רקע
יוסף אורן
"בעל ואשה" - צרויה שלו

הוצאת קשת 2000, 341 עמ'.

“בעל ואשה”, שהוא הרומאן השלישי של צרויה שלו אחרי “רקדתי עמדתי” (1993) ואחרי “חיי אהבה” (1997), עולה באיכותו על הרבה רומאנים מסוגו, המספרים עלילה ריאליסטית “מן החיים”. יש בו סיפור־מעשה מעניין, קולח ודינמי, שמוזרמים בו אירועים דרמטיים במינון מחושב ובמסלול ליניארי. הרומאן מפגין מיומנות בולטת במסירת חילופי־דיבור בין הדמויות, שבהם נעשה בירור נוקב של יחסים במשפחה, בין בעל ואשה (221–214), בין אם לבת (255–250) ובין נשים לבין עצמן (151–139), והוא כתוב בשפה עשירה המתובלת בצירופי־לשון פיגורטיביים עסיסיים והמשובצת בפסוקים מרשימים מהמקרא. כל אלה מעניקים לקורא תחושה, שלפניו יצירה בעלת ערך, רעננה ומקורית, אף שזהו רומאן טרחני, שקולות יללה נשיים בוקעים מתוכו, על יחסים שהשתבשו בחיי משפחה ועל אי־הבנות בין המינים, רומאן שאירועים מרכזיים בו נותרים מעורפלים עד בלתי־סבירים, רומאן המניע את גיבוריו באופן שרירותי ומתהדר בשיבוצים מהמקרא בהקשרים בלתי־הולמים.

זהו אמנם רומאן טוב בסוגו, אך הסוג עצמו איננו יותר מסיפורת סדינים וחדרי־שינה, שדווקא כותבות התמחו בו. סוג הרומאנים הזה השתלט לחלוטין על הסיפורת הישראלית בעשור האחרון. הוא מכהן בקביעות וחודשים רבים בראש רשימות רבי־המכר, סוחט עד תום את זמן הקריאה של הקוראים ואינו מותיר שיור מזמן זה לקריאת יצירות ספרות רבת־ערך מסוגים איכותיים ותובעניים יותר. הסוג הזה של הרומאנים - וזהו סוד הצלחתם כרבי־מכר - מטפח ריאליזם אסקפיסטי, כי את הגיבורות שלו לא מעניין שום דבר חוץ מחיטוט ביחסים שבינו לבינה ומניתוח משמעותם של משגלים. רומאנים כאלה מקטינים את שקף המציאות אצל קוראיהם, וגם כשהם נכתבים ביכולת יותר מסבירה, כיכולתה של צרויה שלו, העולה בכמה דרגות על כתיבתן של רוב הכותבות, הם ממלטים אותם מהמצוקות הקשות של הממשות, שרובן אינן צצות דווקא בחדר־השינה. מעולם לפני הכותבים של משמרת “הקולות החדשים”, המשמרת הרביעית בספרות הישראלית, לא היתה הסיפורת הישראלית כה אסקפיסטית בנושאיה ובמסריה, גם לא כשסופרי “הגל החדש”, בתחילת שנות השישים, היפנו עורף לנושאי “המצב הישראלי” והעדיפו עליהם את נושאי “המצב האנושי”.


 

פירושים מגזימי־ערך    🔗

מבין התגובות הראשונות על הרומאן ראויים לציון שני פירושים שהתאמצו למצוא בו רובדי־עומק סמויים. בפירוש הראשון ניסתה ניצה בן־דב (מוסף “ספרים” של עיתון הארץ מיום 7.6.2000) לייחס משמעות אלגורית לעלילה המספרת על התפרקותה של משפחה: “אודי ונעמה מייצגים מאבק איתנים בין יהדות לישראליות”. לדבריה, האיר את עיניה מרדכי שלו, אביה של צרויה, למשמעותה האקטואלית של הקְבּלה בטקסט בין חיי הנישואים של גיבורי הרומאן לפילוג של ממלכת דויד ושלמה למלכות יהודה של רחבעם ולמלכות ישראל של ירבעם. אודי מייצג את היהדות בשל דבקותו בספר התנ“ך, בעוד נעמה מייצגת את הישראליות החילונית בשל הדמיון בין שמה לשם חמותה של רות המואבייה - נעמי. הפרשנית מתקשה לפסוק בשאלה, מי משמש מטפורה למי. האם גיבורי הרומאן הם מטפורה לניסיון לבצע “הפרדה הכרחית ובו־זמנית בלתי־אפשרית” בין יהדות לישראליות, כי “יהדות וישראליות כמוהן כבעל ואשה במערכת משפחתית מתוחה, שהניתוק ביניהם מתבקש, אבל לעולם יהיה מלאכותי ולא טבעי”. או אולי “ממלכות יהודה וישראל שנחצו - - - הן מטפורה לחיי נישואים”, כי “חיי נישואים כמוהם כממלכות אחיות, נאבקות ומתפייסות, שיודעות ימי זוהר וימי אופל, ימי נתק וימי קשר”. הקושי לפסוק בעניין זה לא מעכב בעדה לקבוע את התכלית האקטואלית של האלגוריה: “אותה מבוכה ואותו טשטוש גבולות בין המושגים יהודי וישראלי בזמננו קיימים גם בין אודי ונעמה וגם בין ישראל ויהודה בתנ”ך”.

אני מקווה שהפרשנית, שכשלה כאן במתן ערך מוגזם לאיזכור הפרשה של שתי הממלכות היריבות שהתפלגו אחרי מות שלמה, מסרה דיווח מהימן משיחתה עם מרדכי שלו. הפירוש שהיא מביאה, בהסתמך על השיחה איתו, מפליג הרבה מעבר לתפקיד המצומצם שמיוחס ברומאן לאיזכור המחלוקת שהיתה בין שתי הממלכות. המחלוקת הזו מנוצלת בעלילת הרומאן, בפיה של נעמה, רק כמשל ליחסים בין בעל ואשה. במהלך הנסיעה למלון, מגלה אודי לנעמה, שהם חלפו על הגבול שחצה בימים הקדומים בין ממלכות ישראל ויהודה. ואז מתפתחת ביניהם השיחה הבאה: “למה הם נפרדו, אני שואלת, והוא אומר, השאלה היא למה הם התאחדו בכלל, הרי החלוקה ביניהם היתה חלוקה טבעית עתיקה, שקדמה לאיחוד, האיחוד היה חלש מלכתחילה, ואני משפילה את עיני, למה נדמה לי שעלינו הוא מדבר” (87).

עניינן של שתי הממלכות היריבות מוזכר פעם נוספת בטקסט אחרי שאודי נטש את הבית. אחרי לילה שבו קראה את פסוקי הנחמה מפרק ל"א בירמיהו, התעוררה נעמה מדפיקות על הדלת. היא אצה בשמחה לפתוח בהנחה שתמצא שם את אודי: “הנה הוא חזר אלי, אודי שלי, הוא לא יכול באמת להתרחק, אנחנו עם אחד, גם אם שתי ממלכות שונות, ברית חדשה נכרות עכשיו בינינו, כי אסלח לעוונו ולחטאתו לא אזכור עוד” (247), אך מגלה לאכזבתה בפתח הדלת את אמה. אין כל ספק מי משמש כאן מטפורה למי ואיזה תפקיד מוגבל נועד לאיזכור שתי הממלכות בפיה של נעמה.

קיצוני בכיוון הפוך, למצוא מעמקים בעלילת הרומאן, הוא פירושו של שי צור (בחוברת יוני 2000 של “מאזנים”), שהעדיף את הכיוון הפסיכולוגי. לדבריו, “מדובר בפרידה בלתי־נמנעת” בין אודי ונעמה, שהיא תוצאה של “הפחד האדיר מפני המיניות הרת־האסון שדבק בשניהם וגוזר עליהם ילדות אינסופית והורות פגומה”. כדי לבסס את הנחתו, שרתיעה מינית שמקורה בילדותה של נעמה משבשת את נישואיה עם אודי, הוא מדמה את הגיבורים לבוגרים שנתקעו בשלב הינקות וטשטוש הזהות המינית. כדי לבסס את הפירוש אסף הפרשן בשקדנות את מעשי־הכשל שנזרעו בעלילה, כגון: עוקץ הדבורה שננעץ ברגלה של נעמה ביום שבו התבשרה על פרידת הוריה ושבירת הברומטר של האב על־ידי נעמה ביום נישואיה. על איסוף כזה הוא משעין את מסקנתו: “נעמה ואודי הם שני ילדים זנוחים, שמעולם לא השלימו את ילדותם - - - הם מגדלים זה את זה כמו אב ובת, אם ובן, ולא כבעל ואשה”. שניהם נמצאים “בקיפאון א־מיני”, במיניות שלא הבשילה במועד, המחייבת אותם לעבור התבגרות מאוחרת, והעלילה מתארת את כניסתם של אודי ונעמה לשלב “הילדות השנייה”, שבאחריתו ישלימו את ההתבגרות שהחמיצו בגיל המתאים לכך.

גם פרשן זה מנסה באופן מאולץ לקלוט לתוך פירושו את האיזכורים מהמקרא. הוא משבח את המחברת על “אקט אמיץ של ניכוס נשי של התנ”ך" ומביא כדוגמא לכך את הקישור שעשתה בין סיפור הנביא מיהודה, שאלוהים אסר עליו לאכול שם לחם ולשתות מים ולחזור באותה דרך, להצלחתם של נעמה ואודי למצוא “דרך שונה לשוב הביתה, אל הילדה ואל מקום העבודה”. התיזה של הפרשן על התבגרות מאוחרת והפסיכולוגיזציה של האירועים בחיי הגיבורים של הרומאן, שהם כמעט בני ארבעים, חושפות את הבנאליות של הפרשנות הפסיכולוגית. תמיד ניתן למצוא בפסיכולוגיה איזו תיאוריה להנהרת עלילה “מן החיים” דוגמת זו שנרקמת ברומאן מסוג זה. עצם היכולת להסביר את נפש האדם עד תום צריכה להחשיד פרשנות כזו, או להצביע לחילופין על מגרעתה של היצירה הניתנת למיצוי על־ידי פירוש כזה.

הבעייה בשני הפירושים היא שאין הם מצליחים לקשור את כל הדמויות, האירועים, הסצינות וחומרי הלשון למאמץ שלהם להעניק משמעויות עמוקות לעלילת הרומאן, אלא הם מתבססים רק על מיבחר מתוכם. פירוש נבחן ביכולתו למקד את כל משאביו של הטקסט, כל עוד מדובר ביצירה שהכותב אכן מפגין בה שליטה מלאה באלה, שהרי מוקד כזה לא יימצא אצל כותבים שהתוצאה “יצאה להם” איך־שהוא. צרויה שלו איננה יכולה להיחשד שכך, ללא שליטה הדוקה שלה בכל מה שמצוי ברומאן, כתבה את “בעל ואשה”. לגינוי ראויים שני הפרשנים, שבדרך כזו מצאו בעלילת הרומאן עמקות שאיננה בו ושלמות שהוא לא הגיע אליה. שני הפרשנים גם טעו בהבנת העלילה עצמה, כי הם אינם מבדילים בין נעמה לבין אודי ומייחסים לשניהם משקל דומה בעלילה. ניצה בן־דוב מתארת מתח דו־כיווני שקול בין אודי ונעמה בדומה למחלוקת הדו־כיוונית שהיתה בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל בשלהי בית ראשון, המקבילה למחלוקת הדו־כיוונית בין יהדות לישראליות בזמננו. שי צור מזהה אצל השניים בעיית התבגרות זהה, אף שהוא עצמו מדגים את הנחתו על תיאור ההתבגרות המאוחרת רק אצל נעמה.


 

האַלוּזיות מהמקרא    🔗

ממאמציהם הכושלים של שני הפרשנים מתברר, שכל דיון פרשני ברומאן חייב לברר תחילה את התפקיד של הפרשיות מסיפורי המקרא ושל השיבוצים מהתנ“ך ששולבו בטקסט. ההצדקה לאיזכורים הרבים מספר הספרים היא זיקתו של אודי אליו. את התנ”ך בכריכה האדומה קיבל במסיבת הסיום של התיכון מידי המנהל, שלחץ את ידו והתקשה “להרפות מן התלמיד המצטיין של השכבה” (118). העותק הזה ליווה את אודי מאז לכל מקום, היה איתו במהלך השירות בצבא ובכל הטיולים שהדריך (68). כנראה שגם הדוקטורט שנטש היה בתחום אחד ממדעי הרוח שלמקרא מקום מרכזי בו. עיסוקה של נעמה כעובדת רווחה מצביע על התנתקותה מהתנ“ך אחרי סיום לימודיה בתיכון. בעוד אודי יודע לצטט בעל־פה פסוקים מהתנ”ך ולמצוא בו בקלות מראי־מקומות הדרושים לו, אין לה מושג איפה לחפש פרשייה מהתנ“ך שאודי מזכיר באוזניה (117). עד כאן אשר להצדקת ההעמסה של המטענים המקראיים על עלילת הרומאן, ומכאן לבירור מידת ההצדקה של האיזכורים מהתנ”ך בטקסט עצמו.

הפרשייה הראשונה שמוזכרת היא פרשת בנות לוט, המשכרות את אביהן ומקיימות איתו יחסי־מין בהיותו בגילופין. פרשה זו, המסופרת בבראשית י"ט (פסוקים 38–31), מובאת אל העלילה כמחשבה החולפת במוחה של נעמה, המשכרת את אודי ומחליטה “לרפא אותו בדרך העתיקה”. בשעת מעשה מניחה נעמה, שגם אצל בנות לוט נבעה היוזמה, כמו אצלה, כתגובה לחורבן שחוו סביבן: “גם הבנות של לוט לא ממש השתוקקו אל אביהן הזקן השיכור, במערה בהר, מעל צוער, לאחר שכל ארץ הכיכר הושחתה” (80). להפתעתה משווה גם אודי את המעשה של נעמה לאותה פרשייה, אחרי שהוא מתפכח משכרותו ומגלה מה שנעמה עשתה בו בשנתו, אך מסביר אותה במניעים נשיים קמאיים: “הבנות של לוט האמינו שכל הגברים עלי אדמות נכחדו, אבל כאן המצב הפוך, אני אולי איכחד בקרוב אבל הארץ מלאה גברים” (81).

יותר משמפתיעה ההיזכרות של שניהם באותה פרשייה, בולטת שפיטתם השונה למעשה של בנות לוט. נעמה מצדיקה את המעשה בנסיבות שהתרחש, והיא “חושבת על השקט המחריד שם במערה - - - רואה את גוויות הערים העשנות, המושחתות, גן אלוהים שחרב”. לדעת אודי עברו בנות לוט על לאו מוסרי חמור ביותר ובעטיו של חטאן נענש המקום שבו בוצע: “זהו המקום הכי עצוב שאני מכיר - - - כי הוא לעולם לא יתאושש - - - החטא היה כל כך עמוק שהאדמה לא מבריאה ממנו, היא נענשה בעקרות נצחית” (80). המעשה בבנות לוט הוא האיזכור היחיד מהמקרא שמשתלב בעלילה באופן אינטגרלי ותורם לחדד את ההבדל בין שני גיבוריה. כל שאר האיזכורים והציטוטים מהתנ"ך אינם משתלבים כך, אלא נאנסים להשתלב בטקסט כתוסף להעשרת העלילה הבנאלית.

כך, ללא הצדקה ממשית, משתלבת פרשת הנביא שהגיע מיהודה להתנבא בבית־אל. אחרי שפעולת הריאקציה של ההמרה (“כשהגוף ממיר לחץ נפשי בבעיה גופנית” - 67) ממשיכה לפעול עליו גם במהלך השהות במלון, משווה אודי את מצבו לזה של הנביא מיהודה, שנביא־שקר משומרון הצליח להדיחו מקיום ההוראות שניתנו לו למשך השליחות, והנביא המרומה נענש על כך: “אריה המית אותו, ונבלתו לא באה אל קבר אבותיו” (116). רק בניו של המדיח מילאו אחר צוואתו וקברו אותו אחרי מותו בקברו של הנביא מיהודה. הסיפור מספר מלכים א', י“ג 23–1, מתפענח בפי אודי בצורה אלגורית: “אני מרגיש שזה נוגע לי, אסור לי לאכול ולשתות כאן, אני צריך ללכת מכאן לפני שמישהו יצליח להכשיל אותי כמו שהכשילו את הנביא ההוא” (שם). נעמה מבינה מיד את הנמשל: אודי מאשים את נעמה בגרירתו למלון ומדמה אותה לאותו נביא מדיח מבית־אל. היא מתחילה לארוז את החפצים כדי לעזוב את המלון ואגב כך מגלה על השידה של אודי את ספר התנ”ך שלו, שגם כאן לא נפרד ממנו: “ואני מדפדפת בו בטינה - - - איפה לכל הרוחות הסיפור ההוא שבגללו אנו עוזבים כאן - - - אין לי מושג איפה לחפש, אין לי סיכוי למצוא - - - ומרוב זעם אני משליכה את הספר בכוח על הרצפה - - - זה יהיה העונש שלו, הספר הזה יישאר כאן לעולם” (118–117).

נעמה חוזרת ונזכרת בסיפור על הנביא מיהודה אחרי חודשי פרידה אחדים מאודי, שנסע להודו בחברת זוהרה, המרפאה הטיבטית. היא מזהה את אודי כנביא־האמת שהוכשל בשליחותו ואת זוהרה כנביא־השקר שהצליח להדיחו: “לנגד עיני מתחדד מראהו של אודי הכורע על ברכיו בין העצים ומתנבא, מנבא את חורבן משפחתנו הקטנה, לא יודע שנביאת־השקר כבר ממתינה לו בפתח ביתנו, שערותיה נחשים ארסיים, מילות עידוד ורוגע על חלקת לשונה. - - - ואני חונקת צעקה, שם הוא ימות, בטיבט הרחוקה, לא תבוא נבלתו אל קבר אבותיו, לעולם לא נראה אותו שוב, נבואת־שקר זדונית הוציאה אותו מביתנו. - - - הוא לא חטא, אל לו להיענש כי לא חטא, הוא לא אכל ולא שתה, ולא חזר לחדרנו היפה במלון, למיטת הענקים המפתה, הוא ציית לדבר ה' למען כולנו, למען טוהר ממלכתנו הקטנה, אולי דווקא זה היה הניסיון והוא עמד בו, - - - אולי נחבא היגיון אחר לחלוטין בירכתי המאורעות שטלטלו אותנו כל כך, היגיון מעמיק יותר, מהופך לגמרי אפילו, כי אם אי פעם יחזור, יהיה עליו לחזור בדרך אחרת, להיות לאיש אחר” (330–329).

נעמה חותמת את איזכור הסיפור מהמקרא בנכונות להתאחד עם אודי, נכונות שעוד מעט אכן תתממש, והיא אף מוצאת תמיכה בתחושת הפיוס שהיא חשה כלפי אודי במה שמסופר במקרא על סופה של פרשת הנביא מיהודה. המלך יאשיהו הפריד את עצמות נביא־האמת מעצמות נביא־השקר השומרוני שהדיח אותו, ואחרי שנים גמל לו בקבורה מכובדת על התגשמות נבואתו, הכל על־פי המסופר בספר מלכים ב', כ"ג 18–17. בניגוד לסיפורן של בנות לוט, אין הסיפור על הנביא מיהודה משתלב בעלילת הרומאן, כי אין שום הקבלה בין הסיפור במקרא להתרחשויות בחיי הגיבורים, שהניגודים ביניהם ברורים מתוך סיפור־המעשה, גם בלי הדרשנות המנוגדת שמזהה שניים מהם כדומים לנביא המדיח משומרון.

בעלילת הרומאן משולב סיפור נוסף על נביא מאותה תקופה, והוא סיפורו של הנביא מקרית יערים, המופיע בספר ירמיהו כ"ו 24–20. במקור מובא הסיפור בפי דורשי־רעתו של ירמיהו, כהוכחה שהמנבא כמוהו נבואות פורענות הוא נביא־שקר ודינו מוות, מול הדוגמא של מגיניו, שמיכה המורשתי לא הומת על נבואה שתוכנה היה דומה. לעומת זאת מגייס אודי את הסיפור כהוכחה לכך, שרק אחרי שנבואת הנביא מתגשמת “אפשר היה להבחין בין נביאי־השקר לנביאי־האמת” (190). נעמה קושרת את סיפוריהם של שני הנביאים, הנביא מקרית יערים והנביא מיהודה, כשהיא חושבת על שובו של אודי אליה: “אל תחזור בדרך שבה באת, החובה להשתנות היא צו שמימי, אבל מי יודע באיזה שינוי מדובר, ומה מחירו, רק כשנבואת השקר מתבדה אפשר לדעת, רק כשהאריה כבר נועץ את שיניו בבשרך” (332). בדרך זו מבטאת נעמה את החרטה שלה על הירידה לחייו של אודי במשך שמונה השנים שחלפו מאז נשמטה נוגה מידיו ואת תקוותה לשובו של אודי אליה כדי לכונן את נישואיהם מחדש. לחרטה ולתקווה היא נותנת ביטוי ניכר גם בלי הסיפורים מהמקרא על שני הנביאים, שאינם נחוצים ברומאנים מסוגו של “בעל ואשה”, שבהם ברור לכולנו, שגם בלי העזרה של הנבואה תסתיים העלילה בהפי־אנד - סיום שיתאפשר אחרי שנעמה ואודי ישתנו, הוא בסיוע ההארה הרוחנית שישיג בהודו והיא בסיוע הגאולה הסקסואלית במיטתו של מיכה.

לסיכום: השימוש במחזורי הסיפורים שבמקרא על מעשי נביאים הוא ניצול וולגארי ומלאכותי של התנ“ך לסיפור הטריוויאלי “מן החיים” על משבר בנישואיו של זוג. הניסיון להקביל את הפירוד הלאומי בשלהי קיומו של בית ראשון לפירוד הזוגיות של גיבורי הרומאן איננו סביר לא בחומרתו ולא במשמעותו ואין ללמוד ממנו דבר. גם שאר ההשוואות באלגוריה זו הן מופרכות: משפחה איננה ממלכה, חורבנה של משפחה איננו דומה לחורבן הבית הלאומי על־ידי אוייב שמפניו מזהירים הנביאים, ואודי איננו נביא, על אף דבקותו בטבע, בנופי הארץ ובתנ”ך. הסיפורים על המבחנים הרוחניים, שהנביאים הועמדו בהם על־ידי שולחם קודם לחורבן בית־ראשון, נגררים לטקסט כתוסף, האמור להעשיר את העלילה הבנאלית של הרומאן, עלילה המספרת על נישואים שעלו על שירטון. הפעולה הנמרצת של שיבוץ הפסוקים מפרקי הנחמה של ישעיהו (244, 269, 277), מפרקי הנחמה של ירמיהו (245, 247, 294) ומשיר־השירים (248), שבהם מדומים היחסים בין אלוהים ועם־ישראל ליחסים בין בעל ואשה, והמניפולציות שנעמה מתירה לעצמה בציטוטם הן חוויות מביכה לנו, הקוראים, כשם שהן בלתי־טבעיות למי שהקריאה בתנ"ך לא היתה לחם חוקה היום־יומי ולמי שהודתה כי לא זכרה היכן מסופר הסיפור על הנביא מיהודה.


 

מספרת בלתי־מהימנה    🔗

כאמור, עלילת הרומאן איננה מטפלת באודי ובנעמה באופן שווה. רק שם הספר “בעל ואשה” אמנם מבטיח זאת, אך הוא מטעה, כי בפועל זהו רומאן המסופר על־ידי אשה, שמספרת על חייה כאשה והמיועד - כפי שניווכח בהמשך - לאוזנה של כל אשה. במובן זה ועל־פי כל הגדרה משתייך הרומאן לסיפורת הנשים העברית, ועובדה זו ניכרת גם בלי הצורך לבצע בו קריאה חתרנית־מיגדרית. הוא משתייך למדף הזה לא בזכות העובדה שסופרת־אשה כתבה אותו, אלא עקב נושאו, תוכנו ומסריו. כל אלה יטופלו בהמשך, אך כדי שניתן יהיה לטפל בהם, צריך להזהיר תחילה מפני קבלת המידע שמספקת לנו המספרת, נעמה, כמהימן. אף שנעמה מבצעת את הסיפר בנימה וידויית ומגלה עובדות מביכות על היחסים בין הוריה ועל רגשות אינטימיים שהיו לה כנערה וכאישה נשואה, חושפות הסתירות שמתגלות בסיפורה, שצריך לקבל את דבריה בעירבון מוגבל. נעמה איננה רק מספרת, אלא גם הדמות המרכזית שעליה נסב סיפורה. כבעלת אינטרסים במסופר היא מעורבת בו יותר מדי, ולכן אין היא יכולה להיות אובייקטיבית. סיפורה מעיד שכך היא רואה את הדברים, ואין ללמוד מכך שבהכרח כך צריך לראות אותם. הקורבן העיקרי לחוסר מהימנותה הוא בעלה, אודי, שהרומאן פותח בתיאור ההתמוטטות שלו.

את הסבריה של נעמה לתופעות הפסיכוסומטיות שמתגלות אצל אודי אי־אפשר לקבל כמהימנים, כי היא מבצעת מניפולציה עם העובדות כדי להפליל את אודי במשבר נישואיהם ולמעט מאשמתה בהכשלתם. נעמה מתארת את אודי, איש חזק ביסודו, כגבר ילדותי וקפריזי. בתחילה היא מצליחה לשכנע בכך, כי אודי בהווה הוא אכן גבר חולה, מבוהל ונואש. אך נעמה עצמה זוכרת אותו אחרת: “תמיד היה כל כך מרדן, מעולם לא ציית לאיש, לא למורים בבית־הספר ולא למפקדים בצבא, ותמיד בסוף סלחו לו” (31–30). הוא היה תלמיד מצטיין בתיכון, ואלמלא השתבש מהלך חייו, אחרי שנעמה התוודתה באוזניו על הרומנס שהיה לה עם הצייר, וידוי ששבר את רוחו ושיעבד אותו לחשדות בנאמנותה לו (131), היה ודאי מגיע להישגים מופלגים. גם נעמה מדגישה שהיה כנראה קשר בין הווידוי שלה להישמטותה של נוגה בת השנתיים מידיו ולהידרדרות של נישואיהם. שרשרת אירועים זו קטעה את הקריירה המזהירה שהיתה צפויה לו: באופן מפתיע “עזב את הלימודים באמצע עבודת הדוקטורט והתחיל קורס מורי-דרך, מסתלק מהבית לטיולים ארוכים” (52). אף שנוגה החלימה מהפגיעה בראשה, לא החמיצה נעמה שום הזדמנות במשך שמונה השנים הבאות כדי להאשים אותו בהזנחתה של נוגה ובמניעת אהבתו ממנה. גם כשניסה להסביר ששום שינוי לא חל ביחסו לנוגה, “בטח שאיכפת לי ממנה, זאת הילדה שלי, לא? אני פשוט לא מגזים כמוך” (92), לא פסקה מהאשמותיה והמשיכה לשדר גם לנוגה שהוא מתחמק מהענקת אהבתו לה.

נעמה הכירה באחריותה להכשלת הנישואים רק אחרי שהתברר לה, שגם אם אודי היה זה שעמד מתחת לבית־המגורים, שבדירת־הגג שלו התייחדה עם הצייר, לא היה מסוגל לזהות אותה מהמקום שעמד בו. בגלותה זאת היא מבינה, שבטעות הפכה את נישואיהם למאבק מר: “הוא לא ראה אותי, הכל היה יכול להימנע, הכל הבאתי על עצמי, עיוורת לגמרי מרוב אשמה - - - מבועתת מפני החופש שנגלה אלי בין הצבעים, העדפתי לחיות תחת טרור, לשלם את מחיר הטרור ולא את מחיר החופש, ובתמורה שיתקתי אותו בכעס אין־סופי, - - - בארבע ידיים חרוצות הרסנו את חיינו, בהרמוניה מופלאה” (322–321). אף שנעמה מודה בדבריה אלה, שבעיקר היא אחראית לטרור שהתנהל בבית בינה ובין אודי, היא עדיין מבטאת יחס אמביוולנטי כלפיו ומצטערת על החמצת ההזדמנות שהיתה לה לשכב עם הצייר באותו מעמד.

לעומת זאת ממשיכה נעמה לפטם את קוראי הסיפור של חייה בפרשנותה הכוזבת על אודי. אף שהיא היחידה שהפגינה אי־נאמנות לברית הנישואים, כשנענתה לקשר עם הצייר, היא מאשימה ללא־הרף את אודי בנטיות בוגדניות. היא חושדת שהתעוררה בו תשוקה כלפי האחות נאת־המראה בבית־החולים (31). אין היא מאמינה לדבריו, שאין לו עניין בנשים אחרות, אלא רואה בהם הכרזת נאמנות מופגנת המשמשת אותו כנשק לנגח אותה בשל הפרשה שהיתה לה עם הצייר וכדי “להוכיח את עליונותו” (שם). היא חושדת בו, שלא יצא להתבודד בדרום, כפי שאמר בעוזבו את הבית, אלא עבר להתגורר עם זוהרה ועם התינוקת שלה (223), ונוכחת בעצמה שחשדה בו לשווא (265). נעמה נוטעת בנו, הקוראים, את ההרגשה, שאודי קיים מאחורי גבה אהבת סתרים לזוהרה, המרפאה הטיבטית. אין היא מקשיבה להסבר המשכנע שלו על מהות הקשר ביניהם: “היא פשוט נותנת לי לחיות, היא מקבלת אותי כמו שאני, לא מצפה ממני לשום דבר, לא מנסה לחנך אותי” (296).

סתירה אחרת, המעידה על אי־מהימנותה של נעמה כמספרת, מתגלה בתיאור נישואיה בשנתיים הראשונות לחייה של נוגה. היא מתארת תקופה של אושר משפחתי ושל תיאום מופלא בינה ובין אודי כהורים צעירים (51). התיאור אינו מתיישב, כמובן, עם היענותה לקשור קשר עם הצייר בהיות נוגה בת שנתיים, עם נכונותה להשאיר את נוגה ברשות אמה כדי להיפגש עם הצייר (53), עם התעקשותה לקיים את הפגישות עם הצייר, גם כאשר נוגה חלתה (54) וגם עם עדותה המאוחרת, שנוגה שימשה בידיה אמצעי למרר את חייו של אודי, עד כדי נכונות לטפח בנוגה עד גיל עשר את התחושה שאודי איננו אוהב אותה כאהוב אב את בתו. סיפורה של נעמה חושף אשה מבולבלת, שביצעה שגיאות שונות בחייה, אך במקום להכיר בהן, היא עוסקת בהתגוננות ובהצטדקות על מעשיה על־ידי סילוף העובדות והאשמת בעלה בחטאים שלא חטא. הרומאן הוא בעצם ביוגרפיה של אשה שנישואיה כשלו, והיא מספרת על כך בלי להבין, שהיא כשלה לא רק כרעיה, אלא גם כאֵם וכאדם. יתר על כן: כשהיא מתחילה לספר את סיפור חייה עד רגע ההתמוטטות של אודי, אין היא מבינה עדיין, שהיא בעצמה היתה קורבן של החינוך ושל המושגים המסולפים שהוטמעו בה מילדות.


 

מאפייני הנשיות הישנה    🔗

כדי להצדיק את ההנחה הזו של הפמיניזם, שחינוך מסולף מילדות מעצב את דמותה של האשה בבגרותה, מבליטה העלילה את כישלונותיה של נעמה בכל התחומים, לפני שהיא מתנערת ממשקעי המורשת הנשית הישנה, דהיינו: לפני שהיא מסירה מעליה את הכבלים של אותה מורשת ופונה לחיות על־פי הבשורה הפמיניסטית. אף שנעמה מנסה לתאר את תחילת נישואיה לאודי כתקופת אושר, מתברר שגם אז כבר לא היתה אשה מאושרת. לידתה של נוגה הפכה אותם ל“צמודים ותלותיים, מבודדים כשבט נידח. - - - לפעמים דפקו בדלת חברים, מתנות מאוחרות בידיהם ולא היינו פותחים, כי קשר חשאי היה בינינו, שלם מדי, שהעולם החיצוני יכול רק לחבל בו” (52). נעמה עדיין זוכרת בבהירות “כמה טוב היה לנו, שרועים במיטה הזוגית ונוגה מהבהבת בינינו” (211–210), וכיצד העלו את נוגה הרדומה לדירה אחרי ששבו מנסיעה, ואם לא התעוררה היו “מוזגים כוסית יין או בירה ויוצאים למרפסת, או יושבים בסלון מחובקים, מתגעגעים אליה בסתר” (236). האם היו חייהם כה מושלמים כפי שהיא זוכרת, או שצודקת אמהּ, הזוכרת, שאודי קינא בתשומת הלב שנעמה העניקה לנוגה, ובביטויי האהבה שלו לנוגה רק רצה להוכיח לה שאפילו בזה, בהורות, הוא עולה עליה (255)?

אל מסגרת הנישואים נכנסה נעמה עם המושגים שירשה על הנשיות עד אז. בלטה ביניהם ההשקפה הרכושנית על הנישואים. נעמה מוחה כאשר האחות בבית־החולים מבקשת ממנה לצאת מהחדר שבו תיערך הבדיקה לאודי: “אני רוצה להבין מה קורה כאן, למה אף אחד לא מסביר לי, זה הבעל שלי, אני אשתו” (66). גם הסתגרותה של זוהרה עם אודי בחדר־השינה כדי לטפל בשיתוקו, על־פי הזמנתה של נעמה עצמה, מעוררת את כעסה: “אני עוברת על קצות האצבעות ליד הדלת הסגורה, שקט מוזר עולה ממנה, כאילו שניהם נרדמו, ואצלי מקרקר הכעס, הרי זה אודי שלי שם, הבעל שלי, פעם הייתי כותבת את שמי על תנוכי אוזניו, באיזו רשות היא מתייחדת איתו ומשאירה אותי בחוץ” (138). בכתיבת שמה על תנוכי אוזניו הביעה אז את בעלותה עליו, והוא שלא הבין את משמעות המעשה בעיניה הגיש “את אוזנו אל מרצע העט”, גם נכון לקבל עליו עבדות־עולם וגם מצהיר באוזניה: “אני שלך לתמיד” (220).

רכושנות כזו מתפרצת מתוך נעמה ביתר עוז במעמד שבו מודיע לה אודי כי החליט לעזוב את הבית: “עכשיו נזכרת לעזוב, כשאני כמעט בת ארבעים? כשעוד הייתי צעירה ונראיתי טוב לא העזת, ועכשיו קיבלת אומץ? אגואיסט אחד, נצלן, אני צועקת, - - - איך אתה יכול לעשות לי את זה - - - אני יודעת שההתפרצות הזאת דוחה אותו אבל לא איכפת לי - - - אני משתוללת כמו חיה, בועטת, מקללת, ממש כמו הבנות במעון כשלוקחים להן את התינוק, הוא שלי הוא שלי, הן צורחות, וגם אני צורחת, אתה הבעל שלי, אתה לא יכול ללכת ממני” (שם). סגולותיו המימטיות של הרומאן מתבטאות בהתפרצות הזאת של נעמה, שכמו נלקחה מתוך סצינה של תסריט לטלנובלה.

בשעת משבר מתגלה מגרעת נוספת של הנשיות הישנה - פחד הנטישה. אשה שחונכה מילדות להישען על הגבר כמפרנס וכמגונן, חרדה כל הזמן שפתאום תינטש והיא תישאר “ללא מגן וללא מושיע, טרף קל, חילזון ללא בית, חשופית רכה ורירית” (230). נעמה מבטאת את החרדה הזו בתגובתה על הודעתו של אודי שהחליט לעזוב את הבית: “אתה לא אוהב אותי יותר, אני מייבבת, והוא אומר, אני לא אוהב את החיים שלנו, אני לא אוהב את החיים שלי, אני חייב לעשות שינוי, ואני אומרת, אבל מה איתי, מה עם האהבה אלי?” (216). ובמקלחת הבוקר למחרת יום עזיבתו של אודי היא בוחנת את מערומיה: “אני רוחצת את גופי בגועל, גוף שמאסו בו, מה לי ולו, - - - אפילו לסבן אותו אני נרתעת, את בית השחי הקוצני המשתפל לשד הכבד, את הבטן שפעם היתה הדוקה ועכשיו היא רופסת, את הירכיים המלאות והאימה הגדולה שביניהן - - - רק פיגומים רעועים, מסוכנים, מסמרים חלודים, זוהמה של השפלה ששום סבון לא יסיר. - - - אם רק הייתי יודעת איפה הוא הייתי באה אליו עכשיו, אפילו בלי להתנגב, הייתי משכנעת אותו, הייתי מאיימת עליו, זה הרי לא חוקי בעליל, מה שהוא עשה, על פחות מזה משליכים לבית הסוהר, לעזוב אשה וילדה אחרי כל כך הרבה שנים” (229).

פחד הנטישה קשור במאפיין נוסף של הנשיות הישנה - התלותיות. אחרי שהשלימה את הערכת הנזקים בגופה, ואחרי שסיכמה את הסעיף הפלילי שבו ניתן להאשים את אודי, התנפלה נעמה על המיטה הזוגית, שמעתה תעמוד כולה רק לרשותה, ניסחה במחשבתה את סיכוייה כאשה שהופקרה לגורלה ונסוגה לזיכרון משנות ילדותה: “רק להישאר כאן כל היום, בלי לדאוג לאף אחד, זה כל מה שאני רוצה, זה גן המשחקים שלי, רק כאן אני בטוחה, ומחוץ לגן הכביש הסואן, המסוכן, אבא ואמא לא מרשים לי לצאת כי אין מי ששומר עלי, אף אחד לא שומר עלי עכשיו, - - - מה יהיה איתי עכשיו, אף פעם לא הייתי לבד, תמיד הייתי איתו, נגדו, בעדו, מולו, מתחתיו, מעליו, מאחוריו, תמיד בחנתי את עצמי לעומתו, ועכשיו כשהוא יוצא מהתמונה, כל התמונה מתנדנדת, תיכף תתרסק לנגד עיני, וכל חיי לא יספיקו ללקט את שבריה” (232). זו זעקתה של אשה שבמהלך שנות הנישואים איבדה את ביטחונה העצמי. בביטוי המובהק של התלותיות הזו הבחין באופן מפתיע אפילו אדם זר לנעמה, האסיר ירמיהו: “בטח רצה לברוח ממך קצת, אבל את נדבקת אליו גם פה, תני לו לנשום, אחרת הוא ימות לך בידיים” (45).

גילוי נוסף של הנשיות הישנה נחשף עוד קודם לכן בתגובתה של נעמה על ההידרדרות הגופנית והנפשית שחלה אצל אודי. היא מנסה לרפא אותו על־ידי שימוש במיניותה. אחרי שאודי לא נושע על־ידי הרופאים בבית־החולים, מחליטה נעמה לנסות לרפא את אודי בעצמה, “בדרך העתיקה” של בנות לוט (78). בעקבות סידרה של ביטויי תשוקה של אודי בנסיעה אל המלון ובלילם הראשון בו, נעמה מתעודדת: “הנה הבנתי הכל הלילה, - - - זה מה שקושר אותנו, זה מה שעושה אותנו בעל ואשה. גל של חמלה גואה בי כשאני יולדת שוב ושוב את איברו, בהשלמה מתוקה כאילו זה ייעודי” (107). אחר כך התברר לה שלמיניותה היה כוח מוגבל ושהצלחתה לרפאו “בדרך העתיקה” היתה קצרה וזמנית. בשובם מבית־המלון הסתגר אודי בחדר־השינה ושכב שם באפס מעשה, ונעמה עברה לישון על הספה בסלון או במיטת הנוער הצרה של נוגה. אך לפי המושגים שהפנימה בילדותה, המשיכה נעמה לנסות גם כעת את שיטת “הריפוי” הנושנה של הנשים בגברים שמאסו בהן: “אני מסירה את השמיכה ומתיישבת עליו, כמו שהוא אהב, נלחצת אל האגן הנוקשה, אבל איברו מתמוסס תחתי, נמק בין ירכי, ואני לוחשת, לא נורא אודי, ננסה פעם אחרת, יהיה בסדר, - - - ואני גוערת בעצמי, למה בכלל ניסיתי, למה כפיתי את עצמי עליו, עכשיו חשפתי אותו בחולשתו” (131).

הנשיות הישנה תופסת את היחסים בין הגברים לנשים כמאבק בין המינים שהוכרע אי־אז בעבר ואין מה לעשות נגד זאת. חיי האשה בעולם שהגברים שולטים בו אמנם ממשיכים להיות מאבק, אך זהו מאבק להישרדות בלבד, ולא להשגת ניצחון שישנה את מצבה הנוכחי. טיפוסית היא תגובתה של נעמה למראה אודי בשיא חולשתו, אחרי שהפך בפתאומיות למשותק ולחסר־אונים. דווקא כעת מתחשק לנעמה מאוד להתקשר אל ענת כדי “לספר לה, כמו פעם, הוא אמר ואני אמרתי, הוא העליב ואני נעלבתי”. אך היא נמנעת לעשות זאת, כי פתאום היא מבינה, שאחרי שמונה שנים של נחיתות התגלגל לידיה היתרון על אודי: “רק הפה שלו מתנועע, אין לו כוח עלי, הוא לא יכול לקום וללכת, תלוי בי לגמרי” (81).

במצב הקשה שאודי היה בו, מוסברת התגנבותה של השמחה על העתקת הכוח מידיו לידיה בהרגשת הנחיתות שנוצרה ביניהם אחרי שגילתה את אוזנו על הרומנס עם הצייר. אז העניקה לו “כוח עצום, כל כך נבהלתי מכוחי שלי” (320). תחושת הסיפוק שחשה ברגע הזה לא ארכה הרבה. היא חלפה כאשר אודי נטש אותה. הנטישה שלו הבהירה לה, שכבר “לא איכפת לו מה אני מרגישה, זה כל העניין, אין לי כוח עליו” (222). נעמה כה כבולה למושגים האלה על המאבק בין המינים, שהיא ממש נדהמת בראותה את אודי אורז את חפציו ועוזב את הבית: “וכשאני רואה אותו יורד במדרגות אני חושבת, איך זה יכול להיות שכל החיים הם מאבק איתנים בין שני אנשים, וכשאחד פורש מן המאבק הכל נגמר, בקול ענות חלושה, כאילו מעולם לא היה בו טעם או תכלית, ואני תמיד האמנתי שהמאבק חזק מאיתנו, שיאריך ימים אחרינו, שלעולם נהיה שכירי חרב במערכה שאין לה סוף” (298).

ועוד השתקפות של הנשיות הישנה בביוגרפיה של נעמה: היא מתמודדת עם התיסכולים שהצטברו אצלה במהלך הנישואים על־ידי רטינה באוזני בנות מינה. אצלן היא מחפשת סימפטיה ועידוד, וכדי להשיג אותם היתה מוכנה לחשוף להן את סודות נישואיה. ככומר לשמיעת וידוייה בחרה נעמה דווקא בענת הרווקה, עמיתה לעבודה במעון לנערות במצוקה ואחת מהנשים המייצגות בעלילה את הנשיות החדשה: “תמיד בג’ינס וחולצה לבנה על הגוף הצנום שלה, שיער קצוץ מאפיר סביב פנים נקיים” (69). פעם אחת פקעה סבלנותה של ענת והיא הגיבה על הדרך הזו של נעמה לשחרר את הקיטור כדי להקטין את הלחץ שהצטבר בסיר הנפש שלה: “החברות שלנו נגמרה, בבוקר אחד, לפני כמה חודשים, כשהגעתי למעון בעיניים אדומות מבכי, אחרי מריבה עם אודי, ומשכתי אותה הצידה והתחלתי לספר לה בקדחתנות הרגילה, הוא אמר ואני אמרתי, הוא העליב ואני נעלבתי, והיא קטעה את השטף בקול הנקי שלה, נעמה, אני ממש לא רוצה לשמוע יותר, ואני התקוממתי, מה זאת אומרת, למה? כי אין בזה טעם, היא אמרה, את מתלוננת עליו כל הזמן אבל את לא עושה שום דבר, את נותנת לו להשתלט לך על החיים, את לא מסוגלת להתמודד איתו וגם לא מסוגלת לעזוב אותו, אולי לך עוד לא נמאס מזה אבל לי נמאס” (69).


 

הדגם הנשי הפסול    🔗

אין חובה לגלות בקיאות מיוחדת בפמיניזם כדי להבחין, שבביוגרפיה של נעמה שולבו כל היסודות המשחיתים את סיכוייה של ילדה לגדול כאדם בעל הכרה בערכו, בזכותו להיות הוא עצמו ובזכאותו להיות שווה בכל לגברים. על השאלה, כיצד צמחה נעמה להיות אשה שכל מושגיה על עצמה, על בנות־מינה, על הזיקה של נשים אל גברים ועל החיים בכללם הם כל כך מוטעים, משיבה עלילת הרומאן את התשובה של הפמיניזם. עיקרה של תשובה זו: שבשיטות מכוונות (החינוך) ובלתי־מכוונות (השפעות מצטברות מהסביבה) סופגת האשה מילדות את מיגוון המושגים המסולפים בכל התחומים האלה. מיגוון זה מצמיח אשה כנעמה, המרכזת בתוכה את כל המאפיינים של הנשיות הכנועה, התלותית וחסרת העצמיות. בביוגרפיה של נעמה מודגש המשקל שהיה לבית־הגידול שלה, ליחסים בין הוריה ולאירועים שהביאו להיפרדותם, על הכנעתה למושגים של הנשיות הישנה.

האם, אֵלָה, לא נישאה לאביה של נעמה מאהבה, אלא כדי להיחלץ מקשיי חייה, “מההורים שלה קשי היום וקשי הלב, משני האחים הקטנים שנאלצה לגדל שיהיה לה בית משלה, בעל משלה ואחר כך ילדים משלה. במיפרט זה של שאיפותיה בולטת הרְכוּשנוּת והתְלוּתִיוּת של האשה הישנה, חלומה צר האופקים על מהותו של האושר מוכיח שגם היא תוצר של החברה שגברים קובעים בה לאשה את מושגיה ואת עתידה. ואכן כדי להגשים את החלום הזה מסתמכת אלה על המשאבים הנשיים שלה (צעירותה, יופייה והאטרקטיביות המינית שלה), ונישאת לגבר מבוגר ממנה בהרבה אך בעל רכוש משלו (בית צמוד קרקע במושבה), שלו היא מזדרזת ללדת שני ילדים, את נעמה ואת יותם. כישלון הנישואים האלה שהיה בלתי נמנע נרמז בחדר-השינה שלהם: היא ישנה על המיטה הגבוהה והרחבה “והוא במיטה צרה למרגלותיה” (176), שבבוקר היתה נדחפת תחת מיטתה כדי לפנות מעבר בחדר הזעיר. ואכן עד מהרה התברר “שזה לא מספיק לה, החיים האלה, לבשל יום־יום עוף מכובס ופירֶה, לשבת בצהריים מול גבר מזדקן שמשעמם אותה” (171). היא רצתה לבלות ושאפה להיות שחקנית, ואביה של נעמה השתדל לרצות אותה. ולכן לא היו נעמה ואחיה עדים למריבות גלויות בין הוריה, ש”תמיד דיברו בשקט ובנימוס" (171).

אף שנעמה הרגישה, כנראה, שהיחסים בין הוריה אינם תקינים, שהרי גם אחרי שנים היא זוכרת, שחדר השינה של הוריה עורר בה “מועקה עמומה, כאב מציק בגרון” (176), הניחה אז, שכך אמורים נישואים להיראות, והיא הפנימה את האידיאל שהוצג בבית על עקרת־הבית המופתית ועל חיי המשפחה המושלמים. אמא נראתה לה “כל כך מאושרת בנו, במשפחה הקטנה שלה, כל כך יפה בצהריים עם הסינר המשובץ” (171), וגם אבא הצטייר לה כאדם השמח בחלקו. היא זוכרת אותו יושב אחרי יום עמל במרפסת המזרחית, “במכנסי חאקי קצרים, מניח רגל על רגל, גבו נטוי לאחור, לועס ענבים שחורים ומנבא את מזג האוויר, זגוגיות משקפיו מנצנצות באושר, ואני יושבת למרגלותיו על המדרגות האלה, זרועותי מלאות גורי חתולים” (174).

אין לתמוה שבאופן זה, כתמונת אושר ללא־רבב, נוצרת נעמה בליבה את שנות נישואיה הראשונות לאודי, ובמיוחד את השנתיים שאחרי לידתה של נוגה. אשליית האושר בילדות, מתברר, היתה כה מושלמת, שברוב תמימותה העניקה נעמה לעץ הצאלון בגינה את הכינוי “עץ יום ההולדת”, אחרי שביום הולדתה השישי סובבה את גזעו המחוספס עד שראשה הסתחרר בעודה מנפנפת ב“אושר בל־יתואר” במטפחת הלבנה שקיבלה מתנה מאחד השכנים. מתחת לצאלון הזה נהגה לשכב בחשיכה ולהזות על שירת העננים, “מקהלה רכה ואפלולית” ששרה באוזניה: “אנחנו חולפים על פניך, - - - אבל נהיה כאן אחרייך, לעולם לא ניוולד, ולעולם לא נמות, לא נזכור דבר, ודבר לא נשכח” (172).

המושגים של נעמה על נישואים בוטאו אז בכינוי “בעל ואשה” שהעניקה לשני עצי השזיפים שגדלו בחצרם, אחד שהניב שזיפים אדומים והאחר שפירותיו היו צהובים, כי ענפיהם כה השתרגו, עד שרק אחרי שהבשילו הפירות, ניתן היה לדעת “איזה ענף שייך לעץ האדום ואיזה לצהוב” (173). כינוי זה משקף את המושג שגיבשה בילדותה על נישואים, כמצב של השתרגות גבר ואשה זה בזה עד כדי אובדן העצמיות של כל אחד מהם בשותפות המשפחתית. ההתפכחות הפמיניסטית של נעמה תתרחש כאשר תבין, שהשתרגות כזו איננה בהכרח מתכון לנישואים אידיאליים, כי אם להיפוכם: לאומללות של שניהם ולהרגשת חנק ללא־נשוא בשותפות הכושלת. המשפחה הופכת אז בהכרח לשדה קרב בין השניים כדי להישרד, כפי שאכן התרחש בנישואיה של נעמה לאודי.

בכנותה את העצים שבחצרם “בעל ואשה”, המשילה נעמה את הנישואים בין גבר ואשה למצב שיוויוני בשותפות. אך לא רק כך ניתן לפענח את התמונה הזו, אם מזהים בעזרת הצבעים את השותפים בנישואים שלה ושל אודי. אצלם היתה זו שותפות של ניגודים. העץ האדום מייצג בתמונה זו את נעמה, שהיא, כדבריה, שקועה יותר מאודי “בבשר ודם” (46), ולאודי אכן הולם הצבע של העץ הצהוב, כי “מעולם לא התלונן על שיטפונות, על סופות חול, על עקיצות של רמשים, את הכל קיבל בהבנה כאילו זה דו־שיח אינטימי בינו ובין הטבע” (שם). וכל־אימת שנעמה מסתכלת בו הוא מתבלט בעיניה בצבע הצהוב של המדבר: “אפילו הדמעות שלו בצבע חול, כאילו נגזר עליו להסוות את עצמו במדבר ולא להתגלות לעולם” (14).

התמונה האידילית הזו על נישואי הוריה נהרסה לנעמה בבת־אחת ובהפתעה גמורה, כאשר יום אחד, בעודם יושבים על הדשא המקיף את בריכת המושבה, “אמא חתכה אבטיח גדול לשניים ואמרה לנו שהם מתגרשים, ומעכשיו יהיו לנו שני בתים, כי אבא נשאר כאן במושבה והיא לוקחת אותנו לעיר” (97). נעמה נמלטה מהבשורה להסתתר בין השיחים ונעקצה שם על־ידי דבורה. כאשר רכנו עליה ההורים, הם נראו לה פתאום שונים. לחיי אביה הצטיירו לה כ“לחיי תינוק תפוחות ואדומות” (97), והיופי הנערץ עליה של אמה היה כעת בעיניה “מתועב” (98). על הניסיונות של האם להרגיעה, השיבה נעמה בצרחות: “תמיד יהיה לי רע בגללך, את הדבורה שעקצה אותי והעוקץ יישאר בגוף שלי לעולם” (שם). אחר כך דילגה נעמה על הרגל הבריאה וצללה בפראות בבריכה, מוהלת את דמעותיה במי הכלור ושים, ומעכשיו יהיו לנו שני בתים, כי אבא נשאר כאן במושבה והיא לוקחת אותנו לעיר" (79). נעמה נמלטה מהבשורה להסתתר בין השיחים ונעקצה שם על־ידי דבורה. כאשר רכנו עליה ההורים, הם נראו לה פתאום שונים. לחיי אביה הצטיירו לה כ“לחיי תינוק תפוחות ואדומות” (79), והיופי הנערץ עליה של אמה היה כעת בעיניה “מתועב” (89). על הניסיונות של האם להרגיעה, השיבה נעמה בצרחות: “תמיד יהיה לי רע בגללך, את הדבורה שעקצה אותי והעוקץ יישאר בגוף שלי לעולם” (שם). אחר כך דילגה נעמה על הרגל הבריאה וצללה בפראות בבריכה, מוהלת את דמעותיה במי הכלור ומנסה במעמקיה “לעצור את הנשימה” (שם) כדי לשים קץ לחייה. מאז נחקקה בזיכרונה בריכת המושבה כמקום מועד לפורענות. לבריכה זו מתקשרת בזיכרונה פציעתו האנושה של ירון, בן השכנים, שבאחד הלילות קפץ ראש “אל תוך החלל הנוקשה, המתעתע” של הבריכה המרוקנת ממים (266). וגם היא נהגה להתגנב לשם בלילות ירח ולטפס על השער כדי לצפות ממרומיו “על הבריכה ששינתה את טעמה” (שם). לעומת הפונקציונליות של הציור הקודם, המדמה את הבעל והאישה לשני עצי־שזיפים שהשתרגו זה בזה, מדגימים חיתוך האבטיח בעת ההתבשרות, עוקץ הדבורה וסכנתה של הבריכה, שרוכזו בסצינה זו, את שיטתה הנלוזה של צרויה שלו לעטוף את האירועים הבנאליים בסמליות פסיכולוגית פשטנית. ביותר ממקום אחד בטקסט היא משליכה את הקרסים האלה בתקווה שאחד מהם ילכוד את הקורא ויפתה אותו להאמין שלפניו אירועים בעלי משמעות נסתרת ועמוקה יותר מזו שמצויה בהם בפועל.


 

בין אם לבתה    🔗

נעמה זוכרת, שהיא התקשתה לקבל את היפרדות שני עצי השזיפים, הוריה, זה מזה. היא לא סלחה לאמה על ההתעלמות מהתחינה ששטחה לפניה אז: “אמא תישארי, אבא כל כך עצוב בלעדייך, אנחנו כל־כך עצובים, תישארי איתנו”. אמה ניסתה להרגיע אותה באמצעות הבטחה, שהתגלתה אחר־ כך כ“נבואת שקר זדונית”: “זה יהיה בסדר, לכולם יהיה יותר טוב” (248). חייה של נעמה וחיי אחיה, יותם, השתנו עד לבלי הכר אחרי שההורים נפרדו. החיים עם האם בעיר ניפצו שרידי תמימות שנעמה נאחזה בהם מאז שהוריה נפרדו. רק אחרי שנים הבינה נעמה, שהיעדרותה בלילות של אמה היפה והשכמותיה המאוחרות בבקרים, לא נעשו כדי להצטלם לסרטים בגניבה, אלא כדי לבלות עם החברים שלה בבארים (20–19). וכאשר שהו אצל אבא, ראו אותו שקוע ביגונו: “בערב הייתי קוראת לו לאכול, רואה אותו טובל לחם יבש בגביע לבן, לועס באיטיות” (259). הוא היה מדשדש בכפכפי הגומי בלילות הלוך ושוב בבית שהתרוקן, מתקשה לישון ולהתגבר על כאבו (77). עול גידולו של יותם נפל על נעמה, “אף אחד לא הבחין שהפסיק לאכול, שהפסיק לחייך” (258). את הכעס על אמה ביטאה נעמה בבריחה לפרדסים, כאשר הגיעה האם לקחת אותם חזרה לעיר, ואחר כך היתה מקללת אותה לילה לילה, “מאחלת לה איחולים רעים שהתגשמו במלואם, שתישאר לבד עד סוף החיים, שתזדקן במהירות, שתתכער” (258). וגם אחרי שהאב “מופשט מכל כוחו נפטר לילה אחד בשנתו, מהתקף לב חרישי” (114), סירבה נעמה לאהוב “את הרוצחת של אבא” (259).

רק כעת, עשרות שנים אחרי האירועים ההם, כשגם נישואיה נכשלו, מעיזה נעמה לשאול את אמה: “איך הרשית לעצמך לעזוב גבר שכל כך אהב אותך, שרק רצה לראות אותך מאושרת, שרק רצה להיות איתך ועם הילדים שלכם, שהיה חוזר מהעבודה עם סלים מלאים ומיד שוטף כלים, ומכין אוכל, ומקריא סיפורים - - - מה חשבת שמגיע לך יותר מזה, רצית את אלוהים בכבודו ובעצמו להכניס למיטה שלך?” (252–251). נעמה לא היתה מסוגלת להשיב תשובה טובה מזו שמשיבה לה אמה על השאלה הזו, שהיתה יכולה להיות מופנית גם אליה עצמה על מה שאירע בינה ובין אודי: “הוא היה טוב מדי, זה היה לא אנושי הטוב שלו, תמיד ויתר על הכול, אי־אפשר היה לכעוס עליו. - - - בהתחלה לא האמנתי למזלי הטוב אבל לאט־לאט הרגשתי שאני משתגעת, הוא התעלל בי בצדקנות שלו. - - - כל קדוש הופך די מהר לקדוש מעונה, וזה מה שקרה גם לו, זה מה שקרה לי, מצאתי את עצמי בתפקיד המענה, הוא היה כל כך טהור שאני נעשיתי מלוכלכת. - - - הוא היה כל־כך חסר חיים שלא היתה לי ברירה, התחלתי לחפש חיים מחוץ לבית - - - הייתי חייבת לחלץ את עצמי, ולא בשביל קריירה, תאמיני לי, פשוט בשביל להיות בן־אדם” (253–252). כדאי לקורא לשמור בזיכרונו את הציטוט הזה מהרומאן, כיוון שבסיפא שלו נכלל הנימוק העיקרי למהפכה שהפמיניזם מציע לכל אשה לבצע בחייה.

הנישואים של אודי ונעמה היו צריכים להצליח יותר מנישואי ההורים של נעמה, כי סיפור אהבתם, שהתחיל בגיל שתים־עשרה ונמשך עשרים וחמש שנים, אכן דומה לצמיחת שני עצי השזיפים, שנופם השתרג זה בזה עד לבלי יכולת להבדיל ביניהם. נעמה אפילו זוכרת את הרגע המדוייק שבו הפכו לישות אחת, הרגע שבו משך אותה מהכביש אל המדרכה, הליכה שסיגלו לעצמם בגלל הפרש הגובה ביניהם (המזכיר את הפרש הגובה בין המיטות בחדר השינה של הוריה), הניח את ידו על כתפה והם הפכו משתי צלליות לצל אחד (11). ביחד ברחו מביה"ס שבמושבה כדי להסתגר בבית מבתי שניהם שהיה ריק באותו בוקר. אף שהיתה עדיין שטוחה לגמרי ועם השיער הקצר נראתה כנער, לחש לה את אהבתו: “הלוואי ויכולתי לברוח איתך עכשיו, נועם” (28), אך אחרי שגופה התפתח מעט משכה את ידיו והניחה אותם על שדיה “לנצח את קינת השיעול של אביה” (100), שדשדוש רגליו הפריע להם להתעלס. תמיד נכנעה לתשוקתו, כאשר היו מצטופפים על מיטת הילדות הצרה שלה וידיו היו מחפשות אוצרות בגופה (77), מפחד שאם תדחה את אודי, תהיה צפויה לגורל של אביה, הגורל של “הנעזבים” (250). כבר אז שיננה לעצמה את חובת הכניעה לאודי. גם כשחלתה שיכנעה את עצמה להתיר לו להתקרב אליה: “זה מה שאת מאחלת לעצמך, לחיות בבדידות כזאת, זה מה שיקרה לך אם תבריחי אותו” (78).

מגיל שתים-עשרה לא הכירה נעמה גבר אחר. היא גם לא מיצתה הזדמנות אחת שניתנה לה בגיל שבע־עשרה לברר אם אודי הוא הגבר המתאים לה ביותר, ובהולה אצה להשיבו אל עצמה (104). הדחקת הספקות ביחס לאהבתה לאודי התבטאה באירועים שאירעו לה ביום נישואיה. בבוקר החתונה השביתה מיגרנה את הכנותיה לשמחה, ועד אחר הצהרים שכבה בעיניים עצומות על מיטת ילדותה עם מגבת לחה על המצח. כאשר קמה מסוחררת עדיין וניסתה להיאחז בקיר, שמטה את הברומטר של אביה, “תמצית גאוותו”, וניפצה אותו לרסיסים (113–112). בקנאה בלתי־נסתרת צפתה בעצמאותם של כדורי הכספית שהתפזרו לכל עבר “עליזים כאסירים שיצאו לחופשי” (113). כדורי הכספית האלה יתגלגלו עוד מספר פעמים לצורך ושלא לצורך במרחב של הטקסט. כעת היא חושבת: “הייתי צריכה לבטל את החתונה, זה היה הסימן, הייתי צריכה להינשא למישהו שלא יעזוב אותי באמצע החיים, כשאני כבר לא מספיק צעירה בשביל משפחה חדשה ולא מספיק זקנה בשביל למות” (232).

אירועי יום הנישואים כמו ניבאו את הבאות. נעמה היתה צריכה להגיע להזדהות מלאה עם מצבה של יעל, צעירה שהגיעה למעון כשהיא מתלבטת אם להחזיק בתינוק שתלד או למסור אותו לאימוץ, כדי להיזכר שאכן לא כה מושלמים היו עבורה החודשים הראשונים אחרי לידת נוגה. אלה הפכו אותה ל“קליפה ריקה מיובשת, ולפעמים במעמקי הצינוק הזה של העייפות והשיעמום, והדכדוך” כה התגעגעה לחופש, עד שהיתה מסוגלת למסור את נוגה לידיהם המושטות של “אנשים נעימי סבר”, שהופיעו מאי־שם בהזיותיה כדי לקחתה מידיה (317). התינוקת הפכה “משקולת כבדה על לבי” (שם), מבינה כעת נעמה, והערצתו של הצייר הזדמנה לה בעיתה והקלה על הנטל שמוטט את אהבת האם שלה לנוגה. אילו היה אודי כעת בקירבתה היתה מסבירה לו: “למה כל כך התעקשתי שתאהב אותה, אם לא כדי שתחפה על האהבה שלי, המהססת, הכבויה, הרי ממנה ברחתי אז אל דירת-הגג בראש הבניין הגבוה, מתביעותיה הבלתי־פוסקות, מידיה הלופתות את צווארי, יושבת שם, שטופה בהערצתו, מתבוססת באהבתי לעצמי, שוכחת אותה לגמרי” (שם). מכחולו של הצייר מחק “שכבות של תיסכול, מועקה וחרדה”, שהצטברו בחייה כרעיה וכאם, ושיקף אותה כפי שתמיד רצתה להיות: “ברבור שקט ואצילי, זקוף וגאה” (54). הכרה מאוחרת זו ברפיון אהבתה לנוגה, מסבירה לא רק את היענותה לקשר הרומנטי עם הצייר, אלא גם את רצונה לתקן באמצעות השתתפותה בגידול הילד שתלד יעל (268) את חטאה האמיתי: גידולה של נוגה מחובה ולא מאהבה.


 

החונכות של נעמה    🔗

רק בקריאה כזו, המאזנת את פרשנותה הסובייקטיבית של נעמה לאירועים, עם הפרשנות האובייקטיבית, הנמנעת מאיתנו, הקוראים, אפשר לחשוף, שהרומאן “בעל ואשה” עוסק בתיאור ההשתחררות של אשה מהנשיות הישנה בשביל הנשיות החדשה. נעמה איננה מקיימת עם אודי חברות ושותפות גורל, הנחוצים לזוגיות אמת, אלא מתנכלת לאהבתו אליה וכמעט ממיתה אותה עקב ראייתה השגויה, שבין כל בעל ואשה מתקיימת מלחמה בלתי־נמנעת, המתבטאת בכל מישורי החיכוך ביניהם בחיי המשפחה, מלחמה שהיא חלק מתולדות המאבק בין המינים. את הסיבות לראיית הזוגיות על־ידי נעמה כמאבק כוח בין המינים סיפקה לנו הביוגרפיה שלה. הביוגרפיה הזו מאשרת את ההנחה של הפמיניסטיות, שאימהות מורישות לבנותיהן את דגם הנשיות שלהן, ועקב כך, נגיסתן בפרי הבוסר של החיים מקהה את שיני בנותיהן. אם אחת הנשים בשושלת זו לא תתקומם נגד המורשת של השתעבדות האשה לתפקידים ולדימוי העצמי המוטעה שהגברים חוקקו עבורן, צפויים דורות של נשים לחזור על הטעויות של אמותיהן ולהוריש אותן הלאה לבנותיהן.

לכן מפתח הרומאן עלילה רב־דורית כדי לספר על המרד של שלוש נשים משושלת אחת כדי להשתחרר מהנשיות הישנה, הכל על־פי הבשורה הפמיניסטית. אחרי המרד הכושל של אמה, אלה, הגיעה תורה של נעמה להתקומם. שלא כאמה זוכה נעמה לשלוש חונכות שפוקחות את עיניה, והללו מציעות לה גוונים שונים של פמיניזם. המתון מכולם הוא הפמיניזם הסתגלני של המזרח הרחוק, שאותו שוטחת בפניה זוהרה, המרפאה הטיבטית הצעירה: “כל מחלה היא הזדמנות, נעמה, בעלך לא התחיל אפילו לממש את ההזדמנות שניתנה לו כאן, - - - גם בשבילך וגם בשביל הבת שלך יש כאן הזדמנות להתפתח, גם בשבילכן המחלה הזאת יכולה להפוך למקור של השראה ושחרור מייסורים. - - - לפעמים אנחנו דבקים בשיגרה הרעה שלנו וכשבא שינוי אנחנו רועדים מפחד, בלי להבין שזה הסיכוי היחיד שיש לנו, - - - אני מציעה לך לנסות לחתור אל הדבר שבתוכך שאינו משתנה, שאינו תלוי בנסיבות, ומשם לשאוב את הכוח. את לא יכולה להיות שפחה חרופה של מציאות מתעתעת, את חייבת להישען על הדבר המוצק שבתוכך, ואני שואלת, אז מה זה הדבר הזה שבתוכי, לא נראה לי שיש אצלי דבר כזה בכלל, והיא פוערת עיניים גדולות, בטח שיש לך, זאת ההוויה האמיתית שלך, זה הטבע הבסיסי שלך, המואר, השלם” (141–139).

בהזדמנות נוספת משלימה זוהרה את משנתה לנעמה: “אנחנו צריכים להיות חופשיים כמו טיפת כספית שנופלת על הרצפה, - - - יש היבטים שונים לתודעה. התודעה הרגילה שלנו היא כמו שלהבת-נר על מפתן דלת פתוחה, חשופה לפגיעת כל רוח, נופלת קורבן להרגלים ולהתניות חיצוניות, יוצרת גלים של רגשות שליליים ומתפלשת בהם, אבל לעומתה חבוי בתוכנו הטבע האמיתי של התודעה, תחשבי שוב על השמים והעננים, השמים הם טבענו האמיתי, והעננים הם מבוכת התודעה הרגילה שלנו, - - - תסתכלי על הבית הזה, היא אומרת, ואני מסתכלת סביבי, מקיפה במבטי את הכורסאות המרופטות, כונניות הספרים, הקירות האפורים - - - הבית הזה יכול להישרף בחמש דקות, הוא יכול להתמוטט ברעידת אדמה, הבית האמיתי שלך הוא בתוך התודעה, רק שם את בטוחה, רק שם את אדונית לאושרך. - - - תנסי להרפות, תנסי לפלס דרך אל השלווה שבתוכך, אל תפחדי משינויים, הם מעצבים אותנו, כמו הגלים את הסלעים, כי אין לך ברירה, - - - אל תשכחי, היא לוחשת לי, בלי אשמה, בלי כעס, בלי רגשות שליליים, רק שלווה אין־סופית, כמו השמים” (152–148).

את תורתה משלימה זוהרה בתגובתה על ההודעה של נעמה, שאודי עזב את הבית: “תסתכלי סביבך, נעמה, היא לוחשת, קירות הבית קורסים, אבל זה מאפשר לך לראות את הנוף שהוסתר ממך כל השנים, - - - החיים הם ים של ייסורים לכולנו, והדרך היחידה להיחלץ היא לעלות על הנתיב המוביל לחופש” (242–240). מבעד למסך הציורים קולטת נעמה את עיקרה של התורה שמציעה לה זוהרה: להביא שינוי בחייה, אחרי למעלה מעשר שנות הישענות על אודי, על־ידי השענת החיים שלה על עצמה ועל התודעה היציבה שלה.

גוון פמיניסטי מנוגד לזה של זוהרה מציעה ענת לנעמה. ענת מסבירה את הפמיניזם המערבי, שהוא לאין־ערוך מיליטנטי מזה שהתפתח במזרח הרחוק: “כמה פעמים ענת היתה משננת לי, זה הוא, לא את, אלה בעיות שלו, לא שלך, ואני הייתי אומרת, אבל אם אנחנו יחד בעיה שלו היא גם שלי, ההפרדה הזו היא בלתי אפשרית, והיא היתה מתעקשת, עמוק בפנים זה אפשרי” (33). תורת ההשתרגות של בעל ואשה שנעמה החזיקה בה ספגה כאן מכת־מוות. על הכמעט־בגידה עם הצייר גערה ענת בנעמה: “מה כבר עשית, למה את חושבת שמגיע לך עונש כל כך כבד, - - - אז מה אם התאהבת קצת, מותר לך, חיים רק פעם אחת, אפילו לא שכבתם” (53). גם אחרי שענת נואשה ממנה, ממשיכה נעמה לשער את הדברים שענת תאמר לה (70): “מה כבר עשית, אני שומעת את הקול השקט, האהוב, של ענת, ואני אומרת, גם אם בעינייך זה קטן, בעיניו זה גדול, הפגיעה שלו גדולה, והיא צוחקת, היא גדולה כי הוא מגדיל אותה, תראי איך הוא משתמש בה, מבשל אותך על אש של אשמה כל הזמן, כל החיים את צריכה לפצות אותו, - - - אני מאוד מעריכה את הרגישות שלו כלפי עצמו, אבל איפה הרגישות אלייך, הוא אף פעם לא היה רגיש אלייך, יש לו צורך להאשים, ולך יש צורך להיות אשמה” (82). וגם בלי שענת תחזור בפועל על תורת ההפרדה שלה מבן זוג שהנישואים איתו כשלו, מסוגלת נעמה לנסח לעצמה את הפתרון שענת היתה מציעה למצבה עם אודי: “לפני שנים היית צריכה לעזוב אותו, - - - את רואה, כשבונים בית על יסודות חלולים הוא מתמוטט, חשבת שמספיק רצון טוב ורגש אשמה כדי לבנות משפחה” (121).

את דרך הביניים בפמיניזם מתארת לנעמה חוה, מנהלת המעון. אחרי שנעמה מגלה לחוה שאודי עזב את הבית, פורצת חוה בצהלה: “זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לך, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל אשה, - - - ואני שואלת בקול רפה, מה כל כך טוב בזה, והיא אומרת, את לא רואה? תוכלי סוף־סוף לטפל בעצמך, לשים את עצמך במרכז, שנים את רק מסתובבת סביבו, מתחשבת בו, לוקחת על עצמך את הבעיות שלו, הגיע הזמן שיבוא לזה סוף. - - - אבל מה זה אני, חוה? - - - איך אוכל לשים את עצמי במרכז כשאני מרגישה דחויה, מושפלת, עלובה? והיא מניעה את ידיה בביטול, שוב את מתאימה את עצמך לאמות-המידה שלו, וגם זה ללא טיפת תיחכום, אם הוא עזב זה אומר שאת לא שווה? אולי זה בדיוק ההיפך? אולי הוא לא מסוגל להכיל את מלוא ערכך, אולי הוא מרגיש אשם ופגום לידך, אולי הוא חי בפחד מתמיד מנטישה שלך?” (270).

חוה משלימה לנעמה את תורתה במיפגש נוסף, שבו היא מעבירה אליה יחד עם האחריות להמשך ניהולו של המעון גם את הלפיד הפמיניסטי שהיה שמור אצלה. על האפשרות שאולי יום אחד יחזור אודי אל נעמה אומרת חוה: “השאלה היא האם תתני לעצמך לחזור ליחסים כאלה, ואני קוטעת אותה, לא תאמיני אבל זה כמעט לא מעסיק אותי, נדמה לי לפעמים שעוד לא הגעתי לפרקי, והיא נאנחת בסיפוק, ידעתי שאת יותר חזקה ממה שאת חושבת, רק תזכרי ששינוי אף פעם לא נשלם, זה מאבק יום־יומי, לא לתת לאף אחד לכבוש לך את החיים” (336). זהו דברו של הפמיניזם המעשי.

בדברי שלוש החונכות של נעמה בולטת החזרה על המושג “בית”. זוהרה וענת ממש מזכירות את המושג, ושתיהן מדגישות באמצעותו רעיון זהה: כפי ש“בית” פיזי מסוגל להתמוטט, אם הוא בנוי על יסודות רעועים או ברעידת אדמה שמערערת את יסודותיו, כך גם עלול לקרוס “הבית”, כסמל לחיי נישואים, אם הקשר בין הבעל לאישה איננו תקין. חוה אמנם איננה משתמשת ממש במושג זה, אך היא מעבירה לנעמה את ניהול המעון לנערות במצוקה, שהוא תחליף לבתיהן שקרסו.

בהדגשותיהן מגיבות שלוש החונכות על מושגיה של האישה “הישנה”, ש“הבית” הוא מבצרה של האישה וכל יעודה בחיים הוא להשיג אותו. כך האמינה בנעוריה גם אלה, אמה של נעמה, שתהיה מאושרת אם “יהיה לה בית משלה, בעל משלה ואחר כך ילדים משלה” (175). רק אחרי שנים הבינה אלה שנישאה לאביה של נעמה לא מאהבה כי אם בהשפעת המושגים שספגה מילדות על מקומה של האישה ועל תפקידיה המסורתיים במשפחה. הדיאלוג במרחב הטקסט של הרומאן ממשיך להתנהל באמצעות המושג בית. בהשפעת דברי שלוש החונכות מצליחה נעמה להבחין שבבית שלה ושל אודי שלטה העזיבוּת (להלן). דבריו של מיכה על הנישואים הפתוחים שלו ושל אשתו מעלים במחשבתה, ש“הבית” שלה היה בעצם “שילוב של בית-סוהר ומרתף עינויים” (284).

ההתנערות של נעמה ממושגי האושר השגויים מבוטאת בהחלטתה שבעתיד לא תסתפק ב“בית” במשמעות שהכשילה את אמה בנעוריה, אלא תצפה לחיים אחרים: “לחיות כדי לנשום (כיישות נפרדת), לא (רק) כדי לאהוב (את הבעל), לא (רק) כדי לגדל ילדים” (332). בתנאים אלה היא תכונן את הבית עם אודי אחרי ש“יחזור (לחיות איתה) בדרך אחרת” בשובו מטיבט. (כל ההוספות בסוגריים בשני הציטוטים האחרונים אינן במקור - י.א.).


 

שלוש ההזדמנויות    🔗

הטלטלה בחייה של נעמה כופה עליה לברר הרבה שאלות: מאימתי ולמה הפכו יחסיה עם אודי ליחסי מענֶה ומעונָה, אחד עוזב ואחד נעזב (250)? כיצד קיבל ביתם מראה של עזיבוּת (81, 149, 228) כמראה הבית של הוריה במושבה אחרי שנפרדו (112)? מדוע כשלה לאהוב את אודי בלב שלם, מדוע לא השכילה לאהוב את נוגה בלב שלם ומדוע לא הגשימה את האהבה הענוגה שהגיש לה הצייר המבוגר?

כל מסע אל החופש מתחיל בחיפוש תשובות על שאלות כאלה, ונעמה מוצאת אותן בביוגרפיה שלה ובתורתן של שלוש החונכות שלה. עכשיו היא מוכנה לעבור משלב המודעות העצמית לשלב המעשים בהמשכו של מסעה אל החופש. לצורך זה משתלב מיכה בעלילת הרומאן. שילובו מעיד על כפיפותה המוחלטת של העלילה לשליחות הרעיונית שהוגדרה לה. בעלילה כזו, ואפילו אם היא ריאליסטית, לא מתפתחים האירועים על־פי האפשרי, אלא על־פי הרצוי להגשמת היעד הרעיוני, שבמקרה שלפנינו הוא היעד הפמיניסטי. לפיכך הוצא אודי בשלב מסויים מהעלילה כדי לאפשר לזמן־מה את הצבתו של מיכה בתוכה.

אודי ומיכה הם גברים מנוגדים. אם מצרפים את דמותו של אודי מבין השיטין, ולא מבעד לכעסיה של נעמה עליו, הוא מתגלה כגבר מלאכי: בעל ערכים, נאמן, מתחשב ואוהב. על שכמותו, הדומה כל־כך לאביה של נעמה, אומרת אמה: “את חושבת שזה תענוג כל כך לחיות עם מלאך” (252). מיכה הוא ההיפך הגמור: גבר אנוכי, בוגדני, יהיר, שמתייחס אל הנשים כאל בובות בַּרְבּי, שכל ייעודן בקיום הוא לענג גברים כמוהו. למרבה האסון, ארוזות אצלו כל המגרעות האלה בעטיפה שובת־לב, כעדותה של נעמה: “ואני לא חושבת על נוגה ולא על אודי ולא על יעל, רק על החן המפתה שלו, הנשפך בנדיבות מכל תנועה מתנועותיו” (286). גם אם נקבל את הגירסה שלו על יחסיו עם יעל (285–282) לא יינקה מיכה בעיני גבר מסוגו של אודי על חלקו בניצול תמימותה. מדוע נבחר דווקא שוביניסט מהסוג הגרוע ביותר, להעביר את נעמה משלב הנשיות הישנה לשלב הנשיות החדשה, הפמיניסטית?

כדי להבין את תפקידו של מיכה במסעה של נעמה אל החופש, צריך לסקור את התוצאות של ניסיונות ההשתחררות הקודמים של נעמה. ההזדמנות הראשונה לאחוז בחופש ניתנה לנעמה בהגיעה לגיל שבע־עשרה, כשעדיין לא היתה בשלה לכך. אף שהתקנאה בחברותיה, שהחליפו אז בני זוג כאוות נפשן, לא העיזה לפגוש מישהו חדש, “ואם מדי פעם צץ איזה מחזר”, היה אודי “מצליח להדוף אותו בעקשנות הילדותית שלו” (103). אודי הרגיש בהיסוסיה לגביו, ואחרי חמש שנות חברות, הפתיע אותה כשנפרד ממנה, כדי שתוכל להתנסות בקשרים עם נערים אחרים: “נמאס לי לראות את הפרצוף הממורמר שלך, אני לא צריך אף אחת אחרת אבל אם את חושבת שמחכה לך משהו טוב ממני את מוזמנת לבדוק” (104). אך במקום לנצל את ההזדמנות הזאת, לצאת עם נערים אחרים ולהחליט מהו רצונה, התחננה שיחזור אליה מפחד שיאבד לה.

וכך מסבירה נעמה את החמצת ההזדמנות ההיא ואת התוצאות החמורות שהיו לכך על המשך יחסיה עם אודי: “כל העניין שלי בעולם שבחוץ התפוגג בבת אחת, בין זרועותיו יכולתי לחלום על אהבות אחרות אבל כשהייתי בלעדיו רציתי רק להחזיר אותו אלי, - - - בסוף הוא חזר אחרי כמה חודשים, אבל משהו נפגם לבלי הכֵּר בינינו, חשדנות מרירה, תובענית, השתלטה על כל מה שהיה טבעי ומובן מאליו, ופתאום מצאתי את עצמי מפייסת אותו ללא הרף, מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שבחרתי בו בלב שלם ולא בלית ברירה, ומבלי משים זה הפך למשימת חיי” (105–104). החמצת ההזדמנות אז הותירה בנעמה ספק תמידי, אם אודי הוא המועמד הטוב מכולם עבורה. אודי אפילו נתן לכך ביטוי בשיחות הנפש שקיימו ביניהם מדי פעם: “את לא באמת רוצה אותי, את חושבת שמגיע לך משהו יותר טוב, את נשארת איתי מרוב פחד להיות לבד, לא מרוב אהבה” (292).

כחמש־עשרה שנים נוספות חלפו עד שנעמה העזה להיענות להזדמנות שנייה לנהוג כאדם חופשי. זו נוצרה כאשר הגיש לה הצייר בבית־הקפה רישום מהיר של דיוקנה בפחם והזמין אותה אל דירת־הגג הקטנה שלו כדי לדגמן לפניו בעת שיצייר אותה בצבעים. בפעם הזאת, בחברת הצייר, כבר נגעה בחופש: “אף פעם לא הרגשתי כל כך יפה, - - - חדשה לגמרי. - - - הנה הגוף שלי חוזר אלי מארץ רחוקה, מפליג על נהרות כחולים צוננים, הגוף הזה שהיה של אודי ואחר כך של נוגה ועכשיו הוא חוזר אלי והוא שלי” (54–53). לראשונה חשה נינוחה ומשוחררת בחברת גבר אחר חוץ מאודי, והיא עצמה הציעה לצייר להתפשט לפניו כדי שיצייר אותה בעירום.

בתיאור חושני אך לא וולגרי מצליחה צרויה שלו להקביל בסצינה זו את ההתקדמות של הצייר בציור איבריה להתגברות התשוקה אליו אצל נעמה: “והוא מרים אליו את פני, טובל את המכחול במים ומנגב בסוודר, מכתים את לובנו בזיכרון אדמוני, וכבר הוא מצמרר את צווארי, גולש אל השדיים, מסתחרר סביב הפטמות, מצייר על מערומי עיגולים שקופים סוערים, מהירים יותר, כל גופי העירום מעגל אחד גדול, - - - ושערות המכחול הרכות מלטפות את שערות הערווה, מתמזגות איתן ללהבה אחת עזה ומתוקה, מתנשמת ומתנשפת” (58–57). אף שלא שכבו, חוותה עם הצייר חוויה ארוטית נדירה וטעמה לראשונה את טעמו המשחרר של החופש. הקסם הכפול התפוגג, כאשר צפתה לרחוב ודימתה שאודי מבחין בה ניצבת עירומה בחלון בחברת הצייר. אף שלא שכבו, חוותה עם הצייר חוויה ארוטית נדירה וטעמה לראשונה את טעמו המשחרר של החופש. הקסם הכפול התפוגג, כאשר צפתה לרחוב ודימתה שאודי מבחין בה ניצבת עירומה בחלון בחברת הצייר. במקום לממש את תשוקתה לשכב עם הצייר, התלבשה ורצה הביתה אל אודי “בפה מלא הסברים, תחינות ושבועות” (59). כך החמיצה את ההזדמנות השנייה לזכות בחופש וגם שילמה בעשור שלם על גילוי הפרשה בתחושות אשמה ובמריבות עם אודי.

מיכה מגלם בחייה של נעמה את ההזדמנות השלישית לאחוז בחופש. כעת היא כמעט בת ארבעים ומסוגלת לבצע את המסע הנועז שלה ביתר הצלחה. כדי להעצים את ניצחונה של נעמה על דגם הנשיות הישן, שכבל אותה עד כה, נבחר דווקא גבר כמו מיכה לְאַתְגֵר את תשוקתה לחופש. רק גבר כזה, שאיננו “מלאך” כאודי, אלא הוא מדכא נשים במודע וכשעשוע, מסוגל לזעזע את נעמה, לפקוח את עיניה לראות את מצבה הבלתי־טבעי ולגרום לה לנטוש את הדגם הנשי הישן. שתי הפגישות, שהיו לנעמה עם מיכה בחדרי־שינה שונים, אכן ניתצו את המושגים הנושנים והמוטעים שהיו לה על זוגיות ועל תפקיד המין בה. כאשר מיכה תיאר לה בבית־הקפה את הנישואים הפתוחים שלו עם אשתו והצביע עליהם כעל הגשמה של החופש, הרגישה נעמה “מושפלת, כאילו הוא אוחז מראה בידו ומראה לי את חיי, שגויים מיסודם, חנוקים מאשמות, מטינות, מכבלים עתיקים, שילוב של בית־סוהר ומרתף עינויים, כשכל אחד הוא גם אסיר וגם סוהר, גם מענה וגם מעונה” (284).

אף־על־פי־כן נענתה להזמנה של מיכה לנסוע אל דירתו, בלי שהוא ידע כי הפעם אין הוא עומד לנצל אשה, כי אם להיות מנוצל על־ידי אשה: “מכושפת אני הולכת אחריו, בפעם הראשונה בחיי, בלי לחשוב מה יהיה, ובאיזה מחיר, פשוט הולכת אחרי גבר שפגשתי הבוקר לראשונה, וכל הגוף שלי מתעורר, זרמים חדשים של חיים עוברים בו, הגוף הזה שהיה רק של אודי, ואולי כך, דרך גבר אחר, יחזור לרשות שלי” (286). אף שנעמה חשה בחדר־השינה של מיכה ושל אשתו, שהיא עומדת לחוות גאולה דרך הביבים, היא נחרצת בדעתה שלא להחמיץ פעם נוספת את ההזדמנות לזכות בחירותה. אין שום דמיון בין העונג המיני שחוותה עם אודי (79) והתשוקה שהתעוררה בה אל הצייר (58–57) להרגשה המגוחכת, ששיטות הפיתוי של מיכה וביצועיו המיומנים הולידו אצלה כששכבה איתו (287). בפגישתם השנייה, ב“יחידת ההורים”, חדר־השינה בדירה לדוגמא, כבר שלטה נעמה בלעדית בהחלטה אם לשכב עם מיכה ואם להימנע מכך (313–308). בפגישותיה עם מיכה, הבינה נעמה, שיחסי־מין הם מלכודת, כאשר הם מתקיימים בלי אהבה, והיא מבטיחה לעצמה, בהביטה בפניו של מיכה: “לעולם לא אנסה לפענח את גורלי בפנים הללו, את תנודות חיי בגלי העונג החולפים בהם, המלכודת הזאת לא עבורי נועדה” (312).


 

“לחיות כדי לנשום”    🔗

כאמור, עוד לפני שהשיגה את החירות עצמה, השלימה נעמה קטע הגון ממסעה אל החופש באמצעות ההתמודדות עם השוביניזם הגברי של מיכה. עזיבתו של אודי גרמה לה להבין, שבמשך כעשרים וחמש שנים חשבה בטעות, שבעל ואשה: “זה לא בשר אחד, גוף אחד, אלא שני גופים שהתחלפו - - - כל אחד מוותר על שלו” (107). זוגיות כזו היא “כמו ילד או הורים, שאי־אפשר לבחור ולכן גם אי־אפשר להשתחרר” (שם). והיא הופכת בהכרח למסגרת חולה, שהאהבה מתנדפת מתוכה (216). העדר מומנט הבחירה, המעיד שכל אחד אמנם משתייך לזוגיות, אך גם שומר על עצמיותו, הוא שמכשיל זוגיות כזו. בפרשת גאולה ובנה, שמעה נעמה מפי השופט הערה שפקחה את עיניה: “השאלה היא לא אם אוהבים או לא, השאלה היא איך אוהבים” (41). בעקבות הערה זו מודה נעמה, שקודם לא שאלה את עצמה את השאלה הנכונה על האהבה בינה ובין אודי: “כל כך הרבה שנים שיננתי לעצמי שהוא אוהב אותי, בשעה שהיה עלי לשאול איך הוא אוהב אותי, האם אני אוהבת את האהבה שלו” (שם). למעשה היא מודה בדבריה אלה, שקודם שיכנעה את עצמה: “תשמחי שיש לך בעל שאוהב אותך, הייתי משתיקה את עצמי, עדיף אהבה כזאת על שום אהבה” (שם).

רק בפגישה השנייה עם מיכה, בדירה לדוגמא, הבינה נעמה את דבריהן של שלוש החונכות שלה. הבנה זו משתקפת בדבריה הבאים: “אבל מיכה, אני אומרת בשקט, אין לי מושג אם אני כמוך, אין לי מושג אם אני כמוני, חייתי כל כך הרבה שנים עם גבר אחד, הייתי סגורה בתוך החיים שלנו, הכול הלך והצטמצם, יכולתי לראות את עצמי רק לעומתו, ולא כיֵשוּת נפרדת, אתה יודע כמה שאלות לא הזדמן לי לשאול את עצמי אפילו” (310). תחילה מחליטה נעמה לא לשכב עם מיכה בפעם הזאת. היסוסיה מפתיעים אותו, ואז היא מסבירה לו: “צריך ללכת הלאה, לבד, שום גבר לא ימלא את החלל, ואין זה החלל שאודי הותיר אחריו, אלא החלל שהותרתי אני בחיי, אני שבחרתי בו ולא בי, בחרתי בו בשחר נעורי כדי לכלות עליו את כוחותַי, להסיח את דעתי מהווייתי שלי, מכל מה שנקבר בתוכי חי ומתחנן. מה הפלא שהוא עזב אותי, אם גם אני נטשתי את עצמי, הרבה שנים קודם לכן” (312).

דבריה אלה חושפים, שנעמה אימצה בשלב הזה הבנה אחרת על הזוגיות מזו שהחזיקה בה מאז הגדירה בעל ואשה כמצב של השתרגות שני עצים זה בזה עד אובדן העצמיות של שניהם במתכונת הזו. עובדה זו משתקפת במסקנותיה על החיים עם אודי מאז גיל שתים־עשרה ועד שנטש אותה, השנים שבהן חיה על־פי הבנותיה של הנשיות הישנה: “לא הבנתי שאנחנו שתי יֵשוּיוֹת נפרדות, שהחוויה שלי שונה לחלוטין משלו, למרות שאנחנו בעל ואשה” (321). בשל הראייה השגויה הזו נכשלו נישואיה לאודי: “מעולם לא ראינו זה את זה כדמויות עצמאיות הזכאיות לחיים משל עצמן, לכישלונות, למצבי רוח, הכל הצטמצם לאותו מעגל דחוס של החיבור שלנו, הסתכלנו זה על זה כל כך מקרוב, שלא ראינו כלום, ועם זאת היינו רחוקים, הוא היה צריך לנסוע עד טיבט כדי שארגיש קירבה אליו” (327).

נעמה איננה פוטרת את אודי מהצורך שגם הוא יתנער מהמורשת הגברית שספג מילדות, שהתבטאה בחיזוריו אחריה ובמפגני השליטה שלו עליה מאז הכירה אותו בגיל שתים־עשרה. וכך היא מסכמת את טעותם במהלך העשור של נישואיהם: “מי עוד היה מיטיב כמוהו לכלוא אותי בתוכו, מי עוד היה מיטיב כמוני להכיל את חולשותיו. - - - כמה נהניתי כל השנים למתוח את העוול שעשה לי, אפילו עודדתי אותו לפגוע בי כדי שאחווה את מלוא עוצמתו המטהרת, משתמשת בנוגה כדי למרר את חייו, שופטת אותו, מעצימה את אשמתו, גומלת לו בטרור משלי, מצופה כוונות טובות. - - - אם רק אפשר היה לנקות את החיים מאשמה - - - לחיות כדי לנשום, לא כדי לאהוב, לא כדי לגדל ילדים, לא כדי להצליח, לא כדי להגשים מטרות נעלות. - - - סתם גוף שאוהב לנשום, וכל השאר מותרות, ואין זה משנה אם גבר זה או אחר אהב אותו, עזב אותו, כפי שהאדמה בקושי מבחינה בפסיעות הצועדים עליה, רק במה שמתהווה במעמקיה היא שקועה” (323–322).

מסעה של נעמה אל החופש והתבגרותה כפמיניסטית נשלמים, כשהיא מגלה את העצמיות שלה ומבינה שחופש פירושו מימוש הזכות לקיום בלי זיקה לשום דבר אחר. כעת, אחרי שהסירה מעליה את הכבלים של חינוכה והתנערה ממושגי התלות והכניעה של הנשיות שהוחדרו בה מילדות, היא מוכנה לפגוש את אודי פעם נוספת, בתנאי שגם הוא “יחזור בדרך אחרת” ויהיה מוכן לפגוש אותה בפגישה של שונים אך שווים. כך, כנראה, גם ייראו נישואיהם כזוג מרגע שאודי יחזור מהמזרח הרחוק.


 

העתיד שייך לנוגה    🔗

הרומאן משלים את שליחותו כרומאן פמיניסטי על־ידי זריעת רמזים, שנוגה כבר לא תצטרך לסבול כמו הנשים הקודמות במשפחתה כדי להיות אדם חופשי ובעל זכויות שוות בחברה. הסבתא (אלה) מרדה ונכשלה, אף ש“למרבה הפלא היא לא נשברה, התהלכה גאה בכישלונה, סוקרת בסיפוק את עיי החורבות של חייה, כאילו זה ההישג הגדול שלה, להעז להיכשל” (157). האם (נעמה) אמנם התגברה על הכבלים וניצחה, אך במחיר קשה של שנים אבודות וייסורים רבים. שתיהן מסמנות שלבים במהפכה הפמיניסטית, שבלעדיה לא ניתן היה להבטיח עתיד טוב יותר לדור של נוגה. בניגוד למרד של הסבתא שנכשל ולמרד של האמא, שהצליח רק אחרי מאבק מקיף בכל החזיתות של חייה, תיהנה נוגה מפירות מאבקן לחופש של שתי הנשים הקודמות במשפחתה. ניצני האידיאל הפמיניסטי כבר מתגלים אצל נוגה, שמתוארת בשנת חייה התשיעית כילדה לוחמת, היודעת להוקיר את הלוחמות הקודמות בשושלת. היא מעריצה את הסבתא, על אף כישלון חייה, “רק איתה נוח לה לדבר, רק לה היא מספרת על הבעיות שלה בכיתה” (129), מלווה באהדה את המסע של אמה אל החופש.

על אף גילה הצעיר מתגלה נוגה כלוחמת נחרצת ועקשנית. אף שלא סיפרו לנוגה על הנפילה בגיל שנתיים, כאשר צנחה מן המרפסת “כמו בובת סמרטוטים מידיו של אודי” (24) וחייה ניצלו על־ידי “דלי מים שהעוזרת שכחה למטה” (256), מתברר שידעה משהו על האירוע (200–199). אך בעוד שהאירוע מלבה ריב בין נעמה ואודי, כשהיא מטיחה בו “אף פעם לא התמודדת עם מה שקרה לך עם נוגה” (217) והוא מגיב בהאשמתה: “בגללך, הוא צורח, בגלל הצייר שלך, לילות אני לא ישן, רק שותה ומעשן כל הזמן, הרמתי אותה ופתאום היא קפצה לי מהידיים, הידיים שלי חלשות” (25–24), מנתבת נוגה את הידוע לה לאפיק חיובי: מאז היא “כל הזמן נאבקת על לבו (של אודי), כאשה שהגבר שלה הלך ממנה” (52). נעמה צופה בהתפעלות בגיבורה הקטנה שלה: “ילדה קטנה עם תפקיד גדול שממלא את חייה, להדביק את רסיסי האגרטל, זה מה שמעסיק אותה כבר שמונה שנים, וככל שהיא גדלה גדל התפקיד יחד איתה, מכניע את ילדותה, כובש את חייה” (77).

סימנים נוספים של פמיניזם מתגלים אצל נוגה באופן שבו היא מבטאת את הזהות המינית שלה. נעמה מודעת לשינוי שהתחולל אצל נוגה בנושא הלבוש: “פעם היינו כל כך קרובות, היא רצתה להיראות כמוני, לדבר כמוני, להתלבש כמוני, היא היתה כפילה קטנה שלי” (199), אך כעת היא מגלה התנגדות למלבושים נשיים. וכך, בעוד חברותיה מתהלכות בחולצות בטן ומכנסונים קצרצרים" (128) ומשדרות בלבושן את הכניעה לציפיות של העולם הגברי מנשים, להיות אטרקטיביות ולהפגין זְמינוּת מינית, מתעקשת נוגה להגיע לבית-הספר כשהיא לבושה באחת החולצות הגבריות של אודי. והיא מתמידה בכך, אף שעקשנותה מבודדת אותה הן מהבנים והן מהבנות: “הבנות צוחקות עליה שהיא מתלבשת כמו בן והבנים מסתייגים ממנה כי היא בת” (84). היא כה ניכרת בעצמיותה בין בנות גילה, עד שהמורה להיסטוריה מקדיש לה תשומת־לב מיוחדת ומסביר לנעמה: “נוגה ילדה מיוחדת - - - יש לה הרבה אוצרות במעמקי הנפש שלה” (237).

האופי המחושל של נוגה מתגלה בהבדל בינה ובין נעמה. בעוד נעמה נוהגת להתמודד עם קשיים בחייה בעזרת נדרים (24, 61), בוחרת נוגה במעשים ומתעקשת לבצע אותם: “אני לא אוכל כלום עד שאבא יבריא” (48). נוגה גם איננה מתייצבת לצד נעמה בהשלמה עם התרחקותו של אודי משתיהן. היא בטוחה באהבתו ויודעת לתבוע אותה: “אני הילדה שלו - - - הוא חייב לאהוב אותי” (293), ולכן כאשר אודי חוזר מהודו במועד, בדיוק ביום הולדתה, היא מקדמת את פניו “בקול יציב, בוגר במפתיע” (341), שקשה עדיין לשערו אצל ילדה שהיא רק בת עשר. כמו המחברת ידעה גם נוגה, שסיפור חייהן מוכרח להסתיים בהפי־אנד.


 

הסיפור הפמיניסטי - סיכום כללי    🔗

הרומאן “בעל ואשה” מדגים בסידרה של גילויים בעלילתו את שייכותו לז’אנר הסיפור הפמיניסטי:

1. פיתוח עלילה רב־דורית (אלה, נעמה ונוגה) שבה מכהנות הנשים כדמויות מרכזיות. הנציגות בשושלת הנשים הזו מייצגות באופן מדורג את שלבי המאבק הפמיניסטי של הנשים לשיחרורן מהמושגים הישנים של הנשיות.

2. הקצאת מעמד משני בעלילה לדמויות הגבריות (אודי, הצייר ומיכה). שלושת הגברים בחייה של נעמה משתלבים בעלילה כדי לסמן את שלבי השינוי שהיא עוברת מההתנהגות של הנשיות הישנה להתנהגות של האשה המשוחררת.

3. שימוש בדיאלוגים המתקיימים בין נעמה לשלוש החונכות שלה (זוהרה, ענת וחווה) להשמעת משנתן הפמיניסטית של האחרונות באוזניה.

4. הדגשת ההבדל בין כיסופיהן המסורתיים של הנשים במשך דורות לבית, בעל וילדים (מניעי האם, אלה, להינשא לאביה של נעמה) לכמיהותיהן בעידן הפמיניסטי לחיים משל עצמן, לזכותן “לחיות כדי לנשום”.

5. הצגת המעון לנערות במצוקה כעדות לשקריות האידיאל הטרום־ פמיניסטי. במעון מוצאות מקלט הנשים הצעירות, שהן קורבנות החינוך שצימצם את חלומן ל“בית, בעל וילדים”. כישלון של כל אחת מהנערות במאבק ההישרדות מול העולם הגברי מוכיח את צידקת החזון הפמיניסטי ואת הצורך לחנך נשים מצעירותן להצטייד טוב יותר לקראת הצפוי להן בחיים.

6. הבלטת ההבדל בין המושג, שהחינוך הטמיע בנעמה על מהותם של הנישואים (השתרגות הגבר והאשה זה בזה עד אובדן העצמיות של כל אחד מהם בשותפות המשפחתית, בדומה להשתרגות שני עצי השזיפים בחצרם) למושג הפמיניסטי על תמונת הנישואים הנכונה, שגיבשה בשנת הארבעים לחייה (נישואים שבהם נשמרת ישותו העצמאית והנפרדת של כל אחד מבני הזוג בשותפות המשפחתית).

7. סיום העלילה בסוף סגור. זהו סיום בהפי־אנד בחייה של הגיבורה, הגומל לה בניצחון על אומץ־לבה ועל התעקשותה לחולל את השינוי הפמיניסטי בחייה, אך הוא גם סיום המעיד על הצלחת המאבק השושלתי של הנשים על שיפור מצבן בחיים.

לא כל הסיפורת שנכתבה אצלנו על־ידי סופרות בשני העשורים האחרונים היתה כה צמודה לפמיניזם בבניין העלילה כמו הרומאן של צרויה שלו, אך גם בהם בוטא הפמיניזם באופנים שונים. אם סוקרים את כל הרומאנים של הכותבות האלה ממבט־על ומכליל, מגלים את התכונות המשותפות שמצדיקות להגדיר רומאנים אלה, שנשים־סופרות שונות כתבו בפרק זמן אחד, כז’אנר תימאטי חדש בסיפורת הישראלית הקאנונית, ז’אנר הסיפור הפמיניסטי.

בשל איכותם של רומאנים אלה, שעד כה לא חצתה את רף הבינוניות ולרוב היתה הרבה מתחת לדרגה זו, הרשיתי לעצמי להגדיר את הז’אנר התימאטי החדש כסיפורת הסדינים העברית. התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית “בגובה העיניים”, התמקדות בנושא “מן החיים” שהוא אקטואלי, רלוונטי ותקשורתי וייצוגו באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי משגלים, קמצוץ של התנהגות פרוורטית בתחום המיני אצל הגיבורים, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים והתרתם בהפי־אנד, הקפדה על אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה “כמו”, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, תיאוריות פסיכולוגיות וחברתיות, ציטוטים מהשירה ופסוקים מהמקורות, מידרש צילומים ועוד).

סיפורת הסדינים מגישה תמהיל מכל אלה, המשתנה, כמובן, מכותבת לכותבת. גם צרויה שלו מציעה ב“בעל ואשה” את התמהיל שלה ובהרבה יותר כישרון ומיומנות מכותבות אחרות. הרומאן שלה הוא טוב בסוגו, אך הסוג - אבוי! - מקומו בתחתית הסולם של הסיפורת הקאנונית. מסופרת כמוה אפשר לצפות להרבה יותר מכך: לחרוג מהבנאליה, להפנות עורף לאסקפיזם ולהימנע מ“שְׁטיקים” של כתיבה. ובמקום זאת: להתמודד עם נושאי הקיום בלי התשובות המוכנות מראש בשיח היום־יומי, אלא באמצעות המחשבה העצמאית, הדמיון המקורי והחזון האישי. שאם לא כן: לשם מה כל הטירחה? האם רק כדי להוסיף רב־מכר, טוב במקצת מהאחרים בסוגו, לסיפורת הסדינים העברית?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!