א. 🔗
הכל תלוי במזל ואפילו שמו של אדם. ואפשר, שמו של אדם שופע על מזלו. אם כך ואם כך – הרבה תלוי בשם.
יקירי צפת הותיקים, שדעתם היתה בדוחה עליהם רוב הימים, נוטלים היו את ענין השמות לידיהם. נותנים מבט בכל אורח שנזדמן לעיר ובכל אדם שיצא לאויר העולם ומכנים אותו בשם. אם לפי הילוכו ופרצוף פניו, ואם לפי מעשיו ואופן דיבורו. הכל לפי שעלה בדעתם הבדוחה אותה שעה. ואוי, אוי לו לעקשן שעמד על דעתו ולא הכניע לבו לדעת יקירי צפת.
מרת חיה זוננפלד, שמלאו לה ע"ב שנה ביום שהגיעה לעיר הקודש צפת, נתקראה בפי הבריות בעיר “היתומה”. כל המכתבים שהגיעו על שם מרת חיה זוננפלד, נשארו מוטלים במגירות בית הדואר התורכי עד שנתקמחו ואבקם נתפזר ברוח.
המתנגד המצומק והאיסטניס נתקרא “כדרלעומר זולל וסובא” וחצקיל קברן נקרא “ידים ארוכות”.
טובים היו ימיו המעטים של ידים ארוכות שעשה בצפת. שכן, כשם שהיה מיוחד יחסם של יקיר צפת אל סתם בני אדם כן היה יחסם מיוחד אל המתים, הקברנים והחמרים. רק בעיר זו זכו החמרים לצאת בשבתות ובימים טובים בכפתנים של אטלס ואבנטים של משי במכנסים וגרבים צחורים, ובכובעי פרוה מהדרי פנים. וכך מהלכים ברחובות העיר, ידיהם לתוך אבנטיהם הרחבים, כרסם מובלטת בדרך חשיבות ודיבורם כפטרונים ונסיכים.
שעות רבות היה חצקיל קברן יושב במרתפו הערירי בירושלים ומעלה זכרונות מן הימים הטובים המועטים שעשה בצפת. משעין ראשו המחודד דליל השערות, עוצם עיניו העכבריות, ומוליך עצמו בדמיונו דרך סמטאות וימים של אותה עיר רחוקה בהרים, קסומה ובדוחה.
טובים היו הימים והלילות של ידים ארוכות בצפת. חבר לחברת החמרים. קללות עד בני ריבעים ושמחה עד הרקיעים. בדיחה וחינגא. צחוק וקול תופים. לב כמרחב העולם, ועולם כגלגל.
והנה, שוד משמים, נפלו דברים וידים ארוכות נפלט מצפת. נפלט כקללה משולשת, כפי שנפלטים גלעיני הזיתים מפי החמרים. ונתגלגל בעוונותיו הרבים לשכונת החומות שבירושלים. הרי זו נפילה הגונה, יש בה כדי ריסוק אברים וריטוש מעיים.
ואם אחר כל אלה עדיין מהלך לו ידים ארוכות ולעתים פותח פה ומפיק מרגליות – אוי למהלך ואוי להליכה. טובה ממנה שכיבה דמומה בקבר אחים.
ומה הביא עליו את התחלואה והפורענות? – הוא, הוא עצמו, במו ידיו. דמו בראשו!
וכך נתרחשו דברים.
חנה, אשת הדיין היתה. ונקראה בפי בריות צפת “חנה טל־ומטר”, על שום ממדי גופה ועל שום אמרי השפר שהיתה מרעיפה מפיה. ולבעלה הדיין, הוסיפו ליצני צפת קומה שניה לשמו, וקראו לו רפאל־רפאל, או רפאל־רפאליים. ללמד, צריך רפאל דיין להכנס בשתי פתחים כדי שייראה בפתח אחד.
ואמרו ליצני צפת:
– מה שהחסירו בשמים מרפאל־רפאליים נתנו כפל כפלים לחנה טל־ומטר. וידי מי זוכות במחמדים ובמשמנים שנפלו בחלקיה? – הוי אומר, ידיו של הדיין. נמצא, שמים צודקים, רפאל־רפאל אינו חסר, וחנה טל־ומטר משופעת וגדושה.
יום אחד עלתה חנה טל־ומטר לגג ביתה. עד שהגיעה לגג, כמעט נפחה נשמתה. כל טילטול שעשתה, טילטלה גופה אתה, כדרך הטבע. ודבר זה לא היה קל אפילו על כל שמונה נושאי המטה של צפת יחד. היתה חנה’לה סמוקה ומיוזעת, ונושמת כארובת בית המרחץ בערבי שבתות. עמדה על הגג והסתכלה סביבה והעגמה נכרכת מסביב ללבה. אמרה לעצמה:
– אם איני מוצאה מיד ענין להתבדח בו קמעא, כוססת העצבות את לבי והנני מתפקעת בקול תרועה כתוף הגדול של הכליזמרים.
עמדה ונשמה ונשפה, ניפנפה נגד פרצופה, הסתכלה בכל החלונות והגגות שמסביב ולא מצאה ענין, ולא מצאה צחוק. לפתע עמדו עיניה מלפלבל ואורו. חנה הבחינה בערביה העושה דרכה בסמטא הסמוכה. נושאת על ראשה סלסלה מלאה ביצים וירקות וצלוחיות זיבדה. שילחה מעל הגג קול חדווה לתוך ביתה:
– דוד־משה בני! דוד־משה! הטל מנעלך לתוך הסלסלה שעל ראשה, שיהא מקצת שמחה.
ענה דוד־משה מתוך הבית:
– איני עושה זאת. בשום אופן איני עושה זאת!
נשתאגה חנה’לה שנית לתוך ביתה בקול רוגזה וריתחה:
– חיים־יוסיל בני! חיים־יוסיל! הטח מנעלך בפרצוף הממזר, שיטיל מנעלו לסלסלה.
ולא בא מענה.
נשארה חנה’לה בעמידתה הדלה על הגג, רותחת כיורה ולבה נכסס מעצבות, עד שנתעלמה הערביה מעיניה. ועיניה רואות וכלות.
כשירדה מן הגג נדרה בלבה:
– תבואנה עלי כל פורעניות שבעולם אם איני רואה לעצמי מקצת שמחה. אקפח את בני הממזרים, ההולכים בדרך אביהם החמוץ, אם איני עושה שמחה כזאת שכל צפת רואה ומתפקעת מצחוק.
אותה שעה נחתך דינו של ידים ארוכות.
ב. 🔗
כל מי שהגיע לצפת וראה את ההרים הקודרים המשתדפים לרקיע מסביב לעיר ושמע בלילות יללות הרוחות בגאיות היה אומר:
– קשה על הלב עצבונה של צפת מאבילותה של ירושלים וקדרותה של טבריה.
וכל מי שיצא לרחובות העיר ושמע שיח הבריות וקול צחוקן, ראה סבר פניהן וזחיחות דעתם, היה אומר:
– גדול האור הבוקע מסמטאותיה החשוכות של צפת וגדולה מן האור – השמחה.
חנה טל־ומטר היתה אומרת:
– העצבות והאבילות טבע מגונה להן, מגלגלות עצמן ומחזרות על כל באי העולם. מה עושים? – פוצחים כנגדן בשמחה מתגלגלת ותרועה של צחוק עד שהן מתפרחות כאבק ברוח. לכל השדים והרוחות.
וחנה לא דיבורים בעלמא היתה פולטת מפיה. משהוציאה דברים מפתחי פיה לא שלווה ולא רגעה עד שנתלבשו במעשים. בסתם אמירה כך, בדברים שנדרה בלבה לא כל שכן.
לא ירדה חנה מן הגג עד שנתבשל במוחה מעשה צהלה־רבה שאמרה לעשות לכל פרטיו ודקדוקיו. ראשית דברים שלחה אחר ידים ארוכות. הגיע לביתה, אמרה לו:
– שמע ידים ארוכות. אומרת אני לעשות שמחה רבתי בצפת. ואתה, או שהנך נותן לי יד לענין, או שאני עושה אותך לצחוק שאתה חופר קבר לעצמך מבושה והאדמה חוזרת ופולטת אותך. ופרצו פנים לך כפרצופם של סוסי פרעה לאחר שנטבלו בים סוף.
אמר ידים ארוכות:
– איני רוצה להקבר מבושה.
אמרה חנה טל־ומטר:
– אם כן, הרי אתה מפסיק מיד קיומך העלוב כידים ארוכות, ומתחיל בחיים חדשים של בתולה יתומה שהגיעה לפרקה.
הזקיף ידים ארוכות אוזניו הארוכות, ניענע בפתחי פיו ולא נימצץ מהם מלה של כלום.
– השכב אוזניך המלוכסנות, ידים ארוכות! אחרת נפרדות הן מגולגולתך וקופצות לתוך עיני. פרצופי פנים אז לשנינו – על כל שונאי ישראל! שמע איפוא, מתגלגל אתה לבתולה יתומה רק לערב אחד ומיד חוזר לגלגולך הקודם של ידים ארוכות. ונשבעת אני בכל קדושי עליון: שום בריה בעולם אינה מנסה עוד לעשותך לבתולה יתומה אפילו להרף עין אחד.
ניער עצמו ידים ארוכות במקומו, משך בידיו, ופלט ברוגזה:
– חנה! דברים של תוהו וחושך את מדברת. היאך אני מתגלגל לבתולה יתומה ואפילו לערב אחד, ואפילו להרף עין אחד!
– מוח רופס לך, ידים ארוכות, כמוחו של ינוקא. אדבר אליך בלשון דרדקא. בחדר הסמוך מונחים כל האבזרים של בתולה יתומה כשרה. דרדסים ובתי דדים ופאה נוכרית ושמלה ומנעלים. אתה מכניס עצמך לתוך החדר, מתקלף מן החיתולים שלך, ומתלבש באלה של הבתולה היתומה. וכך נשאר עומד בבתוליך וביתמותך כל הערב.
חנה ליקקה בלשונה על שפתיה, והמשיכה דיבורה בעינים רושפות:
– בינתים אני מזמנת לכאן את כדלעומר־זולל־וסובא ואת רב העיר. ואם ירצה השם, זוכים אנו לשידוך ולחופה שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה. כדלעומר־זולל־וסובא, מזמן הגיע יומו שנחמם במקצת את נשמתו הגוועת מחשיכה ומקור. והרב דמתא, גרוגרת זו שלא נהנתה מימיה מחיוך נאה, מצוה רבה להצחיק עליו את כל האוירים שבעולם. יבוא ויכניס לחופה ומעשים טובים בחור־בתולה יתומה. תהא שמחה, ח, ח, ח, רבונו של עולם, שמחה וצהלה רבה ח, ח, ח.
ידים ארוכות הרעיד בכל אבריו.
רישפה חנה בעיניה ולחשה כחותכת בסכין לתוך עיניו הקפואות של ידים ארוכות:
– אין תופש ואין נתפס. לא קדחת ולא פורים. יוצא אתה מפתח אחד כבתולה יתומה ונכנס כידים ארוכות בפתח שני. ואין קול ואין מבשר. שתיקה רבתי כבבית הקברות. ואחר השתיקה מתפצחים כל הגרונות בקול צחוק וצהלה רבה לשמחת כל הנלבבים. הגרוגרת המצומקת וכדלעומר־זולל־וסובא הולכים ומחפשים לאור נרות את הבתולה שנתנדפה. וקול הצחוק הולך ומתפשט ועולה ומתימר עד הרקיעים. והם הולכים ומחפשים. וכולם ח ח ח, עד הרקיעים ח ח ח, עד הרקיעים.
ידים ארוכות נשאר עומד מסומר למקומו. חש נמלים רוחשות מתחת לעורו וגיצים מתבזקים בחלל כנגד רואותיו. ולא אמר כלום. נעצה בו חנה מבט משופד ונשתאגה בכל נימי גרונה.
– שרה’לה יתומה! מה את עומדת בפרצוף פנים כבתולה זקנה לאחר חצות הלילה?!
והדברים עלו והצחוק עלה כפי שניתכננו במוחה של חנה.
השמש שקעה. ההרים הסובבים את צפת נתעטפו בצללים קודרים. חלונות הבתים הנמוכים הוארו והשמים נתככבו ברבוא רבבות כוכבים זעירים וצנועים. המתפללים בבית הכנסת של הארי הקדוש סיימו תפילת ערבית, והרב דמתא וכדלעומר־זולל־וסובא הועידו פניהם וכיוונו פסיעותיהם לעבר ביתו של רפאל דיין.
והיתה צהלה רבה, וחינגה ובדיחה. קולות הצחוק הלכו והתפשטו ועלו והתגלגלו ובקעו עד הרקיע השביעי.
למחרת יצאה שמש מאירה וברה וידים ארוכות גורש מצפת. החמרים שליוו אותו רכובים על חמוריהם עד למוצאי העיר, נפרדו ממנו במלים משברות לב:
– ידים ארוכות, אמרו החמרים, חברנו ואחינו, אוי לראשך שכה עלה לך. חנה המכשפה תיבלה תבשיל ואתה בולע ונחנק. זה גורלם של כסילים עלובים וזה חלקם, בעולם הזה ובעולם הבא. אחרים מטילים גללים והכסילים מצווים לנקות. וכך יאה להם. ודמם בראשם. שלא יהיו כסילים ולא יהיו עלובים. ואתה, ידים ארוכות, מרענו וחברנו מפנה אתה אחוריך לצפת ושוב אינך מפנה לה פנים. ואומרים אנו לך זאת מחשש שאנו חוששים לגופך שנשאר לנו לפליטה, שאם אנו חוזרים ורואים פרצוף פניך בעיר, אין ברירה לפנינו אלא להוציא אותך ממנה אברים אברים. ודברים אלה אין עושים לך, חס וחלילה, מרצוננו הטוב, אם כי מצוה גדולה לעשות לך כזאת ודמך בראשך. שכך מצווים אנו מהרב דמתא וועד העיר. הם אמרו ואתה כפרת אמירתם. פזר רגליך ידים ארוכות אחינו, וטלטל עצמך לכל מקום שהן נושאות אותך. אנו חוזרים לעיר ולבנו שבור מצער.
כך נתגלגלו דברים וידים ארוכות התגלגל לשכונת החומות בירושלים.
ג. 🔗
הגיע ידים ארוכות לשכונת החומות – יצא מזלו הביש, שהקדימו והגיע לפניו, וקיבל את פניו.
אנשי שכונת החומות לא פירכו מוחם להמציא שם וכנוי לבעל הידים הארוכות שהגיע לשכונתם. לא היה זה מדרכם לשבש סדרי דברים ולעקם הליכות קבועות. הסתכלו אלה באורח שדרך בחצרותיהם וחיצצו לו את שמו בפניו חצ־קיל! בקמיטת שפתים, בחשיפת שנים ולשון נשלשת כרקיקה כפולה בתפילת “עלינו” – חצ־קיל!
הסתכל חצקיל סביבו – ראה כל הדרכים חסומות וכל הדלתות נעולות. הרים עיניו כלפי מעלה – הגיע קול צחוקה של חנה־טל־ומטר ונתדפק על אזניו: “ח ח ח. שיהא מקצת שמחה! ח ח ח. מקצת שמחה!”
הלך ונעשה קברן. חצקיל קברן.
ואיש לא נטרד מימיו; המשום שרוקקו אנשים את שמו בפניו הלך חצקיל ונעשה קברנם, או משום שנתנבאו לבותיהם של הבריות שזה נשלח לעולמם לקבר אנשים, עמדו ורוקקו לו את שמו בפניו – חצ־קיל!
אפשר, הסתכלו אנשי שכונת החומות בבעל הרגלים הקצרות־זריזות והידים הארוכות וראו בו מה שלא ראו אנשי צפת. ואפשר, נכוה חצקיל מהבל פיהם שנפלט בפניו, הסתכל בידיו וראה שהן ארוכות. חפת שרווליו, תפש אלונקות דו־כלונסאות ששדרתן ברזל, והחל להוביל אנשים לקבורה.
אלא מאי?
עמד בעל הרחמים ושילח לאוירו של עולם פרצוף הקשיש מגילו, ראש מחודד, מצח מקומט, שתי עינים עכבריות ושתי אזנים זקופות אלכסוניות. קיבלה האם את בר רחמה ליניקה ראשונה בקפיצת שינים. עצם אבי הילד עיניו וקרא שמו בישראל יחזקאל. על שם אבי אביו יחזקאל ז"ל. גדל יחזקאל וגדלו ידיו יותר מגופו, נעשה “ידים ארוכות”. באה חנה־טל־ומטר המכשפה והדיחה אותו למעשה לצים. באו עליו פורענות וחרפה. נתגרש מחברת החמרים וגורש מן העיר. באו יקירי ירושלים והטיחו חצקיל מתחצץ בפרצופו. הלך ונעשה קברן.
ומי אדם מהוגן יעלה במוחו מחשבה זו: אילו קמטים בפרצוף זכה בהם הקברן מידי שוכן מרומים, ואילו נחרטו בהבל פיהם של הבריות. אנשי שכונת החומות בנים מן הישוב הם ונקיי דעת הם ואינם מטרידים מחשבתם בקמטי פנים שאינם שלהם.
– וכי מה ענין למחשבה כאן? חצקיל הוא חצקיל וקברן הוא קברן. ביום מן הימים צמח בשכונה, וביום מן הימים החל להוריד גופות לעפרם. פלאי פלאים ורזין דרזין. התרנגולת הטילה ביצה והתרנגול קרא קוקוריקו.
אף על פי כן לא בכל קמטי פניו נולד חצקיל. אפשר, אותם קמטים זעירים רצופים מסביב לפיו נולדו בשעה שהוריד גופה ראשונה לקברה.
הפרישו לו לחצקיל חדר מרתף לדירה ועקפו אותו אנשי השכונה בדרכם בלילות חשוכים. ואדם שיצא מביתו לעבר מרתפו של חצקיל, דרך חשיכה וממרורים היתה דרכו. שעה מועטה לפני כן יצא משם הרופא וצלילי המלים “אין מה לעשות עוד” שקעו בחלל רווי נחרת גסיסה. ואדם שיצא מביתו ופגע בדרכו בברנש אדום עינים, מדובלל שיער, הצועד פרום בגד לעבר “החצר הרחבה” ידע – זה למרתפו של חצקיל צועד. אוי לו ואוי להילוכו. וכל מי שיצא לחצרות השכונה ופגש בחצקיל המהדס ברגליו הקצרות, ראה בעיני דמיונו: חדר דהוי קירות, ראי מהופך פנים אל הקיר, גופה מכוסה סדין, אבן למראשות, נר נשמה…
אנשי השכונה לא כיוונו מעולם את דרכם למרתפו של חצקיל – אליו היו מוליכים עצמם שלא מדעתם. אך בו במרתף היה חצקיל מלך ושופט, כליסטים במאורתו. כאן היה הפוסק והדן היחיד. כאן רק קולו נשמע.
כשנכנס הנכנס לאותו מרתף כפוף קומה ובוהה פרצוף ומגמגם מלים חנוקות היה חצקיל מקבל פניו במענה לשון שלו:
– דיבורים ברורים ברנש! דיבורים ברורים! ראשית, הטל חמישיה שלמה ושקולה. שלמה ושקולה. אחרת אין נפטר ואין לוויה. ירקיב במקום שנתפגר. ירחמו עליו כלבים רעבים. דיבורים ברורים ברנש!
שקל הנכנס את החמשיה לכפו של חצקיל, כיפתר זה מעילו ויצא לרחובות העיר והכריז על הלוויתו של הנפטר. והיה קולו הולך ומתגלגל מתחילתו של רחוב ועוד סופו. קול ניגון יגונים משתיק כל הקולות ומרעיד פחד בלבבות. דיירי כל השכונות הכירו את קולו של חצקיל. כשהגיע אליהם מרחוק. נשארו מרעידים במקומם, זקופי אזנים. וכשם נרעדו מנהמת קולו כן נזהרו “שלא ליפול לתוך פיו”. נזהרו שלא להיות נושא מדברותיו ומענה לשונו, כמו שנזהרים מ“דבר אחר” שפגיעתו רעה. ודאי, ביטלו אותו כעפרא דארעא בלבם ובלשונם.
– בריה גסה. חמר צפתי ריקא. פה רוחש תולעים. קברן – תלין.
שמשפתח חצקיל פיו על אדם, ידע זה מיד ובמפורט מהו “יחוסו” הגדול, מהיכן “מוצאו” המכובד, איך ומתי יגיע סופו, וידי מי תשאנה אותו בקרוב בימיו.
וכל זהירותם לא עמדה להם.
– פה מופקר כבור מגולה מהלך. עד כמה שתשמר ממנו – סופך ליפול לתוכו.
די היה לשאול את חצקיל לשמו של נפטר שהכריז עליו ומיד יפתח במענה לשונו:
– מה חשיבות עתה לשמו? נפטר. נתפגר. סוף פסוק. מוטב שתדאג מבעוד מועד למטבע. ואני אראה להכריז להלוויתך בקול ובטוהר. הכל ישמעו ויהנו. האמן לחצקיל. סמוך עליו.
בשנים ראשונות לכהונתו כקברן ניסו אלה מהוגנים לבלום לו לחצקיל את פיו, ללמדו פרק בדרך ארץ. ניסו – ולא חזרו על נסיונם. נשתתקו וביטלוהו בשתיקתם. ויעצו עצה טובה לאחרים:
אין עונים על דבריו של חצקיל קברן. כשם שאין עונין לנביחתו של כלב או לקללות של מטורף דעה.
עצה טובה ובדוקה, לו היה חצקיל קברן עומד בידו על פיו עד שיענו לו. אך זה לא חיכה מעולם לא לשאלה ולא למענה. פתח פתחי פיו והטיל דיבורים שהשחירו כל פנים.
עמדו אנשים שבורי לב והזילו דמעותיהם על יקירם המוטל לפניהם. השתאג חצקיל:
– די, די ביבבות, די. יצאתם ידי חובתכם. די והותר. זה, גם במדה זו לא יעשה בשבילכם. גם חלה אחת לא יזלול עוד. נפטר ונגמר.
אנשי השכונה שמעו ושתקו. נשכו שפתים ושתקו.
– מי בר דעת יפתח בענינים עם קברן גס רוח ומנוול פה?
עברו ימים ועברו שנים. רבים נולדו לחיים בשכונת החומות, ורבים חזרו לעפרם. וחצקיל ראה באנשים החיים בעיר שאלה ראו בו. ראו אלה בו את מקברם, ראה הוא בהם את העומדים להיות נקבריו. במדה שמזגו לו – מזג למוזגים. נזעם וזעף ומכופף כלפי לבו הסתובב בין החיים וראה בכל אדם גופה מהלכת העתידה ליפול לידיו הארוכות. בחלומותיו על משכבו ראה שורת קברים פתוחים והוא מקפץ מקבר לקבר וידיו עולות ויורדות בכבידות ועולות בקלות מאליהן.
ברחו תינוקות ואנשים מד' אמותיו של חצקיל. מדי פעם פלטו כנגדו “חצקיל קברן”!.
– מי יהא המקבר של הקברן ומי יכריז על הלוויתו?…
ענין זה שיעשע דמיון כולם – “מי יהא המקבר של הקברן?”
לא אחד ראה בעיני דמיונו לוויה מגוחכת, רבת משתתפים, בראשה נושאי מטה בעלי פנים גחכניות.
בימים של אור וצחוק, עת תינוקות שיחקו בקול מתחת לחלונות של בתים קורנים בשלווה, והמות נראה בדוי ומבולע, היה אחד מן הלצים וקלי הראש שבשכונה נטפל לחצקיל המהלך בטל:
– חצקיל! מי יכריז להלוויתך?
חצקיל תקע עיניו הקטנות בפרצוף השמח, חפת שרווליו בזריזות על ידיו, הגביהן כנגד העומד, התקרב אליו בסמוך וחזר והוריד את ידיו אל גופו בכבידות.
היה השואל, שנתחשק לו רגע של בדיחות דעת, מתקפץ ממקומו מחויר ומרעיד. מרחוק היה שומע את קולו של חצקיל מהמה אחריו:
– אותך אלה יקברו. אף אחד מכולכם, נואפים מצורעים, לא יזכה להובילני לקבורה. את כולכם אקבר אנוכי, בידי אלה!
הניעו העוברים ושבים שנזדמנו למקום בראשיהם:
נו, נו, מצא לו ברנש עם מי להתבדח, עם חצקיל קברן!
וחצקיל, בידים חשופות ובפה מרטט, עקר פוסעותיו ממקומן, כשהוא זורק מבטים חדים בבתים ובאנשים.
חזרו ילדים למשחקם. שבבים של עץ ומכיתות זכוכית המשיכו קרינתם בצידי מדרכות מזיוה של חמה. וחצקיל חזר למרתפו.
וימים ולילות עלו ושקעו בשכונת החומות.
ד. 🔗
אילו עמדו דברים במזלם וירושלים בשלוותה, היה חצקיל קברן הולך וממשיך בנגינתו; יוצא ממרתפו ומכריז על נפטרים ומתים וחוזר ומתכנס למרתפו. יום אחד היה חיור פנים דופק על דלתו – ואינו נענה. היו אנשי ירושלים עורכים לו לחצקיל הלויה כבודה. אנשי שכונת החומות היו מכפתרים מעיליהם הארוכים ויוצאים לחלוק כבוד אחרון לקברן, כיאה למהוגנים בני מהוגנים. גמרו חובתם היו חוזרים לשכונתם, רוחצים ידיהם על סף פתחיהם ונכנסים לבתיהם בצעדים מאופקים ובפנים מהורהרות. נח ענו היה אומר קדיש אחרי המת ולומד פרק משניות לזכרו. והאפלולית במרתפו של חצקיל היתה עומדת כשעמדה. וקורי עכביש סמיכים היו הולכים ונארגים מסביב לצלחת והספל היחידים שבמרתף.
אך ירושלים לא עמדה בשלוותה ודברים לא עמדו במזלם.
יום אחד יצאו יראי השכונות לחצרותיהם ונתרעדו לבבותיהם. כל האווירים מסביב נתרעמו. נשתתקו נגונים וירדו עמודים של חושך על הארץ. באו ימים של שמים אדומים מדליקות ורחובות אדומים מדם. קלעי מות ופגזים, הרס ושריפה. נדמו קולות תפילה. נשמו רחובות. דירות וחצרות נעזבו. נשים וטף ירדו למרתפים. וחצקיל – יצא ממרתפו.
כל מי שראה את חצקיל באותם הימים התמלא לבו פחד ותמיהה והתפעלות. חצקיל היה מקפץ כשד בין קלעים ופגזים. עובר בקפיצה ודליגה וזחילה מקומות של סכנה ואש, גורר פצועים ומאסף מתים. עמדו אנשים בפתחי מרתפים, מאחורי קירות וגדרות והסתכלו בעינים קרועות בחצקיל המהלך ללא פחד.
וחצקיל הלך וקפץ, וזחל ודילג, ונבר ואסף וגרר. וחצקיל שתק. לא דיבור פה לא צעקה ולא עקימת פנים. צלול עינים, צלול דעת וזריז אברים. משל עולם בתיקונו וחיים במסלולם.
כל אלה שראו את חצקיל הולך ושותק, שמעו בשתיקתו את קולו המצעק:
– ברנשים! ברנשים! ידם של מי ניצחו? ידים של מי?!
והשמים הלכו וזעפו, והפנים הלכו וקדרו. כל אדם בשכונת החומות שעדיין לא ניטלה לשונו מפיו, פכר כפיו באפילת המרתפים ופלט מפיו:
– חושך, חושך, רק חושך רואים. ואין רואים כלום מחוץ לחושך.
ואחד מפורקד על רצפת המרתפים, הפך עצמו מצד לצד, הרים ידיו כלפי התקרה הנמוכה והסחיט מתוך גרונו:
– אוי, אוי אוי, רבונו של עולם!
והשמים עמדו בזעפם, והלבבות הלכו וכבדו.
באו ימים אשר לא ראתה אותם בחלומה בריה אחת מאנשי שכונת החומות. הגיעו הדמים עד המרתפים. קלעי המות והפגזים שהתעופפו בכל מקום, הרסו למרתפים וקלטו. קמה מהומה וצעקה גדולה ומרה.
– אוי, אוי אוי, רבונו של עולם! חושך, רבונו של עולם!
והחצרות נתרוקנו, והמרתפים נתרוקנו.
ברחו אנשי השכונה על נפשם והשאירו הכל מאחוריהם. נשארו סכיני שבת קודש מוטלים על שולחנות מיותמים מבעליהם, ודממה גדולה מילאה חלל כל הדירות והחצרות והמרתפים. ונשאר חצקיל קברן לבדו.
מה עשה חצקיל אותו לילה שנותר לבדו בכל הדירות והחצרות והמרתפים? אפשר, ליטף עצמו על ידיו הארוכות, הרים עיניו העכבריות כלפי מעלה והאזין לקול צחוקה של חנה־טל־ומטר: “שיהא מקצת שמחה. ח ח ח. מקצת שמחה ח ח ח.” ואפשר, רבץ בתוך השקט הגדול ודמעות גדולות גלשו מעיניו הקטנות לתוך קמטי פניו. ואפשר, לא זה ולא זה, סתם הילך חצקיל עצמו בכל החצרות ובהה בעיניו על כל הדלתות הפעורות לרווחה שהיו תמיד נעולות בפניו.
למחרת הלילה נפלו לתוך השכונה הדוממה קולות דיבור והד פסיעות של מנעלים מסומרות. הדהדו הקולות בתוך השקט כקול אבנים נופלות לתוך באר.
הפנה חצקיל פניו כלפי הקולות, וריח אויר הרים והד דיבורם של חמרי צפת עטפו אותו. נשאר עומד במקומו שעמד, עיניו עצומות, נחירי אפו מרטטים וידיו הארוכות מיטלטלות באויר, וחיוך דק ועיף מרחף על קמטי פניו.
– הי, סבא’לה, אתה הגבור היחיד שנשארת כאן?
חצקיל פער עיניו העצומות ועצר את ידיו המיטלטלות. מסביבו עמד מעגל של מופקרי פרצוף, גלויי ראש ומגולחי פיאות וזקן.
תהה חצקיל אחר הקול הקטיפתי־צרדרד שהיכה על אוזניו, ונשאר עומד ודומם. יצאה מן המעגל אחת לבושה מכנסי גבר, פרומת שיער ועיניה לטפניות־טובות. ניגשה בסמוך סמוך לחצקיל, החליקה בידה הטובה על שכמו ואמרה בפנים מחייכות:
– סבא’לה, אתה, משלנו אתה.
ה. 🔗
את לילו האחרון העביר חצקיל בחברת גלויי הראש שלא דרכו מעודם בחצרות השכונה. וליבו מרקד בתוכו כבאותם ימים בשומים שהיה חבר לחברת החמרים.
ישבה החבורה באחד הבתים אשר חלונותיו קרועים לעבר שדות ירושלים המסולעים. הערב היה נינוח ובשים. משל עולם כולו מתנמנם בשינה טובה ומלאכים במרומים מחללים לו שיר ערש מתוק בחליליהם.
אמר אחד מן החבורה:
– שקט עכשיו. שקט כזה, כאילו כולם חפים מפשע ואין אדם מסוגל להרים קולו במידה כל שהיא.
ואמר אחד:
– בתולה תמימה לעולם חשודה. הכינו אזנים, יקירים, השקט מתקין בשבילנו חתונה עם חצוצרות.
לפתע נשמע קול חד שורק, כקול שוט המצליף באויר, ואחריו זעקה. נתקפצו החברים ממקומם והפליטו זה לזה:
– רעיה! קולה של רעיה. רעיה בחוץ!
ניתק חצקיל עצמו מן החברים והחל רץ לעבר הקול. ניפנפו אליו החברים בידיהם וקראו אחריו שיחזור. לא שמע ולא הפנה פניו. המשיך ריצתו, מטלטל ידיו הארוכות באויר, כנישא על כנפים. עבר בזניקה־טיסה את החצר הרחבה ויצא לשטחים הפתוחים.
– איפה? איפה? – ריטט חצקיל בשפתיו.
קל רכיך חמים עלה באזניו:
– פה חבר… פה…
חצקיל ניגש לרעיה השכובה בשדה, הושיט ידיו הארוכות לקראתה, ונשאר עומד במקומו.
– הי חבר! למה אתה עומד?
בכוחות גדולים כופף חצקיל עצמו לקראת הקרקע, כרך זרועותיו המרעידות על הכתפים החמימות, כיתף את הגופה על גבו והחל צועד.
צעד חצקיל בצעדים שלא צעד מעולם. רגליו המעולפות פסעו בכבידות ובזהירות גדולה, כמי שקפצה עליו זיקנה בשעה אחת וכמי שנושא בידיו אוצר כל עולמו. וחש בגבו את הגוף הלטיף, את גודש השערות הנוגעות בראשו המחודד ואת הבל הפה הנישב בעורפו.
– סבא’לה, אתה, משלנו אתה.
חצקיל פסע עד שנפל.
כאשר הכניסו את חצקיל לחדר, היו עוד עיניו פקוחות. על פניו רחפה שלווה גדולה. רעיה גררה עצמה למשכבו של חצקיל, ליטפה מצחו בידה הטובה ונשקה לו.
– סבא’לה. גבור אתה. כאחד משלנו…
חיוך רחב נתפשט על פיו הרוגע של חצקיל.
– מה שמך, סבא’לה?
חצקיל לא השיב. עיניו נעצמו.
– הוא מת… הוא מ – – – ת…
קול הרס אדיר רעם לעבר החדר.
איש לא הוביל את חצקיל קברן לקבורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.