רקע
יוסף אורן
המסות על מעמד האשה בספרות

השיטה הסיכומית שבאמצעותה הוצגו התכנים של מסות הסידרה האפולוגטית איננה מתאימה להצגת התכנים של מסות הסידרה האופנסיבית. במסות של סידרה א' ביטאה עכ“כ השקפה אישית על נושאי סיפוריה ועל תהליכי הכתיבה שלה. זוהי דרך לגיטימית, אף שאין אנו רגילים לפגוש אותה בהיקף כזה ובמפורשות כזו אצל סופרים אחרים. כאשר מתעורר בהם הרצון להסביר בעצמם את יצירתם לקוראים, מעדיפים הללו לפרסם יומני־כתיבה, כדי להימנע מהיחשף כפרשנים של יצירותיהם, כפי שבחרה עכ”כ לעשות. במסווה של תיעוד ביומן הם מתארים את מקורותיה של היצירה שכתבו, את תהליך הכתיבה שלה ואף מפרשים אותה בהרחבה, בדיוק כפי שעכ“כ עשתה זאת באופן גלוי במסות הסידרה האפולוגטית. בכל מקרה, השקפה אישית של סופר על מעשה־הכתיבה או על יצירתו ניתן וצריך רק לסכם, כדי להציבה כעוד דעה, אף כי חשובה ביותר, בצד דעות של קוראים מסוגים שונים (מבקרים, חוקרים ושאר הקוראים) על היצירה. יחס דומה אין להעניק לרעיונות שהשמיעה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית בנושאים שעל פניהם לפחות אינם אישיים. במקרה כזה אין להסתפק בשיטה הסיכומית, אלא מתבקשת קריאה ביקורתית המגיבה על ההנחות, הקביעות, הנימוקים, הדוגמאות והמסקנות שביטאה עכ"כ בסידרת המסות הזו.

ניתן להצטער על כך שעד כה ציטטו מדבריה של עכ“כ בסידרה האופנסיבית בלי כל ניסיון להתמודד איתם באופן ביקורתי. את השקפותיה אימצו בצורה אוטומטית בעיקר חוקרות אשר ביססו על קביעותיה של עכ”כ את עיוניהן בפרוזה שכתבו הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”. החוקרות הפמיניסטיות האלה (מלילי רתוק ועד יעל פלדמן) גילו אהדה לרעיונות שביטאה עכ“כ על ייחודי הכתיבה של סופרת־אשה ועל אופן התקבלותה על־ידי המימסד הספרותי שבשליטת הגברים, ולכן נמנעו מבחינה ביקורתית של הרעיונות שלה. הפרקים בחלק השני של הספר הזה מוכיחים, שאין המשכיות בין סיפוריה של עכ”כ לסיפוריהן של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, לא בנושאי הכתיבה ולא באיכות הכתיבה. ולפיכך, הכתרתה של עכ“כ ל”אֵם" הסופרות שהחלו לכתוב אחריה, עושה עוול גדול לעכ“כ ומעניקה אשראי גדול מדי ל”בנותיה“. ולעצם התואר “אֵם הסופרות” שעכ”כ הוכתרה בו, אינני סבור שהתואר מוסיף משקל כלשהו להערכת יצירתה של עכ“כ בעוד שהוא מעלים את הפער הגדול בין איכות כתיבתה לאיכות הכתיבה שהשיגו “בנותיה” עד כה. בכל מקרה, על־ידי ההימנעות מהתמודדות ביקורתית עם הרעיונות שביטאה עכ”כ במסות הסידרה האופנסיבית, לא העמיקו החוקרות הללו במשהו את בירור הרעיונות שהעלתה לדיון על כתיבתן של נשים־סופרות.


 

מחלוקת על מינוח הנושא    🔗

בין החוקרות לעכ“כ קיימת למעשה מחלוקת בהגדרת הסוגיה המתבררת עצמה. בעוד הן יוצאות מנקודת־מבט פמיניסטית מוצהרת וקיצונית ומדברות על “ספרות נשים”, מקפידה עכ”כ להגדיר במסות את הנושא כדיון בכתיבתן של “נשים־סופרות”. אין זה מקרה שבמסה הראשונה שהקדישה לנושא (ב'-1) בחרה עכ“כ בכותרת “להיות אשה־סופרת” (אף שהוזמנה לשאת דברים בערב שנושאו היה: “האם יש ספרות־נשים?”). ואין זה מקרה שהיא גם פתחה את המסה בחידוד האבחנה בין המונחים “נשים סופרות” ו”ספרות נשים" והבהירה שאין דעתה נוחה מהמשמעות המיגדרית־פמיניסטית שמוצפנת במונח “ספרות נשים”, אלא מעדיפה לדון במשמעות הספרותית־פואטית של הכתיבה המבוצעת על־ידי “נשים־סופרות”. ואכן, בכך היא ממקדת את השאלות שהיא משיבה עליהן במסה זו: אם האדם העושה במלאכת־הסופר הוא אשה - “האם זאת עובדה המשנה במשהו את התמונה. - - - מה קורה אם מלבישים על תהליך־היצירה גם את החטוטרת של כל הקונפליקטים הפנימיים שאישה־סופרת צריכה בדרך־כלל לעמוד בהם בנוסף. כולל כל הנאמנויות הסותרות, וההרגשות של ההצטדקויות ושל ספק־עצמי שחוצצים בינה ובין שולחן־הכתיבה”. במלים אחרות: באמצעות המונח “נשים סופרות” רצתה עכ"כ להסביר במה מתייחדת הכתיבה של אשה־סופרת מזו של גבר־סופר, מה מוצפן בכתיבתה שלעולם לא יימצא ביצירה שגבר כתב ואיך צריך לקרוא את מה שאישה כותבת.

הנושא כפי שהוא מוגדר בפי עכ“כ, כדיון ב”נשים־סופרות", איננו משייך אליו את כלל הכותבות, אלא רק נשים־סופרות המייחדות את כתיבתן לתיעוד החוויה הנשית שרק הן מסוגלות לתעד אותה. קיתונות של לעג ובוז שמורים עימה לנשים שמנסות לכתוב כמו הגברים ועל הנושאים שהגברים הגדירו אותם כחשובים. כנגד זאת מצרף המונח “ספרות נשים” לדיון, באופן אוטומטי, את כל הכותבות, יהיו החוויות שהן מספרות עליהן אשר יהיו ותהיה איכות כתיבתן אשר תהיה.

היצירות שנכללו באנתולוגיה “הקול האחר - סיפורת נשים עברית” (1994), שערכה ד"ר לילי רתוק, אף שהן מדגימות קשת נושאים שהמחקר הספרותי־חתרני מזהה אותם כנושאי התעניינות מיוחדים לנשים, מוכיחות שלא עומק הדיון בחוויה הנשית ולא איכות הכתיבה הצדיקו את שילובן של יצירות רבות מאלה שנכללו באנתולוגיה, אלא עצם היותן יצירות שנכתבו על־ידי נשים. המונח “ספרות נשים” מועדף על־ידי חוקרות פמיניסטיות, משום שבאמצעותו ניתן לשייך לקטגוריה זו את כל הכותבות ולהגדיל בדרך זו את צבא הלוחמות למען השיוויון לנשים בספרות ובכל מערכות החיים האחרות.

המונח “ספרות נשים” במובנו זה, הפמיניסטי, מכריז על מצב של עימות בין המינים בתחומה של הספרות ומרחיב את העימות ממישורי אי־השיוויון האחרים בחיים גם אל מישור הספרות, שבו בהכרח מתנהלים הדברים אחרת. ככל האמנויות מתנהלת גם הספרות כתחרות פתוחה בין הכישרונות, וספק אם התביעה לשיוויון במונחים מיגדריים־פמיניסטיים או במונחים אפשריים אחרים (עדתיים, גיליים, מעמדיים, אידיאולוגיים ועוד) מאפשרת את התחרות הזו. שוחרות המאבק המיגדרי־פמיניסטי בספרות נחפזו מהר מדי לאמץ את מסותיה של עכ“כ מהסידרה האופנסיבית. אילו הבינו מדוע התנגדה למונח “ספרות נשים”, היו שוקלות פעם נוספת אם כדאי להן להציב את השקפותיה בראש מאבקן. המונח “נשים־סופרות” מבטא בפיה של עכ”כ אבחנה ערכית־ספרותית כה גבוהה, שהרבה כותבות לא יתגברו על דרישותיה. באמצעות המונח “נשים־סופרות” תובעת עכ"כ שיוויון בהתקבלות ובהערכה ליצירות מצטיינות של אשה־סופרת העוסקת בנושאיה, בדומה לאופן שבה מתקבלת ומוערכת יצירה באיכות דומה שנכתבה על־ידי גבר־סופר העוסק בנושאיו.

עכ“כ הכירה את הנתונים כאשר החלה בפירסום המסות של הסידרה האופנסיבית: לא כל הנשים כותבות כמוה או מתייחסות אל מעשה־הכתיבה ברצינות דומה לזו שלה. לא כולן מתעמקות ביצירתן בחוויות הנשיות שהיא עסקה בחקירתן ובחשיפתן בסיפוריה, ולא כולן שקעו כמוה בחקר האינטלקט הנשי ובחקר חיי־הרגש של הנפש הנשית. רובן הסתפקו בייצוג רגשות (רוך, עדינות ועוד), כמיהות (לאהבה, לאימהות ועוד) ויחסים (יחסי אם־בת, בת־אב ועוד), המיוחסים באופן שיגרתי ל”ספרות נשים", וסברו שיצאו ידי חובתן אם העניקו לנשים את תפקיד הדמות המרכזית בעלילות סיפוריהן. על־פי האבחנה המיגדרית, די בתכנים אלה כדי שסיפוריה של כותבת ישתלבו בכל אנתולוגיה על “ספרות נשים” וכדי שכתיבתה תיכלל בדיון תחת כותרת זו.

עכ“כ ידעה, ללא ספק, כאשר כתבה את מסות הסידרה האופנסיבית, שאין דומים ההישגים שביקשה ליצירתה להישגים שבהם מסתפקות חסידות הפמיניזם בספרות. ואכן, עכ”כ חתרה להגיע אל פסגות של יצירה בעוד שהמלחמה המיגדרית המוצהרת בצירוף “ספרות נשים” הסתפקה בהרבה פחות מכך. סופרות פמיניסטיות מוכנות להסתפק בשיוויון המתבטא בייצוג, במישרות, בפרסים ובהזדמנויות לפירסום יצירות ולפירסום עצמן, והן מוכנות לקבל את כל אלה גם תחת המטרייה החוץ־ספרותית והחוץ־ערכית המכונה “אפליה מתקנת”. כל אלה הם בלתי־חשובים בעיני עכ"כ וגם לא חסרו לה, והיא היתה בוודאות דוחה גמולים כאלה אילו הוצעו לה מסיבות לא ספרותיות ולא ערכיות.

לכן הקפידה עכ"כ להשתמש בצירוף “נשים־סופרות” בכל המסות של הסידרה האופנסיבית, ובפעמים הספורות שבהן השתמשה במונח “ספרות נשים”, עשתה זאת כדי לתאר באמצעותו את האופן שבו ממדרים הגברים את יצירותיהן של סופרות מסוגה. כך צריך להבין את השימוש שלה במונח “ספרות נשים” במסה ב‘-2 כאשר היא אומרת, שכתיבת הסופרת תיתפש בפי הגברים כמשתייכת “למדור העומד בפני עצמו, והקרוי ספרות נשים”. וכך צריך להבין את השימוש במונח זה במסה ב’-3 שבה היא אומרת, שאם “אשתו של ברנר” תתעקש לתת “ביטוי לחלקים מרכזיים באישיותה - - - לפי מושגי הסביבה שלה (שהיא הסביבה הגברית השלטת - י.א.) פירושו יהיה לטפל אז, במקום בנושא של להיות אדם, בדברים צדדיים מבחינה רעיונית, ובדברים שהם זוטות המוגבלות לספרות נשים”.


 

הסופרת כאלוף־סקי בדואי    🔗

את ההוכחה לעובדה, שעכ“כ איננה חשה הזדהות עם כל הנשים־הכותבות, אף שעל־פי ההגדרה המיגדרית הן משוייכות אוטומטית ל”ספרות נשים“, ניתן למצוא בכל המסות של הסידרה האופנסיבית. היא מבדילה בהן היטב בין נשים הכותבות אחרת ממנה לבין אלו העוסקות בכתיבה כמוה, נשים המתעקשות להשיג בספרות מה שנשים מצטיינות דוגמת מלכת־שבא, קליאופטרה, יקטרינה הגדולה, גולדה מאיר ואינדירה גנדי השיגו בתחומים אחרים, נשים “שמחוייבותן לשליחותן ראויה להוקרה כפולה ומכופלת משום שהן קודם־כול אלופי־סקי בדואיים” (מסה ב'-1). כדי שבדואי מהנגב יגיע להיות אלוף־סקי, עליו לגבור בערך על אותה כמות מכשולים שהנשים הללו היו צריכות לגבור עליהם בתחומים שבהם פעלו כדי להגיע למעמדן. לאשה־סופרת מצפה מסלול־קשיים דומה עד שתגיע להיות אלוף־סקי בספרות העברית, כי גם לגביה המכשולים הם נגב מדברי וצחיח שאלופי־סקי אינם ברגיל מתפתחים בו. בכל מקרה, עכ”כ מזהה את עצמה כאלוף־סקי בדואי משום שקראה תיגר על שלטון הגברים־הסופרים בספרות העברית. אל נשים־סופרות שוויתרו על השתתפות באליפות־הסקי היא מתייחסת כאל קורבנות של התנאים הכמעט בלתי־אפשריים שהוצבו בפניהן.

בשתיים מהמסות הצביעה עכ"כ על האפשרויות הפתוחות בפני אשה־סופרת כדי להישרד בעולם הספרות. במסה ב'-1 היא מפרטת שלוש אפשרויות: “אפשרות ראשונה. להתחיל לדבר - - - על החוויות המסעירות שחווה בעליו של גוף בעל צורה הידרודינמית (הגבר שעוסק בכתיבה - י.א.), ועל חוויות הציד וההתגוננות תוך תנועה מהירה במים” - חוויות שהמדוזה (האשה שעוסקת בכתיבה - י.א.) “יודעת עליהן רק מפי השמועה”. בנוסף לסבל שהבחירה באפשרות זו תסב למדוזה, “המתח הקשה והמאמץ הנפשי הרב, הכרוכים בעמידה הבלתי־פוסקת על משמר התחפשות טרגית זאת לחי הידרודינמי”, אין סיכוי שהתחפשות כזו תניב “יצירה מקורית, שתעביר את דופק־החיים, ותהיה חוויתית. במלים אחרות, זאת לא תהיה יצירה שהיא מעבר לתרגיל־סרק של המוח, מבריק ככל שיהיה”.

האפשרות השנייה “פירושה לגזור על עצמה ועל היצירה שלה מעמד של תושבת־חוץ במדינת־הספרות. ופירושה של הדרך הזאת לגזור על עצמך לחיות, כסופרת, בבדידות זוהרת וללא כל תמיכה רגשית: את נחשבת למשהו שרואים אותו כְּלא ממש שייך לאשר בו רוצים לראות את דרך־המלך של הספרות”. אלו האפשרויות התיאורטיות, אך בפועל תלך אשה־סופרת בדרך שלישית: “היא תכתוב אמנם את מה שהיא, כמדוזה, אותנטי לה לכתוב. אבל היא תכתוב את זה מתוך נקודת־מוצא שמראש מכירה בכך שהכתיבה שלה באה לבטא תחומים וחוויות שהם שוליים, שהם משניים, ביחס לתחומים המרכזיים בחיים, התחומים העומדים ברומו של עולם. כלומר, ביחס לאזורי החוויות המאגיות, החוויות שאותן מכירים הדגים והדולפינים, והיא יודעת עליהם רק מפי השמועה”.

גם במסה ב'-3 מפרטת עכ"כ “שלוש אפשרויות קיצוניות” הפתוחות בפני הסופרת אשר מבקשת להציל את כישרונה, אך ניכר שבינתיים גיבשה אופציות שכולן מובחנות זו מזו וניתן בעזרתן להבדיל בין הסופרות, על־פי בחירתן באחת מהן.

האפשרות הראשונה: ההתחפשות - ללבוש “בגדי־נער”, כלומר: “לכתוב, כמו מבפנים, על אירועים בשדה־הפעולה הנחשב מסורתית למרכזי. ואז היא על דרך־המלך”. כל כמה שתתאמץ לא תוכל להעלים מקוראיה שכתבה “ספר לא־מקורי ושיקרי. - - - הספר ממלא אותנו עצב עמוק. כאילו אנחנו בעצמנו מתבזים. כאשר יקרה תמיד למראה אדם שנקלע למצב הפאתֵטי של התכחשות לעצמיותו ושל התבטלות בפני אותם שהוא שואף להיות מוחזק על־ידם כאחד מהם ויהי־מה”. לאפשרות הזו הדביקה את ההגדרה “תסמונת ‘אוהל הדוד תום’”.

אפשרות שנייה שאליה תפנה אשה־כותבת - הכניעה: “מאחר ששדה־הפעולה של הספרות הנחשב למרכזי אמור להיות לגביה מחוץ־לתחום בפקודה” ושוררות אי־ודאויות לגבי קווי־הגבול בין התחום האסור לתחום המותר, “היא תנסה להימלט מן המצב של אי־הוודאויות הללו - היישר לתוך הסטריאוטיפ־הנשי שמלבישים עליה ותשחק את התפקיד בתעצומות־ נפש. - - - כך שבקנאות רבה תנסה אשתו זאת של ברנר להאיר את עזרת־הנשים באור רומנטי מוגבר. היא תסתגר ותתבצר שם. ותשדר משם בקולניות שמבחינתה להיות בעזרת־הנשים זה הדבר הנפלא ביותר”. זוהי “תסמונת א. ד. גורדון”.


האפשרות השלישית - המאבק: “להיות ה’אאוטסיידר': מי שאיננו חבר במועדון. אשתו זו של ברנר היא מי שהיצירה שלה מראש אמורה שלא להיכנס לשום מגירה נושאת תווית. - - - היא מראש אינה חלק של המשחק הזה”. זו “תסמונת ‘זאב־הערבה’ של הרמן הסה. או תסמונת השעיר־לעזאזל”.


 

חברות מאולצת בתנועה הפמיניסטית    🔗

בכל המיונים האלה של הפתרונות, העומדים בפני נשים הפונות לכתיבה, האשה־הסופרת היא תמיד קורבן, יהיה הפתרון שתלך בו אשר יהיה. אך מעבר לעובדה מרה זו, לא בשמה של המדוזה בעלת “התסמונת של הדוד תום” וגם לא בשמה של הכותבת שסובלת מ“תסמונת א. ד. גורדון” מדברת עכ“כ במסות הסידרה האופנסיבית, אף שכולן יתקבלו ברצון למועדון “ספרות הנשים”, אלא בשמן של “נשים־סופרות” מסוגה, נשים המתעקשות להיות בכתיבתן אותנטיות לעצמן ומוכנות לשלם על “תסמונת זאב הערבה” שלהן בחיי בדידות ומאבק ללא־פשרות עם הממעטים מערך הנושאים שלהן ועם המקפחים בהערכה של יצירתן. רק נשים־סופרות אלה יקרות ללבה של עכ”כ ומוערכות בעיניה, כי הן או שכבר הינן או שיש להן סיכוי להיות אלופות־סקי בדואיות באולימפיאדה של הספרות. במועדון הצפוף של הפמיניסטיות, ב“ספרות נשים”, כל אחת היא אלופת־סקי בדואית בזכות היותה אשה העומדת בתנאי הקבלה המיגדריים. כאשר יש לנו, על־פי הקריאה המיגדרית־חתרנית, אינפלציה כזו של אלופות־סקי, יש לנו גם אנתולוגיה, שאיכות היצירות בה היא כמו זו של מרבית הכותבות שיצירותיהן כונסו באנתולוגיה “הקול האחר”.

בכתיבת המסות של הסידרה האופנסיבית - כך הובהר בפרק הקודם, שתיאר את הרקע להתהוותן - ביקשה עכ“כ להסב את התעניינות הקוראים משני המינים לחוויות שהיא סיפרה עליהן, קיוותה שיְגלו פתיחות־לב להתעמק בחוויות אלו ותבעה הערכה ראויה לאיכויות שהשיגה בכתיבה עליהן. ניתן לנסח זאת גם אחרת: עכ”כ פנתה לכתיבת המסות לא כשליחה של ציבור הסופרות, כדי למחות על אפלייתן ולהשיג בעבורן מעמד שווה בעולם הספרות, אלא מתוך מניע אישי. הוא היה כה אישי, שאי־אפשר היה להשמיע אותו בלי להיחשד ביהירות ובהערכה עצמית חסרת ענווה. לכן פנתה לקבול על קיפוחן של כל הנשים־הסופרות. את מסות הסידרה האופנסיבית החלה לפרסם רק אחרי שהתברר לה שמסות סידרה א', שבהן ניסתה להפנות תשומת־לב רק אל יצירתה, לא זו בלבד שלא השיגו את מטרותיה, אלא אף הגדילו את העויינות של המבקרים כלפיה וכלפי ספריה.

במלים אחרות: למעשה הסתבכה עכ“כ, במסות הסידרה האופנסיבית, במאבק המיגדרי־פמיניסטי הרבה מעבר למטרותיה האמיתיות שהיו ונותרו מצומצמות רק “במוצר המוגמר” שלה (הצירוף מופיע במסות ב‘-1 ו־ב’-2). על־ידי כך הפכה לטרף קל בידי הפמיניסטיות, שמטרותיהן לא תאמו כלל ועיקר את המטרות שלה. בפרק הבא יובהר האופן שבו הלוחמות למען “ספרות הנשים”, במשמעותה המיגדרית־פמיניסטית, אימצו את עכ”כ כ“אֵם” המהפכה שלהן וניכסו למאבקן את מסות הסידרה האופנסיבית. בינתיים נעבור לבחון את שורת הקביעות שעליהן חזרה עכ“כ במסות הסידרה הזו. כדי לעמוד בעקרונות הקריאה הביקורתית תבוצע אבחנה בין הדיווח על רעיונותיה של עכ”כ לביקורת עליהם, שתכלול גם פרשנות עליהם ופולמוס איתם. ובחלק המכוּנֶה “מסקנה” ייעשה ניסיון להסיק מהדיון בשני החלקים הקודמים את המסקנה על מידת העמידות של הרעיונות של עכ“כ כבסיס למטרותיה וכבסיס למאבק המיגדרי של הפמיניסטיות. נפתח בשלושה רעיונות מרכזיים שמעלה עכ”כ במישור האוניברסאלי, כלומר: בשלב שבו היא ממקדת את הדיון באפליה של הסופרות כתופעה כלל-עולמית.


 

מהות הכתיבה ודחפיה    🔗

דיווח - הכתיבה נעשית מתוך דחף המתעורר אצל הכותב בתגובה למשהו הקיים בצורה כלשהי במציאות של חייו בין הגשמית ובין הנפשית. לכן מסוגל הסופר לכתוב כתיבה משמעותית רק על “סיטואציות שהוא נקלע אליהן, או שחלפו על פניו, בצורה זו או אחרת, והן משוועות אליו להשיב עליהן”, וכתיבתו לא תהיה אותנטית אם ינסה לספר על מצבים שלא התנסה בהם (במסה ב'-1). הואיל והכתיבה היא צורה של חקירה כדי להשיג “אוריינטציה מלאה יותר, או לפחות בהירה יותר, של הסובב”, יפנה הסופר לחקור רק נושא שהוא “רגיש לו, מראש ער לו, ותר אחריו”, נושא שאליו הוא “פתוח במיוחד בצורה כלשהי, מסיבות אישיות שלו” (במסה ב'-2). אף שבמהלך השנים חלו שינויים בהשקפותיה של עכ"כ בנושאים אחרים, היא מגלה עקביות לכל אורך הדרך בתיאור ההתקדשות של סופר למעשה־הכתיבה. כבר באחד מהראיונות המוקדמים (בראיון לאידה צורית ב“למרחב” 14.9.1966) הסבירה את הכתיבה במונחים של הגשמת דחף שאין לעמוד נגדו: “לי נראה שהצורך ביצירה הוא מום אישי של היוצר. בערך כשם שהתהוות הפנינה היא מחלתה של הצדפה”. באופן דומה היא מתארת את הכתיבה, במסה א'-4, כמלכודת המשנה את חייו של מי שנלכד בה. כל חייו משתנים כאשר נוצר בביוגרפיה שלו המיפגש בינו ובין היעוד הספרותי שלו. מרגע שהוא מתקדש ליעודו, הוא משקיע בו את עצמו בכול.

ביקורת - אין זה מקרה שאת כל המסות של הסידרה ההתקפית פתחה עכ“כ בקביעה, שמעשה־הכתיבה נעשה כתוצאה מדחף לחקור נושא שבהיקף ההתנסות של הכותב. כאשר קבעה כך במסות הסידרה האפולוגטית (בעיקר בולט העיסוק בנושא זה במסות א‘-4 ו־א’-12) היתה זו קביעה אישית, וצריך היה לקבל אותה כהודאת סופר על הדרך שבה הוא בוחר או מגיע אל נושאיו. אך במסגרת מסה שמייחסת את אופן בחירת הנושאים לכלל הסופרים, אין זו קביעה שניתן לקבל אותה ללא כל ביקורת. עכ”כ מדגישה שנושאיו של הסופר זהים עם החוויות שהתנסה בהן בחייו כדי לבסס על קביעה זו את הקביעה הבאה: שבהיות ההתנסות של האשה שונה מההתנסות של הגבר יהיו בהכרח גם נושאי הכתיבה שלה שונים משלו. אך על־פי אותו היגיון היו צריכות כל הנשים־הכותבות, או מרביתן, לכתוב על הנושאים שעכ“כ כתבה עליהם בכרכי הסיפורת שלה, בדומה להנחת ההורוסקופים שכל אלו, שנולדו בתקופת זמן אחת בשנה והם בני מזל אחד, צפוי להם גורל זהה. עובדה היא שבסיפוריה ניתן למצוא נושאים המייחדים רק את יצירתה, כגון: ההיקסמות של האשה לגבר, השבי, המוות־בחיים, ושלוש הדרכים להתעורר לחיים מחדש, באמצעות “המיפגש גבר־אשה. או בתחומי התהליכים של מעשהו של היוצר. או בתחומי הרגע של ההארה”. וספק אם היתה רוצה שתילקח ממנה הייחודיות ותיגזל ממנה המקוריות על־ידי קביעה זו של עצמה. צריך אם כן להניח, שבדבריה על מעשה־היצירה מסרה עכ”כ עדות רק על האופן שבו היא בוחרת את הנושאים של סיפוריה. סופרים אחרים, שמניעיהם ודחפיהם לעסוק בכתיבה הם שונים, בוחרים את הנושאים של יצירותיהם באופן שונה ממנה.

את הטיפוסים השונים של סופרים הפועלים בספרות אפשר להגדיר באמצעות שלושה מיתוסים. מיתוס פרומתיאוס יסייע להגדיר את הטיפוס של הסופר הניצב בקצה האחד של קשת הסופרים. כזכור מספרת המיתולוגיה היוונית על ענק זה שנענש על־ידי זאוס, אבי האלים, משום שגנב את האש מן השמים ונתן אותה לבני־אדם. עונשו היה קשה ביותר: זאוס ריתק את פרומתיאוס אל סלע בהרי קווקז, וכל יום נשלח נשר לנקר את כבדו. העונש היה נצחי, כי בלילות השלים הכבד את גודלו כדי שבימים יחזור להינקר על־ידי הנשר. הסופר הפרומתיאי מונע על־ידי אידיאליזם חברתי. את גאונותו הוא ממצה על־ידי הענקה לאנושות מהסגולות המיוחדות שהתברך בהן, כדי לחלץ אותה מהבערות וכדי להצעיד אותה צעד נוסף במסלול הקידמה. הסופר הפרומתיאי הוא לפיכך הסופר החברתי.

מיתוס האדם העליון שהגה במאה התשע־עשרה הפילוסוף הגרמני הנודע פרידריך וילהלם ניטשה עוזר לאפיין את ניגודו של הסופר הפרומתיאי־חברתי. האדם העליון ממצה את גאונותו על־ידי עמידה בקריטריונים הגבוהים ביותר שהוא מציב בפני עצמו. לא קיימת בו נכונות לסכן את השלמת ההישג האישי שלו על־ידי אלטרואיזם חברתי, כדי לגאול את ההמון האנושי מנחשלותו ומנחיתותו האינטלקטואלית־מוסרית. הסופר הניטשיאני הוא אינדיווידואליסט המסמן לו כיֵעוד לחייו את הצעידה הבלתי־מתפשרת במסלול האישי, הרחק מההמון שמסתפק בבינוניות.

היהדות העניקה לתרבות הכללית כבר בשלב הקמאי שלה את המיתוס של הגאון מהסוג השלישי, ובעזרתו ניתן לאפיין סופר מטיפוס נוסף. זהו המיתוס של משה, אבי הנביאים - “טופסה האידיאלי של הנבואה הישראלית”, כהגדרת אחד־העם, המאפיין סופר ואיש־רוח המגשים את הקריטריונים הגבוהים ביותר שהעמיד בפני עצמו רק על־ידי עשייה למען החברה. בדרך חייו מצרף הנביא את הטוב לעצמו, שטמון בדרכו של האדם העליון, עם המועיל לחברה, שמניבה דרכו של פרומתיאוס, לפי שהוא, בדמות הגאון שמגשים את עצמו רק כשהוא פועל באופן מקביל בשני המסלולים, האינדיווידואלי והחברתי, מְמַצֵע בין שני המיתוסים הקודמים. הסופר הנבואי מראה כיצד ניתן לקשר בין הדרכים הקיצוניות של הסופר הניטשיאני והסופר הפרומתיאי, ותפקידו בתרבות מקביל לתפקידו המכריע של הקודקוד בגיבוש הצורה של המשולש. אין זה, כנראה, מקרה שהסיפור המיתי הקדום העניש את פרומתיאוס על הקיצוניות של דרכו בעונש כה מכאיב וכה מתמשך מידיו של אבי האלים. כשם שאין זה מקרה, שלקיצוניות דרכו של האדם העליון, שניטשה עצמו פסע בה, נתלווה לבסוף טירוף הדעת. לעומת זאת אי־אפשר למצוא בין כל מגשימיו של המיתוס של משה אפילו מקרה אחד של נביא שנאלץ לשלם על דרכו בעינוי־עד או בטירוף הדעת.

המציאות היא הרבה יותר מורכבת, והחלוקה של הסופרים ל“ניטשיאניים”, ל“חברתיים” ו“לנבואיים” איננה ממצה את מה שקורה בפועל בספרות. בנוסף להם, הטיפוסים הברורים, פועלים בספרות גם סופרים מטיפוסים מעורבים, ולאלה וגם לאלה מניעים שונים לבחור את נושאי הכתיבה שלהם. למשל: ישנם סופרים “חברתיים” המופעלים על־ידי דחפים חברתיים נחותים, כמו תשוקה להגיע באמצעות הכתיבה לרווחה כלכלית ולהשיג באמצעותה פירסום, הערצה של המונים ועמדה בעלת השפעה בחברה. וישנם סופרים “חברתיים” המופעלים על־ידי דחפים חברתיים נעלים, כמו הרצון להעניק באמצעות יצירתם עילוי רוחני לקוראים, להעשיר את עולמם, להעמיק את מוסריותם, לשפר את מידותיהם ולשנות לטובה את סדרי החיים בקהילתם הלאומית ובקהילה הבינלאומית. אלה וגם אלה כותבים יצירות מופלאות ובעלות ערך, אם רק נתברכו בכישרון כתיבה מיוחד במינו, אף שדחפיהם לכתוב היו ארציים ומוסריותם האישית היתה לפעמים גם מפוקפקת למדי. לעומתם ידועים בתולדות הספרות לא־מעט סופרים ניטשיאניים, שכתבו מתוך התקדשות כנה יצירות “קדושות” ומאוד אישיות, אך גם זניחות ונטולות־חשיבות. לכן, חסד נעשה לתרבות, שסופרים משלושת הסוגים הברורים ומכל האפשרויות המעורבות, שהמניעים שלהם שונים, פועלים בתוכה בה־בעת ומרחיקים מתוכה את סכנת האוניפורמיות של המחשבות ושל הערכים, כי ריבוי הדעות הוא הערב העיקרי להתקיימותה של נאורות בסיסית בתולדות האנושות.

עכ“כ מציבה את עצמה ביודעין במסלול שהסופר הניטשיאני פוסע בו. מכאן מובנת עמדתה בוויכוח הבלתי־נמנע מבחינתה שניהלה עם דן מירון (ראה מסות א‘-2 ו־א’-3). בוויכוח זה דחתה את התביעה שלו מהסופר שיגיב על המצב הישראלי ויגלה ביצירתו מעורבות בעיצוב תודעת הדור. בשתי המסות, שבהן הגיבה על דרישה זו, הדגישה, שהסופר מסוגל לבטא רק את צד ה”אני" שלו, ובו "כבר כלולה מראש תודעת־יתר סהרורית של לחצי הזמן ומצוקותיו

- - - בכך מצטרפת בדיעבד תרומת הסופר לעיצובה של תודעת־דורו“. השתתת הזיקה בין הסופר לזמנו ולחברה שלו על תרומה בדיעבד שאיננה מכוונת ואיננה מודעת היא אכן השקפה טיפוסית לסופר ניטשיאני, הנוהג להתעלם מהדחפים החברתיים, שגם הם מדרבנים בעלי כישרונות גדולים לכתוב. הדיבור של עכ”כ במונחים ניטשיאניים על דחפיו של הסופר ליצירה, על הכמיהה שמפעמת בסופר ליצירתיות, להגשמה עצמית אותנטית באמצעות הכתיבה ולמיצוי אישי של רוחניותו המיוחדת, לא צריך להטעות. היא מייחסת את הדחפים האלה לכלל הסופרים, בעוד שלמעשה היא מבטאת באמצעותם רק את עצמה. עדותה במסות הסידרה האפולוגטית, על שלבי הכתיבה שלה, מוכיחה זאת.

מסקנה - צירופה האוטומטי של עכ“כ למאבק המיגדרי, למתן שיוויון ל”ספרות נשים“, כפי שעשו הלוחמות הפמיניסטיות, הוא בלתי־אפשרי כאשר מדובר בסופרת ניטשיאנית מסוגה, שדחפיה לכתוב אינם מיגדריים ואף סותרים באופן מהותי כל השתייכות לקבוצה בעלת אינטרסים, בין ספרותיים ובין אחרים. יכולת ההשתייכות לקולקטיב מסוגים שונים קלה יותר לסופרים “החברתיים”, כי הדחף החברתי, ברמתו הגבוהה יותר, מתעלה אצל סופרים וסופרות כאלה על ההבדל המיגדרי ומביאם להערכה הדדית ולצורות שונות של שיתוף־פעולה. כגון: התלכדות של סופרים וסופרות סביב חזון אידיאי או פואטי כדי לפעול ביחד להגשמתו במסגרת חבורה ספרותית, או באמצעות הייסוד של כתב־עת ספרותי חדש. סופר ניטשיאני לעולם לא יוכל להיענות גם לאפשרות יותר קיצונית, כמו שיתוף־פעולה בין סופרים לכתוב יצירה ביחד, כולל האפשרות שסופר וסופרת יעשו כך לאורך שנים, כמו במקרה של יונת ואלכסנדר סנד. המותג “ספרות נשים”, שהפמיניסטיות מטפחות באמצעות הניגוד המיגדרי בין כותבים וכותבות, גם מעלים תופעה מרכזית נוספת בהתפתחותה של הספרות: את קיומה של ההשפעה הספרותית. זו פועלת ביודעין ובלא־יודעין ביצירתם של סופרים משני המינים ומתעלמת מההבדל המיגדרי. סופר איננו מושפע רק מכותבים שהם בני מינו וכדבר הזה קורה גם לסופרות. אפילו סופרת ניטשיאנית כמו עכ”כ תודה בקיומה של ההשפעה הספרותית ותאשר שכוחה ניכר יותר מכוח ההבדל המיגדרי.


 

האבחנה המיגדרית    🔗

דיווח - הואיל והדחף לכתוב מסוגל להתממש רק בנושאים שהכותב התנסה בהם ומסוגל להתעמק בחקירתם, יהיו נושאים אלה שונים אצל סופר־גבר ואצל סופרת־אשה. שניהם יקלטו אחרת את הממשות וגם יתארו אותה אחרת, שהרי “מיקום זווית־הראייה קובע את האופן בו תופשים אובייקט נתון”, ואפילו “תזוזה קלה של הזווית, ממנה משקיפים על אובייקט ומצלמים אותו, יכולה בכל פעם לספר סיפור אחר” (מסה ב'-2). תזוזות כאלה מתהוות כתוצאה מאי־השיוויון בהזדמנויות הניקרות בחיים לכותבים משני המינים. לגבר־סופר מזדמנות סיטואציות “בקומה בה מועלים השיקולים ומתקבלות ההכרעות אשר תחרוצנה בהינף־חרב אחד את גורלם של מיליונים - - - אבל כידוע, בית־הספר הזה לא היה פתוח בפני נשים. בשום צורה. על כל פנים, לא מעבר מה ראתה המזכירה כשהיא הגישה להם (לגברים המכונסים בקומה זו - י.א.) את התה” (מסה ב'-1). גם אם אשה מעורבת בחומרי־המציאות המתבררים בקומה זו, “אשה מוצאת את עצמה חווה אותם על־פי צופן, ו/או מנקודת תצפית, ו/או על־פי סדר קדימויות, שלא בכל זהים לשלו. והתוצאה תהיה, שהמכשירים שהיא תעצב לה, כדי לפתור את הבעיות במציאות שלה, לא בכל יהיו חופפים את שלו” (מסה ב'-4).

מכאן, שההבדל הביולוגי וההבדל הסוציולוגי יתבטאו בסיטואציות שכותבים משני המינים יחוו, ולכן גם יעדיפו לחקור אותן ביצירתם: "כשאת אשה־סופרת. המיגזרים של תמונת־העולם שלך, אשר אותם תעלי על הכתב, זאת־אומרת הסיפורים שלך, רק טבעי שתערכי בהם את סדר־הדברים לפי סדרי־החשיבות שלהם בחיים - כפי שסדר זה הצטלם אצלך. דהיינו, הצטלם באותה תקופה בה כתבת את הסיפור המסוים הזה והזה. ורק טבעי שמראש העניין שלך יהיה להתרכז באותם נושאים שנראים לך כמרכזיים שם, ושתתייחסי אליהם כאל מרכזיים, לרוע-המזל, אלה הם נושאים הנראים מרכזיים: לך. והם בדיוק הנושאים אשר דרך-המלך של הספרות מתייחסת אליהם כאל מינוריים וצדדיים. ובכללם “מצבים שהם במפורש פועל-יוצא של חולשה אישית, פגיעוּת אישית, חוסר-ישע, חוסר-מוצא, רצון שבור, כניעה, גאווה רצוצה, הזדקקות ותלות וכיוצא בהם”. אלה “נתחי-החיים” שאישה-סופרת מכירה היטב ולכן גם כותבת עליהם, אך נושאים אלה “שנראים לה כבעיות-ציר - כשהגבר הממוצע רק מעיף בהם מבט, הוא מיד נרתע ופוטר אותם, בקוצר־רוח, כטיפול בעניינים זוטריים, טריוויאליים ובלתי־חשובים” (מסה ב'-1).

ביקורת - כאשר הציבו הפמיניסטיות את עכ“כ כאידיאולוגית של “ספרות־הנשים”, הן לא טרחו לבחון ברצינות מספקת, אם יש ממש בקביעותיה על ההבדלים בכתיבה, המתחייבים ממיניותם השונה של הכותבים. האמנם מסוגל סופר לכתוב כתיבה בעלת ערך רק על מה שהתנסה בו בפועל, ולעולם לא יצליח בכוח הדמיון היוצר, האינטואיציה והלימוד לכתוב על מצבים בחייהם של גברים ונשים, שהוא עצמו לא התנסה בהם ולא חווה אותם מעולם? אם נקבל את הכלל שקבעה עכ”כ, נצטרך לקבוע, שגם פיודור דוסטויבסקי היה בלתי־כשיר לעצב את עולמו של רוצח מסוגו של רסקולניקוב ב“החטא ועונשו” משום שמעולם לא רצח אדם במו־ידיו. ויהיה עלינו לפסול את ש“י עגנון ככותב בלתי־אמין, כאשר תיאר את נמיכות־רוחו של מנשה־חיים ב”והיה העקוב למישור“, גבר עקר שלא היו לו צאצאים מזרעו, משום שמעולם לא התנסה בחוויית העקרות והוליד עם אסתר יקירתו שני ילדים, את חמדת ואת אמונה. לא חסרות דוגמאות לקעקע את ההנחה של עכ”כ, ואפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה: מאימתי מסוגל רק סופר גיבור לעצב דמויות של גיבורים, ומי קבע, שסופר שהחיים האירו לו פנים וחי תמיד באושר ובעושר, הוא בלתי־כשיר לספר על מצוקה, על עוני ועל נוולות, על נכות ועל מחלת־נפש. האם סופרים צעירים פסולים לתאר את עולמם של זקנים, רק משום שטרם זקנו?

אך נחזור להתמקד במה שהוא עיקר מבחינתה האישית של עכ“כ: איזה תוקף יש לקביעה ההחלטית והאוניברסלית שלה, שישנם נושאים בספרות שהם בלעדיים לנשים, ואם גברים ינסו לכתוב עליהם תהיה יצירתם מזוייפת ומגוחכת ולהיפך? האם פירושה של קביעה זו, שלעולם לא יצליחו גברים־סופרים לספר על נשים, בעוד אלה (הסופרים) וגם אלה (הנשים) מייצגים אפשרויות אין סופיות במיגדר שלהם. ולהיפך - נשים-סופרות (שאף הן שונות) ייכשלו כישלון נחרץ אם ינסו לספר על חייהם של הגברים (שגם הם אינם עשויים מעור אחד)? תחזור נא עכ”כ לבחון את מיבחר המקרים הבאים: גיסטאב פלובר ב“מאדאם בוברי” ולב ניקוליביץ טולסטוי ב“אנה קרנינה” (שחטא גם בתיאור התאבדות שלא התנסה בחווייתה), ומשלנו - אורי-ניסן גנסין ב“הצידה” ויעקב שטיינברג ב“בת הרב” ויהושע קנז ב“בדרך אל החתולים”. ומהיכן שאבה עכ“כ, למען השם, את הידיעה ש”מצבים שהם במפורש פועל יוצא של חולשה אישית, פגיעות אישית, חוסר-ישע, חוסר-מוצא, רצון שבור, כניעה, גאווה-רצוצה, הזדקקות ותלות וכיוצא בהם" הם נתחי-חיים שרק אשה חוותה ורק היא מסוגלת לכתוב עליהם?

ובנפשה של הספרות גם השאלה הבאה, המשתמעת מההנחה הקודמת של עכ"כ: האם יש תכלית שגבר יקרא בכתביה של סופרת ולהיפך, שהרי אם הוא פסול לספר על חוויה שלא חווה, כיצד יבין את החוויה של כותב שאיננו בן מינו? ועוד מחשבה על העתיד של המין האנושי: איזה סיכוי נותר אז לאחווה אנושית, שצריכה להתחיל בגישור על השוֹנוּת היותר שכיחה - השונות בין גברים לנשים, אחרי שקובעים קביעה כזו, שגברים אינם מסוגלים לכתוב על חוויות הנשים ולפיכך גם לא להבין אותן, ואותו דין כפול חל גם על הנשים ביחס לכתיבת הגברים? ואם קביעה זו היא בעלת תוקף ביחס לסופרים, שהשמועה והפולקלור קובעים שהם במקצת רגישים מיתר הבריות, אז איזו תקווה יכולה באמת להיות לאחווה בין בני־אנוש “רגילים” שרגישותם פחותה מזו של הסופרים?

מסקנה - עכ“כ חידדה את הניגוד בין גברים־סופרים לנשים־סופרות כדי להשעין עליו את ייחודי כתיבתה, ולא כדי לפרנס את המאבק המיגדרי של הלוחמות הפמיניסטיות למען “ספרות נשים”. כדעה אישית של עכ”כ - בבקשה. היא, כנראה, בשונה מהרבה סופרים שיכולים, באמת אינה מסוגלת לכתוב על מה שלא חוותה בעצמה, ולפיכך היא מניחה שכך הם פני הדברים אצל כל הסופרים. אבל קביעה כזו הולמת אותה, ואולי עוד סופרים ניטשיאניים שדומים לה בעניין זה, אך אין זה כלל שבפועל מתקיים אצל סופרים אחרים ואפילו לא אצל רובם.

מההחדרה של החלוקה המיגדרית לספרות משתמע, כאמור, שמומלץ לקוראים להתעמק רק בסיפורים שנכתבו על־ידי בני מינם, כי תהיה זו ברכה לבטלה לפלוש אל הסיפורים של כותבי המיגדר האחר, אם אין סיכוי להחיות את החוויות שלו ולהבין אותן באופן עמוק ומלא. והן כל התועלת בקריאה היא שבאמצעותה יכול הקורא להעשיר את הניסיון האנושי שלו מעבר לניסיון הדל שיספיק לצבור גם אם יאריך שנים, ובכלל זאת מסוגל קורא־גבר לחוות את החוויות של הנשים באמצעות הקריאה, ואשה תהיה מסוגלת לחוות באמצעות הקריאה את החוויות של הגברים. אפשר שהתפיסה המיגדרית מתארת נכונה את קיפוחי העבר וההווה, אך יישומה על העתיד, על הסיכוי לגבור עליה באמצעות קריאתם של בני מין אחד בסיפוריהם ובשיריהם של בני המין האחר, הוא ממש בלתי־סביר וגובל באבסורד מוחלט. התפיסה המיגדרית היא כה גורפת, שאין היא מותירה בסיס להתקיימותה של הספרות כנכס רוחני של כל בני־האדם ללא הבדל מין, גיל, גזע ואמונה.

יתר על כן אם מבססת עכ“כ את הטענה בדבר הנֵכות הקיימת בקוראים ממין אחד להחיות בתוכם, בדרך הקריאה, חוויות של בני המין האחר, גם על הסיבה המוּלֶדת (התורשה) וגם על הסיבה הנרכשת, על האילוף של החינוך המכוון (בבתי-הספר) והלא-מכוּון (בסביבה הפתוחה), אזי המסקנה היא עוד יותר חמורה. במקרה כזה הכרחי לחלק את הספרות לשני סקטורים ולבנות בכל ספרייה מדור לספריהם של הסופרים, שרק גברים יורשו ליטול מהם, ומדור מקביל לספריהן של הסופרות, שיהיה מיועד רק לקוראות (נא לחזור לדבריה של יהודית קציר בבית הנשיא על מה שעשתה בתקופת לימודיה בתיכון), שהרי גבר־קורא או אשה־קוראת, אם אחד מהם רק יעיף מבט בספרים שבארון־הספרים של המיגדר האחר, הוא מיד יפטור אותם “בקוצר־רוח, כטיפול בעניינים זוטריים, טריוויאליים ובלתי־חשובים” (מסה ב'-1). או שמא חלים חוקי התורשה וחוקי האילוף של עכ”כ, וגם תוצאותיהם על טיב הקריאה ורצינותה, רק על הגברים ואינם חלים על הנשים? אם ביקשו הפמיניסטיות במסות אלה של עכ"כ ביסוס להשקפתן ולמאבקן, כדאי להן להבין שהן משעינות את עצמן על כרעי־תרנגולת רעיוניים.


 

טענת הקיפוח בהערכה    🔗

דיווח - כעת פורצת עכ“כ אל הטענה המרכזית בדיון, מבחינתה. וזו בתמצית הטענה שלה: כפי שהגברים בהתכנסויות שלהם הועידו לנשים את החלוקה של כוסות־התה וקיפחו אותן בכל תחומי החיים, כך התמידו בקיפוחן גם בספרות. בחברה הפטריארכלית שבה הם שליטים, היה להם קל לחוקק את חוקיהם גם בספרות. במסה ב'-2 מביאה עכ”כ שתי דוגמאות המסבירות כיצד מפעילים הגברים את חוקיהם כדי שכתיבת אשה־סופרת “בנושאים שנראים לה כבעיות־ציר” תוערך פחות מבעיות־ציר מקבילות שבהן ימקד גבר־סופר את כתיבתו. הראשונה: אם מר עיפרון, שהוא גבר־סופר, “מטפל בעוצמה רבה, בנושא של האינטראקציה שלו עם האנימה שלו (דהיינו, עם דמות האשה באשר היא אשה אשר בקרבו). מר עיפרון נחשב אז לעוסק בשאלה שהיא מן המרכזיות בספרות־העולם לדורותיה - - - לעומת זאת. אם מרת עיפרון תיפנה לטפל בכתיבתה, ובואו נאמר תטפל אז לפי דרכה באותה מידה של עוצמה, באינטראקציה שלה עם האנימוס שלה (דהיינו, עם דמות הגבר באשר הוא גבר אשר בקירבה) - - - מסורת־הקריאה של הקורא הנאור המצוי, תקבע אז כי מרת עיפרון זאת פונה לעסוק בנושא שהוא שולי, אזוטרי, ומוגבל לספרות־נשים”. דוגמא שנייה: אם סופר וסופרת יכתבו על ההזדקנות, בעיות־הציר של הסופר בספרו על “אדם העומד לצאת מן המירוץ” יהיו כצפוי משבר היציאה לגמלאות או חרדות האימפוטנטיות. סופרת תתמקד, כמובן, על היבטים נשיים של ההזדקנות, בנושא של התלותיות של האשה המזדקנת, או בדיכאון גיל־העמידה שלה“. אך כתיבת הגבר תוערך כעוסקת בדבר מרכזי, בעוד שכתיבת האשה תתקבל בביטול כעוסקת “בדברים שהם לא־מהותיים ולא־רציניים”. הביקורת תפסוק שזו “כתיבה המתבזבזת על הצדדי במקום לגעת במכאובי־החיים עצמם ובלב הדברים”. על הכתיבה של מרת־עיפרון ייאמר שהיא “קישוטית - - - רוקמת תחרה אנינה” - הגדרות שלעולם לא יאמרו על הכתיבה של מר־עיפרון. לכן, קובעת עכ”כ במסה ב'-5, תוך שהיא מסתמכת על הרעיון המאוחר (טענת הקיפוח) כדי לבסס את הרעיון הקודם (הטענה המיגדרית), דומה כתיבתן של נשים־סופרות לשירת העטלפים, שירה שאוזן הגברים איננה מסוגלת לקלוט אותה: “אמות־המידה אשר תדרכנה את שיפוטו הערכי של הסיפור שתכתבי יהיו אז כתיבה תמה, טוב־הטעם, הרגישות, הדקויות והעין שלך לפרטים הזעירים, הניקיון והנוי (‘כל משפט שלה הוא פנינה’). דהיינו, כל שבעינייך אינם יותר מאשר נילווים לעיקר”.

ביקורת - עכ"כ מערבת בקובלנתה שתי טענות שונות. הראשונה: שהנושאים שאישה כותבת עליהם נתפשים ככתיבה על מה שבירכתיים, משום שאינם הנושאים ההיסטוריים־פוליטיים־אקטואליים שבהם מתמקדת הכתיבה של הגברים. והשנייה: שדרכי־הכתיבה שבהן כותבת הסופרת על נושאיה מוערכות פחות מהפואטיקה שבה יכתוב הסופר על נושאיו.

נתחיל בטענה הראשונה. לחלוקה הדיכוטומית הזו בין נושאים של הגברים, שהם תמיד הנושאים של “הראש הגדול”, לנושאים של הנשים, שהם תמיד הנושאים של “הראש הקטן”, היה תוקף באותן תקופות בעבר שבהן היו הסופרות מיעוט בולט בקהילת הכותבים ומעורבותן במערכות החיים המקיפות היתה אף היא מוגבלת ביותר. כיום בוחרים כל סופר וסופרת אם לכתוב על הנושאים ההיסטוריים־פוליטיים־אקטואליים “הגדולים”, או על מה שעכ"כ מכנה ככתיבה “על מה שבירכתיים”: “על נועם ורוך, על מתיקות, על נלבבות חמה ואוהדת, ועל עצב ושמחה במצבים ביתיים, או על נשים המגלות את הנשים” (מסה ב'-4).

עכ“כ גם מתעלמת מהעובדה הפשוטה שספרות לא נוצרת בחלל הריק, אלא היא סופגת את ההיסטוריה וגם מגיבה עליה. ולפעמים התימאטיקה של יצירות מעוררת אצל הקוראים משני המינים עניין גדול או מועט בהתאם לרלוונטיות של הנושאים בזמן נתון לגביהם. היה זה אך טבעי שכתיבה על פאשיזם בשנים של מלחמת העולם השנייה עוררה יותר עניין מאשר כתיבה על כישלונות אהבה או על גידול פרחים בחממה, והיתה מעוררת יותר עניין גם אילו כתב מישהו או מישהי באותו זמן על הנושאים הרלוונטיים תמיד, כגון: “מוות־בחיים” ו”התעוררות־לחיים“, שהם, למשל, כה חשובים־הכרחיים בעיני עכ”כ. ויהיה זה אך טבעי, שכתיבה על פערים חברתיים־כלכליים במדינה, שבה קיימת מצוקה גדולה של אנשים מיואשים, חסרי־בית ומובטלים מעבודה, תהיה יותר רלוונטית ותעורר יותר עניין מכעסה של אשה על בעל ששכח את יום הולדתה, ותהיה אפילו יותר מעניינת את המבקרים ואת הקוראים מסיפורים על הפחד האימננטי מהמוות, מהאפשרות שיום אחד, בגיל תשעים ושבע, תיאלץ להיפרד מהעולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, גם אם נכתב על כך ברמה של יעקב שבתאי ב“סוף דבר” ושל א. ב. יהושע ב“השיבה מהודו”. עובדה היא שבזמן נתון ישנם נושאים הזוכים לתהודה גדולה יותר מנושאים אחרים, גם אם מדובר ביצירות שאינן נופלות ברמתן זו מזו. סופרים משני המינים יכולים להיות קורבנות של ההעדפות של הקוראים על־פי השיקול של הרלוונטיות של נושאי־הכתיבה לגביהם בזמן נתון. מכאן, שאי־אפשר להשעין על עובדה זו את הטענה שהכתיבה של נשים־סופרות מקופחת על רקע מיגדרי בגלל נושאי הכתיבה שהן מעדיפות לכתוב עליהם.

ואשר לטענה על אפליה בהערכת הפואטיקה של הסופרות ובהערכת הפואטיקה של הסופרים - זו מופרכת לחלוטין. מהו בדיוק העלבון שעלב מבקר־גבר אם מצא שיצירתה של אשה־כותבת כתובה “בטוב־טעם ברגישות ובדקויות על־ידי כושר התבוננות בפרטים זעירים, ובניקיון מופתי של הכתיבה”. איזו הצדקה יש לראות באיפיונים אלה פסילה של הכתיבה של אותה “מרת עיפרון”? אם ייאמרו איפיונים אלה ממש על הרומאנים “התגנבות יחידים”, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” של יהושע קנז או על הרומאן “חדר” של יובל שמעוני, האם לא יהיו אלה שבחים מהסוג שכל סופר מצפה שהביקורת תרעיף עליו? ליריות כדרך־כתיבה המותאמת לנושאים מגיזרה מסויימת אינה מנוצלת רק על־ידי נשים או רק על־ידי גברים. וגם על ריאליזם כדרך־כתיבה אין בעלות לכותבים מאחד המינים. גברים ונשים כאחד יכולים לבחור בפואטיקה שתניב סיפור הכתוב “בטוב־טעם, ברגישות, בכושר התבוננות בפרטים זעירים ובניקיון מופתי של הכתיבה”. בניגוד לעובדות מנסה עכ"כ להחדיר את הקיבעון הפואטי לדיון על מעמד האשה־הסופרת בספרות רק כדי לבסס עליו את טענתה על קיום זלזול ואפליה כלפי הכתיבה של הסופרת מצד הגברים־הסופרים. איזו הצדקה קיימת לכופף את האמת עד כדי כך, ולוא גם כדי לייצב את הטענה המיגדרית, שבלעדיה אין אחיזה למאבק הפמיניסטי בתחומה של הספרות?

יבוא המקרה של דבורה בארון ויוכיח, שנושאיה של אשה־סופרת וגם הפואטיקה שלה לא הפריעו להערכתה הגדולה בספרות. כאשר בוחרים בדוגמא זו בשיח עם חוקרות שכל עניינן בספרות הוא מיגדרי, הן מגיבות מיד בזעם, כאילו הניפו מטלית אדומה מול עיניהן. מיד מתחילה ההתפתלות שלהן להסביר שהיתה זו הערכה כוזבת, או שהמקרה של דבורה בארון מנוצל כדי להפחית מערכן של כל הכותבות האחרות, פרט לה, בדור שלה ובכל הדורות הבאים. כל מי שמבקש להגיע אל חקר האמת מופנה בזאת למחקר היסודי של פרופ' בן־עמי פיינגולד, “דבורה בארון כסופרת פמיניסטית” (בקובץ “סדן - מחקרים בספרות העברית” בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב תש"ס עמ' 351–323). אחרי עיון שיטתי בנושאי סיפוריה של דבורה בארון מגיע המחבר למסקנה הבאה: “לכאורה ניתן איפוא למצוא בסיפוריה של בארון ביטוי לנקודת ראות פמיניסטית מובהקת המתפרשת כמעט על פני כל ההיבטים של הכתיבה הפמיניסטית מבחינת התימאטיקה, הטון, המילון, התחביר ונקודת הראות ‘החתרנית’, במשך חמישים שנות יצירה, אולם כל ניסיון לאפיין את כתיבתה של בארון מראש ומתוך גישה דוגמטית מכלילה, הרואה בטקסט בחינת הדגמה של תיאוריה, הוא, בעיקרון, מבחינת הנורמות של ביקורת ופרשנות תקפה, ניסיון שגוי. יש לבחון את הפמיניזם של דבורה בארון כפנומן ולא כמודל” (ההדגשה איננה במקור). האם תהיה זו איוולת להציע לעכ"כ להציל את כתיבתה מלשמש מודל לדוגמטיות של התיאוריה הפמיניסטית ולהותיר אותה במעמד שהיא ראויה לו בדין — כפנומן של סופרת מסויימת שהגביהה את הכתיבה לגבהים, שהספרות העברית לא העפילה אליהם פעמים רבות בשנות המדינה.

מסקנה - הפמיניסטיות אהבו מאוד את הטענה של עכ“כ, שנשים־סופרות מקופחות על־ידי גברים־סופרים. הן היו ודאי מאושרות עוד יותר אילו הדגישה עכ”כ ביתר תוקף, שכל הגברים, בין סופרים ובין שאינם סופרים, עוסקים בקיפוח סופרות ושאינן סופרות כל העת וכתכלית בלעדית של כל קיומם. אך ספק אם הן תאהבנה באותה מידה את ההנחה שמשתמעת מהסבריה של הסופרת שלהן, שלנשים, הן ככותבות והן כקוראות, יש עניין מועט במצוקות האקטואליות־היסטוריות־רלוונטיות של הקהילה שלהן או של האנושות, וכל מה שמעניין אותן בכל עת אלו הנושאים המשקפים את חוויותיה של המדוזה. הנחה כזו היא לחלוטין אנכרוניסטית ביחס לנושאי ההתעניינות של נשים־כותבות וביחס לנושאים שנשים־קוראות יבחרו לקרוא. תמוהה מעידתה של עכ"כ שוב ושוב באותה סתירה עצמה: תוך כדי חתירתה להעלות לסדר היום את בעיית הקיפוח שהיא חשה בהערכה של סיפוריה, באמצעות טענה מכלילה על מְרי גורלן של הנשים־הסופרות, היא מורידה בדרך ומבלי משים מערכן של הנשים על־ידי הנחותיה וקביעותיה.

מובן רצונה של עכ“כ להציב כבעיות־ציר תימאטיות את הנושאים שהיא כתבה עליהם. זו זכותה, והיא גם מימשה את הזכות הזאת כאשר התייצבה מאז פרשת “שדות מגנטיים” כדי להסביר את חשיבותם המיוחדת של הנושאים שבהם מטפלים סיפוריה. היא עצמה הבהירה ובצדק שבעיות־הציר הללו אמנם מסופרות באמצעות דמויות נשיות, אך אינן של הנשים בלבד. אך הטקטיקה שבחרה במסות הסידרה האופנסיבית מסלפת את כוונתה המקורית, כי תחת המטרייה של קיפוח הסופרות העניקה אשראי בלתי־מוגבל וגם חיפוי לכל מה שנשים כותבות. אפשר לחשוב שאם יתמלאו מדפי הספרות בכרכים נוספים, ובהם סיפורים על החוויות הנשיות הבנאליות, ולא המאוד מיוחדות, החוויות הניטשיאניות שעליהן היא מספרת, יתווספו לתרבות נכסי־ספרות אמיתיים. עכ”כ עצמה תידחה כתיבה טריוויאלית, גם אם תרבה לספר על “החוויות הנשיות”. הפמיניסטיות שלוחמות למען “ספרות נשים” נחפזו להשעין את המאבק המיגדרי שלהן על הטענה התימאטית במסות האלה, שעה שנושאי הסיפורים של עכ"כ, כפי שהיא הגדירה והסבירה אותם במסות הסידרה האפולוגטית, דווקא דוחים את הטיעון המיגדרי מכל וכל. וזהו חומר למחשבה נוספת עבור חוקרות־הספרות הפמיניסטיות השוקדות להחדיר את האבחנה המיגדרית לתחומה של הספרות.


 

מישורי הדיון וציוריהם    🔗

דיווח - קודם שהדיווח עובר לאופן, שבו מיישמת עכ"כ בספרות העברית את הרעיונות האוניברסליים הקודמים, כדאי להתעכב על השימוש שהיא עושה באמצעי רטורי בולט, ולכאורה יעיל: השימוש בציורים כדי להמחיש, להסביר ולשכנע בצידקת דבריה. את הציורים בחרה בקפידה ובכל פעם התאימה אותם למישור־הדיון שבו עסקה. אלו ציורים, למשל, בחרה להסברת הרעיונות שנסקרו עד כה על מעמדן של הנשים בכל ספרות שבעולם?

במסה ב'-1 היא מדמה את הסופר לדג טורף שמבנהו הצר והמוארך, הפאלי־הידרודינמי, מותאם לאורח־חייו כצייד האמור ללכוד חלשים ממנו או להתגונן מפני חזקים ממנו על־ידי תנועה מהירה במים. לעומתו מדומה הסופרת למדוזה הצמחונית ומעוגלת הצורה, שמתקדמת במים באיטיות כי הפלנקטון הוא בהישג ידה בכל מקום. אף ששני בעלי־החיים הימיים מתקיימים באותה סביבה, שניהם, אם הם עוסקים בכתיבה, יספרו, לדבריה, על חוויות שונות, עקב החפיפה בין הדחף לכתוב לניסיון החיים של הכותב. על הציורים האלה מבססת עכ“כ במהרה את טענת הקיפוח: החוויות שהדג הטורף מספר עליהן זוכות להערכה רבה ומתקבלות כחוויות מרכזיות, ואילו חוויותיה של המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ”חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות־ערך". האפליה הזו מתרחשת, כי הנורמה של בעלי “נסיון־החיים של הדגים והדולפינים” שולטת בספרות, והם אינם מסוגלים להבין, ולפיכך גם לכבד, את החוויות שעליהן מספרת המדוזה. ההשפעה של יחס כזה על הנשים־הסופרות היא הרסנית. הן עצמן הפנימו במשך דורות את השיפוט המפלה הזה על הכתיבה שלהן, ואף שגם הן מסוגלות “לחשוב בגדול” ורק השמים הם הגבול לחזונן, אשה־סופרת לא סומכת על כוחותיה, ויומרותיה הן צנועות יותר מאלו של גבר־סופר.

במסה ב‘-2 פנתה עכ"כ לציורים חדשים כדי לקיים את הדיון על אפליית הנשים בספרות במישור האוניברסלי. הסופר מכונה במסה זו “מר עיפרון”, והסופרת - “מרת עיפרון”. במסה ב’-3 מזוהה הסופר כ“מר ברנר”, והסופרת - כ“מרת ברנר”. צירוף השם ברנר אמנם “מייהד” את הדיון ומכשיר את המעבר בהמשך למישור הספרות העברית, אך בתחילת המסה הזו, כמו במסה הקודמת, יש משקל גדול יותר לכינויים “מר” ו“מרת”, המספקים את מלוא ההסבר להבדל בין מעמדם של השניים בספרות. אף ששניהם אוחזים בעיפרון כדי לכתוב, העובדה שהוא “מר” והיא “מרת” עושה את כל ההבדל. לגבר־סופר מובטחת מראש אזרחות מלאה במולדת הספרות, אך אשה־סופרת נדונה במדינה זו להיות אזרחית מדרגה שנייה, כי נשים־סופרות לא תהיינה אף פעם “אזרחיות מלאות במולדת הספרות הרצינית לדורותיה”. המושג “אזרחות” חוזר הרבה בדיון על הנושא במישור האוניברסלי, כי הוא הופך את האפליה לרעה של האשה־הסופרת לזועקת יותר. אין הדעת סובלת קיומם של אזרחים מדרגה ראשונה ואזרחים מדרגה שנייה בחיי מדינה, ובספרות - על אחת כמה וכמה. במסה ב'-3 מתוארת האפליה בין המינים כך: “כל אשתו של ברנר, שרוצה לכתוב, המסלול שעליה לעבור יהיה בעל אופי שונה מזה המוכר כמסלול של בעלה. במקרה שלה, הוא יהיה מסלול של ריצת מכשולים. מכשולים שאינם בנויים במסלול שלו”.

אילו צדקו הפמיניסטיות בהנחתן שעכ“כ מזדהה בשלמות עם מטרותיהן, היו צריכות לצפות שתסתפק רק בהצגת אי־השיוויון במעמדן של הסופרות במסגרת הדיון במישור האוניברסלי. אך לא כך קורה. רק במסה ב‘-1 היא דנה באופן בלעדי במעמד האשה־הסופרת בספרות במישור האוניברסלי. היא ממשיכה בכך גם בחלק ניכר של מסה ב’-2, אך בחלק האחרון שלה היא כבר מצמצמת את הדיון לתמונת המצב בספרות העברית. והחל ממסה ב'-3 מובא רק תיאור תמציתי בלבד, בפתיחת כל מסה, על האפליה של יצירת האשה־הסופרת בכל ספרות שבעולם, וההמשך כולו דן בביטויי האפליה בספרות העברית בלבד. העתקת הדיון למישור השני, הלאומי, מקרב אותה למטרתה האמיתית: לקובלנה הנוגעת ליצירה שלה. כלומר: את העתקת הדיון על מעמד האשה מהמישור האוניברסלי למישור הלאומי אין להסביר רק בעובדה, שהדברים מכוונים לקורא העברי, אלא בחתירתה של עכ”כ להביא את הדיון למישור השלישי שלו, האישי, החשוב לה משני המישורים הקודמים. כאמור, ההקצאה היחסית לכל מישור משתנה ממסה למסה. בתחילה נמנעה עכ"כ לגרור את הדיון למישור האישי. היא עשתה זאת אז רק באופן מרומז, אך כבר במסה ב'-3 הסבה את הדיון באופן גלוי למצב הכתיבה שלה בספרות העברית.

בכל מקרה, אם חוזרים לבחון את ההסתייעות של עכ"כ בציורים, כדי לחדד את ההבדל בין הגברים־הסופרים לנשים־הסופרות, אפשר להבחין שאת פעולת “הייהוד” של הדיון היא עושה על־ידי מעבר למערכת ציורים חדשה, הלקוחה מתוך ההוויה היהודית, ועל־ידי שימוש במושגים מהתרבות היהודית: בית־כנסת, שליח־ציבור, עזרת־נשים, עזר-כנגדו ועוד. וכך היא מציירת את ההתרחשויות בבית־הכנסת מנקודת־הראות של מעמד הנשים שם: רק הגברים מכונסים בבית־הכנסת באולם המרכזי והמרווח שבו מתרחשים האירועים שלמענם קיים בית־כנסת, ולגברים בלבד פתוחות כל ההזדמנויות ליטול חלק פעיל בתפילה. הם קוראים בתורה, רק מביניהם ייבחר שליח־הציבור שיתייצב כחזן וינהיג את התפילה ולכולם יש גם סיכוי לעלות לתורה. לנשים הועידו בבית־הכנסת רק את עזרת־הנשים הצרה, שממנה מותר להן לצפות באופן פאסיבי ומאחורי הפרגוד על הנעשה באולם המרכזי.

ביקורת - דומה שנשתכח מעכ"כ שהשימוש בציורים אמנם מגביר את הרגשת הכותב בכוח השיכנוע של דבריו, אך איננו מוכיח את צידקתם. מן המפורסמות הוא שניתן להשוות כמעט כל דבר עם כל דבר המצוי בעולם והידוע למי שמבצע את ההשוואה. רק לכאורה מותאמות שתי מערכות הציורים שהוצגו קודם, האחת כסיוע לדיון במישור האוניברסלי והאחרת כסיוע לדיון במישור הלאומי, לקביעות שהיא קובעת שם. הציורים הימיים במערכת האחת מבליטים את התיאום המופלא שקיים בטבע בין הפיזיונומיה של בעל החיים לאורח־חייו. מה לזה ולמעשה־הכתיבה, ובמה מוכיחות עובדות פיזיונומיות כאלה את טענותיה על כושרם המוגבל של בני המינים השונים העוסקים בכתיבה, הגברים הנשים, לחוות אותן חוויות, להבין את החוויות של בני המין המנוגד ולכבד בהערכה נאותה את החוויות של הזולת?

הציורים מהווי בית־הכנסת במערכת השנייה אף הם אינם מסייעים להוכיח את צידקת טענותיה של עכ"כ. הם ניתנים להסבר באופן אחר, ולאו דווקא כעדות לדחייה ולקיפוח של הנשים באורח־החיים היהודי. אין שום דמיון בין המשל, הלקוח מתחום המסורת הדתית על דרך ההתנהלות של התפילה בבית־הכנסת לנמשל, שהוא מתחום התחרות שמתקיימת בין כותבים בספרות העברית. ובשני התחומים אין אחיזה לטענה על קיפוח הנשים.

מסקנה - הפמיניסטיות נפלו למלכודת הפתאים שהניחה עכ“כ בצורת שתי המערכות של הציורים. ואם הביאו אותן הציורים להשתכנע שבקביעותיה של עכ”כ יש מן הממש - אזי צפוי עתיד קשה ביותר ליחסים בין גברים ונשים בכל מסגרת חברתית: המשפחה, הקהילה, העם והאנושות. תחושת הקיפוח של יצירתה, המפעילה שנים את עכ“כ להקדיש חלק ניכר ממשאביה הרוחניים ומזמנה למלחמה הרעיונית במסותיה, איננה זהה ואף איננה דומה לתחושת הקיפוח שמציגה התנועה הפמיניסטית. למען היושר צריך להבהיר, שתחושת הקיפוח שעליה מדברת התנועה הפמיניסטית בתחומים אחרים של החיים היא הרבה יותר קונקרטית והרבה יותר עובדתית מזו של עכ”כ ביחס להערכת יצירתה בתחום הספרות. ספק אם הפזילה של עכ“כ לעברן של הפמיניסטיות מעניקה גיבוי וסיוע למאבקה האישי להגנת יצירתה, וספק אם הסתמכותן של הפמיניסטיות על רעיונותיה של עכ”כ מוסיפה עומק ותוקף לצידקת מאבקן. השידוך בין התנועה הפמיניסטית לעכ"כ הוא פשוט שידוך שכל צד קיווה להפיק ממנו תועלת אחרת.


 

היישום בספרות העברית    🔗

דיווח - עכ“כ מתארת את מצבה של האשה־הסופרת בספרות העברית כחמור יותר ממצבן של הסופרות בכל תרבות אחרת, כי בספרות העברית שולטת מזה דורות “אסכולה” מגובשת, שחוקיה נועדו ביודעין להפלות את הכתיבה של הסופרות. וכך קובעת עכ”כ במסה ב‘-3: “האני של הסופר העברי כעובר לפני התיבה - זהו הנושא של הסיפורת העברית”, ואילו הסופרת “חייבת להבין שהמירב שהיא יכולה לצפות לו הוא שיצירתה תגיע לשבת בשורה־הראשונה של עזרת־הנשים של הספרות העברית”. השוואת הספרות העברית לבית־הכנסת ממחישה את המקום המסורתי שהועידה “האסכולה” הזו לגבר ולאישה בתוכה. במסה ב’-4 מופיע הסבר נרחב על הסיבה לאפליה המיוחדת של הסופרות בספרות העברית תוך המשך השימוש בציור מהווי בית־הכנסת: לפי ש“האסכולה” נשענת על היררכיה המקובלת ביהדות, שבה “לבקש למען ישראל, ולעשות זאת בתפילה־בציבור, נחשב לעמוד בתפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך־הכל תחינתו של היחיד השרוי במצוקה, המבקש סיוע מידי שמים בדל”ת אמותיו ולמען עצמו“, נושאיה של האשה ותפילתה בדל”ת אמות ולמען עצמה כיחיד ייחשבו כ“עיסוק בחוויה צדדית, העומדת בצד החוויה המרכזית. בבחינת עזר־כנגדו”.

במסה ב'-5 חזרה עכ“כ והשלימה את ההסבר מהמסה הקודמת: “במימסד זה, של בית־הכנסת שברוח, הקרוי הסיפורת העברית, לתיעוד קורותיו של האני שלה, היושבת בעזרת־הנשים - - - יש בעייה: תיעוד החוויה העצמאית שלה - - - מראש נתפש כתיעוד של פעילות המוחזקת כאירוע של עזרת־הנשים - - - ולא כנושא העובר לגיטימית לפני התיבה, נושא את דברו של האני־הקולקטיבי של האדם מישראל, שהוא ורק הוא במוקד עניין הכלל”. את האפליה ב”בית־הכנסת" של הספרות העברית היא מתארת בלשון חדה כתער: “בה במידה שהתיעוד הזה שלה יותר ניחן בחזון - הוא יותר נתפש כיצירה לא מרכזית, תת־תקנית. בה במידה שהוא יותר ניחן בתנופה - הוא יותר מנותק, יותר נעדר ישוב־הדעת. בה במידה שהוא ניחן בדמיון - הוא יצירה לא רצינית, ביטוי הנעדר כובד־ראש, פרי היגיון רופס, אם לא פרוע. בה במידה שהוא יותר יצירתי - הוא יותר נחשב לתרגיל אקספרימנטלי גרידא, ובכך פחות כבעל משקל, פחות כותל־המזרח של פני הסיפורת המכובדת. בה במידה שהוא מקורי - הוא יותר קפריזי גרידא, מרוכז בעצמו, היסטרי, ביטוי של רוח־תזזית, אשר יש לפטור ממנו את סדר־היום של הספרות, כאירוע העומד מחוץ לדברי־הימים של הסיפורת העברית - - - או במונחים של הספרות העברית: מראש, אַת אדם שיצירתו איננה משקפת את העיקר שבחיינו, ואדם שיצירתו איננה (במקרה שזה בכלל איכפת לך) משקפת את האני־הקולקטיבי של האדם הישראלי. ורוב המקרים, את נדונה לדבר בסיפורת העברית על תכנים הסמויים מן העין”.

כבר במסה ב'-4 חשה עכ"כ בצורך להתייחס לשינוי שהתחיל לבלוט במשמרת הרביעית, משמרת “הקולות החדשים” בסיפורת הישראלית - הצטרפותן של הרבה נשים־כותבות חדשות. עובדה זו לא הביאה לה נוחם רב, וכך הגיבה על התופעה: “לא משנה מהו מספרן של הסופרות הכותבות סיפורת עברית, סופרות אלו הן עדיין בגדר אאוטסיידרס, ועדיין פועלות בחלל ריק, אפילו אם ספריהן זוכים להערכה. לפי שברוב המקרים, זאת היא הערכה שלא ממש יורדת לסוף־דעתם של ספריהן. וסוף־דעתם של ספריהן, על־פי ההערכה הזו, מראש נתפש כלא הכי רלוונטי. כי המבנה המחשבתי הקיים צייד אותנו בתיאוריה ובמערכת־כללים מוכנים־מראש היסטורית. על־פיהם היא כותבת די נחמד, אבל על מה שבירכתיים”.

במסה ב'-7 אפילו הגדירה באירוניה את התופעה כ“שיטפון של נשים־סופרות” והזהירה מפני התלהבות־היתר ממנה, מאחר ומעמדה העקרוני של האשה־הסופרת לא השתנה. את הצמיחה במספרן של הכותבות בספרות הישראלית בשנות התשעים הסבירה באופן הבא: ספרותנו נטשה את “המסורת הישנה בדבר ‘תפקידו של הסופר בחברה’” ועקב כך נמצא מקום גם לנשים־סופרות “בקרב השורות של המחנה של ערב־רב של מיעוטים ביזאריים בפני עצמם”. כלומר: בסך הכל התירו לסופרות רבות יותר להידחס אל עזרת־הנשים הצרה, ולכן “שלא תהיה פה טעות: כל זה לא אומר כי בישראל של היום, החוויה של מהו להיות אדם שהוא אשה, קיבלה הכרה כמטבע שהוא הליך חוקי במדינת הסיפורת העברית. - - - גם היום, מה שאישה־סופרת כותבת, נשאר רחוק מהמעמד הזה. - - - אשה־סופרת, עדיין לא קיימת בציבור שלנו היכולת לבוא ולהזדהות עם הספר שלה - - - בתור ספר השייך לאותו סוג של ספרים ששופך אור על מרכיב, או מרכיבים, שהם מהמרכזיים והעיקריים בניסיון הכלל־אנושי את החיים. במלים אחרות, אשה־סופרת, הספר שלה, מה שלא יהיה, בכל מקרה עדיין נשאר להיות גלויה־מצוירת מן הפרובינציה. או מכתב מן העורף”.

ביקורת - קביעתה הנחרצת של עכ“כ, ששום דבר לא השתנה בספרות העברית, והנשים־הסופרות היו והינן בה סופרות של “עזרת־הנשים”, משרתת, כמובן, היטב את מאבקה האישי, כי באמצעותו היא יכולה להסביר את המעמד הבלתי־מספק, לדעתה, שנקבע לכרכי סיפוריה על־ידי הביקורת. אך בביקורת פועלים, כידוע, גם מבקרים וגם מבקרות, וכזכור פסקי־הטעם של המבקרות על ספריה של עכ”כ היו חריפים יותר מאלה של המבקרים. יתר על כן: אותו הרכב של הביקורת, שכלל גברים־מבקרים ונשים־מבקרות טיפל גם ביצירותיהן של סופרות ותיקות נוספות (מיהודית הנדל ועד רות אלמוג), ואף לא אחת מהן התלוננה, שהיחס מצד הביקורת אל יצירותיה היה מקפח או שהלם את ההגדרה של עכ"כ, שהספר שלה “נשאר להיות גלויה־מצוירת מן הפרובינציה. או מכתב מן העורף”.

אין מנוס מהמסקנה, שאין דרך לרצות את עכ“כ ושום דבר לא ירגיע אותה, אם גם השינוי שאותו תיארה יהודית קציר בבית־הנשיא אינו מצטייר בעיניה כשינוי לטובה במעמד שיש לנשים־סופרות בספרות העברית. עכ”כ כה שקועה במאבקה האישי על מעמד יצירתה בסיפורת הישראלית, כך מתברר ממסותיה, שאין מנוס גם ממסקנה נוספת: כל עוד לא תבוא על סיפוקה במישור האישי, היא תוסיף לטעון בכל הדרכים הישירות (כמו במסות הסידרה האפולוגטית) והעקיפות (כמו במסות הסידרה האופנסיבית) שאין מבינים את יצירתן של הנשים ואין מעריכים אותן כראוי. כך שאין תקווה כי יום אחד נשמע מפיה שיְמות המשיח הגיעו, ומעמדה של הסופרת הוא תקין לחלוטין בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. ספק אם עכ“כ תודה בכך גם אם ביום המקווה ובמהרה בימינו תגיע לשערי ירושלים בדהרה משובבת־לב וכשהיא רכובה על החמור הלבן, להפתעת כולם, “גב' משיח” במקום “מר משיח”. מה עוד צריך להתרחש בחוגים לספרות, שמרבית צוות־המרצים בהם מורכב מנשים, ובשיעורי הספרות, שרוב העוסקים בהוראה בהם הן מורות, כדי שתיאות עכ”כ להסיר מנגד עינינו את כתב־התביעה החמור הזה על העוול הנעשה לכתיבתה? אם “מר עיפרון” היה מאשים את “מרת עיפרון” בהאשמות־שווא כאלה וגורר אותה כעשרים שנה להתייצב לפני כל הערכאות הספרותיות ולהתנצל על חטאים שלא עשתה, רשאית היתה בצדק לתבוע אותו על הטרדה קשה ועל הצקה ממושכת על רקע מיגדרי.

מסקנה: אם הפמיניסטיות עדיין לא השתכנעו מהנימוקים הקודמים, שאין ממש בקביעותיה של עכ“כ, ושלפמיניזם לא תצמח תועלת רבה ממסותיה על מעמד הנשים־הסופרות בספרות העולמית ובספרות העברית, היו צריכים דבריה על הצטרפותן של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים” לפקוח את עיניהן. שום תועלת לא צמחה מאותן מסות גם ליצירתה של עכ”כ. ספריה יצאו לגורלם והם מחלחלים ברקמת הספרות העברית כמידת כוחם. אין הם זקוקים לליווי ממשיך שלה, וגם הליווי, שהעניקה להם עד כה, לא סייע להם במשהו. ואשר למסות הסידרה האופנסיבית, שבהן ניסתה לסייע לספריה בדרך מוסווית, על־ידי ליבוי מדנים על רקע מיגדרי בין גברים ונשים בתחום הספרות, כאן יש לנו עניין עם תופעה שהגיע הזמן לפרק את כל בניינה, לקעקע את כל הנחותיה וקביעותיה המופרכות ולטהר את עולם הספרות העברית מכל העננה העכורה שמאפילה על שמיה מזה שני עשורים. לספרות העברית בשנות המדינה יש הרבה בעיות אמיתיות שאין היא מצליחה להתמודד עימן, ואין שום צורך להכביד עליה עם הבעייה המדומה שעכ"כ חוזרת ומדשדשת בה בפרהסיה ומעל כל במה, במקום להמשיך ולהתמסר לעיסוק שאמור להיות מרכזי בפעילותו של כל סופר שבחר לכתוב סיפורת: כתיבת סיפורים חדשים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!