א.    🔗

מלכה’לה, בתו של משה אדמוני היא. משכו כתפיהם בתמיהה קרובים ושכנים – מה לפרי זה אצל אילן זה? שמשה נקרא אדמוני, לא על שם משפחתו, שוויס היה, אלא משום לחייו התפוחות־סמוקות ושער זקנו וראשו האדמדמות־כהות כצבע הנחושת. ולמה משכו קרובים ושכנים בכתפיהם? גם מלכה’לה אדמונית שער וורודת פרצוף היא, ועיניה תכולות־ירקרקות ונמשים אדמדמים פזורים לה על רגליה הקצרות – חותך ובולט שבתו של משה אדמוני היא. אלא, אף שדומה היא אליו מאד, שונה היא ממנו הרבה. ויותר שעוררו גיחוך ותמיהה הדברים השונים שביניהם, עוררו פליאה הדברים הדומים זה לזה.

משה, שאדמוני הוא ואדמוני נקרא, אינו דומה בכלום לאדם אדמוני. הסתכלו הבריות בפרצופו הסמוק ובשערותיו שכעין הנחושת והרהרו: רק לצים וקלי־דעת, הנהנים מהעמדת דברים על ראשיהם ורגליהם כלפי תקרה, בטלו שם משפחתו של זה, שם שנברא בשבילו והנאה לו, וקראו לו אדמוני.

למשל? – משה וויס, שלצים הדביקו לו כנוי “אדמוני”, אבריו מרושלים, כתפיו כפופות, עיניו כלפי קרקע תמיד וידיו תלויות לו ברפיון, הלוכו גרירת־רגלים צבית ולשונו משוכה ומגומגמת. עד שיצעק זה “פיסטא” לחתול, תספיק זו לחסל כל מנת הבשר של שבת ולקנח סעודתה בישוב־דעת בלגימת חלב שנזדמן לה. ואשתו גיטל, שוולדנית גדולה היא, וישובה רב שעות של היום במקום אחד, היתה טוענת תמיד:

– עד שמֵשֵה מוציא מלה מפיו יספיק פיל מעובר לקפץ תריסר מדרגות.

לצים שבחצר, שהיו מסתכלים בו ובה, היו מתלחשים ואומרים:

– פלאי פלאים, איך מתמלא בור מחוליתו של קנה.

ומלכה’לה – אדמונית היא כולה אדמונית. אבריה זריזים ומרטטים, דבורה קולח וקולה צחקני ופזיז, וידיה ידי זהב. ובשעת דבורה וגיחוכה וצחוקה שערותיה מתבדרות ורגליה מתקפצות מתחתה. אדמונית בת אדמונית. שד משחת. גפרית ומלח.

– מה לפרי זה אצל אילן זה?

*

ומעשה שהיה. משה עמד לקבל משרתו הראשונה, משרת שליח בחנות. אך תנאי קודם למשרה – רכיבה על אופניים. שכר משה אופניים מהספרדי שבסמטא והחל להרגיל עצמו במלאכה.

באותם הימים הקדים משה את תפלת המנחה, נטל האופניים השכורים בידיו ויצא ל“חצר הרחבה”, השעין את האופניים לבור החצר, אמץ ידיו ועיניו, הגביה רגלו לרגלית האופניים. נכנסה רוח תזזית בגלגל והחל לנוע. עלתה הרגלית כלפי מעלה ופרקדה את בעל הרגל למלוא ארכו על הארץ. נטל משה את גופו המחובל בידיו וקם מן הארץ, נעץ מבט במזיק בעל הגלגלים ורצה לשלחו לכל הרוחות. אלא, נזכר במשרה ובשבעה בניו ובגיטל אשתו, כפתר מעילו הפרום, סגר בשניו על שפתיו ונגש לנסיון שני. ומתוך שכבש פיו ולשונו ולא כבש כעסו, העלו לו נסיונותיו הבאים מה שהעלה לו נסיון ראשון: נפל והפיל האופניים על עצמו, וכמעט יצא בשן ועין.

בשעת מעשה הציצה מלכה’לה מן החלון, ראתה את אביה המנסה לעלות על מושב האופניים ומתפרקד, וחוזר ומנסה וחוזר ומתפרקד. תקפה אותה רוח צחוק ורוח חוצפה, והחלה לצחוק בקולי קולות ולרטט בכל אבריה לעומתו. משה, שנתבהל מצחוקה, הוטח כלפי אבן הבור וכלפי גלגל האופניים ונשמט כלו על הארץ. חבול בגופו, נבוך וכאוב, הצריח משה כנגד בתו: “חצופה! כנסי עצמך הביתה!” נתבהלה מלכה’לה מצריחתו של אביה ונמלטה לפנים החדר. ולא מחמת הצריחה עצמה נתבהלה, ששכנים רבים הצריחו כנגדה ולא פעם ולא פעמיים ולא נתבהלה מהם. אלא, שזו היתה לה פעם ראשונה שתשמע את אביה מגביה קולו וצורח. שמשה לא רגיל היה בכך. קשה היה עליו הדבור, והצריחה לא כל שכן. ולא ידעה מלכה’לה, שגדול כח הכאב מכח ההרגל.

משה שענוותנותו גדולה וותרנותו גדולה מענוותנותו, הבליג על כאבו וכבש כעסו. דחה נסיונותיו לשעה אחרת ופרש לביתו. הסתכלה מלכה’לה באביה וראתה כי כתפיו כפופות מן הרגיל ושתיקתו כבדה מתמיד, ונתחלקה לה בחשאי החוצה. אפשר, מתוך שפחדה משתיקת אביה, שלא היתה כתמיד, התנדפה לה. ואפשר, מתוך שלא יכלה לראות בצערו נסתלקה לה. ואפשר, מתוך שניהם כאחד. מלכה’לה לא היתה רגילה להרהר הרבה אחר מעשיה. יצאה מתוך שיצאה ונגמר. אך, משיצאה לחצר וראתה את האופניים המיותמים מבעלים עומדים מאחורי המדרגות, נתגלגלה אליהם בחשאי־חשאין, הוציאה אותן לחצר, השעינה אותן כלפי דלת של בית, עלתה על המושב והחלה להתניע את המדרס, ורכבה… כחץ מקשת, כצפור מכושפת. שמע אביה רגש גלגלים ונמשך בלא יודעים לעבר החלון. הציץ כלפי חוץ וראה את בתו הסובבת את הגלגלים, כשעיניה בורקות וכל גופה מפזז, משך משה בכתפיו ולא אמר כלום. ואף על פי שלא אמר כלום, אפשר, היתה משיכת כתפיו דומה לשל שכנים וקרובים:

– מה לפרי זה אצל אילן זה?

נתיאש משה אדמוני מרכיבה על המזיק בעל הגלגלים ונשאר יושב באהלה של תורה. הסתפק במועט שניתן לו ולא נתיאש מן הרחמים. אמר: “הרחמן שקבל תפלתי על ‘זרעה חייא וקיימא’ ירחם ויקבל תפלתי הפגומה, ל’מזוני רויחא'”. העלה בזכרונו שמות של אנשים אמידים, שתפלתם על זרעא היתה פגומה, ולא אבד בטחונו, ונתנחם.

עברו ימים ושנים, והשטן עמד בקטרוגו. תפלת משה על הפרנסה לא עלתה, וגיטל עמדה בכח וולדנותה. נתרבו הטפליא ולא נתרבו המזונות. ומלכה’לה, הראשונה לבנים והיחידה בבנות, הלכה וגדלה. צמותיה הלוהטות נשתפלו למטה מכתפיה, שמלותיה, שהיו תלויות עליה ברפיון, נתהדקו על גופה והבליטו אברים צמאים. כולה עמק וצחוקה נתגוון בצרדרדות חיננית שהעלו חיוכים של הנאה. “מלכה’לה הגיעה לפרקה…” אמרו אלה שאמרו ולא סיימו דבריהם, מחמת עיניהם שנתברקו.

*

לו היה רבון העולמים מנהג עולמו על פי מחשבתם של בריות, היתה בודאי הליכתה של מלכה’לה מכאן ולהבא מישרים וחלקות. אלא, לא כמחשבתם של יצורים מחשבתו של יוצר. עמוקה ונסתרה דרכו.

לא נכנסה מלכה’לה לחופה, כנהוג ב“שכונת החומות” וכיאה לבת טובים וכשרים. נתגלגלה חובה ע"י חיב ומלכה’לה נטרדה מביתה וגלתה לבית אחרים. אך, טרם שנספר מעשי מלכה’לה בבית אחרים, שהם תחילת ענינו של ספור וראשית פורענות, נביא דברי יענקיל משומד. שיענקיל משומד, עילוי הישיבה היה ונתפס לכפירה. מתוך חריפות יתירה שהחריף מוחו בתורה ולא הכין לבו לעבודה, כשל ונכשל. היו שאמרו: – אחר שמשה שוחט סרב להשיא לו את בתו נתמלא מרירות, וכדי להשכיח מרירותו נשתקע בדברי תורה. ומפני שלמד מתוך מרירות נתחמצה התורה בפיו, שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה.

ואף שדברי יענקיל משומד סתומים וחריפים היו, מרירים ותמוהים, מעורבים נבול פה ואמרות צדיקים, ולא תמיד ירדו הבריות לסוף דעתו, הקשיבו לו כולם. אם משום החריפות שבהם ואם משום האמת המרירה שבהם.

– משה וויס, אמר יענקיל משומד, נולד עם גחינתו מרחם, ומיתתו סמוכה לקבורתו. אשריו וטוב לו לתמים זה, שפטור הוא מגלגול לידה ומטעם מיתה בחייו. אשרי הפרצופים הקטנים שאין להם ליל “מעבר יבוק” בחייהם, וביאתם לעולם כיציאתם ממנו.

כאן הפסיק דבריו השוטפים, הגביה עיניו כלפי דלתו של משה וויס, והמשיך בעינים מפלבּלות:

– והבתולה האדמונית, ליל כלולותיה שעת מבחנה. הרבה שדות אדמוניות מטתן תקנתן. קמו למחרת היום שלוות קול ושקטות פרצוף. כך דרכן של שדות אדמוניות – מטתן תקנתן.

נתבהקו עיני השומעים ואמרו: “פה־פה – נבול פה”! ויענקיל המשיך כמהרהר בקול – אך, מטה שנכשלה בשביל אשה, כמזבח שנהרס בשביל מחפש אלהים… נזכה ונראה, אם מלכה’לה אדמונית או מלכה’לה וויס תהיה זו. הרבה בליל הכלולות תלוי.

*

ביני וביני החלה מלכה’לה בסדר יום חדש: משכימה קימתה עם שחרית, שופתת הקומקום על הפתיליה, מכבדת את הבית, טוענת כלים ובקבוקים ריקים בסלה ויוצאת לחנות. חוזרת עם רתיחת המים, ובסלה לחם מהביל ושמן וחלב ושאר מיני מזונות וצרכי בית.

אפלולית של לילה עדיין נאחזת בפנות הבית, ואפלולית חיורה ולחה עדיין נבטת מחלוני השכונה. צפרירים קרירים מבדרים וילאות החלונות ומבדרים שערותיה של מלכה’לה. היא מתחייכת לעצמה, מחליקה על שמלתה ויוצאת את הבית בחפזה “ידיים של זהב לה למלכה’לה, שד משחת…” רוחה טובה עליה עם כל השכמה שהיא משכימה. יורדת את המדרגות בקפיצה־דליגה, כשידיה מחליקות על מעקה הברזל הקריר ועיניה בורקות שובבנית.

אותה שעה מתעוררת “שכונת החומות” לחיי מעשה. פתחי הבתים נתפתחים בחריקה בזה אחר זה. מלמול גברים וצפצוף נערים נפסקים בצריחה חדה הבוקעת מחלון. נשים פוסעות לאטן וסלים בידיהן, ואנשים מהלכים לבית התפלה או לבית המרחץ. קול שקשוק החלב בקנקנים מתערב בקולו המעובה של החלבן. חתול קופץ פתאומית מאחורי שער העץ, נעלם ומתגלה מיד בראש הגג.

מלכה’לה רואה הכל ואינה רואה כלום. מעבירה עיניה מדבר לדבר. ידיה מטלטלות באויר ורגליה פוסעות עליזות ונמרצות על מרצפת האבנים המגויידת. וטוב לה. קרירות טובה זורמת בכל אבריה. טוב לה סתם ככה. אין היא יודעת למה ומעולם לא נטרדה בשל כך. כשם שלא ידעה מדוע רוחה מתעגמת עליה בהגיעה לכביש המוביל לשכונת החפשים. וכך מדי בקר: הגיעה לכביש העובר בין שני טורי הבנינים הגבוהים, בעלי חלונות הראוה המבהיקים, מיד נתפרחה עליצותה. כתינוק זה ההולך לבקר דוד חדש ומוצא עצמו בפרוזדור של רופא שניים. וככל שהולכת וקרבה לשכונת החפשים העגמימות הולכת ונכרכת מסביב ללבה. מבטיה משתפלים מאליהם כלפי הקרקע, ידיה נצמדות לגופה, ופסיעותיה נעשות מתונות מתונות. פתאם היא מגלה את נעליה המרופטות ואת שמלתה הארוכה, המגעת עד לכפות הרגלים. “דוקא בסמרטוט הזה יצאתי”. מרימה רגלה כלפי גרבה של רגל שניה ונבוכה מתנועותיה.

כך מדי יום: בבוקר משכימה מלכה’לה לשכונת החפשים, לביתו של הד“ר רוזינהק, ובערב היא שבה ל”שכונות החומות“, לבית אביה משה אדמוני וגיטל אמה ושבעת אחיה. ואין עולם אחד נוגע בחברו. הכביש השחור־ארוך, המחבר את השכונות, הוא המבדיל ביניהן. וכך מדי בוקר: הגיעה לפתחו של הד”ר רוזינהק, מוציאה היא ראי מארנקה, מסדרת שערותיה הסוררות “שתהיינה מונחות על הראש”, מחליקה על שמלתה, עוצמת עיניה ומרימה ידה לכפתור הפעמון.

אמר הד"ר רוזינהק –

– מעולם לא ראיתי אדמונית שקטה כל כך. שערותיה של זאת טעונות בדיקה, אפשר פאה נכרית היא חובשת.

שמעה מלכה’לה מה שאמר הד“ר, הניעה בכתפיה ולא אמרה כלום. וכי מה דברים יכולה היא להשיב לד”ר. וכי תפרוש שערותיה לעיניו, תשטח אותן לפניו, ותראה לו שאמנם שלה הן, וגדושות ואדמוניות ממש הן.

גם כשהלכו הד"ר ואשתו לעבודתן ומלכה’לה נשארה לבדה בבית, חרדה היתה על כל תנועה שעשתה. טפלה בכלי החרסינה כמטפל בפרגיות שבידיו, שמא יתעופפו ושמא ישמטו. רסנה הליכתה מחשש פגיעה ברהיט ומחשש פגיעה בקירות החדרים. ויודעת מלכה’לה כי ידיה ידי זהב, ואבריה זריזים וממושמעים. אף על פי כן יראה היא וחוששת ואינה יודעת מפני מה יראה היא ומשום מה היא חוששת.

נוטלת מלכה’לה את מטלית הנקוי בידיה ומעבירה אותה על פני הראי הגדול שבחדר האורחים. קופצת לה בבואתה שבראי ומגחכת לעומתה. תוקעת מלכה’לה עיניה בראי ומלחשת כנגד עצמה: גולם! הד“ר מסביר לך פנים ואת בועטת כפרה ומפני מה את חרדה, גולם! מה… מ־מה… מה…”. למחרת שוב נעצמות עיניה בלחצה על כפתור הפעמון.

גמרה מלכה’לה עבודתה בבית הד"ר רוזינהק, מיד חוזרת היא לעצמה: פורצת לביתה, משחקת ומקפצת. צובטת בלחיו של שמוליק, מלטפת ראשו של התינוק בעריסה, ומקנחת חטמו של בן השכן שנזדמן לחדר. ופיה מפטפט ומצחק.

“איך היה משה שלומיאל עושה בלי מלכה’לה? היא המפרנסת את הבית והיא המשמשת אותו. וגם הד”ר ההוא – עסק טוב עשה. לא בכל יום תזדמנה לו ידי זהב כאלו".

באמת ובתמים, מה יעשו משה וגיטל כאשר הבת תעזוב את הבית?

*

כל יום העובר – מלכה’לה גדלה ביום, כדרך הטבע. ומלכה’לה כבר מלאו לה שמונה־עשרה שנה. ומה השעור? ועד מתי? ומה התכלית?"

אפשר, משה מהרהר בכך, ואפשר דוחה הוא את הרהוריו לזמן אחר. אלהים מנהל בריותיו ואין שכחה לפניו. גיטל ודאי מהרהרת בכך. הטלטול הולך וקשה עליה מיום ליום. איך תטפל בעצמה בכל הכבודה? אלא, גדול צער גידול בנים, ולבות אבות רחמניים על בניהם ובנותיהם. לכשתגיע השעה בודאי לא יחמיצוה, אדרבה, ישמחוּ על כך ויודו לאל חסדו. לא משום דאגתם לעצמם, חס וחלילה, אינם מחזרים אחר שדוכים לבתם. אמונתם ובטחונם גדולים. אשר צריך לבוא – מאליו יבוא.

וכך הוה: כאשר נכנס באחד הלילות נפתלי שדכן לביתו של משה, והציע לפניו מה שהציע, מצא אותו מוכן ומזומן להשיא את בתו. לא כשאר בעלי בתים חשובים, הנוהגים כבוד בעצמם, מעמידים פנים סרבניות ודוחים לאחר זמן.

משה שמע מה שנפתלי שדכן הציע לו, ואמר לאחר הרהור קל:

– ברבי פנחס בן יצחק אייזיק הקרלינאי – אפשר לדבר.

פנחס בן טובים הוא. צנוע הליכות וסדר שלם סדור בפיו. שדוך מהוגן. ורבי יצחק אייזיק מחותן נאה לכל הדעות “בפנחס אפשר לדבר”.

חזר נפתלי שדכן לביתו של הקרלינאי.

– רבי משה וויס יתישב בדבר. עדיין בתו צעירה ונבונה ומופלאה היא. אינו מצר בענין שדוך עבורה. אף־על־פי־כן יתישב בדבר.

זריז וממולח הוא נפתלי שדכן ויודע מלאכתו. יודע על מה לכסות ויודע על מה להוסיף. בזכותו הרבה זוגות בשכונה חיים בשלוה כזוגי יונים. פשוט מן השמים מסייעים לו. וכבשאר הזוגות כן במלכה ופנחס בן הקרלינאי. בחסדי שמים, בעזרת נפתלי שדכן בא השדוך לגמר טוב. למען האמת, לא מיד הסכימה מלכה’לה לענין השדוך. משרמז לה אביה על כך הפצירה בו שיניח לה לנפשה, שעדיין אין לבה מוכן לכך. גם יבבה בדמעות ואמרה שתברח מהבית. כדרך בנות ישראל צנועות שאינן שולפות שניהן לממתק המוגש להן. סרבה מלכה’לה לכתחילה. לא רצתה לשמוע בשמו של פנחס ולא בשום שם “אינה רוצה בכלל”. באו קרובים וידידים ודברו על לבה:

– כך דרכו של עולם. כל בתולה מסרבת בזמנה ומתרצית בזמנה.

– אם לא למענך – עשי למען הוריך, שטרחו ועמלו עד שגדלו אותך. כמה לילות לא ישנו. כמה דמעות שפכו.

ויתכן שכל אלה לא היו מועילים כלום, אילולא עבודתה בבית הד“ר רוזינהק. לא משום שהד”ר דבר אתה בענין זה. לא היה זה מדרכו לדבר בענינם של אחרים. ואילו גם היה זה ממנהגו – לא היה מדבר על כך עם מלכה’לה. ראה איך נבוכה זאת בעת שפונה אליה בדברים ומעט לדבר אתה. ועוד, לא ידע כלל מה מתרחש עם מלכה’לה בביתה, ואיך ידבר אדם אחראי וזהיר כד“ר רוזינהק על מה שאינו יודע!? אלא, מפני עבודתה אצל הד”ר, למדה מלכה’לה יום יום להכניע את לבה, ולבו של אדם שלמד את הכניעה שוב אין הדבר קשה עליו.

נכנעה מלכה’לה לפיוסים שנאמרו לה ולמוסר־השכל שהשמיעו על אזניה, נתרכך לבה ולא עמדה בסרבנותה. כך נקבע ליל הארוסים ונכתבו “התנאים” כדת וכדין. ומלכה’לה אדמונית, בת משה וויס, נתארסה לפנחס בין יצחק אייזיק הקרלינאי.

*

מאותו לילה נטרדה שנתה של מלכה’לה. אף שנתיגעה הרבה בעבודתה, מהשכמת הבוקר עד מאוחר בלילה, לא נתנמנמו עיניה על משכבה. שוכבת היא שעות ומסתכלת בתקרה שמעל לראשה. מבקשת היא להתנמנם מפני עיפותה הגדולה ומפני השעה המאוחרת ומפני ההשכמה שצריכה להשכים, ועיניה אינן נשמעות לה, כאילו גדול כח המראות המתגלים על התקרה והכופים עצמם על העינים.

…הנה, פנחס יושב בראש השלחן ואצבעותיו ממשמשות בפרח הצבעוני שעל המפה. ראש אביה מורכן כלפי יצחק אייזיק היושב זחוח־פנים בתוך כורסתו. רוצה מלכה’לה לראות עיניו של פנחס ואינה יכולה. מגבעתו המוּכתמת של משה אביה משטחת עצמה באויר. כתם אחד לבנבן־אפור, שעל שולי המגבעת, הולך ומתפשט על הקטיפה השחורה. גואה הכתם ממסגרתו כפני החלב הגולש, הולך וגואה ורחב עד שמכסה תחתיו את המגבעת כולה, עובר את שולי המגבעת ותופס רובה של תקרה.

מלכה’לה ממצמצת בעיניה, והכתם מתפקע לרסיסים. ושוב התקרה כפי שהיא – משטח אפלולי־חוור, חרוש קורי אור, המתמשכים מן העששית שעל השלחן. מלכה’לה עוצמת עיניה ומשום מה עולה הרהור במוחה: מה יאמר הד"ר רוזינהק לכשיודע לו שאינה פנויה יותר לעבוד אצלו. ודאי ישב בקצה הספה שבחדר האורחים ורגליו שלובות זו על זו. ואינו מגיע ההרהור לידי סיום, וים של כוכבים כובש חללים אפלולים. ונדחקים הכוכבים מפני חפצים שאין להם ענין וחשיבות: אופנים בעלי חשוקים שחורים מסתובבים מעל למסגרתה של דלת לבנה… בעומק, מאחוריהם, פוסע קנקן נעול נעל פעורת־סוליה… אטית נושרים הכוכבים אחד אחד. אפלה שלמה משתלטת על העינים העצומות.

מן האפלה עולה עולם־מראות אחר. רק שרידי מראות זכורים לה למחרת. ואין היא יודעת פשר המראות, ואין היא יודעת מדוע מחרידים אותה השרידים הזכורים לה.

– – – פוסעת מלכה’לה בשדה שומם. ברנש, חבוש מגבעת שחורה, פוסע מאחוריה. מפנה היא פניה לאחור, ורואה שההולך הוא קטום־ראש ומגבעתו חבושה לו על כתפיו. צעקה עומדת לפרוץ מפיה, סוגרת מלכה’לה בידיה על פיה. מפחדת היא שמא ישמע צעקתה הפוסע מאחוריה.

סמטה צרה מתגלה לפניה – מחישה מלכה’לה צעדיה לעבר הסמטא, ורואה בגבה את בעל המגבעת, מחוסר הראש, המחיש צעדיו. חרדה גדולה מריצה את רגליה בכל הכחות. מלכה’לה נכנסת לסמטא, פורצת לחצר, ומתחילה לעלות במדרגות ההולכות ועולות ואין סופן נראה. חשה היא ברגליה, שכוחן הולך ואזל, וחשה בברנש ההולך וקרב, ומתכסה בזעה קרה. פתאם נפסקות המדרגות. מלכה’לה עומדת לחוצה אל מעקה הברזל. מפנה היא פניה אל בעל המגבעת ורואה את הד“ר רוזינהק, העומד לפניה ובידו תמונה במסגרת זהובה. מכירה מלכה’לה את התמונה שבידי הד”ר, שהיא תמונת אשתו של הד“ר התלויה על קיר ביתו ליד החלון. מושיטה היא ידיה לקחתה מידי הד”ר, והנה מתחלקת התמונה מבין ידיו ונופלת על המדרגות. מסתכלת מלכה’לה על המדרגות ועל התמונה שנפלה ורואה גליון מגולל, זהוב שוליים, מוטל לרגליה, כזה שהחזיק אביה בידיו בליל התנאים…

*

בימים אלה, הבאים אחרי הלילות, אין פניה של מלכה’לה כפי שהיו בימים ובלילות שלפני ליל התנאים. אם משום ימים העומדים בצלם של לילות, ואם משום, מה שנאה לבתולה סתם אינו נאה לנערה כלה. ניטל ממלכה’לה טעם צחוק וטעם פטפוט סתם, טעם פתיחת דלת בטפיחת ברך וטעם גיחוך שובבני לעבר שכן זקן היושב בחצר. תפוסת הרהורים היא. מסכימה עם כל דבר ואינה צוחקת מאיש.

מסתכלים גיטל ומשה בבתם ורואים טבעות שחורות מסביב לעיניה. מרמזים הם רמזים זה לזה ואינם נרמזים. אומרים הם בלבם: כך דרכה של נערה שנתארסה; ביישנות קופצת עליה והרהורים טורדים אותה.

מסתכלים בה שכנים ומכרים ומלחשים זה לזה:

– מזל של גוי לו, למשה אדמוני. בתו מלכה’לה, ששדים ורוחות פעמו בה, נתרצנה בין לילה ככלה נאה וכבודה! כאילו אדם אחר מעולם אחר. מזל של גוי לו למשה אדמוני…

רואים כולם: שדה אדמונית זו, שרגליה היו תמיד מתקפצות תחתיה, פיה מתיז צחוק לכל פינה, וכל כולה כספית חיה – צעדיה נתמתנו, קולה הונמך וכל כולה שקטה וחרישית.

אלא מה? – יודעת מלכה’לה שיום כלולותיה הולך וקרב, ויודעת היא שביום הכלולות תכסה ראשה בצעיף ותהיה אשתו של פנחס. ואינה דומה בתולה־סתם לכלה העומדת לכסות ראשה בצעיף ולהיות מקודשת לאיש. השלימה מלכה’לה עם דברים, שיפלו כפי שהם נופלים. נתגרשה מהרגלי נערות וקבלה על עצמה הליכות כלה. חוזרת מעבודתה בשכונת החפשים – מיד מתישבת ליד השלחן ומתקינה כל הצריך להיות מוּתקן ליום הכלולות. פונה מי אליה בדברים, עונה היא בישוב דעת ובדברים מעטים. הכל בטעם ובמדה נכונה, כתבונת ידי־הזהב שלה.

אלא, לילות ברשותם עומדים; הצטמצמה אורה של עששית ואדם עולה למשכבו, באים מראות של לילה ומדברים אתו בלשונם. וימים בצלם של לילות עומדים… מלכה’לה משכימה עדיין לעבודה בבית הד“ר, אלא שאינה חשה עוד בצפרירים קרירים של שחרית, ואין ידה נרעדת עוד מצנתו המתוקה של מעקה הברזל. ויודעת מלכה’לה שעליה להפסיק עבודתה אצל הד”ר, ואינה יודעת איך לפתוח אתו בשיחה ולספר לו על כך. כל אימת שמלכה’לה נזכרת בענין חשה היא כי כוחותיה אוזלים ממנה. עד שרמזו מחותנים למחותנים ומשה אמר לבתו:

הגיעה השעה שתפסיקי עבודתך אצל הד"ר. אין זה נאה לנערה־כלה שתעבוד בבית אחרים.

שמעה מלכה’לה מה שאמר משה אביה ולא השכימה יותר לעבודה אצל הד“ר. הפסיקה עבודתה אצל הד”ר, כקוצצת במספרים וכחותכת בסכין, ללא אמירת מלה של כלום וללא נטילת ברכה.

*

נדמה, הכל כתקונו; מלכה’לה הפסיקה עבודתה בבית אחרים. הכינה והתקינה כל הטעון התקנה והכנה. באה המחותנת לגיטל ושאלה אם הכל שפיר ואין עכוב חלילה. נענעה גיטל בראשה: הכל שפיר. נדמה, הכל בזמנו ובמקומו. תבוא השמחה ותצהיל פנים. ולא כן; טפה של מרירות יודעת לפנות מקום לעצמה בכל זמן, ובשעת שמחה לא כל שכן.

מלכה’לה, שהלכה כל הזמן בדרך שהוליכו אותה צנועים וטובים, עשתה בענוה מה שנצטותה ומנעה עצמה ממה שנזהרה – התעקשה בענין גזיזת השער. כשדובר בכל מה שמדובר לא התערבה בדברי גדולים ממנה. שמעה מה שאמרו לה וקבלה על עצמה. גם כשפנו אליה: “מלכה’לה, מה יפה בעיניך, כך או אחרת?” נשארה יושבת מושפלת עינים, שתקנית ונכנעת. מה שיפה בעיני השואלים יפה בעיניה, אם כך ואם אחרת – הכל טוב בעיניה. אך, משדובר בענין גזיזת השער קפצה ממקומה כנשוכת נחש, תקעה עיני זעם ביושבים ואמרה “לא”!. לכל תסכים; תכסה ראשה בשביס, תתעטף בצעיף, בשבעה צעיפים, אך בשערותיה לא תתן לנגוע. זאת לא. בשום דרך ובשום פנים ובשום אופן. “שערותי תשארנה על ראשי אפילו לא ישאר זכר מכל החתונה”.

באו מכובדי המשפחה ודברו על לבה. דברו אליה דברי פיוסים ודברי תחנונים, אך מלכה’לה עמדה בעקשותה: אם יזכירו לפניה את ענין השער לא תכנס לחופה כלל. ראה משה אדמוני את ברק עיניה של בתו ואת טלטול כתפיה הסוער, והוריד עיניו לארץ. ראו מכובדים ויועצי טוב כי טרחתם טרחת שוא, וחדלו. אמרו “שגעון שנכנס לקדקד של עקשנית לא יצא בפטיש ובמסמרות”.

ותרו לה למלכה’לה את שערותיה ולא ותרו לה את צמותיה. באו נשים חכמות־ידים וכרכו סרטים מסביב לשערה, הדקו במכבנות ובסכות, קשרו בחוטים וצעפו בצעיפים וכסו בשביסים, עד שנסתתרו השערות ולא נראו ולא נכרו.

*

לא נספר במה שאין נוהגים לספר. “הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה וגו'”. נכנסה מלכה’לה לחופה כדרך כל הכלות הכשרות; היו עיניה זכות וגופה מתומר, ובגדי הלובן אוצלים עליך רוֹך ומדיפים ממנה ריח של טהרה.

ומן החוּפה – אל ימי הכלולות ואל לילות שבע הברכות; רקיעים טהורים ואויר מבושם, וזיוו של עולם כפול ומכופל. הכל כמקובל ונהוג במשפחות המהוגנות ב“שכונת החומות”. הכל כבשעת חסד ורחמים: תבשיל לא הוקדח, ריב לא פרץ, וברכה לא נסתרסה בפי המברך.

הסתכלו מחותנים וידידים בזוג הזיווגי והתברכו בלבם, ובפיהם תפלה: “מי יתן שכה יעלה להם כל הימים”. רק חורצי לשון והולכי רכיל הצביעו בחשאין על שביסה של מלכה’לה, והתלחשו על שערותיה שלא נגזזו כהלכה. אך מי יתן למקטרגים צרי־עין שכל שמחתם צרות אחרים?

ומלכה’לה? – שתיקתה נתעבתה ומבטיה לא יצאו מד' אמותיה. שמעה ברכות מברכים והתלחשויות מקטרגים ולא הרימה עיניה מן הקרקע. משל, למי שנפל פתאם בחלקו אושר גדול או שבאה עליו פוּרענות גדולה, ואינו מאמין שכך אמנם עלה לו.

כל זמן שהימים היו ימי שמחה אמרו כולם: יפה שתיקה לכלה. אך משעבר שבוע הכלולות ומלכה’לא לא יצאה משתיקתה, החלו פיות במלאכתם. היו שאמרו:

– אביון שנתעלה, שוב אין שום אדם מהוגן לו לדבר אתו.

והיו שאמרו:

– למעלה מן המדה – מדה רעה היא. שתיקתה של זו שתיקה חשודה היא. לא משפע של טובה היא באה.

ואלו ואלו לו שאלו אותם “יענקיל משומד מה סבור” היו ודאי עונים בזו הלשון:

– זו שהיתה אדמונית אינה אלא מלכה וויס. בגדי הלוֹבן הולמים אותה יותר משערותיה האדומות. ומעתה – ולדות יבואו לעולם. חזקה על הבת שלא תבייש את האם.

אלא, אלה ואלה לא אמרו כך, משום שלא נשאלו. ולא נשאלו, משום שיענקיל משומד לא הפך כלל בענין מלכה’לה. ולא משום שנעלמה פרשת הנישואין ופרשת השתיקה. אדרבה, ראה את מלכה’לה יוצאת ונכנסת והסתכל עליה רבות וארוכות. אלא שתק יענקיל משומד על מה שראה. וגם כשפתח פיו ואמר מה שאמר בענין זה, היו דבריו סתומים ותמוהים, וספק גדול אם נתכון למה ששמעו הבריות בדבריו.

דברים אלה שאמר יענקיל משומד נאמרו באחד הערבים, כשבא הזוג הצעיר לבקר בבית משה. ראו כלם כי מלכה’לה מהלכת ופנחס מהלך לידה. ולא אמר איש דברים אלה. משום שדברים תמוהים הם, ואפשר לאמר את ההפך מהם: פנחס מהלך ומלכה’לה מהלכת על ידו. אף על פי כן – כך ראו. ואין ראיה במה שלא אמרו, שרבים הדברים שאינם נאמרים מאלה הנאמרים.

– שמחה ופורענות לא דרך פתח הבית הן באות. שאילו כן, היו בני אדם עומדים ליד פתחם, מקבלים את השמחות ודוחים את הפורענות. באות הן ממקום שלא חשדו בו ובזמן שלא צפו להן. רק יחידי סגולה, אלה שעינים רואות להם, רואים את הזרעים של השמחה והאסון, רואים ויודעים…

ולא סיים יענקיל את דבריו. אלה ששמעו לא ידעו למה מכוונים דבריו, אך שערו שמכוונים הם למלכה’לה ופנחס, שסגרו על עצמם זה עתה את דלתו של משה.

לא יצאו ימים הרבה ונשכחו דברי יענקיל משומד וחתונתה של מלכה’לה ושתיקתה שלאחר החתונה.

 

ב    🔗

ימים אחרים באו על “שכונת החומות” ונטל טעם דבור מכל לשון. פגזים של הרס וקלעים של כלי משחית והרס ירדו פתאם על אנשים ובתים. כבשו מלאכי חבלה את מלאכי השלום. אש וברזל ירדו פתאם וקרעו גגות מראשי בתים, פרקו תריסי ברזל, עקרו מרצפות וקרקרו גדרות וכתלים. נדמו מלמול תינוקות ושיחות נשים וקולות של תורה ותפילה. נתמלא האויר שריקות של קלעי כדורים, רעש אבנים נופלות, נפץ זכוכית ואנחת עצים מתפרקים. לפתע באה הפורענות, נפלה מן השמים על בתים ואנשים.

כל אלה שנחתם גזר דינם למיתה – באו מלאכי חבלה וקטלו אותם. מי שעמדו לו זכויותיו, בררו לו בשמים מיתה יפה והוציא נשמתו על מטתו לעיני בני ביתו. ומי שהיה דל זכויות, נתרסק גופו ונתפזרו אבריו. ואלה שלא נקטלו ואבריהם לא נתפזרו, ברחו מדירותיהם וירדו למרתפים. אך טרם שנספר מעשי היושבים במרתפים ומעשי מלכה’לה בהם, נספר מעשי המרתפים והבתים שעליהם.

מרתפי השכונה במחשבה תחילה ובכונה רבה נבנו. אמרו הבונים: תהא השכונה ראויה לדייריה ונאה להם. כל שיכנס לביתו יהא עולה אליו ולא יורד. הלכו הבונים וחפרו יסודות, העמידו עליהם “קומה” לעומק, קרעו בה אשנבים וקרו אותה בתקרה. ועל קומה ראשונה בנו הדירות ליושבים. נמצא – קומה ראשונה למרתפים, ושניה – ראשונה לדירות. והמרתפים לא חולקו חדרים־חדרים, ונשארו אולמות רחבים ארוכים, שמרביתם שקועה באפלולית כל היום, ומיעוטם מואר באור שמש החודר דרך האשנבים, וכל כולם חשוכים ואפלים משקיעת החמה עד זריחתה.

כך נשתבחה “שכונת החומות” במעלות שלא נשתבחה בהן אף שכונה בירושלים; חצריה רחבות וגדולות ומקום מרווח בהם להעמיד סוכות לחג ולמתוח חבלים לתליית הכבסים, בורותיה עמוקים ומימיהם צוננים וצלולים, בתי כנסיותיה גדולים ומפוארים ומדרגות אחוריות מובילות לעזרת־הנשים, ואין באים לידי תערובת ולידי תפילות פגומות. כאלה וכיוצא בהם גם לשכונות אחרות, ואילו מרתפים כמרתפיה של “שכונת החומות”, לא כמותן ולא כיוצא בהן לאף שכונה בירושלים העשירה בשכונות. שכן, לא היו אלה סתם חורים באדמה, שיירי חללים שלא נתאחו ועשאום מקומות גנזים לשברי קורות וסמרטוטים, כדרך שעשו בשכונות אחרות. מרתפי “שכונת החומות” בכונה תחלה נבנו: קירות אבנים ואשנבים מרושתים ומדרגות אבנים יורדת לקרקעם. ובאמת, חכמות השכונה, היודעות ערכו של דבר ותועלתו של חפץ, אמרו לא פעם:

– בלי המרתפים, איך היינו עושות?

דמו בנפשכם – נעליים שסיימו שנותיהן, בגדים שנתבלו, מזרנים ומצעות שנתפרמו, כלי חמץ בפסח וכלי פסח בכל ימות השנה, סכך סכות וקרש למדף, וסתם חביות ובקבוקים וארגזנים פרוקים וכל כיוצא בהם, היורדים לחיי בעליהם ושבלעדם אי אפשר לו לעולם – אל אלה היכן היו נסתרים ונגנזים, ומהיכן היו חוזרים ובאים לעולם, כשהשעה צריכה להם, אילו לא המרתפים; באמת, איך היו עושים אנשי שכונת החומות בלא המרתפים?

ילדי השכונה שהיו יוצאים מן השערים ופוסעים דרך השטחים הריקים שמאחרי השכונה, היו תוקעים ראשיהם בין סבכי הברזל שעל אשנבי המרתפים ובולעים בפחד מתוק את הריח הקריר העולה מן האפלולית. וכך, במבטים תמהים חותכים את האפלולית ומגלים דפנות ארגזים מנומרי צבע, ברק בקבוקים אוצר סוד, חבילות סבך השכובות צייתנית וחבלים כרוכים להן מסביב. אנשים בעלי צורה ובעלי זקן, שהיו עוברים בשטחים, עזבו לא פעם את שביל העפר והפסיעו מאליהם לעבר אשנבי המרתפים. אך משנתקרבו סמוך־סמוך, עקרו מבטיהם מן האשנבים וחדרו לשבילם. “לא יאה” – נזכרו בגילם וזקנם.

עתה, בימי פרענות ומבוכה, שבאו על אנשים ובתים, נתרוקנו הדירות ונתמלאו המרתפים. אין יודע מי היה הראשון ליורדים, והשעה לא היתה כשרה למחשבות כגון אלה. ברחו אנשים מדירותיהם וראו שכניהם היורדים למרתפים – ירדו אחריהם. ירדו למרתפים גבאי השכונה ופרנסיה, וירדו אברכי המשי, עלויים בתורה, וירדו סתם יהודים. ירדו פרצופים מזוקנים וסנטרים שלא העלו שערות חלב, ירדו ראשים מכוסים שביסים וצעיפים וראשים משופעי שערות ומעוטרי צמות. ירד יענקיל משומד ומשה אדמוני וגיטל אשתו ויוצאי חלציהם, וירד פנחס בן הקרלינאי והוריד אתו את מלכה’לה אשתו. שמלכה’לה, שלא ידעה שאינה רוצה לעבור למרתפים, אף היא ירדה. אך בשעה שפסעה על המדרגות היורדות, חשה ברגליה ולא ניחא לה. שלא כאחרים, ששעה ארוכה לאחר שמצאו עצמם במרתפים לא עמדו על כך, ומשעמדו על כך – נזכרו בכלים וברהיטים ובמטות החסרים להם, ולא נזכרו במה שנלקח מהם.

ירדו היורדים ותפסו מקומם במקום שתפסוּ; האחד נצטנף בפינה ליד הארגזים, צרר בני ביתו סביבו וירד בדממה לקרקע. והאחד נתפרקד ליד פתח המרתף, עיניו עצומות, ידיו מפוכרות וראשו שמוט כלפי לבו.

ומעל לתקרת המרתפים נשמע הד פסיעות אמיץ. מעל לשכונת החומות נתקשרו עבים ונתפזרו, בחצרות הריקות נתקבצו חתולים ממקום למקום, ובמרתפים היתה הדממה מעובה והגניחות מלוות גרגור גרון ממושך. חושך היה. ובחושך נצנצו עינים דלוקות ומבוהלות, וידים הורמו כלפי מעלה – “רבונו של עולם! רחמים! רחמים!”. וחשו המבקשים כי תפילתם לא עלתה. נשארה התפילה דבוקה על התקרה הנמוכה והדחיסה את האפלולית. אף על פי כן לא התיאשו מן הרחמים. הגיעה שעת הנץ החמה הדליקו שיירי נרות וסופגיות טבולות בשמן, התעטפו בטלית ותפילין, ולאור השלהבות התפללו תפילת השחר.

*

מלכה’לה שהיתה פטורה מתפילה ותפילה רחוקה מלבה, שכבה על מזרן ליד אמה פעורת עינים ושותקת. הסתכלה בתפילין המנצנצים בחשכה, באורים המכודנים ובטליתות המתנועעות. הקשיבה לנהימת המתפללים ולרשרוש מצעים נגררים, לבכי מבוהל של תינוק מתיפח ולפטפוט נשים מאופק. והקול סתום ורחוק ממנה. כאילו היא עצמה אינה כאן, והשוכבת לידה אינה אמה. רק עיניה ואזניה קולטות אשר הן קולטות, והיא, מלכה’לה, באורח פלאי יודעת אשר עיניה רואות ואזניה שומעות. רק קרני האור, הנוקבות את האפל עם פתיחת דלת המרתף ונמחקות עם סגירתה, נראות לה ממשיות ונוגעות ללבה.

*

לו היו הלבבות פנויים ללבו של חבר וקרוב, היה ודאי נמצא מי שהיה רואה שכיבתה הדמומה של מלכה’לה ופונה אליה במלה. אלא, מכיון שהשעה מרתפית היתה, ובמרתפים עמדה האפלולית כל שעות היום והאפל כל שעות הלילה, לא ראו האנשים אלא את עצמם, והיו הלבבות דאוגים רק לגופותיהם.

שכבה על כן, מלכה’לה, פרושה מכולם וכולם פרושים ממנה. עקבה אחרי קרני האור הנוקבות באפלולית ונעלמות, נוקבות ונעלמות. ומתוך ששכבה כך, פרושה מכולם ושכוחה מכולם, שכחה בכל וקמה ויצאה. ראו אלה שראו את מלכה’לה הקמה ויוצאת, ולא אמרו לה כלום. אך, משיצאה שעה ארוכה ומלכה’לה לא חזרה, נזכרו ביציאתה והחלו דואגים לה.

נגשה גיטל למשה אדמוני ואמרה לו:

– כבר יצאו למעלה משעתיים ומלכה’לה טרם חזרה.

שמע משה מה שאמרה גיטל ולא אמר כלום. וכי מה יש לו לומר לכך. כולם ידעו שכבר יצאו שעתיים ומלכה’לה טרם חזרה. פכרה גיטל כפיה ואמרה באנחת לב:

– אל אפתח פה לשטן… מי יודע מה קרה לה?

הגביה משה עיניו כלפי גיטל והמהם רגוזות:

– אל תפתחי פה לשטן. כלום לא קרה. ודאי תחזור מיד.

הפסיעה גיטל לעבר שרפרפה, נסתה לישב עליו ונתמרד גופה. קמה שנית ונגשה לפנחס. אמרה לפנחס מה שאמרה למשה. שמע פנחס מה שאמרה גיטל וענה מה שענה משה חותנו.

– ודאי תחזור מיד. אל נפתח פה לשטן.

ביני וביני שקעה שמשו של יום מחוץ למרתפים. ערב נינוח ושלו ירד על ראשי הגגות המרועפים. שקט ודמדומים ירדו, שקט ודמדומים המתמזגים לאחד קטיפתי העוטף הכל, המהסה צעדי אנשים ומרדים חתולים ליד פתחי בתים.

ומלכה’לה לא חזרה.

יושבי המרתפים, שבאזניהם עוד הדהדו קולות הנפץ והרעמים, נתחרדו מן השקט שנפל פתאומית. הרים מי עיניו – ראה שמים מוארים באור נרות, עינים קרועות תמהון ואזנים שלופות אל השקט המאיים, ונצבט בו לבו.

ומלכה’לה לא חזרה.

נגש משה לגיטל, שישבה דמומה על שרפרפה וקשובה אל השקט, ואמר לה:

– בחוץ הכל שקט. אפשר, היא נגשה לביתה. מי ידע. עקשנית זו. אפשר… אפשר… כדאי היה לגשת…

משה תלה עיניו בעיני אשתו ולא סיים משפטו. קמטה גיטל מצחה ואמרה:

– על פי אמת, חייב פנחס לצאת ולראות מה קרה לאשתו שיצאה ולא חזרה. אלא… לומר לו אשר לא הבין מאליו… להעמיד אותו על מה שלא עמד בעצמו… איני יודעת.

אמר משה:

אפשר צודקת את, איני יודע…

והפנה עצמו לצד פנחס. משראה פנחס את משה חותנו המפסיע אליו, עקר עצמו ממקומו וצעד כנגדו. לא המתין פנחס’ל עד שחותנו יפנה אליו. הקדים אותו אמר לו:

– אגש לביתי. אפשר מלכה סרה לשם. מן הסתם, לשם נגשה.

נפתע משה מזריזותו ואמץ לבו של פנחס’ל חתנו, הרים עיניו כלפי תקרת המרתף ומשך כתפיו בתמיהה ופסע אטית למקומו.

*

משונות הליכות בני אדם, הליכות בני אדם הגלויות ונראות; מחשבותיהם הנסתרות לא כל שכן. פנחס’ל בן הקרלינאי, שנראה תמיד מבוהל ונפחד, נתמלא זריזות ואמץ. עזב מרתף מבטחים ויצא בגפו לחצרות מופקרות מבעלים וחסופות לפגזים וקלעים של הרג. מה חשב פנחס’ל בעת הליכתו, ומה חשב סמוך להליכתו? אפשר, פנחס’ל, שמאמין היה ובעל דמיון היה, אמר בלבו: אוֹמר מנין פעמים תפלת אשרי, ואם מלכה לא תבוא עדיין – אלך לראות היכן היא. אמר פנחס’ל מנין פעמים תפלת “אשרי יושבי ביתך” ומשלא באה מלכה’לה – הלך לראות היכן היא. ואפשר, ראה פנחס’ל כי מלכה’לה אשתו יצאה ולא חזרה ורצה לרוץ מיד לכל המקומות שבעולם כדי למצוא אותה, אלא שרגליו לא נשמעו לרצונו ונשאר במרתף. בא יענקיל משומד ותקע בו מבט של גיחוך והחלו רגליו רצות מאליהן. ואפשר, לא זה ולא זה. אלא, כל השעות שלפני כן, לבו של פנחס כעוס היה על אשתו, שהלכה ולא אמרה לו, ומתוך שלבו כעוס היה לא נתפנה בו מקום לרחמים. משירדה חשכה ומלכה’לה לא חזרה נכנסה דאגה ללבו. ומשהחל דואג נכבש כעסו, באו רחמים והכניסו עצמם ללב. רחם פנחס’ל על מלכה’לה אשתו והלך לחפש אחריה במקומות סכנה ופקוח נפש.

*

יצא פנחס’ל להפקר החשוך בפה מלא פסוקי תפלה. עמדה לו זכות פסוקי הקודש ולא חש בחשכה ובפחד. ובעת הליכתו היה דומה בעיני עצמו כמהלך בעינים עצומות, והדרך והגדרות והמדרגות והבורות כחדשים שזה עתה נראו לו ראשונה.

כך היה מהלך עד שהגיע לחצר ביתו. הגיע לחצר ביתו הכיר אותה מיד, והכיר עצמו שהוא עומד לפני ביתו. הקפיץ עצמו על המדרגות ונכנס במרוצה לתוך ביתו.

ראה פנחס’ל נר דולק, ערמה של כבסים ואת מלכה’לה היושבת ליד הנר. חש כי רגליו מתמוטטות תחתיו ונתישב על הספה שעמד בסמוך לה. הסתכל במלכה’לה המוארת באור הנר וראה כי פניה רגועות וחיוכים קלילים קורנים עליה. בדעה זחוחה ובשמחה חרישית מושיטה היא ידה לצבור הכבסים המוטל על הארץ לפניה. שולה אחד מן הכבסים, מניפה אותו באויר, משטחת אותו על השלחן, מחליקה עליו ומקפלת, מחליקה ומקפלת.

יושב פנחס על הספה, מסתכל במעשיה של אשתו ואינו אומר כלום. אם משום עיניו, שנתלו במראה שלפניהן ונתבהל, ואם משום שמבוהל היה מן הדרך ושכח כי עליו לאמר מה לאשתו. ואם משום שרבות היה לו לאמר למלכה’לה טרם שמצא אותה, ומנתגלתה לפניו מוארת באור נר – נערבבו עליו כל דבריו ולא נשמעו לפיו.

מלכה’לה מרימה עיניה מידיה המחליקות על הכבסים ורואה את פנחס’ל היושב באפלה. אין היא שואלת אותו כלום ואינה אומרת כלום. רק תולה בו עינים ממקום ישיבתה ומחכה לדבריו. רואה פנחס את מלכה’לה השותקת ואת עיניה התלויות בשפתיו ומושך בכתפיו. נפתח פיו בכח משיכת כתפים ונזרקו לחלל האויר מלים שלא מלבו באו, מלים הנזרקות מפה שעשה עצמו פטרון ללב:

– סכנת נפשות ממש. מעשה הפקר – כזורק עצמו מן הגג, כמשליך עצמו אל האש. ממש סכנת־נפשות. מעשה הפקר, רחמנא ליצלן.

שומעת מלכה’לה אשר נזרק מפיו של פנחס ומתעלמת מן המלים, ואינה מתעלמת מקול הלב שבין המלים. שומעת היא קול עגמת הנפש של בעלה ולבה מתמלא רחמים עליו. מניחה את הכבסים מידיה וקרבה אליו. נוטלת יד ימינו בידיה הרחימאיות תולה מבטיה בשפתיו ואומרת לו:

– לא מתוך כונה רעה עשיתי, פנחס. כשיצאתי משם לא ידעתי שאגיע לכאן, משהגעתי לכאן שוב לא יכולתי לחזור לשם. אתה מבין?

פנחס אינו מגביה עיניו משפת־המטה ואומר:

– איני מבין, איני מבין. יוצא אדם לסכנת נפשות ואינו יודע… איני מבין…

מלכה’לה מורידה עיניה שהיו תלויות בשפתי פנחס ואומרת:

– אפשר שאינך מבין, אבל כך היה.

אומר פנחס:

– אפשר שכך היה, אבל עכשיו עלינו לחזור.

אומרת מלכה’לה:

– איני יכולה לחזור לשם.

אומר פנחס:

– מה שיך אינך יכולה? – אתי את חוזרת.

אומרת מלכה’לה:

– איני יכולה לחזור למרתף ולמזרנים ולחושך. איני יכולה.

אומר פנחס:

– אבל, סכנת נפשות ממש!

אומרת מלכה’לה:

– מלאך המות מוצא דרכו לכל מקום, וגם למרתפים!

מגביה פנחס קולו ואומר בכתפיים מרטיטות:

– חס וחלילה! אל תפתחי פה לשטן! מצווים אנו לשמור על נפשותינו מאד ואלקים ברחמיו ירחם עלינו.

אומרת מלכה’לה:

– איני חוזרת למרתף.

רואה פנחס כי דבריו לא יכנסו לאזניה, מגביה הוא עיניו ופונה אליה בדברי פיוסים ותחנונים:

– עשי למען אביך ואמך, שלבם יוצא מצער ודאגה. חזרי ותקני לך עולם מלא בשעה אחת.

שומעת מלכה’לה קולו של פנחס ואת דבריו ונתפשת בהרהורי לב. נדמה לה, כל המעמד הזה וכל הדברים האלה אינם אלא חזרה על מעמד שעמדה בו ועל דברים ששמעה ואמרה. מושכת כתפיה בכעס ואומרת:

– איני חוזרת למרתפים.

ובשעה שמלכה’לה מושכת בכתפיה נמשכת מטפחת ראשה משערותיה ונושרת לארץ. מסתכל פנחס’ל בפניה ורואה שלא תחזור אתו. מושך גופו לצד עצמו, משכל ידיו לתוך שרוולי מעילו ומתכנס לתוך עצמו. ומלכה’לה קמה מן הספה, ששמשה להם מטה בלילות, וחוזרת לכבסים.

חוזרת מלכה’לה לשבת אצל השלחן שעל יד צבור הכבסים. מושיטה ימינה לערמה, תופסת אחד מן הכבסים, מטלטלת אותו באויר, מותחת אותו על השלחן ומקפלת, מותחת את המקפל ומקפלת שוב…

*

טובות היו שעותיה המועטות של מלכה’לה לפני שהגיע פנחס. יחידה ושלוה התהלכה בביתה הקטן, מתחייכת לעצמה ומתחייכת למראה העננה הקלילה המשתקפת בשמשות החלון. כל העולם נראה לה כדאי וטוב. הכל ראוי ללטף יד ולמבט רחמים. שמחה וזריזה הפסיעה בחדרה, הסירה אבק מהרהיטים, פרשה והעמידה כלים במקומם. והנה בא פנחס ו“סכנת נפשות ממש”… ו“איני מבין”… ונטל טעם העולם, נתערבב הלב ונטרדה השלוה. נטל טעם צנתם הטובה של הכבסים, נפגם ריח העמילן והועם אור הנר.

יושבים מלכה’לה ופנחס במקומותיהם. זה על ספת המטה וזו אצל השלחן ושותקים זה מול זה. כאילו לא את ידו של פנחס’ל שלה החזיקה מלכה’לה זה עתה בידיה. כאילו לא אל קול לבו שבין המלים הקשיבה. נתפער המרחק שבין השלחן ובין ספת המטה מהלך של ימים ושנים, ואין בידי זה לעבור לזה, ואפילו שניהם רוצים.

מלכה’לה יושבת ומקפלת את הכבסים ואינה מחליקה עליהם עוד. צבור הכבסים המוטל על הארץ הולך ופוחת וסדורי הכבסים המקופלים הולכים ומכסים פני השלחן, ואור הנר הולך ומתעמעם. נטפי חלב מטפטפים על פמוט הנחושת המבהיק; מצטרפות טפות למעגלים משוננים, מתפצלים למחטים, מחטים דקיקים, מתמזגים לעמודים תלויים באויר.

מלכה’לה מסתכלת בנר ובנטפי החלב ואינה מסתכלת לעבר פנחס. ופנחס יושב מצונף בפנתו ודומם. ראשו שמוט בין שתי כפותיו וזרועותיו שעונות על ברכיו. טוב־טוב היה לה למלכה’לה לו יכלה לגשת עתה אל דלת החדר ולנגוע בידית הברזל הקרירה, להשעין עצמה על אדן החלון, להושיט ראשה כלפי חוץ ולהסתכל בכוכבים. אך, מלכה’לה אינה יכולה לקום ממקומה. פנחס, היושב מצונף בפנתו, תופס כל חלל החדר. ולא נשאר לה למלכה’לה אלא הכסא שהיא יושבת עליו והנר שהיא מסתכלת בו.

ופנחס יושב מצונף בפנתו, יודע הוא שסכנת נפשות ממש לשבת במקום שהוא יושב. כל רגע עלול להביא עליו מיתה של רסוק אברים ורטוש מעיים. ויודע הוא שעוד חמשה כבסים נשארו מוטלים על הארץ. כשתגמור מלכה’לה לקפל את כלם ודאי תשוב ותעשה ערמה מצוברת מהם, ושוב תתחיל מן הראשון. חייב פנחס לקום ממקומו ולחזור אל המרתף ולספר את אשר צריך לספר, אלא שאין רגליו נשמעות לו. כשיצא מן המרתף – מתוך דאגה ואהבה לאשתו יצא. נפתחו לפניו פסוקי הקודש וטעם נגונם ולא היה לפחד שליטה עליו. עתה שרוצה הוא לצאת לדרכו אל המרתפים, מתוך דאגה לעצמו ומתוך שחס על גופו, בא הפחד בלבו והקפיאו במקומו ולא יכול לקום.

כך ישב פנחס קפוא במקומו, רוצה לקום ואינו מעז, עד שבא עליו מה שפחד ממנו והקפיצו ממקומו.

קול רעש של אלפי סדינים נקרעים בבת אחת חתך פתאום את הדממה. האויר נתרוסס לרסיסים, ורסיס ברסיס הוטח, בקולי קולות ובברקי אור. נתערבלו כל המראות למראה אחד, שהוטח על הראש והכתפיים והשתבר לאלפי שברי מראות. ימים של אש וימים של חושך נתפוצצו מתחת לעינים העצומות והכו על הרקות באלפי פטישים.

*

אף שפנחס ירא היה כל הזמן מן הפורענות העומדת לבוא, משבאה עליו לא היה מוכן לה. שאינה דומה פורענות שאדם רואה בדמיונו לפורענות שרואה על בשרו. בדמיונו ראה מעיו מרוטשים וגלגלתו מרוסקת, ונשאר יושב במקומו. באו קולות נפץ והכו על אזנו והתקפץ ממקומו כנשוך נחש.

פנחס קפץ ממקום ישיבתו ודחק עצמו בפינה שבין ספת המטה ובין קירות החדר. חשו רגליו במטה ופרקדו עצמן מתחתה. ומכיון שראשו ולבו בהולים היו ולא מצאו מקום לעצמם, נגררו אחר הרגלים שמתחת למטה. כך מצא פנחס עצמו כל כלו מתחת למטה: ידיו אחוזות בכרעיה כבקרנות מזבח ועיניו עצומות, שלא יראה עצמו.

מלכה’לה, שלא הטרידה עצמה לפורענות טרם שבאה, משבאה הפורענות לא חשה בה אלא בגופה; הושיטה ידה לכבסים, בא קול נפץ וטלטל אותה ממקומה. נפלה מכסאה ונתפרקדה על הארץ. מצמצה בעיניה, החליקה בידיה על גופה המחובל וקמה על רגליה. נגשה לספת המטה לראות מה קרה לבעלה ולא מצאה אותו. פתחה את הדלת ולא מצאה אותו בחצר. העבירה עיניה על כל פינות החדר ולא היה שם. פתחה פיה וקראה “פנחס”, שמעה קול “כן” עולה מתחת לכסוי המטה. נגשה למטה והרימה את הכסוי, ראתה את פנחס שוכב מרעיד על הארץ. הורידה מלכה’לה את הכסוי על בעלה שמתחת למטה ויצאה את החדר.

שמע פנחס קול דלת מוטחת, והוציא ראשו מתחת למטה. פתח פיו לקרוא “מלכה’לה! מלכה’לה!” ונתמעכו ההברות בגרונו. אסף ראשו לגופו ונשאר מוטל מתחת למטה מרעיד מקור ומפחד. ומלכה’לה יצאה ללילה.

*

בשעה שמלכה’לה עזבה את אביה ואמא ובעלה – ברחה מן המרתפים וכוונה פניה לביתה. עתה, שעזבה את ביתה, לא היה לה מקום לכוון את פניה אליו. יצאה אל הלילה והלכה אחרי רגליה.

דממה רוגעת וקרירה קבלה את פני מלכה’לה. חצרות עזובות שטחו עצמן באדישות צנועה לפני כוכבים מסתכלים מגבוה. והכוכבים, זעירים ורחוקים, קרנו זה לזה וכל אחד לעצמו בתבונה חרישית, כאילו אינם יודעים כלום, או כאילו יודעים הכל עד תכלית. רוח קרירה התהלכה על ראשי הגגות, לטפח מזוזות פתחים וצמרות עצים. הכל נשם לילה ושקט. אנחות יושבי המרתפים לא עלו לחצרות וברקם האפל של החלונות הכבויים לא חדר למרתפים.

מלכה’לה עברה את חצרות השכונה הדוממות בצעד משוחרר ובלב ריק. כהלוכו של מי שנקרע בבת אחת מכל שהיה קשור ונשאר משוחרר וריק ומהלך. לא היה בלבה של מלכה’לה רק מה שראו עיניה: כוכבים וחלונות, בתים, בתים, מדרגות אבן, גדרות ופחי זבל. מרזבת פח נקובה משתלשלת ברפיון מהגג. מעקה ברזל מעוקם מוטל סתם כך באמצע החדר.

כמה טובה הרוח הקרירה. והרגלים מהלכות ומלכה’לה אחריהן. עברה את החצר הרחבה ונכנסה לחצר בית־המדרש. יצאה את חצר בית־המדרש ועברה דרך שער השכונה. עמדו רגלי מלכה’לה מחוץ לשכונה – המשיכו הליכתן בדרך שהיו רגילות בה, כדרך רגלים שאין להן אלא מה שזכור להן מן ההרגל. הגיעה לכביש המוביל לשכונת החפשים לא זכרה כל מה שראתה בשכונות החומות. ואפשר, לא היה זכור לה מה שראתה בשכונת החומות והגיעה לכביש של שכונת החפשים. שהרי, מי שאין לו בזמן הליכתו אלא הליכתו בלבד, שוב אינו מבחין בין מוקדם למאוחר, ובין סיבה למסובב. מלכה’לה החליקה על שמלתה ולא נזכרה במטפחת ראשה שנשרה ולא במטתה שבעלה נשאר מוטל מתחתה, והמשיכה הליכתה, עד שהגיעה לביתו של הד"ר רוזינהק.

אילו היתה מלכה’לה מכוונת צעדיה במחשבה ובכוונה לא היתה מגעת למקום שהגיעה. כל מה שהיה ידוע ומוכר למלכה’לה פשט צורתו ולבש צורה אחרת: ראשי בנינים נקטמו, צלעות בתים נשתחקו, אבנים לבנבנות נתייפחו בעפר ובפיח, אבני גזית חלקות נתכסו צלקות, בקיעים ושריטות, וארגזי חול ושקי עפר וחביות אבנים הסתירו פתחי בתים וכניסות בנינים. לבה של מלכה’לה ריק היה ודעתה לא היתה נתונה לא לדרך שהיא הולכת ולא לתכליתה.

*

משעמדו רגליה של מלכה’לה לפני פתח ביתו של הד“ר רוזינהק נתבהל עליה לבה ונתרעד גופה; מי יאמר כי הד”ר בביתו; שמא גם הוא מצא לו מרתף ונתכנס לתוכו. ואם בביתו הוא, מי יאמר כי רוצה הוא לראותה. ואם גם ירצה לראותה, מה טעם רוצה היא לראותו. ואם ישאל אותה “איפה היית כל הזמן?!” מה תאמר לו היא. ובכלל, מה יכול הד"ר לאמר לה, ומה רוצה היא שיאמר לה.

כך עומדת לה מלכה’לה בפרוזדור האפל, לבה נקוף ופניה מול דלת ביתו של הד"ר. אבריה מרעידים מצינה ורגליה מסומרות למקומן. יודעת היא כי עליה לחזור על עקבותיה או ללחוץ על פעמון הדלת, ואינה יכולה לעשות לא זה ולא זה. אלמלא כל מה שעבר עליה בדרך ולפני שיצאה לדרכה, היתה רואה דברים כמות שהם. עתה, שוב אין אבריה נשמעים לה ואין היא יודעת מה להשמיע לאבריה.

אפל הפרוזדור, אין להבחין בו בין ספי דלתות לשלבי מדרגות. דחוסה האפלה ודחוס האויר בפרוזדור וריח כבד עומד בחללו. ויודעת מלכה’לה שפניה מכוונות לדלת הד"ר וגבה למדרגות. אף על פי כן אינה יודעת לאן לפנות.

וכדרך הדברים, משאין בכחו של אדם לילך בדרך שהוא רוצה בה, באים אחרים ומוליכים אותו. פתח שכנו של הד“ר רוזינהק את דלתו ויצא לפרוזדור. ראה השכן את העומדת ליד דלת הד”ר, ופנה אליה ואמר לה:

– הד"ר רוזינהק בביתו. עכשיו שאין חשמל והפעמונים אינם מצלצלים ואנשים נקראים פתאם מבתיהם, אין אדם יודע על דלתו של מי דופקים. דפקי חזק על הדלת.

כנסה מלכה’לה כל כחותיה באצבעותיה ודפקה על הדלת. נפתחה הדלת והד"ר יצא מפתחו.

*

הד"ר רוזינהק לא הכיר את העומדת באפלה, הרחיב עיניו ופלט מפיו “כן?”. אמרה מלכה’לה:

– שלום הד"ר רוזינהק. אין הוא מכיר אותי?

טלטל העומד בפתח את כתפיו ונענע בידיו.

– איני זוכר, כלום איני זוכר.

התקרבה מלכה’לה לבהרת האור שבקעה מן הפתח ואמרה:

– מלכה וויס אני, מלכה וויס, עוזרת הבית של הד"ר.

– אה, מלכה וויס, הגב' וויס, אה, כן, כן, הגב' וויס.

טלטל עצמו מחלל הפתח ופנה מקום למלכה’לה. עקרה מלכה’לה ממקומה והלכה אחר הגוף המטלטל עצמו מרגל לרגל. נכנסה לדירתו של הד“ר, ולא הכירה לא את הדירה ולא את הד”ר.

חושך שרר בבית הד"ר. חושך אפלה. ולא כאפלה זו שבאה משר של לילה, המכבה חמה ומדליק כוכבים צנועים וירח חייכני להמתיק שנתם של תינוקות וצדיקים. חושך־אפלה הבא מידי אדם, המסתיר פניו מן הרקיע, מסמא חלונותיו בארגזי עפר ושקי חול מפחד המות, ומדליק עששית להאיר דרכו בחשכה.

חדר האורחים המרווח, שהרחיב דעתו של כל נכנס לתוכו בכליו הנאים ובריח פרחים שעמד בו תמיד, היה מלא צללים מרקדים, קופסאות, בקבוקים וכלי אכל, וצלו של הד"ר המתרוצץ מקיר לקיר.

מלכה’לה צמצמה עיניה והרחיבה אישוניה כדי לקלוט את החושך והצללים ופני הד“ר הנפולים, ולא אמרה כלום. וכי מה יכולה מלכה וויס, עוזרת הבית שברחה מבעלה וממשפחתה, לאמר לד”ר רוזינהק השרוי בחושך?

אנשי שכונת החומות ברחו מדירותיהם וירדו למרתפים. הנמיכו קולם ודברו בחשאי זה עם זה והתפללו לרחמים. הד“ר רוזינהק הפך דירתו למרתף חשוך וצלו מתרוצץ מקיר לקיר. מלכה’לה ברחה מן המרתפים והשאירה את בעלה מוטל מתחת למטה ובאה לביתו של הד”ר, והד“ר עיניו דולקות ושפתיו חשוקות – מה מלים יכולה מלכה’לה לאמר? עומדת היא ושותקת. והד”ר מתרוצץ ושותק. לא טוב לה למלכה’לה, ולא טוב לו לד“ר. לא טוב לה למלכה’לה, שלמקום שברחה ממנו אינה יכולה לחזור, ובמקום שבאה אליו אינה יכולה להשאר. ולא טוב לו לד”ר, שביתו הפך למרתף וגופו הפך צל חשוך ולשונו נטולה ממנו. רואה מלכה’לה שלא טוב לו לד“ר ואין לה מלה בפיו בשבילו. והד”ר אינו יודע על צרותיה של מלכה’לה. אפשר שאינו רואה אותה כלל. שפתיו חשוקות ועיניו בעולם אחר.

שתקה מלכה’לה כמה ששתקה, עד שיצאה מן הדירה החשוכה אל הפרוזדור האפלולי. שכנו של הד"ר עמד עדיין ליד פתחו, כעומד ומחכה לנכנסת שתצא מיד. ומשיצאה וסגרה דלת הדירה לאט לאט, התקרב אליה ושאל אותה:

– נו, הדבר אליך הד"ר? מרגע שנודע לו על האסון טרם הוציא מלה מפיו.

– לא, לא דבר כלום.

– כך־כך. הרבה מתו ועזבו את החיים. והרבה חיים נשארו צמודים למתיהם.

מלכה’לה הורידה ראשה על לבה והחלה לרדת מן המדרגות. שוב יצאה לאותם רחובות שהובילו אותה קודם לכן לד"ר רוזינהק.

*

שוממים וריקים רחובות ירושלים. ימים ולילות עמדה ירושלים מטרה לפגזים וקלעים. האפילו בני ירושלים את אור חלונותיהם וכבו אור פנסי הרחובות, כדי לעוור עין אויב. בא שר של ירושלים והדליק כוכבים נוגים ברקיע, הנוסכים על האיר אור יקרות מלמעלה.

מלכה’לה מהלכת לה ברחובות הנוגים כשראשה על לבה, וראשה ולבה ריקים. כשיצאה מבית בעלה, הלכה אחר רגליה, שהביאו אותה לביתו של הד“ר. עכשיו, שיצאה מבית הד”ר, אין להן לרגליה היכן להוביל אותה. חפשית מלכה’לה מכל מקום וריקה מכל דבר. יכולה היא להתפרקד על גדר הבנין שממולה ולהסתכל בכוכבים הנוגים עד אור הבוקר, ויכולה היא ללכת לכל מקום שבעולם.

רוח קרירה באה מן ההרים ומבדרת שערותיה הגזוזות של מלכה’לה. מלכה’לה מפסיעה צעד צעד ברחובות הריקים וקולטת קול צעדיה. משונה העולם בעיניה ואין לבה תמה על כך. הוריה עם שאר אנשי השכונה מכונסים במרתפים ומתפללים לאור נרות חלב. בעלה מוטל על הארץ מתחת למטה. הד“ר רוזינהק מתרוצץ בחדרו ולשונו נטולה ממנו. ובחוץ מאירים כוכבים והיא פוסעת לה ברחובות ריקים ונוגים. אין לה מקום לכוון פסיעותיה אליו, אף על פי כן פוסעת היא. משל הכל במקומו ועולם כמנהגו. ואין היא תמהה על עצמה, שזה עתה עמדה נבוכה ועצורת נשימה לפני דלת הד”ר. זה עתה יצאה מן הבית, שהגב' רוזינהק ניטלה ממנו וצלו של הד"ר מתרוצץ בו. פוסעת היא מדודות וקצובות, לבה ריק ממחשבות ונשימתה רגועה. אין מלכה’לה מהרהרת במה שראתה ובמה שידוע לה. הכל זכור לה והכל רחוק ממנה. מהלכת היא ואין לה אלא מה שמשטח עצמו לפני רואותיה: בנינים וגדרות אבן, צמרות ברוש וכוכבי רקיע, כביש מתפתל וצללי שלטים, וידיה מתנופפות מאליהן. לא טוב לה ולא רע לה. דבר אינו עוכר את לבה ודבר אינו משמח אותה. מהלכת היא.

*

– מלכה’לה מהלכת בקצה האחד של הרחוב, ואדם אחר מהלך בקצהו השני. אין האחד יודע על חברו, ואין אחד מהם יודע שעתידים הם להפגש. אבל, ודאי יש יודע, ויש מזמן מי שאין לו מקום לכוון עצמו אליו עם מי שיש לו.

הלכה מלכה’לה עד שהגיעה לסמטא. הגיעה לסמטא – כוונה עצמה כלפיה. שירושלים רובה סמטאות סמטאות, וכל דרך וכל כביש סופו מסתיים בסמטא. שמעה רחש, ושמעה הד פסיעות ושמעה קול:

– מי שם?

עמדה מלכה’לה במקומה ופלטה בשנים נוקשות:

– אני.

חזר הקול ואמר:

– עמדי במקומך.

נשארה עומדת במקומה ומחכה. שמעה צעדים וקול ברזל משתקשק. הרכינה עצמה כלפי הקול, ראתה דמות הולכת וקרבה אליה. הסתכלה בדמות וראתה: ראש חבוש כובע־גרב חסר שוליים, המסתיר את הגולגולת עד אחר האזנים, ידיים מחזיקות רובה, ונעלים מסומרות היוצאות ממעיל ארוך.

מי את?

נעצה מלכה’לה עיניה בקנה הרובה המכוון כלפיה ופלטה:

– אני.

אספה הדמות את הרובה לצלעה. התקרבה סמוך סמוך למלכה’לה, התחייכה לעצמה בקול מלבב:

– נו, “אני” ענין אחר הוא.

ולאחר שהות בדיקה במבטים:

– אם לא איכפת לך, בואי אתי. נראה מה הביאך לכאן.

הזיזה מלכה’לה עצמה ממקומה. פלטה אנחת רוחה והוליכה עצמה אחר המעיל והרובה ההולכים לפניה. נכנסה לחצר ועלתה במדרגות כשהיא מהרהרת לעצמה: בנין זה פעמים הרבה ראיתי אותו מבחוץ, ומעולם לא ראיתיו מבפנים. מבחוץ נראה הוא צר ומצומצם ומבפנים מרווח וגדול. ולא סיימה הרהוריה עד שהגיע ההולך לפניה לדלת. פתח את הדלת ונכנס לבית. הפסיקה מלכה’לה הרהוריה ונכנסה אחריו.

*

מנורת נפט האירה חבורת ראשים שהופנו כולם כלפי הנכנסת. חתך אחד מן החבורה בקול צרדרד:

– במה הענין?

הצביע בעל הרובה בידו הפנויה כלפי מלכה’לה:

– זה הענין.

המהם פרצוף בשנים שלופות:

ענין כלל לא רע.

נעץ בעל הקול הצרדרד מבט דוקרני במהמהם והשתיקו, צמצם עיניו והפנה ראשו כלפי העומדת. נתקל מבטו בעיני מלכה’לה ונקטם עוקצו, פניו נתרחבו וחיוכים זעירים נתלו בזויות פיו.

יפה היתה מלכה’לה שעה שעמדה בצל והסתכלה באור המנורה, בחבורת הראשים ובצללים הרובצים לרגליה. עמדה שקטה וחלומה, ראשה משוך כלפי האור, פיה פעור קמעא ושערותיה סתורות על מצחה וערפה, מבטיה עוברים מפרצוף־פנים אל פרצוף־פנים, מקופסת הפח המלאה בדלי סיגריות אל המטות המקיפות כתלי החדר, אל כלי הברזל המוּטלים ליד כרעיהן. הסתכלה וחזרה והתבוננה, כדי להשקיט את אשר החל רוחש בלבה.

החברים, שישבו מסביב לאור, עיניהם עיפות וכל אשר בחדר מוּכר להם ומשועמם עליהם, התבוננו בעומדת חלומה ופעורת פה, כדי להשכיח על עצמם כל מה שבחדר. כל אחד מן החבורה התבונן בה וראה בה מהרהורי לבו; רצה לקום ממקומו ולהדביק לה על פיה נשיקה קלילה, לספר עמה על מה שהתרחש במקום הזה ועל מה שעלול להתרחש בו. רצה לקום ונשאר יושב במקומו ממותח צואר ושלוף עינים.

וכדרך הדברים, במקום שאין רצונו של אדם עומד, עומדת לו הרגשת אחריותו. כל אחד מהחבורה שלא היה אחראי למתרחש במקום וליוצאים ממנו ולנכנסים בו, רצה לקום ולא קם. צחי, שהיה אחראי במקום, נכפל כח רצונו באחריותו, קם ממקומו ונגש למלכה’לה.

*

כשנכנסה מלכה’לה לחדר לא ראה צחי מבטיה ושערותיה הסתורות, שאל פיו מאליו “במה הענינים”, התפרץ המהמהם ואמר מה שאמר. השתיק צחי את המהמהם במבטו וחזר והסתכל בנכנסת. נפגש מבטו בעיניה ונקטם עוקצו. חש רעידה קלה בלב ונתלו חיוכים זעירים בזויות פיו. נשתתק צחי ונשתתקה החבורה כולה עד שבאה הרגשת אחריות לצחי, נכפל רצונו וקם ממקומו. זקף קומתו והבליט חזהו ונגש למלכה’לה. רמז צחי למלכה’לה בידו והמשיך הליכתו. נרמזה מלכה’לה והלכה אחריו. עברו השנים את החדר, עברו את הפרוזדור ויצאו לגזוזטרא.

לבנה בהירה שטה ברקיע. עננה קלה שטה לצדה. קלילה העננה כרקומה מפוך, דמות חיה נפוחת־בטן לה, וראשה נטול מכתפיה. שטה הלבנה הבהירה, מתכסית בראשה המפורק של העננה־החיה, יוצאת לה ומפליגה לדרכה.

מרימה מלכה’לה את ראשה ורואה את הלבנה הברה ואת העננה־החיה. לא, העננה לא השיגה את הלבנה. התחמקה לה זו, הפליגה לדרכה לבדה. צחי מלפף בשתי ידיו את מעקה הברזל. מכופף גופו קמעא ומפנה ראשו כלפי מלכה’לה.

צריך לשאול את הנערה המשונה הזו מי היא, מהיכן באה ולשם מה. צריך הוא לדעת כל אלה. הוא האחראי למקום. העמדה הזו היא הקיצונית בקו. אין באים לכאן סתם כך; בפה פעור ובעינים חלומות. לפני השקט הארור הזה רטש פגז שניים מן החבורה. אחר כך פרץ השקט וממרט את העצבים יותר מן הקולות והברקים. וזו הגיעה לה כך ותוקעת עיניה בעננים. צריך להגיד לה, לשאול אותה. שדים ורוחות. פרצוף נאה לה, וגופה גזור כהלכה.

– הי. שמעי. איך את באה לכאן?

מלכה’לה מעבירה את ימינה על שערותיה הסתורות ואומרת כמדברת לעצמה:

– כשנשתתקו היריות יצאתי מן המרתף.

קולה צרדרד ומרטט, כיוצא מגרון חנוק דמעות, וראשה מופנה כלפי מעלה.

– מאיזה מרתף?

– מ“שכונת החומות”. כולם שם ירדו למרתפים.

– מ“שכונת החומות”…

חיוך מתפשט על שפתי צחי.

– ואיך הגעת לכאן?

מלכה’לה פוערת פיה ופולטת נשיפה כבדה. רטט עובר בגופה. דמעות נושרות מעיניה. דמעות כבדות מתגלגלות מעיניה התקועות בעננים ונופלות על המעקה. צחי מזיז עצמו ומושך בכתפיו.

– “תביני, הי. פשוט. כלנו תמהים אנו. אנו באים לכאן ב… בגלגול ב… בזחילה. דרך תעלות עפר, חפירות ובורות”. דבורו מתגבר והולך. נעשה נלהב ושוטף.

– ואת באת לכאן ככה. החברה הסתכלו על השמלה הנקיה שלך וחשבו שנפלת מן השמים". מלכה’לה מעבירה ידה לעיניה הדומעות ועוצרת דמעותיה במחי יד אחת. צחי עוצר בלשונו לרגע. קולט בעיניו תנועת ידה החפוזה וממשיך דבורו בקול חמים ואיתן:

– “את מבינה, זו העמדה האחרונה בקו. בסמוך יושב הצד השני וממטיר פגזיו לכל העיר, ובראשית וראשונה אל המקום הזה. פתאם נשתתקו. השד יודע מתי יפצחו שוב בנגינתם”.

מלכה’לה שומעת מה שאומר צחי ושותקת. ודאי כך הם הדברים, כפי שזה אומר. ואף שהדברים אינם טובים, קולו נעים לאזניה. טוב־טוב שחושך בחוץ, ואין רואים את עיניה הדמועות ואין רואים אותה כלל. מימיה לא עמדה כך, יחידה עם גבר זר, רחוקה מכל מקום וקול נעים מלטף אזנה.

*

משונה דרך האדם, ולבו, ומשונה דרך האדם ללב חברו, ומשונה שבעתיים דרכן של דמעות. כל אותם הימים, שמלכה’לה עשתה במרתפים, שמעה גניחות נשים וקול תפילות ותחנונים – ולא דמעו עיניה. ברחה מאביה ואמה, מבעלה וביתה, ויצאה יחידה לדרכה – ולא בכתה. ראתה את בעלה מוטל מתחת למטה ואת הד“ר רוזינהק פוכר כפיו באפלתו – ולא בכתה. הגיעה לחצר זרה ולגבר זר, הרימה עיניה לעננים וראתה עננה נפוחת־בטן ופרוקת־ראש, שלא היתה דומה לא לבעלה ולא לאמה ולא לד”ר – ופרצו דמעותיה.

וצחי, שראה את מלכה’לה נכנסת לחצר, הסתכל בפניה ומצא אותן מענינות ויפות. הוציא אותה משאר החבורה ונתייחד אתה בחצר, עמד בסמוך לה ולא מצא מלים בפיו מה לאמר לה – פרצה מלכה’לה בדמעות, החל פיו שוטף דבורים נלהבים על מעשיו, ועל טיב המקום, ועל ערך העמדה הקיצונית בקו.

הירח ממעל הולך ומפליג לדרכו שקבע לו יוצר שמים ואדם. רוח קרירה באה ונושפת בפני צחי ומלכה’לה העומדים על הגזוזטרא ומספרים זה עם זה. מלכה’לה מרעידה מפני הצינה ומשפשפת ידיה זו בזו. צחי מתחייך ולוחש למלכה’לה:

– אין אדם מתחמם בחום עצמו.

ותוך כדי חיוך מזיז עצמו כלפי עיניה התמהות ותופס לה בידיה. מלכה’לה מרתיעה עצמה ותולשת ידיה מכפותיו.

– עלי לשוב. ידאגו לי.

צחי מנער כתפיו.

– השעה אינה שעת טיולים, חברה. שקט זה עלול כל רקע להתפוצץ.

מלכה’לה נושכת שפתיה בשניה ומנענעת ראשה בסרוב.

– עלי לחזור.

*

בחצות חזרה מלכה’לה לביתה. שונה וזר נראה לה הבית וכל אשר בו, מוכר ורחוק, כזכרון חוזר אחר שכחה רבה. דממה ולילה. דממה של חצות ודממה של מקום עזוב מבעלים ודממה שלאחר רעש ומהומה. כמה עיפה היא מכל ההליכות שהלכה, מן הדברים שראתה ומן המחשבות שחשבה. וכמה טובה הדממה המעובה. מלכה’לה משטחת עצמה על ספת־המטה ונרדמת בבגדיה.

נרדמה מלכה’לה בבגדיה על ספת המטה שלה. ולא במקום ששכבה היתה בשנתה. בשנתה המשיכה הליכתה ברחובות ירושלים, פתחה חדרו של הד"ר ונרעדה ממגע־יד על כתפיה. חשה במבטיהם של חבורת ראשים מסביב לאור ובמבט ראש מציץ מתחת למטה, עד שנתרעד אויר החדר ונקרעו עיניה העצומות ונתפער פיה. אלפי צורות וקולות נתחרדו לפני עיניה ונשתאגו לתוך אזניה. מסכי אור ואופל נתקבצו בחלל. רעש אחר רעש הכה על אזניה. כשהעבירה מלכה’לה ידה על מצחה, היה מצחה מיוזע וקר ואצבעות ידיה פשוקות ושלופות. וכשהעבירה ידה על חזה וחשה בדפיקותיו – פרצו דמעות מעיניה.

*

חכמי אנוש, היודעים טיבו של צחוק ותכליתו של זמר, יודעים למיין דמעות לסוגיהן: דמעות צער וחרטה, דמעות שמחה ודמעות חרדה, דמעות הבאות מכוחו של נגון, ודמעות שאינן נראות לעין. מלכה’לה, שלא עסקה בחכמה מימיה, היטבה להתחייך בנגעה בברזל הקריר, בלכתה לפנות בוקר לד"ר רוזינהק, וידעה להצטחק במלוא־פה סתם כך. עתה מוטלת היא על ספתה ועיניה מגלגלות דמעות מאליהן. יורדות הדמעות בשני שבילים על לחייה ומטפטפות על כסוי הספה. ומצחה אינו מעלה קמט ועפעפיה אינן נעות. משל מצאה בכך טעם וספוק – להיות שכובה פקוחת עינים ודומעת. אור רקיעים בהירים ותכלת שחרית דפקו על החלונות, ומלכה’לה שכבה ועיניה מגללות דמעות.

קול פסיעות בא מעל לתקרת החדר. הרהור חלף במוחה של מלכה’לה: האנשים שם למעלה – מי הם? החלה להרהר באנשים ההולכים למעלה, נזכרה באנשים הרבוצים במרתפים, ונזכרה בעצמה, השכובה כאן לבדה, רחוקה מן המרתפים ורחוקה מאלה ההולכים למעלה. וכדרך ההרהורים, שמבהילים את האדם יותר ממה שהדברים מבהילים את הרהוריו, נתבהלה מלכה’לה מהרהוריה, קמה ממקומה והחלה להתהלך בחדר. באו החדר וכליו ושטחו עצמם לפני רואותיה. הכירה בהם את אלה שהיו שלה ולא חשה עוד בטעמם. כאילו, הכבסים הפזורים על השלחן, הצעיף המוטל הפקר על הרצפה, ספת־המטה ווילאות החלונות – כל אלה אינם אלא גרוטאות חפצים שהוציאו נשמתם מזמן. וכל כולם – מצבות עצמם למה שהיו. ובראייה שראתה את הכלים ראתה את האנשים והמעשים שעלו על לבה.

אילו ידעה מלכה’לה להלביש מחשבותיה במלים, היתה בודאי אומרת: אני עצמי איני אלא מצבה של זו שהיתה מלכה’לה. אך מכיון שפעמים הרבה אין הלב מגלה זממיו לפה, לא אמרה לעצמה ולא כלום. שטחה שתי כפותיה לפני עיניה ומשכה בכתפיה למראיהן. וכך, חזרה לחדרה ותמהה למראה ידיה, הרימה מלכה’לה את מטפחת הראש מן הרצפה, קשרה אותה לראשה, החליקה על שמלתה הקמוטה, ויצאה.

*

בוחן לבבות יודע שכך במפורש הרהרה מלכה’לה בדרכה: אחזור אליהם. ודאי כבר כרסמו עצמם מצער ודאגה. וכי מקום אחר בעולם מחכה לי וכי אנשים אחרים בעולם מחכים לי. כך במפורש הרהרה. עד שהגיעה ל“חצר הרחבה”. הגיעה לשם, ראתה אחד מקפץ על המדרגות המובילות לקומה השניה. ראתה את הלוכו ואת נעליו המסומרות ואת כובעו חסר השוליים, וראתה שאינו דומה ליושבים ב“שכונת החומות”, ודומה הוא לאלה שראתה אמש יושבים בחבורה בחדר של מטות וכלי ברזל ועשן סיגריות, ועיניהם עיפות ודרוכות. הסתכלה מלכה’לה בעולה במדרגות ונפסקו הרהוריה על המרתפים ועל היושבים בהם. נפסקו הרהוריה על המרתפים שעמדה בסמוך להם, החלה ללכת בעקבות המדרגות. שמע הזר קול צעדים מאחוריו, עצר הליכתו והפנה פניו לצד גבו. ראתה מלכה’לה את פניו ועמדה במקומה. נפנף הזר ידיו אליה שתתקרב. התקרבה מלכה’לה עד למדרגות. האהיל בכפו על פיו וקרא אליה:

– הי. בואי, עלי אלינו, חברה.

נערה מלכה’לה עצמה מן הדברים ששמעה וחזרה על עקבותיה.

*

מלכה’לה חזרה למרתפים. אך, לא בראייה שראתה אותם לפני שיצאה מהם ראתה אותם בחזרה אליהם. ולא בראייה שראו אותה יושבי המרתפים קודם שיצאה ראו אותה עכשיו.

אנשי “שכונת החומות”, שצואריהם עמדו תמיד בעול תורה, משבאה פורענות על ירושלים, קבלו על עצמם דין שמים והתכנסו במרתפים. צמצמו עיניהם מפני החשכה ועשו מקום לעצמם לתפילה ושינה, ובקשו רחמים. מלכה’לה, שפרשה מהם ופרשה מהמרתפים, ראתה בדרכה אנשים שלא קבלו על עצמם עול־תורה ומצוות, לא צמצמו עיניהם בזמן הפורענות ולא קבלו על עצמם את הדין, נתמרדו בה עיניה וראתה ביושבי המרתפים צללים הרובצים בחושך, ולא ראתה את נגון האבות הפרום על שפתותיהם. ואנשי “שכונת החומות”, שבזכות משה אדמוני ובזכות פנחס’ל יצחק אייזיק’ס ראו את מלכה’לה כאחת משלהם, משיצאה ולא חזרה דאגו לה והתפללו לשלומה. אך משחזרה, ראו את עיניה ואת הליכתה ונעצו בה מבטים של זרות ורחמים.

נגש אל מלכה’לה משה אדמוני ושאל כמוסות: “איפה היית? נשמתנו כמעט פרחה מדאגה לך”. הניעה מלכה’לה כתפיה ואמרה את האמת:

– לא הייתי בשום מקום.

נגש אליה פנחס’ל בעלה ועמד לידה ולא אמר כלום. וגיטל, שהטלטול קשה עליה, נשארה ישובה במקומה ועיניה וידיה לקראת בתה. וכל כולם מסתכלים במלכה’לה ומבטיהם זרים ושונים. רק בעיניו של יענקיל משומד נתהבהב הבהוב של קרבה גדולה. ופני יענקיל משומד ארוכים וחורים, כפני בר־מינן.

מלכה’לה חשה בכל גופה מבטי המסתכלים בה. ראתה עמידתו הדלה של בעלה ושמעה רוגזתו הקולנית של אביה. רצתה לעקור ממקומה ולהפנות פניה לעבר גבה. באו ידיה השטוחות של גיטל ופינו לה שביל של רחמים וסליחה. הניחה מלכה’לה לרצונה והלכה אחר ידי אמה הרועדות לקראתה. באה ליד אמה, שטחה עצמה על המזרן הפנוי לצדה, נעצה עיניה בתקרת המרתף ודממה. קרב פנחס’ל אליה ושאל לשלומה. לא הסירה מבטיה מן התקרה ולא פתחה פיה, אמרה גיטל לפנחס’ל:

– הנח לה עד שתנוח ותרגע.

הוריד פנחס’ל ראשו לעבר ידיו התלויות ברפיון, התאנח בלא קול וחזר למקומו.

*

עברה שעה ועברו שעות, ומלכה’לה לא פתחה פיה ולא הניעה בשפתיה, ולא דברה ולא אמרה ולא כלום. שכבה דמומה, עיניה פקוחות ומבטיה בתקרת המרתף. כאילו עולם חדש ושמים חדשים נתגלו לה על התקרה.

מה ראתה מלכה’לה על התקרה, ובמה הרהרה כל אותו יום ששכבה דמומה על המזרן – אין אנו יודעים לספר. ואפשר, לו גם נתנו מלים למלכה’לה לא היתה יודעת לספר על כך. אלא, מתוך סוף מעשה יודעים אנו לשער מקצת מחשבה תחילה:

לא עלו לה לרגליה של מלכה’לה לגרור אחריהן את לבה. כשם שראתה את יושבי המרתפים בשעת כניסתה, כך המשיכה לראותם; צללים שוכנים בחשכה. ולא שמעה תפילתם הצנועה ולא ראתה עמידתם הכאובה. מראות ברשות עצמם עומדים, באים הם בדרך שהם באים. ולוקחים אתם את הלב. הולך הלב אחריהם ואין הם הולכים אחר רצונו של לב. ראתה מלכה’לה ביושבי המרתפים מה שראתה ולא מה שהיה ראוי לה לראות.

משירד היום ונתעבתה החשכה במרתפים וכפלה קמה מלכה’לה ממזרנה ויצאה. ומשיצאה שעה קלה ומלכה’לה לא חזרה, ידעה גיטל וידע פנחס וידע יענקיל משומד – מלכה’לה לא תחזור עוד. רק משה אדמוני, שאמונתו גדולה משכלו האמין כי זכויות אבותיו הקדושים יעכבו בעדה. ולא כפי שהאמין משה נפלו דברים. יצא לילה ויצא יום ומלכה’לה לא חזרה.

 

ג    🔗

– ימים אחרים באו לירושלים. ימים שנתמעטה אימת המות ועצבונם ואבלם עמוקים מימי הפורענות. נתמלאו רחובות ירושלים מהלכים, אך קול דבורם נמוך היה ומבטיהם נמוכים. נדמו קולות הפגזים, שריקות הכדורים ורעש נפל אבנים ועצים, אך האדם התהלך עוד בשקט. ורבים ישבו על הארץ ומבטיהם בנרות נשמה של יקיריהם. –

אנשי “שכונת החומות” יצאו ממרתפיהם אך לא חזרו לבתיהם השוממים. גלו לשכונה אחרת ולבתים אחרים, שלא למענם נבנו ולא לדומים להם. רחוקים מבתי־כנסת ומבתי־מקואות, מריח תבשילי שבת ומקולות משכימי שחרית ומתקני חצות. וכדרך גולים ותלושים, הומך קולם ועיניהם בקרקע.

משה אדמוני וגיטל אשתו והטפליא מצאו להם דירות ארעי בשכונות הגולים, בין שאר אנשי “שכונת החומות”. התקינו להם ארגזי כביסה לשלחן ותיבות סרדינים לכסאות, וישבו אבלים ומבוישים.

– למה מגעת לי בושה זו, רבונו של עולם?

כרסם עצמו משה אדמוני ולא מצא מענה.

*

בלילה אחד חזרה מלכה’לה. אוי לעיניו של משה!. חזרה גלוית ראש ומופקרת לבוש: לבושה מכנסי גברים, חגורה בחגור של חיילים ונעולה נעליים מסומרות.

משה וגיטל נשארו דמומים על ארגזיהם, שתוקים וחוורים, מסומרים וקופאים. עיניהם גדולות ובולטות ופיותיהם פעורים.

מלכה’לה פרקה תרמילה מעל שכמה, התכופפה עליו ותקעה ידיה לתוכו. בזה אחר זה העמידה על ארגז־השלחן בקבוקים, קופסאות וחבילות. הטילה אותם אחד אחד, כשידיה רועדות מכל דפיקה שהיא משמיעה.

לפתע הגביה עצמו משה אדמוני מארגזו. אגרף ידו, עצם עיניו ונצטעק: “כיין נסך וכפת־עכו”ם. אסור כחזיר!" הוריד אגרופו על ארגז הכבידה וכל אשר על השלחן נתקפץ באויר וחזר ונפל ברעש. משה אדמוני חזר וצנח על ארגזו, פניו סמוקות, גידי צוארו בולטים ופיו מרוייר. גיטל העותה פניה וצמצמה שפתיה וחזרה והרטיבה אותן. נסתה להניע לשונה בפיה ולא עלתה לה. נשארו המלים דבוקות על לשונה וחנוקות בגרונה ולא יצאו מפיה.

מלכה’לה הסבה פניה לעבר הדלת. אם משום שלא יכלה לראות ביסורי הוריה הפנתה להם את גבה ואם משום שחשה באשמתה. דמעות לא פרצו מעיניה וגם לא עמדו לה בגרונה.

ראה משה אדמוני את מלכה’לה ההולכת לה פרץ שוב ממקומו: “אל תשאירי טרפה זו! כיין נסך וכפת עכו’ם!” ודאי דברים אחרים רצה לאמר לה, אלא שאלה לא נמצאו לו. חזר ואמר מה שאמר כבר.

שמעה מלכה’לה את אביה המצעק ולא הכירה אותו: אגרופים קפוצים ועינים בולטות וצואר ממותח גידים. כך לא ראתה מלכה’לה את אביה מעולם. אף על פי כן לא חשה בלבה לא רחמים ולא קרבה ויצאה מן הבית.

בדרכה עמד לעיניה פרצוף אביה המצעק ואגרופיו הקפוצים, ונזכרה במעשה האופנים שבימי ילדותה. והרהרה מלכה’לה לעצמה: יש דברים שגם אגרופי אבא נקפצים עליהם.

מלכה’לה לא חזרה עוד לבית אביה ולא לבית בעלה, לא בידים מלאות ולא בידיה הריקות.

*

אנשי “שכונת החומות” חזרו לבתיהם ונגון תפילתם נמוך משהיה ולבם מעורב עליהם. אפשר, הרגילו אלה את עיניהם לאופל המרתפים ושוב קשה היה להם להרגיל עצמם לאור יום ירושלים בהיר. ואפשר, ברחו אלה מבתיהם בשעת פורענות, באו קרקפתאות דלא מנחי תפילין ופלשו לתוכם, נדבק מה מהם באויר הבתים ושוב לא יצא.

בבית־הכנסת ראו אנשי “שכונת החומות” את פניהם של משה אדמוני ושל פנחס’ל בן יצחק אייזיק הקרלינאי ואת פניו של יענקיל משומד, ונזכרו במלכה’לה שברחה מהם, ונתעגמה תפילתם והומך נגונם.

בערב אחד יצא יענקיל משומד לחצר הרחבה, פניו עגומות וקולו כאוב, ומלמל כלפי אלה ששמעו:

– יש לב שנשבר מכובד נגונו, ויש לב שנגונו נפרם בו. יש תוקע עינים קרועות בתהום שלפניו, מתוך ידיעה ברורה – אין מאחים נגון שנפרם ואין מטליאים עליו. ומה שאין בד' אמות אין במלוא עולם. יש עוצם עיניו וממלא פיו פסוקי תפילה, כדי להחריש בלבו קול נגונו הפרום. ויש רודף צלילי אכזב…

כאן הפסיק יענקיל משומד את דבורו השוטף. תקע עיניו בעומדים סביבו ושלח אצבעו הרועדת כלפי האופק הרחוק. אחר שהות־מה המשיך בקול חלוש ורועד:

– כל המתרחש שם וכאן אינו אלא תולדה של נגון שנפרם. ואבוי לעינים הרואות!

יענקיל משומד הוריד עיניו לארץ, והעומדים סביבו משכו כתפיהם בתמהון.