רקע
יוסף אורן
"מיתוס הקיפוח" של הנשים בספרות

לפני שהסקירה עוברת אל מה שהתפתח מהכתיבה המסאית של עכ"כ הן ביצירתה והן בספרות הישראלית, כדאי לבצע סיכום ביניים ממה שהתברר עד כה:

1. הקשיים בהתקבלות הכתיבה של עכ“כ לא נוצרו אצל המבקרים ואצל ציבור הקוראים עקב היותה אשה־סופרת, כפי שהניחה, אלא עקב שינוי שביצעה ביצירתה. אתגר הקריאה התימאטי־פואטי, שהציבה בפני קוראיה בסיפורים שכתבה בתבנית הסיפור־הקצר, היה גבוה מן הרגע הראשון. המעבר לתבנית הרומאן הגביה עוד יותר את אתגר הקריאה הזה. רוב הקוראים שעוד הצליחו להתמודד עם סיפורי “בכפיפה אחת” לא עמדו בקושי החדש. בלי שהתכוונה לכך הפכה עכ”כ מסופרת של כלל הקוראים לסופרת של סופרים וחוקרי־ספרות מובהקים. אלה התמצאו במידה מספקת בפואטיקה של הסיפור המודרני וגילו את הסבלנות הראויה כדי להתמודד עם סיפוריה הארוכים בהיקף הנובלה והרומאן. המוני הקוראים שבהם רצתה העדיפו רומאנים של כותבים אחרים, שהטקסטים שלהם היקשו עליהם פחות מהטקסטים שלה, ובה בעת הציבו בפניהם אתגרים תימאטיים ופואטיים שונים מאלה שהיא הציבה בפניהם. מאוחר למדי הבינה עכ"כ עצמה שהבעייה שלה עם הקוראים היא בעיית הקומוניקטיביות. עליה אמנם הגיבה במסה א'-8, אך היתה זו תגובה מאוחרת מדי שגם לא החזירה את הקוראים אל יצירתה, כי לא הצטרפה אליה - וטוב שכך - נסיגה מהמשך כתיבתה בתבנית הרומאן או נסיגה מהנושאים שעליהם כתבה או מהפואטיקה שהתאימה להם במהלך ההתפתחות של יצירתה.

2. ביחסיה עם הביקורת ביטאה עכ"כ את אכזבתה מהמעמד שלה בספרות הישראלית כסופרת נחשבת ומוערכת, אך בה-בעת גם סופרת מעוטת קוראים. הוויכוח שקיימה עם דן מירון (ושהיא ממשיכה לקיים אותו ברמיזות גם אחרי שהסתיים רשמית) חשף את הקישור המוטעה שעשתה בין המעמד של יצירתה בספרות להשקפה שביטא מירון, לפיה עליה לקחת חלק בסיפוריה בעיצוב תודעת הדור על־ידי גילוי התייחסות בולטת יותר אל המצב הישראלי ועל־ידי מעורבות ניכרת יותר במצוקות המיידיות של ישראל. היא זיהתה בהשקפה זו עמדה טיפוסית של גברים־סופרים, הממשיכים, כמו עמיתיהם בכל הדורות הקודמים, להעריך פחות את הנושאים ואת החוויות שהנשים כותבות עליהם. מצויידת במסקנה זו להסברת המעמד הבלתי־מספק של יצירתה, החליטה לפתוח במלחמת חורמה בהשקפה שביטא דן מירון ולגונן בדרך זו על סיפוריה. בהתחלה החלה ללוות את הופעת ספריה במסות שבהן הסבירה את מעשה־הכתיבה שלה, את הנושאים המיוחדים שבהם עוסקים סיפוריה, ובשלב מאוחר, מפירסום “שדות מגנטיים” ואילך, החלה גם לפרש את סיפוריה בעצמה ולפרסם את פירושיה לפני שהספיקו המבקרים לעשות זאת. אחרי זמן הבינה, שהמאמץ שהשקיעה במסות הסידרה האפולוגטית לא הניב את התוצאות שקיוותה להן, והחליטה לצאת בסידרת מסות שנייה, האופנסיבית, ולהציג בה את סיכוייה הנחותים של כל אשה־סופרת בספרות העברית, כל עוד תשלוט בה הנורמה הגברית שביטא דן מירון.

3. כאמור, כתבה עכ“כ את מסות הסידרה האופנסיבית ממניעים אישיים ולתכלית אישית - להגנת יצירתה, וכהשלמה למסות הסידרה האפולוגטית. אין שחר למאמץ של חוקרות הספרות למתוח את המאבק של עכ”כ מעבר לכך, כאשר הן קובעות פה אחד, שבמסותיה רבה עכ“כ “את ריבה של האשה־הסופרת” (ראה, למשל, לילי רתוק ב“הקול האחר”, עמ' 290). קביעה זו איננה מתיישבת עם אישיותה של עכ”כ כיוצרת ניטשיאנית. אין בה להיטות להנהיג ציבור של נשים־סופרות ואין היא מסוגלת לדבר בגוף ראשון רבים, בשמן של כל הסופרות. להיפך: מסותיה מביעות הסתייגות מהמונח “ספרות נשים” במשמעות הפמיניסטית־מיגדרית. מתורתה, כפי שהיא מתנסחת במסות הסידרה האופנסיבית, משתמע, שעצם הגידול במספר הכותבות לא ישנה את מעמד הנשים בספרות, אם יצירותיהן לא יעמדו בסטנדרטים הגבוהים של הכתיבה. גם כך, לדעתה, נחשבים נושאי הכתיבה של סופרות לנושאים טריוויאליים בעיני הגברים. הטיעון המרכזי שלה בסידרת המסות האופנסיבית הוא שהקריטריונים של האיכות צריכים להיות מופעלים במידה שווה על כתיבתם של הסופרים והסופרות ועל־פיהם צריכים נושאי הכתיבה של הסופרת המצטיינת לזכות בהערכה זהה להערכה הניתנת לנושאי הכתיבה של הסופר המצטיין. במלים אחרות: תורתה של עכ"כ איננה מעניקה בשום פנים ואופן נקודות־קידום ומטריית־חיפוי, על בסיס מיגדרי, ליצירות של סופרות, אשר אינן עומדות בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לכתיבה של עצמה.

4. הפמיניסטיות התעלמו מההבדלים המהותיים בין אמות־המידה התובעניות שהציבה עכ“כ לכתיבה בכלל ולכתיבת נשים בפרט לבין הדרישות הסלחניות שהן העמידו בפני נשים־כותבות כדי להגדיל את מחנה “ספרות הנשים”. בה־בעת הן אימצו אותה לאֵם המהפכה הפמיניסטית בספרות ולאחראית ללידה השנייה של סיפורת־הנשים העברית (האחראית הראשונה, כבר הפך להיות מקובל על הכל, היתה דבורה בארון). הפמיניסטיות גם החלו לטפח את המיתוס של קיפוח הנשים־הסופרות בספרות העברית על יסוד הרעיונות שהביעה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית. לפמיניסטיות, מתברר, היה המיתוס חשוב מן האמת, כי אחרת קשה להבין את התעלמותן מחולשת המבנה הרעיוני שהציגה עכ“כ במסות אלו, מבנה המורכב משרשרת של קביעות בלתי־מוכחות. על כל קביעה בלתי־מוכחת קודמת השעינה את הקביעה הבאה, שגם היא נותרה בלתי־מוכחת. באופן זה אמנם שמרה עכ”כ על הסדר ההגיוני בהצגת הרעיונות, אך לא ביססה את הארגומנט הכללי שלה, לפיו אשה־סופרת היא קורבן של קיפוח בספרות העברית, משום שיצירותיה הוערכו פחות מאלו של גבר־סופר. רצונן העז של הפמיניסטיות לזהות ולחשוף את מיתוס הקיפוח של הנשים גם בספרות הביאן להסתפק בהוכחה היחידה שנמצאה להן: הקביעות חסרות הבסיס של עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית. גם הן, כמו עכ”כ עצמה, נישבו בקסמי הרטוריקה, שנעשה בה שימוש ניכר במסות האלה, אף שמְשלים, דימויים וציורים אינם, כמובן, תחליף לעובדות ולהוכחות. האמצעיים הרטוריים מעניקים רק למשתמש בהם את ההרגשה שקביעותיו יציבות ומשכנעות, והם פועלים על סוג אחד של קוראי כתיבה עיונית, אלה שהצורה של הצגת רעיונות, ולא התוכן הממשי שלהם, פועלת עליהם, מרתקת אותם ואף מצליחה לשכנע אותם בקלות.


 

איך נולד “המיתוס”?    🔗

כדי שגרעין עובדתי מן הממשות יטפַּח באופן מלאכותי לממדיו של מיתוס צריכים להתקיים מספר תנאים. התנאי הראשון - יש הכרח שיבלוט בו אחד מהמוטיבים הבאים: מלחמת יחיד מול רבים, מאבק של חלש בחזק ממנו, התייצבות של צדיק מול רשע, יציאה מדיכוי לחופש והפיכת כישלון להצלחה. תנאי שני: חשוב שהגרעין ייקלט בעיתוי מתאים בהיסטוריה - שהופעתו תתרחש על הבימה של הציבור בשעה שקהל בהיקף מתאים מצפה לאיזו בשורה או חזון. לפיכך - וזהו התנאי השלישי - צריך להימצא אירגון חברתי שייקח על עצמו לבצע את המניפולציה ושיהיה מסוגל לנתב לאפיק הרצוי לו את הציפייה הזו לחזון מצד הציבור. והתנאי הרביעי להיווצרות מיתוס כזה מגרעין עובדתי: נחוצה גם דמות מתאימה, כדי שבאמצעותה ניתן יהיה לסמל את המיתוס. אין הכרח שתהיה זו דמות של מנהיג טבעי וכריזמטי. אפשר להסתפק בדמות שמפגינה העזה, מעוף ועקשנות במידה מספקת כדי שתעורר כבוד והערצה.

התנאים האלה נוצרו בשעה שעכ“כ, אחרי פרשת “שדות מגנטיים”, נואשה מדרך ההסברה שנקטה במסות הסידרה האפולוגטית, והחליטה על השינוי הטקטי בהגנה על סיפוריה, שבעקבותיו החלה לפרסם את מסות הסידרה האופנסיבית. בסידרה זו שילבה את המאבק האישי שלה במבקרים במאבק המוכלל על מעמד הנשים־הסופרות בספרות. כך התמלא התנאי הרביעי: נמצאה דמות שהתאימה לכהן בגרעינו של המיתוס. הסיפור שלה כסופרת גם ענה על התנאי הראשון: החל מפרשת המאבק שלה מול עורכי “ספרית פועלים”, מו”ל ספרה הראשון, להדפסת סיפורי “בכפיפה אחת” ללא תיקוניהם, דרך הוויכוח שניהלה עם דן מירון וכלה בהרחבתו למאבק נגד כל הביקורת. בכל אלה התייצבה יחידה, חלשה, בוטחת בצידקתה למאבק על הנושאים ועל איכויות כתיבתה.

ואשר לתנאי השני - העיתוי, גם הוא נמצא בקלות. בשנות השמונים עברה החברה הישראלית מנורמות של חברה במצור ובמאבק לנורמות של חברת רווחה מערבית. הפוליטיקה חדרה לכל מקום וכבשה גם מעוזים שלא נתנו לה בעבר דריסת־רגל בתוכם, וביניהם: הצבא והספרות (ראה המסה “שנות השמונים בסיפורת הישראלית” בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991). השאיפה לנורמליות התבטאה באורח־החיים ההדוניסטי־חומרני־ קרייריסטי, והכל החל להימדד בערכים כמותיים־אמריקאיים. את האידיאליסטים דחקה החברה אל שמורות־טבע אחרי שאילצה אותם לקפל את דגליהם. היא לא הכחידה אותם, אך גם לא היטתה אוזן לחזונותיהם (ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר” בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). לובשי ה“בלייזרים” וה“יאפים” הפכו למושאי־הערצה במקום דמויות־השלמות שאותן התחנך הנוער להעריץ בעבר, הדמויות של החלוצים והצברים (ראה המסה “פרידה מדמות הצבר” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990) והדמויות של לוחמי המחתרות והיחידות הנועזות בצה"ל. הבורסה הכניעה את הקיבוצים והמושבים והביאה לגסיסתה של החקלאות. העיתונות הכתובה והמשודרת החלה להתנהל על־פי חוקים חדשים, חוקי הרייטינג על כל השלכותיו: העיצוב, הנושאים, היקף המדורים, הסגנון, השפה, האחריות והערכים. כל השינויים האלה השפיעו על החיים הן ברשות־הפרט והן ברשות־הרבים.

השינויים לא פסחו על שום תחום בחיים וגם לא על מיגזר כלשהו בחברה. הקרקע היתה נוחה כעת גם לקליטת הפמיניזם בישראל - המענה לתנאי השלישי הנחוץ לצמיחת מיתוס. לא עוד אירגוני נשים כמו מועצת פועלות, ויצ“ו, נעמ”ת ו“אמונה”, הגיטאות לנשים, אלא מאבק מקיף לשיוויון בכל תחומי החיים ובכל ביטוייו: בעיסוקים, בתפקידים, בשכר, בהתנהגות ובכללי־המשחק. היה צורך ל“ייהד” את הפמיניזם האמריקאי המיובא ולהתאימו למציאות החברה הישראלית, שהיא רב־עדתית, רב־תרבותית, רב־מעמדית ומצוי בה בנוסף לאלה גם ריבוי דעות בכל נושא שבעולם. והיה צורך למצוא לפמיניזם הישראלי גם דמויות של נשים במדינה שישמשו מודל להערצה עבור הנשים ויניעו אותן “להשתחרר” משיעבודן הכפול, מהדיכוי של הגברים ומהפנמתו בתודעתן באמצעות החינוך בבתי־הספר ועל־ידי האילוף שלהן בבית־ההורים ובכל מסגרת חברתית אחרת. לא היה קשה למצוא דמויות כאלה בפוליטיקה (גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מטעם תנועת העבודה) בשירות הציבורי (מרים בן־פורת, מבקרת המדינה), בעיתונות (חנה זמר, עורכת העיתון “דבר”), בתיאטרון (חנה רובינא) ובקולנוע (גילה אלמגור). כמו כן נמצאו להן בקלות דמויות לחיקוי ולהערצה גם מקרב הנשים הבולטות במדע, בתעשייה ובכלכלה.

סיפוחה של עכ“כ לדמויות הנשים הנערצות היה בלתי־נמנע. בה ובפועלה נמצא מענה לשני צרכים דוחקים של התנועה הפמיניסטית בישראל, גם לדמות של אשה מתחום הספרות לחיקוי ולהערצה וגם לאישיות ש”תייהד" את הרעיונות של הפמיניזם ותתאים אותם לתנאים השוררים בחברה הישראלית. הלובי הפמיניסטי שהחל להתגבש באקדמיה, בכל החוגים, אך בעיקר בחוגים של מדעי הרוח ומדעי החברה, זיהה מהר את עכ“כ כנכס מתחום הספרות לסניף הישראלי של התנועה הפמיניסטית העולמית. כל מסה נוספת שכתבה עשתה בפרסום הכפול שלה (כהרצאה וכיצירה מודפסת) שירות גדול לתנועה. כך הפך המאבק האישי של עכ”כ על מעמד יצירתה בספרות הישראלית בסיס למיתוס על קיפוח הנשים בים דוחקים של התנועה הפמיניסטית בישראל, גם לדמות של אשה מתחום הספרות לחיקוי ולהערצה וגם לאישיות ש“תייהד” את הרעיונות של הפמיניזם ותתאים אותם לתנאים השוררים בחברה הישראלית. הלובי הפמיניסטי שהחל להתגבש באקדמיה, בכל החוגים, אך בעיקר בחוגים של מדעי הרוח ומדעי החברה, זיהה מהר את עכ“כ כנכס מתחום הספרות לסניף הישראלי של התנועה הפמיניסטית העולמית. כל מסה נוספת שכתבה עשתה בפירסום הכפול שלה (כהרצאה וכיצירה מודפסת) שירות גדול לתנועה. כך הפך המאבק האישי של עכ”כ על מעמד יצירתה בספרות הישראלית בסיס למיתוס על קיפוח הנשים בספרות העברית (להלן: “מיתוס הקיפוח”) שהפמיניסטיות מנופפות בו במאבקן למען “ספרות הנשים”.

הפמיניסטיות לעולם לא יודו בכך, אך כאשר הן תובעות שיוויון לסופרות, אין הן מתנות אותו גם בשיוויון באיכות הכתיבה. בכך הן סוללות את הדרך להעדפה של יצירות הנכתבות על־ידי סופרות, גם אם אין הן משתוות מהבחינה הספרותית־ערכית ליצירות שנכתבו על־ידי סופרים־גברים. מכאן האסון הגדול שהמאבק המיגדרי עלול להמיט על הספרות הישראלית: הוא עלול למוטט את אמות־המידה לשיפוטן של יצירות בספרות ולהעניק חסות לכיבוש הספרות על־ידי יצירות בינוניות שנכתבו על־ידי נשים שכישרונן מוגבל. פמיניסטית מוצהרת כמו גַיִל הראבן ניסחה במלים פחות דרמטיות את הסכנות שהוגדרו קודם כאסון בגלל פלישת הפמיניזם לספרות: “אני פמיניסטית, אבל יש לי לא מעט התחבטויות סביב מה שחשיבה פמיניסטית עושה בספרות. וזה נכון לא רק לגבי פמיניזם, אלא לגבי כל אידיאולוגיה. עד כמה אידיאולוגיה מהפכנית יכולה ליצור ספרות טובה. - - - חלק מהספרות הקרויה פמיניסטית היא - מה לעשות - ספרות גרועה, מחושבת, אידיאולוגית, מכוונת על־ידי הצורך להצהיר דברים, לצאת ‘בסדר’ בתחומים מסויימים. והתוצאה היא ספרות פלקטית” (בשיחה עם יעקב בסר ב“על המשמר”, 14.10.1994).


 

שבי אשה בידי נשים    🔗

כאשר כתבה עכ"כ את המסות של הסידרה האופנסיבית היא לא התכוונה להתייצב בראש המאבק של הפמיניסטיות, לא בפועל ולא כסמל. היא לא צפתה שסביב המאבק הפרטי שלה במבקרים יירקם מיתוס על־ידי התנועה הפמיניסטית וגם לא שיערה שאחרי שתיארה בסיפוריה את מצבי השבי של הגיבורות, תגלה מצב שבי חדש, שהיא עצמה נתונה בו כעת: שבי של אשה בידי נשים. ספק אם אי־פעם תצליח לשחרר את עצמה ואת יצירתה משבי התנועה הפמיניסטית, שתְמַגְדֵר אותה לעד בגטו של “ספרות נשים”. המיתוס הזה כבר מכביד עליה, והנטל שלו אף יגבר בעתיד, כי הוא מחייב אותה לעמוד בציפיות הסותרות את טיבעה כסופרת ניטשיאנית. במסותיה נלחמה, תחילה באופן גלוי ואחר־כך באופן סמוי, בעמדה שייצג דן מירון, העמדה התובעת מהסופר שיניח את תפילת־היחיד שלו ויעבור לפני התיבה בבית־הכנסת של הספרות לנהל את תפילת־הציבור. “מיתוס הקיפוח” גייס אותה למאבק המיגדרי, שאף הוא סוג של תפילת־ציבור, אף שזו נועדה רק לציבור הנשים.

אך הבה נשוב לעיקר: עכ“כ לא הוכיחה את קיפוחן של הנשים בספרות העברית על־ידי דוגמאות מכריעות מהעבר ועל־ידי דוגמאות מובהקות בהווה, וכזה הוא גם מצבו של “מיתוס הקיפוח” שבו מנופפות הפמיניסטיות במאבקן למען “ספרות נשים”. כמו שלא מנעו מאישה בעבר לפנות לכתיבה, ובכלל זאת גם לכתיבת סיפורת, כך גם לא הוערכו יצירותיה של סופרת פחות בגלל היותה אשה. ואכן, עכ”כ לא התנערה מעולם מהתפקיד שהועידו לה “שוחרות טובתה”, הפמיניסטיות, אך גם לא זכור שהתייצבה לעשות בשליחותן מעבר למסות שכתבה, הרצתה והדפיסה. היא גם לא התלהבה מ“המחנה השועט הזה של נשים־סופרות” (ממש כך התבטאה במסה ב'-7!), ואילו נשאלה בבית־הנשיא על סופרות “הקולות החדשים”, המייצגות כעת “בהמון כנפיים ססגוניות” את הקול הנשי בסיפורת הישראלית “עד שעין־החמה מתכסה”, היתה מגלה פחות התלהבות מהמחנה הגדול והססגוני הזה מכפי שגילתה יהודית קציר. המארגנים של טקס חלוקת פרס־ישראל ביום העצמאות תש"ס גם לא הטילו עליה לנאום בשם הזוכים. חבל. אילו הטילו עליה את המשימה היתה ודאי נערכת למעמד על־ידי כתיבה של מסה חדשה, השמינית בסידרה האופנסיבית, ובה היתה בוחנת ביושר ובאומץ־הלב הטיפוסיים לה, אם החזון שלה התגשם: אם ראויות היצירות, שסופרות “הקולות החדשים” כותבות ומפיצות בהצלחה כזו, שיפקיעו אותן מתחום עזרת־הנשים ויציבו אותן בכותל־המזרח של הספרות העברית. לא היום החשוב ולא המעמד החגיגי היו מונעים ממנה לבטא את האכזבה שלה מתוצאות השינוי הסוציולוגי שהתרחש בספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים. ובוודאי היתה אומרת, שלצערה לא הניבה עד כה כתיבתן של עשרות הכותבות במשמרת הזו את הכתיבה המצופה מאישה־סופרת. דהיינו: את הציפייה שתהיה זו כתיבה המבטאת חוויות עמוקות של הנפש הנשית ובה בעת תציג חזון, מקוריות, כוח־הבעה וחדשנות יצירתית כנדרש מספרות גדולה.

יתר על כן: לא מן הנמנע, שעכ“כ לא היתה נרתעת מלבוא חשבון עם התנועה הפמיניסטית על הנזק שגרמה בפלישתה אל הספרות הן על־ידי העכרת האווירה שם והן על־ידי הפגיעה החמורה באמות־המידה להערכת אמת של היצירות המתפרסמות. בהמשך היתה ודאי מתעכבת בצער על העובדה, שבכל “המחנה השועט” של הסופרות הצעירות, אין היא מוצאת עדיין אף אשה־סופרת מהסוג של “זאב־ערבה”, אשה שלגבי הסיפורים שלה מוצדק לתבוע הערכה שווה לרמת כתיבה שווה בין סופרות וסופרים. “המחנה” מורכב כמעט כולו מ”רוקמות תחרה", חלקן טובות יותר וחלקן - נדמה שנקלעו לעיסוק שאינו הולם לחלוטין את כישוריהן.

כידוע, לא ניתנה לעכ"כ ההזדמנות לומר את משפטה הקשה הזה על הסופרות הצעירות בטקס החלוקה של פרס ישראל. ולפיכך הוא ייאמר כאן על יסוד עיון בספריהן של הסופרות היותר נודעות במשמרת הצעירה של כותבי הסיפורת: כתיבתן של הסופרות מהמשמרת הרביעית העמיסה עד כה על המדפים של הספרות הישראלית בעיקר רומאנים וקובצי־סיפורים טריוויאליים שערכם הספרותי הוא דל. אין היא משתווה לכתיבתן של הסופרות במשמרות הקודמות: יהודית הנדל, יונת סנד, נעמי פרנקל, עמליה כהנא־כרמון, שולמית הראבן, רחל איתן ורות אלמוג. כל אחת מהן, בנושאיה ובדרכי־הכתיבה שלה, כבשה לעצמה את מעמדה בספרות בזכות האיכות של הכתיבה, ולא בשל היותה אשה העוסקת בכתיבה. הסופרות מהמשמרות הקודמות הונעו על־ידי השאיפה לכתוב יצירות מצטיינות שתעמודנה בהצלחה בשיפוטן של אמות־מידה ספרותיות־ערכיות.

עכ"כ פירטה את המודוסים של כתיבת פרוזה איכותית כזו במסה ב'-1, שבה הבהירה שהדיון “ביצירה גדולה”, “לא מתייחס למספר הכרכים והעמודים, למשל, כי אם לחזון, למשקל האמת שעל הכוונת, לעומק החדירה; ולכוח־ההבעה, היקף היצירתיות, המקוריות ותוקף השכנוע”. עם סל הדרישות הזה שהציבה לכתיבה של עצמה התייצבה לתבוע הערכה שווה לנושאים ולחוויות שעליהם מספרות הנשים כמו זו הניתנת לנושאים ולחוויות שעליהם מספרים הגברים. אף פעם לא עלה בדעתה להסכים עם המעשה של הפמיניסטיות, שלקחו את המסות שלה, מחקו מהן את רף־התביעות הגבוה הזה והשתמשו במה שנותר, בקובלנה על מעמדן המופלה של הנשים בספרות העברית, כדי לגונן על יצירות־נפל או על “ספרות נשים” שהיא לחלוטין טריוויאלית וממוסחרת.


 

לקט של “מחמאות”    🔗

המסקנה הקשה הזו על איכות כרכי הסיפורת, שכתבו עד כה סופרות המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, עולה גם מההתבטאויות שלהן זו על זו בראיונות שהעניקו לעיתונות בעשור האחרון. ההתבטאויות הללו חושפות, שהשיפוט של הביקורת על ספריהן היתה “חלבית”, הן בתוכן והן בצורה, לעומת השיפוט של כל אחת מהן על הרומאן של השנייה.

רונית מטלון, בראיון עם אבנר ברנהיימר (מעריב, 31.3.1995), שפטה באופן הבא את הרומאן של יהודית קציר “למאטיס יש את השמש בבטן”: “שלושה פרקים הספיקו לי. אני לא מעריכה אותה. זו סופרת שהולכת על המובן מאליו. מתחנפת כל הזמן. מתחנחנת. זה עשוי טוב, אבל זה לא מספיק. לפעמים אתה דווקא רוצה שמישהו יגמגם, ימעד. זה מעניין יותר שמישהו מסתכן. אצלה אין אלמנט של הסתכנות”.

יהודית קציר גמלה לרונית מטלון בראיון שהעניקה לדרור פויר (מעריב, 22.9.1995) בדברים שאמרה על הרומאן “זה עם הפנים אלינו”: “את רונית מטלון קראתי ונהניתי, למרות שזה לא מהספרים שמשאירים את רישומם”. אך בראיון כשנה וחצי קודם לכן, שהעניקה לדליה קרפל (הארץ, 11.3.1994), אמרה יהודית קציר את הדברים הבאים על כתיבתן של סופרות אחרות מהמשמרת שלה. על ספריה של אורלי קסטל־בלום פיסקה: “קראתי את ספרה הראשון ‘לא רחוק ממרכז העיר’. התחלתי לקרוא את ‘דולי סיטי’ כשהייתי בהריון, ופשוט לא יכולתי לסבול את זה. אולי עלי לחזור לספר”. ועל הרומאנים של אילנה ברנשטיין ועירית לינור הוסיפה: “עיינתי ב’שלוש אחיות' אבל לא יכולתי לקרוא עד הסוף. את שני ספריה של עירית לינור יכולתי לקרוא עד הסוף. אלה ספרים מצויינים ליום הראשון של הווסת, כשאת בשיא הבאסה וכל מה שבא לך זה לבכות או לצרוח על מישהו. הספרים שלה משחררים את האגרסיה כי זה קצת מצחיק וקצת תוקפני, ומשעשע”.

דורית רביניאן אמנם זכתה לשבחים מפי יהודית קציר על הספר “סמטת השקדיות בעומריג’אן”: “קראתי את דורית רביניאן שהיא תגלית, ממש נהדרת. דיבר אלי רגשית חזק מאוד, יש לה גם שפה נהדרת, תיאורים נהדרים” (מעריב, 31.3.1995), אך מלאה איני ספגה רביניאן הערכה שונה לגמרי, בראיון לירון אחיטוב (ידיעות אחרונות, 29.10.1999), על הרומאן השני שלה, “החתונות שלנו”. לאה איני לא הזכירה במפורש את שמה של דורית רביניאן, אך בסיפא של הדברים שאמרה על עצמה אפשר להבחין מה דעתה על הרומאן “החתונות שלנו”: “החליטו בשבילי שאני אמורה לכסות בספרות העברית את הצד של הדרום וכעסו עלי שאני לא נשארת שם. אמרו: היא תביא לנו את הדרום הנחשל, את אנשי השוליים, במין רומאן כזה מתקתק, עם חתונות ואוכל ורקימה וטקסים קצת פגאניים. הכל נורא נחמד, אבל אותי זה משעמם מוות. - - - אני לא יכולה לכתוב איזה קשקוש רומנטי ולהגיד: הנה אני אביא את המכה. ספרות לא צריכה לעסוק בדברים מיופייפים. היא צריכה לזעזע ולהיכנס לקרביים, לא ללטף, ואנשים פה רוצים רק ליטופים. - - - מישהו אמר לי פעם שאני כותבת כמו גבר, ובמציאות הישראלית זה בהחלט נכון. אין לי רומאן על אהבה גדולה ובגידות”.

אורלי קסטל־בלום ביטאה את הערכותיה על הכתיבה של אחרים בראיון שהעניקה לאילת נגב (ידיעות אחרונות, 21.4.2000). את הראיון העניקה לרגל צאת קובץ סיפוריה “רדיקלים חופשיים”, קובץ שיצא קצת אחרי “בביתו במדבר” למאיר שלו, “מישהו לרוץ אתו” לדוד גרוסמן וכמעט במקביל לרבי־המכר החדשים של רונית מטלון (“שרה, שרה”) וצרויה שלו (“בעל ואשה”). וכך אמרה בו: “בזמן האחרון יש כזה שיטפון של מאיר שלו, גרוסמן, רונית מטלון, שאני לא מבינה מה הם רוצים. נדמה לי שהם עושים איזה תעלול, שאני לא יורדת לסופו. הם מתעתעים, מרדימים את החברה, אומרים לכולם: ‘אתם מאה אחוז בסדר’ - - - הם מורחים. מה החנופה הזאת אל הקהל? - - - אני מצרה על כך שיש אנשים בארץ שיש להם כישרון כתיבה והם מוכרים אותו לעגל הזהב. - - - אני כועסת על האנשים האלה שלא הולכים עד הסוף בכיוון שלהם. - - - שצרויה שלו תלך עד הסוף עם הכישרונות שלה, ולא תיפול בדרך על כל מיני פיתויים זולים”.


 

תאגיד הכוחות המשחיתים    🔗

מדוע כעת, אפילו לפי דעת הסופרות עצמן, כה מאכזבים הם ביטוייו של הקול הנשי בסיפורת הישראלית? ודאי, לא כל מי שהסתפחה ל“מחנה השועט” היא כותבת מוכשרת, אך כל הסופרות שביצירותיהן דן הספר בחלקו השני הן ללא ספק כותבות בעלות פוטנציאל להגיע להישגים טובים מאלה שהפגינו עד כה. מדוע, אם כן, מדשדשת יצירתן בתחום הרומאן הממוסחר והטריוויאלי?

לפני מתן ההסברים והתשובות לשאלה זו, הכרחי להבהיר שהתנאים בהם פועלים הסופרים של משמרת “הקולות החדשים” אינם מעודדים אותם למאמצי יצירה המביאים לכתיבה איכותית. מופעלים עליהם כוחות ופיתויים לכתוב מהר, הרבה ועל־פי דרישות השוק. דרישות כאלה מסוגלות להשחית כל כישרון כשהוא עדיין באיבו. התוצאות של האקלים האופף כיום את הסופר הצעיר ניכרות במה שאירע גם לסופרות היותר מבטיחות במשמרת. אחרי כרך סיפורת ראשון ומבטיח, בדרך כלל קובץ סיפורים, ואחרי שזכו באשראי של הביקורת המקצועית והקוראים, נחפזו להשלים כרך או שניים מאכזבים מתוך פזילה להצלחה המסחרית על־ידי חנופה לקוראים ותוך ויתור על השאיפה להצטיינות הספרותית שבשליחותה כתבו את ספר הביכורים שלהן. כך אירע לסביון ליברכט ברומאן “איש ואשה ואיש”. כזאת אירע למירה מגן ברומאן “בשוכבי ובקומי, אשה”. סימני רפיון מדאיגים מתגלים גם אצל יהודית קציר ב“מגדלורים של יבשה” ואצל רונית מטלון ב“שרה, שרה”. סופרות יותר צעירות אפילו פוסחות על שלב ספר הביכורים השאפתני וכבר בתחילת דרכן הן פונות ישר לכתיבת ספר על־פי מירשם, המעניק לו סיכוי להיות רב־מכר (ראה בספרי “רבי־מכר ורבי־ערך בסיפורת הישראלית”, 2000).

בתוך האקלים המשחית הזה, שמשפיע על הכתיבה של כל סופרי המשמרת, פועל תאגיד שמשחית באופן מיוחד את כישרונן של הסופרות. לב התאגיד הוא הלובי הפמיניסטי למען “ספרות הנשים”, שעל נזקי החדירה שלו לספרות כבר דובר בהרחבה קודם, ואליו הצטרפו שלושה בעלי אינטרסים נוספים, המעודדים את סופרות המשמרת להמשיך ולהזרים טקסטים דלי־ערך כאלה בפרקי זמן פחות או יותר קצובים: אחת לשנתיים־שלוש. לכל אחד מארבעת השותפים בתאגיד יש אינטרס משלו, אך ביחד הם מהווים מוקד־כוח המעודד כותבות שכישרונן טרם הבשיל, ואף כותבות דלות כישרון ממש, לכתוב לפי הציפיות שלהם מהספרות. בתמורה מבטיחים להן השותפים האלה לפלס דרך לטקסטים הטריוויאליים שהן פולטות בחופזה ולמצות עבורן את חלון ההזדמנות שיצליחו לפתוח בפניהן, כמעט ללא־בקרת איכות כנדרש באמנות. והשלושה שחברו ללובי הפמיניסטי הם:

1. נביאי הפוסט־מודרניזם, המעודדים פריעה של כללי המותר והאסור בכתיבה ומהללים כל יצירה שעושה זאת באופן קיצוני יותר. הם זקוקים לדוגמאות מהספרות המקומית כדי להצדיק את היבוא של תורתם לארץ. בהעדר דוגמאות ראויות, הם בוחרים מן המצוי ומחפים על ליקויי הכתיבה הטיפוסיים של הכותבות הצעירות (עלילות פגומות, העדר מבנה, עירוב סגנונות, שפה מרושלת המעורבת מכל המזדמן למסך המחשב ועוד) בעזרת תעודת־הכשרות וההצדקות הפוסט־מודרניות.

2. קבוצה מיליטנטית של מרצות בחוגים לספרות באוניברסיטאות, הקוראות בהתלהבות קריאה חתרנית בטקסטים הבנאליים של הכותבות שהן ממליכות. המרצות האלה מזמינות את הסופרות לשיעוריהן, מלמדות את יצירות־הנֵפל שלהן ועורכות ימי־עיון ליצירות אלה. מעמדן בחוגים לספרות באוניברסיטאות ובמכללות מתחזק, ובלחצן נכנעת האקדמיה לצו האופנה במחקר הספרות. הכניעה מתבטאת במתן היתר ללמד בקורסים טקסטים שזה מקרוב נולדו, טקסטים שמועדפים רק משום שנכתבו על־ידי נשים.


ו־3. מו“לים, שנחפזו להקים סדרות לפרוזה ישראלית איכותית ואין ביכולתם לעמוד בהתחייבות שנטלו על עצמם. להם יש עניין לכלול בסדרות שלהם יצירות אחדות של סופרות כדי להצטייר כמו”לים, המגלים פתיחות לרוח התקופה. ואכן הם משלבים בסדרות המכובדות את ספרי־הבוסר של כותבות כאלה, שהופכות לכותבות בית־ההוצאה, ומפיצים אותם ברשתות למכירת ספרים שבבעלותם או שעומדות לרשותם בעזרת תעלולי פרסומת שונים ומערך שיווק משומן היטב.

זהו תאגיד משחית, שמנהיגה אותו תנועה פמיניסטית כוחנית, אשר שמה לה למטרה לקדם כותבות בספרות הישראלית תוך התבססות על טענת קיפוח מופרכת. הלובי הפמיניסטי פורש את חסותו על הכותבות גם אם אין הן מזדהות עם ההנחות, המטרות ודרכי־הפעולה של התנועה הפמיניסטית. רוב הכותבות נספגות לחסות הזאת בלי לשער את המחיר שישלמו לאורך שנים עבור הגנת התאגיד ותמיכתו בהן בתחילת דרכן כסופרות. את עיניהן כדאי להאיר: אין איום גדול יותר מחסות של תאגיד על יצירתם של סופר או סופרת. ואין מדובר רק על התאגיד הפמיניסטי הפורש את חסותו על נשים־כותבות. גם חסותם של תאגידים נוספים שפועלים כיום בספרות הישראלית מסוכנת באותה מידה. התאגידים בעלי הנוכחות היותר ניכרת מבין האחרים הם: התאגיד הפוליטי, התאגיד האֶתני והתאגיד ההומוסקסואלי. כולם מעוניינים לטפח סופרים משלהם. סופרי אמת, שעבורם הכתיבה היא יעוד, ובמיוחד אם הם מנוסים, לא יאפשרו לשום תאגיד לפרוש עליהם את חסותו, כדי שיוכלו לכתוב ללא פניות. הם יודעים, שכתיבה בחסות תאגיד או בשירותו היא כתיבה מגוייסת במובן הנחות ביותר ובסופה משחיתה את הטוב שבכישרונות. אך סופרים צעירים אינם עומדים בפני הפיתוי לזכות בחסות, בעידוד, בהשתייכות ובסיוע, לפעמים מוראלי ולפעמים גם חומרי.

קורה שאחד התאגידים אכן מצליח לקדם אחדים מבני־חסותו ואף לשלב אחדים מהם, באמצעים חוץ־ספרותיים, במקום בולט בספרות. אך עד מהרה נחשפת הדרך ונחשפות הסיבות החוץ־ספרותיות שבסיוען דחף התאגיד את בן־חסותו אל המקום ההוא, ואז הוא מגורש ממקומו למקום הראוי לו באמת על־פי הישגיו כיוצר. חרפת הגירוש תרדוף אותו ותגבה ממנו מחיר אישי ומחיר ספרותי על ההצלחה קיצרת הימים שמגונניו־מנצליו סיפקו לו, והם לא יוכלו, גם לא ירצו לעמוד אז לצידו. כדבר הזה מצפה לכל הסופרות שכבר בתחילת דרכן אינן דוחות את חסותו של הלובי הפמיניסטי אשר מפעיל את התאגיד כולו. די מוזר לשמוע סופרות ממשמרת “הקולות החדשים” המדברות בלהט על “ספרות נשים” מבלי שהן חשות את הסתירה בין מהותה של הכתיבה, הזקוקה לעצמאות מוחלטת כדי להתפתח, לכבלים שהן אוסרות את עצמן בהם מרגע שנענו לחסות של הלובי הפמיניסטי.


 

חולשת הביקורת ושתיקתה    🔗

התאגיד המגובש הזה הצליח להכניע את כל שומרי־הסף שאמורים למנוע חדירה של כתיבה על רקע מיגדרי אל היכל הספרות. על כניעת החוגים לספרות באוניברסיטאות כבר דובר קודם. כניעה נוספת, אך בעלת משקל ובעלת השלכות על טעם הקוראים בעתיד, היא של משרד החינוך. אל תוכניות הלימודים החדשות בספרות בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה חדרו לאחרונה יצירות שרק אמש הגיחו אל העולם, ובכללן יותר מדי מתנובתן הקלושה של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”.

הכניעה של שומר־הסף הבא, הביקורת, היא המחפירה מכולן. גם היא נגררה לעיין בהתלהבות מוגזמת ביצירות על־פי חתך סוציולוגי זה, כלומר: ספרות הנכתבת רק על־ידי נשים. בולטת הסלחנות היתרה שבה שופטת הביקורת המזדמנת, שהשתלטה על בימות הספרות, את כתיבתן של הסופרות מהמשמרת הרביעית. יצירה משלהן איננה נבחנת כיום רק באמות־מידה ספרותיות, ודומה שהדבר נעשה ברוב המקרים מאימת התגובה של התאגיד המגונן על “ספרות הנשים”. התאגיד מונע בדרך זו דיאלוג פשוט וענייני עם יצירה חדשה, אם כותבת חתומה עליה. גם מבקרת לא תימלט מתגובה קשה של התאגיד הכוחני הזה, אך גורלו של מבקר שהינו גבר יהיה קשה פי כמה. המבקרת תואשם בבגידה בבנות מינה ובניסיון לשאת־חן בעיני שליטיו הגבריים של עולם הספרות על־ידי פסקי־טעם מחמירים ו“ארסיים” במיוחד. ואילו המבקר יואשם במצ’ואיזם ובשוביניזם גברי, באטימות כלפי עולמן של נשים ובהעדר יכולת אינטלקטואלית להבין את החוויה הנשית או את הקוד הנשי בכתיבתה של הסופרת.

אם רוצה עכ“כ הוכחה עד היכן הזיקו הדברים שכתבה על הביקורת בכלל ועל המבקרות בפרט במסות הסידרה ההתקפית, מוצע לה לקרוא את ההתבטאויות של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים” נגד המבקרות. אפשר למצוא בהן הד לדברים שהיא כתבה במסות שלה, אך בסגנון הרבה יותר בוטה ואלים. למשל: במישאל שערכה מרים קוץ עם סופרות לקראת שבוע הספר העברי בתש”ן, במוסף לספרות של העיתון “ידיעות אחרונות”, בחרו שתיים מהן להתייחס גם אל הביקורת. יהודית קציר אמנם הסתפקה רק בהערה על ההבדל בין המבקרות למבקרים, אך מוצע לשים־לב לרמת הסבריה: “נראה לי שמבקרות־נשים אינן חוששות להיות יותר קיצוניות בתגובותיהן, לשני הכיוונים. הן או אוהבות מאוד או בכלל לא. עמדתן יותר ברורה. המבקרים־הגברים נוטים בדרך־כלל להיות פחות ברורים, וגם אם אהבו את הספר, ידאגו למתן את התלהבותם ולהוסיף הסתייגויות. כנראה בעיות של אגו, שנשים משוחררות מהן”.

טיפוסיים יותר בתוכן ובסגנון הם דבריה של דורית פלג על המבקרות באותו מישאל: “ישנו בנוף הנשים־מבקרות מיעוט קטן שגישתו לנשים כותבות אינה נקייה. אני מדברת על מבקרות המשתלחות בסופרת בציפורנים שלופות, מתוך מה שאני מכנה ‘סינדרום האחות’. סינדרום זה מתבטא אצל הלוקים בו בכך, שככל שמישהו קרוב אליהם יותר - לאו דווקא לליבם, אבל למעגל שבו הם חיים - כן הצלחתו חורה להם יותר. - - - נשים הנגועות בסינדרום הזה הן בדרך־כלל נשים שהפנימו אותו מערך־ערכים גברי המכונה שוביניסטי, ושבבסיסו עומד איזה בוז - גלוי או סמוי - לכל מה שהוא נשי. כפי שתמיד קורה אצל כובש ונכבש, מדכא ומדוכא, המערכת מופנמת חזק יותר אצל זה ש’הצטרף'. הבוז הופך לשנאה צורבת - - - והתוצאה היא שנשים הלוקות בסינדרום זה, בכל תחומי החברה, הן האויבות המושבעות ביותר של בנות מינן”.

אי־אפשר שלא לזהות מהיכן שאבה דורית פלג את הטענה על הארסיות המיוחדת של המבקרות, כאשר הן דנות ביצירתן של נשים, וגם אי־אפשר שלא לקשור בין התגובה הזו על הביקורת לבין הגיבוי שהתנועה הפמיניסטית מעניקה לסופרת להגיב כך על כל מי שמעז להסתייג ממשהו בספר שנכתב על־ידי אשה. זו אחת התוצאות מחדירת המאבק המיגדרי אל תוך הספרות: יחס חסר־כבוד כלפי הביקורת וניסיון לסתום את פיה באמצעות גידופים. תוצאה אחרת וחמורה יותר ניכרת בניוון המערכת הספרותית כולה על־ידי דחיקת התופעה המיגדרית אל מרכזה, תופעה המעודדת מגמות פילוג במערכת זו. בלא קיום מרכז חזק ויציב, שהתגבש באופן טבעי ומתנהל על־פי פרמטרים שהם טבעיים לספרות, עלולה לקרוס לבסוף המערכת כולה. הסכנה הזו היא כה מוחשית - והביקורת שותקת!


 

מדוע מופרכת טענת הקיפוח?    🔗

הלובי הפמיניסטי מטפח את מיתוס הקיפוח ומסתמך לשם כך על מסותיה של עכ"כ, כדי שיוכל לסמן כיבוש נוסף בשרשרת ניצחונותיו. בפירוט הנזקים, אשר הוצגו קודם, שגורם הלובי הזה בעצם נוכחותו בתחום הספרות, צריך להדגיש את הנזק, שהוא גורם לסופרות עצמן על־ידי כליאתן בגטו של “ספרות־הנשים”. הלובי הזה היה עושה להן חסד אילו נטש מרצונו את שדה־הפעילות שלו בספרות. כיוון שאין הוא מראה סימנים שהוא עומד לקבל החלטה מועילה כזו, חובה לעקוף לובי מתלהם ומיליטנטי זה ולפנות ישירות אל קורבנותיו - הנשים־הסופרות עצמן.

אין שום בסיס לטענה שהנשים קופחו בהבנה, בהערכה ובהתקבלות בספרות העברית החדשה (על שלוש תקופותיה: השכלה, תחייה ועליות) וגם בספרות של שנות המדינה (היא התקופה הישראלית), כפי שקבעה בפסקנות עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית. ממיעוט מספרן של הנשים בקהילת הסופרים בעבר אי־אפשר להסיק שהקביעה הזו נכונה. מעולם לא היתה בספרות העברית התאגדות גברית שמנעה מהנשים להצטרף בתנאים שמקובלים בספרות, על־פי הכישרון ועל־פי איכות היצירות. בעבר העדיפו נשים מסיבותיהן הן קריירות אחרות על הקריירה הלא־מבטיחה בספרות. תוכנית־החיים המקובלת היתה לספק תחילה כמיהות נשיות (נישואים, הולדת ילדים והורות) ולפנות במקביל למקצועות, שבמושגי התקופה ההיא היה להם דימוי נשי מובהק (פקידה, מורה ואחות בשירותים הרפואיים). גם בעבר לא הצליח איש לעצור את הנשים כאשר החליטו לכבוש לעצמן תחומים “גבריים”. הן השתוו לגברים בכיבוש העבודה העברית בעליות הראשונות וחלקן היה מכריע גם במעשי ההתיישבות. הן לחמו כתף אל כתף עם הבחורים בפלמ”ח ובמחתרות, וצה“ל לא היה מה שהינו בלא השירות של הנשים בו. הן נטלו חלק במפעליה הגדולים של המדינה הצעירה במעברות, במושבי העולים ובנח”ל. מול ההישגים האלה של האשה העברייה מחווירים כל הכיבושים של הפמיניזם בשנות ההתבייתות שלו בישראל, ומאז שיובא לכאן, הוא מצטייר בדרכי־פעילותו גם די־מגוחך למראה.

מיתוס הקיפוח נשמע עוד יותר מופרך כשהוא מושמע כיום, כאשר נוכחותן של הנשים בולטת בכל עמדות הכוח של המערכת הספרותית. היום מעורבות נשים בכל שלבי ההתקבלות וההערכה של הכתיבה הספרותית. הן מכהנות כלקטורים, מו“לים, מאיישות תפקידי עריכה בהוצאות ספרים, עובדות כדוברות בהוצאות האלה, עורכות מוספים וכתבי־עת ספרותיים, כותבות ביקורות על ספרים, משולבות היטב בהוראת הספרות בכל הרמות, מהיסודית ועד האוניברסיטאית ובמערך ההרצאות בערבי הספרות, מארחות סופרים בתוכניות אירוח, מראיינות סופרים בעיתונות לסוגיה, שופטות בפרסים ספרותיים ונוכחות בוועדות שקובעות מלגות התפנות לכותבים. יתר על כן: הנשים היו ועודן הקוראות היותר שקדניות של הספרות. מי מונע מהן להעדיף את ספריהן של הכותבות, ואיזה כוח (חוץ מהספרותי) היה או קיים בידי הגברים שעוסקים בכתיבה להרחיק את הקוראות האלה מכתיבתן של הסופרות? מכל המבנה הרעיוני הרופף שבנתה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית ישנה קביעה אחת שאי־אפשר להכחיש: הסופרות שבחרו לפנות לעיסוק בכתיבה אחרי עכ"כ אינן מתמסרות לכתיבה מהטעמים שלה ואינן עוסקות בה ברצינות כמוה.

דווקא המקרה של עכ“כ מוכיח, שההבדלים שיש להם משמעות בספרות אינם המגדריים. בספרות יש מקום לכל כותב המגלה אוטונומיה בכתיבה, יהיה מינו אשר יהיה. ההבדל בין הסיפורת של עכ”כ לזו של רוב הכותבות הצעירות ממנה גדול יותר מאשר בין סיפוריה לסיפורי הגברים במשמרת שלה, כי בדומה להם בחרה באופן אוטונומי את נושאיה, את רעיונותיה ואת הפואטיקה לבטא את כישרונה האמנותי המיוחד. בעזרת אלה הצליחה להעניק משמעות כלל אנושית לחוויות הנשיות שעליהן כתבה. סופרות שלא ייצמדו למרכיבים האלה ולא יפגינו מקוריות ותעוזה דומים לשלה, לעולם לא יכתבו כמוה, ונשיותן לא תעזור להן לכבוש מעמד דומה לזה שהצליחה עכ"כ לכבוש בזכות האיכות של סיפוריה. רבות מהסופרות שקמו אחריה טוחנות את הנשיות עד דק בעלילות בנאליות ופרו-פמיניסטיות מבלי לומר שום דבר בעל ערך על הנשיות עצמה בכך הן מוכיחות כְּבילוּת לכל מיני שליחויות חוץ ספרותיות במקום לפעול כיוצרות אוטונומיות, שהיא התביעה מכל מי שעוסק בכתיבת ספרות בין שהוא גבר ובין שהוא אשה.

כמו בכל האמנויות האחרות קיימת גם בספרות תחרות תמידית על הצטיינות באיכות היצירה. זו תחרות שאין לה שום קשר להבדל במינם של האמנים. השתלטות נשים על הספרות בעזרת מספר עודף של כותבות על זה של הכותבים איננה מבטיחה הישגי הצטיינות. גאון ספרותי אחד - ולא חשוב מה יהיה מינו - יהפוך את כל המאבק המיגדרי הזה לבדיחה. אך עד שיקום הגאון הזה, ירעילו כישרונות בינוניים בכוחניות שלהם את האקלים שצריך להתקיים בתחומי הספרות, אקלים שיטפח את הכישרון וירחיק מתחומה תככנות ואלימות. התלכדותן של סופרות המוּנעות על ידי מיתוס הקיפוח, לכבוש לעצמן מעמד בספרות שלא בזכות הצטיינותן ככותבות, רק תרחיק את הקוראים מהספרות כפי שהיא מרחיקה בעלי נפש מכל תחום שמתקיימת בו מהומה קולנית וכוחנית. ציבור הקוראים מורכב מגברים ונשים והוא מבקש בספרות רק את הקול האנושי. כאשר הוא מתפנה לקרוא ספרות, אין לו עניין בהתכתשות בין המינים. אפשר להיענות לציפיותיו הנבונות של הציבור הזה ואפשר גם להבריח אותו בכלל מקריאת ספרים, גם של הסופרים וגם של הסופרות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!