הוצאת כתר / סדרת כותרים 1999, 341 עמ'.

גיבורת הרומאן, סוזנה, נוטה להביע דעות נחרצות בנושאים שונים. באחת הפעמים היא משמיעה הגיגים גם על הסיפורת: “אנשים אוהבים לספר על עצמם. דברים מאוד מסויימים. סיפור זה מכלול של עובדות שכבר עובד, טופל, סונן וצונזר עד שקיבל את צורתו המזוככת, עם התחלה, אמצע, סוף ומוסר השכל. כל הפרטים הלא־רצויים הושמטו או טושטשו, כל מה שרצוי להדגיש - הודגש, וכך למעשה סיפור הוא לא דבר חי ומתהווה שקורה כאן ועכשיו אלא מיחזור של עבר מהוקצע ומאורגן היטב. הסיפור הוא דבר מת” (15). רק אצל “מספרים מתוחכמים” שהם “שחקנים מוכשרים”, מוסיפה סוזנה, “הסיפור נשמע דומה יותר לדיבור אמיתי ומיידי”. על־פי אבחנות אלה קשה להחליט אם הסיפור שסוזנה מספרת על אהבתה לנאור הוא “דבר מת” משום ש“עובד, טופל, סונן וצונזר” או משום שאין היא נמנית עם “המספרים המתוחכמים” ולכן אין היא יודעת להפיח רוח־חיים בסיפורה.

היתה זו יומרה מצד אלונה קמחי, שגילפה את הדמות של סוזנה, לצפות ממנה שתעמוד במשימה כה קשה, לכהן כמספרת של העלילה. סוזנה היא בסך הכל שושנה רבין, רווקה בת שלושים ושלוש מרמת־גן, ציירת חובבת וצופה פאסיבית במה שמתרחש בעולמה המצומצם. בעולם זה מעגלים לא רבים. במעגל הקרוב מכולם נוכחים רק שלושה אנשים: האם האלמנה, עדה, חברתה ניצולת השואה, נחמה, וידידם בעל החנות “סוּפֶּר־דוּפֶּר”, ארמאן. במעגל השני משתלבות שתי דמויות נוספות: רבקי, העובדת הסוציאלית בעלת ההשקפות הפמיניסטיות, וגידי בוצ’צ’ו, הומוסקסואל ובעל כלבה. במעגל השלישי מצוי העולם כולו, שהֵדָיו מגיעים אל סוזנה באמצעות הרדיו והטלוויזיה. סגורה בעולמה הצר, תוהה סוזנה בצדק: “מה אני יודעת על אהבה - - - ומאיפה לי לדעת? - - - מה לי ולעולם החיצון, על כל הפֶנוֹמֶנה האינסופית שלו בכלל?” (160–159). על חייה עד כה היא אומרת: “הביוגרפיה שלי אפורה וסתמית, נקייה מחוויות אישיות המלאות דרמה של רוע, אלה המקשיחות את הלב. מעולם לא הוכיתי, דוכאתי, עוניתי או הושפלתי מעבר למינון הרגיל והיומיומי, שהוא מנת חלקו של כל אחד מאתנו באשר הוא אדם” (263).

שיגרת חייה של סוזנה מופרת על־ידי הופעתו הפתאומית של נאור, בן־דוד מאמריקה. הוא צעיר ממנה בחמש שנים, יפה־תואר, מחונן בכישרונות (החל בציור וכלה בבישול) ואפוף מיסתורין. סודותיו האפלים מתגלים אט־אט: לארץ הגיע כדי לרכוש איקונות פְּרֶבוֹסלביים של מדונות לאספן ארמני ערמומי שלו הוא חב חוב גדול מהפסדיו במשחקי־קלפים. כיוון שהכל שרירותי בעלילה זו ופטור מהסבר סיבתי, עלינו לקבל בלי ערעור את העובדות שמציבות את נאור על בימת הסיפור.

נאור מצרף לעלילה קבוצת דמויות ביזאריות מסוגו: קטיושה, אם חד־הורית, רוסיה שהתגיירה, בנה בן השש, ארתור, המגדף בחרוזים, ואלכוהוליסט בשם ואדים שהוא מומחה לאיקונות פרבוסלביים. תחילה נרתעת סוזנה מנאור, אך בהמשך היא מתאהבת בו. שם הפרק “המשורר והמדונה” אומר הכל על אהבה זו. היא מזהה ביופיו את היופי של המשורר האנגלי שֶׁלי, והוא מייחס לה את הדמיון לדמותה של סוזנה כפי שראה פעם בפסיפס ביזנטי מהמאה השישית, פסיפס שבו הונצחה שושנה, אחת מגיבורות הספרים החיצוניים למקרא. סוזנה איננה, כמובן, מדונה, ונאור רחוק מאוד מהיות המשורר האנגלי שלי, וכך גם נראית אהבתם.

עלילה מופרכת    🔗

האהבה, כידוע, מסוגלת להוליד בבני־אדם יכולות מופלאות. אלונה קמחי, בכל אופן, מבקשת מקוראיה להאמין שכזו היתה השפעתה של האהבה על שושנה רבין. קודם שהגיח נאור אל חייה והצית בלבה את אש האהבה, הסתגרה שושנה בבית וישבה ישיבה פאסיבית על השרפרף הנמוך שלה. “רוב הזמן לא הייתי אשה. הייתי, כידוע, יצור” (132), היא מספרת, ומוסיפה: “אסקפיסטית. אדם קטן מאוד” (190). קודם שהאהבה הפכה את “שושנה” ל“סוזנה”, סבלה ממחלת־נפש לא־ברורה, שהתבטאה ברתיעה ממגע כלשהו עם הזולת. לכן העדיפה להסתגר בבית ולחטט בחסרונותיה ובמוזרותה. במיוחד עורר בה גועל המגע הגופני. אפילו על אהבתה לאמה היא אומרת: “היתה בי אהבה. למשל אהבתי לאמא. אך בתוך תוכי בזתי לאהבה הזאת ונגעלתי ממנה - היא היתה רק עוד ביטוי לרצון הזה המתועב, החמדני, הבוחן כל דבר על־פי המידה שבה יוכל לשרת אותי. לספק את צרכי, לשמש אמצעי לשרוד” (265–264). לאלוהים פתרונים איך הצליחה לבצע את הלוליינות הזו, להתגבר על עכבותיה הנפשיות מרתיעה מכל מגע עם זרים ולהתאהב בנאור, שאותו היא מתעקשת לכנות בתואר “האורח”.

הפסיכיאטריה, שנשים מסוגה של שושנה־סוזנה הן לקוחות שכיחים שלה, לא מכירה בתהפוכות־אינסטנט כאלה, תוך פרק זמן קצר, בחייהן של המטופלות אחרי שאיבדו את יכולתן להסתגל אל החיים. לוא לפחות התרחש השינוי המדהים הזה עקב אירועים דרמטיים, אך כל מה שאירע בשבועות המעטים שנאור התארח בארץ בדירתן של סוזנה ואמה, כלל מאורעות טריוויאליים: יציאה לתיאטרון, הליכה לסרט, ביקור אצל קטיושה, נסיעה לחוף הים, שיחות פוליטיות מאולתרות בהשתתפות שני ידידיה של האם, נחמה וארמן, ושיחות טנדו על נושאים שונים בין סוזנה ונאור.

גם קידומו של סיפור התאהבותה של סוזנה בנאור איננו מדורג. אף שסוזנה מספרת את האירועים מנקודת מבטה ועושה זאת ממצב וידויי, אין היא מסוגלת להסביר את המעבר מרגש דחייה שהיא חשה כלפי נאור בפגישתם הראשונה להתאהבות בו כעבור זמן קצר, את השינוי שמתחולל בה מאשה שכבולה למגבלותיה הנפשיות לכזו המסוגלת להתמסר למגעו של גבר מסוייג וזר כמו נאור.

הפריחה הקצרה של האהבה בחייה של סוזנה מסתיימת כאשר נחשפים סודותיו של נאור, המתגלה כנוכל. הרחקתו של נאור מזירת־הסיפור באותה פתאומיות שבה הוצב עליה מחזירה גם את סוזנה אל מקומה על השרפרף הנמוך שלה בדירה. כעת מסכימה האם להצעה שסירבה לה קודם לכן ומתירה לסוזנה להצטרף אל הפרוייקט בראש־פינה, שנועד לחולי־נפש מסוגה המגלים כישרונות אמנותיים בולטים. סוזנה עצמה מכחישה את קיומם של כישרונות מכל סוג שהוא אצלה: “רציתי להגיד שאין לי שום אמנות ומעולם לא היה לי, שאני סתם משחקת בקקה, מסיחה את הדעת ולא מעיזה אפילו לחשוב על לצייר או לפסל משהו מתוך התכוונות אמיתית, כי זה נועד רק לאנשים נשגבים ולא לתולעים קטנות ומפוחדות כמוני, שמרוב בלבול לא יודעות מה הן חושבות אפילו על שולחן או על סיגרייה, שלא לומר על החיים בכבודם ובעצמם. ואיזה אמן יכול להיות בלי השקפת עולם?” (282).

וידוי זה של הגיבורה לא מנע מאלונה קמחי לייחס לנאור את תפקיד המוזה בחייה של סוזנה. ובניגוד מוחלט לעדות הגיבורה, מתקדמת העלילה ומניחה, הכל לפי צו הכותבת, שהיופי והמסתוריות של נאור חושפים יכולת אמנותית הגנוזה בסוזנה וגואלים אותה מהרגשתה כ“יצור”. האמת היא שכמו כל מטופל היא מנסה להשתחרר מהטיפול של רבקי (221) ובסיום היא חוזרת ומקבלת על עצמה את המרות שלה (317). בשני המהלכים הסותרים - ההתעוררות הפתאומית של שושנה רבין, בהשפעת הופעתו של נאור בזירת העלילה, ושקיעתה באחת עקב סילוקו מזירה זו - מתמצה כל “עמקותו” של הרומאן. כותבות מסוגה של אלונה קמחי משליכות את כל יהבן על כוחה של האהבה לשכנע כל קורא שהכל ייתכן בחיים, אך כיוון שכותבות כה רבות לעיתים כה קרובות נושאות לשווא את שם האהבה ב“יצירותיהן”, ממאיסים סיפורי האהבה שלהן את הספרות על הקוראים.

הגיגים ושאר מגרעות    🔗

“סוזנה הבוכיה” הוא סיפור סתמי, מאולץ ומייגע שאלונה קמחי מותחת אותו לאורך בלתי־סביר. העלילה השרירותית והמופרכת הזו מתארכת בעזרת דיונים על המצב הפוליטי אחרי רצח רבין ואחרי הבחירות שבהן הפסיד שמעון פרס לביבי נתניהו ועל־ידי הגיגים של סוזנה על שלל נושאים. הייתכן שההתאהבות מעמיקה באורח־פלא את הבנותיו של אדם בכל נושא שבעולם אחרי שהיה סגור בדלת אמותיו? כזה הוא ההגיג שלה על קשרים בין בני אדם: “לקשור את נפשך באנשים משמע להיות ערוך לאבד אותם” (123). כזה הוא ההגיג של סוזנה על הריק העולמי, שאותו היא מריחה “בסרחון הנשימה החמה של כלל האנושות - ערב־רב חסר־פנים של הומו-סאפיינסים שנשלף מביטחונן המדומה של מיטותיו לעוד יום של הישרדות” (131). כזה הוא ההגיג שלה על מהלך ההיסטוריה: “עוצמת שנאתם של הדפוקים עשתה היסטוריה. עשתה מהפכות” (135). הגיג ממש נועז בחידושו דן על דרכי החיים המנוגדות: “זה נכון שכולנו עושים את דרכנו אל המוות, מוטחים אל החיים כמו אבן שנזרקה אל התהום ביד אדישה, אך יש כאלה שבמעופם משתתפים במשחק קרני השמש על שבבי גרניט נוצץ, ויש כאלה שסלע התהום שלהם הוא בזלת שחורה ומאובקת” (161). והגיג אחר מביא הוכחה של ממש לקיומו של אלוהים: “היופי יכול לגרום לאנשים להרוג, לבטל את עצמם, לכתוב שירה, לכבוש ארצות. - - - ליופי סגולות מרפא וכוחות אפלים. - - - היופי הוא הוכחה יומיומית לקיומו החבוי של אלוהים” (229).

שיחות עתירות־הגיגים כאלה מנהלת סוזנה (אשה מעורערת בנפשה) גם עם נאור (שקרן, מהמר וגנב). כיוון שאין הם להוטים לעסוק כדרך האוהבים במעשי־אהבה, ניזונה “אהבתם” משיחות עמוקות מני־ים. בארבעה עמודים של אחת מהן (188–185) מספיקים השניים למצות, למשל, את הנושאים הבאים: ריבוי הפרסונות בכל אדם, מהות האישיות, סוגי הפחד ומשמעות החיים. מפאת ריבוי הנושאים נוותר הפעם על ההדגמה בציטוט משיחה זו.

השפעתו של נאור על כוחות הנפש של סוזנה היא כה ניכרת, שבנוסף לנאמר ביניהם בשיחות היא מוסיפה לנו את פניני הרהוריה: “ידעתי שגורלה של כלל האנושות במובן זה לא שפר מגורלי שלי. ידעתי שתהום אי־ההבנה רובצת גם בין הקרובים שבחברים. לפעמים ברגעי חסד נדירים, מצטמצמת התהום לידי סדק צר אך מהר מאוד היא נפערת כקודם, משאירה איש איש על צוקו השומם” (253). הרהרנות כזו נסבלת בדמויות אחרי שהתנסו במבחני־חיים אמיתיים וגם אז רק אם ההרהור עצמו אינו מתיימר להכליל אמיתות על כלל ההיסטוריה ועל כל בני־האדם. סוזנה וגם נאור לא התנסו בכלום, אך את אמירותיהם על החיים הם מנסחים בלי צניעות וללא כל היסוס. הסופרת ששמה הגיגים כאלה בפיהם, מעמיסה על העלילה הבנאלית עומס הגותי שאין בכוחה לשאת על עצמה. משום כך מותר ללעוג לפסקנות שבמשפטים שהיא שתלה בפיהם ולגנות את הכתיבה הכוזבת שלה ברומאן הזה.

כתיבה פטפטנית ופרועה    🔗

בכך לא תמו מגרעותיו של הרומאן. הכותבת האריכה את הטקסט באופן מלאכותי בעזרת פרקים מופרכים, המבטיחים התרחשות מיסתורית או דרמטית עד שמתברר לקורא שהיתלו בו. בפתיחתם של פרקים אלה מוצג סיבוך בעלילה, אך בסיומם מתברר שהסיבוך בעצם לא היה קיים כלל. כאלה הם, למשל, הפרקים הבאים: הפרק על היעלמותו של נאור (“המיסתורין של הגברים”) והפרק על החשד שנאור הוא אביו של ארתור, הילד המגדף (“לא מאהב של”). גם הפרק על הטעויות שמעורר השם רבין (“לא קרובת משפחה של”) הוא פרק שמותח בדיחה בלתי־מוצלחת וחסרת־טעם הרבה מעבר לסביר. כמו כן ניסתה קמחי לחזק את הבניין המעורער של סיפור האהבה בין סוזנה ונאור על־ידי נושאים שאינם מן העניין. כך עירבה שלא לצורך את השואה בסיפורה, באמצעות דמותה של נחמה, וכך שילבה בו גם את רצח רבין, הנדון בשיחות הסלון כאשר “הפרלמנט” המשפחתי מתכנס בו. נושאים כאלה אינם ראויים לבוא בחברת הדמויות של קמחי ב“סוזנה הבוכיה” ובתוך טקסט שבו היא עוסקת באופן אובססיבי בהפרשות הגוף, תוך המצאת פתרונות משונים לפליטתם (באגרטל הכחול שסוזנה וגם ארתור נעזרים בו), ומתרכזת בלי כל עידון בשאר פעולותיו של גוף־האדם.

והמגרעת הגדולה מכל, שהסיפור השדוף, המופרך וחסר־הדמיון הזה כתוב בשפה צחיחה, המצטיירת כפארודיה על שפה שבה ראויה ספרות להיכתב. בלי להרגיש כלל בהבדלים מסוגלת קמחי להשכין אראלים, ניבים ומליצות, בחברת מצוקים, צירופים דיבוריים. בדוגמא הבאה (275–274) מהרהרת סוזנה על ההבדלים בינה ובין נאור: “הבעיות שלו חיצוניות לו. ברגע שתיפתרנה, יוכל להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. ואני? האם אני יכולה לפתור את עצמי? הרגשתי כעס על האורח שהעז להשוות את המצוקה הכרונית שלי עם מצוקתו החולפת. הכמעט מקרית. הרי כל מה שהוא צריך כדי לארגן את חייו מחדש הוא כסף. בסך הכל כסף. להחזיר את החוב לארמני ונגמר העניין!”.

בקטע הזה שולטת הלשון הדיבורית: להמשיך הלאה, הרגשתי כעס, המצוקה הכרונית, לארגן את החיים מחדש, להחזיר חוב (במקום: לפרוע חוב) ונגמר העניין. אך רצוף לו נמשך הקטע הבא: “בלב לבי ידעתי שאני מקלה ראש באופיו, ושבעיותיו הכספיות של האורח, הנשרכות אחריו כשובל אינסופי בשמלת החתונה של דיאנה הבריטית, הן רק המשך ישיר לכוליותו הרוחשת צרות, ממש כאילו הן יד פגומה או רגל בעלת שש אצבעות, או אפילו משהו ביזארי כמו זנב. אבל מחשבה כזאת לא יכלה לעזור לי בכלום ודחקתי אותה הצידה, מתמקדת במצב הנקודתי”. קטע זה נשלט על־ידי ניבים וצירופים מליציים: להקל ראש, להישרך אחרי, לרחוש צרות, לדחוק הצידה - המשולבים בתוך משפטים דלי־תוכן. זו שפת כתיבה פטפטנית ופרועה, המטלטלת את הקורא מאיכות לשונית אחת לאחרת והופכת את הטקסט לזרימת מלים המצורפות באופן אקראי וללא כל שליטה עליהן מצד הכותב.

שיפוט כושל    🔗

“סוזנה הבוכיה” הוא רומאן טיפוסי לאיכותם הירודה של רוב הרומאנים שנשים חתומות עליהם שהתפרסמו בעשור האחרון בסדרות הפרוזה שייסדו ההוצאות השונות. אין מספיק רומאנים ראויים לפרנס מספר כה גדול של סדרות. והתוצאה היא שהן משלימות ביצירות פגומות ודלות־ערך מהסוג של “סוזנה הבוכיה” את כמות הרומאנים השנתית שהתחייבו עליה. השקעה נילווית בפרסומת, בהפעלת קשרים עם “המילייה” הספרותי־תקשורתי והשפעה נמרצת של יחסי־ציבור מביאות לתוצאה הבלתי־הגיונית: שספר כזה משתלב מהר ברשימת רבי־המכר, מתמיד להופיע ברשימה שבועות רבים ונמכר באלפי עותקים.

התהליך הזה עוקף את הביקורת, שכוחה כעת דל, ואין איש מטה לה אוזן כיום, אחרי שסוקרי־ספרים למיניהם השתלטו על כל הבימות, בין בעיתונות היומית ובין בכתבי־העת. הללו אינם מצויידים באמות־מידה לשפוט יצירות ספרות והם חסרים אפילו את התנאי הראשון לעסוק בשיפוט ספרות: היקף כזה של קריאה, שיאפשר להם להשוות את היצירה החדשה עם יצירות ראויות של אחרים - תנאי שבלעדיו שיפוט כזה איננו יכול להתבצע.

“סוזנה הבוכיה” הוא רומאן יומרני שאינו בוחל בשום תכסיס כדי לצייר את עצמו כ“עמוק”. הוא רומז שוב ושוב על הימצאות קשר בין חיי גיבוריו לנכסי־רוח מהתרבות הכללית. בולטים ביניהם המוטיבים מהנצרות: סיפורה של סוזנה והזקנים מהספרים החיצוניים ודמותה של המדונה בציור ובפיסול הכנסייתי. בעלילה מוזכרות יצירות שונות ומצוטטות בה גם שורות ממיטב השירה העולמית (171, 289, 338). אך כשאלה משתלבים בסיפור־מעשה שרמת ההומור בו הוא מהרמה של רסטורטור־רסטורן (111), קורצווייל־קורצוויילר (129), או מרמת הסיפורים של נחמה (293) והחיקויים של נאור (235–234), אין מנוס מהמסקנה, שהטקסט כולו הוא תיפלות מתחילתו ועד סופו. למסקנה זו תורמים גם “השפנים” שהמספרת שולפת מכובע־הקסמים שלה בזה אחר זה. כך מתברר לנו שריבקי איננה סתם עובדת סוציאלית אלא גם פמיניסטית (216), גידי בוצ’צ’ו איננו רק קצין בצבא־הקבע אלא גם הומוסקסואל והכלב זארה שברשותו איננו אלא כלבה.

רומאן כמו “סוזנה הבוכיה” ראוי היה שיתעלמו ממנו. בימים אחרים הייתי ודאי עושה כך גם אנוכי. מדוע, אם כן, טרחתי לדון בו ולהצביע על מגרעותיו? - מתברר שחבר שופטים של פרס ספרותי, מהחשובים שקיים אצלנו לרומאן עברי, פרס ברנשטיין, בחר ברומאן של אלונה קמחי כרומאן הטוב מכולם בשנת החלוקה 1999, יחד עם הרומאן “ציפור ישנה” ליוכבד רייזמן. הואיל ונפלה בחלקי הזכות לשפוט בחלוקה הראשונה של פרס זה, יחד עם החוקר מאיר שטרנברג (מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א) והמשורר דן פגיס ז“ל (שייצג את החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית) - אני זכאי לתמוה על כושר השיפוט של שופטי הפרס שבחרו להכתיר את “סוזנה הבוכיה” בתואר הרומאן העברי הטוב ביותר באותה שנה. חבר השיפוט הראשון של פרס ברנשטיין העניק אותו אז ליעקב שבתאי על הרומאן “זכרון דברים”. ההבדל הגדול בין “זכרון דברים” ל”סוזנה הבוכיה" חושף את מה שאירע לסיפורת שלנו מאז ועד היום.