “איזה גיל,” אני מוחה בארשת של גבר שימלאו לו בקרוב חמישים, הלא הוא רק בן ששים!" היא מחייכת מביטה בי כאומרת: מה אתה, אתה בשיא יכולתך; זה מה שעושים החיים השקטים. ואחר־כך שקט; העששית מזמזמת, אני קורא עיתון והאשה רומן גרמני. אני יודע, זה משהו נוגע ללב על אהבה גדולה וטהורה; היא עדיין אוהבת לקרוא דברים שכאלה, ולא איכפת לה שבחיים זה נראה אחרת. אהבת איש את אשתו זה הרי עניין אחר לגמרי; זה חלק מסדר הדברים, וזה בריא.

אני כותב את הדברים האלה לאחר שהיא, מסכנה, כבר מזמן קבורה באדמה. אני נזכר בה פעמים רבות בכל יום; בחודשים שלפני מותה, כאשר חלתה כה קשה, אני נזכר פחות – מזה אני מעדיף להתרחק; למרבה הפלא מעט מאהבתנו ומחיינו המשותפים בשנים הראשונות; יותר מכל בתקופה השקטה חסרת הזעזועים בתחנת הרכבת שלנו. יש לי עוזרת בית טובה הדואגת לי ככל יכולתה; אבל כשאני מחפש מממחטה או מנסה לדלות נעל מתחת למיטה, אני רק רואה, אל־אלוהים, כמה אהבה ומסירות היתה באותו הסדר ובכל, ואני מרגיש מיותם נורא, עד שגרוני נשנק.

 

פרק י"ח    🔗

אחר־כך באה המלחמה. התחנה שלי היתה צומת חשוב למדי להעברת כוחות צבאיים ואספקה, ולפיכך הציבו בה מפקד צבאי, איזה סרן שיכור בדליריום־למחצה. משעות הבוקר הוא היה צורח, באשר בכלל היה בהכרה, תחב את אפו בענייני העבודה שלי ושלף את חרבו לאיים על פקח המסילה; ביקשתי מלמעלה שישלחו לי אחד קצת פחות מטורף ככל האפשר, אבל כאשר זה לא הועיל, לא נותר אלא להניד יד ולהמשיך. התחנה המופתית שלי הלכה ונתרפטה, הלב כאב לראות; היא נשטפה בגל של אי־סדר משווע של מלחמה, צחנה של בית חולים שדה, סתימות תעבורה והצבר מגעיל של זוהמה. ברציפים תרמילים ומשפחות מאזורי הקרבות שפונו, באולמות ההמתנה, על הספסלים ועל הרצפות המזוהמות ברוק ישנים חיילים כמו מתים. וכל הזמן מסיירים פה ז’נדרמים צרודים וקוצפים, המחפשים עריקים או מסכנים שלקחו אתם בתרמיליהם כמה תפוחי אדמה; כל הזמן צעקות ויללות, האנשים צורחים זה על זה או שהם נדחפים לאי־שם כמו עדר כבשים, ובתוך ההמולה הזאת תקועה רכבת ארוכה ושקטה להחריד עם פצועים ומהצד אפשר לשמוע את הסרן השיכור הנשען על אחד הקרונות, נחנק ומקיא.

אל אלהים, כמה אני התחלתי לשנוא את זה! את המלחמה, את הרכבת, את התחנה שלי ואת הכל. נגעלתי מהקרונות המסריחים מלכלוך וחומרי חיטוי, שחלונותיהם שבורים וקירותיהם מרוחים בשרבוטים; נגעלתי מההתרוצצות וההמתנה המיותרות, מהמסילות הסתומות תדיר, החובשות השמנות ובכלל מהכל שקשור למלחמה. שנאתי את כל אלה עד טירוף ובחוסר ישע; הייתי מתחבא בין הקרונות, קרוב לבכי של שנאה ואימה. אלוהים אדירים, אני לא אעמוד בזה, הלא בזה איש לא יוכל לעמוד! בבית לא יכולתי לדבר על זה, כי האשה האמינה בהתלהבות ובעיניים בוהקות בניצחון הוד מלכותו הקיסר. אצלנו, כמו בכל מקום בימי המלחמה, היו ילדי עניים פושטים על הרכבות העוברות, לסחוב קצת פחם; פעם נפל ילדון כזה, והרכבת דרסה את רגלו; שמעתי את שאגתו הנוראה וראיתי את העצם הזעירה המעוכה בתוך הבשר המדמם. כאשר סיפרתי זאת לאשתי היא החווירה קצת ואמרה בחריפות: “אלוהים העניש אותו!” מאותו רגע נמנעתי מלדבר אתה על כל דבר ששייך למלחמה; הו, את הלא רואה כמה אני עייף ועצביי גמורים.

יום אחד ניגש אלי ברציף אדם שלא זיהיתי אותו מייד; התברר שהיינו יחד בגימנסיה והוא משהו בפראג. זה פרץ מתוכי, היה מוכרח לפרוץ, כי כאן לא יכולתי לדבר על זה עם איש. “בן־אדם, המלחמה הזאת אבודה,” גנחתי לתוך אוזנו, “אני אומר לך, יש לנו כאן אצבע על הדופק.” הוא הקשיב לי קצת, אחר כך מלמל משהו כממתיק סוד, לאמור שהוא רוצה לדבר אתי על משהו. נדברנו להיפגש בלילה מאחורי התחנה, זה היה כמעט רומנטי. הוא סיפר שהוא ועוד כמה אנשים צ’כים יש להם קשרים עם הצד השני; הם זקוקים לידיעות סדירות על מעבר כוחות צבאיים, על מצב האספקה ודברים שכאלה. “אני אדאג לדברים האלה בשבילכם,” פלטתי בלי משים; מייד נבהלתי נורא ויחד עם זאת הרגשתי הקלה עצומה מתוך שנאתי הכפייתית הזאת שחנקה אותי. אני יודע, קוראים לזה בגידה במולדת, ודינה חבל; אז אני אספק לכם את הידיעות האלה, וזהו.

היתה זו תקופה מיוחדת; הייתי כמו מטורף ויחד עם זה כמעט כרואה־בנסתר; היתה לי תחושה שזה לא אני, אלא משהו זר וחזק בתוכי העורך תכניות, נותן הוראות וחושב על הכל. כמעט יכולתי לומר: אני – אני כלום, זה ההוא. בן רגע הכל הסתדר, תאווה לעיניים; כולם כאילו חיכו עד שיימצא מי שייקח את העניין בידיים; הלא אנחנו, הצ’כים, חייבים לעשות משהו. ידיים שלובות בגב, לעיני הז’נדרמים והקומנדיר המשהק, הייתי מקבל דיווחים של מנהלי הרכבות, אנשי הדואר והקונדוקטורים, לאן נשלחים התותחים והתחמושת, איך מועברות יחידות הצבא ודברים שכאלה. החזקתי בראש את כל רשת התחבורה, ובעיניים עצומות למחצה, תוך כדי הליכה ברציף, הייתי מצרף דבר לדבר. היה שם בלמן אחד, אב לחמישה ילדים, אדם עצוב ושקט; לו הייתי תמיד אומר מה עליו למסור הלאה; הוא היה מוסר את זה בפראג לאחיו שהיה כורך ספרים, ואיך זה עבר הלאה, אינני יודע. זה היה מותח לעשות את כל הדברים האלה לעיני הכל ויחד עם זאת הארגון היה מושלם; בכל רגע זה יכול להתפוצץ, ואנחנו כולנו, האבות ובעלי הזקנים, עשרות מאתנו תקועים בזה עד צוואר; חברים יקרים, איזה פיצוץ! אנחנו יודעים את זה, וככה קצת אנחנו חושבים על זה כשאנחנו נכנסים בין השמיכות לנשותינו; אבל מה הנשים מבינות מה זה גבר! השבח לאל, על האפים שלנו אי אפשר לראות על מה אנחנו חושבים. למשל, איך אפשר לסתום פה או שם תחנת רכבת, ופתאום הכל צועקים ומשתוללים וזה לוקח יומיים עד שמתירים את הפקעת. או חומרי הסיכה הגרועים המיוצרים בשנות המלחמה; מי אשם שצירי הקרונות מתחממים? התחנה מלאה בקרונות שנפסלו וקטרים נכים; תואילו להפסיק להשתגע עם המברקים, אין מה לעשות, אי־אפשר להוציא רכבות למסילה. בנשימה עצורה אנחנו מקשיבים ועוקבים אחרי הסדקים הנבעים במערכת.

בתחנת הרכבת של האדון הזקן קרה אסון; היא היתה סתומה ולתוך הפקעת נכנסה רכבת משא עם בהמות לחזית; לא משהו גדול, היו כמה פצועים ואת הפרות היה צריך לשחוט שחיטת חירום, אבל האדון הזקן, כזה איש רכבת בלב ובנפש, יצא מדעתו ולאחר ימים לא רבים הלך לעולמו. האשה בכתה על כתפי בלילה, ליטפתי אותה והיה עצוב לי נורא. את רואה, אני לא יכול לספר לך מה אני חושב ומה אני עושה; כל כך יפה חיינו יחד, ועכשיו אנחנו כל כך רחוקים. איך יכול להיות שאנשים יתרחקו עד כדי כך?

 

פרק י"ט    🔗

סוף המלחמה, סוף המונרכיה; בעוד שהאשה מתהלכת בוכייה ומושכת באפה (אצלה זה היה במשפחה, השירות לקיסר ירום הודו), קיבלתי הצעה מפראג להשתלב במשרד הרכבות החדש ולהקדיש את נסיוני העשיר לארגון הרכבות של המדינה הצעירה. בשים לב לנסיוני העשיר האמור נעניתי; מלבד זאת התחנה שלי נתדרדרה בשנות המלחמה במידה כזאת שלא היה לי קשה לעזוב.

זה אם כן הפרק האחרון של חיים רגילים. מאז היותי בן עשרים ושתיים הייתי ברכבת, ואהבתי להיות שם; מצאתי שם את עולמי, את ביתי, ובעיקר את הסיפוק שאני עושה משהו שאני יודע לעשות טוב ובאורח מהימן. וכעת קראו לי להשתמש שוב בנסיוני העשיר מכל מהלך חיי. ראה גם ראה, לא עמלתי לשווא. אני מכיר את הכל כל כך טוב, החל מפיצוץ סלעים וסלילת המסילה, מהתחנה האחרונה בעולם והצריף של האתת עד לקלחת התחנות הגדולות ומערבולותיהן; אני מכיר את קימורי הגג של התחנות המרכזיות הדומות לארמונות זכוכית ואת התחנות הזעירות באמצע השדה המדיפות ריח הבַּבּוֹנָג ועשבי אלף העלים; האורות האדומים והירוקים, גוּפֵי הקטרים הלוהטים, הרמזורים, התמרורים וצלילי הגלגלים המשקשקים במסעפים; שום דבר לא היה לשווא, כל זה התמזג והותך לניסיון העשיר שלי המהווה מהות אחת; אני מבין ברכבות, וההבנה הזאת, זה אני, אלה חיי. עכשיו קיים פה הכל אשר חוויתי, אסוף בניסיון שלי; ניתן לי להשתמש בו מחדש ובמלואו, וזה שקול לחוויית חיי מחדש בסיכומם. הרגשתי במשרתי החדשה – לא אוכל לומר מאושר, לזה היתה ההמולה גדולה מדי, אבל בכל זאת במקומי. חיי היו רגילים, אבל חיים מלאים שבדרכם הגיעו לכלל השלמה; כשאני מביט כעת לאחור, אני רואה שבכל אשר היה התממש איזה סדר, או אולי כו

 

פרק כ'    🔗

שלושה שבועות לא כתבתי; נפלו עלי שוב הבעיות עם הלב, כאשר ישבתי ליד שולחן הכתיבה, ממש באמצע מלה (האם זה היה צריך להיות “כוונה” או שמא “כורח”? אני כבר לא יודע). הפעם קראו לרופא; הוא לא אמר בסך הכל כלום, רק איזה שינויים בעורקים, את זה תיקח, ובעיקר מנוחה, אדוני, מנוחה. וכך אני שוכב כעת ומהרהר – אינני יודע האם זאת המנוחה הנכונה, אבל אין לי דבר אחר לעשות עכשיו זה כבר יותר טוב, ולכן אני רוצה לסיים את המלאכה שהתחלתי; כבר לא נותר הרבה, ואני מימי לא השארתי אחרי נתחי עבודה לא גמורה. העט נפל מידי ברגע שבו התכוננתי לכתוב שקר גדול, זה מגיע לי שקיבלת את ההתקף הלא אין לי למי ובשביל מה לשקר.

האמת היא שאהבתי את עולם הרכבות; אבל חדלתי לאהוב אותו כאשר המלחמה טינפה אותו, חדלתי לאהוב אותו שעה שהשתתפתי בארגון החבלות, והכי חדלתי לאהוב אותו כאשר הגעתי למיניסטריון. מכל הלב מאסתי בעבודת הניירת שהיתה גם לרוב עבודת שווא שכינו אותה ראורגניזציה של הרכבות שלנו; מצד אחד ראיתי כל מיני אי־סדרים מעלי ומתחתיי שמצפוני הביורוקרטי סלד מהם, ומצד שני התחלתי להרגיש משהו בלתי נמנע, את הטרגדיה של מערכת הרכבות שמצפה לה גורלם של העגלונים והמרכבות; אין מה לעשות, ימי הזוהר של הרכבות חלפו ועברו מן העולם. בקיצור – העבודה הזאת לא גרמה לי נחת כלל וכלל; מה שאכן גרם לי נחת היתה העובדה שהייתי אישיות די מרכזית, שיש לי תואר כלשהו ואני יכול להפגין את עוצמתו כלפי אנשים רבים. שכן בסופו של דבר זאת היא תכליתם הנכונה והאמיתית של החיים; להגיע ככל האפשר גבוה וליהנות מהכבוד והעמדה. כך; וזאת האמת כולה.

אני מביט במה שכתבתי ותוהה במקצת. האמנם, כל האמת?

ובכן כך: כל האמת על מה שכנינו השלמת החיים. זאת לא היתה שום שמחה, לשבת במשרד ההוא; זאת היתה רק נחת שעלינו למעלה וזעם קנאי על הזריזים יותר, אלה שנמרחו פוליטית, שעלו עוד יותר גבוה. וזאת כל ההיסטוריה של חיים רגילים.

חכה, חכה, זאת לא כל ההיסטוריה. (הריב הוא בין שני קולות שאני מבחין ביניהם בבהירות גמורה; הקול המדבר עכשיו כאילו מגונן על משהו.) אותי הלא לא עניין בחיים – משהו כמו קידום ודברים שכאלה!

האמנם לא עניין?

לא עניין. אני הייתי רגיל מדי בשביל לחוש איזו תאוות כבוד. מימיי לא רציתי להתבלט; חייתי את חיי ועשיתי את עבודתי –

מדוע?

כי רציתי לעשות אותה היטב. לעבור באגודל על הפָּנִים החיצוניים והפנימיים, והנה טוב. אלה הם החיים הרגילים של אמת.

אהה. ולכן ישבנו בסוף באותו משרד, על מנת לטפח אך ורק את מעמדנו.

זה – זה היה משהו אחר; זה בעצם כבר לא היה שייך למה שהיה קודם. האדם נוהג להשתנות לעת זקנה.

או שהוא מתגלה לעת זקנה, לא?

שטויות. זה היה חייב להתגלות מזמן שאני נדחף להתבלט, הלא כן?

טוב, ומי זה היה, אותו ילדון שהתייסר על שאיננו מתבלט בקרב חבריו? מי זה ששנא את בן הצַבָּע בחריפות כזאת ובכאב כזה, כיון שהוא היה חזק יותר ונועז יותר, אתה זוכר?

חכה, זה לא היה כך בדיוק; הלא הילדון הזה היה משחק לבדו רוב הזמן; הוא מצא את עולמו הזעיר, את החצרון העשוי שבבים ואת פינתו שבין הקרשים; זה הספיק לו, ושם הוא היה שוכח הכל. אני הלא יודע.

ומדוע הוא היה משחק לבד?

כי זה היה בתוכו. כל חייו הוא נהג ליצור לעצמו עולם קטן משלו. פינה אחת לבדידותו ולאושר הרגיל שלו. את המכלאה משבבים, את תחנונת הרכבות שלו, את ביתו; אתה הלא רואה שזה היה בתוכו כל ימיו.

אותו צורך לגדור את חייו, נכון?

כן, הצורך הזה שיהיה לו עולם משלו.

אז אתה יודע בשביל מה היתה לו המכלאה עשוית השבבים? כי הוא לא השכיל להתבלט בין הנערים האחרים. זה היה מעשה להכעיס, זאת היתה מנוסת הילדות שלא היה חזק ונועז דיו בכדי להתמודד עם האחרים. את עולמו שלו הוא יצר מתוך חולשה ועצב; הוא חש שבעולם הגדול, הפתוח, הוא לא יגיע להיות מישהו גדול ונועז, שרצה להיות פחדן עלוב ותאב כבוד, זה הכל. תקרא בתשומת לב מה כתבת עליו!

אין שם שום דבר כזה.

יש, והמון; אלא שהצנעת את זה בין השיטין, בכדי להסתיר את זה מפניך אתה. למשל התלמיד הטוב והשקדן בבית הספר היסודי: כיצד הוא לא מסוגל להשתלב בכיתתו, כמה הוא נחבא אל הכלים וביישן; הוא טוב, כי הוא מתגעגע ורוצה להצטיין. והתלמיד המופתי ממש מתפוצץ מגאווה כאשר הוא זוכה לשבחים מפי המורה או הכומר! או אז “נשטפו עיניו פרץ של דמעות אושר שלא ידע עד אז”; מאוחר יותר זה ילך כבר בלי דמעות, אבל כמה שיתנפח בית החזה שלו בפתחו את כתבי המינוי; האם אתה זוכר באיזה אושר בלתי מרוסן הוא היה מביא הביתה את התעודות המלאות ציוני “מצויין?”

זה היה רק כיון שזה שימח כל כך את אבא עליו השלום.

“נו טוב, אבא; אז נסתכל קצת על אבא. כזה גדול וחזק היה, הכי חזק מכל האנשים, נכון? אבל הוא “כיבד את האדונים”; ליתר דיוק הוא בירך אותם בהכנעה, כל כך בהכנעה עד שאפילו הילדון היה מסמיק בשל כך. וכל הזמן הטיף בהתרגשות, שפעם יצא ממך משהו, ילד; המשמעות הבלעדית של החיים היא “להיות למשהו”. האדם חייב לעבוד עבודת פרך, לאגור כסף ולהתעשר, בכדי שהבריות יכבדו אותו וש”יהיה משהו". האמת ניתנת להיאמר, היה לו לילדון מופת לכך בבית; זה מה שהוא ירש מאבא, כל זה.

עזוב את אבא! אבא, זה היה מופת אחר: להיות חזק ולחיות במלאכתו –

כן; ובימי ראשון בשבת למדוד בפנקסי החסכון מה השגנו בחיים. יבוא יום והילדון יישב במשרד וימדוד את עצמו באמת מידה של מעמדו, שלתוכו הזדקן. אבא היה נהנה ממני: עכשיו אני יותר מנוטריון ומכל האישים החשובים האחרים. סוף־סוף הגיע הילדון לכך שהוא מישהו; סוף־סוף הוא מצא את עצמו, ונתמלא “הניסיון הרב והחדש” שהוא צבר מילדותו: שיש שני עולמות, אחד גבוה יותר, שבו יש אדונים, והאחר, העולם המושפל של אנשים רגילים. סוף־סוף אני משהו כמו אדון, אבל מייד יתברר שמעלינו יש אדונים עוד יותר מורמים, ואנחנו שוב אדם קטן ורגיל, שלא נועד להתבלט. אין מה לומר: זאת תבוסה, ותבוסה ארורה וסופית.

 

פרק כ"א    🔗

וכל הזמן אני מבחין בין שני קולות הנתונים בריב; כאילו שני אנשים נאבקים על עברי וכל אחד מהם רוצה לזכות בנתח גדול ככל האפשר.

ומה השנים בגימנסיה, אתה זוכר?

כן; ושתדע, אני מוותר לך עליהן. בלאו הכי הן לא היו שוות הרבה; הבוסר הזה ותחושת הנחיתות הכואבת, כל השינון של תלמיד כפרי – בבקשה, תתכבד!

נו, נו, אל תדבר; כאילו לא היה בזה כלום, אותו קציר של עלי דפנה בבית הספר; ההנאה העילאית מלהיות המצטיין בכיתה, מהעובדה ששיעוריך מוכנים תמיד ומידיעת התשובה הנכונה תמיד; לפחות במשהו להיות מעל לאחרים, מעל לערניים והנועזים יותר, נכון? ובעבור ההצלחות האלה לשבת עד לתוך החשכה, אגרופיך על אוזניך ולשנן – הלא על זה הלכו שמונה שנים תמימות!

לא כולן, את זה אל תאמר; היו גם דברים אחרים עמוקים יותר.

למשל?

למשל החברות עם הבחור המסכן.

אה, כן; אני יודע, הבחור המגושם ההוא, חסר הכשרון הזדמנות יוצאת מן הכלל להרגיש את יתרונך העצום ולדעת שהיא מוכרת. זאת לא היתה ידידות, בן־אדם; זאת היתה הכרת תודה לוהטת ונלהבת בעבור שיש מי שמכיר בהכנעה בעליונותך.

לא, זה לא היה כך! ומה בדבר האהבה לנערה הזאת, הביישנית קצרת הראייה?

כלום; שטות; פשוט גיל ההתבגרות!

זאת לא היתה סתם תופעת גיל ההתבגרות!

ונוסף לזה חוסר תעוזה. האחרים, חבר, הם ידעו לנהוג בבחורות אחרת, הלא קִנֵאתָּ בהם לא מעט על אומץ לבם; ואתה, נו: מה נותר לך אלא להתכרבל בפינתך ולבנות את עולמך הקטן משבבים, עולם מסוגר משלך. כי בעולם הפתוח, ברור לנו, לא היית מנצח. לא בין הבנות, ולא בין הבנים כל הזמן אותו הסיפור: כל הזמן הילד המאוכזב, בעל העולם משלו הלוחש בהתלהבות: נא, פוט, פוט, פוט!

תפסיק!

אז אנא תסביר לי את השנה בפראג, את השנה המבוזבזת והמטופשת בפראג. את השנה שבה התהוללתי עם חבורתו של המשורר וכתבתי חרוזים וצפצפתי על כל העולם.

– – – אני לא יודע. השנה הזאת לא מתאימה לי לשום דבר.

גם לי לא.

חכה, יש דברים שבכל זאת אפשר להסביר. הנה צעיר שאפתן; גמר בית ספר וחושב שעכשיו העולם שלו. בבית הוא כבר היה יכול להיות אדון ולהרגיש חשוב וגדול; אבל משהוא מגיע העירה, אל־אלוהים, רק עכשיו הוא נפל לתהום הזאת של בהלת הנחיתות, אובדן העצה, ההשפלה ומי יודע מה עוד. אילו נזדמן לו ליצור סביבו גדר אידילית משבבים, היה נמלט לתוכה –

אלא שלדאבון הלב פרס עליו את חסותו המשורר.

כן. אבל נסה להיזכר איך זה היה. הלא זאת היתה גם כן פינה כזאת, מסוגרת. הפונדקים, החוג הזה של בערך חמישה אנשים – בן־אדם, זה היה זעום, קטן מחצר הנגרייה. ולצפצף על הכל – זה לפחות יוצר אשליה של עליונות.

ולכתוב חרוזים?

הם היו גרועים. הוא כתב חרוזים בכדי שיוכל לעמוד על בהונותיו. זאת היתה רק מסכה על פני תחושתו העצמית הפגועה והצמאה. הוא היה צריך ללמוד כמו שצריך; היה עומד בבחינות בהצלחה ומרגיש כמו אלוהים קטן.

חכה; כך לא הייתי מגיע אל הרכבת; הייתי חייב לחמוק איכשהו מהאוניברסיטה, בכדי לבקש תעסוקה ברכבת. הלא היה כורח להגיע אל הרכבות, הלא כן?

לא היה שום כורח.

אנא ממך, זה מצחיק; מה יכולתי לעשות אחרת?

כל דבר. אדם עם מרפקים יתמקם בכל מקום.

אז מדוע חיפשתי משרה דווקא ברכבת?

אני לא יודע. אולי במקרה.

אז אני אומר לך: מתוך נטייה. כי סלילת המסילה היתה האירוע הגדול בילדותי.

– – –

וכאשר הייתי בגימנסיה, היה זה הטיול החביב עלי עם ערב: ללכת לגשר המתוח מעל תחנת הרכבת, להתבונן כלפי מטה באורות המנצנצים באדום ובירוק, בפסים ובקטרים –

אני יודע. על פני הגשר היתה עוברת יצאנית זקנה, מכוערת להחריד; היא תמיד השתפשפה בך בעברה הלוך ושוב.

זה כמובן לא שייך לכאן.

לא, זה כמובן לא שייך לכאן.

על דברת כבודי: היתה זאת דרכי שנועדה לי; אהבתי את הרכבות, וזה הכל. לכן הצטרפתי אליהם.

או מכיון שפעם מישהו חווה השפלה כזאת בתחנת הרכבת בפראג, אתה זוכר? חבר, הרגשה עצמית פגועה היא כוח אדיר, בייחוד, נזכור, אצל אי אלה אנשים שאפתנים ותאבי כבוד.

לא, זה לא כך! אני יודע, אני יודע שזה היה מאהבת העניין. האם יכולתי אחרת להשיג אושר כזה בעבודתי?

– – אני לא יודע על שום אושר מיוחד.

אנא ממך, מי אתה בעצם?

אני הוא זה עם המרפקים.

יהא אשר יהא: תכיר לפחות בכך שבעבודתי מצאתי את עצמי ואת חיי האמיתיים.

יש בזה משהו.

אתה רואה.

אלא שזה לא כל כך פשוט, חבר. מה הוא שקדם לכל זה? חרוזים ובחורות, כזה שכרון חיים נפלא, נכון? מצבור של שתייה ושירה, חזירות ושיגעון גדלות, מרד אני לא יודע במה והרגשת שיכרון כאילו בתוכנו תוסס משהו עצום ובלתי מרוסן. רק תיזכר.

אני יודע.

וזאת הסיבה. בזה העניין, שתדע.

חכה, במה העניין?

זה הלא ברור, לא? אתה הלא הרגשת שהחרוזים שלך לא שווים כלום, ושבמשהו כזה לא תוכל להתבלט. שבשביל זה אין לך לא כשרון ולא אישיות דיים. שלא תוכל להשתוות לברנשים האלה בשתייה, בציניות, בבחורות ובכלל בכלום. הם היו החזקים ממך והנועזים ממך, ואתה, אתה רק השתדלת לחקות אותם; אני יודע במה זה עלה לך, פחדן שכמוך. השתדלת, אמת נכון, אבל זה לא היה אלא לסיפוק מין תאוות הכבוד שלך: תראו־תראו, גם אני משורר מוקצה עם כל מה ששייך לזה. ויחד עם זה היתה בקרבך בת־קול מפוכחת, נחבאת אל הכלים ומזהירה: תיזהר, זה לא לפי כוחך. אז כבר התפתל בקרבך גרעין ההערכה העצמית השחצנית, לאחר שנתאכזבה שאיפתך להיות מישהו. זאת היתה תבוסה, בן־אדם. אחר־כך כבר לא נותר לך אלא לראות כיצד לחלץ את עצמך מכל זה; נו, השבח לאל, נמצאה מִשְׂרוֹנֶת בהנהלת הרכבות, והמשורר שהתפכח שמח מאד שהוא יכול להפנות את גבו לעברו הבוהמי הקצר אמנם, אבל רווי התבוסה דיו.

זה לא נכון! להתקבל ברכבות זה היה כורח פנימי שלי.

אבל כן, גם התבוסה היתה כורח פנימי, וגם המנוסה היתה כורח פנימי. וכמה שהמשורר־לשעבר התענג בזה שהוא היה בסופו של דבר לגבר מושלם ובשל! מאיזה רום של רחמנות הוא מתבונן עכשיו בשותפיו מתמול שלשום, בברנשים האלה שהם בוסר, שאינם יודעים עדיין מה הם החיים הנכונים והרציניים; הוא כבר לא בא במגע אתם, ופוקד פונדקים של דודים כבודים, שבהם נוהגים ראשי בתי אב לספר על צרותיהם והגיגיהם. לפתע הוא מנסה להדמות אל האנשים הקטנים השקולים; כמובן, הוא הופך את מפלתו להצלחה; אין עוד שיגעון של גדלות, רק קצת להציג לראווה את כניעתו המרה והסרקסטית; הוא עדיין מנסה לצנן את צרבתו, אבל עם חלוף הזמן גם זה יעבור. מאותו רגע הוא לא יציץ בשום חרוז; הוא בז להם וכמעט שונא אותם, כי הוא מחשיב אותם כמשהו לא יאה לאנשים בשלים, מעשיים וישרי לב.

שונא, זאת מלה חזקה קמעה.

אז נגיד: נגעל מהם. שכן הם מזכירים לו את תבוסתו.

וכאן אתה מגיע לסוף הסיפור. אחר־כך באו החיים האמיתיים, הצנועים והיסודיים, החיים הטובים והרגילים.

מלבד התחנה ההיא, התחנה האחרונה בעולם.

זאת היתה הבראה, זה בקשר לריאות. עזוב, אין אדם מבשיל כה מהר. אבל שם, ואחר־כך בתחנה של האדון הזקן, כבר עליתי על מסילת החיים הנכונה.

שמע, מדוע בעצם חיזרת אחרי בתו של מנהל התחנה?

כי אהבתי אותה.

אני יודע; אבל אני (אני זה האחר, אתה מבין?) – אני חיזרתי אחריה, כיון שהיא היתה בתו של המנהל. קוראים לזה קריירה per vaginam, נכון? להתחתן עם עשירה, או עם בת הממונה עליך, אנחנו הלא יודעים; “לבקש קצת את יד הנסיכה”, מה? זה איכשהו מעלה את ערכו של האדם.

זה שקר! אפילו בחלום לא חשבתי על זה!

אבל אני חשבתי, ואפילו במצב של ערנות גמורה. האדון הזקן הוא אישיות מקובלת ויכול לעזור לחתנו; לא יהיה רע להסתפח בברית נישואין לחוג משפחתו.

לא נכון! אתה לא יודע, בן־אדם, כמה אהבתי אותה; היא היתה אשה מושלמת, טובה, נבונה ואוהבת; לא הייתי יכול להיות מאושר יותר עם שום אשה אחרת.

אה, כן. אשה נבונה שהיה לה עניין רב בקידומו של בעלה – באמת, עניין רב, היא הבינה עד מאד את האמביציה שלו ואת חריצותו, חובה להכיר בכך. והיא עזרה ככל יכולתה. אתה בעצמך כתבת על העלאתך הראשונה בדרגה: “אולי המליץ על כך האדון הזקן”. ובפעם השניה כך: “אולי גם חותני עזר במקצת, אינני יודע אל נכון”. אבל אני יודע היטב, אחא; האדון הזקן ידע מה מצפים ממנו.

יהא כך; הוא היה איש טוב ואהב אותי אהבת אב; אבל ביני ובין אשתי לא היה שום דבר כזה רק אהבה, רק אמון, רק תחושה טובה וחזקה של נאמנות. לא, את נישואיי עזוב!

מה אומר ומה אספר, היו אלה נישואין טובים; עכשיו היו שני שותפים למאמץ הזה להגיע קצת יותר גבוה. הבן־אדם רק מתחתן, וכבר “אני מוצא עניין, שלא היה, ברכושנות”; הוא שמח שיש לו אמתלה אמינה והגונה: “הלא זה שלנו”; ומייד הוא “מצמיח מרפקים”: הוא מטפס למעלה בכל כוחו להקדים בכל מחיר אי אלה שעמדו בדרכו ולהחניף בלהט לאחרים, שם למעלה, – מדוע לא? הלא הכל נעשה “בשבילנו” והעניינים בסדר גמור. לכן הוא מרגיש כל כך מאושר: שהוא יכול ללכת אחרי נטיותיו הטבעיות בלא שיצטרך להתבייש בכך. הנישואין הם מוסד טוב.

האם אשתי היתה – – גם כן כזאת?

– היא היתה אישה טובה.

בסוף תאמר שטיפחתי את התחנה שלי, את יצירתי האומנותית, טיפוח מופתי שכזה – בשביל מה בעצם? בשביל הקריירה? בכדי להירשם לשבח למעלה? אלמלא המלחמה, הייתי ככל הנראה נשאר שם עד יום מותי.

זה היה גם בשביל האצולה.

איזו אצולה?

בשביל הרוזנים האלה בכובעיהם הירוקים. להתהדר בפניהם ולהראות להם איזה מין אנשים אנחנו. הלא ציפה אדון מנהל התחנה ופזל רבות להיוכח מתי האדונים ישימו לב איזה תחנה מופתית היא זאת? והנה, הם שמו לב; אפילו דוכס זה או אחר, או רוזן כך וכך הואיל להושיט את ידו. אנחנו יודעים, הלא כן, כמה זה חימם, גם כאשר האדון המנהל העמיד פנים שלא איכפת לו בכלל. ראו־ראו, רוזנים ומי יודע מי עוד; הלא זה משהו מהעולם המורם מעם, אצלנו בבית לא היה דבר כזה. וזאת, עליכם לדעת, איננה שום פרוטקציה; בעבודת הפרך במו ידיו הגיע האדון המנהל לרום שכזה. עכשיו עבודתו עולה בחשיבותה על אשתו, היא כבר לא יכולה לעזור, היא כבר לא נחוצה; הוא גם נתן לה להרגיש בכך, ולכן העניינים בבית התחילו להתקרר.

זה לא נכון!

איפה; הלא זה כתוב שם – רק קרא. “יש לי הרגשה של משהו משלי עד עומק נשמתי, הרגשה חזקה וטובה של האני שלי… האשה מרגישה שאני מתרחק ממנה… משהו משלנו הועלה קורבן עולה למה שהוא רק שלי”. וכן הלאה. “זה מונח בינינו כמו תהום פעורה”. – עכשיו כבר הולך הבעל אחרי ענייניו, הוא כבר השתחרר מכבליה; לכל היותר לא נוח לו שהאשה מנסה עדיין לשמור על היותו שלה. למרבה המזל היא אשה נבונה; היא לא עושה סצנות והיא מסלקת את עקתה מעליה בבכי יבש עיניים; בסופו של דבר היא “התרגלה והשלימה עם מה שיש”; כלומר היא מסתגלת ומתחילה לשרת את בעלה.

את זאת היא רצתה בעצמה!

אני יודע; אבל איזו ברירה נותרה לה? או שהיו צריכים להיפרד, או לשנוא זה את זו, בן־אדם, כפי שיכולים לשנוא בני זוג, שנאה מודחקת עד טירוף; או שהיא תקבל את כללי המשחק שלו ותסכים שהוא יהיה האדון והכל יסתובב סביבו. משאזל כל המשותף להם, היא משתדלת להחזיק בו במה ששלו: הנוחיות שלו, ההרגלים שלו והצרכים שלו. עכשיו קיים רק הוא, שום דבר בלתו; הבית, סדר החיים ואהבת איש ואשתו משרתים רק את נוחיותה וגדלותו; הוא האדון בתחנה ובמשפחה – אמת נכון, זה עולם קטנטן ומסוגר, אבל הוא שלו והוא סוגד לו. אלה היו בעצם ימי חייו המאושרים ביותר; ולכן, בהיזכרו ברעייתו המנוחה, הוא יתכוון לתקופה הזאת, שסיפקה באורח כה “חזק וטוב” את הרגשתו העצמית.

ומה שהיה אחר־כך?

בימי המלחמה?

כן, גם את זה עשיתי מתוך תאוות כבוד?

קשה לומר. זה אפשרי; אפשר היה להניח שהקיסר ירום הודו יפסיד, אבל היה בכך גם סיכון. לי זה לא מתאים לסיפור שלי. גם לסיפור שלך זה כמובן לא מתאים.

מדוע לא?

תראה: מנהל התחנה האידילי איננו גיבור שכזה; זה לא בקו שלו. אבל אני אגיד לך לשם מה היה צריך סיפורך להיכתב. דווקא בשל האפיזודה המלחמתית הזאת. אולי מישהו יקרא את זה וימצא, הנה היה פה מנהל תחנה אחד והוא פעל כך וכך. אפילו סיכן את חייו למען עמו, כזה גיבור צנוע. רק מעט־קצת, רק בחצי פה ובלי רעש להזכיר את צד הזכות – בשביל זה הלא כותבים זכרונות, הלא כן?

אתה משקר! אתה משקר! אני כתבתי זכרונות על חיים רגילים!

ומה מעשי הגבורה –?

בדיוק זה – גם אלה חיים רגילים.

טוב. נגיד. חבל שזאת לא המלה האחרונה. זה כבר לא היה שום גיבור, חבר, מי שישב אחר־כך למעלה במשרד ההוא. שם אני ישבתי, חבר. שם ישב “אני” כזה, שקדן, מתגנדר וכנוע, שרצה עוד להגיע למשהו. אני כזה קטן, שניסה להיות גדול יותר.

עזוב, גם שם הוא היה עובד מסור ומהימן.

שטויות. עשה ככל יכולתו להאדיר את כבודו ולטפס עוד שלב יותר גבוה. כל חייו הוא חשב רק על עצמו, על שום דבר מלבד עצמו. כמה אני עמלתי ביושר, אלוהים אדירים! תלמיד למופת, פקיד למופת – מה הכל הייתי חייב לבלוע בשביל זה! זה הלא עלה לי בכל חיי, הכל הקרבתי כדי להתקדם; ובסוף אתה רואה חכמים בלילה שהגיעו עוד יותר גבוה – מדוע? רק מפני שהיו חזקים יותר ונועזים יותר! אפילו לא היו צריכים לבלות את תחתית מכנסיהם בשירות, לא לעבוד בפרך, ואתה רואה לאן הגיעו; צריך לקום לכבודם בהכנעה כשהם נכנסים למשרד! בשביל מה זה היה טוב להיות מוצג כדוגמה ומופת בעיני האחרים כבר בבית הספר היסודי, ואחר־כך שוב, היו מראים את תחנת הרכבת שלי כמופת – בשביל מה? העולם קיים למען החזקים יותר והנועזים יותר, ואני הפסדתי. שתדע: זה היה שיאם של החיים הרגילים: שיכולתי לצפות בתבוסתי שלי. בשביל זה אדם צריך להגיע לעמדה קצת בכירה, בכדי לראות את זה.

ועכשיו אתה מתנקם בעד זה.

כן, עכשיו אני מתנקם; עכשיו אני רואה שזה היה לשווא, ולפיכך גם קטן, עלוב ומשפיל. אבל מה שנוגע לך, אתה משהו אחר, לך שמח; אתה יודע לשחק בפרחים, לטפחו גינה, להתעסק במכלאה הקטנה בנויה משבבים; אתה יודע, מרוב ריכוז במשחק, לשכוח את עצמך, אבל אני לא, אני לא. אני הוא זה שהובס, ואלה החיים הרגילים שלי. כן, אני מתנקם; האין לי על מה? האם לא פרשתי כמעט בבושת פנים? אל־אלוהים, הלא חקרו אותי! אני כמובן ידעתי שיש שם אי־סדרים נוראים, בסדרי אספקה וכך; אבל את זה עשו האחרים, הנועזים יותר – אני ידעתי, אבל שתקתי; אני מחזיק אתכם בידיי, חברים, וכאשר יהיה נחוץ, ייצאו החוצה דברים! בינתיים העניין התפוצץ, וחקרו אותי; אותי – הפקיד המסור שלא דבק בו רבב! מובן מאליו, היו צריכים להכיר בזה – אבל לגמלאות הלכתי. תבוסה, בן־אדם; ושלא אתנקם! לכן אני כותב את הזכרונות האלה –

רק בגלל זה?

כן. שייאמר שאני נקי מאשמה. זה היה צריך לספק הוכחה ברורה לפרטיה, ולא כל הזמן חיים רגילים ושטויות שכאלה. זה היה הדבר היחידי שהיה חשוב: התבוסה הנוראה והבלתי צודקת. אלה לא היו חיים מאושרים, זה היה איום, אתה לא רואה כמה זה היה איום?

 

פרק כ"ב    🔗

כך לא הייתי יכול להמשיך. אני חייב להפסיק את זה; זה הלך לי על העצבים, כאשר שני הקולות האלה רבים ביניהם, מתחיל לבי לרטוט, ואחר־כך אני מרגיש כאב כזה חד ומעיק כאן בחזה. היה פה הדוקטור, מדד לי את לחץ הדם והקדיר פנים “מה אתה עושה?” כעס, “לחץ הדם עולה. אתה חייב לשמור על מנוחה, מנוחה מוחלטת.” ניסיתי לחדול מהכתיבה ולשכב סתם כך, אבל שוב קופצים לי בראש קטעי הדו־שיח, שוב הם רבים על איזו שטות, ואני נאלץ שוב לשכנע את עצמי: שקט, אתם שם, ותפסיקו לריב; גם זה וגם זה אמת לאמיתה, זה היה כך; אבל האם אין בבן־אדם פנימה, האם אין גם בחיים הרגילים ביותר מקום למניעים שונים? זה הלא פשוט גמרי: האדם יכול לחשוב חשיבה אנוכית ולדאוג בעקשנות לתועלתו הוא; כעבור שעה קלה הוא שוכח את זה, שוכח את עצמו ואין לדידו שום דבר בעולם אלא העבודה שהוא עוסק בה.

רגע, זה לא כל כך פשוט: אלה הלא שני מסלולי חיים שונים. זה העניין, זה העניין!

ומה העניין?

העניין הוא, איזה משני המסלולים הוא הנכון.

עכשיו די; זה לא עושה לי טוב. אני רגיל לשמור על עצמי; מאז אותה יריקת דם בתחנת הרכבת אני אומר בלבי: היזהר. כמעט כל חיי הייתי מתבונן בממחטתי, שמא יש ברוק שלי חוט אדום של דם; התחלתי בכך שם בתחנה האחרונה בעולם, וזה נתקע בי, הדאגה המתמדת לבריאותי, כאילו שזה חוק החיים החשב ביותר.

חוק החיים החשוב ביותר; ומה אם אכן כך הוא? כשאני משקיף חזרה על כל חיי, – זה היה בעצם הזעזוע העמוק ביותר, כאשר אז בתחנת הרכבת נפלט ממני פרץ הדם האדום, ואני ישבתי שם הרוס, הייתי חלש ואומלל עד כלות, ופקיד מבוהל ניגב ממצחי את הזעה במגבת רטובה. זה היה נורא. כן זאת היתה ההתנסות החזקה ביותר והמפתיעה ביותר של חיי; הפליאה האיומה והבהלה, ואחר־כך הערגה הנואשת לחיות, גם אם יהיו אלה החיים הזעירים ביותר והכנועים ביותר; בפעם הראשונה התוודעתי אל אהבת החיים החזקה מכל. אז בעצם נשתנו חיי מיסודם, והייתי כאילו לאדם אחר. עד אז פשוט בזבזתי את ימיי ובליתי אותם כמעט ללא משים; עתה לפתע למדתי להעריך את העובדה שאני חי והתחלתי להתבונן בעצמי ובסביבתי אחרת לגמרי. כך הספיק לי לשבת, נגיד, על ערימת קרשים ולהסתכל בפס הרכבת החלוד שעולה עליו העשב, או לעקב במשך שעות אחרי האדווה שבפלג, ולהפנים שהוא כל העת מתחדש ונשאר אותו הפלג. ויחד עם זאת לחזור מאה פעמים ביום: לנשום עמוק, זה בריא. אותם ימים התחלתי לאהוב את כל הדברים הקטנים, הסדירים, ומהלך חיים שקט; עוד קצת השתעשעתי בציניות הבוהמית וגיחכתי על אי אלה דברים, אלא שאז עוד לא הייתי בטוח שאחיה; זה היה עדיין שריד פראי ומקפיא של הייאוש. ניגשתי לדבוק בשקט ומתוך שביעות רצון בחיים, לשמוח בדברים החביבים והמוכרים ולנהוג זהירות בעצמי. בכך בעצם התחילה האידיליות של חיי: בתקופת הבראה זה היה מסעף חשוב ומכריע.

בעצם אפילו לא מסעף. עכשיו אני מיטיב לראות, עכשיו אני רואה זאת בבהירות גמורה. הייתי צריך להתחיל בילדותי; באמא שיצאה לרגעים אל סף הבית לראות שמא קרה לי משהו; במר מרטינק שאסור היה לי להתקרב אליו, כי אמרו שיש לו שחפת, ועל כן פחדתי ממנו. אמא היתה חדורת פחד שאני מאוים, שאני ילד חלש וחולני; היא היתה, מסכנה, כל כך פתטית וכל כך רגשנית;

כשחליתי, היא אימצה אותי אל לבה כאילו רוצה לגונן עלי, בלילות היתה רוכנת עלי מבוהלת, כורעת ברך ומתפללת בקול להבראתי. להיות חולה, זה היה עניין חשוב ורב תפארת; הכל הסתובב סביב הילדון אפילו המסורים והפטישים בחצר נשמעו עמומים קמעה, וגם לאבא היה מותר לרטון רק בחצי קול. מרוב אהבה היא טיפחה בי את הסברה שאני פריך ושביר יותר מכל ילד אחר, משהו שיש לגונן עליו במיוחד; לכן לא העזתי להשתתף בשום משובת נערים, חשבתי שאסור לי להתרוצץ בפראות כזאת, אסור לי לקפוץ לנהר, אסור לי להתקוטט, כי אני חלש ורגיש. הייתי אפילו מתפאר בזה, הייתי בעיניי משהו עדין מהם ויקר מציאות, אלא שנערים הם גבריים מלקבל זאת; בעיניהם מוצא חן להיות חזק ואמיץ. זאת, אם כן, היתה אמא; היא שטיפחה בי את מצב החששנות בחיים ואי אמון כלפי עצמי, את התחושה הפיזית של נחיתות שאתה גדלתי; היתה זאת אהבתה החולנית של אמא שהכינה בי את הנטייה לראות בעצמי מושא של טיפול מתמשך ופינוק, נטייה שעליה התרפקתי כמעט בהנאה, כאשר נקרתה לי ההזדמנות נקישתה הראשונה של מחלה אמיתית. או אז, כן, אז זה היה שמצאתי בתוכי את האני המודאג, ההיפוכונדרי, המביט בתשומת לב רצינית ברוק שבממחטה, מודד את הדופק, אוהב את סדר החיים הבטוח ונצמד למצב העניינים הטוב והסדיר של הדברים. אלה, אם כן, היו – לא אומר כל חיי, אבל חלקם הקבוע והחשוב. עכשיו אני רואה זאת.

אבא, זה סיפור אחר; אבא היה חזק ויציב כמו עמוד והרשים אותי נורא בכך. אילו רצה, היה מנצח במאבק נגד כל אחד בעולם. אז כמובן עוד לא תפסתי את משמעותה המלאה של חסכנותו החששנית, – היתה זו בעצם כמעט קמצנות; בפעם הראשונה זה עלה על דעתי כאשר מר מרטינק, שהיה רק פועל, נתן לילדה הזאת את המטבע שנתן, אבל אבא לא; אבא העמיד פנים שאיננו רואה; או אז הרעיד את נפשו של הילדון משהו מוזר ונורא, הדומה לבוז. כיום אני רואה שהוא, מסכן, לא היה כל כך חזק, שהוא בעצם פחד מהחיים; החסכנות היא סגולת המתגונן; היא ערגה לחיים בטוחים, פחד מהעתיד לבוא, מהסיכון ומהמקרה; הקמצנות דומה להחריד למין היפוכונדריה. רק תלמד, ילד, הוא היה אומר בהתרגשות ובנימה חגיגית, תקבל משרה ותלך על בטוח. זאת כנראה הפסגה של מה שאפשר לבקש מהחיים: בטחון וודאות, אמונה שלא יכול לקרות לנו שום דבר. אם כך הרגיש אבא, שהיה גדול ועצום כמו אילן, מאין יבוא האומץ ללבו של הבן החלוש והמפונק? אני רואה שהכל היה מוכן בי משחר ילדותי; די היה בזעזוע פיזי ראשון, והאדם המכונס בתוך עצמו בשל פחדיו מצא בלבו את העקה והחשש ההגנתי על חייו, ופיתח ממנו את סדר חייו.

אלוהים היודע, זה היה תקוע בי במעמקים, יותר משידעתי בעצמי; הלא זה הורה את דרך חיי כמעט כמו אינסטינקט, באורח עיוור ובטוח. אני חושב כעת על אשתי המנוחה: כמה מוזר שמצאתי דווקא אותה, האשה שכמעט נולדה לטיפול במישהו ודאגה לו. אולי זה נגרם בשל היותה כל כך סנטימנטלית, ויחד עם זה כל כך נבונה; לטפל במישהו, זאת צורה כזאת של שכלתניות, מפוכחת ומעשית של אהבה. הלא היא התאהבה בי בכל נימי נפשה ברגע שנודע לה שחזרתי ממפתן המוות ושלחוורוני המעניין יש סיבות עמוקות יותר; או אז זה בקע מתוכה כמעשה של חסד ורחמים, אהבה ואמהות, והתחילה הבשלת הרגשות המהירה; זה היה הכל יחד: ילדה מבוהלת, חמלה נשית ולהיטות של אמא, הזיית אהבים וגם דאגה מעשית עד מאד שאוֹכַל הרבה ואוסיף משקל. היה זה חשוב ויפה באותה מידה לדבר על אהבה ולהשמין; היא היתה לוחצת את ידי בחוזקה בחשכת הלילה ולוחשת בעיניים מלות דמעות: אני מבקשת. אני מבקשת ממך – אתה צריך לאכול נורא הרבה; תישבע לי שתשמור על עצמך! – אני לא יכול גם כיום לחייך על זה; היה בכך משום פיוט מתקתק ואפילו פתטי… עבור שנינו. היתה לי הרגשה שאני מבריא רק למענה, לגרום לה שמחה, ושזה יפה ונחמד מצדי; אני נאבק על בריאותי בכדי לגרום לה אושר. והיא מאמינה שהיא מצילה אותי ומחזירה לי חיים; האם בכך אני לא הייתי לשלה בדין ובגורל? אל־אלוהים, אני יודע: היה זה מן הסתם רק מקרה שהוצבתי דווקא באותה תחנה; אבל מוזר הוא ואיכשהו מדהים, שבכך נתמלא סדר חיי באורח כה גורלי ועמוק. עד אז היה עלי להחזיק בסוד את פחדיי ההיפוכונדריים ולהתבייש בהם כבחולשה; עכשיו כבר לא, עכשיו זה היה עניין משותף וחשוב להחריד לשני אנשים, עכשיו זה היה חלק של אהבתנו והאינטימיות שלנו; זה חדל להיות משהו כעין קלקול או חסר, אלא משהו חיובי ובר משקל, המעניק לחיים משמעות וסדר.

אני מהרהר בנישואינו שנבעו מכל זה בהשקט וכהתפתחות מובנת מאליה. אשתי קיבלה על עצמה מהרגע הראשון את הדאגה לבריאותי, כאילו אמרה: זה לא עניין שלך, של גברים, זאת דאגתי הנשית; אתה לא צריך לחשוב על זה, ותשאיר את זה לי… כן, זה היה כך; אני יכולתי לדמות בנפשי – זה לא אני, זאת היא; היא כזאת דאגנית והיגיינית, נו, עזוב אותה אם היא כל כך מתמסרת לזה; ועם זאת ליהנות בשקט ולהתרפק על תחושת הבטחון, לאמור הכל תחת השגחה והיא פועלת כל כך רבות למען בריאותנו. כאשר היא חיכתה לי ומגבת בידה עד שאגמור להתרחץ, לטפוח על שכמי הרטוב – זה היה, נבין, כל כך מלבב, כל כך מעשה בת זוג, אלא שהיתה בכך גם בדיקת בריאותי היומית; אף פעם לא דיברנו על זה, אבל ידענו זאת שנינו, ואני תמיד פזלתי אליה, איך העניינים? היא היתה מחייכת ומהנהנת, זה בסדר. ואהבתה הממותנת, המאופקת, גם זה היה חלק מהעניין: היא הציבה לי גבולות מסוימים, לבל אצטרך להציבם בעצמי מפחד לשלומי. לא להיות כל כך פראי, היא היתה אומרת בנימה אמהית כמעט, ולישון יפה; שלא יהיו עיגולים תחת העיניים ודברים שכאלה. לפעמים הייתי כועס, אבל בעומק נפשי הייתי אסיר תודה לה: הודיתי בכך שכך יותר טוב עבורי. לא הייתי צריך יותר לעקוב אחרי מצבי הגופני, זאת היתה דאגתה היא; במקום זאת היא פרנסה את תאוות הכבוד שלי, – גם זה כנראה בריא ומגביר את העניין בחיים; נראה שגבר לא יכול אפילו לנשום בלי זה. ספר לי מה עשית כל היום; אז עובדים יותר בחשק. או נעשה תכניות לעתיד; גם אופטימיות היא דבר בריא והיא חלק של משק חיים טוב. כל אלה היו למראית עין כל כך מובנים מאליהם, כל כך זוגיים ואינטימיים; עכשיו אני רואה זאת אחרת, עכשיו אין מי שיפטור אותי מהפחד הנורא וחסר הישע, אל תפחד, כאן אתה בבית, פה יש לך הכל שאתה צריך, כאן אתה מוגן ובטוח.

אחר־כך בתחנה שלי כנראה הרגשתי בריא כמו שור; אני חושב שבגלל זה לא הייתי עוד זקוק לה כל כך, וזה היה שורש ניכורנו. היא הרגישה בכך וניסתה להחזיק בי; ומכאן משנה הדאגה: אתה צריך לשמור על כוחותיך ודברים שכאלה. עכשיו היא רצתה ללדת לי ילדים, כי זה טוב להיות אבא; נו, לא באו ילדים. אם לא יכלה אחרת, דאגה דאגת רודן לנוחיותי ולסדר שלי, הפכה זאת לחוק הגדול: לאכול טוב, לישון די הצורך ושהכל יישמר במקומו. חיים הנהפכים להרגל הם בדרכם בטוחים יותר ומושרשים יותר; טיפוח הרגליך הוא צורה מסוימת של טיפוח עצמך. ושוב זאת היתה דאגה שלה: היא דואגת להרגליי, ואני רק מקבל את הדין בסלחנות ומטוב לב; זה רק למענך, יקירתי, על שהכנת את הכל בקפידה כזאת. השבח לאל, אין אדם חייב להיות אנוכי כאשר יש מי שמטפל בו במסירות כזאת; יש לו תודעה גברית וביושר, שהוא לא חושב על נוחיותו, אלא רק על עבודתו. ובערוב ימיו הוא יאמר: חייתי רק למען עבודתי והיתה לי אשה טובה; חיי היו חיים רגילים וטובים.

אז הנה יש כבר שלושה, אומר בתוכי הקול מעורר המדון.

איזה שלושה?

ובכן, אחד היה האדם הרגיל, המאושר; השני, זה בעל המרפקים שרצה לטפס גבוה; וההיפוכונדר – זה כבר השלישי. סלח לי, בן־אדם, אלה שלושה מסלולי חיים, וכל אחד שונה מזולתו. שונה בהחלט, בתכלית, כמזרח ממערב.

נו, ואתה רואה: בסך הכל זה היה מסלול חיים אחד, יומיומי ורגיל.

אני לא יודע, בעל המרפקים לא היה מאושר כל ימיו; ההיפוכונדר לא יכול היה להשקיע מאמץ כזה בטיפוס למעלה; והאיש המאושר לא היה יכול להיות היפוכונדר, זה ברור כשמש. אין מה לומר, אלה שלוש דמויות.

ורק מסלול חיים אחד.

זהו זה. אילו היו אלה שלושה מסלולים בפני עצמם, זה היה הכי פשוט. אז כל אחד מהם היה שלם ועשוי מקשה אחת, לכל אחד מהם חוק משלו וטעם משלו – אבל ככה זה, כאילו שלוש המערכות האלה חלחלו זו לתוך שתי האחרות, רגע אחד יד האחת על העליונה ורגע אחר שוב אחרת.

לא, חכה, זה לא! כאשר משהו מחלחל לתוך משהו אחר, זה כמו קדחת. אני מכיר את זה, קדחתי לא אחת בלילות – אל־אלוהים, כמה אז בחלומותיי נתבלבלו לי היוצרות וחלחלו זו לתוך זו! אבל זה הלא כבר עבר מזמן, אני כבר הבראתי; אין לי חום, נכון שאין לי חום?

אהה, זה שוב ההיפוכונדר. בן־אדם, ההוא הלא הפסיד!

מה הפסיד?

את הכל. אני אומר לך, כאשר היפוכונדר נוטה למות –

אז תפסיק כבר!

 

פרק כ"ג    🔗

שלושה ימים לא ישנתי; קרה משהו שמזה שלושה ימים אני תוהה עליו. לא היה זה שום אירוע גדול ואפוף הדר – דברים כאלה לא קורים בחיי; היה זה מקרה כמעט מביך, שבמסגרתו מילאתי, חושבני, תפקיד קצת מגוחך. לא מכבר הודיעה לי העוזרת שלי, שאיזה אדון צעיר רוצה לדבר אתי. כעסתי; מה אני אעשה אתו, יכולת לומר לו שאני לא בבית או משהו כזה; נו, תכניסי אותו.

הצעיר היה מסוג האנשים שתמיד עוררו בי חלחלה; גבה קומה יתר על המידה, בטוח בעצמו ובעל בלורית, בקיצור יצור מנופח; הוא הטיל את בלוריתו לאחור ותקע איזה שם, שכמובן מייד שכחתי. התביישתי על שאני לא מגולח ובלי צווארון ויושב בנעלי בית וחלוק מרופט, ונראה כמו בעל כרס מצומק; לפיכך שאלתי אותו, בסבר פנים לא יפות ככל יכולתי, שיואיל לומר מה מבוקשו.

הוא פתח קצת בחיפזון שהוא עוסק בכתיבת עבודת דוקטור. הנושא הוא התחלות של אסכולות שירה בשנות התשעים. זאת היתה תקופה מעניינת נורא, הוא טען בנימת מלמד. (ידיו היו גדולות ואדומות, וזרועותיו כמו קרשים: בפירוש מגעיל.) עכשיו הוא אוסף את החומר, ולכן הרשה לעצמו לבוא –

התבוננתי בו במעין חשד; חביבי, אתה טעית בכתובת או משהו כזה; מה לי ולחומר שלך?

הוא סיפר שהוא מצא בשני כתבי עת מאותה תקופה שירים חתומים בשמי. שם ששקע בתהום הנשייה בדברי ימי הספרות, הוא אמר בנימת ניצחון. זה הגילוי שלי, אדוני! – הוא חיפש בנרות את המחבר השכוח; אחד מבני התקופה, זה וזה, אמר לו שכמיטב זכרונו עבר המשורר ההא לשירות הרכבת. הוא המשיך ללכת אחרי העקבה הזאת, נו, עד שקיבל במיניסטריון את כתובתי. ולפתע ירה לעברי: “אנא אמור לי, האם זה אתה?”

ובכן, ככה זה! הרגשתי צורך חזק להרים את עיניי בפליאה ולומר שקרתה פה ככל הנראה טעות. איפה אני ואיפה שירים! אבל עכשיו כבר לא אשקר. הנדתי את ידי ונהמתי משהו שזה היה סתם שעשוע מטופש; אני, אדוני, עזבתי את זה מזמן.

הצעיר קרן מאושר ונופף את רעמתו כמנצח “זה נהדר,” הוא תקע. האם אוכל לומר לו האם פרסתי בעוד כתבי עת? והיכן פרסמתי את שירי המאוחרים יותר?

הנדתי את ראשי לשלילה. שום המשך, אדוני, אפילו שורה לא. לצערי לא אוכל לשרת את כבודו.

הוא נחנק מרוב התלהבות, הכניס את אצבעו לתוך צווארונו כאילו זה חונקו, ובמצחו נצנצה זיעה. “זה נפלא,” הוא צעק עלי. “זה הלא כמו Arthur Rimbaud! שירה המתלקחת כמו כוכב נופל! ואיש לא גילה את זה! אדוני, זאת תגלית, תגלית עצומה,” הוא זעק בקול וסרק את בלוריתו באצבעות ידו האדומה.

זעמתי; אני לא אוהב אנשים רועשים ובכלל צעירים; אין בהם איכשהו לא סדר ולא מידה. “אלה שטויות, אדוני,” אמרתי ביובש, “אלה היו חרוזים גרועים, לא שווים שום דבר, ועדיף שאיש לא יידע על קיומם.”

הוא חייך אלי בחמלה וכמעט מגבוה, כאילו מחזיר אותי לתחומי. “זה, אם כן, לא, אדוני,” הוא הסתייג “זה עניין לתולדות הספרות. אני הייתי מכנה זאת Rimbaud הצ’כי. לדידי זאת התופעה המעניינת ביותר של שירת שנות התשעים. לא שזה עשוי היה להקים אסכולה חדשה,” אמר ועצם עין למחצה כדרכו של מומחה. “מהבחינה ההתפתחותית היתה לזה משמעות מועטה, זה לא השאיר שום רושם עמוק. אבל בתור התבטאות אישית זה ממש מדהים, משהו כל כך אישי ואינטנסיבי – למשל השיר ההוא המתחיל: ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ –” הוא גלגל אלי את עיניו הרתוקות. “אתה וודאי זוכר את ההמשך.”

זה נגע בי וייסר אותי כמעט, כמו איזה זיכרון לא נעים. “אתה רואה,” נהמתי. “מימיי לא ראיתי דקלי קוקוס. טמטום שכזה!”

הוא כמעט התרגז. “מה זה חשוב,” הוא גמגם, “שלא ראית דקלים! יש לך מושג מוטעה לגמרי על שירה!”

“וכיצד זה יכולים תופים לרעום באיזה עצי דקל?”

הוא כמעט נעלב מחוסר הבנתי. “הלא אלה אגוזי קוקוס,” הוא פלט ברוגזה, כאדם הנדרש להסביר את המובן מאליו. “זה מתאר את האגוזים המקישים ברוח. ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אתה שומע תחילה שלושת ה’ק', אלה הנקישות הבודדות; אחר־כך זה מתמוסס במעין מנגינה – רררעם תופים – ושוב נקישות, הפעם יותר עמומות: ‘בם בא’. אבל יש שם במקרה חרוזים הרבה יותר יפים.” הוא השתתק, כעוס, והשליך את רעמתו לאחור; הוא נראה כאילו הוא מגן בחרוזים האלה על הנכס היקר לו ביותר; אבל כעבור שעה קלה נכמרו עלי רחמיו – הנעורים הם נדיבים. “לא, ברצינות,” אמר, “יש שם חרוזים כבירים. דברים מיוחדים, חזקים וחדשים לחלוטין – כמובן באמת מידה של הימים ההם,” הוסיף מתוך תודעת עליונותו. “אפילו לא כל כך חדשניים בצורתם, אבל הגרפיקה, אדוני! הלא אתה שיחקת את משחק הצורה הקלאסית,” פתח בהתלהבות, “אבל הפרת אותה מבפנים. מהבחינה הפורמלית חרוזים ללא רבב, ממושמעים, סדירים, אבל מבפנים טעונים בדמיון נורא.” הוא קמץ את אגרופיו האדומים, בכדי להמחיש בצורה כלשהי את דבריו. “זה נראה כאילו אתה רוצה ללגלג על הצורה המדויקת והממושמעת הזאת. חרוז תקין שכזה, אבל מבפנים זה מנצנץ – כמו פגר או נבלה. או שזה לוהט כל כך נורא שהקורא מצפה – עכשיו זה מוכרח להתפוצץ. זה משחק מסוכן, הצורה המרוסנת והגיהינום מבפנים – בעצם יש בזה קונפליקט, מתח פנימי עצום או איך לומר, אתה מבין? הדמיון הזה רוצה להמריא, אבל בינתיים הוא נדחס לתוך משהו כל כך סדיר ומסוגר – לכן החמורים האלה פספסו את זה, כי במבט ראשון זה חרוז כל כך קלאסי; אבל אילו שמו לב להזזת האתנחתאות בעקבות הלחץ הפנימי” – לפתע איבד את בטחונו העצמי, הזיע מרוב מאמץ והביט בי בעיני כלב. “אני לא יודע האם התבטאתי בדייקנות הדרושה,… מאסטרוֹ,” הוא גמגם והסמיק; אלא שאני הסמקתי יותר ממנו, התביישתי נורא ומצמצתי לעברו, אני חושב, במבט מבוהל.

“אבל הלא.” פטפטתי כולי מבולבל, "החרוזים האלה היו גרועים… ולכן עזבתי את זה, ובכלל – "

הוא הניד את ראשו לשלילה. “זה לא כך,” אמר, וכל אותה עת נעץ בי את עיניו. “אתה… אתה היית מוכרח לעזוב את זה. אילו המשכת… ליצור, הייתי מוכרח לשבור את הצורה, לנפץ אותה – אני מרגיש את זה בעוצמה כזאת,” פרץ מתוך הקלה, כי לצעירים תמיד יותר קל לדבר על עצמם. “עלי הם עשו רושם עצום, שמונת השירים האלה. אמרתי אז לנערה שלי… אבל זה לא לעניין,” מלמל במבוכה וסרק את בלוריתו באצבעותיו. “אני לא משורר, אבל… אני יודע לתאר לעצמי. שירים כאלה יכול לכתוב רק אדם צעיר… ורק פעם אחת בחיים. אילו המשיך לכתוב, היה הקונפליקט הזה מוכרח להיפתר איכשהו. בעצם זה הוא המדהים ביותר בגורלו של משורר: פעם אחת להתבטא בעוצמה כזאת, מתוך גודש כזה, ואחר־כך סוף. אני בעצם דמיתי אותך להיות אחר לגמרי,” פלט לפתע.

הייתי רוצה עד מאד לשמוע עוד משהו על השירים האלה; אילו הנדנדן הזה לפחות היה מצטט אחד מהם! אבל התביישתי לבקש ממנו, ומרוב מבוכתי התחלתי לשאול אותו שאלות מטופשות ומן המוסכמות, מאין הבחור בא ודברים שכאלה. הוא ישב כמו מבושל, כנראה הרגיש שאני מדבר אתו כמו עם תלמיד בית ספר. נו, נו, הזעף לך פנים; הרי לא אשאל אותך מה מצאת בשירים האלה וכדומה. כאילו לא יכולת לפתוח בכך מעצמך; הלא דאגתי להשאיר מרווחי שתיקה ארוכים ומביכים דיים בתוך השיחה?

לבסוף קם מתוך הקלה כלשהי, שוב גבה קומה מעל לצורך. “אז עלי לעוף,” נשם לרווחה וחיפש את כובעו. נו, עוף לך; אני יודע: הדור הצעיר איננו יודע לבוא ואיננו יודע ללכת. בחוץ המתינה לו נערה. הם התחבקו ופתחו בריצה לעבר העיר. מדוע הצעירים תמיד ממהרים? אפילו לא הספקתי לומר לו שיבוא שוב; כזה פזיז, אפילו אינני יודע מי הוא –

וזה היה הכל.

 

פרק כ"ד    🔗

זה היה הכל, ואתה רשאי להניד אתה ראשך ככל שתרצה. ראה גם ראה, משורר; מי היה מעלה כזאת על דעתו? שהצעיר אמר זאת, זה לא חשוב, שייקח את הצעיר האופל; הנעורים דרכם להגזים ומוכרחים להגזים, מרגע פתיחת פיהם. היית צריך לגשת לספריה האוניברסיטאית ולראות את זה במו עיניך; אלא שהדוקטור אמר מנוחה, מנוחה, שב בבית והנד את ראשך. אין מה לעשות, לא תוכל להעלות מזכרונך אפילו חרוז אחד, מה שהיה, היה; לאן זה יכול היה לשקוע? ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אלוהים אדירים, מאין לך דקלים ומה איכפת לך הקוקוס? מי יודע, אולי דווקא בזה יש משום שירה, שלפתע פתאום איכפת לאדם מדקלי הקוקוס או נגיד ממלכת שבא. אולי החרוזים גרועים והבחור הוא טמבל; אבל העובדה היא שהיו שם דקלי קוקוס ומי מיודע מה עוד. “דמיון נורא,” אמר הבחור; לפיכך מוכרח היה להיות שם המון דברים, ודברים מוזרים: לדבריו – דברים לוהטים ומנצנצים. לא חשוב האם החרוזים היו טובים או גרועים; רק לדעת מה היה בהם, כי הדברים האלה היו אני עצמי. היה היו חיים, שבהם היו דקלי קוקוס ודברים מוזרים, לוהטים ומנצנצים. הנה זה לפניך, בן־אדם, ועכשיו תמצא בזה את ידיך ורגליך; רצית להכניס סדר במהלך חייך, אז אנא הכנס לתוכם איכשהו את דקלי הקוקוס, אי שם לתחתית של מגירה, ששם לא יפריעו ולא תראה אותם, אתה מבין?

ובכן, אתה רואה; עכשיו זה כבר לא ילך. כבר לא תוכל סתם כך להניד את ידך, אלה הי חרוזים גרועים, ואני שמח שאינני יודע עוד עליהם דבר. אין מה לעשות, היו דקלי קוקוס ורעם תופים, ומי יודע מה עוד. ואם תנפנף את שתי ידיך ותצעק שהחרוזים האלה לא היו שווים כלום, את הדקלים לא תעקור ולא תסלק מחייך את הדברים הלוהטים והמנצנצים. אתה יודע שהם היו שם והבחור לא שיקר; הבחור איננו טמבל, גם אם הוא לא מבין בשירה כקליפת השום. אני ידעתי זאת, ידעתי אז טוב מאד מה זה. גם המשורר השמן ידע את זה, אבל לא השכיל לבטא זאת; לכן הוא היה לועג כה נואשות. אבל אני ידעתי; ועכשיו, בן־אדם, הוגע נא את ראשך, מאין זה בא לך! איש לא הבין זאת, אפילו המשורר השמן לא; הוא קרא בשיריי בעיני החזרזיר שלו וצעק, חזיר ארור שכמוך, איפה לקחת את זה? ואחר־כך הלך להשתכר לכבוד השירה ובכה: תראו את המטומטם הזה, זה משורר! כזה פני־תם, ומה הוא יודע לכתוב! פעם בהתקף זעם, הוא בא כלפי בסכין מטבח שלופה: עכשיו תגיד לי איך עושים את זה! – מה פירוש איך עושים את זה? שירה לא עושים, שירה פשוט קיימת; בפשטות כזאת מובנת מאליה, כמו שקיים יום וקיים לילה. אין שום השראה, זה רק קיום שכזה, קיום רחב ידיים. הדברים פשוט קיימים. מה שאתה מעלה על דעתך – קיים, אפילו דקלי קוקוס או מלאך בעל כנפיים; ואתה – אתה רק מכנה בשמות את מה שקיים, כמו אדם ראשון בגן העדן. זה פשוט נורא, רק שהדברים הם רבים כל כך. קיימים דברים לאין ספור, ולהם צד חוץ וצד פנים; קיימים מהלכי חיים לאין ספור; בזה כל השירה שבעולם, שקיימים דברים כה רבים ומי שיודע זאת, הוא משורר. ראו אותו, הממזר: הוא חושב על דקלי קוקוס וכאילו הוא קוסם: הנה הם, עליהם מתנופפים ברוח ואגוזיהם החומים מתופפים; אבל זה כל כך מובן מאליו כמו להסתכל בלהבת עששית בוערת. מה פתאום קסמים? הוא לוקח מה שקיים ומשחק בדברים לוהטים ומנצנצים, מהסיבה האלוהית הפשוטה שהם קיימים; האם הם קיימים בתוכו או מחוצה לו – זה לא חשוב. זה, אם כן, פשוט ומובן מאליו, אבל בתנאי אחד: שאתה מצוי בתוך העולם המיוחד הקרוי שירה. אם אתה מחוצה לו, נעלם לפתע הכל והכל הלך לעזאזל: אין דקלי קוקוס, אין דברים לוהטים ומנצנצים. ‘דקלי הקוקוס – רעם תופים בם בא’ – אל־אלוהים, מה לעשות בזה? שטות שכזאת! מעולם לא היו שום דקלים ושום תופים, ולא היה שום דבר מנצנץ. להניד יד: אלוהים אדירים, איזה שטויות!

אתה רואה: עכשיו אתה מצר על שהכל הלך לעזאזל. אתה אפילו לא זוכר, מה היה שם מלבד דקלי הקוקוס; ולא תשכיל להיזכר מה יכול היה להיות שם ומה דברים יכולת לראות בתוכך, ולא תראם עוד. אז ראית אותם, כי היית משורר; ראית דברים מוזרים ונוראים, פגרים בהתפרקותם, ואש יוקדת, ואלוהים, אלוהים לבדו יודע מה עוד יכולת לראות, אולי מלאך מאמין או סנה בוער הדובר בקול. אז יכולת לראות, כי היית משורר וראית מה שקיים בתוכך ויכולת לקרוא לדברים שמות. אז ראית דברים הקיימים; עכשיו זה נגמר, אין עוד דקלים ואין אתה שומע את רשרוש האגוזים. מי יודע, בן־אדם, מי יודע מה אפשר היה למצוא בתוכך גם היום, לוא יכולת להיות משורר עוד רגע קט. דברים נוראים או שמימיים, בן־אדם, דברים מיד אלוהים, דברים אין ספור ואין ביטוי להם שאין לך מושג עליהם; כמה דברים, כמה מסלולי חיים, כמה יחסים היו צפים בך, אילו ירדה עליך עוד הפעם הזאת ברכתה הנוראה של שירה! אין מה לעשות, אתה כבר לא תכיר שום דבר מכל אלה; זה שקע בך, וזה הסוף. רק לדעת מדוע; לדעת מדוע אז ברחת בבהילות כזאת מכל מה שהיה בתוכך; ממה נבהלת כל כך? אולי הדברים היו רבים מדי, או לוהטים מדי ואצבעותיך התחילו להיכוות מזה; שהדברים נצנצו באורח מחשיד, או אולי החל הסנה הבוער להיאכל ואתה פחדת מהקול הדובר אליך. היה בך משהו שנחרדת ממנו; לפיכך פתחת במנוסה ולא עצרת בך עד – היכן בעצם? בתחנה האחרונה בעולם? לא, שם היה עוד נצנוץ כלשהו. רק בתחנה שלך שבה מצאת את עצמך בסדר דברים מוגן ובטוח. כאן זה כבר לא היה, השבח לאל, כאן הגעת אל המנוחה. פחדת מזה… נגיד, כמו מהמוות; ומי יודע, שמא זה היה מוות, שמא חשת, זהירות, עוד כמה צעדים להמשיך בדרך הזאת ואני משתגע, משמיד עצמי, מת. ברח, בן־אדם, ברח מהאש הזאת המאכלת אותך. הגיעה שעתך: כעבור כמה חודשים נפלט ממך האדום־האדום הזה, וידיך מלאו עבודה לתקן את השבור. ואחר־כך להחזיק בחוזקה בחיים הטובים, הסולידיים, הסדירים שאין בהם כדי לְאַכֵּל את האדם. ולבחור רק את הדברים הנחוצים לחיים, ולא לראות את כל הדברים הקיימים; כי באלה קיים גם המוות, שהיה בתוכך בין הדברים הנוראים והמסוכנים שקראת להם שמות. כך; עכשיו זה נסגר במכסה ולא יכול עוד לצאת, בין שחיים או מוות קוֹרָא לו. זה נעול, זה מסולק ואיננו קיים עוד. האמת ניתנת להיאמר, נפטרת מזה עד היסוד, ובצדק הנדת עליו יד: שטויות, איזה דקלים; זה בכלל לא לכבודו של גבר בשל ופעיל.

ובכן, עכשיו אתה מניד ראש, ראה גם ראה, מי היה אומר זאת: אולי החרוזים לא היו כל כך גרועים ולא היו שטות כזאת. אולי יכולת להפיק מזה הנאה ולהתפאר, ראה גם ראה, גם חרוזים כתבתי ולא היו גרועים כלל. אבל אתה, כמה עצוב. אפילו קול המריבה איננו נשמע, כנראה זה לא מתאים לו; הוא טיפח תיאוריה שזאת היתה תבוסה ושעזבת את זה כיון שלא היה לך – אתה מבין? – לא הכשרון ולא האישיות. אתה רואה, עכשיו זה נראה לגמרי אחרת, יותר כמנוסה מפני עצמך, כאימה לבל תיפול חזרה לציפורני מה שהיה בתוכך מראש. לסתום את זה כמו פיר לוהט שהנבלה תיחנק מעצמה. אולי התבערה כבר כבתה, מי יודע; עכשיו כבר לא תוכל אפילו לחמם לידה את ידיך. לבל תראה את עצמך התחלת לעסוק בדברים שהפכת אותם למשלח ידך וחייך; בזה הצלחת היטב, נמלטת מעצמך והיית לאדם מהוגן, שחי, מתוך שביעות רצון ושקידה, את חייו הרגילים. מה אתה רוצה, זה היה טוב; לשם מה, אנא ממך, הצער?

 

פרק כ"ה    🔗

לא, עד כדי כך זה בכל זאת לא הצליח. נעזוב את המשורר; הלך לעזאזל. אבל היה עוד משהו תמים לגמרי ובלתי מזיק שלא נפטרתי ממנו וככל הנראה לא רציתי להיפטר. היה זה הרבה זמן לפני המשורר, בעצם כבר מימי הילדות, בתוך המכלאה הבנויה משבבים; שום דבר מיוחד, רק חלמנות שכזאת, רומנטיקה, קסם של פיקציות או איך לתאר זאת. אומרים שאצל ילדים זה לגמרי טבעי; מוזר יותר הוא שזה טבעי אצל אדם מבוגר ומכובד. לילד יש הפסוליות שלו, והוא רואה בהן אוצר, תרנגולות ובכלל כל מה שלבו חפץ; הוא מאמין שאבא הוא גיבור ושבנהר מסתתר משהו פראי ונורא שכדאי לפחד ממנו. אבל תסתכל באדון מנהל התחנה; הוא צועד בצעדים נמרצים, קצת ברישול, לאורך הרציף ומסתכל ימינה ושמאלה, כאילו הוא משגיח על הכל; בד בבד הוא מהרהר, מה היה קורה אילו התאהבה בו בתשוקה עזה הנסיכה בשמלת הטוויד שהגיעה למסע צייד. האדון מנהל התחנה אמנם נשוי לאשה טובה, אבל ברגע זה זה לא מפריע לו; ברגע זה נעים לו יותר לשוחח עם הנסיכה, לשמור על מרחק מנומס ביותר, ויחד עם זאת לסבול קצת בעצמו מייסורי האהבה שלה. או אילו התנגשו שתי רכבות מהירות; מה היה עושה, איזה צעדים היה נוקט, כיצד היה משתלט על המהומה והאימה במתן פקודות חדות של מצביא. הֵנָה, מהר הנה, כאן בין השברים שוכבת אשה! ובמו ידיו, בראש כולם, לשבור את דפנות הקרון, ראה זה פלא, מאין לו הכוח הגופני העצום! הנוסעת, התיירת הזרה, מודה למצילהּ, מנסה לנשק את ידו, אבל הוא – איפה! זאת פשוט חובתי, מאדאם, והוא שב לנהל את עבודות ההצלה כמו רב חובל בגשר הספינה. או שהוא יוצא למסעות במרחקים, הוא חייל, מוצא ליד פסי רכבת פתק מקומט שבו נכתב בחטף: “הצילו” – הבן־אדם נושר לתוך תרחיש כזה, אפילו לא יידע כיצד; לפתע הוא בפנים, עושה מעשים גדולים וחווה הרפתקאות בלתי רגילות; רק לאחר שהוא בהכרח מקיץ מזה, הוא מרגיש כמעט שבר בלתי נעים בנפשו, כאילו נפל מאי שם; הוא מרגיש חלוש ורוחו רעה עליו והוא מתבייש קמעה.

וראה זה פלא, לנוכח מחשבות הבל שכאלה אין האדון מנהל התחנה מנופף את ידו ואין הוא מנסה להימנע מהן; הוא אמנם איננו לוקח אותן ברצינות, ולמשל לא היה, בעד שום הון בעולם, מודה בהן בפני אשתו, אבל מאידך הוא כמעט מתגעגע אליהן. אפשר לומר שמלבד התקופה שבה היה מאוהב, הוא נהג לבדות בלבו מדי יום ביומו איזה חזיון מדומה בחייו; יש שהוא חוזר אליהם בחשק, מפרט פרטי פרטים חדשים לבקרים וחווה אותם במעין המשכים. הוא מטפח שורה שלמה של מסלולי חיים צדדיים פיקטיביים, כולם בתחום האהבים, הגבורה וההרפתקאות, ובכולם ללא יוצא מן הכלל הוא צעיר, חזק ואבירי; לפעמים הוא מת, אך תמיד בגבורה ובהקרבה; לאחר שהצטיין בדרך כלשהי, הוא נסוג לירכתי התמונה, מרוגש בסופו של דבר מהתנהגותו האצילית והמקריבה. על אף צניעות זו הוא מתקשה להתעורר אל תוך החיים האחרים, האמיתיים, שבהם אין לו במה להצטיין, אך גם לא להתנזר באצילות ובאבירות.

נו כן, רומנטיקה; אבל הלא לכן אהבתי את הרכבות, כי היה בי הרומנטיקן; זה היה בשל אווירת האקזוטיות האופפת את הרכבות, אווירת מרחקים וההרפתקה היומיומית של הגעות ויציאות. כן, זה היה משהו בשבילי, זאת היתה המסגרת ההולמת את רקמת החלומות האינסופית. החיים האחרים, האמיתיים, זאת היתה פחות או יותר שגרה ומכניזם משומן היטב; ככל שהעניינים שם דפקו, כך פחתה הפרעתם לאירועים המדומיינים שלי. האם אתה שומע, אתה, קול המדונים? בשביל זה, רק בשביל זה התקנתי לעצמי תחנת רכבת מתפקדת למופת, שאוכל לרקום, בין צלצולי הפעמונים ותקתוק מכשיר המורס, בין הגעות ויציאות של אנשים, את הפיקציות של חיי. האדם מתבונן בפסים המתוחים המשרים עליו קסם כלשהו, ונפשו מסיעה אותו מאליה למרחקים; והוא יוצא לדרך האינסופית של הרפתקאות החוזרות על עצמן וגם משתנות תדיר. אני יודע, אני יודע; זאת הסיבה שבגינה הרגישה אשתי שאני מתרחק ממנה, ששם למטה בין הפסים אני חי איזה חיים משלי, שבהם אין מקום עבורה, ושאני שומר עליהם בסוד לפניה. האם יכולתי לספר לה על הנסיכות בשמלות טוויד, על יפהפיות מארצות נֵיכָר ודברים שכאלה? נו, לא יכולתי; מה לעשות, יקירתי, גופי הוא שלך לטפחו ולדאוג לצרכיו, אבל מחשבותיי הן במקום אחר. את התחתנת עם מנהל תחנה, אך לא עם רומנטיקן, הרומנטיקן לא יהיה שלך לעולם.

אני יודע, הרומנטיקן שבי זאת היתה אמא. אמא היתה שרה, אמא היתה לפעמים הוזה, לאמא היו מעין חיים טמירים ובלתי ידועים; וכמה שהיתה יפה אז כאשר הגישה מים לאותו פרש, כה יפה שלבו של הילדון נשנק. תמיד היו אומרים שאני כמותה. אז רציתי להיות כמו אבא, חזק כמותו, גדול ומהימן כמו אבא. כנראה שלא עליתי יפה. זה לא כמותו, המשורר, הרומנטיקן ומי יודע מה עוד.

 

פרק כ"ו    🔗

מי יודע מה עוד: הלא אתה יודע היטב מה עוד, הלא כן?

לא, אני לא יודע עוד כלום. קול המדון. אינני יודע כלום שהייתי מוסיף.

כי אינך רוצה לדעת, נכון?

לא, אינני רוצה לדעת; זה מספיק בשביל חיים רגילים ופשוטים. הלא הוספתי לך את הרומנטיקן, כמנה נוספת, לא? תסתכל, זה היה צריך להיות סיפור פשוט לגמרי, סיפורו של אדם רגיל ומאושר; ואילו עכשיו, תראה מי הכל נדחף לנו פנימה; האדם הרגיל, ההיפוכונדר, הרומנטיקן, משורר לשעבר ומי יודע מי עוד; זה כבר המון אנשים, וכל אחד מהם טוען שהוא אני. האם זה לא מספיק? לכמה שברים ריסקתי את חיי רק בכך שהתבוננתי בהם?

חכה, פה ושם השמטת משהו.

לא השמטתי!

השמטת. האם עלי להזכיר לך פרט זה או אחר?

לא. אין צורך. אלה מקרים מבודדים שאינם מעלים ואינם מורידים. הם פשוט אינם משתלבים בתוך השלם ואין ביניהם רצף. זאת המלה הנכונה: רצף. חייו של אדם הרי צריך שיהיה בהם רצף.

ולשם כך יש להשליך מהם זוטות פה ושם, נכון?

זה כמו להרחיק זבוב מכוס מים. האם יכולתי להזמין לעצמי שיגישו לי חיים חדשים על מגש? יש דברים שנופלים פנימה ואינם שייכים לעניין; נו, אז מוציאים את זה, וזהו זה.

או לא מדברים על זה לפחות.

כן, או לא מדברים על זה. אנא ממך, מה אתה רוצה בעצם, ומי אתה בעצם?

לא חשוב; אני תמיד האחר, זה שאתה כועס עליו. אתה לא יודע מתי זה התחיל?

מה התחיל?

הדבר שלא מדברים עליו.

אני לא יודע.

זה היה צריך להיות מזה זמן, נכון?

– – אני לא יודע.

מזמן־מזמן. מוזר באיזה חוויות לפעמים מתנסה ילד.

תפסיק!

אני כלום. אני רק נזכרתי בילדה השחרחורת. היא היתה גדולה ממך בשנים, נכון? האם אתה זוכר איך היא ישבה על הארגז והסתרקה? היא מחצה במסרקה כנים, לשונה שלופה למחצה, פאק, פאק, נשמעו קולות הניפוץ הזעירים. אתה, ילד, הרגשת קצת גועל וקצת – לא, זה לא היה גועל; יותר ערגה שגם לך יהיו כנים. ערגה לכנים, זה לא מוזר? עזוב בן־אדם, יש ערגות שכאלה.

אנא ממך, בשנות הילדות!

אני לא מדבר על ילדות. איך הסתכלתם פעם מה עושה מנהל העבודה מאחורי הקנטינה עם הנקבה ההיא? אתה חשבת שהוא חונק אותה שעה שהם התנודדו כל כך; אתה רצית לצעוק מתוך תחושת אימה, אבל הילדה תחבה את אצבעה בגבך ועיניה לוהטות, אתה זוכר? התחבאתם אז מאחורי הגדר בנשימה עצורה, ועיניך כמעט יצאו מחוריהן. זקנה בלה כזאת, נוראה, שדיה התגלגלו על בטנה והיא קללה בכל אשר הלכה; אבל אז היא שתקה, רק התנשפה בכבדות.

די!

אני כלום. אני רק נזכר שפעם בראשון בשבת הלכת לבקר אצל הילדה. המקום היה כו מת; הכל היו בקנטינה או ישנו בצריפים. צריפה היה ריק, רק היתה בו צחנה של מלונת כלב. אחר־כך עבר שם מישהו ואתה התחבאת מאחורי ארגז; אחר־כך נכנסה הילדה ואחריה גבר שסגר את הדלת בבריח.

זה היה אבא שלה!

אני יודע. איזה אבא נחמד, האמת ניתנת להיאמר. הוא סגר את הדלת והשתררה חשכה. אי אפשר היה לראות דבר, אבל לשמוע, בן־אדם לשמוע יכולת את הילדה נאנחת וקולו של הגבר גוער בה ומרגיע אותה; אתה לא הבנת מה זה וסתמת את פיך באגרופך לבל תזעק באימה נואשת. אחר־כך הגבר קם ויצא; אתה נשארת עוד שעה ארוכה כפוף ומתחבא מאחורי הארגז ולבך הלם בחוזקה; אחר־כך הלכת בשקט אל הילדה, היא שכבה על ערמת סמרטוטים והתייפחה. היה לך צר עליה, ורצית להיות גדול ושיהיו לך כִּנִים ולהבין מה פירושו של כל זה. כעבור כמה רגעים שיחקתם בפתח הצריף באטבי כביסה; אבל ההתנסות, בן־אדם, היתה זאת התנסות – אני לא יודע איך אתה יכול להוציא אותה מחייך.

כן. לא. לא יכול.

אני יודע שאתה לא יכול. המשחקים שלכם אחר־כך כבר לא היו כל כך תמימים. רק תיזכר. ואתה היית בן שמונה.

כן, בן שמונה.

והיא בת תשע, אבל מושחתת כמו שד. צועניה או משהו כזה. חבר יקר, התנסות כזאת בשנות הילדות, זה משאיר משהו בבן־אדם.

כן, משאיר.

איך הסתכלת אחר־כך באמא – כמעט בסקרנות, האם היא גם כן כזאת. כזאת כמו האשה מהקנטינה או כמו הילדה הצועניה. והאם אבא גם כן כזה מוזר ומגעיל. התחלת להתבונן בהם, איך ומה – שמע, ביניהם גם כן לא הכל היה בסדר.

אמא היתה – אינני יודע; איכשהו אומללה או משהו כזה.

ואבא היה חלשלוש, חלשלוש עלוב. לפעמים הוא נתקף זעם, אבל מלבד זאת – זה היה נורא, מה הכל הוא ספג מידי אמא. אלוהים היודע במה הוא היה אשם; מכל מקום הוא סבל מידיה השפלות ועינויים למכביר. אותך היא אהבה, אבל אותו – בן־אדם, כמה שהיא שנאה אותו! לפעמים התחילו לריב בגלל איזה שטות – ואז דחפו אותך החוצה, לך לשחק. ואז אמא דיברה, ואחר־כך אבא רץ החוצה, סמוק וזועף, טרק את הדלת והתחיל לעבוד כמו מקולל, ללא מלים, רק התנשף. ואמא בבית בכתה מתוך תחושת ניצחון וייאוש, כמו אדם ששבר את הכלים, כך, וזה הסוף. אבל לא היה סוף.

זה היה גיהינום!

זה היה גיהינום! אבא היה איש טוב, אבל רבצה עליו אשמה כלשהי. אמא היתה הצודקת, אבל היא היתה רעה. והילדון ידע, זה נורא לְמַה הכל ילד כזה מתוודע; הוא רק איננו יודע מדוע זה כך. וכך הוא רק מתבונן ונבוך בראותו שמתרחש משהו מוזר ורע שהגדולים מסתירים ממנו. הכי גרוע זה היה כנראה בתקופה שבה הילדון התרועע עם הילדה הצועניה; יושבים ליד השולחן, אבא שותק ואוכל; פתאום אמא מקבלת התקף כזה של תנועות חדות וקטועות, זורקת צלחות ואומרת בקול חנוק, לך, בן, לך לשחק. ואחר־כך השניים באים חשבון זה עם זו, מי יודע כמה פעמים כבר ומי יודע כמה כבדים הדברים וכמה הם טעוני שנאה והילדון, נטוש ואובד עצות, בעיניים דומעות נודד אל מעבר לנהר, אל הילדה הצועניה. הם ישחקו בצריף המלוכלך הלוהט מקרני השמש ומסריח כמו מלונת כלבים; מתוך משחקם הם סוגרים את הדלת על בריח; משתררת חשכה שחורה והילדים משחקים משחק מוזר ומתועב; אין כבר חושך, האור חודר בעד חריצים שבין הקרשים; לפחות אפשר לראות את עיני הילדים הלוהטות. באותו רגע ממש ניגש אבא לעבודתו כמי שרובצת עליו קללה ואמא מזילה דמעות של ניצחון וייאוש. והילדון מרגיש כמעט הקלה, אוף מגיע לכם, גם לי יש עכשיו סוד משלי, משהו מוזר ורע שיש לכסותו. הוא כבר לא מתייסר כל כך שלגדולים יש סודות, משהו שבעטיו דוחפים אותו החוצה בעד הדלת. עכשיו יש גם לו סוד, שלא ידוע שוב להם; עכשיו הוא יישר את החשבון ודרכו התנקם בהם. זאת היתה הפעם הראשונה –

מה?

זאת היתה הפעם הראשונה שהתנסית בהנאה מרוע. אחר־כך כבר היית הולך אל הצועניה כמו המום; לפעמים היא הכתה אותך ומשכה אותך בשערותיך, לפעמים נשכה אותך באוזן כמו כלבלב, עד שקור של הנאה עבר לך בגב; היא השחיתה אותך לפני ולפנים, ילד בן שמונה, ומאז זה היה בתוכך –

כן.

– לכמה זמן?

– לכל אורך החיים.

 

פרק כ"ז    🔗

ומה אחר־כך?

אחר־כך כלום. אחר־כך הייתי תלמיד מפוחד וביישן, אשר שינן ואגרופיו על אוזניו. זה לא היה כלום, לגמרי לא כלום.

היית הולך לאיזה מקום בערבים.

על הגשר, על גשר כזה מעל לתחנת הרכבת.

מדוע?

כי היתה עוברת שם נקבה שכזאת. יצאנית. זקנה ובעלת גולגולת דמוית מוות.

ואתה פחדת ממנה.

נורא. הסתכלתי למטה מעל המעקה, והיא נגעה בי בחצאיתה. כאשר הפניתי את ראשי, והיא ראתה שאני רק נער, המשיכה ללכת.

ולכן הייתָ הולך לשם.

כן, כי פחדתי ממנה. כי כל הזמן חיכיתי שהיא תיגע בי בחצאיתה.

הממ. זה לא הרבה.

אבל כן הלא אמרתי שהיא היתה נוראה!

ומה היה עם החבר הזה שלך?

כלום; זה לא היה משהו כזה. על דברת הכבוד שלי.

אני יודע. אבל מדוע נטלת ממנו את האמונה באלוהים, שעה שהוא נועד להיות כומר?

כי – כי רציתי להציל אותו מגורלו!

להציל! איך הוא היה צריך ללמוד לאחר שגזלת ממנו את אמונתו? אמו הקדישה אותו לשרות האלוהים ואתה אמרת להוכיח לו שאלוהים לא קיים. יפה, מה? המסכן איבד על זה את ראשו; אחר־כך לך ותתפלא שהוא לא היה מסוגל אפילו לגמגם מלה אחת בבית הספר! עזרת לחבר, האמת ניתנת להיאמר; והוא תלה את עצמו והוא בן שש־עשרה –

תפסיק!

כרצונך. ואיך זה היה עם הנערה קצרת הרואי?

הלא אתה יודע. זה היה רגש כזה אידיאלי, טהור עד כדי איוולת, עד כדי – הו, ממש על־חושי.

אבל הדרך אליהם הובילה דרך סמטה שבה היו עומדות יצאניות ולוחשות: בוא אלי, חביבי!

זה לא חשוב! זה לא היה קשור בזה!

איפה! הלא יכולת ללכת לשם מהצד השני, הלא כן זה היה אפילו יותר קרוב; אבל אתה – אתה שרכת את רגליך דרך סמטת היצאניות ולבך הלם בעוצמה נוראה –

נו, ומה? אף פעם לא הלכתי אליהן.

לא, כמובן שלא העזת. אבל היתה בכך חוויה כזאת, מוזרה ומקוללת: האהבה האידיאלית והחטא הזול והמזוהם – לשאת את לבך, לב מלאך, דרך שדרת הזונות, זה היה העניין. אלה היו הדברים הלוהטים והמנצנצים, אני יודע. עזוב, מראה נפשך פנימה היה מוזר ביותר.

– כן, כך זה היה.

אתה רואה. ואחר־כך היינו למשורר, נכון? גם בפרק הזה יש משהו שלא מדברים עליו.

– – כן.

אתה לא יודע מה זה היה?

מה היה? נקבות היו. המלצרית בעלת העיניים הירוקות והבחורה השחפנית, – איך היא תמיד נשברה באהבתה ונקשה בשיניה, וזה היה נורא!

הלאה, הלאה!

והבחורה, אל־אלוהים, מה היה שמה, זו שעברה מיד ליד –

הלאה!

אתה מתכוון לזו שדבק בה דיבוק?

לא. אתה יודע מה היה מוזר? המשורר השמן, הוא היה מסוגל לעמוד באי אלה דברים; הוא היה חזיר וציניקן שמעטים כמותו; האם אתה יודע מדוע הוא היה מביט בך לפעמים באימה?

זה לא היה בגלל מה שעשיתי!

לא. זה היה בגלל מה שהיה בתוכך. אתה זוכר שפעם הוא נרעד מגועל ואמר: אֲתָּה חַיָה, אֲתָּה, אלמלא היית משורר כזה, הייתי מטביע אותך בביוב!

וזה היה – אז הייתי שיכור ורק ברברתי משהו.

כן, משהו שהיה בתוכך. זהו זה! בן־אדם: הגרוע ביותר והבזוי ביותר נותר בתוכך. זה היה מוכרח להיות – – משהו מקולל, שאפילו לא יכול היה לצאת. מי יודע, מי יודע, אלמלא פנית אז לאחור – אבל אתה בעצמך נבהלת מזה ו“ברחת בבהילות מכל מה שהיה בתוכך”. “עכשיו זה נסגר במכסה ולא יכול עוד לצאת”; אלא שלא היו אלה דקלי קוקוס, חבר; אלה היו דברים גרועים יותר. ייתכן שגם מלאך מהשמיים, אבל גם גיהינום, בן־אדם. גם גיהינום.

אבל זה היה הסוף!

נו, כמובן, זה היה כביכול הסוף. אחר־כך כבר רק דאגת להציל את נפשך. עוד מזל שבאה עליך אותה יריקת דם; הזדמנות נפלאה להתחיל חיים חדשים, נכון? להיצמד לחיים, להתבונן בליחה הנפלטת ולדוג דמי שמך. להסתכל בעניין מתון ונבון בנערים מהנהלת היער המשחקים כדורת, ותוך כדי כך להדביק אותם טיפן־טיפין באותו משהו חשוד מאד שהיה בתוכך. היקום במיוחד השפיע לטובה: לנוכח היקום מתאדה גם כל הרע הנמצא בתוך האדם. היקום הוא מוסד טוב.

 

פרק כ"ח    🔗

ואחר־כך בתחנתו של האדון הזקן, כאשר התאהבתי – האם גם שם זה היה בתוכי, כוונתי – הרע?

אתה רואה, בכלל לא. זה מוזר. חייך היו חיים רגילים ומאושרים לגמרי.

אבל האהבה הזאת לנערה־הבובה – כמה היה חסר שאפתה אותה?

זה כלום, דברים כאלה קורים.

אני יודע שנהגתי כלפיה… בסך הכל בהגינות; אבל תשוקתי אליה לא היתה – לא היתה – נו, לא היתה בגֶדֶר –

עזוב, זה כבר שייך לעניין.

האם התחתנתי אתה בכדי לטפס למעלה?

זה סיפור אחר. כאן מדובר בדברים עמוקים יותר, אתה מבין? למשל, מדוע כל כך שנאת את אשתך?

אני? האם לא התחתנתי אתה מתוך אהבה?

התחתנת.

ולא אהבתי אותה כל חיי?

אהבת. ויחד עם זאת שנאת אותה. רק תיזכר כמה פעמים שכבת לידה, היא ישנה ואתה חשבת: אלוהים אדירים, ככה לחנוק אותה! ללפות בשתי הידיים את צווארה ולסגור, לסגור – רק מה אעשה אחר־כך בגופה, זאת השאלה.

שטויות! זה בכלל לא היה – ומה אילו? האם אשם האדם בכל מה שעולה על דעתו? נניח שלא יכול להירדם וכועס שהיא ישנה כל כך בשקט. אנא ממך, מדוע שאשנא אותה?

בדיוק זה העניין. נניח על שהיא לא היתה כמו הצועניה הקטנה – או כמו המלצרית ההיא, אתה זוכר? הנבלה המזוהמת בעלת העיניים הירוקות. על שהיא היתה כל כך שקטה ומאוזנת. אצלה היה הכל כל כך שכלתני ופשוט – כמו חובה. אהבת איש ואשתו היא עניין של סדר והיגיינה, כמו לאכול או לצחצח שיניים. אפילו משהו כמו קדושה רצינית ורגילה. עניין נקי כזה, מהוגן ושל הבית פנימה. ואתה, בן־אדם, אתה שנאת אותה ברגעים כאלה שנאת מוות מטורפת.

– – כן.

כן. בתוכך הלא היתה הערגה לכנים ולמשחק תהומי קצר נשימה במלונה מסריחה. בכדי שזה יהיה מזוהם ופראי ונורא. ערגה נוראה למשהו שיהרוס אותך. אילו לפחות נקשה בשיניה, אילו טרפה את שערותיך, אילו עיניה דלקו באור מסתורי ומטורף; אבל היא כלום, רק תוקעת את שיניה בשפתה התחתונה ופולטת אנחה, ואחר־כך נרדמת כמו בול עץ, כמו אדם שמילא, השבח לאל, את חובתו. ואתה עצמך – רק מפהק; אין בך החשק למשהו רע, משהו שלא צריך להיות. אלוהים אדירים, ככה למחוץ את הצוואר הזה בשתי הידיים, – האם היא היתה מגרגרת כמו חיה ופולטת זעקה אל־אנושית?

או, אלוהים, כמה אני שנאתי אותה לפעמים!

אתה רואה. וזה לא היה רק מפני זה, בן־אדם. זה היה מפני שהיא היתה בכלל כזאת שקולה ומסודרת. כאילו נישאה רק למה שהיה בך נבון וראוי לכבוד, מסוגל להתקדם בקריירה משרדית ונגיש למה שהיה ראוי לטיפוח ביתי מופתי. אולי היא אפילו לא העלתה על דעתה שיש בך גם משהו אחר – משהו שונה תכלית שינוי, לכל הרוחות, בן־אדם! היא אפילו לא ידעה שהיא מסייעת בדחיקת הדברים האלה לפינה – וכעת זה מה שמשתולל לקרוע את השרשרת הכובלת, ומילל חרש מתוך שנאה. ללפות את הצוואר בשתי הידיים, ודברים שכאלה. יום אחד לצאת לאורך המסילה, וללכת, ללכת עד למקום שבו מפוצצים סלעים; עירום עד לחגורה, מטפחת על הראש ולשבור אבנים במכוש; לישון בצריף מזוהם המסריח כמו מלונת כלבים; עובדת קנטינה שמנה ששדיה מתגלגלים על בטנה, נקבות בתחתונים, ילדה מכונמת ונושכת כמו כלבלב; לסגור שם על בריח, אל תצעקי, קטנה, תְסתמי ת' הפה או שאני הורג אותך, ובינתיים נשמעת כאן נשימתה הסדירה והשקטה של רעייתו המופתית של אדון מנהל התחנה, פקיד ישר דרך וקצת היפוכונדר; מה לוא ככה לפתתי את הצוואר –

תפסיק!

ולא בגדת בה, לא היית גס רוח אליה, כלום; רק שנאת אותה בחשאי ובהתמדה. חיי משפחה יפים, מה? רק פעם אחת התנקמת בה קצת: כאשר עסקת בחבלה נגד הקיסר ירום הודו. אני אראה לך, גרמנייה אחת! – אבל מלבד זאת – נישואין למופת והכל תואם את אורחותיך: להיות רע ומנוול בחשאי; לדעת להסוות את זה אפילו בפני עצמך – ורק ליהנות מהמחשבה שאולי זה היה יכול לקרות. חכה, איך זה היה, כאשר היית שם למעלה במיניסטריון?

– – כלום לא היה.

אני יודע, שום כלום. רק לומר בלב לעצמך באימה, אבל אימה נעימה למדי, אלוהים שבשמיים, פה אפשר היה לעשות שחיתויות! פה יכלו להיות מיליונים, בן־אדם, מיליונים! היה מספיק רק לרמוז שאפשר לדבר אתנו –

ועשיתי את זה?

ישמור אלוהים! פקיד ללא רבב. מצפון נקי לחלוטין מהבחינה הזאת. זאת היתה רק מחשבה כזאת, מהנה, מה היה יכול להיות ואיך אפשר היה לעשות את זה. תכנית מפורטת ומתוחכמת: צריך היה להסדיר את זה כך וכך, וכן הלאה. ואחר־כך לא לעשות את זה, רק לשאת את היושרה ללא רבב בינות הפיתויים מימין ומשמאל. זה היה כמו הטיולים שלך אל אהבתך הטהורה דרך סמטת היצאניות, בוא אלי, חביבי! לא היה פשע מינהלי אחד לרפואה שלא הגית בו, שלא פשעת בנפשך; מצית את כל האפשרויות, ולא בצעת כלום. אמת נכון, במציאות לא יכול אדם לבצע את הכל, וצריך להגביל את עצמו למקרים אלה ואלה; אבל בבואו רק לחשוב על הדברים, אין לו גבולות והוא יכול לבצע כביכול הכל. תיזכר בכתבניות!

זה שקר!

לאט. לאט. עזוב, היית אדון נכבד למדי במיניסטריון; רק להזעיף פנים, ולבנות האלה רועדות הברכיים. לקרוא לאחת מהן ולומר, גברת, יש לך פה המון שגיאות, אני לא שבע רצון מעבודתך; אני לא יודע, אבל בעצם היה עלי לבקש שיפטרו אותך. וכן הלאה; אפשר לנסות אצל כולן. והוסף לכך את המיליונים המשוגעים הנמצאים בהישג יד! מה בימים ההם לא תעשה בחורה כזאת תמורת משכורתה הזעומה וכמה סמרטוטים ממשי! הן צעירות ותלויות –

ועשיתי את זה?

איפה! מלבד להטיל עליהן אימה, גברת, אני לא שבע רצון מעבודתך, וכך. המעט רעדו ברכיהן לפניך, המעט הפנו אליך מבטי תחנונים? רק ללטף אותן בחביבות, וזהו. אבל זאת היתה רק אפשרות כזאת, משחק של זקן נהנתן. היו שם המון כתבניות כאלה, אפילו אי אפשר למנות את מספרן; ואם כבר, אז כבר: לעבור את כולן, אחת אחרי השניה. לשכור באחד הפרוורים חדר קטן, מגעיל ולא נקי מדי. או אילו אפשר היה להשיג צריף עץ לוהט מקרני השמש ומעלה צחנה כמו מלונת כלבים; לסגור על בריח, וחושך מסביב כמו חשכת הגיהינום; אפשר רק לשמוע קול גונח וקול מאיים ומרגיע.

ויותר אתה לא יודע?

יותר אינני יודע. זה לא קרה, שום דבר לא קרה; כאלה חיים רגילים. רק פעם אחת זה היה אמיתי בהחלט, זה היה אז כשהיית בן שמונה, עם הילדה הצועניה ההיא; או אז נפל דבר בחייך, שאולי באמת לא היה שייך אליהם. ומאז אותם ימים, נו: אתה כל הזמן ניסית להשליך את זה מעליך, וזה היה שם כל הזמן. כל הזמן רצית שזה יקרה עוד פעם אחת, וזה לא קרה עוד לעולם. בן־אדם גם זאת היא היסטוריה רציפה של חייך, אתה לא חושב?

 

פרק כ"ט    🔗

היסטוריה רציפה של החיים. אלוהים אדירים, מה לעשות בזה עכשיו? הלא אמת היא שהייתי אדם רגיל ובסך־הכל מאושר, אחד מאלה העושים את מלאכתם נאמנה; וזה העיקר. הלא החיים האלה עוצבו בתוכי מאז שחר נעורי; בהם הותיר את עקבותיו אבא בסרבל הכחול שלו, הרכון על קרשיו ומעביר אצבע על תוצר מלאכתו שהושלמה; וכל האחרים מסביב, הסתת והקדר, החנווני, הזגג והאופה, המרוכזים ברצינות ובתשומת לב מלאה במלאכתם, כאילו אין דבר בלתה. ואם מופיע דבר מה קשה ומכאיב, טורקים בדלת ועובדים ביתר להיטות. החיים אינם אירועים אלא עבודה, הם היצירה המתמדת שלנו. כן, ככה זה; גם חיי היו יצירה כזאת שהתחפרתי בה עד גובה אוזניי. הייתי כאובד עצות אם לא היה לי משהו לעסוק בו; כאשר נאלצתי בסופו של דבר לפרוש לגמלאות, קניתי פה בית קטן וגינה, שיהיה לי מה לעשות; זרעתי ועדרתי, ניכשתי והשקיתי, השבח לאל, זאת היתה עבודה שבה משקיע האדם את כולו, עד דלא ידע על עצמו ועל כלום מלבד על מה שהוא עושה; כן, היתה זאת מכלאה עשוית שבבים, שבה הייתי יושב בשפיפה כמו ילד; אבל חוויתי בה שמחות לרוב, ראיתי פרוש המביט בי בעין אחת כשואל: מי אתה בעצם? – אני אדם פשוט כזה, פרושי, כמו כל היתר החיים מעבר לגדר; עכשיו אני גנן, אבל זה למדתי מפי האדון הזקן – הלא אין דבר הניתן חינם, יש בדברים סדר מוזר וחכם, זאת דרך ישרה והכרחית. מינקותי ועם הלום. ככה; זאת ההיסטוריה הרציפה של האדם. האידיליה הפשוטה והפדנטית הזאת, כן.

אמן ואמן, זאת האמת. אלא שיש עוד קטע של היסטוריה, שגם היא רציפה וגם היא אמת לאמיתה. זאת ההיסטוריה של מישהו שרצה להתבלט על הסביבה הצרה החונקת שבה נולד, על הנגרים והסתתים, על חבריו, על כיתתו בבית הספר, תמיד ותמיד. גם זה בא משחר הינקות ונמשך עד עצם הסוף. וזה מהלך חיים הקרוץ מחומר אחר לגמרי, כזה בלתי מרוצה ומתנפח, המבקש יותר ויותר מקום לעצמו. האדם כבר לא חושב על עבודתו, אלא על עצמו ועל כך שיהא שווה יותר מזולתו. הוא איננו לומד למען התענוג שבדבר, אלא למען היותו ראשון. גם כשהוא מחזר אחרי הבובה של המנהל, הוא מתפאר בנפשו שיש לו משהו שאין למברקן או לקופאי. כל הזמן האני, רק האני. הלא אפילו בנישואיו הוא תופס יותר ויותר מקום, עד שרק הוא קיים והכל סובב סביבו. אז עכשיו יכול היה להסתפק במה שיש, הלא כן? זה בדיוק העניין, שלא יכול; לאחר שהשיג את כל מה שדרוש לו, עליו למצוא מקום חדש וגדול יותר, שבו יוכל שוב להתפשט לאט אבל בטוח. אבל פעם מגיע הסוף, זה המעציב בעניין, והסוף היה רע; לפתע פתאום האדם זקן ולא שווה כלום וערירי, והוא מתכווץ והולך עד אל לא־כלום. אז אלה החיים כולם, פרוש קטן שלי, ואני לא יודע האם הם קרוצים מחומר של אושר.

אמת נכון, יש עוד פרשה שלישית, גם היא רציפה וגם היא ראשיתה בשחר הינקות; זה סיפורו של ההיפוכונדר. הסיפור הזה שורשיו אצל אמא, אני יודע; היא היא שפינקה אותי והחדירה בי את הפחד לשלומי. האיש הזה היה כאילו אחיו החלשלוש והחולני של בעל המרפקים; שניהם אנוכיים, אמת נכון, אבל בעל המרפקים היה תוקפני וההיפוכונדר דפנסיבי; הלה פחד רק על עצמו ורצה שחייו יהיו אולי צנועים, העיקר שיהיו בטוחים. הוא לא נדחף לשום מקום, הוא ביקש רק נמל והגנה מפני הרוחות – כנראה משום כך הוא היה לפקיד והתחתן והקיף את עצמו בגבולות. הוא הסתדר היטב עם האיש הראשון ההוא, האיש הטוב בעל החיים הרגילים; העבודה במסגרתה הקבועה העניקה לו תחושת בטחון וכמעט מפלט. בעל המרפקים היה טוב לסיפוק הצרכים החומריים ואמידות כלשהי, אפילו שתאוות הכבוד שלו שלא ידעה שובע הפרה לפעמים את שלוותו הנוחה של ההיפוכונדר. בכלל, שלושת מסלולי החיים האלה הגיעו ביניהם איכשהו לעמק השווה, אם כי לא התמזגו; האיש הרגיל עשה את מלאכתו בלא לדאוג לשום דבר אחר; בעל המרפקים ידע למכור אל התוצרת, אבל היה גוער לפעמים, את זה תעשה ואת זה אל תעשה, מזה לא יצא לך שום דבר; נו, וההיפוכונדר – הוא לכל היותר החמיץ פנים מתוך דאגה: רק לא לקרוע את עצמך והכל במידה. שלושה טיפוסי טבע אנושי, אבל לא היו ביניהם מדנים; הם הגיעו להסכם שבשתיקה, ואולי אפילו התחשבו זה בזה במידה כלשהי.

שלושת האישים האלה היו, אם כך אומר, חיי הלגיטימיים והמשפחתיים; בהם התחלקה אשתי וכרתה אתם ברית של נאמנות וסולידריות. אחר־כך היתה אישיות נוספת, והיא הרומנטיקן. הייתי אומר: חברו של ההיפוכונדר. אישיות חיונית מאד כדי לפצות על מה שההיפוכונדר התנזר ממנו: הרפתקה ורוחב לב. עם האחרים אי אפשר היה אפילו לדבר על זה; בעל המרפקים היה ענייני ומפוכח מדי, בעוד שהאיש הרגיל היה – נו, כזה רגיל וחסר דמיון. בעוד אשר ההיפוכונדר אהב את זה עד מאד; אתה חווה משהו, משהו מותח ומסוכן בעוד אתה בבית ובבטחון מוחלט; טוב שיש לאדם עתודה שכזאת של הרפתקה ואבירות. זה ליווה אותי מימי ילדותי, זה היה חלק הכרחי ונטוע עמוק בחיי, אך לא בנישואיי; על האישיות הזאת אסור היה שאשתי תדע. אולי היה גם לה אני אחר משלה, שלא היה קשר בינו ובין חיי המשפחה שלה וגם לא לחיי אהבת אשת איש שלה; אלא שעל זה אינני יודע דבר.

אבל יש עוד חזיון חמישי, וגם הסיפור הזה הוא רָציף ואמיתי; הוא מתחיל בנערותי. אלה היו חיי הבזויים, שאיש מבין האחרים לא רצה להיות מוזהה אתם. אפילו לדעת עליו היה אסור, רק לפעמים… בבדידות גמורה וכמעט בחשכה, בחשאי ובהסתר מותר היה ליהנות מהם קמעה; אבל זה היה קיים כל העת, רע ובזוי ודחוי עד כלות, וזה התקיים ברשות עצמו. זה כבר לא הייתי אני, וגם לא איזה הוא (כגון הרומנטיקן) אלא איזה משהו, דבר כל כך שפל ונדחק, שלא היתה לזה אישיות משלו. כל מה שהיה במידה כלשהי אני, הסתייג מזה בשאט נפש; אולי אפילו פחד מזה – בתור משהו הקיים כנגד האני שלי, שיש בו חורבן ושמד, אינני יודע איך לומר זאת. יותר אינני יודע, יותר אינני יודע; אני הלא אינני מכיר זאת, מימיי לא ראיתי אותו בשלמותו, תמיד רק כמשהו המגשש בעיוורון ובחשכה – נו, כן, כמו במלונה מסוגרת על בריח, מזוהמת ומסריחה כמו חיה.

ואחר־כך היה – לא סיפור שלם, רק שבר־סיפור. מקרה המשורר. אינני יכול שלא לומר: אני חש שהמשורר היה קרוב יותר אל השפל והבזוי מאשר אל כל דבר אחר שהיה בתוכי. בו היה כמובן משהו נעלה יותר – אבל הוא ניצב מהצד ההוא ולא מהצד שלי. אלוהים, לו רק ידעתי כיצד לומר זאת! כאילו רצה איכשהו לשחרר את זה, לפדות את זה, כאילו מנסה להפוך את זה לבן־אדם או למשהו יותר מבן־אדם. אבל לכך היה נחוץ חסד אלוהי או נס – מדוע אני חושב תדיר על מלאך המנופף בכנפיו? אפשר שהבלתי פדוי שָׂרָה עם איזה מלאך מושיע; לפעמים המלאך הזה נתלכלך בזוהמה, ולפעמים אולי נראה שהרע והבזוי ייטהר. כאילו חדר לתוך החושך בעד החרכים אור נגוהות חד ומסנוור שהיה כה יפה שאפילו הזוהמה נראתה בנוגה שלו קורנת בזוהר מדהים. אולי אותו בלתי פדוי היה אמור להיות לנשמתי, אינני יודע. אני רק יודע שזה לא קרה; הבזוי נותר בביזיונו, והמשורר שלא היה לו קשר למה שהיה האני המוכר והלגיטימי שלי, הלך לעזאזל; לא היה לו מקום ביתר הסיפורים.

זה, אם כן, מְצַאי חיי.

 

פרק ל'    🔗

עוד לא לגמרי. נותר עוד סיפור אחד – או, ליתר דיוק, קטע של סיפור. אפיזודה, שאיננה משתלבת בשום היסטוריה רציפה אחרת ועומדת בפני עצמה. יהא מקורה אשר יהא. בל אואשם – אבל אינני יכול להתחשב עד הסוף בצניעותי. מה שעשיתי במהלך המלחמה היתה בו מידה ניכרת של אומץ לב – ונאמר אפילו, גבורה. על זה היה בית דין שדה וחבל, חד וחלק, ואני ידעתי את זה אל נכון. אפילו לא נזהרתי ביותר, מלבד שלא נתתי שום דבר בכתב; דיברתי על זה עם עשרות קונדוקטורים, מכונאים ודוורים – אילו אחד מהם נכשל בלשונו או הלשין, היה רע ומר בשבילי ובשביל כל היתר. עם זאת לא הרגשתי שום הרגשת גבורה או רגשות נעלים, שום חובה לאומית, שום הקרבת חיים או מחשבות נעלות שכאלה; רק אמרתי בלבי שדבר כזה צריך היה להיעשות, נו, אז זה נעשה, כאילו זה מובן מאליו. אפילו קצת התביישתי שלא התחלתי בזה עוד קודם; ראיתי שהאחרים, ראשי בתי אב, הקונדוקטורים והמסיקים רק חיכו לזה שיוכלו לעשות משהו. למשל הבלם ההוא, אב לחמישה, רק אמר: “כן, אדוני המנהל, אל תדאג, אני אמסור את זה.” גם הוא יכול היה ללכת לתליה, והוא ידע זאת. אפילו לא הייתי צריך לקרוא להם, לאנשים שלנו, והם באו מעצמם, בקושי הכרתי אותם. “התחמושת הולכת לאיטליה, אדוני המנהל, שם מתבשל משהו.” וזהו זה. עכשיו אני רואה, כמה נהגנו באי זהירות – מצדם ומצדי, אבל זה אז בכלל לא נחשב. אני קורא לזה גבורה, כי האנשים האלה היו גיבורים; אני לא הייתי טוב יותר מהם, רק הוספתי לזה קורטוב של ארגון.

חסמנו את כל התחנות, איפה שרק היה אפשר, כולל התחנה של האדון הזקן. קרה לו שם אסון, והאדון הזקן יצא מדעתו ומת. אני ידעתי שאני הוא שעשיתי לו את זה, אהבתי אותו בכל לבי, אבל ברגע הזה לא היה איכפת לי. מה שמכונה גבורה איננו איזה רגש נעלה או התלהבות או משהו כזה; זהו כורח כאילו מובן מאליו וכמעט עיוור, מצב כזה אובייקטיבי נורא; מניעים פה, מניעים שם, הולכים על זה ודי. זה אפילו לא רצון, הבן־אדם נגרר לזה ומעדיף שלא לחשוב על זה יתר על המידה. ולאשה אסור שייוודע, זה לא עניין לנשים. ובכן, זה הכל לגמרי פשוט, ולא הייתי צריך לחזור לזה; אבל עכשיו העניין הוא, כיצד זה מתקשר לפרשות החיים האחרות שלי.

מנהל התחנה האידילי הזה, לא, הוא לא היה גיבור; פחות מכל זה היה על פי טבעו לעסוק במשהו כמו חבלה במסילות הברזל האהובות שלו. כמובן, מנהל התחנה האידילי אבד באותם ימים כמעט לגמרי; תחנתו הנקיה למופת הפכה לבית משוגעים מזוהם בידיו של סרן שיכור; למנהל תחנה קפדן כבר לא היה מקום בעולם ההוא. בעל המרפקים, לא: הוא לא היה מסכן כל כך הרבה, והיה אומר בלבו מה ייצא לי מזה; זה היה עלול, אנחנו זוכרים, להיגמר רע, ורוב הזמן היה נדמה שהקיסר ירום הודו ינצח. זאת ועוד: בעניין הזה אסור, וגם אי אפשר, לחשוב על עצמך; ברגע שתתחיל לחשוב מה מצפה לך, ייפול לבך ויבוא הסוף המר. זה היה יותר כמו הרגשה לעזאזל אתי וחיי חשובים כקליפת השום; רק כך אפשר היה לעמוד בזה. לא, בעל המרפקים לא היה קשור לזה. וההיפוכונדר, שפחד כל ימיו על חייו, עוד פחות; מה שמוזר הוא שהוא לא התנגד למפעל הזה. הרומנטיקן – לא. זה לא היה רומנטי בכלל, אפילו לא קורט של חלום או הרפתקה; זה היה כל כך מפוכח וכל כך ענייני, ופראי רק כזית, רק במידה שזה גרם לי לשתות רום; אבל זה היה יותר תחושה של חֶבְרֶמַנִיוּת שקשרה בינינו. הייתי רוצה לחבק את הבַּלָמִים והקונדוקטורים, לשתות אתם ולהרעיש, בחורים, חברים יקרים, בואו נשיר! אני, שהייתי כל ימי מתבודד! זה היה הצד היפה של העניין, ההתמזגות עם האחרים, האהבה הגברית לחברים. שום גבורת סולו, אלא שמחה מהחבורה הנפלאה, לכל הרוחות אנחנו אנשי הרכבת, אנחנו נראה להם! לא שהיתה נאמרת על כך ולוא מלה אחת, אבל הרגשתי את זה, ואני חושב שהרגשנו את זה כולנו. ראה גם ראה, עכשיו נתמלא מה שהיה חסר בילדותי: אני כבר לא יושב ליד המכלאה שלי עשוית השבבים, אני הולך אתכם, בחורים, הולכים יחד ולא חשוב לאן! בדידותי התפוגגה, היה לנו עניין משותף; כבר אין רק אני, ואיזו הליכה, אדוני, זאת היתה כברת הדרך הקלה ביותר. כן, קל יותר וטוב יותר מאהבה.

אני חושב שהחיים האלה בכלל לא היו קשורים למסלולי החיים האחרים.

אלוהים שלי, עוד סיפור חיים אחר שהייתי כמעט שוכח. סיפור אחר, וכמעט הפוך לעומת כל האחרים – בעצם רק רגעים מוזרים כאלה שנראה שהם שייכים לחיים אחרים לגמרי. למשל, ערגה כזאת להיות כמו קבצן בפתח כנסייה; ערגה לא לרצות דבר ולוותר על הכל; להיות עני וערירי ולמצוא בזה איזו שמחה או קדושה – אינני יודע איך לומר זאת, למשל, בהיותי ילד, הפינה הזאת בין הקרשים; אהבתי את המקום הזה מאד, כי הוא היה קטן ונטוש, והיה לי שם טוב ויפה. אצלנו היו הקבצנים המקומיים עוברים בכל יום ששי מבית לבית לקבץ נדבות; הייתי הולך אתם, אינני יודע מדוע, התפללתי כמוהם וכמוהם מלמלתי “יברכך אלוהים ויגמול לך” ליד כל דלת. או הנערה ביישנית קצרת הרואי – גם בזה היה הצורך למשהו כנוע, עני ונטוש, כולל השמחה המיוחדת, כמעט ההתעלות הדתית. וזה ליווה אותי כל הזמן: נגיד המחסום שבסוף המסילה בתחנה האחרונה בעולם, הכל רק פסים חלודים, עשבים שוטים, מקום נטוש שאיננו טוב לשום דבר; שם הרגשתי הכי טוב. או המסיבות בבקתת האתת: היא היתה כל כך צרה ודחוסה, אל־אלוהים, כמה טוב היה לחיות כאן! גם בתחנה שלי היתה לי פינה כזאת, זה היה בין המחסנים והגדר; כלום מלבד חלודה, שברים וסרפדים – לכאן כבר לא יגיע אף אחד מלבד אלוהים, וזה עצוב ורגוע כמו הבלי העולם כולו. ואדון מנהל התחנה לפעמים היה נעצר שם אפילו לשעה, ידיו שלובות על גבו ומתבונן בהבלי עולם. הגיעו עובדי התחנה – אולי שנסלק את זה? לא, תשאירו את זה כמות שזה. אותו יום כבר לא הבטתי ימינה או שמאלה, לראות מה האנשים עושים. מדוע לעשות כל הזמן כזאת או כזאת? בפשטות, להיות, ולא יותר: זה מין מוות שקט וחכם. אני יודע, היתה זאת בדרכה שלילת החיים; לכן זה לא מתאחה עם שום קשר אחר; זה פשוט היה ולא התרחש, כי אין התרחשות מקום שהכל הבל.

 

פרק ל"א    🔗

אז כמה פרשיות חיים יש: ארבע, חמש, שמונה. שמונה פרשות חיים המרכיבות את חיי; ואני יודע, אילו היה לי יותר זמן וראשי היה בהיר יותר, יכולתי למצוא עוד שורה שלמה של פרשות, אולי בלתי קשורות אלה באלה, כולל כאלה שאולי קרו רק פעם אחת ונמשכו רק רגע קט. וייתכן שיש עוד יותר פרישות שבכלל לא היו ולא נבראו; אילו חיי היו מתפתחים אחרת, אילו הייתי משהו אחר או פגשתי התרחשויות אחרות, היו אולי נעורות בי – הייתי אומר – אישיויות אחרות, מסוגלות להתנהג אחרת משאני התנהגתי. אילו, נגיד, היתה לי אשה אחרת, יכולתי להתפתח לאיש מדון קל לכעוס; או בנסיבות אחרות אולי הייתי מתנהג כאדם קל דעת; אינני יכול לשלול את זה, אינני יכול לשלול כלום.

עם זאת, אני יודע היטב שאינני אישיות מעניינת או מורכבת או מי יודע מה; אני חושב שדבר כזה לא עלה על דעת איש לגביי. מה שהייתי במהלך חיי, הייתי במלואו, ומה שעשיתי עשיתי, כפי שאומרים, בכל נפשי ובכל מאדי. מימיי לא הגיתי בעצמי, לא היתה לי אפילו סיבה לכך; לפני כמה שבועות התחלתי לכתוב את הדברים האלה וציפיתי בשמחה, כמה יפה ופשוטה תהיה העלילה, העשויה מיקשה אחת. אחר־כך מצאתי שסייעתי לפשטות ולאחידות הזאת, אפילו ללא כוונה. לכל אדם יש תפיסה מסויימת על עצמו ועל חייו, ועל פי זה הוא בוחר, או אפילו עורך, את העובדות, בכדי לקבל אישור לתפיסתו. אני חושב שיצאתי לכתוב משהו כמו הגנה על חיים רגילים, כשם שאנשים מפורסמים ובלתי רגילים כותבים זכרונות להגנת גורלותיהם הבולטים והבלתי רגילים; הייתי אומר שגם הם מסייעים לתולדות חייהם בכדי ליצור מהם תמונה אחידה ומתקבלת על הדעת. הדברים נראים יותר סבירים כשמעניקים להם קו מאחד. עכשיו אני רואה: איזו סבירות! חייו של אדם הוא הצבר של כמה מסלולי חיים אפשריים, שמהם מתגשם רק אחד, או אולי אחדים, בעוד שהאחרים מתגלים רק בקרעים, לרגע, או בכלל לא. כך איכשהו אני רואה כיום את סיפור חייו של כל אדם.

ניקח את חיי שלי – ואני אינני שום דבר מיוחד. היו בהם כמה גורלות שנשתזרו תדיר זה בזה; פעם היתה ידו של זה על העליונה ופעם אחרת של אחר. היו אחדים שלא היו מתמשכים, והם נראים יותר כאיים או אפיזודות בפרשת החיים כולה – כמו למשל סיפור המשורר או סיפור הגיבור. ושוב אחרים שהיו רק אפשרות מבצבצת באופן סתמי, כמו הרומנטיקן ואותו – איך לומר – קבצן בפתח הכנסייה. יחד עם זה, ככל שחוויתי גורל כלשהו מאלה או מילאתי תפקיד של אחת הפיגורות בו, תמיד זה היה אני, והאני הזה היה כל הזמן אותו האדם שלא נשתנה מההתחלה עד הסוף. זה הדבר המוזר. האני הזה הוא משהו הנמצא מעל לפיגורות האלה וגורלותיהן, משהו גבוה יותר, יחיד ומאחד; האם זה לא מה שאנו מכנים נשמה? אבל האני הזה הלא לא היה לו שום תוכן משלו, פעם הוא היה ההיפוכונדר ופעם הגיבור ולא היה מה שירחף מעליהם! האני הלא היה כשלעצמו ריק, ובכדי להקנות לעצמו דמות כלשהי, היה עליו לקבל בהשאלה את אחת הדמויות ואת חייה! זה דומה קצת למצב שבו, בהיותי ילדון קטן, עליתי על כתפיו של פראנק השוליה והרגשתי חזק וגדול כמוהו; או כאשר החזקתי את ידו של אבא בשעת הליכה הרגשתי רציני ומכובד כמוהו. ככל הנראה היה האני מוסע על כתפי מסלולי החיים האלה; הוא רצה ונצרך מאד להיות מישהו, ולכן נאלץ ליטול לעצמו מסלול חיים זה או אחר –

לא, עוד אחרת. נאמר שהאדם הוא בעצם משהו כמו המון אנשים. בהמון הזה מהלך, נניח, אדם רגיל, היפוכונדר, גיבור, בעל המרפקים ומי יודע מי עוד; זה המון ססגוני, אבל יש לו דרך משותפת. תמיד אחד מהם ניצב בראש ומנהיג כברת דרך; ובכדי שייראה שהוא מנהיג, נדמה בנפשנו שהוא נושא דגל ועליו כתוב אני. כך, עכשיו הוא אני. זאת רק מלה, אבל היא בעלת עוצמת פיקוד; כל עוד הוא אני, הוא אדון ההמון. אחר־כך מישהו אחר מתוך ההמון נדחף קדימה, נו, ועכשיו הוא הנושא את הדגל והוא האני המוביל. נגיד שהאני הוא רק כלי עזר כזה, דגל העשוי רק לשם הצבת משהו, המייצג את אחדות ההמון, בראשו. אלמלא ההמון, לא היה צורך גם באות ההיכר המשותף. החיות אין להן שום אני, כי הן פשוטות וחיות רק את האפשרות היחידה שלהן; אבל ככל שאנו מורכבים יותר, אנו מוכרחים להביא לידי ביטוי את האני שבתוך עצמנו ולהרימו גבוה ככל האפשר; צאו וראו: זה אני.

ובכן, המון; המון שיש לו אחדות משלו וגם מתחים פנימיים וקונפליקטים משלו. נאמר שמישהו בתוכו הוא החזק ביותר, כה חזק שהוא בולט מעל ראשי כולם. הוא ישא את האני לאורך כל הדרך ולא יניח לזולתו להשתלט עליו. אדם כזה ייראה לאורך כל חייו כעשוי מיקשה אחת. או שיש בהמון הזה אחד המתאים יותר מזולתו למקצוע או לסביבה שבה האדם חי, והוא יהיה המוביל. אני. במקרה אחר ישא את דגל האני אותו אדם הנראה המכובד ביותר ושיש לו הופעה מייצגת; אז יאמר האדם בלבו: הנה כמה אני גברי ואצילי! או שיש בהמון אישיות מתגנדרת, עקשנית, ואנוכית; היא תשתדל שהיא תחזיק בדגל, והיא תתחכך ותשתפשף בתוך האדם רק על מנת להגיע לפסגה; ואז האדם חושב אני כזה וכזה, אני פקיד קורקטי ואני איש עקרונות. יש בתוך ההמון כאלה שאינן נוטרים חיבה זה לזה; אחרים מתגודדים יחד ויוצרים קליקה או רוב המתחלק אחר־כך באותו אני ומונע מאחרים להגיע לשלטון. אצלי זה היה האיש הרגיל, בעל המרפקים וההיפוכונדר, שהקימו יחד איזו שותפות או מפלגה והעבירו את האני שלי מיד ליד; הם היו מתואמים היטב והחזיקו בדגל רוב ימי. לפעמים היה בעל המרפקים מאוכזב, לפעמים האיש הרגיל וויתר מתוך טוב לב או מתוך מבוכה, לפעמים נכשל ההיפוכונדר בשל חולשת רצונו; אחר כך נפל הדגל שלי לזמן מה לידיים אחרות. האיש הרגיל היה החזק ביותר והעקשן ביותר, כזה חמור גרם; לכן הוא היה רוב הזמן נושא הדגל. השפל והרע לעולם לא הגיעו לידי היות אני; כאשר הגיעה שעתו, הושפל הדגל עד עפר, אם לומר כך; אז לא היה שום אני, רק תוהו ובוהו בלי הנהגה ושם.

אני יודע שזה רק דימוי; אבל זה הדימוי היחידי המאפשר לי לראות את כל חיי לא פרוסים על פני הזמן, אלא כל מהלכם בבת אחת, עם כל אשר היה, בצירוף אינסוף של אפשרויות שיכלו להתרחש.

אלוהים אדירים, המון כזה, בעצם זאת דרמה! כל הזמן מתרחש בתוכנו מאבק והמדון הנצחי חותר אל פתרונותיו. כל אחת מהאישויות המובילות היתה רוצה להשתלט על כל חיינו, רוצה להיות הצודקת ובכך להיות לאני המוכר. האיש הרגיל רצה לשלוט בכל חיי, וכן גם בעל המרפקים, וגם ההיפוכונדר; זה היה מאבק, מאבק שקט ועיקש על מה אני אהיה. דרמה מוזרה כזאת, שבה אין הנפשות הפועלות צועקות זו על זו ולא הולכות זו מול זו בסכינים; הן יושבות ליד שולחן אחד ומשוחחות על העניינים השוטפים שאינם מעלים ואינם מורידים; אבל כמה מתח יש ביניהם, אלוהים, איזה מטען של מתח ושנאה מונח ביניהם; הבחור־הטוב הרגיל סובל מזה דומם ובחוסר אונים; הוא לא יכול לצעוק, כי הוא מטבעו קצת כנוע; הוא שמח כשניתנת לו ההזדמנות לשקוע עד מעל לאוזניו בעבודתו בכדי לשכוח את האחרים. ההיפוכונדר מתערב בעניינים רק לעתים רחוקות; הוא חושב יותר מדי על עצמו והוא מר נפש על שיש גם עניינים אחרים זולתו; אלוהים שבשמיים, איזה שעמום, האחרים עם הדאגות המטופשות שלהם! ובעל המרפקים מעמיד פנים שאינו מרגיש את האווירה העוינת והמחניקה; הוא מתפאר, לועג לכל ומיטיב לדעת הכל, זה צריך להיות כך וזה אחרת, זה מיותר ורצוי היה לעשות כך שתצא מזה איזו תועלת. והרומנטיקן – הוא בכלל איננו מקשיב, חושב על איזו תיירת יפה מחו"ל ולא יודע מה קורה. אחר־כך ישנו קרוב המשפחה העני והנחבא אל הכלים, הנסבל מתוך חמלה, כזה קבצן מסכן לפני אלוהים; הוא לא רוצה כלום ולא אומר כלום, רק לוחש, מי יודע מה הוא לוחש לעצמו בחשאי ובשקט; אולי היה יכול לטפל בהיפוכונדר וללחוש זאת על אוזנו, אבל האדונים אינם לוקחים את קיומו בחשבון, איפה, כזה שוטה רפה־שכל וסביל! ויש עוד משהו שלא מדברים עליו; לפעמים זה משמיע רחש מזעזע כמו רוח רפאים, אבל האדונים האלה ליד השולחן רק קצת מזעיפים פניהם וממשיכים לדבר על ענייניהם, כאילו לא קרה דבר; רק יורים זה על זה במבטיהם עוד קצת יותר בזעם ובשנאה, כאילו מאשימים זה את זה שיש פה משהו הרוחש ומזעזע. בית מוזר. פעם פרץ לתוכו מישהו, משורר; הוא הפך הכל ראש על רגל והטיל אימים יותר מרוח הרפאים; אבל גם האחרים, הדואגים לעצמם, דחקו אותו איכשהו מתוך הבית המהוגן וכמעט מכובד – זה כבר היה מזמן. ופעם הגיע ברנש אחד שכזה, זה היה הגיבור; הוא לא עשה מהומות והתחיל להנחית פקודות כמו במבצר נצור, בחורים, צריך להיכנס לזה, וככה. וראה זה פלא, איזה צוות זה היה: בעל המרפקים קרע את עצמו מרוב להיטות, האיש הרגיל גילה כוחות כמו שניים, וההיפוכונדר הרגיש לפתע בהקלה שלא איכפת לו בכלל מחייו. אלה היו ימים, בחורים, ימים של גברים! ואחר־כך נגמרה המלחמה ולגיבור כבר לא היה מה לעשות; איזו הקלה באה על השלושה כשהפולש הלך לו! כך, עכשיו באנו אל הנחלה, השבח לאל, הכל שוב שלנו.

אני רואה זאת כמו איזה חזיון, חי ומובהק. אלה, אם כן, הם החיים כולם, הדרמה בלא עלילה, ועכשיו קרב הקץ; אפילו המדון הנצחי איכשהו יושב. אני רואה זאת כמו איזה חיזיון. בעל המרפקים כבר לא מתנשא, לא מטיף מה היה צריך לעשות, ראשו בין כפות ידיו והוא מביט בקרקע, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים! טוב הלב הרגיל איננו יודע מה לומר; הוא מצר על הגבר האנוכי ותאב הכבוד שקלקל את חייו; נו, לא היתה זאת הצלחה וחֲדַל לחשוב על זה. לעומת זאת יושב הקבצן המסכן ליד השולחן, העני שאיננו רוצה דבר, מחזיק את ידו של ההיפוכונדר ולוחש משהו, כאילו תפילה.

 

פרק ל"ב    🔗

היו בי דברים שעליהם ידעתי, זהו אבא, ודברים אחרים שלגביהם הרגשתי, זאת אמא. אבל באבא ובאמא היו שוב אבות ואמהות שכמעט לא הכרתי; רק סבא אחד, שהיה, סיפרו, פרא־אדם, נשים וחבורות חברים; וסבתא אחת, אשה קדושה ואדוקה. אולי גם הם נוכחים בתוכי במשהו ומישהו בתוך ההמון הזה ירש את קווי אופיים. אולי ההמון המצוי בתוכנו הם אבותינו עד דור מי יודע כמה. הרומנטיקן, אני יודע, היה אמא, אבל הקבצן בשערי הכנסייה, זה יכול היה להיות צלמה של הסבתא האדוקה, והגיבור אולי איזה סב־ריבֵּעַ, שהיה שתיין בריא ובריון, מי יודע. אני מצטער עכשיו שאינני יודע פרטים על אבותיי; אילו לפחות ידעתי מה הם היו ועם מי התחתנו – גם מזה אפשר היה להסיק מסקנות. ייתכן שכל אחד מאתנו הוא סכום של בני אדם, הגדל והולך מדור לדור. ואולי אנו נבוכים מההשתנות האינסופית; לכן אנחנו רוצים להימלט ממנה ומקבלים את האני ההמוני על מנת שהוא יפשט אותנו.

לאלוהים פתרונים, מדוע עלי לחזור ולחשוב על אחי הקטן שמת מייד אחרי שנולד. מטרידה אותי המחשבה מה הוא יכול היה להיות. וודאי אחר לגמרי ממני; אחים לעולם אינם שווים. ובכל זאת הוא נולד מאותם ההורים ובאותם תנאי תורשה כמוני. הוא היה גדל באותה חצר נגרייה, עם אותו שוליה פראנק ואותו אדון מרטינק. אף על פי כן הוא היה עשוי להיות מוכשר ממני, או עקשן ממני, מגיע רחוק ממני או לשום מקום, מי יכול לדעת. ככל הנראה הוא היה בוחר מאותה שפעת האפשרויות העומדות לפנינו בשעת לידתנו – אי אלה אחרות ממני, והיה אדם אחר ממני לחלוטין. ייתכן שאנחנו נולדים כבר מהבחינה הביולוגית כריבוי, כהמון כזה, ורק במהלך התפתחותנו, בהשפעת הסביבה ובתוקף הנסיבות, אנחנו נהפכים לאדם אחד מסויים, פחות או יותר. אחי הקטן היה בלי ספק מגשים גורלות שכוחי לא עמד לי להגשימם, ושמא הייתי גם בהם יכול לזהות אי אלה דברים הנמצאים בתוכי.

נורא לחשוב על מקריות החיים הזאת. יכלו להיפגש שני אחרים מבין מיליוני תאי הרבייה, והיה יוצא מזה אדם אחר. זה לא הייתי אני, אלא איזה אח אלמוני, ואלוהים היודע איזה ברנש מוזר הוא היה. יכול היה להיוולד אחר מבין האלפים והמיליונים של אחיי האפשריים; נו, אני הוא שזכה בפיס הנכון והם הפסידו; מה לעשות, לא יכולנו להיוולד כולנו. ומה, בן־אדם, אם ריבוי הגורלות המצויים בתוכנו איננו אלא המוני האחים האפשריים שלא נולדו? נגיד שאחד מהם היה נגר ואחר גיבור; אחד היה מגיע רחוק ואחר היה חי כקבצן בשערי כנסייה; אלה לא היו רק האפשרויות שלי אלא גם שלהם! ייתכן שמה שהיה מקובל עלי בפשטות כחיי שלי לא היה אלא חיינו שלנו; שלנו שנולדנו וחיינו ומתנו מזמן, וכן שלנו שלא נולדנו אפילו ורק יכולנו להיות. אלוהים אדירים, זאת היא מחשבה נוראה, נוראה ויפה; מסלול החיים הרגיל הזה, שאני מכירו כה היטב ובעל פה, מביט בי לפתע אחרת לגמרי, והוא נראה ענקי מעבר לכל מידה ומסתורי. זה לא הייתי אני, זה היינו אנחנו. אינך יודע מה חיית, בן־אדם, אינך יודע, מה הכל חיית!

אז הנה אנחנו כולנו, ואנחנו המון רב. הנה, כל השבט שלנו; ואיך קרה שכולכם נזכרתם בי?

ובכן, באנו להיפרד; אתה הלא יודע –

מה?

נו, לפני שכולנו נתפזר. המקום הזה שלך מסודר יפה.

כן, כן, יקירי, יקירי! עליכם לסלוח לי, לא צפיתי לכם –

רהיטים יפים, בחורי, וודאי עלה כסף רב.

עלה, אבא.

רואים, בן, שהגעת רחוק. שִׂימַחְתָ אותי.

יחידי, ילד קטן שלי, פניך לא טובים! אין לך משהו?

אה, זאת אמא! אמא, אמא שלי, יש לי משהו עם הלב, את לא יודעת?

אל־אלוהים, עם הלב? אתה רואה, גם אני סבלתי מהלב. זה ירושה של אבא שלי.

והוא איננו פה?

ישנו. זה הלא הסבא הרע. זה הלא היה הוא שהילך פה אימים, זה אצלנו במשפחה.

תַּרְאֶה את עצמך, סבא שהכל קיללו אותו! זה אתה, החוטא? מי היה אומר זאת!

נו, עזוב. מי היה אומר זאת עליך! גם בך זה היה.

אבל באמא לא.

אנא ממך – נשים! זה הרי לא בשביל נשים. מה לעשות, גבר צריך להשתולל.

אצל זה פשוט כל כך, סבא!

כן, אני היית בחור כארז, נערי. נו, ומה, השתוללתי לפעמים.

ומשכת את סבתא בשערותיה על הרצפה.

משכתי.

אתה רואה; ואלי באים בטענות שרציתי לחנוק את אשתי המנוחה! זאת הירושה שלך, סבא.

אבל לא ירשת את הכוח שלי, ילד. אתה ירשת יותר מהטבע של נשים. לכן הכל בך היה כזה.. מוזר וחשאי.

כאן יכול להיות שאתה צודק. ראה גם ראה, ‘של נשים’! ואתה היית נשוי לסבתא האדוקה והקדושה?

איפה! לי היתה הסבתא העליזה. מה, לא שמעת עליה?

אני כבר נזכר! זאת היתה סבתא העליזה, שאהבה כל כך להשתעשע.

– – אני היא הסבתא העליזה. אתה זוכר איך מָתַחְתָּ את איש המברקה? זה היה מירושתי.

וממי ירשתי את מורשת האיש הכנוע והקדוש?

גם זה ממני, ילד. אני סבלתי הרבה מידי סבא המסכן, מה לעשות. האדם זקוק לסבלנות, נו, ומשלימים.

ומה הסבתא האחרת, האדוקה והקדושה?

היא היתה, מסכנה, אשה רעה. מלאת זעם, קנאה וקמצנות, ולכן היא שיחקה את הקדושה. את זה ירשת ממנה.

מה?

ובכן, זה שקנאת בכל אחד, ורצית להיות טוב מכולם, תינוק שלי מסכן.

ומה ירשתי מהסבא השני?

נגיד זה שֶשֵירַתְתָּ. הוא נולד, בחורי, עוד בתנאי עַבְדוּת ועבד עבודות פרך באחוזת האציל, כמו אבא שלו וסבא שלו –

וממי המשורר?

משורר? זה לא היה בשושלת שלנו.

והגיבור?

לא היה גיבור. אנחנו היינו, בן, כולנו אנשים רגילים. הלא היינו ועודנו דומים לכל האנשים שביריד הכפר.

הצדק אתך, סבתא, הצדק אתך, כמו ביריד הכפר. ואז שלא ייולד האדם כממוצע של אנשים כה רבים? מכל אחד ירש משהו, והכל יחד הוא כל כך ממוצע ורגיל – השבח לאל!

השבח לאל שהייתי אדם רגיל כזה. זה הלא הדבר העצום – שבכל זה הייתם אתם, אתם כולכם, כולכם השוכנים על כנפי השכינה!

אמן ואמן.

ואנחנו כולנו כמו ביריד הכפר. כל כך רבים יחד – זה הלא כמו חג גדול! לא להאמין, אל־אלוהים לא היית מעלה על דעתך שהחיים הם – חגיגה כבירה כזאת!

ומה אנחנו, אנחנו האחים האפשריים?

איפה אתם? אני לא רואה אתכם –

לא. לא רואים אותנו, אותנו אתה יכול רק לחשוב. למשל –

מה למשל?

למשל אני הייתי נגר והייתי מקבל לידי את הנגרייה של אבא. אל תשכח, היום זה כבר היה מפעל רציני, עשרים פועלים – וכמה מכונות! הייתי צריך לקנות ולצרף את חצרו של הקדר, ממילא אין שם כבר בית המלאכה לקדרות.

אבא חשב על זה.

נכון שחשב. אלא שלא היה לו בן נגר! חבל על הנגרייה. לאחר ככלות הכל, זה לא היה רע.

לא היה.

אשר לי, אני הייתי משהו שונה. בן־אדם, אני הייתי מראה לבנו של הצַבָּע! פראנק היה מלמד אותי להתקוטט וזהו. זה היה סופג משהו, הילד בן הצבעים!

ומה היית רוצה להיות אחר־כך?

לא חשוב. נגיד לשבור סלעים במכוש, עירום עד לחגורה, לירוק לתוך כף היד ולעבוד. השרירים האלה, חביבי, העיניים היו יוצאות לך!

עזוב אותי עם שבירת סלעים! אני הייתי הולך לאמריקה או לאיזה מקום אחר; לא רק לטפח פנטזיות על איזה הרפתקאות, זה לא כלום. לנסות את זה, לכל הרוחות, לנסות את מזלך ולצאת לעולם הגדול – לפחות לחוות משהו וללמוד מזה.

ליהנות ממשהו, זה רק עם נשים, חברים, אני הייתי הולך על זה. שתהיה זנזונת או נסיכה בשמלת טוויד –

גם זו מהקנטינה?

אפילו זו מהקנטינה עם השדיים על הבטן.

גם היצאנית על הגשר?

אפילו הזאת, בן־אדם. היא היתה צריכה להיות משהו, לכל הרוחות.

גם… הילדה בעלת העיניים המבוהלות?

היא במיוחד, היא במיוחד! ממנה לא הייתי מרפה סתם ככה! ובכלל – שהאופל ייקח, אני הייתי משתולל.

ומה אתה?

אני כלום.

מה היית?

נו, כלום, לא כלום. אני רק ככה. אתה מבין?

היית מקבץ נדבות?

אולי גם זה.

ואתה?

אני?… אני הייתי מת בן עשרים ושלוש. בטח.

ולא הייתָ מגיע לשום הנאה?

כלום. רק שהכל היו מרחמים עלי.

הם, אני מצדי הייתי נופל במלחמה. לעזאזל, זה טיפשי, אבל אתה לפחות בחברת חברים. וכאשר אתה מתפגר, אתה מרגיש לפחות זעם כזה, זעם כזה יפה ונורא, כאילו אתה יורק למישהו בפנים. נבלות, מה זה עשיתם?

ומשורר לא היה אף אחד מכם?

שתוק! אם כבר, אז להיות משהו מהוגן. מה שנוגע לך, אתה היית כמעט החלש בינינו, אתה לא היית יכול לעושת מה שאנחנו יכולנו – נו, יפה מצדך שנזכרת בנו, אחא. אנחנו הלא ככלות הכל דם אחד אנחנו. אתה, קבצן, הרפתקן, נגר, בריון, מזדנב אחרי נקבות, זה שנפל וגם זה שמת בטרם עת –

• כולנו דם אחד.

כולנו. האם ראית כבר, אחא, אדם שלא היה יכול להיות אחיך?

 

פרק ל"ג    🔗

עוד ככה להיות משורר, ששפר עליו גורלו; משורר הרואה מה יש בתוכו ומסוגל לתת לזה שם וצורה. אין שום פנטזיה, איש איננו יכול לבדות מה שאין בתוכו. לראות ולשמוע, זה כל הנס וכל הבשורה. ולהשלים במחשבה מה שבתוכנו רק נרמז. ואז הוא מוצא אדם שלם וחיים שלמים במה שבעיני אחרים איננו אלא רטט או רגע. הוא כל כך מלא ודחוס, שנגזר עליו לשדר את דברו לכל העולם. לך, רומאו, ואהוב במלוא שיגעון האהבה, רצח, אוֹתֶלו, גדוש הקנאה, ואתה, הַמְלֶט, הסס, כפי שהיססתי אני. אלה כולם מסלולי חיים אפשריים, התובעים כולם להיות נחווים. ומשורר יכול להעניק להם זאת ברוחב מידותיו הקסום והכל־יכול.

אילו יכולתי, כיכולתם של משוררים, להעניק לגורלות אלה, שהיו בתוכי, רצון משלהם, הם היו נראים לגמרי אחרת, ריבונו של עולם, אני הייתי הופך אותם למשהו אחר! האיש הרגיל הזה לא היה מתמנה למנהל תחנה; הא היה בעל משק, איכר העובד את אדמתו הוא; הוא היה מקרצף את סוסיו ומסרק את רעמותיהם, את המסורסים הכבדים, אדמוני הפרוות, בעלי זנבות ארוכים עד קרוב לקרקע; את שווריו היה תופס בקרניהם ומרים את עגלותיו בידיו, כזה ז’לובּ. והחצר מסוידת בלובן מבהיק, והגגות אדומים, ופתח הבית אשה, מנגבת את ידיה בסינרה, בוא לאכול, בעל המשק. היו לנו ילדים, אשה, כי שַׂדֵנוּ פורה. איזו עבודה היא זאת על שאינו שלך? – הוא היה איכר עקשן וקצר רוח, מעביד קשה על עובדיו, אבל ראה נא את החצר היפה, את הבהמה, את החיים התוססים סביב! זאת כבר איננה מכלאה עשוית שבבים, אדוני, זאת מלאכה של אמת בעולם של אמת. שיבוא מי שיבוא לראות איזו מלאכה עשיתי פה בנכסיי. – זאת, אם כן, היתה ההיסטוריה האמיתית, והאמת השלמה, המלאה שלא לחצאין על האיש הרגיל. האיכר הזה היה מושיט את צווארו למען משקו; לא כיון שזה טרגי, להפך, זה מובן מאליו; האם משק יפה שכזה לא שקול כנגד חיי אדם? נניח שהוא עובד בשדה ובכפר נשמעים צלצולי אזעקה, שריפה אצל מישהו. והאיכר הזקן רץ, לבו כושל, אבל הוא רץ; נורא מה שלב כזה יכול לעשות. כאילו הוא אומר להתפקע, כאילו הוא נסגר ואינו מסוגל להיפתח עוד, אבל האיכר רץ. עוד כמה צעדים, – אבל אולי זה כבר לא לב, זה רק כאב נורא ואיום. והנה אנחנו, הנה השער, הקירות הלבנים והגגות האדומים, איך זה שהכל מסתובב הפוך על הפוך על הפוך? זה הלא איננו קיר לבן, זה הרקיע. פה היתה תמיד חצר, מתפלא האיכר. אבל כבר רצים אנשים ויוצאים מהבניין ומנסים להרים גופו הכבד של בן־אדם.

או בעל המרפקים: גם זה היה סיפור אחר לגמרי. ראשית לכל, הוא היה מגיע יותר רחוק, לא היה מסתפק במכתבה במשרד; אפילו אינני יודע מה הוא היה צריך להיות בכדי להשביע את תאוות הכבוד שלו. והוא היה חסר מעצורים יותר, נורא בשאיפתו אל הכוח; היה צועד על גוויות להשיג את שלו; את הכל היה מקריב על מזבח גדלותו, את האושר ואת האהבה, את האנשים סביבו ואת עצמו. בראשיתו קטן ומושפל, היה מטפס למעלה, בכל מחיר; תלמיד למופת, היה משנן הכל ועוזר למורים ללבוש את מעיליהם; פקידון שתדלן, הניזון ממש מעבודתו, מתחנף אצל הממונים ומלשין על חבריו; אחר־כך הוא כבר יכול לתת פקודות לאחרים ומוצא בזה טעם. אדנותי וחסר רגש, מייסר אנשים, כמו נוגש עבדים המצליף בשוט; הוא כמובן נעשה אדם חשוב וככל שקצב צמיחתו מואץ, כן הוא נעשה מבודד יותר ובעל עוצמה יתרה ושנאת הבריות אליו גדלה והולכת. ועוד איננו שבע, לעולם לא יהיה אדון דיו, בכדי למגר את שפלות ראשיתו; עוד הוא חייב לקוד קידה בפני אי אלה אנשים והוא אומר להישבר מרוב להיטות בכיבודם של אלה; אלה שרידי קטנותו והיותו משרת, אשר בתוכו, שהוא טרם הדביר. ובכן, הלאה, עוד כברת דרך גבוה יותר, למתוח את כל הכוחות – ובאותו רגע נתקל בעל המרפקים במשהו, וכבר הוא למטה, בִּיוֵן הבושה וההשפלה, וזה הסוף. זה העונש בעבור רצונו להיות גדול, וזה עונש צודק. דמות טרגית; ראו, אדון כל כך קפדן היה ועכשיו הוא יושב וידו על לבו. האם היה לו אי פעם לב? ובכן, לא היה לו, ולפתע יש פה משהו שכואב חזק ועמוק. זה, אם כן, הלב, הכאב והעקה; מי היה מאמין, שיכול להיות כל כך הרבה לב באדם!

או ההיפוכונדר: רק לגמור את בניית דמותו, ולפנינו מפלצת ראויה להתכבד. המקרה שלו היה רודנות החולשה והפחד, כי אדם חלשלוש הוא הנורא ברודנים. הכל היו חייבים להסתובב סביבו, הלומי אימה ועל בהונות רגליהם. בל יצחק איש, בל ישמח בחייו, כי כאן שוכב אדם חולה. כיצד זה יכול אדם, כיצד מותר לו להיות בריא ועליז ושמח! אני אפסיק לכם את זה, נבלים שכמוכם, הלוואי שבפרצופכם יתגלה טיק הכאב, הלוואי וייבש מקור שמחתכם מרוב דיכאון ופחד! לפחות לכם, הקרובים לי ביותר, ארעיל את ימיכם ולילותיכם באלפי דרישות קטנוניות, לפחות אאלץ אתכם לשרת את מחלתי וסבלי – האם אני לא חולני וזכותי בכך? אז ראה אותם: הם ימותו לפני! מגיע להם, בעבור היותם בריאים! ובסוף נותר רק הוא, רק ההיפוכונדר; הוא שרד את כולם, ואין לו עוד את מי שייסר; עכשיו הוא באמת חולה, והוא לבדו; אין עוד איש לכעוס עליו, להטיל עליו אשמה על שהיום שוב רע לו יותר – כמה אנוכי מצדם שהם מתו! וההיפוכונדר שייסר את החיים, מתחיל חרש ובמרירות לשנוא את המתים, שעזבו אותו לנפשו.

ומה אפשר היה לעשות מהגיבור – הוא לא היה יוצא מזה בריא ושלם; פעם, בלילה, היו באים חיילים לעצור אותו – איך הוא היה סוקר אותם במבט יהיר, לוהט, ללועג, כמו בנו של הצַבָּע; הוא היה נורה בו במקום, כנראה בכדור בלב; רק עווית כזאת של כאב, והוא היה שוכב פרקדן בין הפסים. הסרן המטורף עם האקדח שלו – תיקחו את הכלב לחדר האיתות! ארבעה אנשי רכבת סוחבים את הגוף, אבוי, כמה אדם מת כזה כבד! – אותה עת כבר היה המשורר מת מזמן, היה משתכר אל מותו; היה גווע בבית חולים, נפוח ונורא; מה זה רוחש כל כך, האם אלה דקלי הקוקוס או כנפי מלאכים? על מיטתו מתפללת אחות רחמנייה, אוחזת את ידיו שלא יתורו כל כך בדליריום. אחות, אחות, איך זה נמשך: מלאך אלוהים, שומרני מרע –? והרומנטיקן, מה נאמר עליו? משהו היה מתבשל, איזה אסון איום ונורא; והוא היה גווע, וודאי למען התיירת היפה; ראשו היה בחיקה והוא היה לוחש: ne pleurez pas, madame ". כן; זה הסוף ההולם, אלה החיים הנכונים והשלמים כפי שהיו צריכים להיות.

האם אלה כולם, וכולם מתים? לא, נותר עוד הקבצן המסכן לפני אלוהים; האם הוא עוד לא מת? לא, לא מת, ייתכן שהוא חי לנצח. תמיד היה נוכח כאשר הכל נגמר; אשר על כן הוא יהיה נוכח בסוף הדברים כולם, ויסתכל.

 

פרק ל"ד    🔗

כל אחד מאתנו הוא אנחנו, כל אחד הוא המון הנמשך על אל מעבר לאופק. הבט בעצמך, בן־אדם, הלא אתה כמעט כל האנושות! זה הדבר הנורא: כשאתה חוטא, נופלת אשמת חטאיך על כתפי כולם, וכל כאב וכל קטנות שלך נישאת על כתפי ההמון. אסור לך, אסור להוביל כה הרבה אנשים בדרך ההשפלה וההבל. אתה הוא אני, אתה המוביל, אתה אחראי עליהם; את כל אלה הייתי חייב להביא ליעד כלשהו.

כן, אבל מה לעשות כשהגורלות רבים כל כך, כשהאפשרויות מגוונות כל כך! האם אני יכול להוביל את כולם ביד? האם עלי להתבונן עד נצח לתוך עצמי ולהפוך את חיי כמי שהופך בגד על פנימו ועל חוצו – שמא יש בהם עוד משהו? האם לא העלמתי עין מאיזו דמות זעירה נחבאת אל הכלים, המסתתרת מי יודע על שום מה מאחורי האחרים? האם אולי מוטל עלי לשלוף מתוכי כל עוּבָּרוֹן של חיים אפשריים? הלא מספרם עולה על חצי תריסר, אלה שניתן היה איכשהו להבדיל ביניהם ולכנות אותם בשם, וכבר זה יותר מדי; כל אחד היה יכול למלא מסלול חיים שלם – לשם מה להמשיך בחיפוש! אלה כבר לא היו חיים ובמקומם היה בא חיטוט מתמשך בנבכי הנפש –

אז עזוב את החיטוט, זה לא יוביל לשום מקום. האם אינך רואה שכל האחרים, יהיו אשר יהיו, הם כמוך, ושגם הם הם המונים? הלא אינך יודע אפילו מה משותף לך ולהם; אנא הבט, – הלא חייהם גם הם אינם אלא אחד מהמסלולים האפשריים לאין־ספור, שהם בתוכך! גם אתה יכולת להיות למה שהיה האחר, יכולת להיות אדון או קבצן או פועל פשוט עירום עד חגורתו; יכולת להיות הקדר או האופה או האבא הזה לתשעה ילדים, שריבת שזיפים מרוחה להם מאוזן עד אוזן. כל אלה הוא אתה, כיון שבך גלומות אפשרויות כה ססגוניות. אתה יכול להתבונן בכל האנשים ולזהות בהם מה הכל, בן־אדם, גלום בך. כל אחד מהם חי משהו משלך, כולל הברנש הלבוש בלויים ששוטרים מובילים אותו באזיקים, וגם האתת החכם והשקט, ואפילו הסרן השיכור המנסה להטביע את מכאוביו, כולם. התבונן, התבונן היטב, בכדי שתדע לבסוף מה הכל יכולת להיות; אם תשים לב, תבחין בכל אחד מקצת מעצמך; או אז תכיר בו בתדהמה ובתמים את רעך.

כן, ככה זה, השבח לאל, ככה זה; ואינני עוד כה ערירי בתוך האני שלי. בני־אדם, אני כבר לא אגיע אל בין שורותיכם, לא אראה אתכם עוד מקרוב; אני רק מתבונן בעד החלון, אולי יעבור מישהו: דוור או ילד בדרכו מבית הספר, או מְטאטא רחובות, או קבצן. או שיעבור פה עוד פעם הצעיר עם נערתו, יקרבו ראש אל ראש ולא ישימו לב לדלתי. וכבר אינני יכול לעמוד עוד ליד החלון, רגלי התנפחו ואין לי עוד שליטה בהן, כאילו הן הולכות וקרות; אבל עוד יש בכוחי לחשוב על בני אדם, בין שאני מכירם ובין אם לאו – הם רבים כמו ביריד הכפר, המון כזה גדול מאד! אלוהים, כמה אנשים. הֱיֵה מי שתהיה, אני מכיר אותך; הלא אנחנו שווים בכך שכל אחד מאתנו חי אפשרות אחרת. הֱיֵה מי שתהיה, אתה הוא האני האינסופי שלי; אתה הוא הטוב והרע הנמצא גם בתוכי; קם אילו שנאתי אותך, לא אשכח לעולם כמה אתה קרוב אלי. אני תמיד אוהָב את רעי כמוני; וגם אפחד ממנו כמוני, וגם אלחם בו כמוני; את העול שהוא נושא ארגיש, את מכאוביו אחוש ועל עוול הנעשה בו איאנק. ככל שאתקרב אליו, אמצא בו יותר ממני. אשים מחסום לאנוכיות, שכן אני אנוכיי, וחולה אשרת, כי חולה גם אָני. על פני קבצן בשערי כנסייה לא אעבור, כי עני כמותו אני, ואהיה חבר לכל עובד, כי אני אחד מהם. אני הוא מה שאוכל להבין. ככל שירבו האנשים שאפגוש בחיי, כן יתמלאו חיי שלי. ואהיה כל אשר יכולתי להיות, ואשר היה רק אפשרות יהא למציאות. אהיה רב יותר ככל שאמעיט להתגדר ב’אני' המגביל אותי. שכן ה’אני' היה כמו פנסו של גנב – לדידו לא היה קיים אלא מה שבמעגל אורו. אבל עכשיו קימים אתה ואתה ואתה, אתם רבים כל כך, אנחנו רבים כל כך, ממש כמו ביריד הכפרי; אלוהים, בכמה גדל העולם ביתר האנשים! לא היית אומר שזה מרחב כה רחב ידיים, איזו תפארת!

ואלה הם החיים הרגילים האמיתיים, החיים הכי רגילים, לא אלה שהם שלי, אלא אלה שהם שלנו, חיים של כולנו שאין גבול להם. כולנו אנשים רגילים, שכן כה רבים אנחנו; אולי גם אלוהים הוא חיים רגילים, רק לאתר אותו ולהכירו. אולי יכולתי להכיר אותו באחרים, אם לא יכולתי להכיר אותו בתוכי; אולי אפשר לפגוש אותו בקרב האנשים, אולי יש לו פנים רגילים כמו לכולנו. אולי הוא יתגלה… נגיד בחצר נגרייה; לא בהתגלות עילאית, אבל לפתע יידע האדם שהוא נוכח פה ובכל מקום, ולא חשוב שתוך כדי כך מקישים הפטישים בקרשים והמקצועה שרה; אבא אפילו לא ירים ראש, פראנק לא יחדל לשרוק, ומר מרטינק יביט בעיניו היפות, אבל לא יראה משהו מיוחד; היה זה מסלול חיים רגיל לגמרי, ויחד עם זה חגיגה עצומה בלא שיעור. או שזה יתרחש בצריף עץ מסוגר על בריח מעלה צחנה של חיה; חשכה כזאת, ורק דרך חריץ בין הקרשים נכנס אור, ולפתע יתחיל הכל להצטייר בזוהר מוזר ומסנוור, כל החזירות וכל העוני. או התחנה האחרונה בעולם, פס מסילה חלוד שעשבים שוטים עולים עליו, אין המשך והסוף לכל. ודווקא הסוף לכל, זה היה האלוהים. או מסילה הנמשכת עד אינסוף ופסיה נפגשים שם באינסוף, פסים מהפנטים; ואני הייתי כבר־כבר יוצא למסע אחרי הרפתקה מי יודע איזו, ישר, ישר לגמרי ישר עד אינסוף. יתכן שזה היה, שגם זה היה בחיי, אבל החמצתי את זה. נניח ששעת הלילה היא, לילה עם אורות אדומים וירוקים, ובתחנה עומדת הרכבת האחרונה; לא רכבת מהירה בינלאומית, אלא רכבת מקומית רגילה, כזאת רכבת צעצוע הנעצרת בכל תחנה. מדוע שרכבת כזו לא תוכל לנסוע לאינסוף? בִּים, בִּים, עובד הרכבת מקיש בפטיש בגלגלים, ברציף מהבהב פנסו של האתת והאדון המנהל מביט בשעונו; הגיע הזמן. דלתות הקרונות נסגרים ברעש, הכל מצדיעים, קדימה, והרכבת־זוטא יוצאת לדרך, עבור מסעפים, לתוך החשכה ועולה על המסילה אל האינסוף. חכו, הלא יש פה המון אנשים, יושב שם מר מרטינק, הסרן השיכור ישן כמו בול עץ, ילדה שחרחורת מצמידה את אפה אל השמשה וחורצת לשון, ומתוך תאו בקרון האחרון מנפנף הבלם את ברכתו. חכו, אני נוסע אתכם!

הדוקטור היה בגינה, כאשר הגיע מר פּוֹפֶּל להחזיר לו את כתב היד, שהוא שב וקשר אותו בסרט, כפי שנהוג היה לקשור אוגדן של מסמכים שהטיפול בהם נסתיים.

“קראת את זה?” שאל הדוקטור.

“קראתי,” נהם האדון הזקן, ולא ידע מה לומר עוד. “תשמע,” אמר לפתע, “זה הרי לא היה יכול להיות טוב לבריאותו, לכתוב דברים שכאלה! רואים את זה בכתב היד, לקראת הסוף הוא מאבד את יציבותו, כאילו ידו מקפצת.” הוא הביט בידו הוא; לא, השבח לאל, עוד לא כל כך רועדת. "אני חושב שזה היה מוכרח להסעיר את רוחו, הלא כן? במצב בריאותו – "

הדוקטור משך בכתפיו. “ברור שזה הזיק לו. זה היה מונח על השולחן כאשר קראו לי אליו. כנראה שזה עתה גמר את הכתיבה – אם זה בכלל גמור עד לנקודה האחרונה. – מובן מאליו שמבחינתו היה עדיף להניח קלפים או משהו כזה.”

“שמא היה יכול עוד לחיות, הלא כן?” סבר מר פופל בתקווה לִדְלוֹת מידע.

“אה, כן,” מלמל הדוקטור. “עוד כמה שבועות או איזה חודש –”

“מסכן,” אמר מר פופל בהתרגשות.

בגינה השתרר שקט, רק אי שם מאחורי הגדר נשמעה צהלת ילד. האדון הזקן יישר, שקוע בהרהורים, את פינות כתב היד שנתכופפו. “תגיד לי בבקשה,” אמר לפתע, “מה אני הייתי צריך לומר על חיי! שמע, זה לא היה כל כך פשוט ו… רגיל כמו אצלו. אתה עוד צעיר, אתה אינך יודע מה הבן־אדם מסוגל לעשות. לאן הייתי מגיע, לו ניסיתי להסביר איכשהו את הכל! נו, זה היה, ואין מה להוסיף. ואתה, אתה וודאי גם כן –”

“לי אין זמן לדברים שכאלה,” אמר הדוקטור. "לנבור בתוך עצמך וכך. “אני מודה מקרב לבי, לי יש מספיק לכלוך בגופם של אנשים אחרים.”

“אז אתה אומר,” המשיך מר פופל בהיסוס, “עדיף להניח קלפים –”

הדוקטור ירה מבט לעברו; חביבי, אתה רוצה לחלוב ממני ייעוץ רפואי? “תלוי,” אמר בחוסר נימוס, “מה מועיל למי.”

האדון הזקן מצמץ מעומק הרהוריו. “כזה אדם נחמד ומסודר –”

הדוקטור הסתובב והעמיד פנים כאילו הוא גוזם פרח שנבל. “שתדע,” נהם, “את פרחי הוַלֶריאן שבגינתו החלפתי לו. שיישאר אחריו הכל בסדר.”