רקע
חיים ברנדוויין
פנקסו של אבא
איורים מאת: יוסי שטרן

 

א.    🔗

אותו בוקר – בוקר של אביב היה. שמש חנונה הפציעה בראשי ההרים והאירה סלעים פזורים שברוכסיהם. אור זהוב ורדרד, משיי, כעין הדבש, נתרבד על הרעפים האדומים המשתפעים מראשי הגגות אל מרזבות הפח. נופי עצי הזית עמדו דלוקי אור כאחוזים בלהבה. סדקי קירות ופינות צנועות, שנתכנסו לתוך עצמם לשינה של לילה, הלכו ונתפערו לקראת האור, הלכו ונתערטלו. חשו צפורים בזיוו של אור ובחומו של יום והחלו מתעופפות ומקפצות מראשי אילנות אל אדני חלונות, מקפצות ומשירות לתוך הדממה קולות ראשונים של שריקה וצפצוף.

לפתע הטפיחו עצמן קרנים של אורה כנגד גבה של שורת הבתים המאורכות. נפלו קרני האור לתוך קשתיות האבן שמעל לחלונות ונאחזו ברקמת גונים חומה־זהובה־אדמדמה של וילאות כבדים, חדרו לתוך חדרים מנומנמים וליטפו גבם של כריכות ספרים צהובים, נתחייכו לפמוטי כסף מקומטים, וברקו שובבנית בתוך גולות פליז שעל ראשי דפנות המטה.

יקירי “שכונת החומות” נתעוררו משנתם. נטלו ידיהם נטילה של שחרית והודו לאל עליון שהחזיר נשמות לפגרים מתים.

אתא בוקר לשכונת החומות. קולות חריקה של דלתות עץ משתפשפות בריצפת אבן. דשדוש נעלי בית חופזות. קולות פהוק. שקשוק מים. ריח קפה מהביל וחלב גולש. אתא בוקר.


בחצרות 9ב פנקסו של אבא.jpg

כל אותה שעה היה מאיר שכוב במיטתו. עיניו פקוחות למחצה וחושיו ערים למחצה. וכך קולט דממה וצללים ואורות של שחרית, המתוחים על קירות החדר ומפזזים באורו התכול. היה זה תענוגו המופלא מימים רבים לקבל פני שחרית בשכיבה דמומה במיטה כשיד שמאלו צנוחה למטה וסופגת בראשי אצבעותיה צינתה המרטיטה של ריצפת האבן החלקלקה. לפתע נכאה רוחו. עיניו הפתוחות למחצה נתפערו רווחות והחלל שלפניהן נתמלא חפצים ישנים המכבידים על הלב. חזר וצמצם עיניו, חזרו אלה ונתפערו. חזרו החפצים הישנים המכבידים על הלב ותפשו חלל כל החדר.

מאיר העביר ידו על מצחו ונתמסר להרהורים שעלו בו, כשעגמומית טורדת הולכת ונכרכת מסביב לליבו: – “מה שעבר – עבר. מת. היום שחלף מת. אבא מת. ואי אפשר לחיות על מתים. אי אפשר. אלה שמתו הובאו לקבורה ונטמנו בעפר. פ.נ. סוף פסוק”.

– אבא היה ישוב רוב שעות היום בכורסתו בחצר. מצמצם עיניו ומחמם עצמו כנגד החמה. אמא יושבת כנגדו בעינים פקוחות ומנסה לפקוח לו את עיניו. שיראה דברים כמות שהם. כדרך שרואים ונוהגים ועושים שאר אנשי השכונה. ברכה לבטלה.

– ואולי – תופש מאיר בבלוריתו הגדושה ומהפך עצמו על צדו – אפשר טוב להם לאובדים בחלומם, ישובים בכורסה מצומצמי עינים.

הרהור אחרון אינו מגיע לסיומו ועיפות כבדה יורדת על מאיר. קמטי מצחו מתישרים בבת אחת. עיניו חוזרות ונעצמות.

נאה מאיר ונאים פניו כשעיניו פקוחות. עצם עיניו – נוי אחר, שונה ורחוק, כובש פניו. התלתלים הסוררים מתפרמים ומטילים צלליות נעות על המצח המקומר. הסנטר החד, המופנה תמיד כלפי מעלה, מחשיף צואר מאורך הנראה ארוך הרבה ממידתו. השפתיים, המפושקות כמחייכות, בולטות ומשוכות כלפי חוץ. הלחיים שקועות ועצמותיהן נראות מאורכות ומשופות, כמו שלא נראו מעולם בשעות שמאיר יושב פקוח עינים. דבורה, אמו, היתה אומרת: – בשנתו, נראה מאיר, כמאזין לצלילי נגון.

בינתיים הלכה וגברה המיתו של יום. קרני שמש צבעוניות נשתטחו נכנעות על רצפת החדר. וילאות החלון נתנפנפו ממגע צפרירים, וריח סדינים מעומלנים ניתמר בחלל.

כשהקיץ מאיר מנמנומו עמדה כבר חמה ברומו של רקיע. מאחורי שורת החלונות המאורכת נשתטח נוף שדות מואר באור מלא של שמש ירושלים מלהטת. עצי הזית שעל הגבעות עמדו מקופחי צל ושתקו מול שמים פתוחים וגלויים, וסלעים הצמידו עצמם למדרגות העפר כמבקשי מחסה.

בסמוך רבץ גיא־המצלבה, מעורטל כלו עד זערורי הקוצים הצהובים. אויר דחוס זוהר מלא את חלל השדות מסביב וערטל וחשף כל עלעל דשאים שנתכנס לצילו. באמצע הגיא תימר צריח המצלבה עוקצו כלפי מעלה ובודד עצמו מנופם של שדות ועצים.

מאיר קם ממטתו, הפשיל קצהו של וילון־החלון ונעץ מבטו בנוף הזוהר של מדרגות העפר החומות והגבעות המסולעות. – ערום אכזרי, לחן לעצמו. רצח כל החלומות.

נפנף ידיו באויר ומשכן כלפי מתניו. קרע עצמו מן החלון והפנה פניו כלפי פנים החדר.

– כל זמן שאבא היה ישוב בכורסתו בחמה מצומצם עינים והוזה – המשיך ללחוש לעצמו – היה טעם אחר ופנים אחרות לכל הדברים. מיום שהוא נסתלק, נסתלקו דברים רבים שלא ידעתי שהם קיימים. נדמה היה, הוא מכביד את האויר על כולם. כל היום שותק לתוך עצמו כלתוך באר. עתה איננו עוד. ואתו נתנדפה המרירות מן הבית וניטל ממנו כל טעם שעמד בו.

מאיר החל להחליף בגדיו בזריזות יתירה, כאילו לפתע עמד על השעה המאוחרת ונזכר בעיסקי דברים חשובים ודוחקים המחכים לו. ותוך כדי משיכת גרבים ומתיחת כתונת וכפתור כפתורים, המשיך להעלות בזכרונו דברים שנפלו וחלפו ודברים שנשתיירו וניטל טעמם ובטל ענינם.

כאשר סיים עיסוקו בעצמו ועמד מוכן ליציאה לחצר, ידע ברורות וודאיות – הפעם אינו יוצא מבית אמו כדי לחזור. הפעם הוא יוצא ועוקר.


 

ב.    🔗

במשך שלוש שנים, מיום שנסתלק אביו לעולם המנוחות, התבלט מאיר עם עצמו ועם אמו בענין עקירה מן הבית והשכונה. הרבה פעמים אמר לעצמו:

– כל שעה העוברת עלי כאן, בבית האבלים, שעה אבודה ובטלה היא. כאן איני עושה כלום. צריך לעקור מכאן. אחרת הריני מבטל כל ימי, נשאר תלוש ומבוטל מכל דבר, ואיני מגיע לכלום.

ולא עקר.

פוסע היה בחדרים הריקים, המלאים חפצים ורהיטים, וליבו אינו נותן לו לעזוב את אמו בודדה בהם. כך עברו ימים וחדשים. מאיר הגה רבות וארוכות בענין העקירה מבית אמו, ונשאר יושב בו. עיסוקים קלים שנזדמנו לו ותכניות גדולות שעלו בו, הסיחו עליו דעתו מעצמו ומרצונו. אלה חלפו ואלה נתבדו, ותכנית העקירה חזרה לדפוק על ליבו.

– כל זמן שאני קבור כאן, בין החומות, לא יעלה בידי כלום. צריך לזווד מזוודה לפתוח את הדלת, לעצום עינים ולצאת. ולא להסתכל אחורנית. אחרת…

ולא יצא ולא עקר.

בשעות של מצוקה ואוזל יד היה עוזב את הבית ונודד על כל בתי הקפה שבעיר. מדבר בלהיטות גדולה עם כל מי שנזדמן לו, על כל ענין שבא אל פיו, וסותר תכניות גדולות שהגה בהן ימים ולילות. עיף וצהוב היה חוזר אל אמו ומדבר אליה על מה שמתדפק על ליבו:

– רואה את, כאן אין ליבי הולך אחר כלום. אני תלוש ומבוטל מכל ענין. אפשר במקום אחר, בעיר החוף, ישתנו הדברים. אפשר.

אמו היתה מסתכלת בו בעינים מלאות, כך שייראו כל הקמטים שעל פניה, ומספרת לו על האהבה הגדולה שאהב אותו אביו. וכמה נאה היה בילדותו. וכמה קנאו בה שכנים ומכרים ועוברי אורח כשהיתה מהלכת אתו ברחוב.

– נאה אתה, מאיר, ונבון, כה יאיר לך מזלך. אך עדיין צעיר אתה. עדיין לא מלאו לך עשרים שנה. מה, איפוא ולמה, התאניה והאניה כזקנה בבתוליה. עדיין אתה, מאיר. לימים תמצא, הכל בידי אדם לקנות לעצמו; קונה רב וקונה חכמה, קונה חבר וקונה אשה. אחת לא יקנה בכל אוצרות שבעולם – לב אם.

מאיר היה שומע שידולי אמו ורמזיה ומכניע ליבו בפני ליבה. סוגר על עצמו את הדלת של חדר אביו הצר ונובר בחפצים ובכתבים שהשאיר אחריו. שעות ארוכות מהפך באצבעותיו, ממשש ומעלעל ומדפדף, עד שחש ברקותיו ההולמות. מרים עיניו מן הכתבים והפתקים והפנקסים, רואה הוא ראש אביו תלוי באויר ממולו. מסתכל מאיר במראה אביו ורואה אותו כפי שהוא זכור לו; אדם שפרש מכולם והקיף עצמו במעגל של שתיקה.

לעתים, בלילות, מתגלות לעיני מאיר פניו האחרות של אביו, אלה השמורות בזכרונו מימי ילדותו הרחוקים. ימים שאביו היה חוזר ממשרד בית החולים, כולו קורן חיוכים, תופש אותו בזרועותיו וזורקו לאויר וחוזר וקולטו לתוך זרועותיו בקולות צחוק ובעינים בורקות. ימים שאביו היה אוחז בידו הקטנה, מטייל אתו ברחובות השכונה, ומספר לו בניגון אגדות על אנשי קדם וחיות ועופות. אלה ימים טובים שהיו לו, למאיר. וטוב לו שעה שהוא רואה עצמו מהלך ברחובות השכונה וראשו נוגע במתני אביו. ואף שכבר חלפו הימים ההם, ואביו כבר חלף מן העולם, טעם הימים ההם עוד עומד בליבו ושפעת חומם בכל עצמותיו.

מאיר מנער כתפיו ומראה הדלת הסגורה מטפח על רואותיו הפעורות. חוזר מאיר ומשקיע עינים בכתבים ובפנקסים שאביו השאיר אחריו.

קורא מאיר את המלים והאותית שהעלה אביו על הניר בשעות שלא היתה חמה מחממת את עצמותיו. מכות האותיות והמלים על עיניו עד שאינו רואה בהן כלום; חובות שחבו לאביו וחובות שאביו שילם לאחרים. פסוקים ממצבות הקברים שעל הר הזיתים. קטעים מתולדות זקני ירושלים וממעשיהם בעיר העתיקה, איך יצאו מחומות העיר ואיך בנו שכונות חומות מחוץ לחומה.

– מה ראה אבא בכל אלה, מה מצא בהם? כותב ומעתיק חמש פעמים כל חוב ששילם. ימי פטירה ופסוקי מצבות של כל הר הזיתים. מדוע השתיק קול צחוקו ונתעטף בשתיקה?

מסתכל מאיר בעצמו, היושב סגור בחדר אביו, ונזכר בלילות שאביו היה יושב סגור בחדר זה ומעלה על הכתב מספרים ואותיות. מסתכל במספרים ונזכר בשעה האחרונה של אביו. איך שכב על מיטת גסיסתו ופיו אינו פוסק למלמל מספרים, “שמונים ושתים פונט – זלמן לוינגר, מאתים פונט – ר' אפרים סלומון…”

דבורה אמו אמרה:

– אביך היה מוכן לעשות כל דבר בעולם ובלבד שיראה בעל לב טוב. ובאמת, לב זהב היה לו. מאושר היה אם היה לו על מי לרחם. ומתוך שאהב לרחם הביא צרות על עצמו.

– מה זה שייך לענין הכתבים?

– שייך ושייך. מאד שייך. נסתבך בטובות שעשה לאחרים ולא יצא מהן.

– ומדוע העתיק פסוקי המצבות של כל קברי הר הזיתים?

– בענין זה שיקע עצמו עם מותה של רחל דודתך.


 

ג.    🔗

ביום השנה הראשון לפטירת אביו עלו מאיר ואמו, קרובים וידידים, להר הזיתים לפקוד את קבר המת. עמד מאיר בעינים יבשות והסתכל בקבר אביו ובעיניה הדומעות של אמו. נראה הכל כדבר הרחוק ממנו מרחק גדול, ספק ענין של ממש ספק ענין מופלג שבהזיה. תמה מאיר על עצמו: כל השנה נצבט בו ליבו על אביו שנסתלק ועל הבית שנתרוקן מכול. עתה, כשגוף אביו שוכן בעפר ממולו ואמו עומדת ודמעות כבדות בעיניה, נראה לו הכול מרוחק ומופלג ממנו. תקע ידו לכיס מכנסיו, צבט ירכו בחזקה, ואמר לעצמו:

– רוב לילות השנה נברתי ככלב בכתביו ובחפציו, לדעת מה היה לו ומה בא עליו, מדוע הפסיק צחוקו באמצע ימיו ומדוע נסתלק מן העולם ממלמל חשבונות חובות ששילם. עתה עיני בקברו כבבור ריק שמילאו אותו אבנים ועפר. וכל אותו צער שנצטערתי עליו לא צער אמת היה. לא עליו הצטערתי, שפסק הילוכו מחדרו הצר אל כורסתו בחצר, אלא על עצמי. ששנים קודם שנסתלק מן העולם נסתלק ממני. לא אותו אני מספיד אלא על עצמי אני מיבב, שלא הכרתי את אבי שהיה לי ואיננו.

הנאספים עמדו מסביב לקבר. מאיר אמר קדיש וכל הנאספים הסתכלו בעצמם, הסתכלו בקבר שלפני עיניהם, ענו אמן והחלו לגרור רגליהם מן המקום שעמדו.

פסעו מאיר ודבורה אמו כמה פסיעות מן הקבר, פנה אליהם יעקב־יוסף אחי הנפטר.

– דבורה, אסור לרגע לקברה של רחל.

הפנה עצמו כלפי מאיר ואמר לו:

– בוא גם אתה. גש אתי. אותך אהבה אהבת נפש.

אמרה דבורה:

– אסור גם אני.

הפנו מאיר ואמו פניהם כלפי הדוד יעקב־יוסף והלכו אחריו. הפסיעו בין שורות המצבות, עיניהם כלפי לבם ולבם בקברים החולפים על פניהם. הפסיעו ושתקו עד שהגיעו לגדר בית הקברות של עדת הספרדים. עברו את הגדר והמשיכו הליכתם והמשיכו שתיקתם. הגיעו לגדר שניה, מקום חלקת הקברות של הרוגי מלכות ומאבדי עצמם לדעת.

יעקב־יוסף ניגש למצבה אחת מאבן ירושלמית מגוידת, כופף עצמו לקראתה והניח ראשו עליה. מאיר הסתכל במצבה וקראה בשפתים נעות, “רחל. כ”ד בתשרי תרצ“א”.

כשירדו במורד ההר אמר יעקב־יוסף לדבורה:

– מאותו לילה הפסיק אשר צחוקו. שיקע עצמו בתולדות עליות הראשונים לירושלים וסגר ליבו בפני העולם כולו.

אותו לילה סיפרה דבורה למאיר:

– רחל, אשתו הראשונה של יעקב־יוסף, בתו היחידה של פרופסור בן־ציון הספרדי היתה. יפה היתה רחל. פניה פני מלאך. חרישית כיונה. צנועת הליכות ונבונה, ונפש צדקת. ברוכה היתה בחן ובנועם ובאצילות. רק אחת נמנעה ממנה – פרי בטן. וכמה יצאה נפשה לילד. כמה אהבה ילדים יודע רק שוכן מרומים לבדו.

– ואותך, מאיר, אהבה אהבת נפש. ימים שלמים היתה יושבת כאן ומשעשעת אותך על ברכיה, מאכילה אותך מידיה ומרדימה אותך בשיריה. אהבת נפש אהבה אותך. כשמלאו לך שנתיים החלה לקחת אותך לביתה ליום ויומים ולשבוע ימים.

דבורה הפסיקה לרגע את שטף דיבורה. נעצה מבטה במאיר היושב ממולה. קימטה מצחה והסתכלה לצד אחד, הפנתה ראשה והסתכלה לצד שני, כנעצרת בפרשת דרכים וחוככת בדעתה באיזה מהן להמשיך הליכתה. שמה ידה על ליבה והמשיכה סיפורה כמלחשת:

– ערב אחד באה אלינו. זוכרת אני אותו ערב כניצב חי לפני עיני. משל היה זה ליל אמש. פניה היו חיורות, פני בר־מינן סמוקות מהן, והמלים שיצאו מפיה נקשו זו בזו. נעצה עיניה בעיני אשר אביך ואמרה: “יעקב־יוסף נסע הבוקר לדמשק. בענין כתב יד עתיק נסע. אבא ביקש ממנו לעיין בו… רופא נשים גרמני הגיע לחיפה. אומרים כולם – מומחה גדול הוא. נסים הוא מחולל.”

– זוכרת אני, אביך ישב מאובן וקפוא במקומו. הסתכלתי בפניו והרעדתי. פניו היו לבנות ומבט עיניו כשל סומא.

דבורה שיכלה ידיה זו על זו, נשמה עמוקות והמשיכה דיבורה בקול עיף ומרוסק:

למחרת נסעו אביך ורחל לחיפה. אחר שבעה ימים חזרו. אותו לילה איבדה רחל את עצמה לדעת. אביך אילם פיו, התכנס לתוך נירות וחדל לחייך.

– מדוע?… – הידהד קולו של מאיר בתוך השתיקה שנשתררה.

– מדוע? איני יודעת. מאז לא העלה אביך את שמה על שפתיו.

דבורה הפסיקה דיבורה לרגע ושתקה כמהרהרת. כעבור שהות מה המשיכה דיבורה בקול שלא היה דומה לקולה שדיברה בו כל אותו זמן:

– אותו ערב שחזרו מחיפה ביקשה רחל לקחת אותך מאיר לישון בביתה. אתה התפרצת בבכי וביבבה. בשום אופן לא רצית ליקרב אליה. רחל חזרה לביתה לבדה. בחצות הלילה עלתה לגג והפילה עצמה לחצר.


מאותו לילה שדבורה סיפרה את מעשי רחל וסופה לא העלה יותר מאיר לפני אמו את תכנית העקירה מן הבית. שיקע עצמו בעיסוקים שונים, תיכנן תכניות וסתרן, וחזר ואמר לעצמו: כל זמן שאני שקוע כאן, בבית האבלים, הריני תלוש ומבוטל מכל דבר ואיני מגיע לכלום.

כך עברו שנתים ימים. מאיר עשה מה שעשה, האריך שעותיו בבתי הקפה השונים של ירושלים, והאריך שעותיו בחדר אביו הצר. מדי פעם היה חוזר ונוטל נירות אביו וקורא בהם פסוקי המצבות ותולדות עליות הראשונים לירושלים. ותכנית העקירה מבית אמו מהמה בו ומתדפקת על ליבו כל הימים וכל הלילות.

ולא עקר ולא יצא.

עד שעלה אותו בוקר ירושלמי באשנבו, ומאיר אמר לעצמו מה שאמר, וקם ועקר לעיר החוף.


 

ד.    🔗

בימים הראשונים שעשה מאיר בעיר החוף, היו ירושלים ושכונת החומות ובית אמו זכורים לפניו. מהרהר היה לעצמו:

– עיר זו אינה רחוקה מעיר השכונות והסימטאות. כרטיס נסיעה של דמים מועטים וטילטול נסיעה של שעה מועטה – והרי רגליך בעיר הזאת. אף על פי כן, מרחק גדול בין שתי הערים. עיר ההרים – סלעים חשופים עוטרים אותה סביב וגאיות מנשמי צל מלחשים בלילות לעצמם. אנשיה סופגים לחישתם של גאיות ושתיקתם של סלעים ומהלכים רכונים וצעדיהם כבדים. עיר החוף – רחובותיה ישרים ותואמים זה לזה. אנשיה אנשי מעשה ומעיניהם בעיניהם של מעשה ותכלית.

לימים, פסק להרהר במרחק שבין שתי הערים ונעשה כאחד מעיר החוף. מי שראה את מאיר בימים אלה לא הכיר בו את זה שהאריך ישיבתו בלילות בחדר אביו. כאחד מעורה במקום ובקיא בהליכות המקום, היה חופז בדיבורו, לוגם מיצים משומרים, ונותן שלום ומשיב שלום לאנשים רבים בבת אחת.

משהיה בא לפניו מראה של בוקר אחרון בבית אמו ופורש עצמו לפני עיניו, היה משקיע עצמו במעשים ובדיבורים עד שלא ראה מה שלא ביקש לראות. רק בשעות של חלומות, שלא היה בידי מאיר להעלים פניו ממה שלא רצה, היה חוזר לחצר אמו בשכונת החומות ורואה את אביו מהלך בתוכה. מהלך בצעדים חלושים וממשמש בכיסי מכנסיו, ולא ראה את אמו. ולא תמה מאיר על החלומות, שידע כי אביו אינו מהלך יותר בחצרו, ובגדיו תלויים מיותמים בארון, ואמו חיה ומהלכת באותה חצר.

כך עשה מאיר ימים ולילות בעיר החוף, עד שנתרעמו כל הרחובות מכלי משחית וחבלה.

ימים אחרים הגיעו. ימים שלא היו דומים בכלום לאותם הימים שעשה בהם מאיר בשכונת החומות, או לאלה שלאחריהם. נתקרדו עיניהם של הבריות. נתכרבלו לתוך עצמם והחשיכו בתיהם מאימת מלאכי החבלה. קירות התמוטטו ואנשים וטף נקטלו ונתרטשו. חפירות מגן נחפרו מסביב לערים וגגות בתים הפכו לעמדות. שקי עפר… קתות רובים… כלי רכב של ברזל… ותפילה בחשאי… שתעבור אימת הזמנים.

ואימת הזמנים לא עברה.

ירושלים, עיר ההרים, שהיתה מהמה מקולות תפילה וממצהלות טף, אבלו דרכיה. כבו מאורות בחלונות המקושתים. לא עוד נטל אדם כרטיס נסיעה ויצא לדרכו. מעטים יצאו לדרכים, ושעות הרבה והכנות מרובות עשו עד שיצאו, ולא כל אלה שיצאו לדרך הגיעו לסיומה.


באחד מן הימים האלה מצא עצמו מאיר בשיירה של כלי רכב משוריינים, שכולם ברזל בחוץ ואפילה בפנים, העושה דרכה בכביש המתפתל ועולה לירושלים. ואף שהאפילה היתה דחוסה ואטומה בתוך כלי הרכב, ראה מאיר את הדרך העולה ויורדת, ראה סלעים זעומים וגבעות חמרה אבילות, עצים דלילים ואופק כחלחל יורד על רוכסי הרים.

כשפסק קול טירטורם של כלי הרכב ועמדו, יצאו מכוכי הברזל בחורים חבושי כובעים של גרב, מקומטי לבוש ומאומצי עינים, ועמדו במקום שעמדו. יצא מאיר ועמד אתם. תלש אחד מן החבורה כובע הגרב שעל ראשו, ניפנף בו באויר ואמר:

– חברה, כל הרחוב כאן דומה לכותל המערבי בלי האבנים הגדולות ובלי השטריימלים.

מיצמץ שני בעיניו ואמר:

– ירושלים כולה דומה תמיד לכותל המערבי.

מאיר עמד והירהר: רובם של החבורה מילידי ירושלים ובתי הוריהם בסמוך למקום עמידתם. מדברים הם על הכל ועל כך אינם מדברים כלום.

עמדה החבורה במקום שעמדה. אמר כל אחד מה שאמר, עד שנרמזו לעקור עצמם ממקומם. נטל כל אחד תרמילו והטעינו על גבו, ניער בכתפיו והחל לפסוע. פסע מאיר אחריהם. הגיעה החבורה למקום שנתקרא “מקום ריכוז”. בית שעד לפני אלה ימים היה כשאר הבתים, ובן לילה ניטל ממנו חומו ונדמו בו צלילים של צחוק וריתחה. קירות ערומים ורצפה מכוסה מזרונים. כונניות מלאות ספרים מציצות בעגמה מתוך הפינות. מפית לבנה זנוחה. עציץ פרחים וחלונות מכוסים בשקים.

נטל כל אחד מן החבורה מזרונו והשכיב עצמו עליו, נטל מאיר מזרונו והשכיב עצמו עליו. נשארו השכובים דמומים על מזרוניהם עד שנתרגלו לאווירת המקום והותרו לשונותיהם. החלו מלחשים זה לזה ומספרים זה עם זה.

נעשו חבורה אחת שסכנה אחת להם ולכל אחד גוף שלו, החש קרירותה של רצפה דרך מזרונו שלו. ועד שנעשו חבורה אחת ונתערבבו צלליהם זה בזה ונתערבלו קולותיהם זה בזה, נקראו כולם לאותו מקום שהיה מיועד להם.


 

ה.    🔗

כך חזר מאיר לירושלים, ולא עלה בדעתו לחזור לבית אמו. שהימים ימים של קרבות, ומשחזר אדם לעירו – לא לביתו חזר. ולא כל מי שחזר לביתו, מצא בית. היה מי שיצא לביתו והגיע לגל אבנים ועפר. ובתים רבים נתרוקנו מבעליהם. ומרתפים רבים נתאכלסו משפחות משפחות.

הלך מאיר אחר החבורה, וכאחד מהם הלך אחר החבורה כולה, כסומא אחר מקלו. גיחכו, גיחך אתם. פסעו, הפסיע אחריהם. התפרקדו על מזרוניהם, התפרקד על מזרונו. וכל אשר ראה, כמותם ראה, משל בעיניהם היה רואה.

עם החבורה הגיע מאיר אל ההר ממערב לירושלים, מקום שהועדו להגיע אליו ולהחזיק בו. אך לבדו ירד מן ההר ולבד זחל בדרך אל בית אמו. ולא מצא את אמו ומצא את אביו.


כשהגיעו לאותו הר, תפש כל אחד את מקומו המסומן, הניח לידו כלי יריה ורמונים ונתהרהר לעצמו. ליל ירושלים מכוכב היה שרוי על הכל. מסביב שקטו גאיות, אופקים אפלוליים רחבו ועמקו, ושמים ליטפו טרשים וגבעות. הכל רבץ מפויס ועטוף חסד. לפתע נשתאג הכל.

שלושה ימים ושלושה לילות החזיקה החבורה בהר. שרקו כדורים ורעמו פגזים. דממות ואפילות נתרסקו בקולות נפץ ובפסי אש. והחבורה החזיקה בהר.

סודרים לבנים ברק סכינים ושאגות טרף חתכו באויר. והחבורה החזיקה בהר.

ידים קרות וגניחות חנוקות צנחו על סלעים באופל. והחבורה החזיקה בהר.

שפתים נסתדקו משמש וצמא. זרזיפי דם זרמו בשלוליות והחבורה החזיקה בהר.

אחד אחד חדלו לבבות לפעום. גופות הכחילו בעינים פקוחות. והחבורה החזיקה בהר.

עד שבא לילה רביעי וירד השקט על ההר.

למחרת היום יצאה השמש בהרים. מאיר פקח את עיניו וראה אור בהרים ואת החבורה שוכבת בשלוליות דם ודוממת.

שאגה חיה נתמלטה מפיו של מאיר. שני אגרופיו תפחו בהלם על רקותיו. והחל לזחול. מאיר זחל על פני שדות וגבעות, שלוליות מים, בוץ, סלעים וקוצים. מאיר זחל, זחל עד שחשיכה הלמה על עיניו ופסק.

כשהתעורר מאיר בבית החולים עמד הזמן שקט סביבו וסדין צחור נתבהק מתחתיו. שוב נתפרצה מגרונו אותה שאגת חיה, ואגרופיו ירדו על רקותיו.


לאחר ימים, כשנכנס מאיר לחצר ביתו בשכונת החומות, קפצה כנגדו דמות אביו הישוב בכורסה ומתחמם באור חמה. חש מאיר עוקצי מחטים בירכו הפצועה, הסתכל לעבר דלת הבית וראה אותה סגורה. וידע מאיר כי אמו אינה בחצר ואינה בבית.

פתח את דלת הבית ולא הופתע מן המראה שמצא בו. משל אינו רואה אלא מה שראה כבר.

פיזורי טיח וחצץ אבנים, אבק עפר, צרורות זכוכית ושבבי עץ. חלונות מנופצי שמשות תלויים מעוקמים, כנאחזים שלא ליפול ארצה. שולחן עומד יציב ואיתן על שלש רגלים. רגל עץ עקורה, פמוט מיותם, דפי ספרים, ושריד נר על הארץ.

במירווח שבין שני החלונות – בקיע שחור עגול.

במבט מזוגג ניגש מאיר בסמוך־סמוך אל החור שבקיר. עמד ניכחו והסתכל בו וידע את מה שידע לפני שפתח את הדלת; אמו אינה מהלכת יותר בחצר ואינה מהלכת יותר בשום מקום אחר. עמד והסתכל עד ששמע קול אביו לוחש: מאירקה. היפנה עצמו לעבר הקול ולא ראה ולא שמע כלום. עקר עצמו ממקומו ונכנס לחדר שאביו היה יושב בו ימים ולילות וחורת בקולמוסו.

על השולחן היו מפוזרות קופסאות של טבקא, קופסאות שונות צורה ושונות תבנית: קופסאות כסף מאורכות וקופסאות פח מעוגלות, וקופסה אחת מעץ זית ומגדל דוד חרוט עליה. הסתכל מאיר בקופסאות, ועלתה לפני עיניו תמונת אמו היושבת על מטתה ושולפת קופסאות טבקא מכיסי מכנסיו של אביו. אביו פוסע מקיר אל קיר זעוף פנים ושותק.

אומרת אמו:

– מי שמקל במצוות תפילה ותפילין אינו צריך להדר דוקא במצות בטלנים סרוחים הדוחפים קומצי טבקא לנחיריהם.

אומר אביו:

– חסל. לא אקנה יותר.

אומרת אמו:

– וכי זו פעם ראשונה שאתה אומר כך?

אומר אביו:

– ובכן, לא חסל. אשוב ואקנה. ובענין תפילין – העיקר השחרית ולא התפילין… מהיכן נוטלים מקצת שחרית? – רבונו של עולם!

מפנה אמו עורפה לאביו ופולטת כנגד התקרה:

– מה הוא רוצה מן “הרבונו של עולם” – רבונו של עולם!


ומשעלתה לפני מאיר תמונת אביו ואמו נזכר בחלומו בבית החולים, שראה את אביו יושב בחדרו וכותב בפנקס כחול קטן. ונזכר כי באמת היה אביו כותב בפנקס כחול קטן.

החל מאיר לחפש ולחטט ולהפוך בכל מקום ובכל פינה עד שמצא את הפנקס הכחול בין חפציה הנסתרים של אמו. נטל כסא, העמידו ממול לבקיע בקיר, ישב עליו והחל לקרוא.

בלע מאיר בעיניו את המלים והשורות, דף אחר דף. קרא כל מה שהעלה אביו על עצמו בפנקסו. איך מצא ששון ויקר בתפילין שקיבל מאבי אביו. איך נשרו ממצחו יום אחד ונפגמו. ונשאר מצחו ערום ולוהט. קרא מחשבות אביו על זקני ירושלים ראשונים שעקרו מעירם וממקומם ועלו לעיר הקודש, משום שלא היה להם די בתפילין שנמסרו להם מידי אבותיהם. רצו ליתן תפילין חדשים לעצמם, כי ביקשו שחרית חדשה שלא היתה לאבותיהם.

כך ישב מאיר מול הבקיע בקיר, שדרכו חדר הפגז שקטל את אמו, וקרא בפנקס אביו. קרא עד שהגיע למקום שבו מצא את אביו.

מאיר קרא:

“אור ליום כ”ה בתשרי תרצ"א. היום הובילו את רחל לקבורות, הריני כפרת עפרה. רחל האם מתה בלידתה. רחל בת בן־ציון מתה כי לא ילדה. האמהות מתות על בניהן וחיות בזכותם.

שנותיו הטובות של יעקב בן רבקה היו שבע השנים שעבד ברחל למען עצמו. ומה היה קורה אילו ברגע שגילה יעקב כי הנה היא לאה, היה פותח את דלתו ומוצא את רחל מתה על הסף? איך היה עובד אותן שבע שנים?!

‘ותמת רחל… ויצב יעקב מצבה… היא מצבת קבורת רחל עד היום…’".

וקרא מאיר:

“גדולים היו זקני ירושלים שהיה בכוחם ללכת אחר שחריתם. אני, רגלי עיפות ואין בכוחן לשאת אותי אל שחריתי”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!